גמרא

בשו”ע יו”ד סי’ קסב ס”ב מבואר דמותר ללוות סאה בסאה כשיש ללווה מעט מאותו המין ומבואר מדבריו שם שא”צ שיהיה לו כנגד כל ההלוואה. ובש”ך סק”ו הוסיף ע”פ הפוסקים דמותר ללוות הכל בפעם אחת וכ”כ בערך לחם שם, אבל בכנה”ג הגב”י ...קרא עוד

בשו”ע יו”ד סי’ קסב ס”ב מבואר דמותר ללוות סאה בסאה כשיש ללווה מעט מאותו המין ומבואר מדבריו שם שא”צ שיהיה לו כנגד כל ההלוואה.

ובש”ך סק”ו הוסיף ע”פ הפוסקים דמותר ללוות הכל בפעם אחת וכ”כ בערך לחם שם, אבל בכנה”ג הגב”י סקט”ז מפקפק בזה לכתחילה.

ויש לדון לדעת הש”ך וסייעתו האם ההיתר הוא רק בתבואה כהאופן דמיירי ביה השו”ע שם וכיו”ב שהוא שייך לשלם לו ממש מעט מהמין שהלווהו ואחת לאחר למצוא חשבון, או גם בדבר קטן כשהלווה לו דבר גדול מאותו המין.

ולכאורה יש לחלק בזה דאם הוא מין שאם ישלם לו מזה מקצת ייחשב לו כמו שהחזיר לו הלוואתו כמו נסכא חשיב יש לו.

אבל אם הוא מין שאם ישלם לו מזה חשיב כמו שהחזיר לו מין אחר כמו לווה בעל חי גדול ויש לו בעל חי קטן מאותו המין לא חשיב יש לו דאפי’ אם יחזיר לו שנים קטנים חשיב שהחזיר לו שוה כסף ולא את מה שנתחייב.

ועי’ בבית מאיר כאן דאם יש לו מדבר שלא נגמרה מלאכתו לא חשיב אפי’ יש לו מעט, ויש לטעון דכ”ש כאן שמה שמחזיר לו אינו יכול להיות כמו המין שהלווה לו המלוה ונתחייב עליו הלווה, (וגם בבעל חי עכ”פ אינו מחוסר מעשה קל), אף שכאן הוא דבר שלם שכבר נגמרה מלאכתו, וצל”ע.

השלמה לנידון מה גדר יש לו כשיש לו דבר קטן בהלוואה של דבר גדול (134147)

ברמ”א סי’ קעג ס”ו גבי לוה דינר מחנווני ומשלם לו יותר ממעות שיש לו בביתו מחשיב “יש לו” גם כשיש לו מקצת ופליג בזה על המחבר שם, ולכאו’ חזי’ מהרמ”א דא”צ שיהיה לו ממש מההלוואה אלא סגי שיש לו קטן מזה, אבל אין מזה ראיה לדבר זה, דשם בחנווני ההלוואה היא להדיא על דעת להחזיר במעות ולא בדינר ולענין מעות סגי שיש לו מעה אחת, הא למה זה דומה לאופן שהוא לווה מעות על דעת להחזיר יין דה”יש לו” צריך שיהיה ביין ולא במעות.

והרמ”א בזה אזיל לפי שיטתו שסובר דמהני יש לו מעט לא רק בהלוואת סאה בסאה אלא גם בפסיקה על מכר, אבל המחבר סובר דרק בסאה בסאה מהני יש לו מעט אבל בפסיקה על מכר בעי’ שיהיה לו כנגד הכל, וכמבואר במחבר סי’ קעה ס”ד ובט”ז שם סק”ה וחו”ד חידושים סק”ז ובאה”ט סק”ז.

קרא פחות

נשאל: י״ד במרחשוון תשפ״ה

מי שעובד בהתנדבות בחלוקת ארבע מינים מוזלת ללא רווחים האם יכול לנכות שכר פעולתו ממעות מעשר כספים

הרב עקיבא משה סילבר

העובד עבור עני יכול לנכות שכר פעולתו ממעות החומש אם התכוון בעת העבודה שיהיה לנכותו מחומש (שו”ת מהרי”ל דיסקין פסקים סי’ כד וציין לשם ברמז בדרך אמונה פ”ט מהל’ מתנות עניים צהה”ל אות קיא). אלא שהגביל שם המהריל”ד שיכול לנכותו רק ...קרא עוד

אלא שהגביל שם המהריל”ד שיכול לנכותו רק במלאכה שאם היה תובע את העני בב”ד היה יכול לתובעו [עי’ רמ”א חו”מ סי’ רסד ס”ד שכל אחד שעשה טובה לחבירו יכול לתבוע ואכה”מ לזה], ויש לציין דעצם הענין שחיוב ממוני שמוחל לעני יכול לנכותו ממעשר כספים כן מבואר בפוסקים בהל’ צדקה, אבל מה שהצריך שם ב’ התנאים לכאורה הוא חומרא בעלמא דהרי אם יש חוב לעני כלפיו ומנכה לו סגי בזה (פשטות הרמ”א ביו”ד סי’ רנז ס”ה, ועי’ נובי”ק יו”ד סי’ עג ונובי”ת סי’ קצט ומשיב דבר ח”ב סי’ מט ועוד), ואולי בא (במה שהתנה המהריל”ד שם שהוא אם התכוון בעת העבודה) רק לאפוקי שאם התכוון למחול שוב אינו יכול לנכותו מן החומש.

[ויש מהפוסקים שנקטו דבחוב הלוואה אם לא התנה מראש צריך ליתן קודם לעני ולקבל ממנו שוב, עי’ תבואות שור צדקה סי’ קד, ובלבושי שרד יו”ד סי’ רנז ס”ק ריג כ’ בדעת הש”ך שם סקי”ב לאסור ג”כ לנכות ההלוואה ממעשר כספים כיון שאפי’ אם מזכה וחוזר ונוטלו לעצמו הרי הוא משתמש במעות העני בלא רשותו, ואולי מהריל”ד חשש לדעות אלו להצריך הכוונה מראש].

ומאידך התנאי השני ג”כ צ”ע דלכאורה סגי בזה לחוד שהתכוון בעת העבודה ודרך אנשים במקום זה שעושים עבודה זו בשביל כסף בכל גוני, ומה בא למעט בזה, ושמא בא לאפוקי עבודה שדרך רוב אנשים שעושים בסתמא עבודה זו אינם לוקחים כסף וצל”ע לפי הענין.

וכמו”כ יש לומר שבא למעט באופנים שונים שנפטר כגון בהוצאות באופנים שא”א לתבוע עליהם, עי’ בשו”ע ורמ”א בחו”מ שם, או אם לא השביח (עי’ נתה”מ ובהגר”א שם).

ומה שהגביל רק בתנאים אלו לכאורה צ”ב דהרי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש גם אם לא נתכוון חלק ממה שנתן לנכות מחשבון החומש, ויש לתרץ דזה לא נקרא שהפריש מחומש ממונו מה שסייע בגופו אלא רק אם נותן לזה חוב ממון אז יכול להסיר החוב, ועי’ בפוסקים (האג”מ והגרח”ק) שנחלקו אם יש חיוב נפרד לתת מזמנו מצד מעשר כספים וציינתי לדבריהם בתשובה אחרת.

ויש לציין דגם אם יש כאן הרבה עניים שסייע להם ואי אפשר לתבוע מישהו מהם והו”ל כעין ממון שאין לו תובעין מ”מ בפשטות אין ההגדרה בזה שאין חייבים לו אלא רק שא”א לתבוע, והפוסקים דנו בהגדרת הדבר, אבל בענייננו בודאי חשיב שעושה לטובת העניים ויכול להסיר החוב ממעשר כספים.

אולם אם המקבלים את הארבע מינים אינם עניים א”א לנכות את זה ממעשר כספים (ואולם עי’ מש”כ בצדקה ומשפט ז יז), אלא אם כן נוהג לתת מעשר כספים גם לצרכי מצוה, ואז יש להחשיב הדבר כצורך מצוה ולגביו אינו דבר שבחובה כיון שאינו מוטל עליו להביא להם ד’ מינים (ודמי בזה למש”כ השבו”י ח”ב סי’ פה [הובא בפת”ש סי’ רמט סק”ב] לענין תשלום מנגנים בחתונה בזמנו שלא היו בעלי השמחה משלמים אלא מתנדבים, וכמ”ש באג”מ יו”ד ח”ב סי’ קיב שדבריו רק באופן שבעלי השמחה לא היו משלמים אבל אצלינו הוא דבר שבחובה לגבי בעלי השמחה, משא”כ במקום שבאו המנגנים שלא על דעת שישלמו להם בעלי השמחה אין זה דבר שבחובה לגביהם ואז אם ישלמו יכולים לשלם ממעשר כספים).

ואם יש במקבלים ד’ מינים גם עניים הראויים ליטול מעות צדקה והעבודה היתה נצרכת גם בשבילם בודאי שיכול להחשיב העבודה ממעשר כספים למרות שעוד אנשים נהנו מן העבודה ונר לאחד נר למאה, אבל אם הוסיף בעבודה בשביל אנשים אחרים מה שהוסיף אינו יכול לחשבו ולנכותו ממעשר כספים, אא”כ נוהג לתת גם לצרכי מצוה ממעשר כספים.

ובמקרה שאדם מתנדב עבור אדם פלוני ומקוה שיחזיר לו על זה הוא נידון כללי לגבי צדקה בנותן צדקה לעני ומקווה שיחזיר לו, וקי”ל דיש מקומות שמחשיבים טובת הנאה כממון אבל בד”כ לא, ואכמ”ל בזה.

ולענין איך לשער את ניכוי העבודה ממעשר כספים השיעור הוא כפועל בטל ומשתנה מאדם לאדם ומעבודה לעבודה כמבואר בשו”ע חו”מ עי”ש בהרחבה.

ולענין אם רוצה לחשב את כל הרווחים שהיה יכול להרויח אם היה לוקח סכום מלא, ובאחרונים מצינו נידונים לגבי מי ששוכר פועל עני יתר על שכרו ומשלם ההפרש ממעשר כספים (עי’ שבו”י שם ודרך אמונה בציון ההלכה שם), וכן מצינו שיש שהתירו לקנות מהעני במחיר יקר יותר כדי לשלם לו ההפרש ממעשר כספים (עי’ באורח צדקה מה שציין לדברי הפוסקים בזה), ולפי דעות אלו לכאורה יוכל גם לבקש מחיר הזול על הד’ מינים מה שהיה יכול להרויח.

אבל בניד”ד יל”ע אם יכול לעשות כן, שהרי אם היה מוכר יקר יותר לא היה מוכר כ”כ הרבה, ואולי אה”נ יכול לשקלל הכל בחישוב כמה משער שהיה מוכר אם היה מוכר ביוקר.

אבל יש עוד בעיה בנידון דידן דיש דעת המהר”ם מינץ המובא בשע”ת (והרחבתי בתשובה אחרת לגבי מי שלקח אתרוג בחזקת מהודר ונמצא כשר לברכה) לגבי מזיק אתרוג מהודר דא”א לתבוע דמי אתרוג מהודר, וא”כ לענין ד’ מינים למהרמ”מ לא יוכל לחשב שהם שוים הרבה יותר, ומ”מ שמא לענין מעשר כספים הקילו יותר, ויש גם אחרונים שחולקים על מהר”ם מינץ כמו שציינתי בתשובה הנ”ל, וגם אפשר דלא מיירי מהר”ם מינץ בכל גווני כמו שכתבתי בתשובה הנ”ל.

לגבי לנכות הוצאות על חשבון הצדקה כגון שכר פועלים אחרים והוצאות הנסיעות וכיו”ב בודאי יכול להשתמש בזה למעשר כספים בתנאים דלעיל (דהיינו עכ”פ אם היה בדעתו מתחילה לנכות ממעשר כספים ושהוא לצורך עניים או עכ”פ לצורך מצוה להנוהגים לתת מעשר כספים לצורך מצוה וגם יש לשים לב שהוא לטובת עניים דלפעמים ההוצאות אינם לטובת עניים ואכמ”ל, וכמובן שלא במקרה שלכם).

ובתשלום הדברים יש לציין נידון השייך לכל זה שנחלקו האחרונים לגבי העובד אצל עצמו אם יכול לחשב שכר פעולתו כפועל כדי לנכותו ממעשר כספים והחו”י סי’ רכד החמיר בזה דלא כהיעב”ץ ח”א סי’ ו.

קרא פחות

נשאל: ב׳ באב תשפ״ה

האם אפשר לקדש לכתחילה על הפת בליל שבת

הרב עקיבא משה סילבר

יש בזה הרבה דעות ואופנים ועל כן לכתחילה אין לקדש על הפת גם אם הפת חביב לו מן היין עכ”פ כשאפשר ביין (עי’ משנ”ב סי’ ערב סקל”ג). והמקדש על הפת כשחביב לו דעת הדה”ח (הובא בבה”ל סי’ ערב שם) שמותר, והמשנ”ב ...קרא עוד

יש בזה הרבה דעות ואופנים ועל כן לכתחילה אין לקדש על הפת גם אם הפת חביב לו מן היין עכ”פ כשאפשר ביין (עי’ משנ”ב סי’ ערב סקל”ג).

והמקדש על הפת כשחביב לו דעת הדה”ח (הובא בבה”ל סי’ ערב שם) שמותר, והמשנ”ב אמנם לא פסק כדעתו (וגם בבה”ל לא הכריע כמותו אלא רק בעוד צירוף, וגם בבה”ל בסי’ הקודם הביאו ולא הכריע כמותו אלא רק הזכיר אופן שאז לכו”ע מותר), אבל לא דחה להדיא דברי הדה”ח מהלכה ולפ”ז הנוהג כמותו אין למחות בידו (ועי’ עוד משנ”ב סי’ ערב סקנ”ט ושם אפשר דלא נחית לפרטי דיני ריפתא חביבא ליה כיון דיש בזה כמה דעות ואופנים).

ובאופן דחביבא ליה פת ויש עוד טעם לסמוך ע”ז כגון שאין לו לקנות יין (עי’ בה”ל סי’ רעא ס”ג) ואז יתבטל מן הפת אם יקנה יין (עי”ש), או באופן שאינו אוהב לשתות יין ואינו מקובל עליו (עי’ בה”ל סי’ ערב הנ”ל ע”פ רב האי בטור סי’ ערב שסובר דזהו בכלל חביבא ליה), משמע בבה”ל שמתיר לכתחילה לסמוך על המקילין בכה”ג לקדש על הפת.

והטעם שנקט שאפשר להקל כרב האי גאון יש מקום לומר שכן הרמ”א חשש לדעת ר”ת שא”א לקדש על הפת רק כחומרא וממילא אין חשש זה נוהג כשהיא חומרא דאתיא לידי קולא (כמו שביאר כעי”ז הבה”ל בסי’ רעא הנ”ל את דעת הרמ”א בזה), ולכן כאן באופן שאם אינו נהנה כלל מן היין יפסיד חומרת רב האי גאון אפשר דאין מחוייב להפסיד לצאת שיטת רה”ג כדי לצאת שיטת ר”ת, וממילא מותר לקדש על הפת לכתחילה בכה”ג.

(וצל”ע אם רב האי לכתחילה קאמר או בדיעבד קאמר דאם מיירי רק לכתחילה א”כ שפיר יש לטעון דמוטב לחשוש לשי’ ר”ת דהרי לא יפסיד בזה שי’ רה”ג בדיעבד, ואולי רה”ג מיירי גם בדיעבד ויליף לה מדכתיב וקראת לשבת עונג שצריך שיהיה לו הקידוש ג”כ עונג דקידוש אסמוכה על הך קרא כמ”ש כעי”ז רשב”ם, ולגבי עונג שבת אם מתענג בתענית יותר מן אכילה וקץ באכילה יתענה עי’ בשו”ע וה”ה יש לטעון דרה”ג סבר דאם מתענה משתיית יין אינו מקיים בזה וקראת לשבת עונג, או אולי רה”ג לעולם מיירי רק לכתחילה ואעפ”כ אולי מצרפי’ בזה מה שהוא שעה”ד לשתות דבר שאינו נהנה ממנו).

ומ”מ פשיטא שזהו רק מצד שמותר לסמוך בכה”ג על המקילים, אבל יותר טוב עכ”פ לכה”פ כשיכול לצאת מאחר בקידוש על היין שהרי בזה יוצא ידי חובת כל הדעות.

[ובמקרה הנ”ל שאין לו לקנות אלא רק יין או פת פשיטא שאם יכול לצאת מאחר בקידוש לא מיירי כלל הבה”ל אפי’ לא כהיתר בעלמא, כמו שמתבאר שם לפי חשבון הדברים].

וכן יש עוד אופן ברמ”א בסי’ ערב שנזכר שבדיעבד יקדש על הפת כשא”א לקדש על היין עי”ש.

קרא פחות

נשאל: כ״ב באב תשפ״ה

האם הדלקת נר מועלת לעילוי נשמת המת

הרב עקיבא משה סילבר

כשמדליק בבתי כנסיות שיש בזה מצוה (והראשונים הזכירו בזה דברי הפסיקתא דר”כ פכ”א באורים כבדו ה’ באילין פנסיא, ועי”ש בהערות המדפיס הראשון דברי הראשונים בזה) ולכן בפוסקים נזכר על הדלקת נר לע”נ קרוביו בבתי כנסיות (מהרש”ל בתשובה ס”ס מו וב”ח יו”ד סי’ תב) והוא מטעם שעושה מצוה לעילוי נשמתם ומקיים המצוה בנר משום נר ה’ נשמת אדם, וכן ביוה”כ כ’ הפוסקים שהיה מנהג להדליק בבתי כנסיות (רמ”א או”ח סי’ תרי וש”ך יו”ד סי’ רנו סקי”ב).

ויתכן שמזה נשתרבב לאחמ”כ המנהג להדליק נר של יאר צייט גם שלא בבתי כנסיות, ובבה”ל סי’ תקיד ס”ה הזכיר ג”כ מנהג זה להדליק בחדרו נר של יארצייט בשם הכתב סופר או”ח סי’ סה, ויתכן לומר טעם בזה שהוא לכבוד המת וכן כשמדליק על קברו הוא לכבוד המת, ועי’ שו”מ מהדו”ו סי’ לג שכתב שהוא רק זכר לנשמת המת מצד המנהג כמ”ש נר ד’ נשמת אדם (ושם מיירי בנר דמיירי ביה המהרש”ל ואמנם המהרש”ל גופיה מיירי בנר של בהכנ”ס אבל אפשר דלא היה עשוי לאורה אלא לכבוד עכ”פ בזמן השו”מ).

ועי’ עוד בכ”ז באריכות בשו”ת יהודה יעלה סי’ שטו ומש”כ שם דעיקר המצוה להדליק לאורה בבהכנ”ס וכשמדליק לכבוד המת בלבד אין בזה מצוה דאורייתא ולא דרבנן ועי”ש באריכות מש”כ שם.

ומ”מ להלכה אם הוא אביו או רבו יש בזה כבוד אב או כבוד חכם ועי’ גם כת”ס שם, וכך מסתבר דיש בזה מצוה כיון שמחזיקים דבר זה לכבוד, דהרי כבוד הוא לפי הרגיל באותו המקום וכדתנן בכתובות לא יפחות מב’ חלילים ומקוננת.

היוצא מכ”ז שעיקר הדלקת הנר נתקן בבהכנ”ס ומ”מ אחר שנשתרבב המנהג להדליק גם שלא בבהכנ”ס יש בזה דרך כבוד.

קרא פחות

נשאל: י״ג באלול תשפ״ה

האם צריך לומר התכבדו מכובדים מי שנכנס לבית הכסא

הרב עקיבא משה סילבר

בגמ’ ברכות ס’ ובטושו”ע או”ח סי’ ג ס”א הובא נוסח זה, אולם כתב השו”ע שם שעכשיו לא נהגו לאמרו, וכ’ הט”ז (וציין לו הגר”א) והאחרונים משום שאין אנו מחזיקין עצמנו שמלאכים מלוין אותנו, וכן כ’ במשנ”ב, והמקור לזה בב”י שם ...קרא עוד

ומבואר שם דיש בזה מיחזי כיוהרא מי שאומרו מטעם זה וכן מבואר בלבוש ובערך לחם למהריק”ש.

[ובפמ”ג יש משמעות שעשה פלוגתא בין השו”ע לבין הלבוש דרק להלבוש הוא איסורא משום יוהרא ולהשו”ע רק לא נהגו בזה, אבל שוב הביא שם דבב”י מבואר כדברי הלבוש ואפשר דר”ל דלפ”ז אין פלוגתא ביניהם וכידוע שהפמ”ג דרכו לקצר, ומ”מ לולי דבריו יתכן לומר לפמ”ש הבה”ל להלן בהל’ שבת סי’ רסב ס”ב דבביתו אין יוהרא וכן משמע להלן במשנ”ב סי’ סג גבי עמידה בק”ש שעיקר יוהרא הוא בפני רבים א”כ מש”כ השו”ע ועכשיו לא נהגו לאמרו היינו אפי’ בצנעא, ולחש נמי חשיב בצנעא כדמבואר בדברי הפוסקים בשם הירושלמי גבי הקורא שמע שמע, ובנוה שלום על השו”ע נקט דהשו”ע אין כוונתו שיש בזה איסור אלא רק הודיע המנהג, והוא כתחילת דברי הפמ”ג, ועי’ עוד בדע”ת כאן שציין כמה מ”מ בזה אם בצנעא חיישי’ ליוהרא או לא].

אולם בגמ’ בשבת קיט ע”ב נזכר שגם מלאך רע אומר אמן ומבואר שם עוד שהמלאכים באים גם למי שאינו מכבד את השבת ומשמע דב’ המלאכים הם טוב ורע לכל אחד והוא כפי מעשיו.

ועוד בתענית י”א ע”א מיירי ברשע שב’ מלאכים המלווין מעידין ומשמע דגם ברשע כ”ה.

וגם בגמ’ ברכות ו ע”א אמרי’ כל חד וחד אלפא מימיניה ורבוותא משמאליה וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא ומבואר מזה דלולי המלאכים המשמרים לא היינו יכולים להם וא”כ משמע דכל מי שניצול מן השדים הוא בכלל שמירה זו ולאו דוקא המלאכים בעלי המדרגה.

ועי’ גם בתנחומא פ’ משפטים מהו יפול מצדך אלף הקב”ה מוסר לכל אחד ואחד מישראל רבוא ואלף מלאכים שיהו משמרין אותו ועושין לו דרך, ואחד מהן מכריז לפניו ואומר תנו כבוד לצלמו של הקב”ה לפי שכל העולם כלו מלא רוחות ומזיקים ע”כ, ומבואר דהמלאכים הם משום השדים ומבואר שם עוד דריבוי המלאכים הם בזכות המצוות אבל בעל מדרגה הקב”ה בעצמו משמרו ואפשר דמי שאין לו מצוות כלל יש לו מעט מלאכים דהרי המלאכים לשמר מן השדים וכ”א צריך שמירה ועוד מבואר דאומרים צלמו של הקב”ה ולא ע”ש דרגתו [ומיהו מצינו דמי שהוא בעל עבירה אין בו צלם אלקים כדדרשו בשבת קנא ע”ב על נמשל כבהמות נדמו] ועוד נזכר לכל אחד ואחד מישראל ומסתמא היוצא מזה הוא רק הכופר בעיקר כעין מתני’ דריש פרק חלק וכ”ש דכאן הוא בסתם ושם מפרש שהם יוצאים מן הכלל ומסתמא כאן כ”ש שלא בא למעט יותר ממי שנתמעטו שם שאינם בכלל כל ישראל שיש להם חלק לעוה”ב.

[ואחר שכתבתי הנ”ל מצאתי דחלק מהראיות הנ”ל הביאו כבר האחרונים דלהלן כ”א לפי סגנונם].

ולהלן יבואר דיש שכתבו שהטעם קלוש אבל במחב”ר הביא מי שכתב דאין הרמות רוחא מצד שיודע שמלאכים מלוין אותנו דזה ודאי שכן הוא אלא הרמות רוחא הוא מצד שמתייחס למלאכים עי”ש הנוסח בזה, וגם זה צריך ביאור דהרי א”כ לא נשתנה דבר מזמן הגמ’ לזמנינו ועוד דבלשון הפוסקים נזכר שאין אנו מחזיקין עצמו שמלאכים מלוין אותנו ולא משמע כן (ובחיים שאל כ’ החיד”א שכשהביא חכמים בסתמא ולא כ’ שלזה דעתו נוטה אין הכונה שהכריע כמותם).

ובשם האר”י הובא שהי’ אומר התכבדו מכובדים (ראה מחב”ר להחיד”א שם בשם מצת שימורים והובא בשע”ת שם וכן בשם מהר”ם פאפירש), וכן הובא במגיד מישרים להב”י פ’ מטות מסעי בשם המגיד, ובעבר ראיתי בזה בהרחבה במנהג המקובלים בזה בספר עצי ארזים עי”ש מה שהביא שם.

ויש שנקטו דאין הכונה במנהג המקובלים שכל אחד יכול לאומרו אלא שביחידים אין יוהרא (עי’ שע”ת שם), אבל במגן גבורים סק”א כתב ובאמת טעם זה קלוש, וכבר כתב דודנו הגאון מהר”י עמדין ז”ל דהשם דרכיו ודעותיו רשאי לאומרו וכן הביא הברכי יוסף בשם תשובה כת”י לחד מרבני קשישאי הרב מוהר”ר יחיאל קושטליץ שראוי לאומרו עכ”ל.

[אולם עי’ ברוח חיים על השו”ע שם שהאריך להוכיח דדעת האר”י וגם דעת היעב”ץ הוא רק לאמרו בשדה ולא בעיר והטעם פשוט כדלעיל דבצנעא אין יוהרא ומ”מ במגיד מישרים נזכר סתמא וי”ל דבמופלג בחסידות אין יוהרא כמ”ש בשו”ע או”ח סי’ לו ובמשנ”ב סי’ סג מעובדא דר”י בן נקוסא והאר”י אפשר שמחמיר על עצמו היה גם לדידיה להקפיד בזה רק בצנעא, ויש להוסיף עוד דהיה מקום להבין בלשון שהשם ארחותיו רשאי לאמרו דהיינו דמי שידקדק יבין לאמרו אבל זה אינו דמהו הלשון רשאי אלא ר”ל מי שמדקדק במצוות אין בו יוהרא לענין זה ויש לומר דיוהרא לגבי כל חומרא הוא לפי הרגיל בחומרות כיו”ב דחומרא גדולה בעי’ מופלג יותר בחסידות משא”כ חומרא שאין בה קושי כ”כ, וכן הבין בבאר משה על השו”ע שם (נדפס בקובץ אוצר הלכה) דשם ארחותיו דהיעב”ץ הכונה שמוחזק לדקדק במעשיו, וראיתי גם בשלחן אברהם על השו”ע שם (נדפס בקובץ אוצר הלכה) שכ’ דכעי”ז משמע בסידור יעב”ץ ולא ראיתי הדברים בפנים בסידורו ובמור וקציעה, ויש להוסיף דהוא ע”ד השו”ע הנ”ל סי’ לו].

ויש להוסיף דאע”פ שכ’ המשנ”ב בסי’ כה סקמ”ב דכל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקין עם הגמרא והפוסקים הלך אחר הגמרא והפוסקים וכו’ מ”מ בניד”ד מאחר דמעיקר הדין גם להפוסקים יש לומר ורק נהגו שלא לאמרו מטעם הנ”ל ממילא לא דמי לדין המשנ”ב הנ”ל ואין בכחינו למחות במי שנוהג בזה כבעלי הקבלה וכמו”כ נתברר דגם בעלי הקבלה לא הנהיגו לאמרו אלא למוחזק כמדקדק במצוות או בצנעא ובכה”ג אין איסור יוהרא מדינא כמשנ”ת וממילא אין כ”כ פלוגתא בין בעלי הקבלה לפוסקים וגם דיש מהפוסקים שכתבו כבעלי הקבלה משום שכ”ה מדינא דגמ’.

[והנה באמת הק’ בספר נפש חיה על השו”ע שם (נדפס בקובץ אוצר הלכה) דהפמ”ג לכאו’ סתר דבריו דהרי בסי’ רסב נקט דאין איסור יוהרא בצנעא, ולכאו’ אה”נ דעיקר האיסור דיוהרא הוא רק בפני אחרים רק דמשום שא”א להזהיר להמון העם לחלק בזה לכך הנהיגו שלא לאמרו כלל, אבל יתכן לומר חילוק אחר דיש חילוק בין יוהרא של חומרא התלויה במנהג לבין יוהרא ממינא דהכא שהוא חמור יותר והענין דחומרא התלויה במנהג הוא שאם עושה בפני אחרים שלא נהגו הו”ל כמתייהר בפניהם אבל בביתו רשאי לקבוע המנהגים אבל כאן וכיו”ב היוהרא הוא משום שעושה מעשה שמחשיב עצמו מחמת זה דהרי לפי המבואר באבודרהם ובפוסקים שנמשכו אחריו רק בעלי מדרגה זוכים למלאכים לומר להם נוסח זה וממילא כשאומר כן הרי הוא אומר על עצמו שהוא בעל מדרגה ויוהרא שהיא יוהרא בעצם אין בזה חילוק בין צנעא לפרהסיא אלא אם כן הוא באמת בעל מדרגה.

ותדע דהרי קודם שהנהיגו שלא לאמרו אז היו אומרים אותו כסתמא דגמ’ והטור וגם בשו”ע לא כ’ אלא ועכשיו לא נהגו לאמרו, א”כ עמדו ואמרו שלא לאמרו משום יוהרא אע”פ שאז עדיין היה המנהג לומר, וחזי’ מזה דאין כאן דיני יוהרא מצד המנהג שהרי כשבטלו זה משום יוהרא לא היה שום חשש מצד המנהג.

ויעוי’ במטה יהודה למהר”י עייאש על השו”ע שם דס”ל שאפי’ מי שמופלג בחסידות לא יאמר אותו כיון שכבר נקבע המנהג לכל, וצ”ע דלא עדיפא מתקנת עזרא גבי ר”י בן נקוסא עי”ש, וי”ל דזה מתיישב כנ”ל כיון שאי”ז כשאר יוהרא, ובזה נתיישב עוד למה האר”י גופיה אמרו רק בשדה ולא סגי ליה לאומרו בעיר מטעם שהי’ מופלג בחסידות.

ובגוף ענין זה יש להעיר דמנהג אמירת תיבו אושפיזין וכו’ הנזכר בזוהר על רב המנונא סבא נתפשט המנהג לאמרו ולא מצאתי שערערו על המנהג מצד שאין אנו מחזיקים עצמנו ראויים שיבואו האבות אצלינו דיש שאינם זוכים כמבואר בזוהר שם, ואולי צ”ל דרק ברשעים אין האבות באים אבל כל מי שאינו רשע ואינו בעל מדרגה האבות באים אצלו דהאבות באים מחמת המצוה ולא מחמת גדלות האדם משא”כ כאן המלאכים באו מחמת גדלות האדם אם הוא בעל מדרגה לפוסקים אלו, ולענין שלום עליכם מצאתי בשם מנהגי חת”ס סי’ ה סק”ו שביטל מחמת טעם וכ”ב בשמו בשה”ל ח”ס סי’ רה לסי’ סו, ושו”ר שבעוד יוסף חי ויצא ד’ כ’ כעין התי’ הנ”ל על אושפיזין דבשבת המלאכים באים לכבוד שבת, ובאחרונים דנו גם מצד ואמרו אמן דבשמונ”ע, שנזכר בפוסקים דקאי על המלאכים, וכתבתי תשובה נפרדת לענין זה].

היוצא מזה דהמנהג אינו לברך ויש שנהגו לברך ע”פ האר”י והנוהג לברך סומך בזה על האר”י ובלבד שיהיה בצנעא או עכ”פ במי שמדקדק בכל מעשיו [ויש צד דבעי’ שניהם כמו שנתבאר דבצנעא בלבד בכה”ג יש דעת המהר”י עייאש דעדיין חשיב יוהרא ובמדקדק במעשיו יש שנקטו שג”כ לא יברך אם כי רוב הפוסקים שדברו להדיא במוחזק ליר”ש ומדקדק במעשיו לא החמירו בזה].

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

מקור לדברי הגרח”ק שליט”א

עם סגולה ישן לא מוגה

ט”ז אדר א’ ע”ו לכבוד ה”ר יצחק גולדשטוף נ”י בעל הגליון דברי שי”ח, יש”כ גדול כל שבוע על קובץ הגליונות המחכים והתורם, רציתי להעיר מה שראיתי השבוע בגליון דברי שי”ח, שנשאל מרן שליט”א מ”ט שאלו בגמ’ מרדכי מן התורה מנין, והשיב מרן שליט”א ...קרא עוד

ט”ז אדר א’ ע”ו

לכבוד ה”ר יצחק גולדשטוף נ”י בעל הגליון דברי שי”ח,

יש”כ גדול כל שבוע על קובץ הגליונות המחכים והתורם,

רציתי להעיר מה שראיתי השבוע בגליון דברי שי”ח, שנשאל מרן שליט”א מ”ט שאלו בגמ’ מרדכי מן התורה מנין, והשיב מרן שליט”א כל דבר נמצא בתורה.

רציתי להעיר דבעצם זהו גמרא בפ”ק דתענית ט’ א’, דגרסי’ התם, ותו אשכחיה ר’ יוחנן לינוקיה דריש לקיש דיתיב ואמר (משלי יט ג) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה’ יזעף לבו יתיב רבי יוחנן וקא מתמה אמר מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא א”ל אטו הא מי לא רמיזי וכו’ ע”ש.

קרא פחות

נשאל: כ״ט במרחשוון תשפ״ה

האם יש איסור להפסיק באמצע הלימוד בדיבור לצורך או מחמת קטן שצריך יחס

הרב עקיבא משה סילבר

האיסור להפסיק באמצע הלימוד הוא רק בדברי שיחה כלשון הגמ’ ועוסק בדברי שיחה, דהיינו דברים שאין בהם צורך, וכלשון המשנה באבות שהמפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה וכו’ הרי זה מתחייב בנפשו, אבל אם צריך לאיזה צורך להודיע לחבירו ...קרא עוד

וכן מצינו שמותר להפסיק לשאלת שלום באמצע ק”ש מעיקרא דדינא באופנים שנתבארו בגמ’, וגם דלהמשנ”ב האידנא הוא חמור יותר מצד שהמנהג קבע איסור ויש לומר ג”כ דמוחלים מחמת זה, אבל עכ”פ לענין ת”ת לא שמענו דהאידנא יש חומרא בהפסקה לצורך באמצע יותר.

וכן מצאתי שהעיר ביוסף אומץ (עמ’ רסח) דלא חמיר הפסקה באמצע לימוד יותר מק”ש לענין שאלת שלום, והוסיף שלכן אם בא אדם אחר לגבולו ולא יפתח הבעל בית לדבר עימו מה שאלתו ובקשתו הוי כמו שאינו משיב בשלום מי שפגע בו ברחובות קריה או בית הכנסת ולכן אפשר דשרי להפסיק בתלמודו כדי לדבר עם מי שבא לביתו ע”כ, ועי”ש שלא היה ברירא ליה דין זה ונקט כן בעיקר רק כדי ללמד זכות, ועי”ש עוד לימודי זכות שכתב שם, אבל מוכח שם לעיל מינה דגם הוא הבין דהאיסור הוא רק בשיחה בטלה, רק דככל הנראה ששאלת שלום היה לו צד להחשיבו כשיחה בטלה לענין זה כיון שאין בו צורך (וכמו מה נאה אילן זה דצורך כל דהוא שאין בו צורך כ”כ לא סגי להתיר ההפסק כמבואר שם דאע”ג שהיה יכול מחמת זה לברך ככה לו בעולמו) לולא הך דינא דק”ש.

ועי’ בה”ל סי’ תכב ס”ד דהקורא תהלים יכול להפסיק לכל דבר, ופשוט דהיינו לכל צורך וכנ”ל.

ועי’ בכתר ראש סי’ ע ענין דברים בטלים אמר רבינו שהכל בכלל זולת שיצטרך למשא ומתן או להשיב מפני הכבוד וטוב להרחיק גם מזה שירמוז שלא יוכל להפסיק בלימודו וליוהרא לא חיישינן עכ”ל, ועי”ש עוד, ומבואר להדיא בדבריו דמיירי גם לענין העוסק בלימודו דמה שיש צורך מותר להפסיק.

ויש להוסיף על הנ”ל דבאופן שיש קטן שאומר דבר ויהיה הקטן עצוב ומצטער אם לא יגיבו לו לכאורה מותר להשיב לו בקיצור כגון יפה מאוד וכיו”ב, דהרי יש כאן צורך שהקטן לא יצטער ויש דברים שלצורך שבת חשיב צורך קטן כצורך חולה וגם אם לא בכל דבר חשיב צורך כחולה ממש (וכבר דנו הפוסקים באיזה צורך ואם בכל קטן מדובר), אך עכ”פ צורך גמור יש כאן.

יש להוסיף גם סוגי’ דשבת ר”פ נוטל אדם את בנו שקטן שיש לו געגועים על אביו שרי להגביהו במוקצה באופן המבואר שם.

(ואמנם גם לענין שמונ”ע מותר לרמז לקטן לצורך, אבל שם הוא צורך השמונ”ע ולא צורך הקטן, אלא דבתפילה הוא חמור יותר דאסור להפסיק בדיבור לשום דבר וגם בשאר הפסק כשאין צורך אסור).

קרא פחות

נשאל: ט״ו באב תשפ״הב: ברכות, קריאת שמע, קריאת שמע ותפילה של ערבית, תפילה

מי שעונה אמן יהא שמיה רבא באמצע ברכות קריאת שמע ואינו עונה אמן בשוה עם הציבור ממש האם מותר לו לענות גם תיבת אמן או לא

הרב עקיבא משה סילבר

הנה איש”ר מותר להפסיק בברכות ק”ש [עי’ סי’ סו משנ”ב סקי”ז], ומאידך גיסא אמן דאיש”ר מותר ג”כ לענות אף שכבר סיימו הציבור אמן אם עדיין לא סיימו יהא שמיה רבא ובתנאי שיודע על מה הוא עונה. [כ”כ המשנ”ב סי’ נו סק”ט ...קרא עוד

הנה איש”ר מותר להפסיק בברכות ק”ש [עי’ סי’ סו משנ”ב סקי”ז], ומאידך גיסא אמן דאיש”ר מותר ג”כ לענות אף שכבר סיימו הציבור אמן אם עדיין לא סיימו יהא שמיה רבא ובתנאי שיודע על מה הוא עונה.

[כ”כ המשנ”ב סי’ נו סק”ט בביאור דברי המג”א שם סק”ה ונקט דלא כהלבושי שרד שלדעתו א”א לענות אמן אחר שכבר הקהל אומרים מברך וכו’ אם לא שמע הקהל עונים אמן, אבל בפמ”ג שם נראה דעתו כהלבושי שרד וגם המחה”ש סתם ולא הזכיר ענין זה שיכול לענות אח”כ אלא רק שאם לא שמע החזן יכול לענות אמן אם מכוון ויודע על מה הוא עונה, אבל במשנ”ב סי’ קט סק”ד כתב בשם הפמ”ג כדברי המשנ”ב בסי’ נו הנ”ל, אבל בפמ”ג שם בא”א סק”ב אינו מפורש דמיירי גם כשהתחיל החזן יהא שמיה וכו’ ויש דעה שלישית שהיא דעת הא”ר בסי’ קט סק”ז דבכל קדיש מסתמא יודע על מה הוא עונה ודחה ראי’ המג”א, וגוף ראיית הא”ר ממקומות שנזכר שמפסיק לאיש”ר לא הבנתי דמנ”ל דלא מיירי באופן ששמע כל הש”ץ ואולי זו כוונת הפמ”ג מש”כ על ראיית הא”ר שאינו מוכרח ודברי הפמ”ג שם אינם ברורים דהרי שוב מצדיק שם את דברי הא”ר, ואולי נפל בדבריו ט”ס וחסרה איזו תיבה (ושו”ר בפמ”ג המבואר שביאר דמש”כ הפמ”ג “ואינו מוכרח” הוא חלק מציטוט של דברי הא”ר שכ’ שראיית המג”א אינו מוכרח ולכן סיים שראייתו של הא”ר נראית, ולפ”ז יוצא דלהפמ”ג יכול לענות אמן בכל גווני דמסתמא מכוון על הקדיש אבל המשנ”ב לא למד כן בדברי הפמ”ג וגם בפמ”ג לעיל בסי’ נו לכאורה לא נקט כן), ואולי הא”ר למד כן דמפסיק לקדיש היינו רק לעניה אבל עדיין אינו מוכרח דשמא מיירי במפסיק לכל הקדיש לשמוע ולענות או במתכוון ויודע על מה הוא עונה ואולי דהוא דוחק להעמיד באופנים אלו בלבד].

אבל יש לדון האם אמן זה שעונה אחר הציבור כשיודע על מה הם עונים דינו כשאר היהא שמיה רבא כיון שהוא חלק מן היהא שמיה רבא או משום שגם בלאו הכי מפסיק בשביל זה או דילמא שיש לאמן דין מיוחד לענין זה והוא כעין אמן רשות שאין ענייתו דוחה להפסיק מחמתו בברכות ק”ש, וצל”ע בזה.

ויעויין במשנ”ב סי’ קכד וסי’ רטו דיש צד שיש אמן דרשות כמו שציינתי במקו”א (ועי’ במחה”ש בסי’ נו הנ”ל שכ’ רשאי לענות וכ”א בפמ”ג א”א סי’ קט סק”ב וכן מוכח במג”א סק”ט דאין מוטל עליו להתכוון ולענות ודוחק לומר דמיירי רק באנוס שאינו יכול להתכוון דלשונות הפוסקים שהביא שם מיירי בסתמא ומפרש בהם דאינו עונה אמן משום שאין מתכוון, ובביאור הסתירה במשנ”ב ובמשנ”א סי’ קכד תירץ בשם הגרח”ק דכיון שהוא רשות ממילא הוא חובה), ולפ”ז יש לדון דאם הוא אמן דרשות א”א להפסיק בשבילו.

והנראה בזה דאף אם יש צד שהוא אמן של רשות יכול להפסיק בשבילו מכמה טעמים, הא’ דבלאו הכי יש שנקטו דאמן באמצע ברכות ותורה הוא רשות [עי’ שבה”ל שהזכרתי במקו”א] ולמרות זאת צריך להפסיק, והב’ דשאלה בשלום אחר הוא ג”כ רשות באופן רגיל אפי’ באביו ולמרות זאת יש אופנים שהותר להפסיק, והג’ דהרי טענת הא”ר (ואולי גם הפמ”ג) דמתיר להפסיק כנ”ל גם לאמן משום דמסתמא הוא מכוון על הקדיש וגם להחולקים צריך להעמיד עכ”פ באופן כזה (אם לא דנימא שעצר מתחילת הקדיש לשמוע החזן וזה לא מסתבר גם בלשון המשנ”ב בסי’ סו שם).

היוצא שמותר להפסיק גם בכה”ג.

קרא פחות

נשאל: כ״ט באב תשפ״הב: הוצאה והכנסה מרשות לרשות, מלאכות שבת, סדר יום השבת, תחום שבת

האם מותר להוציא לכלוך בשבת מתוך השיער משום בורר ומשום מוקצה

הרב עקיבא משה סילבר

לענין מוקצה עי’ בתשובה אחרת [ד”ה שערה שמונחת על בגד ומפריעה האם מותר להוציאה בשבת ולטלטלה] שנתבאר דהסרת לכלוך אין בזה משום מוקצה ע”פ החזו”א סי’ מז סקט”ו ועוד ושכן משמע בשו”ע סי’ שב ס”ז. ולענין בורר יש להוכיח מדיני טבילה ...קרא עוד

ולענין בורר יש להוכיח מדיני טבילה ביו”ד סי’ קצט ס”ו עי”ש דמוכח שאין בכה”ג איסור בורר בשבת, (וכן יתבאר להלן גם ממתני’ דביצה המובא בגמ’ דפסחים כדלהלן).

והטעם היה מקום לומר לומר דהשיער הוא מן האדם וחשיב כל השיער גוף אחד וממילא תערובת חד בחד ובתערובת חד בחד אין בורר.

אולם מצינו כמה סתירות ליסוד זה וכמו שיתבאר.

ברמ”א סי’ שכא סי”ט אסר לקלף פירות בשבת אם לא סמוך לאכילה ועי”ש בבה”ל ד”ה לקלוף דלולא דברי הראשונים בזה היה נראה מסוגיית הגמ’ דלמסקנא אין ברירה בקילוף וטעמו דאין כאן ברירת מין אחד מחבירו עי”ש, ולכאורה ס”ל דהסרת קליפה לאכול התוך אינו ברירה אבל להלכה לא סבר שאין בורר חד מחד דלמסקנא ההיתר מיירי מצד סמוך לאכילה וגם בבה”ל דמיירי בהיתר זה מיירי שהוא סמוך לאכילה, אבל דן שם עוד מצד עיפוש בעלים וכתב דאם העלים המעופשין בפנ”ע מניח המעופשין ולוקח הטובים אבל אם חלק מהעלה כך הוא מותר להסיר אותו חלק עצמו מאחר שהוא כמו קילוף, וגם בזה אין כוונתו דההיתר בקילוף משום שהוא חד בחד אלא כוונתו דבדבריו במשנ”ב ובה”ל בסי’ שכא שם מבואר בשם המאמ”ר והפמ”ג [וכן הסכים לזה החזו”א דלקמן] דבדבר שכך דרך האכילה להסיר הקליפה אז הפסולת מן האוכל הוא כמו באוכל מן הפסולת בשאר דוכתי שבהם ההיתר הוא בשעת האכילה ועדיין אין ראיה שנקט כשיטתו להלכה להתיר קילוף בכל גווני מדין שהוא הפרדת חד מחד (ומאידך גיסא גם אין ראיה ברורה להיפך דאולי לא מיירי שם רק בפרי אחד אלא בכמה פירות אולם המשמעות דמיירי אפי’ בפרי אחד ועי’ להלן).
.

יש שכתבו דהנוטל עוקץ מן הפרי חשיב בורר (כ”כ באילת השחר שבת עד ע”ב כדבר פשוט והוקשה לו מכח זה על פרש”י בשבת שם דהמשמעות שם שאין בורר במקרה כעי”ז, אבל בבאר משה ח”ו סי’ סט כתב דלא שייך בזה בורר אבל מטעם שהפסולת ניכרת, ועי’ עוד דעות בזה בשש”כ מהדו”ח פ”ג קט מה שהביאו בשם הגרשז”א ובאיל משולש פ”ו ס”נ מה שהביא בשם הגרנ”ק).

והאחרונים נחלקו לגבי ניקוי לכלוך פירות (עי’ אג”מ או”ח ח”א סי’ קכה, קצה”ש סי’ קכה בדה”ש סקט”ז, חוט שני ח”ב פכ”ה עמ’ פז פח, ארחות שבת פ”ג הערה קלב, ועוד), ויש לדון בנטילת לכלוך אחד מפרי אחד (ואמנם מצאתי נידון כיו”ב לגבי שפשוף לכלוך מפרי ששם עושה לכל פרי בפנ”ע, עי’ באחרונים מש”כ בזה), ועי’ בבאה”ל שם שהביא דעת רבינו פרץ המובא בב”י דקילוף תבואה מותר מעט אבל קיבוץ גדול נראה כבורר, ואולי יש מקום לבאר בכוונתו דכיון שעושה בכל פרי בפנ”ע א”כ אי”ז ברירה מדינא אבל מאחר שעושה הרבה פירות יחד נראה כברירה, ועי”ש בבה”ל שתמה עליו מדברי הגמ’ שם דמשמע שגם הרבה מותר.

ויש לציין דגם דעת היש”ש שבדבר המחובר לו אין לו שם פסולת אלא תיקון אוכלא ולכן התיר לקלוף שומים ובצלים אם הוא לאלתר סמוך לסעודה (וראה גם משנ”ב סי’ שיט סקכ”ד), ועי’ בזה בבה”ל סי’ שיט ד”ה מתוך בדברי המג”א סי’ תקי סק”ב דא”כ יהיה מותר גם שלא לאלתר, ומש”כ הבה”ל ליישב בזה, ועי’ חזו”א סי’ נד סק”ד שמכח קושיית המג”א חלק על היש”ש.

בשד”ח מערכה הב’ אות ל”ב הביא בשם בית מנוחה דינים השייכים לסעודת ליל שבת אות כ”ז דאין בורר בהפרדת דבר הדבוק לדבר אחר ובאות מ’ כתב שכ”כ המאירי שבת קלד וכן למד מהמהרי”ל, ובבאר משה שם ציין שכ”כ גם המג”א בהל’ יו”ט סי’ תק סקי”ב דבניקור אין ברירה, ומ”מ יש לציין בזה דיש בדבר המחובר לחבירו ב’ נידונים נפרדים, דיש נידון אחד בדברים הניכרים כל אחד בפני עצמו, והנידון בזה האם החיבור משוי ליה כתערובת, ובזה הוה פשיטא ליה להגריש”א לקמן לגבי שערות שאין בזה תערובת, וכה”ג י”ל גם לגבי ניקור דחשיב ניכר בפנ”ע, ומה”ט לא קשיא במג”א מדידיה אדידיה בס”ס שכא, וגם המאירי שם מיירי בניקור, ויש נידון נוסף כשיש תערובת שאין כל דבר ניכר בפני עצמו אלא יש תערובת גמורה, ובזה לא דן לא המג”א ולא המאירי וגם הבית מנוחה עיקר הנידון שם לגבי קילוף פירות, אבל הנידון בהוצאת דבר מהשערות הוא כהנידון השני שיש תערובת גמורה, דבזה יש צד באחרונים שכיון שיש כאן תערובת של מחובר לא נאמר בזה דין בורר כיון שעיקר פעולתו היא הפרדה ולא בירור חלקים, או בנוסח קצת אחר דבורר הוא הפרדת ב’ מינים זה מזה ולא מין אחד הוא מעצמו, ועי’ באה”ל סי’ שכא סי”ט סד”ה לקלוף.

ומצינו עוד שדנו האחרונים לגבי סחיטת בגדים מ”ט אין בזה בורר, דבפמ”ג בא”א פתיחה לסי’ שכ כתב דאה”נ שיש גם בורר בסחיטת בגדים, אולם התהל”ד שם סקי”ז כתב דהטעם שלא נזכר בזה ברירה הוא משום שאין בורר של אוכל מכלי, ועי’ עוד מש”כ בזה בשלחן שלמה להגרשז”א סי’ שיט סק”ח סק”ג ושש”כ פ”ג מהדו”ח הערה ז וחוט שני ח”ב פכ”ה עמ’ פז, ומשמע קצת מדברי האחרונים הנ”ל דלא ס”ל שתערובת של חד בחד אינו בכלל בורר עכ”פ כשמעורב היטב אם לא דנימא דמים לא חשיבי כדבר אחד ושו”נ דכ”ה האמת דהרי בסוגיות מבואר דברירת דבר מתוך משקה חשיב בורר ויש לציין דגם לגבי הקדמת דבר גדול בדיני קדימה בברכות יש שכתבו דבדבר לח לא שייך גדול דלא חשיב הכל כדבר אחד, והרחבתי במקו”א.
.

ובהערות הגריש”א שבת צד ע”ב הביא בשם האדר”ת והאחרונים שדנו מ”ט במלקט לבנות מתוך שחורות אין בורר ודן שם דיש שרצו לחדש דבדבר המחובר אין איסור בורר והוא עצמו ר”ל דמיירי באופן שאין כאן תערובת, ומשמע דאין כאן ההיתר מצד שהוא חד בחד אלא לכל היותר מצד שהדבר המעורב הוא מחובר ובזה לא נאמר דין בורר, ואולי יש מקום לטעון בדוחק דבמקום שהכל מחובר גם האוכל וגם הפסולת גרוע ממקום שהאוכל כולו מחובר כאחד והפסולת נפרד ממנו ועומד בפני עצמו, וא”כ אין ראיה משם לכאן דשם מיירי שיש הרבה שערות ומכיון שיש כאן תערובת של שערות בשערות אנו מחשיבים כתערובת של רבים ולא תערובת של חד בחד, ורק אם היו כאן ב’ שערות בלבד, אחת שחורה ואחת לבנה, בכה”ג היה שייך לנידון של חד בחד (ויש מקום לומר כנ”ל שאם האוכל הוא שערות מחוברות והפסולת הוא נפרד מהם חשיב תערובת חד בחד ורק אם שניהם מחוברים חשיב כתערובת רבים וכנ”ל), אבל צריך ראיה לחדש כן, וצ”ע.
.

ויעוי’ בהערות הגריש”א בפסחים יא ע”ב שלמד מדברי הסוגי’ שם דמותר לגרד הטיט משיער בהמה וה”ה אם נסתבך לאדם לכלוך בזקנו שמותר להוציאו בשבת, וכתב דגדר בורר הוא כשנתערב הפסולת באוכל באופן שהפסולת קלקלה האוכל והוא בא לתקן האוכל, אבל במקום שנסתבך בשיער דבר לא שייך לומר שהלכלוך קלקל את הדבר.

ולהנ”ל א”ש החילוק שכתבתי להציע בין תערובת של כל המחובר יחד לבין תערובת של דבר תלוש במחובר, דתערובת של תלוש במחובר אינו שייך למחובר משא”כ באופן שהכל מחובר כגון שער לבן ושחור שהתערובת של הלבן כיון שהוא ג”כ פוגם את השחור כיון שהכל מחובר, אבל אם יש כאן שער שחור מחובר ושער לבן (או כל לכלוך) בין השערות השחורות חשיב שאינו פוגם והטעם משום שכל השער השחור מחובר והלבן אינו מחובר א”כ השחור הוא גוף אחד כנגד הלבן והלבן כמונח ולא כמעורב ואולי ה”ה בכל תערובת חד בחד.
.

ולכן עוקץ של פרי חשיב תערובת [לדעת המחמירים הנ”ל] דכיון שהוא גוף אחד עם הפרי הוא מקלקל את הפרי ודמי בזה לשערות שחורות ולבנות מחוברות שבזה נקט הגריש”א דחשיב תערובת והטעם דגם שם המחובר פוגם במחובר ולפ”ז גם אין להביא ראיה מדברי הפוסקים על קילוף פירות כנגד יסוד זה דאמנם שם הוא תערובת אפי’ חד בחד אבל מיירי שם במחובר דשם הפסולת פוגמת במאכל משא”כ לכלוך אחד ע”ג פרי אחד אפשר דקל יותר דלא חשיב שיש כאן תערובת עם הפרי אבל עי’ לעיל דיש בזה דעות שונות בענין זה.

ויש להוסיף דלפי היסוד הנ”ל מבואר מש”כ רוב האחרונים (והרחבתי במקו”א) דברירת פסולת מתוך פסולת מותרת, והטעם משום שאינו מתקן דבר, וכעי”ז בבאר משה שם כתב לבאר מה דכשהדברים ניכרים לא חשיב בורר משום שאינו מתקן דבר עי”ז וציין בזה לדברי הבה”ל סי’ שיט ס”ג ד”ה לאכול בשם הישועות יעקב דבורר הו”ל מלאכה שצריכה לגופה רק כשמסיר הפסולת מתקן המאכל עי”ש שהרחיב בזה.

היוצא מזה שמותר להסיר בשבת לכלוך מתוך השיער.

קרא פחות

נשאל: כ״א בטבת תשפ״ה

אשה שמספרת לשון הרע על בעלה הראשון מחמת כעסה כדי להרגיע את עצמה האם השומעה עובר איסור והאם מותר לה לספר הדברים גם בתפוצה

הרב עקיבא משה סילבר

**** בח”ח (כלל י’ סי”ד הפרט הה’ בהג”ה) הובא היתר זה של להסיר דאגתו דאפשר דשרי (ועי’ חוט שני שמירת הלשון עמ’ שמה) , ולכן גם השומעה אינו עובר איסור אלא שאסור לו לקבל הדברים וכמבואר גם בספר חסידים שיובא לשונו ...קרא עוד

****

בח”ח (כלל י’ סי”ד הפרט הה’ בהג”ה) הובא היתר זה של להסיר דאגתו דאפשר דשרי (ועי’ חוט שני שמירת הלשון עמ’ שמה) , ולכן גם השומעה אינו עובר איסור אלא שאסור לו לקבל הדברים וכמבואר גם בספר חסידים שיובא לשונו לקמן בסמוך, ומ”מ ציין שם הח”ח שצריך להזהר שלא יחסרו גם שאר הפרטים המובאים שם, אלא דרק במה שצריך שיכוון לתועלת בזה סגי במה שהוא להסיר דאגתו דחשיב ג”כ לתועלת מחמת זה.

ועיקר היתר של להפיג דאגתו יש לזה מקור מספר חסידים סי’ סד אלא דשם מבואר דעיקר הענין כדי לסייעו ליישב ולהרגיע הדברים מלבו וכמה שאפשר להשקיט המחלוקת, ולא ששומע כדי לסייע בהאשמת המואשם ולחזק ידי המאשים שהוא צודק, וז”ל שם, לא תשא שמע שוא (שמות כ”ג א’) אזהרה למקבל לשון הרע, אפס אם יבא איש אצלך צועק על חבירו מפני שהוא הוכיחו בפניך ולבו חרה לו ואומר כי זה שהוכיחו עושה כך וכך ואומר עליו דברים שלא כהוגן, ואתה יודע בזה כי אחר שיגיד לך לא ילך להגיד אחרים כי אינו חושש להודיע לרבים, אך להוציא הדברים מלבו שהם כבדים עליו להגיד מצוה לשמעו, ומה שתוכל לתקן כנגד חבירו לחבבו תעשה ותתקן ותאמר לו פלוני אוהב אותך ולמה אתה מדבר כדברים האלה אם יקבל מוטב ואם לאו, אף על פי ששמעת לדבריו אל תאמין ואל תגיד לאחרים להסירם מלבו, שאותן האחרים יהיו מקבלי שמע שוא ויאמינו לו ומה יעשו ילכו ויגידו לאותו האיש הלעז שזה הוציא עליו ויבא גם הוא להתקוטט עמו נמצא שהמריבה באה על ידך על אשר לא שמעת אליו, אבל אם הוא מגיד גם לאחרים כי הוא מתכוון להוציא עליו שם רע לא תאבה לו ולא תשמע אליו אלא גער בו והוציאו מלפניך בנזיפות ותלך לאותן שסיפר אליהם ותאמר אל תאמינו לו ששקר הוא מדבר על רעהו ע”כ, ומצב זה של הס”ח אפשר שהוא בתנאים אחרים מהתנאים המבוארים בח”ח שם ויל”ע.

ולענין אם יש היתר לפרסם הדברים בקבוצות פשוט שאין שום היתר לזה דלפכח צערו אין צריך תפוצה רבה כ”כ וכידוע שכל דבר שהותר למטרת צורך לא הותר הכל מחמת זה דאין כאן הותרה אלא בקושי דחויה, וכן מצאתי דגם בספר חסידים שם מבואר להדיא דהיתר זה דלהפיג דאגתו הוא רק כשמספר לאדם אחד אבל לא כשמספר לכמה אנשים ומתכוון להוציא שם רע.

ועי’ גם מש”כ בחוט שני (שמירת הלשון עמ’ שסט) לענין טיפול קבוצתי והנחיית הורים שאין היתר לשתף כל הקבוצה בצרכי האדם עצמו אם צריך ייעוץ רק מבעל הקבוצה.

ועי’ עוד בספר משפטי השלום לאאמו”ר שליט”א שם נתבארו כל דיני הל’ לשה”ר.

קרא פחות

נשאל: כ״ב באב תשפ״ה

שליח ציבור שבוודאות אינו מכוון בברכת אבות האם מותר לענות אחריו קדושה ואמן

הרב עקיבא משה סילבר

יש בזה ב’ נידונים, הא’ אם חיוב כוונה בברכת אבות הוא גם להש”ץ, כיון שהוא חובת ציבור, ויעו’ בבה”ל ריש סי’ קא ד”ה יכוון דמבואר למסקנתו שסבר שהוא גם להש”ץ דבלא שמכוון בברכת אבות לא יצא יד”ח (והמעיין היטב שם יראה דבאופן שגם הש”צ וגם הציבור עצמם לא כוונו לא היה להבה”ל שם אפי’ צד שיצאו יד”ח, [אם כי אפשר דשם עיקר הנידון במי שרוצה לצאת בברכות ממש ולא לענין להחשיבו כחזרת שליח ציבור], ויש להוסיף דהעירו בזה עוד דגם במקור הדין דסי’ נג שהקשה מזה הבה”ל שם משמע בלשונו יותר כתי’ זה שנקט הבה”ל במסקנתו).

והנידון השני הוא מי שלא כיוון באבות אם חשיב שאינו מתפלל כלל, וחשיב ברכה לבטלה כל הברכות, והתשובה דדעת רוה”פ דחשיב תפילה וכך סוגיין דעלמא ממה שנקטו הפוסקים (רמ”א ריש סי’ קא בשם הטור שם) דלמעשה מי שלא כיוון לא יחזור ואע”ג דמבואר שם במשנ”ב בשם החי”א דמדינא צריך לחזור מ”מ מבואר דעכ”פ כשהוא אנוס מלחזור (כעין אריא רביע עליה דהרי מסתמא לא יכוון גם בפעם הב’) אבל יכול להמשיך בתפילתו מיהת (כמבואר בבה”ל שם ד”ה והאידנא בשם החי”א כלל כד ס”ב וכך סוגיין דעלמא), ומבואר בזה דאין ברכותיו ברכה לבטלה, וכך דעת רוב פוסקי זמנינו כמש”כ בקה”י ברכות סי’ כז סק”א.

ולכן אמנם הציבור לא יצאו יד”ח חזרת הש”ץ וכנ”ל אבל יכול לענות קדושה, ולענין אם יחזור אחר ויתפלל לכאורה דינא הוא דיעבור אחר תחתיו עכ”פ כשמסיים תפילתו דהטור ורמ”א לא קאמרי אלא שזה שלא כיוון לא יחזור ויתפלל אבל לא שאחר לא יתפלל דא”כ לא שבקת חיי לכו”ע שאף אחד לא יתפלל משום זה שלא כיוון, וצל”ע, ואולי הטעם שהקילו בזה משום כבוד הבריות בדרבנן ועוד דהוא שב ואל תעשה (ומ”מ אינו מתיר להעמיד מתחילה מי שאינו מכוון) וצל”ע.

אבל יש לדון מצד אחר והוא דשמא לא חשיב שליח הציבור כלל כשאינו מתכוון ואז לא יוכל להמשיך, חדא דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ועוד דכיון שהציבור אין יוצאים בתפילתו א”כ במה הוא שליח שלהם דהשתא שוב אינו יכול ליקראות שליח ציבור כיון שאינו מקיים בזה התקנה של חזרת הש”ץ שהוא כדי להוציא הרבים.

ויש מקום לדמותו למי שהתחיל תפילה ובאמצע תפילתו נזכר שכבר התפלל שאינו יכול לומר שיהיה לנדבה וצריך לפסוק מיד כמ”ש בשו”ע ריש סי’ קז, דאין נדבה למחצה (עי”ש במשנ”ב סק”ז), ויש מקום לומר גם כאן שהתחיל תפילה שניה על דעת שהוא לשם חזרת הש”ץ [ובלא זה לא היה לו היתר להתפלל תפילה שניה מלבד תפילת נדבה] א”כ מזמן שהתברר שאין תפילתו חזרהש”ץ וכבר התפלל א”כ אינו יכול להתפלל, וצל”ע בכ”ז.

היוצא מכ”ז דמצד עצם התפילה לא היה איסור לענות אחריו אבל יש בזה חשש אחר שהרי אינו שליח ציבור כלל וכיון שהתחיל שלא על דעת תפילת נדבה חשיב כמי שהתחיל בתפילת חובה והמשיך אפי’ בתפילת נדבה לא מהני וכ”ש כשלא המשיך על דעת תפילת נדבה.

אבל אם קודם שהתחיל עשה התנאי המבואר במשנ”ב סי’ קכד בשם השלחן שלמה שאם אין ט’ ששומעין מתכוון שיהיה לנדבה א”כ אפשר דגם בכה”ג חשיב נדבה (עי’ עוד בסי’ קז סק”ז לענין התחיל מתחילה על דעת תנאי), אבל תפילת נדבה אין בה קדושה דיחיד אינו אומר קדושה (ברכות כא ע”ב) וממילא אינו מתיר לומר קדושה גם אם יש בה תפילת נדבה [ומ”מ אי משום הא ל”ק כ”כ דאינו מוכרח דדין יחיד אינו אומר קדושה תליא במה שאינו חהש”ץ דסו”ס יש כאן ציבור מידי דהוה אמנחה קצרה שנזכר בשו”ע ואכה”מ לזה].

ולפי המבואר יוצא שיש בזה שעה”ד גדול שכמה פעמים לא יוכלו הציבור לענות על קדושת הש”ץ בפרט דיש קצת חזנים שבאופן מוצהר ורשמי אינם מכוונים בברכת אבות ואומרים כל ברכת אבות בנשימה אחת ועכ”פ באופן שעושים מחמת שאין יכולים לכוון א”כ לפעמים אם יהיה ניכר שיש מן הציבור שלא יענו על הקדושה יהיה בזה חשש כבוד הבריות וכ”ש אם כולם לא יענו על הקדושה וכ”ש אם יעמוד אחר תחתיו יהיה בזה ביזיון עצום להש”ץ ולא יכול לזקוף ראשו אחר מעשה זה, וגם המנהג בפועל אינו כן.

וכנראה שאע”פ שמבואר במשנ”ב בשם החי”א דלא יצא יד”ח תפילה מ”מ סמכו בזה על הפוסקים שבדיעבד יצא ידי חובת תפילה עכ”פ מעיקר הדין, גם אם לא כיוון (כן משמע בשבלי הלקט סי’ יז בשם ה”ר יעקב, ועיין עוד כתר ראש סי’ לא לענין תפילה בלא כוונה, ומש”כ עוד בכתר ראש בשם הגר”א לענין כוונה באבות, ובקה”י שם ומה שהביא שם בשם המבי”ט), ויש לומר דלדעה זו מי שאינו יכול לכוון יותר טוב שלא יתפלל אבל אם התפלל כך יצא, ולשיטתם ה”ה ששייך בזה גם מצוות חזרת הש”ץ.

קרא פחות

נשאל: ו׳ באלול תשפ״הב: ריבית

המלוה סאה בסאה כשהיה שער קבוע ואחר כך נתייקר השער האם מותר לו להחזיר אותה הסאה שנתייקרה

הרב עקיבא משה סילבר

ברמ”א יו”ד סי’ קסב ס”ג משמע דהיתר דיצא השער להתיר ללוות סאה בסאה הוא אף אם בשעה שישלם לו יהיה שער אחר כל עוד שלא התנה על זה בהדיא, שהרי כתב הרמ”א דאם התנה בהדיא שישלם לו רק כשישתנה השער ...קרא עוד

ברמ”א יו”ד סי’ קסב ס”ג משמע דהיתר דיצא השער להתיר ללוות סאה בסאה הוא אף אם בשעה שישלם לו יהיה שער אחר כל עוד שלא התנה על זה בהדיא, שהרי כתב הרמ”א דאם התנה בהדיא שישלם לו רק כשישתנה השער אסור, ולמה לא תיפוק ליה שהשתנה השער, אלא דבאמת אם השתנה השער אין בזה איסור, כיון שההלוואה היתה כשכבר יצא השע.

וכן מוכח גם מהמחבר בסעיף ה’ שכתב דאם יביא המלווה ראיה שיצא השער בשעת ההלוואה יגבה כמו בזמן היוקר.

והיינו משום דההיתר של יצא השער אינו משום שאין חשש שיחזיר לו ביוקר אלא משום שיצא השער חשיב יש לו שיכול להשיג בקל וכמ”ש הט”ז כאן.

ומטעם זה כתב הרא”ש והובא בנו”כ כאן דביצא השער במקום סמוך סגי בזה שהרי יכול להשיג ממקום קרוב וחשיב שיש לו אע”ג שמחיר ההלוואה עלול להשתנות.

קרא פחות

נשאל: י״ז במרחשוון תשפ״ה

מה הטעם שהשתמשו בשמות ראובן ושמעון בכל מקום

הרב עקיבא משה סילבר

בחז”ל ראינו ששבחו מה שעלו ממצרים בשמות ראובן ושמעון כמו שירדו ואפשר דע”ש זה נקבע להמשיך בהנהגה זו.

ויש להוסיף עוד דמבואר בכמה קדמונים שלא לקרוא בשמות קודם האבות, וממילא מכיון שהאבות לא היו חברים אלא אב ובנו ממילא כשבאו לומר שם של בני אדם חברים אמרו ראובן ושמעון אבל לא רצו להשתמש בשמות קודם מתן תורה, ומאידך עי’ מה שכתבתי בחידושי על השו”ע הל’ זימון דבמקום שרצו לומר אב ובנו הזכירו ראובן ויעקב וק”ל.

קרא פחות

נשאל: ב׳ באב תשפ״ה

האם מותר לפנות בית קברות כדי לקצר דרך הרבים במקום שלא היה שם מתחילה דרך הרבים

הרב עקיבא משה סילבר

בשו”ע סי’ שסד ס”ה מבואר דמותר לפנות קבר אם מזיק את דרך הרבים, ומבואר שם שאם קדם הקבר מקומו טהור ואסור בהנאה ואם קדם הדרך מקומו טהור ומותר בהנאה. והיה מי שיטעון דהיתר זה הוא גם אם קדם הקבר לדרך דהרי ...קרא עוד

בשו”ע סי’ שסד ס”ה מבואר דמותר לפנות קבר אם מזיק את דרך הרבים, ומבואר שם שאם קדם הקבר מקומו טהור ואסור בהנאה ואם קדם הדרך מקומו טהור ומותר בהנאה.

והיה מי שיטעון דהיתר זה הוא גם אם קדם הקבר לדרך דהרי בסיפא מבואר דמיירי גם באופן זה שבנו את הדרך לאחר שהיה קבר.

אבל יש לדחות הראיה דכ”ז אחר שבדיעבד כבר נעשה שם דרך לרבים אז מותר גם אם הקבר קדם את הדרך דהרבים ביררו דרך לעצמם, אבל לכתחילה אסור לרבים לברור דרך לעצמם במקום קבר כדי לפנות את הקבר.

ואדרבה יש מקום ללמוד להיפך דמאחר שכל דברי השו”ע מיירי רק בדיעבד א”כ שמא לכתחילה אסור.

(ולגוף הנידון אם רבים שביררו דרך לעצמם הוא גם באופן שידוע שביררו בגזל ועי’ ב”ב ק, והרחבתי בזה במקום אחר [בד”ה “חצר פרטית שהרבים התרגלו לעבור שם למורת רוחו של בעל הבית האם תפסו את מקומם ויהיה אסור לסגור את החצר מדין מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו”], ועכ”פ אפשר להעמיד הבדיעבד כאן בסתמא באופן שיש מקום לציבור לטעון שביררו בדין ומ”מ הקבר קדם, ועי’ בסמ”ע שציינתי בתשו’ הנ”ל, או דאולי יש לומר דכל היכא שיש כאן כבר דרך לרבים שא”א לבטלו א”כ צרכי הרבים קודמים אבל לא שיש כח לרבים להעביר המת ממקומו כל עוד שאין להם דרך שם, וזה דחוק קצת דהרי הרבים כאן בגזילה להסוברים כן [ועי’ בתשו’ הנ”ל], ועי’ מה שאכתוב להלן בדברי הגרי”ש).

וכן יש מקום לדייק מסי’ שסג ס”א דאסור לפנות קבר אא”כ הוא קבר הנמצא והיינו דוקא שנקבר שלא ברשות או באופן שיש לשער שנקבר שלא ברשות עי’ בשו”ע בסי’ שסד אח”ז סעי’ ב ובש”ך שם, ומשמע דלצורך סלילת דרך של רבים אסור, וכן יש מקום לדייק מסי’ שסד הנ”ל גופא ממה שדנו שם על קבר הנמצא והידוע ולא נחתו לבאר דלפנות לצורך רבים מותר ש”מ שאסור.

ועי’ בחזו”א יו”ד סי’ רח ס”ה שכתב ונראה דאם עושין הגויים מסילה עליו אין כאן רק משום קלות ראש ואין מפנין בשביל זה, ולהמבואר לעיל דאין איסור קלות ראש אלא על הקבר ממש יש מקום לומר דאם יעלו עפר על הקבר י’ טפחים הוי הפסק רשות ומותר לעשות למעלה דרך לרבים וכו’ מיהו נראה דראוי לפנותו בזמן שסללו עליו מסילה משום מזיק לרבים שכהנים עוברין עליו עכ”ל, והנה החזו”א מתחילה כתב שמותר לעשות דרך לרבים באופן שאינו קלות ראש לקבר, ולבסוף כתב שמותר לפנות המת אם כבר סללו המסילה על הקבר דהוי קבר המזיק את הרבים, ואפשר דלא נחית לכתחילה למקרה שרוצים לפנותו כדי לסלול דסבר שלפנות ממש כדי לסלול דרך לרבים אסור.

וכעי”ז מבואר לענייננו בכמה אחרונים דאם השלטון מבקש לסלול כביש ע”ג הקברים יש לפנות את הקברים שלא יתבזו (עי’ שיבת ציון סי’ סב ואילך ותמצית דבריו הובאו בפת”ש ביו”ד שם, וראה גם כתב סופר יו”ד סי’ קפד וע”ע מהר”ם שיק יו”ד סי’ שנג ומהרש”ם ח”א סי’ קעא ובספרו דעת תורה יו”ד סי’ שסג ס”א), ומבואר שתפסו ג”כ דלכתחילה א”א לפנות כדי לסלול הכביש כאשר הדבר תלוי בידינו אם לסלול הכביש או לא.

ועי’ שם במהר”ם שיק ודעת תורה שהזכירו שאנשי השלטון ברשעותם מתעקשים שיהיה דוקא בדרך הקברות ואפשר דר”ל דה”ה אם מפנים היה פשיטא להו שאין שום היתר לזה.

ובשם הגריש”א (ציוני הלכה עמ’ טו יז) הובא דהכביש אסור בהנאה אם ידוע בוודאות שפינו משם קברים באיסור, והיינו כדברי השו”ע הנ”ל דאם קדם הקבר מקומו אסור בהנאה, אבל משמע שנקט שהוא איסור מקנסא ולא רק מחמת שהקבר קדם [ועי’ פרישה סי’ שסד סק”י בדעת הב”י והפרישה לענין איסור הנאה בקבר קרקע עולם שפינוהו ועי’ עוד ברע”א ס”ס שסד על השו”ע ס”ז], אבל אפשר דבאמת למד כדברינו בפי’ הא’ בסוגריים לעיל דכל שידוע בבירור שהדרך עשויה באיסור לא נאמר שום היתר בזה לא קודם הפינוי ולא אחר הפינוי.

ובשם המנח”י הובא שבמקרה השלטונות מבקשים לסלול כביש על גבי ביה”ק עדיף שיסללו ע”ג הקבר מלפנות את הקבר, ואפשר דהיינו משום שבסתמא יש כיסוי י’ טפחים ע”ג קבר בזמנינו (עי’ בתשו’ אחרת מה שהבאתי בשם הנצי”ב ובשם הגריש”א בזה לענין הנידון על אמירת דברים שבקדושה בסמיכות לקבר בזמנינו כשבסתם קבר יש כיסוי עפר י’ טפחים), והוא כדברי החזו”א הנ”ל, ומ”מ אם יש כהנים הדין כמו שנתבאר ואפשר דמיירי המנח”י במקום מרוחק שאין מצויים שם בני ישראל או באופן שאין חשש טומאת כהן באיזה אופן עכ”פ לחלק מהדעות ואכה”מ.

היוצא מזה דהאחרונים נקטו שאסור וכך יש מקום ללמוד בדברי השו”ע.

קרא פחות

נשאל: כ״ב באב תשפ״ה

הערה במ”ע

הרב עקיבא משה סילבר

מה חיוב מ”ע בטייל שאשתו פועלת או להיפך כלפיו וכלפיה – הנה בשו”ע אה”ע סי’ עו ס”א נזכר דטיילין בכל יום, וכעי”ז באו”ח סי’ רמ ס”א, ולא נזכר שם מה גדר החיוב באשתו, ויש להעיר דסתם אשה עושה מע”י וא”כ היא בכלל פועל, דגדר פועל עי’ גמ’ ופוסקים דגם במלאכה בעיר חשיב פועל, ובשו”ע אה”ע שם ס”ב מבואר דעושה מעשה מחט הוא בכלל פועל, והוא בכלל מעשי ידיים שאשה עושה כדמבואר במשניות ובסוגיות (ועי’ עוד בעזר מקודש על השו”ע שם דטייל הוא רק מי שאין לו מלאכה כלל עי”ש עוד), וממילא גם מי שהוא טייל סתם אשתו פועלת, ואעפ”כ לא נזכר פטור בזה, [ואע”ג די”ל דהיא בגדר טייל ונעשה פועל מ”מ כאן נעשתה פועל בהסכמתו וברצונו ועוד דהרגילות מסתמא בהרבה פעמים שהיתה פועל גם קודם נישואין].

ויש להוסיף דגם בעונה הרמוזה בתורה כמ”ש בפרש”י ר”פ וישלח מבואר דהכל לפי מעשה האיש ולא לפי מעשה האשה.

אם כי בגוף המתני’ גם לא נחית לחיובי האשה אלא רק לחיובי האיש ואפשר דאורחא דמילתא כך הי’ בזמנם שהאיש מצוי דמשתמט משא”כ רוצה אשה וכו’, וגם דבאשה אינו מבטל כחה ממנה כמו באיש כ”כ וכעין מ”ש השו”ע באו”ח סי’ רמ בשם הרמב”ם (עכ”פ באין לה טענה שמבטל זמנה), מלבד מורדת בסי’ עז ס”ה שהוא בד”כ מחמת כעס כעין לשון השו”ע להלן סי’ עז ס”ב (ועי’ כתובות סג ע”ב), ואמנם שם הי’ מקום לומר דמיירי במשתמטת לגמרי, אבל עי’ להלן, או י”ל משום דאמרי’ בכתובות ס”ג לענין קנסא דמורד ומורדת דצערו של איש קשה משל אשה ובשכל טוב בראשית כ’ י”ח הביא טעם בכלליות לענין חומרות דמורדת ואפשר דגם לכך החמירו יותר בחיובי אשה במ”ע כלפי בעלה יותר מחיוביו כלפיה.

והנה בפת”ש אה”ע סי’ עז סק”ז כתב בשם המהרי”ט ח”א סי’ ה וז”ל לא מצינו מורדת אלא באומרת מאיס עלי או מצערנא ליה אבל אם היא טוענת בעונה האמורה בתורה הטיילין בכל יום וכו’ (ר”ל שטוענת שרוצה רק במשורה זו) לא כייפינן לה שאינה שבוית חרב להזדקק לו בכל שעה עכ”ל וכן הובא בכנה”ג אה”ע סי’ הנ”ל בהגה”ט סק”ז.

ומבואר מזה לכאורה דגדר החיוב שלה כלפיו הוא כעונה האמורה בתורה.

וזה צ”ב, דהרי ממ”נ אם נימא דמי שהוא פועל שהוא פטור מחמת שטרוד בעסקיו א”כ גם היא פועלת הטרודה בעסקיה, ומאידך גיסא אם הוא פועל והיא טיילת (וה”ה אם הוא חמר וגמל וספן והיא פועלת) מה טעם תוכל להתפס במה שהוא פועל כיון שהיא אינה פועל והרי מחיל על מה שפטרוהו חכמים במה שהוא טרוד, וע”ע ב”ב מט ע”ב כל האומר אי אפשי וכו’, וכאן אפשר דא”צ לכתוב בעודה ארוסה כיון שהחיובים הם לפי האדם ולא שייכים להסכם הנישואין דרק עצם החיוב הכללי הוא בנישואין אבל לא הפרטים, וגם גמל ונעשה ספן אם הוא בהסכמתה משתנה עי’ סי’ עו ס”ה אבל יש לדחות דאה”נ לזה צריך ההסכמה לבטל ההסכם הקודם, אבל י”ל דקאמר לדידי אינו טירחא הפעולה או החמרות או הגמלות ואינו מטריח עלי, ובדוחק י”ל דמ”מ יש לה לטעון דבשעת נישואין לא סברה שיהיה יותר משיעור זה וממילא לא נתחייבה יותר מזה ועדיין צ”ב דשיעור זה הוא למטה ולא למעלה (ואין לחלק דמ”מ לא היה בדעתה שיהיה בקביעות יותר משיעור זה דגם בקביעות שיעור זה הוא רק למעלה ולא למטה ובדוחק י”ל דר”ל דמ”מ כבר בשעת נישואין סברה לעכב עליו שלא ירבה יותר, ועדיין צ”ב).

ועוד צ”ע דאפי’ הבעל כלפי אשתו אם רואה שצריכה צריך [או”ח סי’ רמ ס”א ובמשנ”ב שם סקי”א, ועי”ש בהמשך הסימן בסקכ”א דהוא מחיובי עונה], ומיהו אי משום הא לק”מ דזה ברור שיש חילוק בין בקביעות לארעי לגבי חיוביו כלפיה וממילא ע”ד המהרי”ט הנ”ל י”ל דה”ה אפכא.

[ובדוחק אולי אה”נ כוונת המהרי”ט דחיובי האשה נמדד לפי העסקים שלה וזה חידוש שלא נזכר בפוסקים שלפנ”כ].

אולם בשו”ע סי’ עז ס”ב כתב דאפילו היה בעלה מלח שעונתו לששה חדשים וכו’ ומרדה כדי לצערו ולא נשאת הרי זו מורדת וכו’, ומבואר לכאורה דאע”פ שאי”ז עונתו מ”מ מה שמרדה חשיב לה מורדת, ובפשוטו הרבותא היא אע”פ שמרדה לגבי זמן שאין מורדת, אולם בח”מ שם סקי”ט פי’ דמיירי שמרדה כבר עכשיו על זמן שאחר ו’ חדשים והוא מחודש בכוונת השו”ע, ומ”מ גם לפי פשטות השו”ע יש לומר דהתם שאני כיון שמרדה כדי לצערו, אולם אעפ”כ העירו דמ”מ מלשון הח”מ מיהא משמע דלא ס”ל כהך דמהרי”ט שהרי כתב שם הח”מ אבל במורדת מי ימחה בידו לקרב עונתה וכו’ ומבואר דבידו הי’ לקרב עונתה.

וגוף קושיית הח”מ צריכה תוספת ביאור והואיל דאתאן לזה אבאר דבריו דהח”מ השווה ב’ הדינים דלעיל סי’ עו בספן שנדר באשתו לדינא דסי’ עז ס”ב בספן שמרדה בו אשתו, וקאמר דבספן שנדר באשתו הדין הוא רבותא כיון שלגבי האשה לא נשתנה דבר בינתיים משא”כ בניד”ד אין בזה רבותא כיון דלגבי הבעל נשתנה דעד עכשיו מצי לחזור לה אם יתרצה תוך הזמן ועכשיו אינו יכול לכך הכא פשיטא ליה להח”מ דחשיבא מורדת, לכך העמיד באופן שיודעת שיחזור רק אחר ו’ חדשים ואמרה שתמרוד אחר ו’ חדשים ובכה”ג חשיבא מורדת כבר מעכשיו.

והיה מקום לטעון דגם הח”מ כל מה דמיירי הוא רק באופן שמתכוונת להדיא לצערו בין מה שכ’ בקושייתו דבמורדת מעכשיו הוא פשיטא ובין מה שהסיק במסקנתו דבמורדת לאחר ו’ חדשים חשיבא מורדת, אולם משמע מדבריו דעצם מה שמונעת ממנו חשיבא עי”ז שאינה כהוגן ובפרט דאחר ו’ חדשים ע”כ גם לפי המהרי”ט מה שממאנת הוא שלא כהוגן גם אם אינו להדיא לצערו (ועי’ עוד בח”מ וב”ש ובאה”ט בשמם דלצערו לאו דוקא לענין עיקר דין מורדת ועי”ש עוד בב”ש בנפק”מ בין זה למין אחר של מורדת ומ”מ אפשר דלצערו אתא לאפוקי מחמת חולי דבזה אינה מורדת כלל דבזה אינה מורדת כלל אולם בלאו הכי מיישב לה הב”ש דיש חילוק בין לצערו לבין מורדת שאינה לצערו).

ויש להוסיף דמה שהעמיד הח”מ דברי השו”ע במורדת עכשיו לגבי אחר ו’ חדשים הוא לרבותא לומר דחשיבא מורדת בכל ו’ חדשים אלו ונפק”מ לקנסא דמורדת אבל אפשר דלא פליג דגם אם מרדה לזמן שבינתיים חשיבא מורדת לזמן זה אע”ג שאי”ז עונתה וכך מתבאר לפי מה שנתבאר כוונת הח”מ לאלתר בסמוך.

ובפרט לפי לשון הב”ש סקכ”ג העתיק דברי הח”מ ושם מבואר יותר להדיא דדינא דמורדת תוך הזמן הוא ג”כ למסקנא אלא דאפי’ מורדת לאחר הו’ חדשים הוא ג”כ בכלל זה.

[וצע”ק דלכאו’ הבאה”ט סתר א”ע מסי’ עו שכ’ כהמהרי”ט לסי’ עז שכ’ כהח”מ].

ויש להוסיף עוד דגם פשטות השו”ע דלא כהמהרי”ט מלבד אם ניישב כא’ מב’ היישובים דלעיל ולפי מה שנתבאר ב’ היישובים הללו אינם נכונים לדינא לפמש”כ נו”כ השו”ע וא”כ אם נימא דהמהרי”ט סובר דהשו”ע מסכים לשיטתו א”כ ע”כ יתרץ כאחד מב’ היישובים הנ”ל.

וברמב”ם פט”ו מהל’ אישות הי”ח כ’ ולא תמנע מבעלה כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה אלא נשמעת לו בכל עת שירצה ע”כ, וכתב המ”מ דהיא בכלל מורדת, ומשמע מזה דס”ל להמ”מ כהח”מ והב”ש ופשטות השו”ע, ודלא כהמהרי”ט, וכל דכן הוא, דהרי אפי’ אם עושה כן לטובת שלום ביתם שיוסיף באהבתה אסור (והוא כעין גונב ע”מ לשלם כפל שהוא מתכוון לטובה), וכ”ש כשמתכוונת לטובת עצמה בלבד.

וגם הרמב”ם גופיה הוא דלא כהמהרי”ט לכאו’ דאמנם לא הזכיר שנכללת בדין מורדת כשאינה נשמעת בכל עת אבל עכ”פ מבואר בדבריו דצריכה להשמע בכל עת עכ”פ לכתחילה, ובמהרי”ט מבואר דהחיובים שלה הם רק כעונה הכתובה בתורה.

וגם אם נימא דכוונת המ”מ לא שיש לה דין מורדת אלא רק דמדין מורדת למדנו שחייבת בכל עת מ”מ אכתי הוא דלא כהמהרי”ט דמשמע מיניה שהחיובים אינם יותר מדין עונה האמורה בתורה.

וכעי”ז במשיב דבר להנצי”ב ח”ד סי’ לה שהאשה משועבדת לבעל בכל עת שירצה עי”ש, ובב”י יו”ד ר”ס קצז והובא בבאה”ג ובלו”ש שם כתב ואם היא מתאחרת מלטבול כדי לצער את בעלה עבירה היא בידה וכתוב בספר הזוהר בענין יסודות ההוא סבא שהאשה שעושה כן גורמת כמה רעות בעולם בר אי איהו לא חייש ולא אשגח לדין ע”כ, ועי’ שו”ת מהרש”ל סי’ נט שכתב דהוא קלון לזרע אברהם אבינו שהאשה תמנע תשמיש המיטה מבעלה עד שיתן מוהר וקל וחומר בעת הטבילה שהרי טבילה בזמנה מצוה, ועי’ עוד של”ה אות ק’ קדושה ובכלל זה אותן הנשים האומרות לבעליהן אם תקנה לי זה התכשיט או מלבוש זה אעשה כן שהוא עבירה גדולה אפי’ דרך צחוק ולא בשביל מצוה לבד אלא תמיד כשאינה נשמעת לו עד שיעשה רצונה אז היא נפש חוטאת במאוד עכ”ל, ובשכנה”ג ביו”ד שם בהגב”י כ’ דאשה שציערה בעלה בענין זה צריכה לישב ל’ יום בתענית והוא מחודש, ומ”מ בזוהר הנ”ל (והוא במשפטים קיא ע”א) מבואר דהוא חמור מאוד עי”ש, ועי’ חסד לאלפים לבעל הפלא יועץ ביו”ד שם מה שביאר בחומרת הדבר, ועי’ עוד ספר חסידים סי’ תקו שאפי’ לדבר מצוה אין לה לעשות כן מהטעמים שכ’ שם אבל לא כתב מטעם שעבוד [ומ”מ אינו ראי’ דאין שעבוד דשם יש מקום לומר דאדרבה עשתה כן מדין כפייה וק”ל].

ולעיל הזכרתי דגם בדעת המהרי”ט ע”כ צ”ל שיש חילוק בין ארעי לקבע עי”ש וכעי”ז ראיתי עכשיו מי שרצה ליישב גם הקושיא מהרמב”ם על המהרי”ט דמיירי באופן שרוצה ארעי והמהרי”ט מיירי באופן קבע, ועדיין צ”ב דדוחק להעמיד דברי הרמב”ם רק באופן של אקראי בלבד דהמעי’ בכל לשון הרמב”ם שם יראה דהוא מדיני החיובים כלפי מרותו של בעל, ובפרט בצירוף כל שאר הקושיות דלעיל וגם ברמב”ן כתובות ס”ג כתב תוך דבריו דהמורדת כשחוזרת בה אומרת שתש’ בכל עת שירצה וכן הבין בפשיטות בעמודי אור סי’ עח סקכ”ג, ומ”מ מה שבודאי אפשר לומר דהמהרי”ט מודה דכשמבקש בלא קביעות הוא בכלל חיוביה דלא גרע בקשתו כלפיה מבקשתה כלפיו וכמשנ”ת.

ומ”מ יש להוסיף דבין למר ובין למר זה הובא בכמה פוסקים דלענין דרישות יתרות שלא כדרך העולם אינו בכלל החיובים של האשה והטעם בזה דלא יהא אלא מנהג ולא נישאו אלא אדעתא דמנהג (עי’ עוד בית דוד סי’ כח בביאור דברי התשב”ץ ח”א סי’ קכד, אבל בתשב”ץ שם אין הנידון מצד עצם מ”ע כך שאינו ממש שווה לנידון כאן, אבל זה נזכר באחרונים דדרישות משונות ומופרזות אינו בכלל החיובים, וע”ע אוצה”פ סי’ עז ס”ב, ועי’ שו”ת קב ונקי להגריש”א סי’ תקסד שנראה שנקט כהמהרי”ט כהצד שכתבתי מתחילה דחיובי אשה הוא כמו חיובי הבעל וכמו דרגת הבעל אם הוא טייל או פועל וצ”ב דלכאורה להנ”ל רוב מנין ובנין הפוסקים לא סברו כהמהרי”ט ואפי’ הבאה”ט שהביאו סתר דבריו אח”כ [ומ”מ שם מיירי באופן שאין חשש מצד הרהורים עי”ש], והי’ מקום לומר דשם תטען קים לי כהמהרי”ט אבל אינו מיישב הנידון שם לגבי גלולה עי”ש דבזה היא מוציא ולא מוחזק).

היוצא מכ”ז דפשטות דעת המהרי”ט דחיובים דאשה הם כדיני חיוביו, אולם סוגיין דעלמא בפוסקים אינה כן [אף דאין ברור דלכו”ע פחות מזה הוא הגדרת מורדת למרות שיש משמעויות עכ”פ בחלק מהפוסקים שכ”ה], ומ”מ בבקשה שלא כדרך העולם הוא דין אחר.

השלמה על הערה במ''ע (133533)

מה שהעירו מעירובין ק ע”ב ואץ ברגלים חוטא אינו שייך לעניננו דלכו”ע אסור לכופה שלא מרצונה ומ”מ אולי יש בזה ניחותא יותר לפרש בגמ’ שם דגם אינה מחוייבת להסכים ומ”מ כמשנ”ת דמה שאין רגילות בלא”ה אין חיובים, ובאה”ע סי’ לח ס”ה מבואר דלא מהני תנאי במ”ע, ואעפ”כ בכה”ג משמע דעדיף מתנאי גרידא.

קרא פחות

נשאל: י״ג באלול תשפ״ה

האם בשכירות מקיים מצוות יישוב ארץ ישראל

הרב עקיבא משה סילבר

גם בהליכה ד”א בא”י מקיים מצוה כמבואר בכתובות קיא ע”א (ועי’ בתשובתי ד”ה המהלך בארץ ישראל הרבה או אפילו וכו’), אבל בקניית בית לישראל מגוי מצינו (סי’ שו סי”א) שמותר לכתוב שטר בשבת לצורך זה ע”י גוי משום שהוא צורך ...קרא עוד

ובפשוטו ממה שנזכר בגמ’ (ב”ק פ ע”ב) ובשו”ע שם לגבי קנין ולא שכירות א”כ אין שכירות בכלל זה, ואף שיש בזה מצוה (דאפי’ בד’ אמות יש מצוה בהליכה כנ”ל ובשכירות יש יותר מזה) מ”מ אינה כמו קניה, ודלא כמש”כ במאמר מרדכי (מחכמי זמנינו) עמ’ תקעא בפשיטות ששכירות כמו קניה לענין זה ולא נזכר שם ראיה לדבריו.

ויש לציין דלענין השכרת בית לגוי בא”י מצינו איסור במתני’ דע”ז כא ע”א לר’ מאיר, א”כ י”ל דסברא הוא שישראל השוכר יש בזה מצוה ג”כ, וכן בשם הגריש”א הובא בשו”ת א”י עמ’ נה [וע”ע אבנ”ז דמבואר ג”כ בדבריו דס”ל דין זה] דהקונה בית בא”י ואינו דר שם מקיים מצוה מצד שיש לא תחנם במכירת זה לגוי, ומבואר מדבריו דמה שיש איסור למכור לגוי יש מצוה לישראל לקנות לעצמו, וחזי’ מזה לענייננו דעכ”פ לר’ מאיר יש מצוה גם בשכירות עכ”פ מדרבנן.

אולם ר’ יוסי שם פליג, והכי קי”ל ביו”ד סי’ קנא ס”ח דמותר להשכיר בתים לגויים בא”י, ואף דגם לר’ יוסי ולהלכה אסור להשכיר שדות לגויים בא”י, אבל התם חמירא משום שגם מפקיעה מידי מעשר וזה דין בשדה ולא בבית, ורק בצירוף שניהם (שמכירה אסורה מה”ת ושגם מפקיעה מן המעשרות) גזרו, ולכו”ע הוא רק מדרבנן [כמבואר כ”ז בע”ז שם ונתבאר בחי’ הרא”ה שם, ובקיצור בט”ז ולבוש שם], אבל מ”מ מצוה יש אפי’ בהליכה בא”י כמבואר בכתובות שם וכ”ש שיש מצוה בשכירות שמחזיק בקרקע ומיישבו יותר, ואי’ שם עוד דאמוראי הוו מנשקי כיפי ושיש כפרה גם בקבורה בא”י.

וכעי”ז הובא בשם הגרח”ק (שו”ת ארץ ישראל שם ועי”ש מה שהביא עוד בזה) דגם בשכירות יש מצוה, ובבית ראובן עמ’ צא ציין דהוא מפורש בגמ’ מנחות מד ע”א דהשוכר בית בא”י צריך לקבוע מזוזה מיד משום ישוב א”י ופרש”י שתהא א”י מיושבת וחזי’ מזה דגם מיושבת ע”י שכירות הוא בכלל יישוב א”י.

ובספר מהרי”ל דיסקין פ’ בהר הובא לתלות הנידון אם מקיים מצוות יישוב א”י בשכירות בפלוגתא אם שכירות קונה, ועי’ בפלוגתא זו בע”ז דף טו.

ויש להתבונן דבע”ז דף כא שם בין לר’ מאיר ובין לר’ יוסי מבואר דאין איסור שכירות מדאורייתא, אף דהי’ שייך שפיר לומר שיש איסור שכירות מדאורייתא לר’ מאיר כיון שאוסר שכירות בכל גווני, ומשמע שאין צד ששייך איסור דאורייתא בשכירות כמו בקנין בלא תחנם, ואולי אינו מעצם הסברא אלא משום דא”כ היה צריך לגזור גם שכירות בסוריא כיון ששכירות בא”י מדאורייתא, אבל סוף סוף עכ”פ חזי’ בגמ’ שם דלגבי לא תחנם ליכא למ”ד ששכירות כקניה, וכ”ה בנשמת אדם כלל ט”ו ס”ב דזה ודאי ששכירות לא קניא לגמרי לענין זה.

ואולי י”ל דבלא תחנם הוא מדין חניה ואז בעי’ חניה גמורה, אולם עי’ בתוס’ רבינו אלחנן על הגמ’ בע”ז שם שדן לענין מכירה לזמן וכן במנ”ח מצוה תכ”ו נסתפק בזה ועוד, וחזי’ מזה שהבינו דהגדרת לא תחנם אינו בהכרח מפקיע מצב של בעלות לזמן, ואולי שכירות גריע לענין לא תחנם אבל קנין לזמן חריף מזה [דזה גופא סברת רבינו אלחנן לומר דקנין לזמן חריף משכירות, ועי’ עוד חזו”א שביעית סי’ כד סק”ד ואג”מ או”ח ח”ב סי’ קיג ואבי עזרי פ”ג מהל’ שמו”י ה”ח סק”ג], אבל במידי אחרינא דנקבע על ידי קנין כגון יישוב א”י שמא ס”ל דגם שכירות כקניה.

אבל כבר העירו דבשער”י ש”ה פ”ט כתב דשכירות גם למ”ד קניא גרעא מקנין פירות, ובמקו”א [ד”ה מי שהשכיר בית לאחר וחזר ושכרו וכו’] ציינתי עוד אחרונים שדנו בזה וכתבו בסגנון דומה דשכירות גריעא מקנין פירות.

ושמא גם סבר המהרי”ל דיסקין דיישוב א”י אינו תליא הא בהא באיסור לא תתן להם חניה בקרקע אבל עדיין צ”ע מנ”ל דתליא בדין שכירות קניא, דאדרבה שמא בא”י בעי’ וירשתה וישבתה בה שיהיה שלך דרך הורשה כמ”ש ואם לא תורישו וגו’ דהיינו להפקיע המקום מן הגויים.

ועכ”פ המהרי”ל דיסקין יל”ע אם כוונתו לתלות גם הנידון דכתיבה על ידי גוי בשבת בזה דכמו שנתבאר שמשמעות הש”ס ופוסקים דהוא דין מיוחד בקניית בית בלבד.

ויתכן לומר הגדרה בזה דאיסור שבת באופן זה שהתירו חכמים הוא על החפצא ולא על הגברא, והביאור בזה דמצינו כמה איסורים דרבנן שהותרו בשביל להציל מיד הגויים בשוק של גויים [ע”ז יג ע”א, שהותר יום אדם ובה”פ, ועי’ עוד גיטין מד לענין ס”ת], וגם כאן ההיתר לחתום על השטר הוא כדי להציל החפצא מיד הגויים ולכן התירו אפי’ בשבת שלא יקדימנו אחר ע”ד מותר לארס בת”ב שלא יקדימנו אחר (מו”ק יח ע”ב), אבל שכירות גם שמקיים בזה מצוה מ”מ אינו מוציא בית מיד הגויים והגברא יוכל לשכור במקום אחר ג”כ בא”י, ולכן נזכר בכל מקום היתר זה רק לענין הלוקח.

היוצא מכ”ז דיש מצוה בשכירות אבל אינו מתיר לכתוב ע”י גוי בשבת [וכ”ש להדעות שאין דיני מכירה לגוי או קניה מגוי נוגעים האידנא, עי’ יד דוד בשם שמן המאור ח”א דל”ג ומזבח אדמה על השו”ע שם ומנח”י בשמו].

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

קונטרס אורח חכמים – כללי לימוד התורה ודרכי קנייתה מדברי חז”ל – ירושלים

עם סגולה ישן לא מוגה

קונטרס אורח חכמים – כללי לימוד התורה ודרכי קנייתה מדברי חז”ל – ירושלים מהדורה חדשה תשע”ד (מהדורה ראשונה – סיון תש”ע)הקדמה יתברך הבורא ויתהלל היוצר, שזיכנו דוקא בדורינו שנתרבה עסק התורה ובקשת דבר ה’ בעולם, ונתגדלו היכלי בתי כנסיות ...קרא עוד

קונטרס אורח חכמים – כללי לימוד התורה ודרכי קנייתה מדברי חז”ל – ירושלים
מהדורה חדשה תשע”ד (מהדורה ראשונה – סיון תש”ע)

הקדמה

יתברך הבורא ויתהלל היוצר, שזיכנו דוקא בדורינו שנתרבה עסק התורה ובקשת דבר ה’ בעולם, ונתגדלו היכלי בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכמה יש אשר שקועים בתורה.

והנה מצאנו בדברי נביאים הראשונים אשר בימים קדמונים ראו גם את דורינו, דור עקבתא דמשיחא, וקראו עליו (עמוס ח) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה’ אלקים וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה’, וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה’ וְלֹא יִמְצָאוּ וגו’.

ואכן אנו רגילים לדרוש אלקים ולתור ולבקש דבר ה’, זה אומר בכה וזה אומר בכה.

והנה כאשר נתבונן בערכיהם של חכמים, יאירו דבריהם לפנינו בדרך הלימוד, וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעו.

חובת ידיעת התורה, מקרא משנה תלמוד, הלכות ואגדות, אופן הלימוד מרב, והקפדה בדברים שמהם תצא תורה.

וראיתי ללקט ולסדר הדברים עד היכן שידי מגעת.

וקראתי שמו “ארח חכמים” יען אשר הוא דרך הלימוד שקבלו חז”ל שכל דבריהם אש בוערה, הֲלֹא הֵם יוֹרוּךָ יֹאמְרוּ לָךְ וּמִלִּבָּם יוֹצִאוּ מִלִּים (איוב ח, והוא גימטריא ארח חכמים בצירוף השם), ובכל עת לא נסור מדבריהם ימין ושמאל, ויה”ר שנגיע לדברים שהתורה נקנית בהם ולזכות לידיעת התורה אמיתית.

פרק א – בחלקי התורה – מקרא, משנה, תלמוד וסתרי תורה

א.

צריך תלמיד חכם להיות בקי בכל עשרים וארבעה ספרי התנ”ך (ילקו”ש שמות תצא), ואם חסר אחד מהם אינו [שווה] כלום { וכתב בפרי מגדים (הקדמת או”ח ד”ה ומה): הבחורים אשר אומרים כי חרפה להם ללמוד בישיבה פרשה עם חומש רש”י, וקפיטול [פרק] בנביאים וכתובים.

לו חכמו ישכילו, היו לומדים זה ראשונה, וכו’.

ולא כאותם שלומדים עם תלמידיהם גפ”ת, אם שיודע להקשות איזו קושיא ותירוץ, חכים ורבי יתקרי, והתנ”ך אין לו שום ידיעה, עכ”ל.

וז”ל העץ יוסף (שמות רבה פמ”א, ה בענ”י), כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בכ”ד ספרים.

מזה יש ראיה ברורה שצריך כל אדם ללמוד מקרא, שאם לא ילמד מקרא איך יהיה מקושט בכ”ד ספרים.

והמקראות הבלולים בתלמוד אחת הנה ואחת הנה לא יועיל למי שלא למד מקרא על הסדר, כי לפעמים מביא התלמוד מפרשה שלמה מקרא אחד, ואם לא ידע ענין הפרשה כולה אי אפשר לעמוד על עומק דברי התלמוד לפלפל בדרך אמת, עכ”ל.

וז”ל רבי שעפטיל בן השל”ה בספר ווי העמודים (עמוד התורה פרק ה), חי ראשי, בזכרי נחתכו בני מעי בעוברי מפרנקפורט לק”ק פוזנא, הלכתי דרך הים ועברתי בק”ק אמשטרדם, ומצאתי שמה אנשים חשובים, והרבה תלמידי חכמים מהם, והייתי בבתי מדרשות שלהם אשר לכל אחד מחיצה בפני עצמו, ראיתי שהקטנים לומדים המקרא מ’בראשית’ עד ‘לעיני כל ישראל’, ואחר כך כל העשרים וארבע, ואחר כך כל המשניות.

וכשנעשה גדול, אז מתחיל ללמוד גמרא פירוש תוספות, וגדלו והצליחו, גם עשו פרי.

ואנכי בכיתי על זה, למה ועל מה לא יעשה כן בארצנו, הלואי שיתפשט המנהג הזה בכל תפוצות ישראל, ומה יזיק בזה שימלא כריסו במקרא ובמשנה עד שיהיה בן שלש עשרה שנים, ואחר כך יתחיל ללמוד התלמוד.

כי בוודאי, בשנה אחת יגיע לתכלית ולכמה מעלות טובות למקום בחריפות התלמוד, מה שאין כן בלמוד דידן, בכמה שנים.

חי ראשי, באם יתאספו ראשי גאוני ארץ יחד, ויעשו תיקון וסדר הלימוד כסדר הזה, להיות ליסוד מוסד ולחק עולם ולא יעבור, אין ספק שחפץ ה’ בידינו יצליח, והלבבות יהיו מחודדים בתורת אמת ביתר שאת ויתר עז, והגאולה תקרב בזמן קריב, עכ”ל.

ועיין עוד ברוב אריכות בדברי היעב”ץ בזה, ובתולדות אדם (פ”ג).

[ושאלתי להגר”ח קניבסקי שליט”א האם בחור צריך ללמוד נ”ך, והשיבני שצריך ללמוד כל התורה, ושאלתי כמה ילמד כל יום, והשיב, קצת].

}(שהש”ר פ”ד, כב).

ב.

כל מי שאינו משגיח על המשנה, [כסבור שאינה העיקר (רש”י)], זהו כי דבר השם בזה (סנהדרין צט ע”א).

ג.

לעולם ישקיע אדם עצמו במשניות.

שאם ירותק יפתחו לו.

אם לתלמוד, לתלמוד.

אם להגדה, להגדה.

ועמוד ברזל משנה (ויק”ר פכ”א, ה).

ד.

לעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד { ועי”ש הטעם שאמרו כן, ועי”ש עוד.

}(ב”מ לג ע”ב).

ה.

כל השונה הלכות [בכל יום { במגילה (כח ע”ב) לא גרס “בכל יום” וכ”מ שם לפי הסוגיא.

}] מובטח לו שהוא בן העולם הבא (נדה עג ע”א).

ו.

במי אתה מוצא מלחמתה של תורה, במי שיש בידו חבילות של משנה.

[ולא אדם המפולפל ומחודד ובעל סברא ולא למד משניות הרבה (רש”י)] (סנהדרין מ”ב ע”א).

ז.

יסדר המשנה היטב אצלו לפני שנכנס ללמוד התלמוד, וטוב לסדר כ”ד פעמים או מ’ { והיינו בתלמוד שעל אותה המשנה, וכמו שאמרו שם: אם ראית תלמיד שתלמודו קשה עליו כברזל, בשביל משנתו שאינה סדורה לו.

ועיין ב”ב (כב ע”א): “רנב”י ריש כלה הוה כל יומא מיקמי דניעול לכלה מרהיט בהדיה ר”א בר אהבה לשמעתתיה והדר עייל לכלה” ובכריתות (ו ע”א): “א”ל ר”מ לבניה כי בעיתו למיזל למיגמר קמי רבכון גרסו מעיקרא מתניתין והדר עלו קמיה רבכון”.

}(תענית ח ע”א).

ח.

אוהב ה’ שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות.

שמשחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו, אלא ארבע אמות של הלכה בלבד (ברכות ח ע”א).

ט.

הויות דאביי ורבא, הם דבר קטן לעומת מעשה מרכבה { ומהו “מעשה מרכבה” וגדרו, מבואר בחגיגה (יג ע”א ואילך).

}שהוא דבר גדול (סוכה כ”ח ע”א).

שאפילו אדם מישראל למד מקרא משנה תלמוד ואגדה ותוספתות ואין בו יראה לחנם צלל במים אדירים, וכל מה שטרח לחנם טרח; וכל מי שהוא ירא שמים רודף אחר נסתרות ומעשה מרכבה שהוא עיקר החכמה והדעת תריס נחשת וחרב של ברזל היראה ואין מפחד מכל, שנאמר פחדו בציון חטאים, הא ירא חטא לא יפחד לפי שהשכינה מקשקשת לפניו ושומרתו ומגלין לו סודות נעלמות הוי סוד ה’ ליראיו (מסכת אצילות משנה א’, אוצר מדרשים דס”ז).

י.

אין מוסרין סתרי תורה, אלא למי שיש בו חמישה דברים: “שר חמישים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש” { שר חמשים, זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה.

ד”א, בן חמישים שנה.

ונשוא פנים, זה שנושאין פנים לדורו בעבורו.

יועץ, שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים.

וחכם, זה תלמיד המחכים את את רבותיו.

חרשים, בשעה שפותח בד”ת הכל נעשין כחרשין.

ונבון, זה המבין דבר מתוך דבר.

לחש, זה שראוי למסור לו ד”ת שנתנה בלחש (שם יד ע”א).

[וכתב אלי הגר”ח קניבסקי שליט”א דחכם וחרשים הם ב’ מעלות הכלולות בא’, ולכך חשיב חמשה דברים].

}(שם יג ע”א).

יא.

המכסה סתרי תורה { פרש”י ורשב”ם מעשה מרכבה ומעשה בראשית ופי’ שמו של הקב”ה (עי”ש עוד נא ע”א).

}, והמגלה טעמי תורה, זוכה לטובות הרבה { עי”ש בארוכה הטובות (בדף קיח ע”ב).

}(פסחים קיט ע”א).

יב.

כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, לא טעם טעם של יראת חטא (אבות דר”נ פכ”ט ה”ז).

רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם למד אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב”ה ומידבק בדרכיו (ספרי עקב מט).

ולא יאמר למדתי הלכות ודי לי, אלא ילמד מדרש הלכות ואגדות (ספרי עקב מח).

יג.

אפילו אם אין בידו של אדם לא מקרא ולא משנה, אלא הוא יושב וקורא כל היום הפסוק ואחות לוטן תמנע, אפילו הכי שכר תורה בידו (תדא”ז פ”ב, י).

סדר העדיפות והשילוב ביניהם

יד.

אי אפשר לעולם בלא מקרא, ואי אפשר לעולם בלא משנה, ואי אפשר לעולם בלא תלמוד, אבל אשרי אדם שישים עמלו בתלמוד.

ולא שיהא דולג מקרא ומשנה ויבוא לתלמוד, אלא על מנת שילמד מקרא ומשנה ויבוא לתלמוד { ועיין סוטה (מד ע”א) “הכן בחוץ מלאכתך זה מקרא, ועתדה בשדה לך זה משנה, אחר ובנית ביתיך זה גמרא”.

}(מסכת סופרים פט”ו ה”ח וה”ט).

טו.

לעולם ישלש אדם שנותיו { בגמ’ הקשו “מי יודע כמה חיי לא צריכא ליומי”.

פרש”י לימי השבוע, ולהתוס’ (ד”ה לא) בכל יום ילמד שלשתם, וכ”ה ברמב”ם ובטוש”ע.

}: שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד { וכתב הרמב”ם (פ”א הי”ב) וטוש”ע (יו”ד סי’ רמו): בד”א, בתחילת לימודו של אדם.

אבל כשיגדיל בתורה, וכו’ יקרא בעיתים מזומנים תושב”כ ושבע”פ, כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה, ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד, לפי רוחב ליבו וישוב דעתו.

וכ’ הרמ”א: ויש אומרים, שתלמוד בבלי שבלול מכולם, אדם יוצא יד”ח בשביל הכל.

וכתבו הפוסקים (שו”ע הגר”ז ת”ת פ”ב.

ערוה”ש סי’ רמו סי”ד) שגם לשיטת היש אומרים, חיב לחזור בעיתים מזומנים יוקשה על תושב”כ ותושבע”פ.

ובתולדות אדם (לתלמידי הגר”א, פ”ג) הפריך מרוב ראיות הבנה המקובלת בי”א והוכיח שצריך לידע לכל המקרא ואחר שידע יפנה עצמו לתלמוד ויחזור בעיתים ידועים.

וכעי”ז האריך בראיות בהגהות יש נוחלין (לאבי השל”ה בהסכמת ב”ח ומהרש”א הסמ”ע והכלי יקר וכו’, פ”ה ס”ק מ).

וכ”כ השל”ה (קפו) שצריך לידע כל המקרא.

וכן עיין במסכת סופרים וכו’ שהבאנו לעיל.

ולפי”ז הרמ”א קאי על ראש הסעיף “לעולם ישלש” וכו’.

}(קידושין ל ע”א).

טז.

תלמידיו של אדם יגעין בתורה ועושין את היום עיתים עת לתורה עת למקרא עת למשנה עת לתלמוד ועליהם הכתוב אומר אשר פריו יתן בעתו (שוח”ט תהילים פ”א).

יז.

כיון שקרא אדם תורה נביאים וכתובים, ושנה משנה, מדרש, הלכות ואגדות, ושנה התלמוד, ושנה הפלפול לשמה, מיד רוח הקודש שורה עליו (תדא”ז פ”א).

יח.

תלמיד חכם צריך להיות מלא מקרא משנה ותלמוד והלכות והגדות (שהש”ר פ”ה פיסקא יג, א).

יט.

קרא ולא שנה, הרי זה בור.

לא קרא ולא שנה, עליו הכתוב אומר וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה (סוטה כב ע”א).

כ.

כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, דור הנאה ממנו (קידושין מא ע”א).

וכל שאינו במקרא במשנה באגדה ובתוספתא, אוי לו, שהוא והכלב יאכלו כאחד (זו”ח ריש שה”ש).

כא.

קרא אדם ולא שנה, הרי זה דבר גנאי, שנה ולא קרא, הרי זה דבר גנאי, קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים זו מדה בינונית.

אבל אם קרא אדם תורה נביאים וכתובים ושנה משנה מדרש הלכות ואגדות ושימש תלמידי חכמים, זו מדה שלמה (תדא”ר פי”ח, יד).

כב.

כיון שנכנס אדם לתלמוד הירושלמי, כיון שיצא לתלמוד הבבלי, שוב אין לו שלום { לפי שתלמוד בבלי עמוק הוא (רש”י).

וכתבו בתוס’ (ד”ה אפילו) שזה אפילו אם פירש מבבלי לירושלמי ועדין לא הבין בו.

שמתוך כך, לא יעלה בידו הלכה ברורה.

[ולפי”ז צ”ל דדעת התוס’ דאף מירושלמי לבבלי, הוא אם עדיין לא הבין בו].

}(חגיגה י ע”א ורש”י).

חלקים שונים בתורה

כג.

כשהתינוק מתחיל לדבר { עוד בענין, ראה סוכה (מב ע”א), “קטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה וקריאת שמע.

תורה מאי היא תורה צוה לנו משה וכו’ .

ק”ש מאי היא פסוק ראשון של שמע.

בירושלמי (סוכה פ”ג הי”ב), “קטן היודע לדבר, אביו מלמדו לשון תורה”, והיינו לשון הקודש.

}, אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה, ואם אין מדבר עמו לשון הקודש ואין מלמדו תורה, ראוי לו כאילו קוברו (ספרי עקב מו).

כד.

מתחילין לתינוקות בתורת כהנים, ואין מתחילין בבראשית.

ומפני מה, אלא שהתינוקות טהורים והקרבנות טהורין, יבואו טהורין ויתעסקו בטהורין (ויק”ר פ”ז, ג).

כה.

הרוצה שיתחכם, יעסוק בדיני ממונות.

שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שהן כמעין הנובע { אולם בב”ק (קט ע”א): “כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי” פרש”י הכרתי בך שאתה חדוד ויודע להעמיק ולהקשות וכי מטית למסכת זבחים שהיא עמוקה תא ואקשי עכ”ל.

וכן אמרינן בשבת (לא ע”א) “חכמת, זה סדר קדשים”, ועי’ תפארת ישראל (מכון י-ם) למהר”ל עמ’ קסא הע’ מה (הערת א.

פ.

}(ב”ב קעה ע”ב).

כו.

תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם { ובזמן שקורין בסדר הקרבנות, מעלה הקב”ה עליהם כאילו הקריבום לפניו ומוחל על כל עוונותיהם (תענית כז ע”ב).

ועיין ילקו”ש (ירמיה שעא) שדווקא “כהנים ולויים העוסקים” וכו’, וצ”ע.

ובזוהר בשלח קנט ע”א איתא שכל העוסק בתורה, כאילו הוא מקריב כל הקרבנות שבעולם לפני הקב”ה, ולא עוד אלא שהקב”ה מכפר לו על כל עונותיו, ומתקנין לו כמה כסאות לעוה”ב, ע”כ.

וכעי”ז במנחות שם “כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת, אשם ושלמים” ובברכות (ה ע”א) שכל העוסק בתורה מוחלין לו על כל עוונתיו”.

}(מנחות קי ע”א).

כז.

איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור, זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה { פרש”י בכל מקום בכל התלמוד, ואפילו במסכת כלה דלא רגילי בה אינשי וזה נתן לבו וגרסה.

מסכת כלה ברייתא היא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, עכ”ל.

וראה בקידושין (מט ע”ב) המקדש את האשה ע”מ שאני תלמיד, אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא אלא כל ששואלין וכו’ ואפילו במסכתא דכלה” ע”כ, ושם פרש”י בכ”מ בא’ מן המקומות.

ואפילו במס’ כלה, שאין עומק בה.

ושם חזינן לכאו’ שא”צ שידע את כל התלמוד אלא את מה שעוסק.

אפשר דתלמיד סתם א”צ כמו ת”ח שראוי למנותו פרנס על הציבור, ועי”ש בתוס’.

}(שבת קיד ע”א).

כח.

משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום { ובפסחים (ה ע”א): “שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום”.

}הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג וכן פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום (מגילה ד ע”א).

כט.

אין דורשין בעריות לשלושה תלמידים, אלא לשנים.

ולא במעשה בראשית לשניים, אלא באחד.

ובמעשה מרכבה אפילו לתלמיד יחידי לא ידרוש אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו (חגיגה יג ע”ב).

ל.

תלמיד חכם צריך שילמוד שלשה דברים, כתב שחיטה ומילה.

ויש אומרים אף קשר של תפילין { ועיין בב”י או”ח סו”ס לב, הביא קבלת הגאונים והראשונים ז”ל בקשר של תפילין היאך הוא עשוי.

}וברכת חתנים וציצית (חולין ט ע”א).

כללים

לא.

אין אדם לומד תורה, אלא ממקום שליבו חפץ { ועיי”ש במעשה דלוי ור”ש ברבי, שלוי רצה ללמוד משלי ור”ש ברבי רצה ללמוד תלים, וכפייה ללוי ולמדו תלים, וכשבא רבי לפסוק “כי אם בתורת ה’ חפצו”, אמר דאין אדם וכו’, ואמר לוי “נתת לנו רשות לעמוד”.

}(ע”ז יט ע”א).

לב.

לא יאמר אדם, הריני קורא פרשה קשה ומניח את הקלה { ועי”ל לגבי המדלג מפרשה לפרשה, שעליו נאמר ודילוגו עלי אהבה, וצ”ע.

}(ספרי עקב מח).

לג.

אפילו אדם יושב ועוסק בתורה ומדלג מהלכה להלכה ומפסוק לפסוק אמר הקדוש ברוך הוא חביב הוא עלי שנאמר ודגלו עלי אהבה ודילוגו עלי אהבה { אולם עיין ילקו”ש (עקב תתע”ג) “שמא תאמר הריני למד את החמורה ומניח את הקלה תלמוד לומר כי לא דבר ריק הוא מכם” ושמא ר”ל למצווה ולכתחילה.

}(במדב”ר פ”ב, ג).

לד.

סיני ועוקר הרים { פרש”י (בהוריות יד ע”א): סיני, מי ששנה משנה וברייתא מפי השמועה כנתינתן מהר סיני, אבל לא היה מפולפל.

עוקר הרים, חריף ומפולפל בתורה, אע”פ שאין משנה וברייתא סדורין לו כל כך.

}, סיני עדיף (ברכות סד ע”א).

לה.

טוב מי ששונה שני סדרים ורגיל בהם, ממי ששונה הלכות ואינו רגיל בהם.

וטוב מי ששונה הלכות ורגיל בהם, ממי שהוא שונה הלכות ומדות, ואינו רגיל בהם (ויק”ר פ”ג, א).

לו.

משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג וכן פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום { ובפסחים (ה ע”א): “שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום”.

}(מגילה ד ע”א).

פרק ב – שנון וחזרה

החיוב

א.

“ושננתם” – שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד (קידושין ל ע”א).

וכל מה שקרא אדם יהא תפוס בידו ומה ששנה כמו כן, שלא תשיגהו בושה ליום הדין { ובויק”ר (פ”ג, ז): “אשרי אדם שיש בו דברי תורה ושמורים בידו ויודע להשיב בהן תשובה שלמה במקומה”.

}(מדרש משלי פ”י).

ב.

כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו.

ולא מחמת אונסו אמרו, אלא עד שישב ומסירן מליבו (אבות פ”ג מ”ח).

ועובר בשלשה לאוין (מנחות צט ע”ב), וגורם גלות לבניו, ומורידין אותו מגדולתו (יומא לח ע”ב), ודומה לאשה שיולדת וקוברת (סנהדרין צט ע”א).

ג.

כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר { וביומא (כט ריע”א): “מגמר בעתיקתא קשיא מחדתא”, דהיינו שלימוד שכוח קשה ללמוד יותר מלימוד שלא למד מעולם.

ובברכות (ס ע”א): “אשרי אדם מפחד תמיד ההוא בדברי תורה כתיב” פרש”י שדואג שמא ישכח דבר מדיני התורה ומתוך כך מחזר עליהם תמיד.

בתענית (ז ע”א) “דברי תורה, אין משתכחין, אלא בהיסח הדעת”.

פרש”י אם אינו מחזירן תמיד.

}(סנהדרין צט ע”א).

ד.

אם עושה אדם תורתו חבילות חבילות [שגורס הרבה יחד ואין יכול לחזר הרבה (רש”י)], מתמעט, ואם קובץ על יד [מעט], ירבה.

אמר רבא, יודעים חכמים להלכה זו ועוברים עליה במזיד (ע”ז יט ע”א).

כללים

ה.

לעולם יגרוס אדם, ואפילו הוא משכח, ואפילו אינו יודע מהו אומר { אבל אינו ראיה דיש לומר שהוא ציווי לרב שיעסוק לפני תלמידיו כשלחן ערוך.

דעת המקור חיים להחו”י (סי’ נ’) מהרי”ל (החדשות סי’ מה ס”ב) המהר”ל (גבורות ה’ פ”ב) ועוד (עי’ בתורתו יהגה עמ’ קכ”ט) דאי”צ הבנה גם במשנה וגמ’ וע’ במ”ב (סי’ נ’ ס”ק ב’) שההבנה מעכבת בגמ’.

וכ”מ במכילתא (משפטים פ”א): יכול שונין ולא יודעים, ת”ל ואלה המשפטים וכו’ ערכם לפניהם כשלחן ערוך.

ולפי”ז הכוונה שלא יכנס לעומק.

וכמ”ש בעירובין (מח ע”א) שאין לדקדק כל כך דאם היינו מדקדקים לא היינו שונים כלל.

ושמא ר”ל דמרוב הדקדוקים לא ישאר זמן לשנות.

}(ע”ז יט ע”א).

ו.

השונה בלחש משכח תלמודו, ואינה משתמרת אלא כשמוציא מפיו { עי’ רש”י (סנהדרין כו ע”ב): מחשבה שאדם מחשב כך וכך אעשה, כך וכך תעלה בידי, מועלת להשבית הדבר, שאין מחשבתו מתקיימת, אפילו לדבר תורה.

כגון האומר עד יום פלוני אסיים כך וכך מסכתות בגירסא עכ”ל.

ועיין מ”ש הגר”א (משלי יז, כד): המבין אינו רואה לקפוץ, אלא מבין מה שלפניו.

אבל הכסיל, עיניו לקצוי ארץ.

בעת יתחיל ללמוד עיניו ייחלו לסיים הש”ס או המסכת וכו’.

ע”ש ביאור הענין בארוכה.

אולם ע’ מ”ש (ויק”ר פי”ט, ב) חכם מהו אומר היום אשנה ב’ הלכות, ולמחר וכו’ עד שלומד כל התורה כולה.

ושוה עם הגמ’ שלפנינו, אבל צ”ע על מ”ש רש”י והגר”א הנ”ל.

ובמנחות (צט ע”א): “דברי תורה לא יהיו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן פרש”י כאדם שיש לו חובה ואומר מתי אפרענו ואיפטר כך לא יאמר אדם אשנה פרק אחד ואיפטר שאי אתה רשאי לפטור עצמך מהן.

והגר”ח קניבסקי שליט”א כתב אלי דהרי רש”י מיירי בשל”ש, דהרי אם עסוקין לשמה אינה מועלת כמ”ש בגמ’ שם, ולק”מ מהמדרש הנזכר.

כח עיין שם ד”אי לא ידע לבסומי קלא”, אין עליו קפידא, כמבואר שם.

ובתיקונים (נא ע”ב) “אורייתא סלקא בניגונא”.

וברע”מ (במדבר קכא ע”ב) “צריך לשורר ולנגן בחדוה, בחמרא דאורייתא”.

עיין סנהדרין (צט ע”ב): “זמר בכל יום זמר בכל יום” פרש”י היה מסדר לימודך אף על פי שסדור בפיך כזמר והוא יגרום לך שתהא לעולם הבא בשמחה ובשירים.

ומיהו מצינו בחז”ל שלא ילמד כאילו זהו ניגון בעלמא.

עיין שבת (קו ע”ב) “גמרא גמור זמורתא תהא” בתמיה פרש”י אותה השמועה בזמירה בעלמא בלא צורך.

ובסוטה (לה ע”א) “על מה נענש דוד, על שקרא לדברי תורה זמירות” וכו’ וכעי”ז בבמדבר רבה (פ”ד) “אמר לו הקב”ה לדוד אתה קורא אותן זמירות הרי אני מכשילך” וכו’.

ועיין סנהדרין (קא ע”א): “הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר מביא רעה לעולם”.

}(עירובין נד ע”א בארוכה).

ז.

כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם {וכ”מ בעירובין (נג ע”ב) עי”ש.

עוד בזוהר שם שהלומד בהלעטה ולא כנ”ל הוא מגזע עשיו ועליו נאמר ואף ה’ חרה בם ועי”ש עוד.

וכן הובא בשם הגר”א שהיה לומד המשנה בדקדוק, ועיין באזהרה באריכות ביסוד ושורש העבודה.

}(מגילה לב ע”א).

{אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת [מיד, כך מחזר על שמועתו מיד כשקבלה מרבו (רש”י)], תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו (עירובין נד ע”א).

}

ח.

אין התורה מתקיימת, אלא במי שמדייק לשונו [לחזור על משנתו בלשון ששומע מפי רבו (רש”י)] (עירובין נג ע”א).

וחייב אדם לשנות בלשון רבו (עדיות פ”א מ”ג).

ט.

השונה דברי תורה צריך לטוחנן בשיניו, להוציא בפיו תיבות שלמות { וז”ל הספרי פ’ עקב: “מנין אתה אומר שאם שמע אדם דבר מדברי תורה ראשון ראשון ומשכחן, שכשם שאין הראשונין מתקיימין בידו כך אין האחרונים מתקיימין בידו, ת”ל והיה אם שכח תשכח וכו’ וכתיב במגילת סתרים אם תעזבני יום יומיים אעזבך”.

}(זהר ויקרא רלו).

י.

לעולם הוי כונס דברי תורה כללים, שאם אתה כונס פרטים מיגעין אותך (ספרי האזינו לב, ב).

יא.

לשעבר כשהיתה הפרוטה מצויה היתה נפש אדם מתאוה לשמוע דבר הלכה, עכשיו שאין הפרוטה מצויה נפש האדם מתאוה לשמוע דבר אגדה (מסכת סופרים פט”ז ה”ג גי’ הגר”א).

יב.

אם שנה אדם מסכתא או שתים או שלוש ואין מוסיף עליהם, סוף שמשכח את הראשונות { ובכ”מ מצינו בש”ס על רז”ל, שכשהיו שומעין שמועה חדשה שלא שמעו מקודם, היו נוהגים לבקש מאומר השמועה להשמיעם מ’ פעמים והוי דמי כמנחא בכיסיה.

}(אבות דר’ נתן סופי”ב).

מספר החזרות

יג.

חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים (עירובין נד ע”ב).

יד.

השונה שמועה מפי רבו ארבעים פעמים, דומה לו כאילו מונחת בכיסו { הוי: השונה פרקו מאה ואחד פעמים, נקרא עובד אלקים פחת ואפילו אחד נקרא אשר לא עבדו.

וכתב הגר”א, שזהו רק לקנות המסכת.

אך שיעור חובת חזרה אין לו קצבה, וכל ימיו בעמוד והחזר קאי (הביאו הגר”ח מוואלוזין ב”כתר ראש”).

וז”ל הילקו”ש (משלי תתקלז): “דדיה ירווך בכל עת.

שלא תאמרו אשתקד שמענו אותה, שנאמר אל תבוז כי זקנה אמך, ואם אמרתם כך, אף אני יכול לומר לכם: למה אתם קוראים את שמע פעמיים ביום למה אתם מתפללים שלשה פעמים ביום שמא אתם מחדשי דבר, אם געלתם בדברי תורה אף אני איני שומע תפילתכם שנאמר “מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה” (ועיין אגרת הטיול לאחי המהר”ל חלק הפשט תמה).

}(כתובות נ ע”א).

טו.

מהו שכתוב “ושבתם וראיתם בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו”, אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד { לפנינו “לתפילתו”, והביא בגליון גירסא “לתורתו”, וכ”ה ברי”ף, בשאלתות ובעין יעקב ובכמה ראשונים ובספרים שונים, וכן אמר המגיד לרמח”ל (בס’ תקו”ח) ואסכים מריה על ידיה.

ובאבות (פ”ו מ”ו) איתא שא’ מקניני התורה הוא המכיר את מקומו.

וז”ל השהש”ר (ריפ”ד), “עיניך כיונים, מה יונה זו נכנסת לקינה ומכרת קינה ושובכה וכו’, כך הן שלוש שורות של תלמידי חכמים כשהן יושבין לדיניהן [לפני הסנהדרין] כל אחד מכיר את מקומו”, ומענין לענין אמרי’ בפסחים (קיח ע”ב) “מאי כי ליושבים לפני ה’, אמר ר”א זה המכיר מקום חבירו בישיבה”, פרש”י שיודע לומר זה מקום מושב לפלוני וזה של פלוני דהוא דהואיל ומכיר הוא מקום כולם רגיל הוא לישב שם תמיד”.

}(חגיגה ט ע”ב).

טז.

אין התורה נקנית אלא בסימנים (עירובין נד ע”ב).

פרק ג – אופן הלימוד וכוונתו

מקום הלימוד

א.

כל הקובע מקום לתורתו { לפנינו בתרוויהו גרס “לא במהרה הוא משכח” ונקטנו גירסת הפוסקים.

בשמות רבה (פ”ח, ג) “אם ישב אדם בזוית ועוסק בתורה אני מראהו לבריות”.

}, אויביו נופלים תחתיו (ברכות ז ע”ב לגי’ ראשונים).

ב.

כל הלומד בבית הכנסת, לא במהרה הוא משכח (ירושלמי ברכות פ”ה ה”א).

ג.

כל היגע בתלמודו בצנעא – מחכים { וכן להיפך, שיתפלל היכן ששונה (ברכות ח ע”א).

}(ירושלמי ברכות פ”ה ה”א).

ד.

טוב שיגרוס משנתו בבית הכנסת שמתפלל שם { ועיין באסת”ר (פ”א): “עשרה חלקים של תורה בעולם תשעה בא”י אחד בכל העולם”.

ובב”ב (קנח): “אוירא דא”י מחכים”.

ובזו”ח (איכה): “עד אשר לא תחשך השמש והאור כו’ והאור זה תלמוד ירושלמי דנהיר נהורא דאורייתא.

לבתר דאתבטל דא, כביכול אישתארו בחשיכה, דכתיב (איכה ג) במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי (עיין גם סנהדרין כד ע”א) דאזלין ביה בני עלמא במחשכים”.

והיינו דאחד מהבחינות שנתקלקלו אחר הגלות (הנמנין בזוהר שם) הוא שנשתנה מתלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי.

וביומא (נז ע”א) אמר רבי ירמיה על בני בבל: “בבלאי טפשאי, משום דיתבי בארעא דחשוכא אמריתו שמעתתי דמחשכן”.

ועיין מנחות (מב ע”א) על רב סמא דאכסיף מדרבינא, וא”ל “דחד מינייהו (מבני א”י) כתרי מינן”, וכ”כ בכתובות (עה ע”א) ועיי”ש עוד.

}(מגילה כט ע”א).

ה.

גזרו חכמים שלא ישנו לתלמידים בשוק, שאין דברי תורה אלא בסתר (מו”ק טז ע”א וע”ב).

ו.

אל תשב בגובהה של עיר ותשנה [שלא יבטלוך העוברין] (פסחים קיב ע”א).

ז.

אין ראוי שיעסוק בתורה בשעה ששוכב במיטתו, אלא יקום ויעסוק, שהרי השכינה מתחברת עמו, ועוד שהרי אין דעתו צחה לתורה כשהוא במיטתו (זוהר ח”א עב ע”א).

ח.

המהלך בדרך ואין עמו לויה, יעסוק בתורה (עירובין נד ע”א).

וזהו לשנות, אבל לעיין, אפילו יש עמו לויה, לא יעיין.

[שמא תרגז עליו הדרך ויתעה] (תענית י ע”ב).

ט.

אין תורה כתורת ארץ ישראל { ובס’ הכוזרי כתב שטעם הדבר משום שלפנים לא היו די ס”ת לכל התלמידים, ונשתמשו הרבה תלמידים בספר א’, ומשום שהיו בדוחק נתרגלו לזוז ולהתנענע.

והמהר”ל כתב שישראל קשורים כחוט לכסא הכבוד, וטבע הדבר שכשמנענע קצה חוט, מתנענע כולו אפילו ארוך הרבה.

}(ב”ר פט”ז, ז).

י.

טוב שיגרוס על נהר המושך מימיו, ובעוד זה הנהר מושך מימיו והולך, ימשכו שמועותיו ולא יפסקו מפיו (הוריות יב ע”א ורש”י).

אופן וצורת הלימוד

יא.

מימות משה למדו מעומד, וכיון שירד חולי לעולם, בטל כבוד תורה ולמדין מיושב (מגילה כא ע”א).

יב.

כשישראל עוסקין בתורה מתנענעין לכאן ולכאן ואינם מסוגלים לעמוד במקומם, לפי שנשמת ישראל היא נר ה’ ונדלקת מן התורה וכו’ { פרש”י נגינות טעמי מקרא של תורה נביאים וכתובים.

בין בניקוד שבספר בין בהגבהת קול ובצילצול נעימות הנגינה של פשטא ודרגא ושופר מהפך.

מוליך ידו לפי טעם הנגינה, ראיתי בקוראים הבאים מארץ ישראל עכ”ל.

ובבמדבר רבה (פ”ב, ג) “בראשונה כל מי שהיה איקונין של מלך באצבע היה נהרג והתינוקות הולכים לבית המדרש ומראים את האזכרות באצבע אמר האלקים ודגלו עלי אהבה וגודלו עלי אהבה”.

}(זוהר פנחס דף ריז ע”א).

יג.

מראה בה ביד ימינו טעמי תורה { וכן אמרו בעירובין (מג ע”ב) על אחד האמוראים, וכן מתואר המעשה בירושלמי על ריש לקיש.

ושם (נד ע”ב) “באהבתה תשגה תמיד כגון ר”א בן פדת, אמרו עליו על ראב”פ שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי”, עי”ש עוד המעשה.

}(ברכות סב ע”א).

יד.

הלומד אגדה מתוך הספר, לא במהרה הוא משכח (שם).

טו.

בזמן החכמים הראשונים היו חכמים שמרוב חשקם וחביבותם לדברי תורה היו מהרהרים בהם בעומק, ומתוך כך מהלכים ואינם שמים על לב ואינם יודעים כמה מהלכים, ופעמים מהלכים כמה מילין { ועיין מנחות (קי ע”א) “תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה מעלה עליהם הכתוב כאילו עוסקים בעבודה” ועיין ע”ז (ג ע”ב), וע’ תדא”ר (פ”ב) שמשה למד תושב”כ ביום ותושבע”פ בלילה ופירשו המפרשים (ישועו”י ס”ק יח) לפי שתושב”כ זמנה ביום ותושבע”פ בלילה.

}(עירובין לט ע”א).

טז.

אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד – נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה (קידושין ל ע”ב).

עת ללמוד

יז.

כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו (תמיד לב ע”ב).

וכל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה – אש אוכלתו { ובזוה”ח (כד ע”א) הביאו מעשה על אמורא שכדי ללמוד הלך לגינה, ואמר שדווקא מי שאינו בקי ויודע בתורה צריך למנוע צחות, ועל כן טייל בגינתו ועסק בתורה.

ביבמות (קו ע”א) “אבוך היכא, א”ל במתא, אימך היכא, א”ל במתא”.

פרש”י, כלומר כמדומה אני שיש לך אב ואם סמוכין לך לספק צרכיך לפיכך קא מחדדו שמעתיך, וראה עוד עירובין שם על מר עוקבא.

ועיין תו”כ פ’ ויקרא מש”כ שצריך ליתן ריוח בין פרשה לפרשה כשמלמד רב לתלמיד.

}(סנהדרין צב ע”א).

יח.

ראב”י קובע היה לעצמו לשנות כך וכך פרקים ביום, וכשלא הספיק ביום השלימם בלילה (עירובין סה ע”א ורש”י).

יט.

הלכה צריכה צחות כיום המנשב בו רוח צפונית שהוא צח { עיין במכתב ההשגה בסו”ס.

}(עירובין סה ע”א).

כ.

לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל, אלא כדי שיעסקו בהם בתורה { ועיין המעשה בשבת (קמז ע”ב) שהלך ר’ אלעזר בן ערך למקום עידון “אימשך בתרייהו איעקר תלמודיה” וכו’.

ובאבות דר”נ המעשה מסופר על המשנה הנ”ל שמכאן שצריך לגלות למקום תורה ועיי”ש דלדעת ה”ואמרי לה” שרבי נהוראי בעל המימרא הנ”ל (הוי גולה וכו’) הוא ר’ אלעזר בן ערך ולפי”ז אתיא שפיר.

}(ירושלמי שבת פט”ו ה”ג).

הכנה ללימוד

כא.

הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבוא אחריך; שחבריך יקיימוה בידיך { רגילים היו לדרוש לתלמידים אחר השיעור, כדי לבארו וכדו’, והוא נקרא “כלה”.

והנה יל”ע דהרי בברכות (נז ע”א) איתא “הנכנס לאגם בחלום נעשה ראש ישיבה, ליער, נעשה ראש לבני כלה”, ופרש”י שבישיבה עומדים בדוחק כקני אגם, ובכלה עומדים בריווח כעצי היער.

וא”כ מבואר שאין שם צפיפות.

ועיין שם בדף ו (ע”א) שבאמת עומדים שם בריווח רק שבאים לשם שדים הרבה ומרגישים צפיפות.

ויותר נראה דב’ מיני כלה הן דבלא”ה אמרינן דהיו מתאספין בירחי כלה ב’ פעמים בשנה לשמוע הדרשא דרגלא (עיין ברכות יז ע”ב ובתוס’ ד”ה תרי).

}(אבות פ”ד מ”ד).

כב.

לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה, ואפילו בשבת (ברכות ו ע”ב).

כג.

היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה, זוכה ומקבל פני שכינה (ברכות סד ע”א).

כד.

שכר השיעור הוא על הריצה אליו.

שכר הכלה { וראה בירושלמי (ברכות פ”ה ה”א), “הסובר תלמודו, לא במהרה הוא משכח”.

ובעירובין (נג ע”א), “בני יהודה דגלו מסכתא, נתקיימה תורתן בידן.

בני גליל דלא גלו מסכתא, לא נתקיימה תורתן בידן ופרש”י בלישנא אחרינא, מפרשין שמועותיהן ומדקדין בטעמו של דבר, עד שמתיישב בליבן.

}הוא על הדוחק.

שכר השמועה הוא על הסברא { ובאבות (פ”ו) “פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל”.

ובסנהדרין (צט ע”ב) “כל אדם לעמל נברא” וכו’ עי”ש.

}(ברכות ו ע”ב).

כה.

אם יאמר לך אדם, יגעתי בדברי תורה ולא מצאתי, אל תאמן.

לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן { וע’ שבת (כא ע”ב) “גירסא דינקותא” ופרש”י מתקיים יותר משל זקנה, וע”ע באבות דר’ נתן (פכ”ד) באריכות.

יגעתי ומצאתי, תאמן.

וזהו להתחדד, אבל להעמיד גירסתו שלא תשתכח ממנו הסיוע משמים, ויש יגע ואינו מוצא (מגילה ו ע”ב).

כו.

אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שממית עצמו עליהן (שבת פג ע”ב), ובמי שמשחיר פניו עליהם כעורב, ובמי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב (עירובין כב ע”א).

כז.

יראת ה’ טהורה עומדת לעד, זה הלומד תורה בטהרה.

ומהו, נושא אשה ואחר כך לומד תורה (יומא ע”ב ע”ב ועיין בסוגיא דקידושין דף כט ע”ב).

כח.

התקינו החכמים שיהיו המשנים [לתינוקות] יושבין בבוקר ובערב (שמות רבה פמ”ז, ה).

כט.

הלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על ניר חלק, והלומד זקן למה הוא דומה לדיו כתובה על ניר מחוק { וע’ תענית (ז ע”א): “כל העוסק בתורה שלא לשמה תורתו נעשית לו סם המוות” ובתוד”ה וכל וש”נ.

ועיין ברכות (יז ע”א) שכל העוסק שלא לשמה נח לו שלא נברא, וברש”י ותוס’ שם כתבו דמיירי דוקא בלומד על מנת לקנטר, ולא שלומד ע”מ שיקרא רבי.

וכן עיין אבן שלמה להגר”א (פ”ח סי”ב ואילך) דיש כמה דרגות בשלא לשמה, וכן הרמח”ל בכ”מ עמד בזה.

[ואכמ”ל].

}(אבות פ”ד מ”כ).

ל.

כשאתה מלמד את בנך בראשונה כשמתחיל בלימודו, למדהו בספר מוגה, שהרי שיבוש כיון שנכנס בראשו של קטן שוב אינו יוצא (פסחים קיב ע”א).

כונת הלימוד

לא.

לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה { ובילקו”ש (דברים ברכה תקנא): “כל מי שהוא בא לעסוק בתורה, יראה בעצמו כאילו הוא עומד באש”.

ובירושלמי (סוף ברכות) מרבינן מאת ה’ אלוקיך תירא שיירא מהתורה.

}(פסחים נ ע”ב).

לב.

הלומד שלא על מנת לעשות, [אלא על מנת לקנטר], נוח לו שלא נברא (ברכות יז ע”א).

לג.

אין דברי תורה נבלעים בלב האדם, אלא במי שהוא עייף [צמא] להם (תדא”ז פי”ד, ג).

לד.

טוב לאדם דבר אחד בדברי תורה בצער ממאה בריוח (אבות דר”נ פ”ג ה”ו), ולפי צערו של אדם מקבל השכר (אבות סופ”ה).

לה.

התורה נקנית באימה בענוה ביראה ובשמחה (אבות פ”ו מ”ו).

ואינה נלמדת אלא באימה ביראה ברתת ובזיע { שם איתא “מילתא דבדיחותא” ואין הכונה לדבר ליצנות ח”ו, ובמסכת ע”ז (יח ע”ב) האריכו בגנותו, ומ”מ אציין כאן מה שמצינו “בדיחותא” בגמ’ (ב”ק יז ע”ב) לגבי אמירת ד”ת בצורה של שמחה עי”ש.

}(ברכות כב ע”א).

לו.

יאמר הרב דבר של שמחה { ועי’ עירובין (נג ע”א): “בני יהודה דגלו מסכתא, נתקיימה תורתן בידן.

בני גליל דלא גלו מסכתא, לא נתקיימה תורתן בידן”.

ופירש”י בלישנא אחרינא, מפרשין שמועותיהן ומדקדקין בטעמו של דבר, עד שמתיישב בליבן.

}קודם השיעור לשמח התלמידים, ואחר כך ישב באימה ויפתח בשמועה שאומר בה (פסחים קיז ע”א).

לז.

ארבעה פנים [יש]: מקרא, משנה, הלכות, ואגדות.

פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים מסבירות לתלמוד, פנים שוחקות לאגדה (מסכת סופרים פט”ז ה”ב גי’ הגר”א).

לח.

אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שאין שמחה אלא לעתיד (ברכות ל ע”א), אבל בדברי תורה צריך אדם לשמוח (זוהר ח”ג נו ע”א).

והתורה נקנית בשמחה (אבות פ”ו מ”ה).

לט.

הסובר תלמודו ומבין מה שלומד, לא במהרה הוא משכח { עוד שם שכאילו בנה בית המדרש להקב”ה ושכר גדול יש להקב”ה בשבילו.

}(ירושלמי ברכות פ”ה ה”א וביאור הגרח”ק).

מ.

אשרי מי שמתחדש דבר תורה על פיו { עוד שם: “מה התינוק הזה צריך לינק בכל שעה שביום, כך כל אדם שבישראל צריך ליגע בתורה בכל שעות שביום”.

אולם עיין שבת (לא ע”א): “קבעת עיתים לתורה”, ואפשר דהיינו עת קבוע שלא יפסיק לכלום.

ובעירובין (נד ע”ב): “עשו מועדים לתורה” פירש”י קבעו עיתים לתלמידיכם שידעו עת לבוא ולשנות.

ועיין במנחות (צט ע”ב) דיד”ח ת”ת נפיק בק”ש.

}(תדא”ר פ”י, ח).

אבל כמה יש לו לאדם להזהר בהם, ולא יוציא מה שאינו יודע, ולא קיבל מרבו, ועליו נאמר לא תעשה לך פסל, והקב”ה מזומן ליפרע ממנו לעולם הבא, ודוחין את נשמתו לחוץ (זוהר יתרו פז ע”א).

אוי לה לאותה בושה (בלק קפה ע”ב).

והתורה נקנית באוהב את המישרים (אבות פ”ו מ”ו).

פרק ד – ביטול תורה

ביטול תורה

א.

העושה תורתו עיתים ואינו לומד תמיד בתדירות, הרי זה מפר ברית { שם איתא: תנו רבנן, ההולך לאצטדינין ולכרקום וראה שם את הנחשים ואת החברים בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון בלורין סלגורין (מיני ליצנים.

רש”י, עי”ש עוד) הרי זה מושב ליצים ועליהם הכתוב אומר (תהילים א, א-ב) אשרי האיש אשר לא הלך וגו’ כי אם בתורת ה’ חפצו הא למדת שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה.

עיי”ש עוד בארוכה בחומר הבטלה והליצנות.

ובשהש”ר (פ”א): “אם נכנס דבר של תורה ללב יצא כנגדו דבר של ליצנות נכנס ללב דבר של ליצנות יצא כנגדו דבר של תורה”.

}(ירושלמי ברכות פ”ט ה”ה).

והלומד תורה לפרקים ואינו לומד תדיר תדיר, עליו הכתוב אומר ונואף אשה חסר לב (סנהדרין צט ע”ב).

ובמי אתה מוצא דברי תורה, במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש (עירובין כא ע”ב וכב ע”א).

ב.

אסור לילך למקום שחוק ושמחה שמבטלין הזמן { ובתענית (י ע”ב): “שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויין לישרף” ומאידך גיסא בתנא דבי אליהו (רבה פ”א): “שני בני אדם שהולכין בדרך ועוסקין בתורה אין דבר רע יכול לשלוט בהן”.

}, משום ובמושב ליצים לא ישב וגו’ (ע”ז יח ע”ב).

ובכלל מושב ליצים כל שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה { בעירובין (סה ע”א) נזכר ששאלו בנתיה דר”ח לרב חסדא: “לא בעי מר למינם פורתא”, וענה להם דבקבר אח”כ יוכל לישון הרבה.

עוד שם, “אמר ריש לקיש, לא אברי ליליא אלא לגירסא”.

ובב”ב (י ע”א) דרשו עה”פ “אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתיך, אלו ת”ח שמנדדין שינה מעיניהן בעולם הזה, והקב”ה משביען מזיו השכינה לעוה”ב”.

ואמרי’ בב”ר (פי”ז) תחילת מפולת שינה.

ישן ואינו עמל בתורה, ישן ואינו עובד עבודה”.

ועיין תדא”ז (פי”ד) מה שדרשו עה”פ “אל תאהב שנה פן תורש, פקח עיניך שבע לחם”.

}(אבות פ”ג מ”ב).

ג.

וכן אסור להתגרות ולהעביר הזמן בשינה, משום ובתורתו יהגה יומם ולילה (ע”ז י”ח ע”ב).

והתורה נקנית במיעוט שינה { באדר”נ (פכ”א) “במיעוט שיחה, מלמד שלא יתכוין אדם בשעה שהוא בביתו לשוח עם אשתו ועם בניו ועם בנותיו”, וכו’.

ובאבות (פ”א מי”ז) “לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה” וכו’.

ואמרו “סייג לחכמה שתיקה”.

וע’ במ”ש הגר”א (משלי א, כד) על עוון דברים בטלים שחמור יותר מכל העברות! עיי”ש בארוכה.

}(אבות פ”ו מ”ו).

ואין לישן ביום יותר משינת הסוס שהוא שישים נשימות (סוכה כו ע”ב).

דברים בטלים

ד.

המדבר דברים בטלים, עובר בעשה ובלא תעשה { שם איתא: תנו רבנן, אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים מפני שהן נכוות תחילה לאיברים.

יש מי שכתב שאף מאכילין את השומע גחלי רתמים.

[ממ”ש (סעיף הבא) “עוסק” ולא מדבר].

}(יומא יט ע”ב).

וכן אסור לשמוע דברים בטלים { וז”ל האדר”נ (פכ”ו): “מפני מה ת”ח מתים כשהם קטנים, שפוסקין מד”ת ועוסקין בדברי שיחה, ועוד שאין מתחילין במקום שפוסקין”.

}(כתובות ה ע”ב).

וטוב שלא ידבר כלל אף שיחת חולין (סוכה כח ע”א).

ה.

הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, מאכילין אותו גחלי רתמים (ע”ז ג ע”ב), והרי זה מתחייב בנפשו { בעירובין (נד ע”ב) “בעלי תלמוד כל שיחתן דברי תורה”.

ובברכות (כד ע”א) “ת”ח א”א לו בלא הרהור תורה”.

ובמגילה (יב ע”ב) “כשישראל אוכלין ושותין מתחילין בד”ת”.

ובעירובין (שם ע”א) “המהלך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה”.

}(אבות פ”ג מ”ט).

ו.

כל הפטפוטים [דיבורים] רעים, ופטפוטי תורה טובים { שם הביאו (לגבי ספרי שחוק) לס’ בן סירא, ופשטו שם שבכל הס’ אין דברי הבאי אלא בקטע אחד.

בסוף הגמ’ שם אמר דמ”מ מילתא מעלייתא דאית ביה דרשינן להו.

}(ירושלמי ברכות פ”ט ה”ה).

ז.

המפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו (אבות פ”ג מ”ד).

ספרי מינים

ח.

הקורא בספרי מינים אין לו חלק לעולם הבא, ובספרי שחוק והבאי שאין בהם תועלת גם כן אסור { יל”ע מדוע לא נוהג איסור זה לגבי ספרים דידן, וי”מ שחז”ל הזהירו רק על ספרים שנכתבו בצורת התנ”ך ושהטועים משייכים אותו לתנ”ך, וכמו בן סירא, ושאר ספרים שעלולים לטעות בהם.

ויתכן שיותר מזה דוקא ספרי מינות שהתחברו לתנ”ך כמו ספר “און גליון” או “עון גליון” (שבת קטז ע”א בס”י, עיין הגו”צ), וראה מש”כ הרי”ף והרא”ש (סנהדרין ק ע”ס) על ספרים חיצוניים שהם ספרים שפירשו הצדוקים את התורה כפי דעתם, שלא כדעת חז”ל ע”כ.

וכן נראה להבין מ”ש ע”ז בגמ’ אף בספר בן סירא אסור למקרי ואינו בדרגת האיסור של ספרים חיצונים שהקורא בהם אין לו חלק לעוה”ב (שם צ ע”א), וכן מה דמותר לקרוא בספר בן סירא דרך אקראי (כמ”ש הריטב”א).

אך יש מי שכתבו (דק”ס) דד”ז ברי”ף מהצענזור, וצ”ע.

ושוב נ”ל דלא יתכן כן דהרי איך נמצא גם ברא”ש וגם בר”י מלוניל והיד רמ”ה, וע”כ הדין דין אמת.

}(סנהדרין ק ע”ב).

ט.

אמר הקב”ה, עשרים וארבעה ספרים כתבתי לך, הזהר ואל תוסף עליהם.

וכל המוסיף ספר, וכל מי שקורא פסוק שאינו מעשרים וארבעה ספרים, אין לו חלק לעולם הבא ואין בשרו ננערת מן עפרה בתחיית המתים { ועיין בדברים רבה (פ”ח, ו) שאין התורה מצויה באסטרולוגין, אולם בשמואל היתה מצויה, מכיון שלמד זה רק בבית המים.

וצ”ע מהגמ’ (שבת עה ע”א), מנין שמצוה לחשב תקופות ומזלות, שנאמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם וגו’, ועיין ח”א למהר”ל.

}(במדב”ר פי”ד, ד).

י.

אפילו מי שלמד את כל תורה כולה, אסור לו ללמוד חכמת יונית { ובסנדרין (ק ע”א): כל המשחיר פניו על דברי תורה בעוה”ז, הקב”ה מבהיק זיוו לעוה”ב.

}(מנחות צט ע”ב).

התמדה בלימוד התורה

יא.

לעולם אל ימנע אדם את עצמו אפילו שעה אחת מבית המדרש, ואפילו בשעת מיתה { עפ”י רש”י בל”ק (כנזכר).

רש”י ל”א תמצא לעיל בפ’ שינון וחזרה בהערות.

}(שבת פג ע”ב).

יב.

לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשא (ע”ז ה ע”ב בשם תד”א).

יג.

כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה [כשא”א לו], מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה (חגיגה ה ע”ב).

יד.

עשה דברי תורה עיקר ואל תעשם טפילה, שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם, שלא תערב בהם דברים אחרים.

שלא תאמר, למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמת האומות (ספרי ואתחנן לד).

טו.

דאגה על מזונותיו של אדם משכחת תלמודו, ואם עוסק בה לשמה אינה מועלת { עיין גם נדה (ע ע”ב): “מה יעשה אדם ויחכם ירבה בישיבה וימעט בסחורה” וכו’.

ובסוטה (כא ע”ב): “אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן” ופרש”י שפורש מכל עסקים כו’.

ובאבות (פ”ב מ”ז): “לא כל המרבה בסחורה מחכים”.

ועי”ש עוד וכן לגבי “דרך ארץ” (פ”ב מכ”א.

פ”ג מ”ו.

אדר”נ פכ”ח ה”י) ועיין ברכות (לה ע”ב) בארוכה במחלוקת ר”י ור”ש אם צריך להתעסק בואספת דגנך חוץ מתורה (ע”ע שבת לג ע”ב), ומסקינן שם “הרבה עשו כר”י והועילו כר”ש ולא הועילו”, וכן אמר להו רבא לרבנן לא תתחזו קמאי ביומי ניסן ותשרי.

ועי”ש מש”כ “דורות הראשונים עשו מלאכתן עראי” וכו’.

ובתענית (כא ע”א) המעשה עם אילפא ורבי יוחנן.

}(סנהדרין כו ע”ב ורש”י ל”ק).

טז.

אין התורה מצויה לא בסחרנים ולא בתגרים { ושם (דף ה ע”א), “כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הקב”ה מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו”, ובסנהדרין (צו ע”א) איתא דעליו נאמר “כי דבר ה’ בזה”.

וכן הוא א’ משלשה שהקב”ה בוכה עליהם.

ועיין ברייתא דמס’ אבות פ”ו (מ”ב) “בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף”, וכו’.

}(עירובין נה ע”א).

יז.

פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה (מנחות צט ע”ב).

יח.

כל המרפה עצמו מדברי תורה, אין בו כח לעמוד ביום צרה { וע’ ב”ק (יז ע”א) ובתוס’ (ד”ה והאמר) אם ללמוד עדיף או ללמד.

[ואכמ”ל].

ויש לציין עוד התדא”ר (פכ”ז): “אם יש באדם דברי תורה ואינו מפרנס מתורתו לאחרים לבסוף חכמת תורתו מתמעטת בידו ואין צריך לומר שאין מוסיפים לו עליו” ועיין איכ”ר שבתחילה היה אומר אדם וחבירו שנה לי דף אחד או פרק אחד, והיה אומר אין לי כח, ונתקללו “וילכו בלא כח מפני רודף”.

בשהש”ר (פ”א, ט): “כל מי שהוא אומר דבר תורה ברבים זוכה שתשרה רוח הקודש עליו”.

ובסנהדרין (צב ע”ב): “כל המלמד תורה בעולם הזה זוכה ומלמדה לעולם הבא”.

}(ברכות ס”ג ע”ב).

יט.

לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה (פסחים ג ע”א).

פרק ה – לימוד מרב

רב ותלמיד

א.

כל המונע הלכה מפי תלמיד, אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו, ולא עוד אלא שמנקבין אותו ככברה, ואם למדו מה שכרו, זוכה לברכות כיוסף (סנהדרין צא ע”ב וצב ע”א).

ב.

התורה נקנית בשמיעת האוזן (אבות פ”ו מ”ו).

ג.

תלמוד – ילמד מרב אחד ותורתו מתקיימת.

אבל סברא הלומד מרב אחד, אינו רואה סימן ברכה לעולם (ע”ז יט ע”א ועירובין נג ע”ב).

ד.

המלמד תורה לאחרים, תורתו מתקיימת בידו { ובתפילות האמוראים (ברכות יז ע”א) התפללו לאלהים “שתרבה גבולינו בתלמידים”.

}(עירובין נד ע”א).

ואמרו חכמים העמידו תלמידים הרבה { עי”ש בפסחים עוד בענין ובאבות “מורא רבך כמורא שמים” (אבות פ”ד מט”ו).

}(אבות פ”א מ”א).

ה.

יסביר הרב פנים לתלמידיו (תענית ח ע”א).

ולא הקפדן מלמד (אבות פ”ב מ”ז).

ו.

כל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור – תכוינה { פרש”י אלא או שניהם ע”ג מיטה או שניהם ע”ג קרקע.

}(פסחים קי”ז ע”א).

ז.

לא ישב הרב על גבי מטה וישנה לתלמידו על גבי קרקע { ועיין ירושלמי (שבת פי”ט ה”א): “כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה, ובפנ”מ ובקה”ע שם פי’ שאינו מקובל איש מפי איש [עד מרע”ה], ובזוהר (יתרו פז ע”א) “דאמר מילי דאורייתא מה אלא שמע מרביה, עליה כתיב “לא תעשה לך פסל”.

}(מגילה כא ע”א).

ח.

כל האומר דבר שלא שמע מפי רבו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל { ובעירובין (יג ע”ב): “אמר רבי האי דמחדדנא מחבראי דחזינא לר”מ מאחוריה” וכו’, וביארו שם רש”י והמהרש”א שהיה יושב בשיעורים מאחוריו, אולם עיין המעשה בירושלמי (ביצה פ”ה ה”ב) שברח ר”מ מעבדי רבי והספיק לראותו מאחוריו [עי”ש כל המעשה].

ואמר רבי “לא זכית אנא לאורייתא אלא בגין דחמי קדליה דר”מ מן אחוריו” ועוד מבואר שם על ר’ יוחנן וריש לקיש שלא זכו לחכמה אלא משום שאו את אצבעותיו של רבי יוצאות מתוך גולקינין דידיה.

עי”ש עוד.

}(ברכות כז ע”ב).

ט.

היושב לפני רבו יסתכל בפיו, שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך { עי”ש עוד, וע”ע חולין (קלג ע”א) וברש”י (שופטים א, טז) וכ”פ הרמב”ם (ת”ת פ”ד).

וכתב שם ברמב”ם, שמי שמעשין סתומין הוי כתלמיד הגון, ובאדר”נ (פ”ב ה”ט): “ב”ש אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר, וב”ה אומרים לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לת”ת ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים”.

וכ’ באחרונים דהני “פושעים” ר”ל סתומין, וכמ”ש הרמב”ם (עיין משנה הלכות ח”ח עמ’ תט סי’ רמז).

ועיין מסקנא דגמ’ (ברכות כט ע”א) שמצווה ללמד אף לתלמיד שאין תוכו כברו.

}(הוריות יב ע”א).

י.

לא ילמד אדם לתלמיד שאינו הגון { וראה עירובין (מ”ז ע”א וע”ב) שכהן יוצא לחו”ל (אף שאסור לו סתם לצאת שם) ללמוד תורה ואף שיש לו רב אחר כאן “לפי שאין מן הכל אדם זוכה ללמוד” פרש”י אין אדם זוכה ללמוד מכל מלמדיו יש רב שמשנתו סדורה בפיו ושונה לתלמידיו דרך קצרה (לר’ יוסי וכמו להלכה עי”ש).

ובספרי לגבי תלמידי יעבץ “הם חסידים ביקשו מאלוקים ממי ילמדו והוא חסיד ביקש מאלקים למי ילמד באו חסידים ללמוד אצל חסיד”.

}(תענית ז ע”א).

יא.

לעולם ילמד אדם תורה ממי שהוא חפץ { ועיין שבת (עה ע”א) “הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה”, פרש”י מן הממשיכו לע”ז אפילו דבר תורה אסור ללמוד ממנו.

ובעבודה זרה (יז ע”א) מובא מעשה על רבי אליעזר שנענש ואמר לו רבי עקיבא שמא בא דבר מינות לידך והנאך, והשיבו שפיו שמע איזה ד”ת מיעקב שאמר “כך למדני ישו הנוצרי” וכו’ (עי”ש בהגו”צ).

}(ילקו”ש תריד).

יב.

אם דומה הרב למלאך ה’ צבאות [וכשר במעשיו], ילמדו תורה מפיהו, ואם אין דומה למלאך ה’ צבאות לא ילמדו תורה מפיהו { ועי”ש המעשה ברבי פרידא ששנה לתלמידו ארבע מאות פעמים כל שמועה עד שזכה למה שזכה, עי”ש.

}, וזהו בקטנים.

וגדולים יכולים גם אם אינו כשר במעשיו (חגיגה טו ע”ב).

יג.

אל ילמד אדם תורה ברבים, אלא אם כן קרא תורה נביאים וכתובים ושנה משנה ומדרש (תדא”ר פי”ג).

ולמי נאה לדרוש ברבים, למי שבקי במקרא ובמשנה בהלכות ובאגדות (מכות י ע”א).

יד.

הלומד תורה ואינו מלמדה, זהו כי דבר ה’ בזה (סנהדרין צט ע”א).

טו.

חייב אדם לשנות לתלמידו כמה פעמים, עד שילמדנו ועד שתהא סדורה בפיו { ולא הבישן למד (אבות פ”ב מ”ה), ומקניני התורה (באבות פ”ו מ”ו) שואל ומשיב, ועיין באבות דר”נ (פ”א): “שלשה מדות בת”ח, שואל ומשיב חכם, שואל ואינו משיב למטה הימנו, אינו שואל ואינו משיב למטה מכולם”.

}(עירובין נד ע”ב).

טז.

כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושותק, זוכה להבחין בין דם טמא ולדם טהור.

וכל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק, זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות { אבל אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו (ברכות ו ע”א).

וז”ל הספר חסידים (סי’ תתקמ): יש אדם מצליח בלימודו כשהוא עוסק לבד יותר ממה שהיה לו חבר, לכך נאמר (משלי ה יז) [לבדך ואין לזרים אתך]”, עכ”ל.

}(ברכות סג ע”ב).

יז.

לא תהא רוחך גסה לומר דבר לפני הצבור, עד שתפשוט אותה בינה ובין עצמך שניים ושלשה פעמים (תנחומא יתרו טו), ולא יאמר הואיל ואני יודע בפה כשאכנס לדרוש אני אומר (שמות רבה פ”מ, א).

יח.

אם ראית דור שהתורה חביבה עליו, פזר לו דברי תורה.

ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו – כנס, [ואל תטיל דברי תורה לבזיון (רש”י)] (ברכות סג ע”א).

ללמוד וללמד

יט.

אין התורה נקנית, אלא בחבורה { וע”ע שם, ובתענית (ז ע”א), “חרב על שונאיהן של ת”ח שעוסקין בתורה בד בבד, ולא עוד אלא שמטפשין, ולא עוד אלא שחוטאין”, ושם במימרא דרבי חנינא “הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם”.

ועיין במכות (י ע”), “כל האוהב ללמוד בהמון (בחבורה) לו תבואה”, ר”ל זוכה לתורה.

}(ברכות סג ע”ב).

שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה, הקדוש ברוך הוא מצליח להם וזוכין לתורה, וזהו רק אם יודעים כבר את צורת השמועה, וכשאין להם רב בעיר { בקידושין (ל ע”א) איתא להך מימרא, והתם גרס בן בנו.

}(שבת סג ע”א).

כ.

כל המלמד את בנו { בימיהם היו שונין בגירסא על פה והיושב מאחר חבר יכול לשמוע מה הוא שונה, כדמצינו בכ”מ.

}תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר חורב (ברכות כא ע”ב).

כא.

כל מי שאומר דבר תורה ברבים ואינן ערבין לשומעיהן כדבש וחלב מעורבין זה בזה, נוח לו שלא אמרן (שהש”ר פ”ד, כב).

כב.

המתגנב מאחר חבר והולך ושונה פרקו { וביבמות (צו ע”ב וצז ע”א) “אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה דאר”י משום רשב”י, כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה.

שפתותיו דובבות בקבר” וכו’ עי”ש עוד.

ובפסחים (קד ע”ב) שרב יהודה שלח לבנו לראות איך עושה עולא הבדלה ושדריה לאביי ואמר ליה “רברבנותיה דמר וסררותיה דמר גרמא ליה למר דלא תימא שמעתתא מפומיה”.

ושמעינן מינה דאף אם השמועה אינה של עצמו אלא כגון בזה שראה אביי כיצד עושה עולא להבדלה ג”כ מהני לומר משמיה דאביי.

וכעי”ז בב”ק (סא ע”א) עי”ש.

באדר”נ (פכ”ד) שמי שאינו מחזר בתחילה אומר על טמא טהור ועל טמא טהור ואם ישב עוד ולא חזר מחליף חכמים זה בזה.

חזינן דשמות בעלי השמועה הוי תורה כשמועה עצמה ואף יותר.

וביותר חזינן שבימיהם היו מקפידים הרבה על שמות החכמים בעלי השמועה.

}, אף על פי שנקרא גנב זוכה לעצמו, סוף שמתמנה פרנס על הציבור ומזכה את הרבים וזוכה לעצמו ומשלם על מה שבידו (תוספתא ב”ק פ”ז ה”ג).

כג.

כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם { ובסוטה (מט ע”א) אמרינן דעל מאי קאי עלמא, על קדושא דסדרא (הקדושה והתרגום בובא לציון), ואיהא שמיה רבא דאגדתא.

וז”ל המדרש משלי (פ”י): אומר לו [הקב”ה], בני, למה לא למדת אגדה ולא שנית, שבשעה שחכם יושב ודרש אני מוחל ומכפר עוונתיהם של ישראל.

ולא עוד אלא בשעה שעונין אמן יהא שמיה רבא מברך, אפילו נחתם גזר דינם אני מוחל ומכפר להם עוונותיהם, ונקט לזה מטעם הנ”ל.

והיינו כמ”ש בשבת (קיט ע”ב).

“כל העונה אישר”מ בכל כחו קורעין לו גזר דינו”, וכן “אפילו יש בו שמץ של ע”ז מוחלין לו”.

}(אבות פ”ו מ”ו).

כד.

כל האומר שמועה מפי אומרה, יהא רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו (ירושלמי שבת פ”א).

כה.

באותה שעה ששומעין הגדה מפי חכם ואחר כך עונין אמן יהא שמיה רבא מברך, באותה שעה הקדוש ברוך הוא שמח ואומר למלאכי השרת בואו וראו עם שיצרתי לי כמה הם משבחין אותי { ואמרו ז”ל במדרש משלי (פכ”ב): “נכנסת לבית המדרש, וראית חכמים שיושבים ומתעסקין בחידושה של תורה, הט אזנך לדבריהם”.

ועיין בסנהדרין (ס”ג ע”א) שאמר רבי אליעזר ע”ע שלא חסר מרבותיו כלום, “אפילו ככלב המלקק מן הים”.

}(ילקו”ש משלי תתקנא).

כו.

איזהו חכם, הלומד מכל אדם { ושם (מ”ו) נזכר “המחכים את רבו”, ובתענית שם על ר”ח שאמר “ומתלמידי יותר מכולם”.

ועיין מכות (י’ ע”א) מש”כ עה”פ “מי אוהב בהמון לו תבואה”.

}(אבות פ”ד מ”א).

כז.

נמשלה תורה לעץ חיים, מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדין את הגדולים (תענית ז ע”א), והתורה נקנית בפלפול התלמידים { וע”ש (בע”א) דרב הונא כשהיה רוצה לפסוק דין הוה מכניף בי עשרה כי היכי דנמטיין שיבא מכשורא הוה נפיק לדינא אמר: “ברעות נפשיה לקטלא נפיק, ולואי שתהא ביאה כיציאה”.

(משל למקבל מכה מקורה, אם יחלקו הקורה לקיסמין, יקבל כ”א מכה מועטת, ולכן רצה לכנס חכמים נוספים, שאם יטעה יקבל עונש מועט בס”ה).

ורב אשי כשהיה רוצה להטריף הוה מכניף לכולהו טבחי דפומבדיתא מטעם הנ”ל ורב כי עוד.

}(אבות פ”ו מ”ה).

כח.

לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו, וגיהנם פתוחה לו מתחתיו { ובסוטה (מ ע”א) נזכר על שלא הגיע להוראה ומורה ע”ש וז”ל השהש”ר (פ’ כי טובים): “נמשלו ד”ת כמים שנאמר הוי כל צמא לכו למים, מה מים כשאין אדם יודע לשוט בהם סוף שהוא מתבלע, כך ד”ת אם אין אדם יודע לשוט בהם ולהורות בהן סוף שהוא מתבלע”.

ובקניני תורה (אבות פ”ו מ”ו) נזכר “ואינו שמח בהוראה”.

}(סנהדרין ז ע”א וע”ב), והגס ליבו בהוראה שוטה, רשע, וגס רוח { שוכח תלמודו ואינו נזכר אלא לסרוגין (רש”י).

וראיתי בהר”מ הוצ’ הר”ש פרנקל שהביא מהראשונים שהוא רק בזמנים מסוימים.

ואמרו ז”ל בתנא דבי אליהו (רבה פ”ג), ישמור עצמו שלא יבא לידי תנומה, לפי שאין לך מדה קשה בעולם כמתנמנם בבהכ”נ ובבהמ”ד, וישמור עצמו מאכילה ושתיה הרבה, שמתוך שהוא אוכל ושותה הרבה בא ליד תנומה.

}(אבות פ”ד מ”ט).

פרק ו – תנאים וכללים

תנאים לעסק התורה

א.

כל הישן בבית המדרש, תורתו נעשית קרעים קרעים { עיין בהקדמה למסילת ישרים ושם בריש פרק “בדרכי קנית הזהירות”.

יש להוסיף את הקנין באבות (פ”ו מ”ו) “אהוב” ועיין ערובין (נד ע”א) “אם משים אדם עצמו כענק זה שרף על הצואר, ונראה אינו נראה, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אינו מקיים בידו”.

פרש”י שרף לצואר, שאינו מצומצם בדוחק סביב הצואר אלא שרפוי בריוח, כך הוא נעים ומרוצה לבריות ע”כ.

ובברכות שם: “מרגלא בפומיה דאביי, לעלם יהא אדם ערום ביראה, מענה רך משיב חימה, ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם ואפילו עם נכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה, ויהא מקובל על הבריות אמרו עליו על ריב”ז, שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק.

}(סנהדרין עא ע”א).

ב.

תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה, ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שגדול ממנו בחכמה ובמנין { פרש”י, שמרבה בצדקה ובעסק מצוות יותר ממה שלמד.

ועי’ ע”ז (יז ע”ב) כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוק וכו’.

ובברכות (ה ע”א): “כל העוסק בתורה ובגמ”ח” וכו’.

ובברכות (יז ע”א): “וכל הלומד שלא על מנת לעשות נוח לו שלא נברא”.

ועיין מגילה (כז ריע”א) במח’ ר’ יוחנן ור’ יהושע בן לוי האם תורה עדיפא או תפילה, ובשבת (י ע”א) על א’ האמוראים שראה לחבירו שמאריך בתפילה ואמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, ואיהו סבר זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד.

ובירושלמי (ברכות פ”א ה”ב), נח’ בזה ר’ יוחנן ורשב”י האם תורה עדיפא או תפילה.

}(ברכות יז ע”א).

ג.

כל העוסק בתורה לפני עם הארץ, כאילו בועל ארוסתו בפניו (פסחים מט ע”ב).

ד.

אין התורה מתקיימת, אלא במי שמעשיו { עוד לענין ירא”ש ותורה, עיין שבת (לא ע”א וע”ב) שהלומד ואין בו יראה הוא כתבואה בלא קב חומטון השומר עליו, וכמי שמסרו לו מפתחות הפנימיות ולא מסרו לו מפתחות החיצוניות במה יכנס, וכמו מי שעושה שער לחצר ואין לו חצר, כך הלוד תורה ואין לו יראה שהיא העיקר.

וכן יומא (עב ע”ב) איתא ד”אמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו לא תירתו תרתי גיהנם”, שמצטערין בעוה”ז בתורה ואם אין להם יראה לא יזכו לעוה”ב.

שהחכמה בלא יראה היא כאילו שענפיו מרובין ושרשיו מועטין, ואם אין יראה אין חכמה.

אבות שם (מי”ז).

}מרובין מחכמתו, ושיראתו קודמת לחכמתו { עיין שבת (קיד ע”א), “על תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה”, ועוד שם “איזהו ת”ח שמחזירין לו אבידה בטביעות העין, זה המקפיד על חלוקו להפכו”, [ועי’ עוד].

וצ”ע.

וי”ל דכאן מיירי בהולך ללמוד, ואחר שיהא ת”ח לעולם אסור, א”נ בגדים צואים לאו צואים ממש, אלא כל שאילו לא היה הולך ללמוד היתה משגת ידו לבגדים נאים ועתה שהולך ללמוד מתבייש בבגדים בעלמא, ע”ז אמר לסוף נעשה סופר ונמצא בו כל התורה כולה.

}(אבות פ”ג מ”ט).

ה.

אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה, ואוכל חרובין ותמרים, ולובש בגדים צואים { ואמר ר’ יהושע בן לוי על עצמו “שישים הלכות למדני ריב”ב בחרישת הקבר וכולם נשתכחו ממני בשביל שהייתי עוסק בצרכי הצבור” (קה”ר פ”ז, יד).

ואמרו שם עוד: “כי העושק יהולל חכם, כשהחכם מתעסק בדברים הרבה מערבבין אותו מן החכמה”.

}, ויושב ומשמר על פתחיהם של חכמים, והיה כל עובר ושב אומר שוטה הוא זה, לסוף נעשה סופר ונמצא בו כל התורה (אבות דר”נ פי”א ה”ב.

ילקו”ש משלי תתקסד).

ו.

המתעסק בצרכי צבור, משכח תלמודו { ומטעם זה גלו לבבל שמשופעת בתמרים “כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה”.

וכשבא עולא לבבל וראה לריבוי התמרים אמר “מלא קבא דדובשא בזוזא ובבלאי לא עסקי באורייתא” [רק שלבסוף חזר בו ממה שקרא לתמרים “דובשא”].

(פסחים פ”ז ע”ב ופ”ח ע”א).

}(שמות רבה פ”ו, ב).

ז.

צריך אדם שיהיו לו חברים ותלמידים בתורה, שאם תשכח דבר אחד שואל לחברו ומזכירו (שוח”ט תהילים קי”ט).

ח.

חליים רעים, משכחין תלמודו של אדם (נדרים מא ע”א).

ט.

מיני מתיקה, מרגילין לשון לתורה { ועיין ברכות (כב ע”א) שלרבי יהודה, בעל קרי שאסור בדברי תורה מותר לשנות הלכות דרך ארץ.

[א”ה, הל’ ד”א הנ”ל היינו ברייתא דמס’ ד”א רבה וזוטא ותלמוד שנסדר עליהם במס’ כלה רבתי פ”ג ואילך (הנדפסים בסוף מס’ ע”ז), וכמש”כ הגר”א שמסכת דר”א מתחיל רק מפרק בן עזאי שכתב רש”י שם (ועיין בתוס’ עירובין נג ע”ב), ולפ”ד ב’ הפרקים הראשונים שייכי למס’ כלה, (ובכתה”י קרי להו מס’ עריות)].

}(פתיחתא דאיכ”ר).

י.

ספר [תורה נביאים וכתובים (רש”י)] שאינו מוגה מטעיות עד שלשים יום מותר לשהותו מכאן ואילך אסור לשהותו, משום שנאמר אל תשכן באהליך עולה (כתובות יט ע”ב).

יא.

דרך ארץ קדמה לתורה (תדא”ר פ”א).

ואם אין דרך ארץ אין תורה { ובירושלמי (פאה פ”א ה”א), “אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה”.

במגילה “גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין” (ג ע”ב) ו”יותר מבנין בית המקדש” ו”יותר מהצלת נפשות” (טז ע”ב) ו”יותר מכבוד אב ואם” (יז ע”א).

ובמכות (י ע”א) אמר לו הקב”ה לדוד, “טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח”.

ועיין קידושין (מ ע”ב) “נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה”.

אמנם עיין ברכות (יז ע”א) “תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט” וכו’, ועיין עוד לעיל בזה.

}(אבות פ”ג מי”ז).

יב.

יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון (אבות פ”ב מ”ב).

יג.

התורה צריכה חיזוק בכל יום (ברכות לב ע”ב).

יד.

כל חכם שהוא אומר שמועה, לעולם יאמר עמה טעם, לפי שאם ישכח, יזכירוהו השומעים ע”י שיאמרו לו הטעם (נדה כד ע”ב).

טו.

כל שאינו יודע פירוש תיבה בשמועתו, ישאל ממי שהוא מצוי לפני חכמים, שמתוך שהוא מצוי לפניהם אי אפשר שלא שמע הפירוש (מגילה כז ע”א).

נוספות

טז.

האומר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה, מאבד הונה של תורה (עירובין סד ע”א).

יז.

האומר אשכים ואשנה פרק זה, נדר גדול נדר לאלקי ישראל (נדרים ח ע”א).

יח.

כל תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שוב אינו רואה (חולין כד ע”א).

יט.

כל הלומד תורה ומשכחה, דומה לאשה שיולדת וקוברת (סנהדרין צט ע”א).

כ.

התלמוד גדול מן המעשה, לפי שהתלמוד מביא לידי מעשה { ועיין עירובין (סה ע”א) “רב אחא בר יעקב יזיף ופרע”.

פרש”י היה קובע לו לשנות כך וכך פרקים ביום והיה רגיל לעסוק ביום ופעמים שהיה טרוד במזונותיו ביום ופורע קביעות עתו בלילה.

}(קידושין מ ע”ב).

לפיכך אין מבטלין תורה כדי לקיים מצוה, אלא במצווה שאי אפשר שתיעשה על ידי אחרים, והרי היא מצוה עוברת (מו”ק ט ע”ב).

כא.

איזהו תלמיד חכם, כל שמבטל עסקיו מפני משנתו { ועי”ש שהקב”ה שומרו שלא יתעשר שאם מתעשר פוסק מד”ת.

}(קה”ר פ”ז, יד).

כב.

כל תלמיד חכם שמרבה בעסק התורה ואינו מתפרנס הרבה, סימן יפה לו { וז”ל הארחות צדיקים שער התורה (אחר שהביא מדרש זה), אלמא רב גירסא עיקר; כי אם היה הפילפול עיקר, לצעוק ולהרים קול חצי יום בדיבור אחד, אז היה לו לומר: אם מתחילה היה רגיל להקשות קושיא אחת – יקשה שתי קושיות עכ”ל.

}(תדא”ר פ”ג, א).

כג.

טוב שיעשה סעודה ויום טוב ביום שמשלים מסכתא בגירסא, ומגדולי החכמים נתפאר שכשהיה רואה תלמיד המשלים מסכתא בגירסא עושה היה יום טוב לחכמים (שבת קיח ע”ב וקיט ע”א).

כד.

תורה מפוארה דרכה להיות בכלי מכוער [ת”ח מכוערין הן בגופן], ואף תלמידי חכמים הנאין – אילו היו מכוערין היו חכמים יותר (תענית ז ע”א וע”ב ורש”י.

ועי”ש תוס’ והגהות הב”ח).

כה.

תלמיד חכם שהוא פורש מן התורה, והלך והתעסק בדברים אחרים, לאחר כמה שנים הוא מבקש לחזור – אינו בוש, מפני שאומר לירושת אבותי אני חוזר.

(שמות רבה פל”ג, ח).

כו.

אם עבר אדם עבירה מה יעשה, הרי שהיה למוד לקרות דף אחד יקרא שנים, ואם היה רגיל לשנות פרק אחד ישנה שנים { ובקניני התורה (אבות פ”ו מ”ו), איתא הקנין “ואינו מחזיק טובה לעצמו”.

וכ”ה בסהדרין (פח ע”ב) בין המעלות של בן העוה”ב.

וכן דרשו (חולין פט ע”א) עה”פ “לא מרבכם מכל העמים חשק ה’ בכם וגו'”, אמר להם הקב”ה לישראל, חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכן לפני, נתתי גדולה לאברהם למשה ואהרן וכו’, אבל עובדי כוכבים” וכו’.

ועיין בברכות (י ע”ב) “כל התולה הזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים” וכו’, על חזקיה.

ובסנהדרין (קד ע”א) “בשביל הטוב בעיניך עשיתי” וכו’.

ואמרו על נחמיה, “מפני מה לא נקרא ספרו על שמו, מפני שהחזיק טובה לעצמו”.

}(ויק”ר כ”ה א’).

כז.

אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית, שממעט במלאכת שמים (תענית יא ע”ב).

כח.

אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך { וכעין זה בפסחים (סו ע”ב) כעי”ז ועי”ש עוד בענין קפידת משה רבינו, [וראה עוד ויק”ר פי”ג, ואדר”נ פ”א].

}(אבות פ”ב מ”ח).

פרק ז – סגולות מדברי חז”ל

מידות והנהגות

א.

אם משים אדם עצמו נוח לבריות, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו (עירובין נד ע”א).

ב.

כל הכועס, משכח תלמודו ומוסיף טפשות { ואמרו עוד “דרחים רבנן הו”ל בנין רבנן” [וע”ש עוד].

ועיין גם מכות (י ע”א) מה שדרשו עה”פ “מי אוהב בהמון לו תבואה”, שהאוהב ת”ח זוכה והתורה מחזרת על זרעו, ועי”ש.

}(נדרים כב ע”ב).

אין התורה מתפרשת אלא למי שאינו קפדן (כלה רבתי פ”ה).

ג.

המכבד חכמים נעשה עצמו חכם { ועיין ברכות (כח ע”ב) לגבי נוסח תפילת רבי נחוניא בן הקנה וז”ל: “תנו רבנן: בכניסתו מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה’ אלהי שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם.

ביציאתו מהו אומר, מודה אני לפניך ה’ אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שאני משכים והם משכימים, אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים.

אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר.

אני רץ והם רצים, אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת”.

ושם בירושלמי (פ”ד ה”ב) גירסא אחרת וז”ל: “בכניסתו מהו אומר, יהי רצון מלפניך ה’ אלהי ואלהי אבותי שלא אקפיד כנגד חבירי ולא חבירי יקפידו כנגדי שלא נטמא את הטהור ולא נטהר את הטמא שלא נאסור את המותר ולא נתיר את האסור ונמצאתי מתבייש לעולם הזה ולעולם הבא וביציאתו מהו אומר מודה אני לפניך ה’ אלהי ואלהי אבותי שנתת חלקי מיושבי בית המדרש ובתי כניסיות ולא נתת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות שאני עמל והן עמלין אני שוקד והן שוקדין אני עמל לירש גן עדן והן עמלין לבאר שחת, שנאמר כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת”.

וכמו”כ מצינו בברכות (יז ע”א) ובירושלמי (שם), הרבה תפילות על ההצלחה בתורה ובעבודה שהיו מתפללים האמוראים.

}(שבת כג ע”ב לגי’ הגר”א).

ד.

יתפלל למי שהרחמים שלו שיצליח בלימוד התורה, שהשתדלות בתורה בלבד אינה מספקת { ועיין ר”ה (טז ע”ב) שלדעת היש אומרים, שינוי מקום משנה את דינו של אדם.

}(נדה ע ע”ב).

ה.

היושב בעיר שיושבין בה אנשים שאינם מהוגנין, ואינו מצליח בתורה, ישנה מקומו { ובמדרש (ילקו”ש תלים תתנ), “אין אדם בלא יסורין, חושש בשינו אינו יכול לישן, בעינו אינו יכול לישן, יגע בתורה אינו ישן, זה ער וזה ער, הוי אומר אשר הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו”.

}(זוהר במדבר ריח).

ו.

כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום, תלמודו משתכח בידו (פסחים מט ע”א).

ז.

המקבל יסורים באהבה, תלמודו מתקיים בידו { ועיין המעשה בסנהדרין (קיא ע”א) על ר”כ שחפף ראשו ובא ללמוד לפני רב, ואמר לו “לא תמצא בארץ החיים, לא תמצא במי שמחיה עצמו עליה”.

ובאבות (פ”ו מ”ד): כך דרכה של תורה פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, ובתורה אתה עמל” וכו’ ומיהו שם פי’ דאפילו שמצב הוא כך עדין לומד תורה.

ועין בארוכה תנחומא (פרשת נח) בענין גודל צער ויגיעת העוסק בתושבע”פ ואכ”מ להעתיקו.

ובילקוט (ואתחנן תתל): “לא זכה אדם שיכנסו דברי תורה בתוך מעיו יבקש רחמים על אכילה ושתיה יתרה שלא יתכנסו לתוך מעיו”.

ובתנא דבי אליהו (רבה פכ”ו): “עד שאדם מתפלל על ד”ת שיכנסו בתוך מעיו, יתפלל על אכילה ושתיה שלא יכנסו בתוך מעיו”.

וכן הביאו התוס’ כתובות ק”ד ע”א.

}(ברכות ה ע”א).

ח.

המקפיד על התענוגים, אין תלמודו מתקיים בידו { ובעירובין (נה ע”א): “לא תמצא התורה במי שמגביה דעתו עליה כשמים” ועי”ש עוד (בדף נד ע”א) “אם משים אדם עצמו כמדבר תורתו מתקיימת ואם לאו אין תורתו מתקיימת”, פרש”י שאין בו גסות.

ובקידושין (מט ע”א): “סימן לגסות הרוח עניות, מאי עניות עניות דתורה”.

ובפסחים (סו ע”ב): “כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת” ועי”ש המעשה עם הלל הזקן.

ועיין בתענית (ז ע”א) בארוכה.

ושם (כ ע”א) בארוכה על מעשה ר”א ברבי שמעון שהיה מטייל על החמור וכו’.

[ועיין הטעמים בנדרים (פ”א ע”א) שאין ת”ח יוצאים מבני ת”ח].

ויש עוד לציין כאן המעשה בירושלמי (יבמות פי”ב) על לוי בר סיסי שמינו אותו לרב ועשו לו בימה גדולה, ונסתרו ממנו ד”ת, עי”ש כל המעשה.

}(עירובין נד ע”א).

ט.

אין התורה מתקיימת, אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו { ובתנא דבי אליהו (רבה פ”ו), “אדם שיש בו תורה ונזהר בעצמו שלא יבוא לידי חטא ועון, אומר לו הקב”ה, בני ברוך אתה, ותהא לך קורת רוח בעולם, ישמרו ויטמנו ד”ת בפיך לעולם”, ובתד”א (פי”ג), “אומרים לו לאדם עד שאתה מבקש רחמים על ד”ת שיכנסו לתוך מעיך, תבקש רחמים על עבירות שעברת שימחלו לך, והזהר אח”כ מעשות שלא כהוגן, ומתוך כך יהא שומע וזוכרהו” וכו’.

}(סוטה כא ע”ב).

י.

כל תלמיד חכם שאין עומד בפני רבו, תלמודו משתכח (קידושין לג ע”ב).

יא.

עבירה מטמטמת לבו של אדם (יומא לט ע”א), תלמיד חכם אם עובר עבירה, מלכלך את תורתו, ומסיר טעמי תורה ממנו { ועד לעיל מה שהבאנו מהגמ’ דשבת (כג ע”ב) ומכות (י ע”א) ונדרים (פא ע”א) בענין לזכות לבנים תלמידי חכמים.

ועיין עוד ב”מ (יב ע”א).

}(מדרש משלי פי”א).

יב.

אמרו חכמים עשו סייג לתורה (אבות פ”א מ”א).

והתורה נקנית כשעושה סייג לדבריו (אבות פ”ו מ”ו).

יג.

כל הרגיל לעשות צדקה, הויין לו בנים בעלי חכמה, בעלי עושר, בעלי אגדה { לגבי זמן האכילה עיין פסחים (יב ע”ב): “שעה שישית מאכל תלמידי חכמים”.

}(חולין ט ע”ב).

זהירות במאכלות ועוד

יד.

הרגיל בפת שחרית, זוכה ללמוד וללמד ותלמודו מתקיים בידו { מלבושיו (רש”י).

}(ב”מ קז ע”ב).

טו.

הרוצה שיחכים ידרים (ב”ב כה ע”ב).

טז.

חמשה דברים משכחין את הלימוד, האוכל ממה שאוכל עכבר, וממה שאוכל חתול, והאוכל לב של בהמה, והרגיל בזיתים, והשותה מים של שיורי רחיצה, והרוחץ רגליו זו על גבי זו, ויש אומרים אף המניח כליו { עוד שם “כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה כך שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה”.

}תחת מראשותיו (הוריות יג ע”ב).

יז.

חמשה דברים משיבים את הלימוד, פת פחמין וכל שכן פחמין עצמן, והאוכל ביצה מגולגלת בלא מלח, והרגיל בשמן זית, {עוד שם “אמר רבא חמרא וריחני פקחן”, ובב”ב (יב ע”ב) “הרגיל ביין אפילו לבו אטום כבתולה מפקחו”.

}והרגיל ביין ובשמים, {עי”ש עוד מחלוקת תנאים, האם “אחת ולא שתיים” או “שתיים ולא שלוש”.

}והשותה מים של שיורי עסה, ויש אומרים אף הטובל אצבעו אחת במלח { הוא כף הבוחש בקדירה, ובצידו א’ ככף להגיס קדירה ובצידו השני כעין מזלג להפוך הבשר כדי שלא יחרך.

}(הוריות יג ע”ב).

יח.

עשרה דברים קשים ללימוד, העובר תחת האפסר של גמל, וכל שכן תחת גמל עצמו, העובר בין שני גמלים, והעובר בין שתי נשים, והאשה העוברת בין שני אנשים, והעובר מתחת ריח רע של נבילה, והעובר תחת הגשר שלא עברו תחתיו מים ארבעים יום, האוכל פת שלא בשל כל צרכו, והאוכל בשר מזוהמא ליסטרון { וכן פסוק ראשון של שמע (שם).

ובירושלמי (סוכה פי”ג הי”ב): “קטן היודע לדבר אביו מלמדו לשון תורה” והיינו לשון הקודש (קה”ע).

}, והשותה מאמת המים העוברת בבית הקברות, והמסתכל בפני המת, ויש אומרים אף הקורא כתב שעל גבי הקבר (הוריות יג ע”ב).

יט.

כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, ואם משמחו מה שכרו, זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות (ברכות ו ע”ב).

פרק ח – סדר הלימוד

א.

קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה וגו’ { שם איתא “בן שלוש שנים ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית (ויקרא י”ט, כ”ג) עד שלוש כו’ ובשנה הרביעית אביו מקדישו לתורה” ואח”כ מסיים “מכאן שנו רבותינו בן חמש למקרא בן עשר למשנה.

” והוא קשה מיניה וביה וביארו בפוסקים (רש”י אבות שם.

פרישה סי’ רמה ס”ק ח.

ועוד) דהפסוק מיירי על סדר האותיות.

ועיין דברים רבה (פ”ח, ג) לגבי “טבלא” שמלמדין לתינוק, ופירשו מקצת מפרשים דהיינו סדר אותיות.

}(סוכה מב ע”א).

ובשנתו הרביעית מלמדו סדר אותיות { באבות “חמש”, ובכתובות “שש”, ונחלקו הפוסקים (כ”מ והג”מ ת”ת פ”ב ה”ב.

ב”י וב”ח סי’ רמ”ה), האם מתני’ דאבות איירי בבריא או בחמש שלמות.

}(עיין תנחומא קדושים סי’ יד).

ב.

בן חמש שנים שלמות { שם “מקרא”, ודייק הב”ח (סי’ רמה) מדברי הרמב”ם (שם) דהיינו כל התנ”ך.

וכן איתא בדברים רבה (שם) וכ”כ הגר”א השל”ה המהר”ל והיעב”ץ ועוד.

יש לציין דדעת רש”י (קידושין ל ע”א) שאין חיוב על האב ללמד אלא תורה בלבד (אבל נ”ך חיוב על הבן עצמו).

}מוסרו למלמד [ובבריא יכול למוסרו קודם] ומלמדו תורה נביאים וכתובים { כתב במחזור ויטרי (ח”ב תקח) שמסיים בפסוק (ויקרא ג) “כל חלב וכל דם לא תאכלו” וקוראו בניגון כבציבור.

}(כתובות נ ע”א).

ג.

מתחיל בויקרא (ויק”ר פ”ז, ג) ואחר כך { מדרש עשרת הדברות – נדפס באוצר מדרשים וכן בחלק מפרקי דר”א.

תנחומא ניצבים – הביאו האור זרוע (אלפא ביתא, י”ט) לפנינו ליתא, ועיין בדברים רבה (פ”ח, ג) מה שהובא בש”ר תנחומא.

}ממשיך כסדר מבראשית ואילך { וכ”כ הגר”א (אבן שלמה פ”ח ס”ב).

ועי’ סנהדרין (פ”ו ע”א) לגבי שורש הקבלה של כל הנ”ל, שהושוו כולם.

עוד בענין ראה אגרת רש”ג ועיין ברכות (יא ע”ב) שהיו אמוראים שונין ספרא ועי”ש (יד ע”ב) דחשיב להו כמשנה ועי”ש (יח ע”ב) עוד דאף בזמן שלמה המלך היו שונין בספרא.

}(מדרש עשרת הדברות.

תנחומא ניצבים).

ד.

בן עשר למשנה (כתובות שם).

ואחר כך לומד תוספתא מכילתא ספרא וספרי { “תלמוד” – השתמשנו במילה זו מכיון שכך היה מלפנים ונשתנה ע”י הצנזור בכוליה תלמודא, ואף “מסורת התלמוד” שבדפוסים ישנים נשתנה על ידיהם ל”מסורת הש”ס” ואכמ”ל.

}(תנחומא שם).

ה.

בן חמש עשרה לתלמוד { א”ה רב החומר בענין זה ואמת אמנם מה נשתוקקתי להביא עכ”פ אחד מלשונות הספרים אולם קצרה היריעה מלהכיל.

ועל כן אציג רק הספרים שנתחברו או עסקו בענין עפ”י סדר א-ב: א.

אורחות צדיקים (שער התורה בסופו).

ב.

דעת מבינים ודרכה של תורה (הג”ר גרשון אידלשטיין).

ג.

הגאון (עמודים קמב ואילך, ובעוד מקומות).

ד.

מהר”ל בכ”מ (וציינם המעיר בגור אריה (הרטמן) דברים ו, ז).

ה.

למוד כהלכה עם חינוך כהלכה.

ו.

מכתבים ומאמרים (הגרא”מ שך, בכ”מ) בקונטרס הזורעים בדמעה שיבץ את כל מכתביו בענין לכעין מכתב ארוך.

ז.

משנה הלכות (ח”ח סי’ רמז, קונטרס שערי המשנה בשערים הראשונים).

ח.

שלום ירושלים.

ט.

תולדות אדם (לתלמידי הגר”א פ”ג).

י.

תנו כבוד לתורה.

}(אבות פ”ה מכ”א).

והוא התלמוד הירושלמי ותלמוד בבלי (חגיגה י ע”א ורש”י) שסדרו רב אשי ורבינא (ב”מ פו ע”א).

ו.

ויגרוס התלמוד עד שתהא היא ופירושה שגורה לו בפיו, ואפילו יש לו קושיות ימשיך בגירסתו ורק אחר שמסיים התלמוד יעיין בהם { וכן כתב הגר”ג הוניגסברג בספר מנחת תודה בשם הגרח”ק שליט”א שאמר לבחור בן י”ח שבגילו כבר צריך לידע הש”ס.

ויתכן ש”שמונה עשרה” שבגמ’ ר”ל עד שנושא אשה (שהוזכר באבות שם בן י”ח) וכמ”ש (קידושין כט ע”ב) ילמוד תורה ואח”כ ישא אשה.

}(ע”ז יט ע”א ורש”י.

שבת סג ע”א.

ברכות סג ע”ב ועוד).

ז.

ומצווה שיסיים התלמוד בן שמונה עשרה { וכנראה כיון לאגדתא שחוץ מהתלמוד [דוגמת רבה ותנחומא וזוהר ושאריהם], דאל”כ הא כלול ב”תלמוד”.

}(עיין שבת שם).

ח.

אחר התלמוד לומד אגדתא (תנחומא שם.

שמות רבה פמ”ז, א.

דברים רבה פ”ח, ג) ויש אומרים קודם תלמוד { פרש”י להבין דבר מתוך דבר.

וכתב הגר”א (שם) “בן ארבעים לבינה להבין ולפלפל ומי שהוא גס רוח תיכף ביום הראשון שמתחיל ללמוד נדמה לו כאילו כבר עלה אל תכלית הגדולה וצועק ומפרכס כמו הגדולים אשר בארץ וכאשר רואה שאינו יכול לנצח את הת”ח אז הוא מבאיש ריחו” וכו’ עי”ש באורך.

ועי’ במ”ש הש”ך (סי’ רמ”ה ס”ק ו) שמגיל ארבעים יעסוק בקבלה.

וכעי”ז כתב הגר”א (ישעיה ה, י) שמגיל ארבעים ילמד הסודות הגנוזים באגדות וודאי צריך גיל מסוים לזה וכמ”ש בחגיגה (יג ע”א) שר”א לא רצה ללמוד מעשה מרכבה בצעירותו.

ושם על תינוק שעסק בחשמל ויצאה אש מחשמל ושרפתו משום דעדין לא מטא זמניה.

אבל עיין במ”ש (זוהר ח”א קיח): “כד יהא קריב ליומי משיחא אפילו רביי בעלמא (תינוקות פשוטים) זמינין לאשכחא טמירין בחכמתא”.

וכתבו בעל הלשם וחכמים רבים מחכמת האמת שכיון לזמנינו.

פירוש

מחליף חכמים זה בזה.

שמצוה לומר דבר בשם אומרו, שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, וכל תלמיד חכם שאומרים הלכה משמו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר: סוף שיושב ודומם.

מתוך שרואה שאחר כל יגיעתו כל תלמודו משתכח, מתייאש, ובוטל מדברי תורה: חרולים.

קמשונים.

מיני קוצים: וכיון שנפל כותלו של כרם.

כדכתיב, וגדר אבניו נהרסה: מיד חרב כל הכרם.

ואף כאן, כיון שלא גדר ושימר תורתו משכח כל תלמודו, וסוף שיושב ודומם:

במגילה.

טבלא של אל”ף בי”ת.

ויש מפרשים במגילה.

שבתחילת לימודו של קטן אין נותנין לו ספר תורה שלם, הואיל ואין רגיל בה, אלא נותנין לו במגילה פרשיות קטנות מן התורה: בהלכות.

משניות וברייתות.

(ומיהו אנן קי”ל משנה ואחר כך תלמוד כמ”ש חז”ל בכ”מ): מן השער.

מבית הכנסת, לפי שמתייאש, אומר, אימתי אלמד כל זה: לא אחד תלה אותו.

בתמיה.

וכיון שאפשר לתלותו, שעל כרחך אחד תלה אותו, אפשר גם כן להורידו: נפלאת.

רחוקה: ואם נפלאת היא.

אם היא רחוקה, אינה רחוקה אלא ממך.

בגללך:

שעתיד הקדוש ברוך הוא לדון.

לעתיד לבא: שקרית.

מקרא: ששנית.

משנה: ששמעת.

תלמוד שבו שמועות ושמעתתא: תשיגהו בושה.

כשלא ידע, ועל זה אמר אוי לה לאותה בושה וכו’: אערך.

תפילה: כזאבי ערב.

כזאב הזה שלא טעם כלום כל היום כולו, לעת ערב מוצא טרף מיד הוא אוכלו (צפני’ ג’ ומפרשים).

י”מ זאבי יער שנקראת ערבה: לתוכה.

לתוך הגיהנם: שני סדרים.

של משניות: כל ההלכות.

כל המשניות: ואם אומר הקדוש ברוך הוא הניחוהו.

מצד מצוות ומעשים טובים אחרים שבידו: הלכות.

כל המשניות: תורת כהנים.

ברייתא שעל ספר ויקרא, וזהו ספרא שלנו.

[ורבינו הח”ח ז”ל בהקדמתו לפי’ הת”כ האריך בחובת לימוד הת”כ והעתיק כל הלשון כאן]: וטהרת שרצים.

היאך מיטהרין מטומאת שרצים, וזוהי טבילה והערב שמש: סדר וידוי יום הכפורים.

של כהן גדול בבית המקדש: חמשה חומשי תורה למה לא שנית.

ברייתא שעל כל חמשה חומשי תורה, וזהו מכילתא שעל ספר שמות, וספרי שעל במדבר ודברים, כמו תורת כהנים על ויקרא, והמקרא עצמו נזכר כבר קודם: לוחא.

לוח של כ”ב אותיות: מגילתא.

י”מ מגילת תענית של זמני היו”ט:

כל המקרא.

עשרים וארבעה ספרים: מכילתא.

כן נקרין דרשות שעל שאר ספרי תורה כגון ספרא וספרי ומכילתא: לא אחד תלאו.

כיון שעכ”פ א’ תלה אותו וכיון שיכל לתלותו ע”כ שאפשר ג”כ להורידו: נזיקין ע”ג פרקים.

הוא חשבון כל פרקי סדר נזיקין: מס’ נזיקין ל’, סנהדין י”א, מכות ג’, שבועות ח’, ע”ז ה’, עדויות ח’, אבות ה’, הוריות ג’, הרי ע”ג.

והא דנקט נזיקין ברישא י”ל דבשני דידהו כולהו חנויי בנזיקין הוה כדאמרי’ בתענית.

בשאר מדרשים גרסי’ נזיקין ל’ פרקים כלים ל’ פרקים וכדמפרש ברי”פ הגוזל קמא דכולה נזיקין חדא מסכתא היא וכמו מסכת כלים דמחלק ליה ג”כ בתוספתא לג’ בבות.

וראיתי להעיר דבר נאה שמצאנו בב’ הנך מסכתות שמסתיימין בדברי שבח על המסכת דבסוף ב”ב דנזיקין גרסי’ אמר רבי ישמעאל הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן שהן כמעין הנובע והרוצה שיעסוק בדיני ממונות ישמש וכו’ ובסוף ב”ב דכלים גרסי’ אמר רבי יוסי אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה.

וכאן נקט לפ”ז מסכתות הארוכים: רץ אחריו.

לרפאותו מחולשתו: חביריו רצין אחריו.

לחכמתו: ותרויהו איתנהו.

שני הדברים הנזכרים יהיו בו: הא דכחיש.

שאם כחוש לא יכניסו קודם: לתלמוד.

והוא סברת טעמי המשניות שממנו יוצאת הוראה, וזהו גמרא דידן: לבינה.

להבין דבר מתוך דבר: }(מדרש משלי פ”י).

ולא יאמר למדתי הלכות ודי לי, אלא ילמד מדרש הלכות ואגדות (ספרי עקב מח).

ט.

בן ארבעים לבינה { ובין משה לחבקוק כמה נביאים (עי”ש) ונקטנו לענינו.

}(אבות שם).

מילואים

איתא באבות דרבי נתן (פכ”ד) בזה”ל: יכול אדם ללמוד תורה בעשרים שנה ולשכח בשתי שנים.

כיצד ישב ששה חדשים ואין חוזר לאחריו נמצא אומר על טמא טהור ועל טהור טמא.

י”ב חודש ואינו חוזר בה נמצא מחליף חכמים זה בזה.

י”ח חודש ואינו חוזר בה נמצא משכח ראשי מסכתותיו.

כ”ד חודש ואינו חוזר בה נמצא משכח ראשי פרקים.

ומתוך שאומר על טמא טהור ועל טהור טמא ומחליף חכמים זה בזה ומשכח ראשי מסכתותיו וראשי פרקיו סוף שיושב ודומם.

ועליו אמר שלמה על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה (משלי כ”ד ל’ ול”א).

וכיון שנפל כותלו של כרם מיד חרב כל הכרם כולו { ובתדא”ר (פי”ח): “ברוך המקום ברוך הוא שבחר בהם בישראל מתוך שבעים לשונות ונתן להם חכמה בינה דעה והשכל.

שתהיו בוטחין בו בכל עת ובכל שעה”.

איתא בדברים רבה (נצבים פרשה ח סימן ג) בזה”ל: א”ר תנחומא הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת והוא רואה אותן שנושאים ונותנים בתלמוד והוא אינו יודע מה הן אומרין הוא מתבייש שנא’ בשער לא יפתח פיהו, ואין שער אלא סנהדרין דכתיב (דברים כה) ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, ד”א רבנן אמרי הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת ורואה אותן עוסקים בתורה והוא אומר להן היאך אדם למד תורה תחלה אומרים לו תחלה קורא במגילה ואח”כ בספר ואח”כ בנביאים ואח”כ בכתובים משהוא גומר את המקרא שונה את התלמוד ואח”כ בהלכות ואח”כ באגדות כיון ששומע כך אומר בלבו אימתי אני למד כל זאת וחוזר מן השער הוי בשער לא יפתח פיהו, א”ר ינאי למה”ד לככר שהיה תלוי באויר טיפש אומר מי יוכל להביאו ופקח או’ לא אחד תלה אותו מביא סולם או קנה ומוריד אותו כך כל מי שהוא טיפש אומר אימתי אקרא כל התורה ומי שהוא פיקח מהו עושה שונה פרק אחד בכל יום ויום עד שמסיים כל התורה כולה אמר הקדוש ב”ה לא נפלאת היא ואם נפלאת היא ממך שאין אתה עסוק בה { הם היו עדים לכריתת ברית, בהמשך נקמו במי שעבר עליו.

המעשה מובא שם ברש”י ותוס’.

בערוך (ערך חלד) הוא בפירוט יותר.

איתא במדרש משלי (פרשה י’) בזה”ל: אמר ר’ ישמעאל בוא וראה כמה קשה יום הדין שעתיד הקב”ה לדון את כל העולם כולו בעמק יהושפט בזמן שתלמידי חכמים באים לפניו אומר לכל אחד מהם כלום עסקת בתורה, אמר לו הן, אומר לו הקב”ה הואיל והודית אמור לפני מה שקרית, ומה ששנית בישיבה, ומה ששמעת בישיבה, מכאן אמרו כל מה שקרא אדם יהא תפוש בידו, ומה ששנה כמו כן, שלא תשיגהו בושה ליום הדין, מכאן היה ר’ ישמעאל אומר אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה, ועל זה בקש דוד מלך ישראל בתפלה ובתחנונים לפני המקום ואמר ה’ בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה (תהלים ה ד), בא לפניו מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה, הקב”ה הופך את פניו ממנו, ושרי גיהנם מתגברים בו כזאבי ערב, ונוטלין אותו ומשליכין אותו לתוכה.

בא לפניו מי שיש בידו שני סדרים או שלשה, אז הקב”ה אומר לו בני כל ההלכות למה לא שנית אותם, ואם אומר הקב”ה הניחוהו, מוטב, ואם לאו עושין לו כמדת הראשון.

בא לפניו מי שיש בידו הלכות, הקב”ה אומר לו בני תורת כהנים למה לא שנית, שיש בה טומאה וטהרה, וטומאת שרצים, וטהרת שרצים, טומאת נגעים, וטהרת נגעים, טומאת נתקים ובתים, טהרת נתקים ובתים, טומאת זבים ולידה, וטהרת זבים ולידה, טומאת מצורע וטהרתו, סדר ווידוי יום הכפורים, וגזירות שוות, ודיני ערכים, וכל דין שדנו ישראל לא דנו אלא מתוכו.

בא לפניו מי שיש בידו תורת כהנים, אומר לו הקב”ה בני חמשה חומשי תורה למה לא שנית, שיש בהם ק”ש ותפילין ומזוזה.

בא לפניו מי שיש בידו חמשה חומשי תורה, אומר לו בני למה לא למדת הגדה ולא שנית, שבשעה שחכם יושב ודורש אני מוחל ומכפר עונותיהם של ישראל, ולא עוד אלא בשעה שעונין אמן יהא שמיה רבא מברך, אפילו נחתם גזר דינם אני מוחל ומכפר להם עונותיהם.

בא לפניו מי שיש בידו הגדה, אומר לו הקב”ה בני תלמוד למה לא שנית שכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא (קהלת א ז), זה התלמוד שיש בו חכמות הרבה.

בא מי שיש בידו תלמוד, הקב”ה אומר לו בני הואיל ונתעסקת בתלמוד, צפית במרכבה, צפית בגאוה שאין הנייה בעולמי אלא בשעה שתלמידי חכמים יושבים ועוסקים בתורה מציצין ומביטין ורואין והוגין המון התלמוד הזה, כסא כבודי היאך הוא עומד, רגל הראשונה במה היא משמשת, שנייה במה היא משמשת, [ג’ במה היא משמשת, ד’ במה היא משמשת], חשמל היאך הוא עומד, ובכמה פנים הוא מתהפך בשעה אחת, לאי זה רוח הוא משמש, הבקר היאך עומד, כמה פנים של זוהר נראין בין כתפיו, לאיזה רוח משמש.

[כרוב היאך הוא עומד, לאי זה רוח הוא משמש].

גדולה מכולם עיון כסא הכבוד היאך הוא עומד, עגול הוא כמין מלבן, ומתוקן הוא, כמה גשרים יש בו, כמה הפסק בין גשר לגשר, וכשאני עובר באי זה גשר אני עובר, {ועיין דעות נוספות בגדר עשיר בשבת ( ע”ב).

}ובאי זה גשר האופנים עוברים, ובאי זה גשר הגלגלים עוברים.

גדולה מכולם מצפורני ועד קדקדי, היאך אני עומד, כמה שיעור בפסת ידי, וכמה שיעור אצבעות רגלי.

גדולה מכולם כסא כבודי היאך הוא עומד, לאי זה רוח הוא משמש, באחד בשבת לאיזה רוח הוא משמש, בשני בשבת לאיזה רוח הוא משמש, בשלישי בשבת לאיזה רוח הוא משמש, ברביעי בשבת, בחמישי בשבת, בששי בשבת, לאיזה רוח משמשין, וכי לא זהו הדרי, זהו גדולתי זה הדר יפיי שבני מכירין את כבודי במדה הזאת, ועליו אמר דוד מה רבו מעשיך ה’ כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך.

מכאן היה ר’ ישמעאל אומר אשרי תלמיד חכם שהוא משמר תלמודו בידו, כדי שיהא לו פתחון פה להשיב ליום הדין לפני בוראו, לכך נאמר אורח לחיים שומר מוסר, אבל אם עזב תלמודו והניחו, משיגו בושה וכלימה ליום הדין.

איתא באור זרוע (אלפא ביתא סימן יט) בזה”ל: ואמר בתנחומא בפרשת אתם נצבים לא נפלאת היא ממך ואם נפלאת היא ממך שאין אתה עמל בה כל צרכך אמר שלמה ראמות לאויל חכמות הטיפש הזה עם שהוא בשער הוא בורח הוא אומר מה אתון יהבין לי למילף קודמוי ואינון אמרין לי’ לוחא ובתר לוחא מה אתון יהבין מגילתא ובתר מגילתא מה בראשית ובתר בראשית מה כל המקרא ובתר כן מה ששה סדרים ואח”כ תורת כהנים ואח”כ מה מכילתא ואח”כ תוספתא ואח”כ מה תלמוד ואח”כ מה אגדתא והוא אומר מי יש בו כח כל כך.

א”ר ינאי לככר שהוא תלוי באויר מי שהוא טפש אמר מי יכול להביאו משם.

ומי שהוא פקח אומר ולא אחד תלאו ומביא סולמות וקנים ומביאו.

ד”א למה הטפש דומה לפועל ששוכרו בעל הבית א”ל בוא ועשה שכר יום והעבר צרורות הללו מן השדה הלך אותו פועל וראה אותו השדה מלאה צרורות אמר עד מתי אני מעביר את הצרורות הללו מן השדה.

נתעצל ולא עשה מלאכתו אמר לו בעל השדה מאי איכפת לך שכר אם היית יגע ונוטלה.

ומי שהוא פקח אומר שתי משפלות היום שתי משפלות למחר עד שאני מכלה אותן כך כל מי שהוא טפש אומר מי יכול למילף כל הדא נזיקין ע”ג פרקים וכו’ אימתי אני גומר אבל מי שהוא פקח אומר שתי הלכות היום שתי הלכות למחר עד שאני גומרן { והביאו בירושלמי (שבת פ”ו ה”ט) מעשה נאה בענ”ז עי”ש.

במסכת אבות (פרק ו משניות ה-ו) גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלשים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים בתלמוד בשמיעת האוזן בעריכת שפתים בבינת הלב בשכלות הלב באימה ביראה בענוה בשמחה בשמוש חכמים בדקדוק חברים ובפלפול התלמידים בישוב במקרא במשנה במיעוט שינה במיעוט שיחה במיעוט תענוג במיעוט שחוק במיעוט דרך ארץ בארך אפים בלב טוב באמונת חכמים ובקבלת היסורין: המכיר את מקומו והשמח בחלקו והעושה סייג לדבריו ואינו מחזיק טובה לעצמו אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות אוהב את הצדקות אוהב את התוכחות אוהב את המישרים מתרחק מן הכבוד ולא מגיס לבו בתלמודו ואינו שמח בהוראה נושא בעול עם חבירו מכריעו לכף זכות מעמידו על האמת מעמידו על השלום מתישב לבו בתלמודו שואל ומשיב שומע ומוסיף הלומד על מנת ללמד והלומד על מנת לעשות המחכים את רבו והמכוין את שמועתו והאומר דבר בשם אומרו.

איתא במסכת כתובות (דף נ ע”א) וז”ל: בר שית למקרא, עוד שם, כל המכניס את בנו פחות מבן שש, רץ אחריו ואינו מגיעו איכא דאמרי, חביריו רצין אחריו, ואין מגיעין אותו ותרוויהו איתנהו, חליש וגמיר.

איבעית אימא הא דכחיש הא דבריא.

איתא במסכת אבות (פ”ה מכ”א), בן חמש למקרא.

בן עשר למשנה.

וכו’ בן חמש עשרה לתלמוד וכו’ בן ארבעים לבינה.

כמה תשובות מרבינו מרן הגר”ח קניבסקי שליט”א

ש.

חגיגה י”ג א’ אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמשה דברים, שר חמשים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש.

ופרש”י לקמן מפרש להו.

והנה לקמן י”ד א’ דרשי’ להו, ונתקשיתי דהתם מחלק לחכם ולחרשים לב’ דברים ובס”ה הם ו’ דברים, וא”כ ע”כ רב אמי לא ס”ל כהך דרשא.

ת.

ב’ נכללו בא’.

ש.

בדברים רבה פ”ח ג’ כתבו היאך אדם למד תורה תחילה, א”ל תחלה קורא במגילה ואח”כ בספר ואח”כ בנביאים ואח”כ בכתובים, משהוא גומר את המקרא שונה את התלמוד, ואח”כ בהלכות ואח”כ באגדות וכו’ ע”כ.

והלכות פרש”י בכ”מ (מגילה כ”ו ב’ כ”ח ב’) משניות וברייתות.

ונתקשיתי דבכל מקום נזכר שלומד המשנה ואח”כ התלמוד (אבות פ”ה מכ”א, מס”ס פט”ו ה”ח ה”ט, ובויק”ר פכ”א), ותמיד נזכר משנה קודם שנזכר תלמוד, וכמו”כ הרי התלמוד הוא סברת טעמי המשניות כמבואר ברש”י ברכות ה’ א’ סוטה כ”ב א’ וב”מ פ”ו א’, וביותר מבואר שצריך משנה קודם כמ”ש תענית ז’ ב’ ח’ א’, אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל בשביל משנתו שאינה סדורה לו, וברש”י שקלקל במשנה שהיא קודם לגמרא, (ובהוריות י”ב א’ גרסו מתני’ והדר וכו’).

ת.

היינו הך.

ובמכתב אחר ביאר רבינו כונתו: תלמוד כולל הכל.

ש.

כ’ בספרי פ’ עקב ד”א כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת, שמא תאמר הרי אני קורא פרשה קשה ומניח את הקלה, תלמוד לומר כי לא דבר ריק הוא מכם, ורבינו הלל גריס שמא תאמר הריני לומד פרשה קלה ומניח הקשה ע”כ.

ונתקשיתי טובא מהא דגרסינן בריש במ”ר פ”ב ג’, ר’ יששכר אומר ודגלו עלי אהבה, אפילו אדם יושב ועוסק בתורה ומדלג מהלכה להלכה ומפסוק לפסוק אמר הקב”ה חביב הוא עלי, ודגלו עלי אהבה ודילוגו עלי אהבה ע”כ.

ולא סוף דבר שאינו נתבע על זה בב”ד ש”מ ושמהני בדיעבד, אלא שעצם הדילוג אהוב על הקב”ה.

והדברים סותרים זל”ז.

ת.

שם מיירי בנער שעדיין אינו מבין ענינים.

ממה שהשיב לי מרן שליט”א בע”פ

ש.

האם בחור צריך ללמוד נביאים וכתובים?
ת.

צריך ללמוד את כל התורה.

ש.

כמה ללמוד כל יום?
ת.

קצת.

ש.

איך מגיעים למדות טובות (נשאל מבחור א’)?

ת.

שילמד גמ’ ב”ק.

והוספתי כמה שמועות מרבינו שליט”א, מרשימות תלמידו הגר”ג הוניגסברג שליט”א (מנחת תודה).

א’ שאל אם בחזרה לחזור עם תוס’, והשיב כשלומדים עם תוס’ זוכרים עי”ז את הסוגיא יותר טוב (יז).

הסיבה שזוכרים חומש פחות מגמ’, שום שאין לו צורת הדף קבועה כמו בגמ’ (יט).

במכתב לבחור ששאל איזה אחרונים ללמוד, השיב בהוראת אביו: חידושי הגרע”א (כה).

א’ שהתרעם על דרך הפלפול בלימוד בישיבות, אמר אם לא ילמדו מה שמושך לא ילמדו כלל, ולא ידעו כלל, ולא ידעו גם מה שצריך לדעת (כו).

בברכות י”ג ב’, וה”ק רחמנא אגמירו בנייכו תורה כי היכי דליגרסו בה.

מכאן שהטעם שצריך ללמוד עם הילדים כדי שידעו איך ללמוד וידעו לדבר בלימוד ולא שידעו הלימוד, שאי”ז הטעם שצריך ללמוד עם הילדים (קיב).

[ועיין עוד באריכות בספר הנ”ל בכל עניני דרך הלימוד].

קרא פחות

נשאל: ד׳ בכסלו תשפ״ה

האם מותר להזכיר שם מלאך או שד ומה הדין בשם הכתוב בתורה או בחז”ל ומה הדין בהזכרת אדם הקרוי בשם מלאך

הרב עקיבא משה סילבר

שם מלאך או שד נזכר בספרים הנהגה ע”פ קבלה שלא להזכיר מלבד שמות המקובלים כשמות בני אדם, ואף שיש משמעות שאדם שנקרא בשם מלאך כשאינו שם רגיל אלא חריג יש מקום להמנע מלקרותו בשמו מ”מ המנהג להקל ויש לזה סמך. שם ...קרא עוד

שם שד ע”פ קבלה אין להזכיר והמילה שד מותר.

ע”פ הלכה בנגלה משמע שאין שום איסור להזכיר לא שמות מלאכים ולא שמות שדים.

מקור:

באר”י (שער המצוות יא ע”ב) איתא שלא להזכיר שם מלאכים (שנגזר עליהם שצריכים לבוא לאדם שמזכירם בשמם ולכן הם מתקנאין בו) מלבד שמות הנמצאים בבני אדם עכ”ד וכעי”ז הובא בקב הישר פנ”ו ובשו”ת תורה לשמה סי’ תצא (ועי’ עוד שם סי’ תכד ותכא), ועיקר ההקפדה בזה הובא גם בקצש”ע סי’ קכט סט”ו וחסד לאלפים סי’ קטז סי”ד וכה”ח לר”ח פלאג’י סי’ לא ס”כ בשם נוהג כצאן יוסף וספר זכירה ענייני שקרים ושבועת שוא וטעמי המנהגים ליקוטים סי’ יח בהערה בשם קיצור של”ה וכה”ח האחרון סי’ ה סק”י ועוד הרבה ספרים (ועי’ חיי אדם כלל ה סכ”ז).

וחילוק כעין זה מצינו בל’ כיבוד אב ואם שמותר לקרוא לחבירו בשמו אף שחבירו נקרא בשמו של אביו אם אינו שם פליא, אבל אם הוא שם פליא אסור משום שעלול להיראות כנקרא בשמו.

ומסתמא שאין כוונת האר”י שאם נקרא אדם אחד בשם של מלאך בסוף העולם שוב מותר לקרוא לאדם בשמות אלו, ובפרט כהיום שאפשר בקל לבדוק שמות של הרבה בני אדם, ולא ימנע שימצאו בני אדם שנקראים בשמות מלאכים כגון צדקיאל ויפיפיה ואף לא ימלט שמות כמו סנדלפון ומטטרון וסמאל וכיו”ב וממילא מה שאסרת התרת.

ויש לדון לענייננו מה שהובא באר”י ובספרים שא”צ להקפיד באופן שיש בני אדם הנקראים בשם זה האם הוא רק בשם שמצויים בני אדם להיקראות בשם זה או אף בכל שם שיש אדם שקרוי בשם זה עכ”פ כשבא לקרוא לאותו האדם.

ואם נשווה נידון דידן לגמרי לדין כבוד אב נמצא דגם כאן שם פלאי יהיה אסור לקרוא לחבירו אם הוא שם של מלאך, משום שהחשש שמא יבוא אליו המלאך כמבואר באר”י שם, וממילא יש לחשוש שמא יבוא המלאך לפי מה שהתבאר ששם פלאי נראה שקרא לחבירו, ואמנם יש מקום לטעון דהמלאך דייק טפי שלא לבוא כשהקריאה היא לאדם אחר, אבל זה צ”ע דא”כ תטען שהמלאך דייק כשאין קורין לו שלא לבוא, אלא דמאחר שהקב”ה ציוה המלאכים שיבואו כשקוראים בשמם יבואו כמבואר באר”י שם גם אם הקורא כוונתו למקום אחר.

ומצאתי בספר זכר דוד למוה”ר דוד זכות מאמר א פרק פב דף רכט ע”א שיש אוסרים לקרוא לבנו נוריאל משום שהוא שם פלאי (עי”ש דאסמכה אקרה להוכיח שהוא שם פלאי ואכמ”ל) וכתב שאמת היתה בפי המעוררים על זה אבל יש להליץ על המקילים בזה שאין בהכרח שהכונה שהוא פלאי מצד שאינו רוצה שיזכרוהו הבריות בשם זה אלא משום שמשתנה שמו ע”כ תמצית דבריו, וקצ”ע שלא הביא צד הנזכר כאן שאם הוא שם פלאי במובן שאין בני אדם רגילים לקרות בשם זה וממילא כשאדם קורא לחבירו בשם זה חושד המלאך שנקרא בשם זה.

אבל קשה להחמיר חומרא כזו שלא שמענוה מעולם ובהרבה מקומות מצינו שהיו בני אדם בשמות מלאכים ולא חשו לה כלל, וגם אין לדמות הנהגה לאיסורא, והבו דלא לוסיף עלה.

ויתכן לומר עוד דכך נאמר התנאי למלאכים מעיקרא שכשאדם קורא לחבירו בשמו שלא יבואו אליו משא”כ כשאדם אומר שם המלאך אז אע”פ שאינו מתכוון לדבר אל המלאך מ”מ כיון שכוונתו למלאך בא המלאך אליו, וממילא זה מקור הנוהגים להתיר כשקורא לאדם בשם המלאך.

ואף שההיתר לא נזכר להדיא בזה מ”מ מעיקרא לא נאמר הדבר בתורת איסור גמור (ואף האר”י גופיה כ’ שצדיק שאהוב למעלה וכו’ אין לו לחשוש מהיזק זה כמ”ש בליקוטי תנ”ך טעמי המצוות דפוס וילנא שמות נז ע”א).

שוב מצאתי בתורה לשמה סי’ תכד שבא להתיר לומר שמות מלאכים על סמך מה שמצינו שמות אלו במקרא ובגמרא, אף דמיירי שם בשם פלאי, ולפי דבריו משמע דאין חילוק בין שם פלאי לשם שאינו פלאי, וכל היכן שנקרא בשם זה יש להתיר.

אולם בסי’ תצא שם כתב אך כל מלאך שכבר נקראו בשמו בני אדם שכתוב שמותם בתנ”ך על בני אדם אינו חרד ולא יתקנא ולא יקפיד אם יזכירו שמו למטה בתחנונים עכ”ל, וצ”ב מה שכתב שכתוב שמותם בתנ”ך על בני אדם, מה בא לומר בזה, אם הוא תנאי ששם האיש נזכר בתנ”ך כשם אדם כפשטות לשונו, והרי האר”י לא נתכוון דוקא לזה אלא אפי’ גבריאל ורפאל כיון שמצויים הרבה בני אדם בשם זה, ובתורה לשמה גופא סי’ תכו כתב גבריאל להתיר, א”כ שמא נתכוון בעל התורה לשמה בסי’ תצא רק לומר דסגי במה שמצינו בתנ”ך שם אדם כזה.

לענין הזכרת שם שד איתא באר”י (שער המצוות פרשת משפטים ד”ה איסור) שאסור לעשות כן ובזה מגביר כח השדים והוא בכלל איסור ושם אלהים אחרים לא תזכירו ועיקר האיסור הוא שלא יזכיר שמו של סמאל אבל אפי’ שאר שדים אין להזכיר אפילו בלשון לעז.

ולענין הזכרת המילה שד או שדים הובא מהגרי”ש והגרח”ק (שאלת רב ח”ב פכ”ב אות יד) שלא הקפידו.

יש לציין שבגמרא ובחז”ל בהרבה מקומות נראה שלא הקפידו על ענין זה שלא להזכיר שמות מלאכים או שדים ואפילו סמאל ובפשטות כמו שכתבו הדברים כך גם ביטאו אותם בפיהם, ועי’ גם בחי”א כלל ה סכ”ז ששמע מפי הגר”א בפיוטים שהיה אומר שמות המלאכים והזכיר שבאר”י (בליקוטי תורה) מבואר לא כך, וכן וכן בשם הגרשז”א בהליכ”ש פכ”ב ס”י אי’ שאיני יודע שום איסור להזכיר שמות מלאכים מלבד מטט שיש נוהגים להחמיר וכו’.

לענין הזכרת שמות מלאכים דרך לימודו הובא מהגרח”ק (שערי שיח עמ’ קלג תשובה כה) שמה שנזכר בגמ’ מותר, אולם באר”י בשער המצוות הנ”ל לענין שמות מלאכים איתא להדיא שהיה נזהר גם בזה, ומסתמא שלא היה הגרח”ק חולק על זה, רק דמצד הנגלה אין איסור וכמו שנתבאר.

מה ששאלת לגבי השם אשמדאי, אכן נראה שהמנהג שאין חוששין שלא להזכיר שם אשמדאי, ונ”ל ליישב הטעם לזה משום שמבואר בקדמונים שאשמדאי נכחד ומת (ואף אי’ שהיה על קידוש ה’) וממילא אין בזה שום חשש לא שיבוא למי שיקרא לו ולא שרוצה להוסיף כח לטומאה.

קרא פחות

נשאל: ט״ו באב תשפ״הב: אבר מן החי, איסור והיתר, בשר בחלב, טריפות, כשרות

האם מותר לבעל מסעדה בשרית לשלם לתלמידי חכמים לעשות סיומים כדי שיוכלו האורחים לאכול בשר

הרב עקיבא משה סילבר

אי אפשר, דברמ”א סי’ תקנא ס”י ובמשנ”ב שם ס”ק עג וס”ק עה מבואר דרק הקרואים שהיו באים מעצמם כל השנה היה מותר, כגון קרוביו ואוהביו, וכתב עוד שם סקע”ו מהמג”א בשם המהרי”ל מי שלא בא מחמת קורבה או אהבת רעים רק לאכול ולשתות ועבירה הוא בידו, ועוד מבואר במשנ”ב שם לעיל שמי שלא היה עושה סעודה בשרית לולי שהוא ט’ הימים אסור לו לעשות סעודה בשרית כמבואר במשנ”ב שם, וכ”ש שאין לעשות סיומים בשביל להתיר לארחי ופרחי לאכול בשר.

ומלבד זה דאינו פשוט שאפשר לעשות סיום דוקא אז כדי להתיר בשר דבלא זה לא היה מתכוון לעשות הסיום, דבמשנ”ב שם כתב בשם הא”ר דאם לא נזדמן בלימודו הסיום לא ימהר או יאחר בשביל זה לעשותו דוקא בט’ הימים וכ”ש שלא יעשה מערכת של שכירות באופן כזה, ועי’ באחרונים מש”כ בדין זה.

ומלבד זה באופן כזה שרוצה לעקור כל צורת האבלות בהערמה פשיטא שאין להתיר דהוא הערמה בדרבנן שלא בצורבא מרבנן ושלא לצורך וא”צ מקור לאסור דבר זה.

[ומה שבשעת הדחק מצינו שהשתמשו בהיתרים כעין אלו כגון בישיבה בחו”ל בשעת מלחמה כשלא היה מה לאכול מלבד בשר אין להביא ראיה לניד”ד ובפרט דשם בלאו הכי לא היה להם מה לאכול ויתכן שהבשר היה להם היתר דאפשר שלא גזרו במקום שאין דבר אחר לאכול שיצטרך להתענות וכעין המבואר בפוסקים די”א שלגבי חולה לא גזרו (עי’ דגמ”ר ביו”ד סי’ ריד על הש”ך סק”ב ועוד), וכמו”כ מקרה זה היה בישיבה שבלאו הכי היו רגילים לאכול כולם יחד ובאופן כזה יש שנקטו שמותר לכתחילה כיון שרגילים לאכול יחד וכן מטו משמיה דהגר”מ פיינשטיין, ואף דיש לתמוה ע”ז טובא דהרי לא היה מאכיל אותם בשר ולא גרע ממי שאינו רגיל לאכול בשר בסעודה שאינו מתיר לו לעשות סעודה, ואולי כוונת הגר”מ רק באופן שעכ”פ הוא עצמו היה אוכל בשר, ודחוק דכ”ש שאינו מצוי מקרה כזה בשאר השנה שיביא בשר בישיבה רק לעצמו, ומ”מ שם הוא קל יותר].

וגם אם מדובר בעוברי עבירה שבלאו הכי אוכלים בשר שלא כדין מ”מ אין ראוי לעשות עבורם מערכת של סיומים כדי לזכותם ולהצילם מאיסור דבלאו הכי אין מתכוונים לאכול בשביל הסיום וגם כשאין סיום יאכלו ורק ישתרש עי”ז שאפשר לעקור האבלות ע”י מערכת של סיומים וגם עכשיו יבואו רבים לאכול כיון שיחשבו שיש היתר בזה.

קרא פחות

נשאל: כ״ט באב תשפ״הב: זרעים, חוקות הגוים וכישוף, כבוד רבו ותלמיד חכם, כשרות, מועדים, מלאכות שבת, סדר יום השבת, ספר תורה, קידושין, שבת, תשמישי קדושה

האם מותר להניח ספר תנ”ך על גבי חומש או על ספר תנ”ך

הרב עקיבא משה סילבר

בשו”ע יו”ד ריש סי’ רפג פסק להתיר לכרוך תנ”ך יחד, ועי’ הדעות בזה בב”ב יג ע”ב ובתוס’ שם, ובראשונים יש כמה טעמים בטעם המתירים, וכ”ה ברמ”א שם ס”ס רפב גם לענין כרך אחד של ספרים שלנו, ועי’ בברכ”י ביו”ד שם ...קרא עוד

והנה ברשב”א ור”ן בב”ב שם מבואר דההיתר הוא רק באופן שגולל התורה סביב הנ”ך (להר”ן) או להיפך (להרשב”א) ולכאורה לשיטתם אסור להניח תנ”ך על תנ”ך, ועכ”פ ודאי אסור תנ”ך על חומש.

[ואין להוכיח ממנהגינו להדביק תנ”ך דלא קי”ל כהרשב”א והר”ן, דאינו מוכרח כלל דיש לומר דבתנ”ך שלנו כיון שהתורה ע”ג הנ”ך בדרך קבע מותר דזה כשר בין להרשב”א ובין להר”ן, וכל פלוגתתם הוא רק בתנ”ך בגלילה שאז ע”כ חלק מהנ”ך מע”ג התורה בקביעות, ובזה נחלקו האם מה שקדושתו חמורה יהיה מבחוץ לגלילה או מבפנים לגלילה אבל בספרים שלנו שהתורה למעלה שפיר דמי, ומה שכשפותחין התורה מתחת הנ”ך הוא דרך ארעי וכעין מש”כ הר”ן שם].

וכן בשם הגריי”ק הובא (אפיק בנגב עמ’ רנא) שאסור להניח תנ”ך על תנ”ך (ובאגרות ורשימות קה”י ח”ב עמ’ ס הובאו רק דברי השואל בזה בלא תשובה), והגרשז”א התיר תנ”ך על תנ”ך משום שאינו דרך בזיון (ועלהו לא יבול עמ’ קכג).

ולגבי הנחת סידורים נהגו להקל להניח סידור על סידור ויתכן דהוא גם להגריי”ק אע”ג שיש שם פסוקים בסוף מ”מ אפשר שעיקר הספר נקרא ע”ש הסידור (ומעין זה שו”ר בשבט הקהתי ח”ב יו”ד סי’ רצט בסופו).

אבל לדעת התוס’ בב”ב שם טעם ההיתר דכשהתורה והנ”ך מדובקין יחד אין בזה גנאי, ורק כשהם מופרדים יש בזה גנאי להניח התורה ע”ג הנביאים, ולשיטתם אין הכרח ברור לאסור להניח תנ”ך ע”ג תנ”ך, דאפשר שכיון שיש כאן תנ”ך יש בזה קדושה של תורה ג”כ וגם בתנ”ך ע”ג תורה אין ראיה ברורה לאסור ומאידך גם אין ראיה להתיר ומהיכי תיתי לה.

אבל הרש”ש על התוס’ שם כתב כעי”ז דלהתוס’ אחר שכרכום הוא כקדושה אחת, והדבר אברהם ח”ג סי’ כו סק”ב ד”ה אח”ז חלק ע”ז, ואולי נידון זה יהיה תליא בפלוגתתם דלהרש”ש יהיה מותר תנ”ך ע”ג תנ”ך (ותנ”ך ע”ג תורה לא) ולהדבר אברהם אין הכרח להתיר.

ובאמת כבר העירו על דברי התוס’ דלכאורה דבריהם מוקשין מדברי הגמ’ במגילה כז ע”א דהנחת גלילת תורה מותר אע”ג דיתיב דפא אחבריה כיון דלא אפשר ולא שאין בזה דרך גנאי, ואולי כיון דלא אפשר אין בזה דרך גנאי, ועי’ באחרונים מש”כ בכמה אופנים ליישב דברי התוס’, ואחד מהאופנים הוא האופן של הרש”ש הנ”ל.

(ומה דיש מהאחרונים שתי’ דקושיית הגמ’ שם הוא מהדף העליון המגין על הדף התחתון הוא צ”ב דהרי מסתימת הגמ’ שם לכאורה מיירי במה דמיירי שם קודם לכן במניחין תורה ע”ג תורה וכו’ שהעליון הוא מה שקדושתו חמורה, ועוד דלא לעולם העליון מגין על התחתון ותדע דמניחין תורה ע”ג נביאים ולא נביאים ע”ג תורה, ולא אשתמיט תנא לומר דלפעמים יניח להיפך [אלא דשם מיירי בספר נפרד], ועוד דענין זה שהדף העליון מגין על התחתון הוא חידושו של הרשב”א בב”ב שם ושא”ר לא הזכירוהו והר”ן פליג עליה).

אבל אם נימא דגדר מה שאין גנאי הוא משום שלא אפשר [כהתי’ הנ”ל] א”כ יש לטעון גם בתנ”ך ע”ג תנ”ך לאסור וכדברי הגריי”ק הנ”ל.

[אבל צע”ק לומר דהגדר שלא אפשר עושה שאין גנאי, דהרי במגילה שם מכח זה אמרי’ דגם תורה ע”ג תורה מניחין משום דלא אפשר דהא יתיב דפא אחבריה, א”כ הוא דין מיוחד במה שא”א רק בתורה בתורה, אבל תורה ע”ג נ”ך אפשר שלא להדביקן, ולכן אינו מתיר בעלמא להניח תורה ע”ג נ”ך].

ועי’ אבנ”ז סי’ שעז סק”ה דספר תנ”ך קדושתו פחותה מקדושת ס”ת ולהרשב”א שחומשין יש להם קדושת ס”ת קדושת תנ”ך פחותה גם מקדושת חומש, ולפי דבריו היוצא שזה ודאי שא”א להניח תנ”ך ע”ג ס”ת, (ועי’ עוד בנידון זה בשיעורי הגרש”ר ב”ב שם ס”ק ער מרשימות רבינו), אולם עדיין אין מדין זה ראיה ברורה לענייננו דשם הנידון אם הם כתובין בקלף דהנידון מצד קדושתן אבל באין כתובין בקלף הוא נידון חדש דבלאו הכי אין ראויין לקריאה בציבור לצאת בהם יד”ח אלא רק הנידון למה לדמותו, ומ”מ יש סברא לדמותו לקדושה דכוותה בספרים הכתובים בקלף כמו דמדמי’ ספרי חמשה חומשי תורה מודפסים ונביאים מודפסים שלא להניחן זעג”ז [ומ”מ לגבי ספר חמשה חומשי תורה מודפס לא מדמי’ לה לספר תורה שלם לענין שלא להניח על גביו חומשים מודפסים כמו שאין מניחין ס”ת שלם ע”ג חומשין מודפסין משום דחמשה חומשי תורה מודפסין אין להם מעליותא יותר מחומש לענין כשרות הספר משא”כ בניד”ד דיש מעליותא לחומש יותר מתנ”ך משום שיש בו רק תורה וצל”ב].

היוצא מכ”ז דלהניח תנ”ך ע”ג תנ”ך יש מהראשונים שלדעתם לכאו’ אסור ואינו ברור דיש צד בראשונים להתיר ובפוסקי זמנינו הוא פלוגתא ותנ”ך ע”ג חמשה חומשי תורה הוא חמור מזה.

קרא פחות

נשאל: כ״ב באב תשפ״הב: ברכות

האם מותר לברך על המים קודם פסוקי דזמרא ולהמשיך בשתייתן לאחר ברוך שאמר

הרב עקיבא משה סילבר

יש לדון באופן שכבר בירך שהכל לפני התפילה (ולא הסיח דעתו משתיה), וכן באופן שלא בירך שהכל לפני התפילה עדיין, האם מותר לברך ולשתות מים. וכמו”כ יש לדון באופן שצמא או חלש וצריך לשתות, וכן באופן שאין לו צורך גדול אלא ...קרא עוד

יש לדון באופן שכבר בירך שהכל לפני התפילה (ולא הסיח דעתו משתיה), וכן באופן שלא בירך שהכל לפני התפילה עדיין, האם מותר לברך ולשתות מים.

וכמו”כ יש לדון באופן שצמא או חלש וצריך לשתות, וכן באופן שאין לו צורך גדול אלא שותה רק לתענוג.

וכמו”כ יש לדון באמצע פסוד”ז ממש, וכן בין ישתבח ליוצר.

וכמו”כ יש לדון בכ”ז אם נימא דאין ראוי לשתות לפ”ז מי שבדיעבד שתה באמצע פסוד”ז או בין ישתבח ליוצר, האם הוא מתורת הנהגה מצד המוסר, או שעבר איסור ממש מדינא.

וכמובן שכל הנידון כאן רק במשקה המותר לשתות קודם התפילה או באופנים המותרים, ועי’ שו”ע או”ח סי’ פט ס”ג ס”ד ובמשנ”ב שם, ואכה”מ לזה.

וכמו”כ אם נימא דמותר לברך לפני ברוך שאמר וממשיך לשתות יש לשים לב שלא יבוא למצב שיתחייב בבורא נפשות באופן שלא יוכל לברך תוך שיעור עיכול (לפי הצד שא”א להפסיק לזה בפסוד”ז).

א) ומתחילה נדון בזה על עצם ברכת שהכל במהלך פסוד”ז, דהנה במשנ”ב (סי’ נא סק”ח וסי’ נג ס”ג בבה”ל ד”ה אין) ורוב האחרונים (באר היטב בשם גינ”ו וערה”ש סי’ נא ס”ו ועוד) אמנם הקילו לגבי ברכות הודאה וה”ה ברכת אשר יצר לברך בפסוד”ז ויש אחרונים שהחמירו בברכת אשר יצר בפסוד”ז (חי”א הובא בבה”ל שם ותהל”ד סי’ נג סק”א ועוד).

אבל גם להמשנ”ב וסייעתו שהקילו באשר יצר עדיין אין להביא מזה כמובן ראיה לברכת שהכל, דאשר יצר מתחייב על מה שיצא לבהכ”ס לצרכי נקיות שהוא מצוה ופעמים חובה וגם צורך התפילה משא”כ שתית משקה או מים ששותה להנאתו ולצרכי הגוף ואין ענין מצד התפילה שישתה דוקא עכשיו, ולכן הו”ל ברכת הודאה שאין צורך לברכה או להתחייב בה דוקא עכשיו דאין לנו ראיה שדוחה.

ואדרבה מצינו בברכת המצוות דטלית ותפילין שלא הותר לו בלא צורך התפילה, דהנה דנו הפוסקים (עי’ שו”ע ורמ”א ובה”ל סי’ נג ס”ג) על ברכת התפילין והציצית באמצע פסוד”ז או בין ישתבח ליוצר, ומבואר באחרונים (אג”מ או”ח ח”ד סי’ ז ועי’ עוד בלשון הרמ”א שם) דההיתר בזה לשי’ המתירים הוא רק אם לא יכול לברך קודם ולא בפושע שאיחר הנחת הטלית והתפילין שלא לצורך ושם הוא אף שעכשיו מיהת הטלית והתפילין הם לצורך התפילה וכ”ש בניד”ד במקרה שאין צורך מיוחד לשתות שאם ישתה באמצע הוא שלא לצורך.

ואפי’ אם תפרש בד’ תשו’ הרמב”ם (פאר הדור סי’ קמז) להתיר בכל גווני בטלית ותפילין מ”מ שם עכשיו הוא צורך התפילה משא”כ בניד”ד.

[ומ”מ לענ”ד גם מתשו’ הרמב”ם א”א להביא ראיה להתיר בכל גווני דהרי הרמב”ם שם מיירי על דברי השואל דמיירי שנזדמנו לו רק בפסוד”ז וע”ז קאמר הרמב”ם לגבי הפסקה “כזאת” דאין פסוד”ז חמורים כ”כ להפסיק הפסקה “כזאת” ואחר דדייק הרמב”ם ב’ פעמים לומר הפסקה “כזאת” ש”מ דאין כוונתו להקל לגמרי בפסוד”ז להתיר כל הפסקה לדבר מצוה שלא לצורך אלא מיירי על הפסקה כזאת, ויש לציין דבכ”מ בגמ’ אמרי’ דהלשון “בזו” או “זו היא” מיעוטא היא ולמעט שום דבר אתא].

ומ”מ באדם חלוש שמחוייב לשתות ע”פ אומדנא (או עכ”פ ע”פ רופא) יש לדון להחשיב צורך התפילה ולדמותו ליציאה לבית הכסא ונימא שאז יותר לו עכ”פ לענין ברכה דשהכל, ולענין עצם ההפסקה לשתיה עי’ עוד להלן בייחוד אות ג’ וקצת באות ב’, (ואם שתה קודם ישתבח יאמר תהלה לדוד כמו שכתב הבה”ל שם בשם הבה”ט בשם הגינת ורדים שיהיה לברכה על מה לחול).

[וכשצריך להפסיק באמצע פסוד”ז לשתיה יש שציינו בזה לדברי המשנ”ב בסי’ נא סק”ז שיאמר ברוך ה’ וגו’ עי”ש לפני ואחרי ההפסק ולענ”ד עדיין צל”ע דכאן מפסיק לברכת השבח והשתיה עצמה היא מעשה בלבד ואינו ברור דבין זה ובין זה חשיב הפסק].

ב) ולגבי בין ישתבח ליוצר הנה דנו השו”ע והפוסקים לגבי שיחה לצורך מצוה בפסוד”ז או בין ישתבח ליוצר (עי’ סי’ נד ס”ג בהג”ה ובמשנ”ב שם סק”ו), וכתב הערה”ש ס”ס נד דבזמנינו לא שמענו מעולם לעשות הפסק בין ישתבח לקדיש וכל עיכובי התפלה אצלינו או איזה עשיית צדקה הוי קודם קריאת התורה, וכן הובא בשם הגר”י קמנצקי (ספר במחיצת חכמי ישראל סי’ טז) דכיון שבזמנינו אין מפסיקין לדברי מצוה ונראה כחילול וזלזול בתפילה ע”כ גם לא יפסיק לשנים מקרא ואחד תרגום או לאמירת תהלים בין ישתבח ליוצר עכ”ד.

ויש מקום לומר דגם להפסיק לברך שהכל ולשתות אף אם יועיל לו בכוונה שלא ישתה, כיון שאינו צריך לשתות דוקא בפסוד”ז [וכ”ש אם היה יכול לשתות קודם לכן ולא שתה] ובזה נראה כזלזול בתפילה בין עצם הברכה ובין השתיה, ואפי’ אם תטען דעיקר הזלזול שמקפיד בו המנהג הוא כשמדבר עם חבירו ולא בברכה שמברך בלחש דאינו ניכר שמפסיק מ”מ בשתיה הוא ודאי זלזול יותר מהכרזת דברי מצוה בציבור.

אבל אם מרגיש צורך לשתות מחמת חולשה או חולי או צימאון גדול (דהוא ג”כ כחולה לענין היתר שתיה קודם התפילה כמ”ש בשו”ע או”ח סי’ פט ס”ד ועי”ש בבה”ל באיזה אופן מיירי ואפשר דמיירי בשתיית יין כשאין לו מים לשתות וכיו”ב ואפשר דגם לענין זה חשיב צימאון) יש לדון מצד ברכת השבח במקום הצורך דמותר וכנ”ל, [וכעי”ז בשו”ת רבבות אפרים ח”א סי’ כט כ’ בשינוי קצת דבמוכרח לשתות הו”ל כאנוס ומותר אבל בצמא ומרגיש שקשה לו להתפלל לא הכריע], אבל השתיה עצמה יש לדון בה מצד הפסק בעצם השתיה.

ובשם הגרח”פ שיינברג הובא (ספר במחיצת וכו’ שם) בנוסח אחר דמדינא מותר להפסיק בין ישתבח ויוצר לתהלים וכיו”ב מדין צורך מצוה רק דמאחר שהמשנ”ב [ע”פ המג”א] תמה על מנהג האר”י להפסיק באמירת שיר המעלות חזי’ מזה שהמשנ”ב חשש ולא התיר בנקל לצורך מצוה אבל מי שצמא ימתין בין ישתבח ליוצר וישתה עכ”ד וכנראה מיירי במי שצמא וצריך לשתות לצורך התפילה, ויתכן לומר ביאור בעיקר החילוק בין צורך מצוה לבין שיר המעלות דשיר המעלות אין צורך גדול לומר דוקא שיר המעלות ולא להמשיך ולהתפלל המשך התפילה משא”כ שתיה וכיו”ב שהוא צורך דוקא ודמי לצרכי המצוה שהזכיר הרמ”א שם, ומלבד זה עצם הצורך מתיר לפעול לפי המותר מעיקר הדין משום שעה”ד.

ויש להוסיף דכעין דברי האר”י הנ”ל אי’ כבר ברמב”ם אבל י”ל דלענין אמירת נוסח תחינה או מזמורים שיש בהם מנהג קבוע חשיב צורך גדול משא”כ בהפסק לדבר שאין בו מנהג כלל.

ג) ועכשיו נדון לגבי מי שבירך קודם פסוד”ז ובא לשתות תוך כדי פסוד”ז האם חשיב הפסק או לא.

ובחת”ס בהגהות או”ח סי’ קי כתב דמסתימת כל הפוסקים משמע שריח בשמים הו”ל הפסק בין ברכות דלא כרבו (וגם רבו עשה כן לצורך הברכה עי”ש) וכן צווחו הפוסקים קמאי ובתראי על המנהג הרע שמריחים בזמן התפילה ביו”כ בשמים בבהכנ”ס (עי’ מזה גם בדברי האחרונים שציינתי בתשובה ד”ה האם מותר להריח שמן אתרי ביום הכיפורים), וממילא חזי’ מזה דכ”ש שתיה אין לשתות באמצע פסוד”ז שהוא מגונה יותר מהרחת בשמים ופוק חזי שפעמים תמצא אדם מעיז פניו להריח בחזהש”ץ ואילו השותה בחזהש”ץ נקרא פורץ גדר.

וציינו בזה עוד לדברי התבואו”ש סי’ יט סקכ”א לענין הפסק כיסוי הדם בין הברכות דמשמע ליה שאם עוסק במעשה כיסוי דם לצורך חצרו הו”ל הפסק בין הברכות ורק דן שם מצד שהוא מצוות השחיטה, ומשמע דהוה ס”ל שמעשה הוא הפסק, וכן הוכיח הגר”א סילבר בנפש חיה סי’ א מדברי רש”י בעירובין נ’ דמעשה הוה הפסק וכתב שהסכים לדבריו בעל הצפנת פענח, ועוד מצינו בפוסקים דמעשה חשיב הפסק עכ”פ לכתחילה עי’ משנ”ב סי’ רו סקי”ב ומג”א סי’ קסז סק”ג ושע”ת ר”ס רב בשם הא”ר.

וכבר הביאו רבותינו המחברים עוד ראיות לנידון זה לכאן ולכאן ומ”מ זה ברור דלכתחילה יש לחוש בזה להמחמירים לכתחילה אפי’ בפסוד”ז עכ”פ מצד ברכות הפסוד”ז ולכו”ע מצד שמפסיק לענייניו באמצע פסוד”ז שהוא הפסק בין הברכות של פסוד”ז כמבואר במשנ”ב ר”ס נא וגם שפונה לעסקיו באמצע פסוד”ז (ועי’ סי’ תקנט ס”ה ובמשנ”ב שם והמעיין יראה דכ”ש לענייננו, וגם יש לציין לדברי כמה פוסקים שהחמירו בהכרזות וקיבוץ ממון בתפילה אפי’ לצורך מצוה וציינתי דבריהם בתשובה אחרת ד”ה האם מותר להכריז הכרזה בבית הכנסת באמצע פסוקי דזמרא, ודי בזה), ולכן אין להפסיק לשתיה.

וכן יש לציין מה שאסור להיות מרמז באצבעותיו וכו’ בק”ש וכ”כ המשנ”ב בסי’ כה סקכ”ט בשם הארצה”ח בשם ההלק”ט לענין הפסק בין ברכות התפילין דלכתחילה לא יפסיק אפי’ ברמיזה, וכן נקטו שם הפוסקים דלכתחילה לא יעסוק בכריכות שאינם ממצוות התפילין דהו”ל הפסק שלא לצורך, וכן מה שנקטו הפוסקים דאפי’ תשמיש קל אסור לעשות בשעת ברכה או בק”ש (ולענין אם מפסיק קצת מברכתו אם מותר לעשות תשמיש קל עי’ מה שהבאתי הדעות בתשו’ לענין קימה בפני חכם באמצע ק”ש), ומ”מ אין כל האיסורים שוים בזה.

וכן הביאו בזה דמבואר להדיא במלחמות ה’ להרמב”ן פסחים כד ע”א דשתיה בהגדה הו”ל הפסק דלא כהרז”ה שהתיר [ויש להוסיף דגם הרז”ה אולי התיר רק באופן שאין דיבור אסור מעיקר הדין וצל”ע].

וכן ציינו לדברי המג”א סי’ רט סק”ה והפמ”ג סי’ ריב משב”ז סק”ו בביאור דברי הט”ז שם, דגם שם מבואר ששתיה או אכילה הוא הפסק, אם כי יש לדחות הראי’ מהמג”א והפמ”ג דשם מכיון שהשתיה היא הפסק בין ברכה לשתיה ולגבי שתיה השניה שתיה ראשונה הו”ל הפסק אבל לגבי דיבור לא דמינה מחריב בה ודלאו מינה לא מחריב בה, וכעי”ז בתקיעות אשכחן דשמיעת תקיעה אחרת הו”ל הפסק עכ”פ לחלק מהדעות והאופנים מה שלא מצינו לגבי דינים אחרים [וצע”ק מרע”א ומשנ”ב בס”ס קד ודוק], אבל הראיה מהרמב”ן ברורה (ודוחק לומר דמכיון שנתקנה ההגדה על הכוס חשיב הפסק במה ששותה הכוס החדש בהגדה דמהיכא תיתי לומר כן וגם יעוי’ בל’ הרמב”ן שם).

והנה נחלקו הפוסקים (בפשטות הרמ”א והגר”א נחלקו בזה) האם נישוק ציצית בזמן ק”ש נחשב הפסק, ובשם החזו”א הובא הטעם להחמיר בזה משום שהנישוק בפיו ואינו יכול להוציא התיבות בפיו אז, וגם להרמ”א שם ההיתר לצורך מצוה ולצורך התפילה אבל שלא לצורך לא יפסיק [וכדלהלן], ולפי טעם זה גם שתיה חשיב הפסק, ואם הוא אדם חלוש ושותה לצורך התפילה אז לפי מה שנהגו כהרמ”א לענין נישוק לצורך תפילה ולצורך מצוה אפשר דגם בניד”ד יהיה מותר.

וכן בספר אבני דרך חי”ג (שנסתייעתי בו בתשו’ זו) הביא בשם מחברים מזמנינו (התפילה והלכותיה ח”א טו מז ושארית יוסף הל’ פסוקי דזמרא) לאסור לשתות עכ”פ באופן רגיל שאין צורך מיוחד.

[והביא שם עוד בשם מציון תצא תורה ח”א עמ’ לו תשובת הגר”א נבנצל ובזה האחרון מיירי עכ”פ לענין שהכל, ויש להעיר דבתשובת הגר”א נבנצל בקובץ מה טובו חט”ז עמ’ קכ כתב דרק הברכה הוא הפסק אבל השתיה אינו הפסק אפי’ בקפה משום דהוי ארעי, ועי’ עוד שואלין ודורשין ח”ח סי’ ז שנקט ג”כ דמעיקר הדין יש להתיר במקום הצורך ורק אין ראוי בפסוד”ז, אבל לפי המבואר ההיתר בזה עכ”פ באופן רגיל הוא תמוה וצ”ב, מלבד כשצריך לשתות מכח איזה אונס וכדברי הרבבות אפרים הנ”ל דאונס רחמנא פטריה ומאי אית ליה למיעבד].

ובתשלום כל הנ”ל יש לציין דמצינו בכמה חיבורים שדנו בנידון זה, ואע”פ שלפעמים יראה שיש סתירה בין החיבורים מ”מ המדקדק יראה שעכ”פ בחלקם קרובים דברי אלו להיות כדברי אלו דלפעמים מאן דמיירי באיסורא מיירי במי שאינו מוכרח לשתות ובא לשתות להנאתו ומאן דמיירי בהיתרא מיירי במי שמוכרח לשתות ובא לשתות לצורך גדול ולצורך התפילה, רק דאין שוה בזה בכל החיבורים ההגדרה בין האסור והמותר בזה מה הגדר המדוייק שביניהם (וכמו”כ יש נידון נוסף שאינו מוסכם האם ההיתר הוא בכל פסוד”ז ואז יברך שהכל מצד ברכת הודאה לדבר שהוא צורך גמור או רק בין ישתבח ליוצר ואז ההיתר מצד צורך מצוה וכנ”ל).

היוצא מכ”ז דיש בזה חשש בין מצד הברכה ובין מצד השתיה דמצד הברכה יש חשש שמפסיק לדבר שאינו מוכרח לעשות עכשיו ומצד השתיה יש חשש שעושה מעשה הפסק באמצע פסוד”ז ובשעת צורך גדול שצריך לשתות מחמת קצת חולי וכיו”ב באופן שאי אפשר אחרת אז כשבא לשתות לצורך התפילה ולא הי’ לו פשיעה אפשר שמותר לו גם לברך דברכת ההודאה אינו הפסק בפסוד”ז ואפשר דגם ברכת הנהנין.

קרא פחות

נשאל: ו׳ באלול תשפ״הב: קריאת שמע, קריאת שמע ותפילה של ערבית, תפילה, תפילת המנחה

האם מחלוקת המגן אברהם והגר”א לענין חישוב זמן קריאת שמע הוא גם לענין חישוב מנחה גדולה

הרב עקיבא משה סילבר

במשנ”ב סי’ רלג סק”ד ובשעה”צ שם מוכח דפלוגתת המג”א והגר”א הוא גם לענין מנחה גדולה [רק דיש שם צד בשעה”צ דלענין החצי שעה שאחר חצות משערי’ בחצי שעה קבועה ולא בחצי שעה זמנית אבל נוטה לומר דגם זו חצי שעה ...קרא עוד

ויש להוסיף דעכ”פ בשעות שנזכרו במתני’ דברכות לא מסתבר לחלק שחלקם נמנין מעלה”ש וחלקם מהנה”ח ועי’ במג”א ריש סי’ נח אבל עכ”פ להגר”א שמנה של סזק”ש מהנה”ח א”כ גם הד’ שעות דר’ יהודה ימנה באופן זה.

ובלוחות המצויות החישובים מחצות ואילך כפ”ד הגר”א (ועי’ בהסכמת הגר”ש דבליצקי לזמני ההלכה למעשה שכך המנהג פשוט וכעי”ז כ’ הגרימ”ט).

ובמקו”א הערתי בקצרה [וארחיב בזה עוד] דבדברים שנתנה התורה זמן לפי חצות היום א”כ לכאורה הוא חצות היום ממש וכיון דקי”ל [ברכות ב ע”ב ומגילה כ ועי’ תוס’ ברכות ח ע”ב] דמעלה”ש יממא הוא והנה”ח הוא שיעורא דרבנן א”כ היאך שייך לומר דחצות נמדד לפי הנה”ח.

ואמנם בחזו”א או”ח סי’ יג מכתב א’ הרחיב דמסתבר ששעות נמדדות מהנה”ח מאחר שהם ההוראה לרבים, אבל עדיין אינו מיישב ענין חצות שהוא שעה של תורה.

ויש לחדד הקושי’ כגון בחמץ בערב פסח דמבואר בסוגי’ בפ”ק דפסחים ה ע”א דלולא דכתיב ‘אך’ אלא רק ‘ביום הראשון תשביתו’ הו”א שכל היום כולו מחוייב בהשבתה והיינו מעלה”ש דמדאורייתא אז יממא הוא [כמ”ש במגילה שם] ורק אחר דכתיב ‘אך’ מחלקין היום לשנים ואסור רק חציו, ולכאורה היה צריך לצאת חצי היום ממש וצ”ע.

והתשו’ לזה לכאו’ דהיא הנותנת שמחשב עד השקיעה”ח ולא עד צאה”כ כיון שהוא יוצא אותה השעה בסופש”ד (עי’ ספר עין המים עמ’ קצג ועיקר דבריו שם להסוברים דמחשבין ד’ מילין קודם הנה”ח וד’ מילין אחר שקיעה”ח, והיינו דעת התה”ד והפר”ח שווה להאין מחשבין לא זה ולא זה והיינו הלבוש והגר”א, אבל בדעת המג”א גופיה ע”ש מש”כ).

אבל עדיין אינו מיישב זמנים אחרים שמתחשבים לפי חישוב זה כגון תוספת שבת וקידוש דאורייתא מפלג המנחה, ועי’ בהגר”א סי’ רנט דמדמה לזה לדם נפסל בשקיעה”ח וצ”ל דעוד דינים תליין בחמה ולא ביום וצריך לדקדק בכל דבר לגופו.

וכמו”כ בספר עין המים שם העיר דכל החישובים הנ”ל הנזכרים הם שוים רק לענין חמה בראש כל אדם, אבל לענין חצות היום הדיני אינו בזמן זה [והוא לפי החישוב המכונה” זמן מג”א לחומרא”], וכנראה דצ”ל דאה”נ דהדאורייתא של חצות אינו חלוקת דקות אלא לפי מהלך השמש דהיינו חצות היום התוכני.

ובחזו”א באו”ח שם נראה מאוד מלשונותיו דסבר שהשעות שחלקום חכמים מהני לדאורייתא, שכ’ שם מתחילה ואף בדאורייתא מסרה התורה לחכמים לקבוע כפי הנאות.

ושוב כתב שם בקצרה שעה זמנית אינה מציאות חיובית והיא משמשת לדיני התורה לזמן מנחה ולאיסור חמץ, אלא זמן מנחה וחמץ היא סיבה למציאותה של שעה זמנית ושעה זמנית היא כבחינת מסובב תולדת הסיבה וכו’ עי”ש עכ”ל.

ובפשוטו הי’ מקום לומר דמיירי לדיני התורה גם בדאורייתא, וחמץ דאורייתא הוא חצות, אבל צע”ק שהזכיר מנחה ואי מיייר מדאורייתא הו”ל למימר בין הערבים דמדאורייתא הוא מחצות (עי’ יומא כח ע”ב ובת”י שם), ואולי התורה ר”ל ההלכה, אבל זה כבר מבואר מדבריו קודם לכן דס”ל דבכה”ג הדרבנן מהני לדאורייתא (ועי’ עוד חזו”א יו”ד סי’ פה סקע”ד).

קרא פחות

נשאל: י״ז במרחשוון תשפ״ה

הסוברים שחיוב בהמ”ז בפת הבאה בכסנין רק בשיעור קביעת סעודה גמורה האם שיעור האכילה הוא רק כדי אכילת פרס

הרב עקיבא משה סילבר

הנה מצד הסברא הפשוטה בודאי ששיעור האכילה של שיעור קביעת סעודה באוכל סעודה שלמה [להסוברים כן, עי’ במשנ”ב סי’ קסח] מסתבר שהשיעור הוא גדול יותר דלפי צד זה לא ילפי’ מאכילת כיכר דעירובין כמבואר במשנ”ב שם. ויש להוסיף דלדעת הפמ”ג באשל ...קרא עוד

ויש להוסיף דלדעת הפמ”ג באשל אברהם סי’ רי סק”א מי שאכל כמה אכילות פחות מכזית עד שיעור ששבע יתחייב בבהמ”ז, ומבואר להדיא דדעתו דשיעור קביעת סעודה לא נמדד בשיעור כדי אכילת פרס.

וכן הובא במשנ”ב שם סק”א בשם הפמ”ג דכל מה דבעי’ שיעורא דכדי אכילת פרס הוא רק לענין שיעור אכילה בכזית אבל לענין פת כדי שביעה דשיעורו מה”ת חייב אף שאכל מעט מעט.

ובדבריהם נוסף חידוש עוד דאף א”צ שיעור הרגיל בכדי לאכול סעודה שכדי שביעה אלא סגי שבסופו של דבר אכל כדי שביעה ולא אכפת לן כלל כמה זמן זה לקח, דכיון שאכל שיעור כדי שביעה נתחייב לברך את קונו על מה ששבע.

אבל כתב שם השעה”צ דדין זה לא ברירא כולי האי דאפשר דאף שיש כדי שביעה מ”מ בעינן ואכלת ג”כ וזה לא מקרי אכילה כמ”ש המג”א, ואפשר שמשום זה סיים הפמ”ג וצ”ע, אך אם אכל כזית אחת מזה בבת אחת בודאי שחייב בבהמ”ז מן התורה ממה נפשך ודוק עכ”ד.

ורצה לומר דיש צד דבעי’ ב’ תנאים לבהמ”ז מן התורה שתהיה אכילה ושתהיה שביעה, ומאחר שקיים ב’ תנאים אלו שאכל כזית פת (דאכילה הוא בכזית) ואכל עוד פת מעט מעט וקיים בזה שביעה א”כ יצא ידי חובה מכל צד, ויש להוסיף עוד דכך מתבאר גם מדינא דצירוף שאר תבשילין לשיעור שביעה דאף שלא נאמר בהם ואכלת ושבעת וברכת (עי’ ברכות לה ע”א ושם במתני’ אח”ז בפלוגתא דר”ג ורבנן ובגמ’ שם), מ”מ סגי שיש כאן ואכלת מפת ויש כאן ושבעת יחד עם הפת.

ולפי צד זה יצטרך לכה”פ כזית א’ של פת (וע”ע במסורת משה דלקמן) אבל לפי הצד הקודם בפמ”ג אפשר דיתחייב גם בפחות מכזית, ובנידון כעין זה ע”ע בבה”ל סי’ רח ס”ט ד”ה אינו ואג”מ או”ח ח”א סי’ עו ושבט הלוי ח”ד סי’ כב וח”י סי’ מד סק”ג ונשמת אברהם סי’ רי סק”א בשם הגרשז”א.

ומ”מ יש לצדד דגם לפי הצד דיש איזה שיעור שביעה מ”מ מסברא היה נראה דמ”מ לו יצוייר שאכל כל שיעור השביעה בשיעור זמן של כדי אכילת שיעור שביעה [שיש שיעור כזה ויש לחשבו לפי שיעור אכילת שיעור שביעה בהשוואה לשיעור אכילת פרס] ולא אכל אפי’ כזית א’ כדי אכילת פרס יתחייב מדין שעשה הדאורייתא, אבל במציאות דבר כזה לא יתכן דהרי בחשבון יוצא שאם אכל שיעור שביעה בשיעור זמן של כדי אכילת שיעור שביעה אכל א”כ לפחות כזית אחת כדי אכילת כזית (לא מבעיא להסוברים ששיעור שביעה הוא כ”א ביצים דגם לממעטים השיעור מ”מ כו”ע מודים שהוא יותר מכזית כמבואר בגמ’), והוא זמן קצר יותר מכדי אכילת פרס.

ולכן גם האג”מ הנ”ל [וסייעתו] שהזכיר דכדי להתחייב בבהמ”ז הסברא נוטה מעיקר הדין דבעי’ לפחות שיעור אכילת פרס של כזית [עי”ש מ”ש להלכה], לא הזכיר מציאות כזו שאכל הכל בכדי אכילת שיעור שביעה ולא אכל כזית בכדי אכילת פרס מכיון שמציאות כזו לא שייכת כמו שנתבאר, ורק דן באופן שלא אכל הכל בשיעור אכילה כלל (באופן שאין במאכל שיעור אכילת כזית בכדי אכילת פרס) ורק דן מצד אם יש לחייבו מצד שביעה בלבד בלא אכילת כזית פת או לא.

ובעיקר הנידון בתשובה זו יש להוסיף דדעת האג”מ (מסורת משה ח”ב עמ’ לו) דשיעור קביעת סעודה א”א למודדו בכמות (ומאידך ע”ע בערה”ש שהביא שם) אלא נמדד לפי מה שרגיל לאכול פת אז יתחייב גם עם משלים השיעור בדבר שאינו פת, וכעי”ז כ’ בספרו או”ח ח”ג סי’ לב ששיעור קביעת סעודה הוא בכל מקום לפי דרך אכילת הפת הנהוגה בו עכ”ד, וגם בזה אין סברא לומר ששיעור אכילת זמן זה ייחשב בשיעור כדי אכילת פרס שלא נזכר לענין שיעור זה כלל.

קרא פחות

נשאל: ב׳ באב תשפ״ה

מי שבא להלוות וחבירו אומר לו תודה רבה האם צריך להימנע מלהלוות מחמת חשש ריבית דברים

הרב עקיבא משה סילבר

בתשובה אחרת [ד”ה האם יש איסור ריבית מוקדמת בריבית דברים] הרחבתי ע”פ הפוסקים דבריבית דברים מוקדמת עכ”פ כשמוכח שהוא מחמת הלוואה אסור. ובנידון זה שהלווה אמר “יישר כח” קודם ההלוואה השיבני בעל הלכות חג בחג שההלוואה לא נאסרה, ויכול להמשיך במסירת ...קרא עוד

בתשובה אחרת [ד”ה האם יש איסור ריבית מוקדמת בריבית דברים] הרחבתי ע”פ הפוסקים דבריבית דברים מוקדמת עכ”פ כשמוכח שהוא מחמת הלוואה אסור.

ובנידון זה שהלווה אמר “יישר כח” קודם ההלוואה השיבני בעל הלכות חג בחג שההלוואה לא נאסרה, ויכול להמשיך במסירת ההלוואה.

וצל”ע דלכאורה יכול למנוע את האיסור ע”י שימנע את ההלוואה ואם יכול למנוע את האיסור למפרע למה שלא יהיה מחוייב בזה, ואולי יש לדמותו לאומר שבועה שלא אשן היום אם אשן למחר וישן היום שאסור לו לישן למחר כדי שלא יעבור האיסור למפרע.

ולגוף הדברים שהלווה עובר ג”כ בריבית דברים אע”ג שכ’ הרמ”א ביו”ד סי’ קס ס”א דבריבית דרבנן אין עובר הלווה מ”מ בריבית דברים עובר כמ”ש הנאות יעקב סי’ ל בשם הבית הלוי וכמשמעות הסוגיות.

והנה אמירת יש”כ על הלוואה הוא מילתא דתליא בפלוגתא אם יש בזה איסור או לא (ועי’ להלן), ויש להזכיר כאן דיש פלוגתא באחרונים אם המכשיל חבירו בדבר התלוי בפלוגתא כשחבירו סומך על המקילים והוא מחמיר אם יש בזה איסור לפני עיור (והרחבתי בזה בתשובה ד”ה האם מותר להביא בשבת ספר מתח למי שיקרא בזה או שיש בזה משום לפני עיור), וא”כ יש לטעון דכאן קיל משום שהלווה סומך על המקילים וממילא לכמה פוסקים אין איסור לפני עיור בכה”ג.

[אבל עדיין צל”ע אם המקילים בזה מיירי גם בלפנ”ע דאורייתא בחד עברא דנהרא, דכשמכשיל חבירו בידיים חשיב לפנ”ע דאורייתא לרוב הפוסקים אפי’ כשהוא בתרי עברא דנהרא כמו שהרחבתי במקו”א (ראה בד”ה גוי העומד בפתח חדר האוכל של בית המלון ורושם כל מי שנכנס האם מותר להכנס לבית המלון כשהבעלים ישראל, ובד”ה ביאורים בדין נתינת פת לעני כשיודע בו שלא יברך), ואפי’ להרע”א ביו”ד סי’ קפא ס”ו דס”ל שהוא רק לפני עיור דרבנן מ”מ כיון שפועל האיסור בידיים אצל חבירו שמא לענייננו חשיב עושה בעצמו האיסור דהרי לפי הדעות שמחמיר כמותם מה מועיל לו שחבירו סומך על המקילים כיון שהוא עושה המעשה אצל חבירו, ומאידך כיון שהוא רק גורם האיסור למפרע אפשר שאינו ממש כך, וכן יש לדון מצד שממציא לפני חבירו האיסור הוא כחד עברא דנהרא כמ”ש היד מלאכי ערך לפני עיור בשם הפוסקים (ראה עוד בתשובות הנ”ל), ובהלוואה במקרה ממוצע הוא בכלל זה, וצל”ע בכ”ז, ועכ”פ להרה”ג המאה”ג הנ”ל משמע דגם לגבי הלווה גופיה לא נאסרה ההלוואה].

והנה כ’ הרמ”א סי’ קסא ס”ב בשם הרשב”א ח”ה סי’ קפז ועוד דוכתי, דבריבית מוקדמת ומאוחרת אין צריך להחזיר אפי’ לצאת ידי שמים וצל”ע אם דומה לכאן דגם לבטל ההלוואה כדי להנצל מהאיסור אין חיוב, או דילמא י”ל דיכול למנוע האיסור ע”י שימנע את ההלוואה מעיקרא ונמצא שבזה לא עבר איסור כלל ואולי בזה מחוייב.

אבל יש לטעון כנגד זה דבגמ’ ושו”ע מוכח דאין איסור ללווה למחול למלווה כשבא להחזיר ריבית קצוצה ואף יש אופנים דהמקבל הריבית הקצוצה אין רוח חכמים נוחה הימנו, וחזי’ דהחזרת ריבית אינו ממש אופן של מניעת ריבית, דהרי אם היה תיקון בזה מצד המעשה הראשון היה צריך הלווה לקבל, (ולא רק מצד דברי הרמ”א דבריבית דרבנן אין הלווה עובר ונימא דגם אין תיקון במה שמקבל בחזרה, דכאן מ”מ הרי הי’ ריבית קצוצה שגם הלווה עבר כבר ואם היה בזה צד תיקון היה ראוי לו לקבל ואולי היה מחוייב לקבל), וממה דחזי’ שאינו מחוייב לקבל ש”מ שאין בזה תיקון כלפי המעשה הראשון, וממילא א”א ללמוד מדין חזרה לדין ביטול הלוואה, דחזרה אינו משנה את המעשה שכבר נעשה במצב של איסור, אבל יש להסתפק בזה דשמא בהגדרות דרבנן עיקר האיסור נעשה כשעשה מעשה שהתכוון לאיסור והיה מוכן לסיים את תנאי המעשה כדי להחיל עליו איסור למפרע וצל”ע בזה אבל עכ”פ מניד”ד אין שום הכרח ללמוד דבר זה דכל האופנים הם לגבי חזרה בלבד שבאמת אינם מתקנים את המעשה משא”כ באופן שמתקן את המעשה הוא שאלה נפרדת.

ולגבי ברכות מצינו דאיכא לדעת המחבר באו”ח סי’ קעב ס”א הכניס משקין לפיו בלא ברכה בולען אע”ג שיכול למנוע את האיסור וחזי’ שיש תקנות שלא תוקנו במצב של דיעבד משום הפסד, ואולי גם כאן יש לדמותו להפסד ההלוואה דחשיב דיעבד, וממילא מאחר דחזי’ שלא חייבוהו להחזיר (אע”ג דיש חזרת ריבית דמתקן קצת הריבית היכא דאמרו שיש חזרה) חזי’ דבדיעבד לא אמרו כן, וצל”ע מתי אומרים כן, דהרי לא בכל דרבנן התירו בדיעבד במקום פסידא, ואדרבה בכל היכא שלא אמרו היתר מסתמא הוא אסור בכל גווני.

ויתכן להביא ראיה לזה דהנה מצינו שאסור למלוה להשתמש בחצרו של הלוה בחינם ביו”ד סי’ קס סעי’ ז, ומאידך גיסא מבואר בסי’ קסו ס”א דאע”פ שאסור מראש לדור בחצרו בחינם מ”מ אם דר א”צ לשלם לו, ואע”פ שלכאורה יבטל כאן את האיסור, שהרי לכאורה משלם שכר על הדיורין וממילא לא דר שם בחינם, מ”מ כיון דגברא לא עביד למיגר וחצר לא עבידא לאגרא אין מחוייב לשלם אפי’ לצאת ידי שמים, וחזי’ שיש תקנות שלא תקנום בדיעבד אלא אי עבד עבד.

ויש לדון האם ניד”ד דומה לנידון בסי’ קסו או לא, דיש לטעון ששם כשדר בחצרו היה כבר במצב של ההלוואה ודר שלא על מנת לשלם (דהרי בדר על מנת לשלם צריך לשלם דבזה מיירי בריש הסעי’ שלא לדור בחינם), וממילא היה כאן מצב של איסור ועכשיו רוצה להפקיע את האיסור וכאן יש לטעון דהמצב שונה שהרי הריבית דברים נעשה לפני ההלוואה ואם ימנע את ההלוואה נמצא שלא עבר איסור כלל שהרי אין איסור לתת ריבית או מתנה אם אין כאן הלוואה.

אבל יש מקום לטעון דכל מה ששייך לומר שהתברר שלא היה כאן איסור שייך רק בדאורייתא שהתברר שלא חל איסור אבל באיסורים דרבנן מכיון שלפי מה שסכמו לקחת הלוואה היה אסור לו לומר ריבית דברים ממילא את האיסור עבר בשעת האמירה, והתיקון שיעשה אח”כ הוא תיקון קלוש, כיון שעיקר האיסור דרבנן עשה כבר בזה שעבר על דבריהם שאמרו לו שלא יאמר ריבית דברים כשיודע שצריך ליטול הלוואה, ולכן יש מקום לשמוע הסברא הנ”ל שההלוואה לא נאסרה.

ואין ההגדרה בהנ”ל שהדאורייתא חמור מהדרבנן, דודאי מה שיש בדרבנן שנתכוון למעשה איסור והיה מצב איסור יש גם בדאורייתא, רק שבדאורייתא עדיין יוכל לתקן תיקון גדול אח”כ להפקיע חלות האיסור משאל”כ בדרבנן עיקר הגדרת האיסור הוא מה שעשה מה שאמרו לו רבנן שלא לעשות.

ואמנם מצינו גם בדרבנן שאם יכול לתקן צריך לתקן אפי’ מעשה שעשה שלשעבר דהרי אפי’ אבק ריבית צריך להחזיר לצאת ידי שמים ורק מצינו פטור באופנים מסויימים להחזיר וכנ”ל אבל כאן מיירי בריבית מוקדמת דבזה הגדר שא”צ להחזיר וכנ”ל אבל צל”ע עד כמה להרחיב גדר זה ולא מצאתי בכתובים דבר ברור בזה.

ומ”מ דברי השו”ע הנ”ל לגבי דר בחצרו הם רק דעה ראשונה שם דהביא שם דעת הרמב”ם דפליג על זה ונקט להחזיר ועי”ש בבהגר”א שפשטות הגמ’ כהרמב”ם.

(ויש להוסיף דאומר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר וישן היום אסור לישן למחר ופשוט שהוא גם באומר בלשון שנאסר רק מדרבנן כגון שלא אמר ‘עיני’ אלא רק אמר קונם לא אישן היום אם אישן למחר, אבל אינו שייך לנידון כאן דשם עדיין לא עבר שום איסור דהרי בזמן שישן היום עדיין היה במצב שלא חל שום נדר).

ואולי עיקר טעמו של הרה”ג המאוה”ג הנ”ל כיון שלא שייך לההנות את המלוה בעל כרחו אבל צ”ב אם זו כוונתו דוקא באופן זה.

או אפשר שעיקר טעמו כשי’ רבו הגרי”ש (עי’ וישמע משה שציינתי גם להלן) דתודה רבה גרידא אינו בכלל ריבית דברים כיון שהיום אומרים כן על כל דבר וגם למי שמוכר פריט במכולת שהוא תמורת כסף.

ומ”מ יתכן שיש לתת ב’ עצות למנוע חלות ריבית דברים מכל חשש, הא’ לומר ללווה שכאשר יבוא להחזיר יתן מעט מהסכום פחות כשמחזיר הכסף ובכה”ג יש מקום לטעון שלא עבר ריבית כיון שמ”מ לא החזיר יותר ממה שלקח דהרי לא מסתבר לשום את הריבית דברים יותר משוויו האמיתי שהוא כמעט לא שווה כסף.

והב’ שכשאומר הלווה תודה רבה יאמר המלווה לא קיבלתי האמירה שלך ואיני רוצה בו כדי שלא יהיה בזה חשש ריבית דברים (וכמובן בנימוס באופן שלא יפגע), ובכה”ג אפשר דחשיב שלא קיבל די”ל דלא עדיף מממון שיכול לומר איני מקבל וממילא אי”ז ריבית אע”ג שגם בממון כשרוצה להביא לו מראה בזה הוקרה.

ויש מי שכתב בזה פתרון ג’ להשיב לו יישר כחך וכנראה למד שהריבית דברים הוא כעין שכר טירחא כל דהוא או על הכבוד וההנאה שמקבל ממנו שיש כאן פחות מש”פ ואע”ג דהרגילו למחול מ”מ בריבית תקנו שלא יועיל מחילה אפי’ בכה”ג אבל השבה מועלת.

ויש לזה מקור מדברי המאירי בב”מ עה ע”א שכתב בזה”ל ומ”מ יש מתירין בהחזקת טובה וברכה הואיל והלה משיב כנגד דבריו הרי דבור מבטל דבור עכ”ל, וכן בהגהות מרדכי רמז תמא והגמ”י פ”ה מהל’ מלוה ולוה סק”ל הביאו סברא כעי”ז והב”י תמה ע”ז אבל הב”ח בשם אגודה סי’ קיב הביא הדברים בשינוי עי”ש.

ומ”מ דברי המרדכי והגמ”י אפשר שאינם ממש כדברי הפתרון הג’ הנ”ל דעיקר דבריהם אפשר שמחמת שהם דברים שרגיל להשיב לו וגם דברי המאירי קצת נוטים לזה, ומ”מ אינו בהכרח סתירה ועכ”פ המאירי יתכן שאף אם סבר שהוא דבר רגיל שישיב לו מ”מ טעם ההיתר הוא משום שישיב לו כדרכו וכ”ש כשלהדיא מקפיד להשיב לו.

כמובן שכל הנידון כאן לפי הצד שאמירת תודה הוא בכלל ריבית דברים אבל אינו מוסכם לכו”ע, ועי’ פניני הלכה איזהו נשך מה שהביאו בזה, ועי’ אג”מ יו”ד ח”א סי’ מ ובספר וישמע משה בשם הגריש”א, ואכהמ”ל בזה, ומ”מ פשטות דברי הרמ”א (עי’ להלן אבל יותר נראה וכו’) לגבי דבר שאינו מקפיד, לא משמע דתודה רבה הוא בכלל האיסור.

ואין לטעון להעמיד איסור הקדמת שלום בסי’ קס סי”א דמיירי במשכים לפתחו דלולא ההלוואה לא היה עושה כן דלא משמע כן, אלא דבאמת מיירי בכל גווני שלא היה רגיל להקדים לו שלום, ואולי דבר שהוא חלק מההחזרה אפשר לכוללו בכלל ההחזרה משא”כ שאלת שלום הוא דבר נפרד.

אבל יותר נראה דההיתר בסי’ קסב ס”א הוא היתר מיוחד דסאה בסאה ששם אינו ריבית דאורייתא וגם מדרבנן אינו ממש תוספת דלאו בדידהו תליא התוספת, אלא מוסיף לפי שער שבשוק, ובסי’ קס סי”ז לגבי דבר מועט בתלמידי חכמים משמע דאינו ההנהגה המסורה בקביעות עי”ש אבל בסתם אין מקפיד אין היתר וכדאשכחן לגבי בני ביתו בסי’ קס ס”ח.

השלמה לענין אם יש איסור למלווה להלוות לאחר שקיבל ריבית דברים על ההלוואה

בתשו’ הרדב”ז ח”ד סי’ רלג כתב דאין איסור להלוות אחר שקיבל טובה מהלווה, ולפי מה שנתבאר במקו”א ע”פ הפוסקים דיש איסור גם בכה”ג מצד נתינת המתנה, אם הוא מוכח וידוע שהוא מחמת ההלוואה או במפרש, א”כ היה מקום לפרש ברדב”ז דאיסור ריבית מוקדמת הוא רק על נתינת המתנה ולא על המלווה לתת ההלוואה אחר מתנה כשהמתנה עצמה לא ניתנה לשם זה, וז”ל הרדב”ז ואף ע”ג שבשביל טובה שעשה עמו ראובן שנעשה לו שליח וכו’ ממתין שמעון על מעותיו אין בזה חשש רבית שכל הלואת וכו’ כך הם מלוה לו מעותיו בשביל שעשה עמו טובה או אי זה נחת רוח ואין בזה לא חשש רבית ולא אפילו הערמת רבית עכ”ל, ואין מזה ראיה לענייננו דשם המתנה לא נתנה לשם ההלוואה משא”כ בענייננו, וכל היכא דמוכחא מילתא שהמתנה נתנה מחמת ההלוואה הוא כבר בכלל איסור ריבית מוקדמת [רק דעדיין אינו ברור שיש לאסור גם בריבית דברים בכה”ג דשמא המלוה אינו רוצה לקבל וגם אינו מתנה ממשית ועוד צדדים שנזכרו בפנים התשובה].

בהנ”ל השלמה לנידון של החזרת ריבית דברים

יעוי’ ברמ”א יו”ד סי’ קעד ס”ה שכ’ בשם הטור ודוקא שאומר אנכה לך מן הדמים, אבל אם אמר אשלם לך הפירות שאכלתי אסור דסוף סוף רבית קא נוטל אלא שחוזר ומשלם לו עכ”ל, ולפ”ז גם בניד”ד אם ירצה לנכות כל שהוא בשביל זה ינכה קודם התשלום ולא יחזיר לאחריו.

קרא פחות

נשאל: כ״ב באב תשפ״הב: חזקת מטלטלין, נזיקין

ראובן השאיל כלי לשמעון ואמר לו שהוא על אחריותו וסבר שמעון וקיבל ומתה מחמת מלאכה האם חייב שמעון באחריות הכלי

הרב עקיבא משה סילבר

א) מתנה שואל להתחייב במתה מחמת מלאכה ולהרבה פוסקים הוא אף בלא קניין. [במתני’ ב”מ צד ע”א מתנה שומר חינם וכו’ ובענייננו לגבי שואל להתחייב במתה מחמת מלאכה בקצה”ח סי’ שמ סק”א כתב צדדים בזה אם מהני בלא קנין ותלה זה ...קרא עוד

א) מתנה שואל להתחייב במתה מחמת מלאכה ולהרבה פוסקים הוא אף בלא קניין.

[במתני’ ב”מ צד ע”א מתנה שומר חינם וכו’ ובענייננו לגבי שואל להתחייב במתה מחמת מלאכה בקצה”ח סי’ שמ סק”א כתב צדדים בזה אם מהני בלא קנין ותלה זה במחלוקת הראשונים, ודעת הנתה”מ שם סק”ב דמועיל וכ”ה ברבינו יהונתן בשטמ”ק ב”מ סט ע”ב, וכך יתכן גם דעת הפנ”י ב”מ סט ע”ב דגם במתה מחמת מלאכה שייך דבר זה ומיירי שם בספינה שצריך להחזירה בעין ולא במעות עי”ש וגם לא משמע לדחות דמיירי בעושה קנין דהרי מדמה לה להדין הפשוט דמתנה שומר חינם וכו’ דקי”ל כהראשונים שסוברים שא”צ קנין בזה, וכן פשטות כוונת הרמ”א בחו”מ ריש סי’ שדמ בשם המרדכי פ’ השואל דבשומרין כל תנאי קיים בלא קנין, ועי’ עוד בשו”ע סי’ שטו ס”ד דכל תנאי שבשכירות א”צ קנין ובסמ”ע שם בשם הריב”ש דהקנין הוא כשמביא הדבר לביתו, ולפ”ז לכאו’ ה”ה בכל תנאי של שאלה, דגם בשאלה אשכחן בגמ’ בקידושין מז ע”ב וב”מ צט ע”א דחשיב השימוש קנין, ושמא דוקא בהקדש דלא חשיב ההקדש עצמו כעושה מעשה בכלי אזי לא חשיב קנין, וע”ע במחנה אפרים הל’ שומרים סי’ ח דגם לדבריו לכאורה בני”ד שייך לעשות תנאי, ועי’ עוד בתשובתי ד”ה ראובן שכר דירה משמעון על מנת שיחזיר ראובן את הדירה ללא שום נזק האם חייב לשלם עבור הבלאי].

ולכן אם נימא דלשון באחריותי משמע שמקבל עליו אחריות גם במתה מחמת מלאכה היה צריך לשלם.

ב) אבל יש לדון מה נכלל בלשון אחריות, האם הוא כולל גם מתה מחמת מלאכה דחשיב שלא באשמתו, או לא.

ג) ועיקר לשון אחריות מצינו אחריות לגבי נכסים שיש בהן אחריות, דהיינו שאם יטרפנו בעל חובו של המוכר יחזור המוכר ויתן קרקע אחרת לקונה, ושם עכ”פ במקרה רגיל הוא אכן באשמתו של המוכר שכן האחריות הוא כשטרף את הנכס אדם שהמוכר לווה ממנו ומחוייב לשלם לו הנכס (ועי’ להלן עוד בזה מלשון הרשב”א ח”ג סי’ כב ובפנים דברי הרשב”א שם ביתר הרחבה).

ד) ויש לדון עוד דאף אם נימא דאין כאן לשון שמשמעותה להתחייב באחריות כל דבר נזק שייווצר מ”מ מכיון שלא היה צריך להתנות שהוא באחריותו והתנה א”כ כל דטפי לישנא כוונתו לחייב בזה (עי’ ב”ב קלח ע”ב ונזיר ז ע”ב) כמו שנתבאר בתשובה אחרת [ד”ה ראובן שכר דירה משמעון על מנת שיחזיר ראובן את הדירה ללא שום נזק האם חייב לשלם עבור הבלאי] בשם הר”ן בב”מ קד שהובא במחנ”א שם, ולהלן יתבאר בזה עוד.

ה) ובסמ”ע סי’ רצא סק”נ בשם הרשב”א בתשובה ח”א אלף ג’ דשומר חינם שקיבל אחריות דינו כשומר שכר, והרשב”א שם בפנים דבריו נטה לומר דגם באבדה יהיה חייב ולא בגניבה אבל כתב דיש לומר שקיבל על עצמו שמירה כאחד מן השומרים דהיינו שומר שכר שחייב גם באבדה (כיון דלא מצינו שיש אחד מד’ השומרים שחייב רק באבדה ולא בגניבה), וסיים הרשב”א אבל להיות כשואל לא, ולא תימא שיש בכלל אחריות אונסים ע”כ, ומבואר בדברי הרשב”א דקבלת אחריות אינו בהכרח כולל התחייבות לאונסין וי”ל דה”ה לענין מתה מחמת מלאכה, וכן בערך השלחן חו”מ סי’ רצא סק”א הביא דהרדב”ז ח”ב סי’ תשס”ו כתב כדברי הרשב”א והוסיף דאפי’ מתה מחמת מלאכה פטור במתנה שומר להיות כשואל.

ועדיין אין ראי’ דבשואל יש לומר דקיבל יותר שמירה, וכן מוכח ברשב”א ח”ג סי’ כב דמה ששומר חינם שקיבל עליו אחריות אינו מתחייב באונסין הוא רק מצד שקיבל על עצמו עוד דבר יותר ממה שהי’ מחוייב בו ולכן סגי שאתה מחייבו בגניבה ואבדה, עי”ש שהאריך וכתב שם עוד, ולא תימא שיש בכלל אחריות סתם אונסין, דאדרבה איננו שהרי המוכר שדה לחברו וקבל עליו אחריות אין בכללו אחריות אונסין עד שיפרש שהוא מקבל עליו אונסא דמתילד וכו’ עכ”ל עי”ש שהאריך.

[ואפי’ בשואל יש לדון דבאופן שהרגילות שהרבה פעמים מוחלים זל”ז כגון בני משפחה הגדלים יחד בבית אחד כמו בנ”ד במקרה דמיירי ביה השואל יש מקום לטעון דסתם מה שקבל עליהם ר”ל שלא יהיה בכוונתו לפוטרו במקרה כזה, ואמנם יש לדחות דמ”מ התנאי בא לחייב מן הדין וזה ע”כ במתה מחמת מלאכה, דמה שיכול האח לחייב בדין אינו שייך לעשות תנאי בזה, אבל אינו מוכרח דשמא כונתו מילתא בעלמא שייזהרו בזה יותר כיון שאין כוונתו למחול, אבל באמת שסברא זו דחוקה מאוד דבכל הסוגיות דדרשי’ לשון הדיוט ולשון תנאים נדרש התנאי בדיני החיובים בלבד דמה שאומר התנאי הוא כדי לייפות כוחו].

אבל הביא בערך השלחן בחו”מ שם ע”ד הסמ”ע שהבעל העיטור חולק על הרשב”א וסובר דאחריות כולל כל חיובים וה”ה אונסין עכ”ד, ומדבריו משמע דה”ה מתה מחמת מלאכה וכ”ש בשואל דאפי’ להרשב”א שהאחריות בא להוסיף א”כ בא להוסיף גם בשואל שיהיה חייב במתה מחמת מלאכה.

ועי’ גם במחנה אפרים שם שדייק מדברי הריטב”א בתשובה דאם קיבל אחריות חייב גם על אונסין וגניבה ואבדה אבל אין משם ראיה ברורה דיש מקום לטעון דהמחנ”א מיירי במי שהתנה להדיא על אחריות לענין דברים הללו (דגם בריטב”א גופא א”א להוכיח דסתמא הוא קבלת אחריות ועיקר הנידון במחנ”א שם הוא דשייך להתנות בזה והתנאי חל ולא נחית שם ללשון התנאי).

עכ”פ היוצא מכ”ז עד כה דאמנם לשון אחריות יש אומרים שאינו כולל כל מין אחריות (רשב”א), אבל באופן שאינו יכול להתפרש בלתי אם נחייבו יותר מהחיובים אזי אמרי’ דודאי הי’ בדעתו להתחייב יותר, ולכן בשואל שקיבל אחריות על החפץ יש לחייב במתה מחמת מלאכה ג”כ.

ו) וביו”ד סי’ קסט סט”ז משמע דאחריות דמיירי שם כולל גם אונסין אבל לא מיירי שם במתה מחמת מלאכה, ועי’ עוד פנ”י ב”מ סט ע”ב לענין אגרא ופגרא, אבל י”ל דהיכא דמפרש שאני ושם הוא מין אחר של שמירה שאינו שייך לכאן כלל וממילא אין להביא ראיה מזה לעניננו, ועי’ ברמ”א שם סי’ קעו ס”א וסי’ קעז ס”ב בכמה מיני אחריות, ועי’ גם בערל”נ ביבמות סו ע”ב בתחילת וסוף העמוד (ובאמצעו ג”כ בענין אגרא ופגרא) דלפי דבריו שם יוצא דשייך אחריות בחלק מהאופנים שלא יהיה אחריות בכל דבר ותלוי מה התנו.

ז) ועי’ בראב”ד בשטמ”ק בב”מ לד ע”א דמשמע דעיקר אחריות בסוגי’ היינו כל אחריות אבל לא נחית שם ללשון בני אדם אם סתם אחריות מיירי בלשון זו ואפשר דאה”נ מיירי שם שפירש להדיא שמקבל עליו כל אחריות, ועי’ בשיעורי הגר”ד פוברסקי שם מש”כ בזה לחלק בין אחריות לכל אחריות [וגם שם לא נחית לסתם משמעות אחריות מה נכלל בזה].

ח) ויעוי’ בעולת שבת באו”ח סי’ רמו סק”ד עי”ש דמפרש שם האחריות של השו”ע בסעי’ ה’ שם באופן שנתחייב במתה מחמת מלאכה [וכן מפרש שם גם דברי השו”ע שם בסעי’ ד’ שיוזכר בסמוך], ועי’ במהר”י עייאש במטה יהודה ובגדי ישע על השו”ע שם שכ’ דאע”ג דשואל חייב במתה מחמת מלאכה מ”מ כאן שקיבל כל האחריות חייב במתה מחמת מלאכה [רק דהמטה יהודה והבגדי ישע מיירי בשו”ע שם סעי’ ד’ דהזכיר להדיא גם יוקרא וזולא בתנאו כמבו’ בשו”ע שם וממילא אין ראיה לענייננו, והמטה יהודה ציין לדברי העו”ש הנ”ל דקאי על השו”ע ס”ד ומ”מ העו”ש גופיה קאי גם על השו”ע בסעי’ ה’], וכן בתהלה לדוד שם סק”ו משמע דסתם קבלת אחריות מאונסין בכלל זה הוא גם מתה מחמת מלאכה (אבל י”ל דרק שפירש בתנאי אפי’ אונסין באופן המדובר בשו”ע שם סעי’ ה’ דבזה מיירי השו”ע ועכ”פ בגוי ועכ”פ בשותף), ועי’ עוד בשעה”צ שם סקל”ד שהביא הדעות אם השו”ע שם מיירי בקיבל עליו גם יוקרא וזולא או רק אונסין ומכריע כהצד הא’ אבל לא נחית שם להדיא למתה מחמת מלאכה אבל יתכן דאה”נ נכלל בזה ג”כ וכדברי שאר האחרונים הנ”ל, אבל עדיין כ”ז אינו מוכרח דיתכן שכל הנידון בשעה”צ (ואולי בעוד מהאחרונים הנ”ל) איזה נוסח התחייבות צריך לעשות ועדיין אפשר שאין ראיה ברורה דקבלת אחריות בסתמא כולל כל אחריות, ועי’ עוד מהרי”ט צהלון סי’ עו ומהר”י באסאן בלחמי תודה סי’ כ’.

ומ”מ גם אם נימא דיש מהנו”כ באו”ח שם דס”ל דסתם קבלת אחריות כולל גם מתה מחמת מלאכה מ”מ בשואל רגיל ישראל שלא אמר לו לשון מיוחדת (כמו בישראל שיש לו שותפות עם גוי שהתנה עמו שלא יעשה מלאכה בשבת ואם יעשה יתחייב באונסיה עי”ש בשו”ע ס”ה, והיינו אף דשותף אינו שואל על החלק של השותף השני) אלא רק אחריות בלבד שאין לו אחריות מלבד מתה מחמת מלאכה נתבאר דאפי’ להרשב”א דמקל באחריות שקיבל עליו שומר חינם שלא יתחייב באונסין מ”מ בשואל לא יקל במתה מחמת מלאכה כמשנ”ת, ומ”מ יעוי’ להלן בסוף התשובה עוד בפרט זה.

ט) ויעוי’ בתשו’ הנ”ל [לגבי בלאי בדירה] מה שהבאתי מהגר”ש רוזנברג לענין מה שמתנים כיום בדירה שתחזור ועי’ בעוד תשובה [ד”ה נשברו חלונות הבית במלחמה והמשכיר השתהה בתיקונם עד לקבלת הביטוח האם יכול השוכר לבקש הוזלה במחיר בזמן זה, מלבד אם יש התחייבות וכו’] מה שציינתי בזה עוד.

י) יש לדון עוד דלא היה כאן תנאי כפול כדיני תנאים ובפשוטו בעינן דיני תנאים ככל תנאים שבתורה אולם יש מי שהציע לתלות הנידון על תנאי של קבלת אחריות במחלוקת הראב”ד והשטמ”ק (עי’ קונטרס שיעורים ב”מ עד ע”ב מה שהביא בזה) אבל לא זכיתי להבין הכרח לזה מדברי השטמ”ק שהזכיר שם שלא יצטרכו תנאי כפול, ומסתמא שלא אמר דבריו להלכה [וגם עיקרי דבריו שם אפשר דמיירי באופן שמקבל עליו דין של שומר ולא שמקבל עליו דבר שאינו שייך בשומרים כגון מתה מחמת מלאכה וצל”ע], ומ”מ יש צד לומר דלא בעי’ תנאי כפול דשמא חשיב כמכניסה לרשותו ע”י קנין שאלה, ובעיקר הנידון אם בעי’ תנאי כפול באחריות שמקבל עליו שומר מצינו עוד שדברו בזה (עי’ ספר חוק לישראל שומרים ח”ב עמ’ אלף שעג מה שהביא בזה, אם כי עיקרי דברי הפוסקים שהובאו שם מיירי לאידך גיסא בשומר שמתנה ליפטר יותר מן הדין).

ועי’ בשיעורי הגרש”ר ב”מ או’ שדמ שהאריך דחיובו מדין אחריות שקיבל עליו ולא מדין שומר ולפ”ז לכאורה קבלת אחריות הוא תנאי ככל תנאי, ואף שיש קצת נידונים בזה (עי’ עוד תוס’ ב”ב ג ותוס’ כתובות נד ותור”פ ב”מ צד) מ”מ עכ”פ מהצד דחזי’ דבעי’ קנין חזי’ שאינו כעין מחילה או סילוק אלא פעולה שצריך להחיל אותו ש”מ דבעי’ תנאי כפול, וגם לפמש”כ המגיד משנה דסמכי’ על הא דבההיא הנאה גמר ומשעבד נפשיה מ”מ בעי’ תנאי בכל כה”ג, ולכן מחודש לומר שא”צ תנאי כפול בהתחייבות כזו, וצל”ע למעשה.

יא) כמו”כ יש לדון עוד אם התנאי היה לאחר שבא החפץ ליד השואל דבזה לא מהני דברים בעלמא בלא קנין כמ”ש הרמ”א בחו”מ ריש סי’ שמד בשם המרדכי פ’ החובל.

יב) יש להוסיף בכל הנ”ל דבמקום שמצויין עדים צריך השואל להביא עדים שמתה מחמת מלאכה כמ”ש בשו”ע שם ריש סי’ שמד, ואם טוען המשאיל איני רוצה למחול על עדים ולהאמינך מעיקר הדין הרשות בידו, אבל אם בלבו מאמין לבעל דין ובדיבורו מכחיש אינו ברור שיכול לטעון כן, ועי’ רמ”א יו”ד סי’ קכז.

יג) ויש לדון עוד דהנה נתבאר ע”פ הרשב”א ור”ן דכשמקבל אחריות מקבל על עצמו עוד דבר אבל עדיין יש לדון דשמא מקבל עליו בעליו עמו ואונס גמור דלא שכיח ומאן לימא לן דמקבל על עצמו מתה מחמת מלאכה, ומ”מ עדיין יש לטעון דמתה מחמת מלאכה ובעליו עמו שניהם בכלל זה ועכ”פ מתה מחמת מלאכה שמצוי מאוד ודעתיה ע”ז [וכן יוקרא וזולא יל”ע דשמא אין שכיח כ”כ לומר שדעת המתנים יהיה ע”ז] וצל”ע.

יד) היוצא מכ”ז דמאחר שיש כאן כמה צדדים ודעות איני יודע אם יש בכחינו להוציא ממון בכה”ג, ומ”מ לפי מה שנתבאר יש מקום לצדד דבקבלת אחריות רגילה של שואל הכונה גם למתה מחמת מלאכה ואפשר דגם קנין א”צ ובאופן שלא היה תנאי כפול אפשר שאין כאן קבלת תנאי מן הדין, וצל”ע.

השלמה לענין מי ששאל חפץ ואמר שהוא על אחריותו (133534)

שו”ר דהפת”ש הביא בשם הנתה”מ וכ”כ עוד אחרונים דהמנהג שלא להצריך תנאי כפול בעסק מטלטלין, ולפ”ז אין לפטור בניד”ד במתה מחמת מלאכה מחמת שלא היה תנאי כפול.

קרא פחות

נשאל: י״ג באלול תשפ״הב: הלואה, סוגיות, שאלה

האם אפשר לפסוק מתוך ספר כשאין חכם לשאול

הרב עקיבא משה סילבר

נתבקשתי לכתוב בזה ללומדים ומתחילים, ואמנם איני ראוי לזה, ואני רחוק ממידה זו, וגם יש גדולים וטובים שכתבו בזה כבר, ולכן אשתמוטי בקשתי לישתמט מזה אבל חזקו עלי וגו’, לכך ארשום אלו עניינים השייכים לזה שעלו במחשבה ולא כתבתי כל דיני הוראה שנזכרו בפוסקים אלא רוב הדברים דלהלן הם עניינים המתעוררים והמצויים, ומהם דברים שהארכתי במקומות אחרים.

א) הנה בהרבה מקומות הונהג שעיקרי ההוראה הם מרב לתלמיד ולא רק בלימוד מספרים, וכבר אתבדרא ההנהגה שהבא להורות צריך תחילה לשמש בפני מורה מובהק קודם לכן, ומ”מ מצוי שאדם נקלע למצבים שאין חכם שאפשר לשאול ויכול רק לבדוק בספרים, וצריך לדעת מה לעשות במצבים כאלה, ובאופן זה נעסוק בדברים הבאים.

ב) ומצינו בכ”מ דמשמע שחכם שהגיע להוראה שכתב פסק דין ואין על זה קושיא או חולק אפשר לנהוג ע”פ פסק זה וא”צ לטרוח לברר אם יש חולקים ע”ז (פשוט בש”ס ופוסקים בהרבה מקומות) עכ”פ היכא שאין לחוש שיש חולקים, וזה אינו שייך לדין הוראת חכם שהוא דין מיוחד בהוראה על מעשה כמבואר בנו”כ ביו”ד סי’ רמ”ב סל”א ועי’ חוט שני הל’ נדה בהרחבה.

ג) ושמועות שמבדרות בשם כל מיני חכמים שא”א לעמוד על מקור השמועה א”א לסמוך עליהם (הגרח”ק בשם החזו”א והגריש”א ועוד, ועי’ חולין קמא ע”א כל מתניתא דלא מיתניא וכו’ ועי’ אגרת רב שרירא, ועי’ רמ”א באהע”ז סי’ יז ס”ג), ומ”מ לא נמנעו מלהזכיר לפעמים שמועות כאלו כצירוף עם פסק דין ע”פ בירור היכא דמסתבר טעמייהו.

ד) ספר שהוחזק כמשובש א”א לסמוך עליו (עי’ פסחים קיב ע”א כשאתה מלמד את בנך וכו’ ועי’ כתובות יט ע”ב ספר שאינו מוגה אסור להשהותו וכו’ ועי’ באחרונים מש”כ בזה לענין שאר ספרים, ועי’ שו”ע יו”ד סי’ פד סי”א אשה שנמצא אחר בדיקתה שרץ הנראה לעינים כגון חומט אסור לאכול מבדיקתה וכו’ וכן מצינו דחשיד אשקרא פסול לעדות ועי’ קצה”ח סי’ מו סקי”ז ובחלק מדבריו יש פלוגתא אבל בפרט זה הוא מוסכם).

ה) אבל ספר שמלקט מספרים אחרים הרי הוא בחזקתו דעד אחד נאמן באיסורין, ואין חיוב לטרוח ולברר כשעד אחד מעיד ואין אדם מכחישו (עי’ עוד יו”ד סי’ קכז).

ו) ואפי’ אם נמצאה טעות אקראית באיזה ספר א”א לפסול הספר מחמת זה אם אפשר לתלות הטעות באיזה דבר, דאי אפשר לספר בלא שגיאות וגם א”א לאדם בלא שגיאות (ועי’ בשד”ח בשם האחרונים דמחמת זה אינו לשה”ר לומר על אדם ששגה וטעה, ועי’ יו”ד סי’ רמב ס”ג בשם התה”ד פסקים סי’ רלח שמותר לחלוק על רבו אם יש ראיות לדבריו ועי’ בפת”ש שם מה שהביא מדברי האחרונים הנוגע לענייננו, ועי’ גם בשו”ע שם דשרץ שאינו נראה אינו בכלל הנ”ל גבי בדיקת תולעים, ובגוף דברי השד”ח הנ”ל עי’ במאירי ב”ב קסד שכ’ דלומר על אדם שטעה במעשה כגון בהוראה ובד”ת הוא לשה”ר וצ”ל דהיינו היכא דמשתמע מיניה גנאי לפי הענין כמש”כ הח”ח בביאור הגמ’ בערכין טז גבי נורא בי פלניא, ועי’ עוד גיטין ו ע”א).

ז) הגר”א הזהיר להגר”ח מולוזין למצוא מקור לכל פסק דין מהגמ’ (כתר ראש) וכתב הגר”א שפסקי הלכות הם רק לע”ה (עי’ בספר הגאון שהביא כמה מ”מ בזה מדברי הגר”א זלה”ה, ועי’ עוד ברכות מז ע”ב ורש”י שם וסוטה כב ע”א), ולכן הזהירו רבותינו לעי’ במקורי הדינים לידע המעשה אשר יעשון ועכ”פ בדברי הראשונים, ומ”מ עובר עבירה גריע מע”ה, ולכן כשא”א ואינו ביד כל אדם לברר מקור כל דין מוטב לפסוק מפסקי דינים שאין סיפק לעיין כל הצורך כראוי או לילך אצל חכם בכל שאלה המתעוררת.

ח) הקיצורים מועילים לשינון וחזרה דמצוה לשנות לתלמידו בדרך קצרה (עי’ פסחים ג’, ועי’ בהקדמת דרך ה’ להרמח”ל, וגם הרי”ף שבחו הגר”א במע”ר ללמוד ממנו אף שלא הובא שום רוב השקו”ט, ועי’ שבת קד ע”א סימנים עשה ועי’ עירובין נ”ד).

ט) א”א לרוב בני אדם בד”כ לדעת כל הגמ’ ושו”ע ונו”כ בע”פ (כמ”ש הרמב”ם כעי”ז ומבחנים יוכיחו שאין רוב בני אדם עוברים את כל המבחנים במאת אחוזי הצלחה), ולכן הביא הפת”ש יו”ד סי’ רמב סק”ג הנהגת השב יעקב ח”ב סי’ סד ראוי לכל מי שהגיע להוראה שלא יורה שום הוראה בלתי עיון תחלה בספר וכו’, וכן הביא שם בשם הפמ”ג, וכן כתב האדר”ת בצוואתו שהקפיד ג”כ לפסוק רק מתוך ספר, ויש גדולים שחששו יותר מזה וסירבו לפסוק כלל מלבד במקום צורך גדול.

י) מנהג שהוא קבוע ובא כמה דורות וידוע שיש מנהג שהונהג כן, גם אם יש עליו קושיות, בד”כ יש לזה טעם ויש לזה יישוב ולכן כ’ הפוסקים (רמ”א או”ח סי’ תר”צ סי”ז, ועי’ עוד מ”מ בזה בפרדס יוסף שמות כ”ו ל”ה) שאין ללעוג על שום מנהג כי לא לחינם הוקבעו (עכ”פ לא מנהג של ע”ה).

יא) כשיש פלוגתות בין המורים רשאי אדם לנהוג כדברי רבו גם לקולא בדאורייתא (עי’ חזו”א יו”ד סי’ קנ סק”א וע”פ רשב”א ח”א רנג) וה”ה אנשי מקומו הכפופים למשמעתו (עי’ רשב”א שם), ומ”מ צריך שיהיה רבו ממש ולא סגי שבורר לעצמו חכם שנוהג כמותו בדבר פלוני (עי’ שם בחזו”א סק”ח במכתב עוד פרטים בזה).

יב) כשיש פלוגתא בין המורים וידעי’ מה הדעה העיקרית לדינא, ויש דעה אחת שהיא הוחזקה בפי כל שהיא מחודשת ויחידאה כנגד רבים, משמע דבכה”ג כשברור מה עיקר הדעה בזה א”צ להגיע להוראה להכריע בין הדעות (עי’ ע”ז ז ע”א שהו’ ברמ”א חו”מ כה ס”ב, ואמנם הרמ”א שם מיירי על דיין, אבל עכ”פ מיירי שם בדיין שאע”פ שהגיע להוראה לא הגיע להכרעה בין מחלוקת הגדולים ממנו כדמוכח שם ולכן צריך לנהוג ע”פ הכללים, ועי’ בפת”ש ביו”ד ס”ס רמב דאפי’ החכם עצמו אינו יכול לעשות כנגד רבים שאומרים שהוא טועה בשיקול הדעת, ושם שיקול הדעת נראה דהכונה נטיית הסברא ולא כלשון שיקול הדעת בל’ הגמ’ וסתם הפוסקים דקיימי בסוגיית הגמ’ דהכונה הכרעה בפלוגתא [ועי’ ש”ך סי’ רמב סל”א], ובש”ך יו”ד סי’ הנ”ל סקי”ד כתב דגם לומר הלכה כדברי מי אסור לתלמיד אם הוא מורה על מעשה שלפניו, אבל שם מיירי במקום רבו מצד שמורה במקום רבו).

יג) יש דברים שאמרו חכמים כשאין כוונתם בזה לפסק הלכה וזה מבואר בגמ’ (עי’ ריש הוריות ורש”י ברכות ה ע”א וסוטה כב ע”א ועוד) וירושלמי ופוסקים בכמה מקומות.

יד) כשיש קושי’ ברורה על פסק החכם אם לא הגיע להוראה יעשה שאלת חכם כיצד לנהוג למעשה (עי’ שבת סא ע”א וע”ע שבועות רפ”ג, ועי’ רמ”א יו”ד סי’ רמב ס”ג ובנו”כ שם ובפת”ש מה שהביא מדברי האחרונים, ודברי הרמ”א שם שמותר לחלוק על רבו מכח ראיות מיירי שהוא עצמו הגיע להוראה דבלא”ה אסור לו להורות כמ”ש הרמ”א אח”ז ועי’ בכתר ראש בשם הגר”א שציוהו שלא ישא פנים לשום מחבר עד הרא”ש והיינו ג”כ שהגיע להוראה ולדידן אפשר דהי’ אומר כמה דורות עד אחר הרא”ש מה שבכלל הראשונים, ובשם החזו”א הובא שהנ”י נכנס לכלל הראשונים וכעי”ז התה”ד ומקור חילוק זה בעירובין נג וע’ עוד בנו”כ ביו”ד שם).

יג) ברמ”א חו”מ שם מבואר דחיבורים שפשטו ברוב ישראל הלכה כמותם, ובקהילותינו הונהג כהכרעות המשנ”ב (וע”ע קוב”א חזו”א והאר”י החי בהקדמה), מלבד כשידוע שיש מנהג קבוע אחרת או כשחלקו עליו הפוסקים שלאחריו והדבר משתנה לפי הענין, ויש לדון בכל נידון לגופו.

טו) גם מי שסבור שנתברר אצלו איזה ענין לדינא יש שחששו לומר שלא יסמכו ע”ז ושהוא שלא לדינא ויש לזה מקור מהגמ’ פ”ק דסנהדרין ז ע”ב גבי שיבא מכשורא עי”ש, ובפרט מי שלא הגיע להוראה או שהוא מקום רבו (עי’ סנהדרין ה ע”ב ושו”ע יו”ד סי’ רמב ס”ד ואילך) דבזה אפשר שמחוייב לומר שאין כוונתו לדינא בדבריו (עי’ עוד בריש הוריות הורה לעשות וכו’, ועי’ עוד פרטי דינים ביו”ד סי’ הנ”ל בענין האסור והמותר להורות, אלא דרוב הנידונים שם לא מיירי במי שלא הגיע להוראה אלא במי שהגיע להוראה והוא במקום רבו).

טז) דבר שנתפשט להיתר (משנ”ב סי’ סג בשם פמ”ג) מצינו בכ”מ שחששו לזה ליוהרא (עי’ משנ”ב סי’ יא סקל”ט וסי’ לז סקט”ז ואילך וסי’ סג סק”ו ובה”ל סי’ רסב ועוד) ובפרט במקום רבו אלא אם כן יש לו ראיה לסתור דבריו (משנ”ב סי’ סג שם בשם מהרש”ל) ובביתו וה”ה בצנעא אין חשש יוהרא (עי’ בה”ל שם ועי’ עוד בסי’ סג שם דמנדין למי שמחמיר “בפני רבים”), ויש שנקטו שבזמנינו אין חשש יוהרא (עי’ כתר ראש) לפי הענין.

יז) בספק ברכות חיישי’ בכמה מקומות גם ליחידאה (עי’ בפמ”ג בכ”מ ובכה”ח סי’ קכד בשם חסד לאלפים ועי’ בה”ל ס”ס מז), ונראה דהוא גם צורת התקנה להקל בספק שלא אמרו חכמים את הדבר וכו’ ועי’ במתני’ דידים וגם בצירוף שהוא חומרא דאתי לידי קולא מחשש לא תשא, וע”ע בפמ”ג בפתיחה הכוללת לברכות שציין לו המשנ”ב בס”ס קכד.

יח) לכתחילה טוב לצאת שיטות בכל דבר גם מה שלא נפסק להלכה שמחוייבים לחשוש להם (עי’ בה”ל ריש סי’ תקנו) עכ”פ היכא דאין חשש יוהרא ומחלוקת, ועכ”פ שיטות שלא נדחו להלכה לגמרי.

יט) כל אדם שעושה מעשה ע”פ חכם ואומר קים לי כאותו חכם א”א למחות בו בזה מלבד בחיבורים שנתפשטו בכל ישראל שא”א לומר קים לי כאותו חכם כנגד חיבורים אלו (עי’ רמ”א חו”מ סי’ כה והוא כ”ש באיסור והיתר כמ”ש הנתה”מ), ובמנהג קבוע הוא ג”כ כמו זה, וכשיש ב’ מנהגים קבועים עי’ להלן.

כ) ואם יש חכם שמורה להחמיר ואומר קים לי כחכם אחר שמקיל אינו נאמן על כך [כשאין יודעין שכך דעת אותו החכם] ומנדין אותו (עי’ פת”ש יו”ד סי’ שלד).

כא) מנהג נקבע ע”פ רוב ולא ע”פ מיעוט (מהרי”ק ופוסקים והרחבתי במקו”א).

כב) לא ראינו במנהג הוא ג”כ ראיה (ש”ך ופוסקים והרחבתי במקו”א).

כג) במקום שיש ב’ מנהגים קבועים חשיב ב’ מנהגים (יבמות יד ע”א ורשב”ץ ועי’ מנח”י ואג”מ ושא”פ והרחבתי במקו”א), ויכול להשתייך לאיזה מנהג מהם אם נוהג כמותם בכל דבר אבל א”א בבית אחד שינהוג הבעל כמנהג אחד והאשה כמנהג אחר (רשב”ץ שם ואחרונים, והרחבתי במקו”א, ועי’ יו”ד סי’ קיב לגבי חבורה בפת עכו”ם, ומ”מ הרחבתי במקו”א בדיני קדימה דברכות דבפת עכו”ם נאמרו קולות שלא נאמרו במקו”א כדברמ”א ביו”ד בסוף הסי’).

כד) בפוסקים מצינו דכשיש ב’ קהילות שעלולים למחלוקת מוטב יתפלל כ”א במקום נפרד (רדב”ז ופת”ש ומשנ”ב ועוד והרחבתי במקו”א).

כה) גם במקום שיש ב’ מנהגים קבועים מ”מ כל היכא שיש חשש למחלוקת אפשר שהוא אסור מדינא [עי’ בפוסקים באות הקודם, ועי’ מה שדנו פוסקי זמנינו לענין נפל”א לאשכנזי בבהכנ”ס ספרדי], וכמו”כ בקהל שנוהגין שם בקביעות מנהג אחד [עכ”פ היכא דמוכחא מילתא דלא נימא דהרואה אומר וכו’ באופן שמחמיר מהם במה שאינו ניכר, וכמו שדנו פוסקי זמנינו לענין אי נפל”א לספרדי בבהכנ”ס אשכנזי שאינו ניכר], ועכ”פ היכא שאין מצויים בקהל הנוהגים מנהג אחר להחשיבו כב’ בתי דינים בעיר אחת, א”כ צל”ע דאפשר שאינו בכלל ב’ בתי דינים בעיר אחת כיון שבקהל זה אין ב’ מנהגים [ועי’ רשב”ץ שבבית אחד לא שייך ב’ בתי דינים וכאן אינו ממש בית כיון שאם היו שם נוהגים כמה מנהגים לא היה בזה איסור כיון שאינו מקום פרטי אלא ציבורי, אבל עי’ בפוסקים שצויינו לעיל אות כד, וכנראה דהגדר הוא שבחשש למחלוקת יש בזה איסור, ובכה”ג גם בב’ בתי דינים בעיר אחת אפשר שאין היתר באופנים שיש לחשוש למחלוקת, וצל”ע].

כו) המעי’ בספרי הפסק הקדמונים יראה כי רוב הפסקים נסמכו על ראיות על הקודמים להם ולא נכתבו רק מסברא, ועי’ בחיד”א שכ’ בשם הראשונים דפסק ע”פ תשובת גאון עדיף מפסק ע”פ ראיות בשיקול הדעת (וכ”ש מסברא), והגרי”ש הקפיד על מי שהדפיס ממנו פסקי הלכה שהשיב מסברא מקופיא ואמר וכי כך כותבים ספר הלכה והיה הדבר כואב לו (מתלמידיו), וכן הגרח”ק הקפיד בכה”ג לציין שאינו להלכה, ומ”מ לפי צורך הדור אפשר שיש שראו צורך בזה דעדיף משלא להשיב.

כז) חכם שחוזר בו אם יכול לחזור בו יש בזה כמה חילוקי דינים וע’ ש”ך יו”ד שם סקנ”ח וחו”מ שם סקי”ד אות יז יח ובית לחם יהודה יו”ד שם.

דיני חכם שהורה ג”כ מבוארים בדברי הפוסקים ביו”ד שם, ובתשובה נפרדת [ד”ה כשיש פלוגתא בפוסקים וחכם וכו’] דנתי עוד בנידון הכרעת חכם בדבר שיש בו פלוגתא בפוסקים.

כט) מי שלא שאל להלכה למעשה אלא שאלה כללית בסוגיא לא חלה עליו הוראה לענין שאלת חכם אחר ויכול לשאול חכם אחר (עי’ חוט שני בהרחבה הל’ נדה עמ’ צח) ויש שנקט שאם אמר החכם דעתו בלא שנשאל להדיא ג”כ אין בזה דין חכם שהורה, ועי’ עוד בפרטי דינים אלו בנו”כ ביו”ד סי’ רמב.

ל) יש אומרים דהאידנא מורה שאסר מותר לחבירו להתיר עם ראיה כיון שהאוסר בזמנינו מסתמא אסר מחמת הספק (עי’ בית לחם יהודה יו”ד סי’ רמב סק”ט, ועי’ חוט שני שם מה שדן כיו”ב כשידוע שאסר רק מחמת ספק, ובאופן שידוע שאסר מחמת ראיה גם המקילים לכאו’ יודו אולם עי’ בבית לחם יהודה שם בשם מהר”ם מפדואה סי’ לג שאם טעמו של החכם האוסר פגום מותר לחכם אחר להתיר).

דיני הוראה בשו”ע יו”ד סי’ רמב ובחו”מ סי’ כה ונו”כ שם ופמ”ג בפתיחות לשו”ע ועוד בספרי הכללים.

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

המוצא ד”ת ע”ג הרצפה האם מחויב לגונזן

עם סגולה ישן לא מוגה

{בס”ד מועדים לשמחה להרה”ג רע”מ סילבר שליט”א, אחדשהוש”ת, התגלגלה לידי שאלה הלכה למעשה: שכן השאיר שקית עם חפצים סמוך לדלת ביתו והמנקה של הבנין זרק אותה לפח האשפה הגדול (הצפרדע). הואיל והציוד היה יקר לו הוא שלח את בנו ...קרא עוד

{בס”ד
מועדים לשמחה להרה”ג רע”מ סילבר שליט”א,
אחדשהוש”ת,
התגלגלה לידי שאלה הלכה למעשה: שכן השאיר שקית עם חפצים סמוך לדלת ביתו והמנקה של הבנין זרק אותה לפח האשפה הגדול (הצפרדע).

הואיל והציוד היה יקר לו הוא שלח את בנו לחטט בפח האשפה, והנה תוך כדי חיפוש מוצא שם הבן הרבה קונטרסים עם חידו”ת.

היו שם עשרות עשרות.

ואכן, שכנים סיפרו שבערב חג שכן אחר הניח ארגז עם כל הקונטרסים ליד דלת הכניסה הראשית ואותו מנקה (שאינו בן ברית) זרק גם את הארגז הזה לאשפה.

כעת שואל הבן שחיטט באשפה האם חלה עליו חובה לאסוף את כל הקונטרסים מפח האשפה?
מחד גיסא – לכאורה החיוב לגנוז את הקונטרסים מוטלת על בעליה ולא על הצדיק שנתקל בהם.

ושמא יש להגדיר זאת ג”כ כ’זקן ואינה לפי כבודו’ (אע”פ שכאן לא בדיני השבה עסקינן) – אך שמא יש ללמוד משם גם לנד”ד ד’פעמים שאתה מתעלם’.

מאידך גיסא – לכאורה גריע טפי ממקרה שבו רק היה שומע שנזרק הארגז, כי כאן הראה שעבור הציוד שלו היה מוכן להתבזות ולחטט באשפה, אז עבור ד””ת לא יהיה מוכן?? ובזה שכבר נכנס לפח אע”פ שאינו הבעלים של הקונטרסים – חייב א”ע לדאוג גם לד”ת.

אודה אם כת”ר יוכל להשמיע מדברותיו המחכימות בשאלה מעניינת זו שאירעה אצלינו הערב.

יישר כח גדול וברכת כט”ס,
יהודה}

תשובה

יום שני י”ז ניסן תשע”ו

פעיה”ק ירושלם תובב”א

לכבוד הרב יהודה משה נ”י

שלום וברכה

הנה ראשית מדבריך נראה כי לא קיימת כאן שאלה של השבת אבידה, דהיינו השכן שהניח את הדפים לא היה צריך אותם, אלא היה בדרך לזרוק אותם ג”כ { וכן כתב אלי השואל אח”כ: מדובר בקונטרסים שמישהו הפקיר במסגרת הנקיונות לפסח.

הוא הניח את הארגז בכניסה הראשית של הבנין במקום שברור שמיועד להפקר או לאשפה.

יש לדעת כי השכן שהעמיד את הדפים באופן כזה עשה שלא כהוגן, וכמ”ש רש”י שבת דף קטו ע”א, כל כתבי הקדש טעונין טעונין גניזה – אסור להניחן במקום הפקר [ועיין בהג”ה או”ח סי’ של”ד סי”ב], ועיין משנה ברורה סימן א ס”ק ד שכתב, ויש שהיו רגילין מחמת זה לעשות מנורות של קלף מצויירים להניח בסידורים וכותבים בהם שויתי ה’ וגו’ בן ד’ אותיות ושארי שמות וכו’, וכתב בש”ת בשם התבואת שור שראוי לאזור חיל לבטל המנהג כי ע”פ הרוב אינם משמרים את הקלף כראוי ותשתפכנה בראש כל חוצות וגם כמה פעמים בא לידי מחיקת השם.

ונראה דבמנורות הגדולות המצויירות על קלף שקובעים בבה”כ לפני העמוד תחת טבלא של זכוכית שאין שייך בזה טעם הנ”ל לית לן בה עכ”ל.

והקובעין בע”בלא טבלא יש למחות בידם כי ע”י הנרות שקובעין בעמוד בא ברוב העתים לידי מחיקת השם ח”ו עכ”ל המ”ב.

מה שרצית לצדד לפטור את האדם שחיפש מצד זקן ואינה לפי כבודו, הנה דין זה של זקן ואינה לפי כבודו לא שייך בדברים שאינם דיני ממונות שבין אדם לחבירו, והתוס’ שבועות ל’ א’ גבי דחיית מצוה מחמת כבוד הבריות, כתבו וז”ל, והתם נמי דפריך ממצא שק וקופה מכ”ש פריך וה”מ לשנויי שב ואל תעשה כדמשני בתר הכי אלא דשפיר משני שאני ממון דאיתיהב למחילה וכו’, [ויעויין בגמ’ שהביאו התוס’ שם בפנים שלא נזכר סברא זו של אתיהיב למחילה], ומ”מ חזינן שדוקא בדבר דאתיהיב למחילה שייך פטור של זקן ואינה לפי כבודו, אבל באיסורא לא.

ואולי יש לדון בחיפוש באשפה דיש כאן גנאי גדול טפי כמו מת מצוה שהזכירו שם בתוס’, דבזה אמרינן בשב ואל תעשה שפטור גם באיסורא, אך מ”מ בענינינו מכיון שכבר ביזה עצמו בשביל חפצים שנזרקו לא נראה שיש כאן פטור כזה.

אכן לגופו של ענין, הנה דבר ידוע הוא שבזמנינו ישנה הפקרות בענין קדושת ד”ת, עד שתשתפכנה בראש כל חוצות, וכמעט א”א לעבור ברחוב מרכזי בלא לראות ע”ג הרצפה איזה כרוז של ד”ת או עלון או עיתוני מסחר וכדו’ שמפרסמים בהם ג”כ הלכות ותפילות וכו’, וכבר גילו דעתם כל גדולי ישראל מכל העדות והחוגים במכתבים רבים בכמה תקופות שיש למנוע מזה (נדפס בגנזי הקודש בנספחים, ויש עוד מכתבים שלא נדפסו שם).

ואמנם בחלק מן הדברים יש למקילים דעה יחידאה על מי לסמוך, וז”ל הגרי”ח זוננפלד בשו”ת שלמת חיים יורה דעה סימן קמג, [שאלה] בענין המודעות הנדבקין על הכותלים וכדומה, והדבר ידוע מראש כי כעבור איזה ימים נקלף חתיכות חתיכות ע”י נערים וכדו’ ועכ”פ אינן באין לידי גניזה כהלכה, וא”כ צ”ע על מה שאין נזהרין לערב ולהדפיס בהמודעות פסוקי תורה וכדומה ואפילו שם קודש מז’ שמות שאין נמחקים, ולא ידעתי אם יש בזה צד היתר או דהוי שגגה לרוב הטירדה.

וכתב, תשובה: יעיין שבת (ק”כ ע”ב) עשייה הוא דאסור [גרמא שרי] וכו’.

כלומר דבעצם אין איסור לדעתו בהדבקת מודעות כשיש חשש שיתבזו.

אבל צ”ע דבס’ קנ”ו ג”כ אסר הגרי”ח גופיה גרמא [הובא להלן], וכן מקרה זה של הדבקת מודעות אסר שם בסי’ קמ”ב, ומ”מ ראה מה שכתבנו להלן מהחת”ס.

אבל יש לדון האם ההולך האם יש לו להרים כל דף של ד”ת שיש ע”ג הרצפה, והנה אין חובה לבדוק כל עיתון או כרוז אם יש בו ד”ת [גנזי הקודש קמ”ב בשם הגריש”א, מוריה שנה כ”ב גליון ג’ ד’ עמ’ כ”ב בשם הגרח”ק], וגם בלאו הכי יש הפוטרים עיתונים מגניזה חמורה כדיני ספרים אלא דינם יותר קל מזה, וכן אם מכוסים בב’ כיסוין [ויש אלו הפוטרים לגמרי], אבל במקום שאכן רואה ד”ת על הרצפה האם יש חיוב להרים כל דף לגניזה.

והנה מדאורייתא אין חובה בזה אלא רק בזיון בידים אבל גרמא שרי, ואיתא בשבת דף קכ ע”ב, שאני התם דאמר קרא ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה’ אלהיכם עשייה הוא דאסור גרמא שרי, וכתב בחידושי הריטב”א שם דמכל מקום איכא איסורא דרבנן.

ובשו”ת התשב”ץ ח”א סי’ ב’ כתב שלא הותר גרם מחיקה אלא במקום שהוא עומד להמחק, ועיין בענין זה בארוכה בשדי חמד כללים מערכת המ”ם כלל י”א, וע”ע בשד”ח בקונטרס באר בשדי מכתב י”ד דאף שמותר למחוק מ”מ אסור לבזות אף בגרמא.

וכן בשו”ע איתא יו”ד שם סעי’ י”ג דאסור לכתחילה לכתוב שם שלא בספר, דיוכל לבוא לידי בזיון.

הנודע ביהודה (מהדו”ת או”ח סי’ יז) תמה על כך שהשמיטו הפוסקים את הדין המבואר כאן דמחיקת השם ע”י גרמא שרי.

וכתב הנוב”י דסוגי’ זו נסתרת מכח הסוגי’ דמגילה (כו ע”ב) דאיתא דס”ת שבלה גוזנין אותו בקבר ת”ח, ומסקינן שם דצריך כלי חרס למען יעמוד ימים רבים וכן נפסק בשו”ע יו”ד (סי’ רפב), א”כ מוכח מהסוגי’ דמגילה דאסור לגרום מחיקת השם הואיל וצריך כלי חרס וסותר לסוגי’ דשבת וצ”ע, ומסיים הנוב”י, וידעתי שזה הוא קצת דוחק לומר דהפוסקים סמכו עצמם על דין זה.

אך לפי גודל התמיה לא ידעתי ליישב בדרך אחר, עכ”פ מוכח מזה דאסור לגרום מחיקת השם שלא לצורך מצוה וכו’ עכ”ד.

אכן לפי דברי הריטב”א כאן הכל מיושב, וגם אין כאן מחלוקת הסוגיות, מכיון דהגמ’ במגילה מיירי מצד הדין מה שצריך לעשות, משא”כ הגמ’ בשבת מיירי מדאורייתא.

ועיין בשו”ת אחיעזר (ח”ג סי’ מח ס”ק ב) שנדפסה שם תשובת חותנו הג”ר אלי’ אליעזר זצ”ל וכותב בתו”ד על הנוב”י הנ”ל: ולא הבנתי דבריו, דיותר הו”ל להביא גמרא דשבת י”ד דאמרינן דגזרו טומאה ידים על ספר משום שלא יצניעו ספר אצל תרומה ויבואו לידי פסידא, אלמא מפני גרמא רחוקה כזו גזרו טומאה אשר אפושי טומאה לא מפשינן (ביצה ז) וכש”כ שאסור גרמא קרובה, וע”ש שהאריך לחדש חילוקי דינים בזה, וברור שלא ראה דברי הריטב”א הנ”ל, וגם לא עקרינן תשובת הנוב”י מחמת תשובת חותנו דהגרח”ע, וא”כ יש איסור גרמא בכל גוני, ובכלל זה ג”כ שלא יניח השם בכלי שעלול להמחק שם לאורך ימים, אף שבעצם אי”ז ממש גרמא אלא שבאחריותו כשגונז הספר צריך להזהר שלא יהא באופן שעלול להמחק.

וכ”כ הג”ר יוסף חיים זוננפלד בשו”ת שלמת חיים יורה דעה סימן קנו וז”ל בשאלה, שבת (קט”ו ע”ב): מכאן אמרו, כותבי ברכות כשורפי תורה.

מעשה באחד שהיה כותב בצידן וכו’, נטל טומוס של ברכות ושקען בספל של מים וכו’ – גדול עונש האחרון מן הראשון, ע”כ.

והרי בין בכתיבתו בין מה שאח”כ שקעו במים לא היה כי אם גרמא, ולהלן (ק”כ ע”ב) אמרו: “עשיה הוא דאסור גרמא שרי”, וכן ביו”ד (סי’ רפ”ג ס”ד) דאסור לרקום פסוקים בטלית, הובא בשם שו”ת הרמב”ם, עי’ בב”י (שם סימן רפ”ד סק”ד) – הטעם משום דיכול לבוא בטלית מצוייצת לביהכ”ס, ואיך יביא כתבי הקודש במקום הטינופת, ע”כ.

והרי אינו אלא גרמא.

תשובה: פשיטא, לעשות לכתחילה כן אפילו ע”י גרמא שהוא אסור עכ”ל.

אכן בשו”ת חתם סופר חאו”ח סי’ ל”ב כתב דגרם דמחיקת שם ה’ שרי אפילו לדבר הרשות, ואף על גב דרש”י בחומש הביא בשם הספרי על הפסוק “לא תעשון כן לה’ אלוקיכם” שלא יגרמו עוונותיכם למקדש שיחרב, ומשמע דגרמא אסורה מדאוריתא, ההוא דרש אגדה הוא ואין למדין מן האגדה, עכת”ד.

אבל דבריו יחידאין נינהו, וכבר כתב בספר חסידים (מרגליות) סימן צז מעשה בחסיד אחד שצוה לבנו שלא יהנה יותר מדאי מן העולם ושלא יעברו עליו יותר משלשים יום בלא תענית וכשמת הוציאוהו מקברו והכוהו ונצטערו מאד על הדבר ובא בחלום בלילה לאחד ואמר לו מפני כשהייתי רואה ספרים נמחקים קרועים עם דפי ספרים לא הייתי קושרם יחד ומצניעם עכ”ל.

וכתב שם בברית עולם ושומר הברית והיינו דתנן וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות הכל לאתויי כגון החסיד הזה שהיה בצד מה מחלל התורה שלא חש לביזוי ספרים נמחקים וכו’ גופו דייקא מחולל שהוציאו גופו מקברו והכוהו ונתחלל הגוף אך זהו לכפר זה החטא נפשו בגן עדן מהתענג ומרוך.

וזה עצמו פירוש מורנו הרב מהר”י הכהן ז”ל במעשה המוכס והחסיד שנתחלפו המטות וכו’ כמ”ש בקונטרס חסדי אבות בס”ד ע”ש ודו”ק עכ”ל.

[וע”ע חזו”א ידים סי’ ח’ ס”ק י”ז וי”ח מה שחילק בדיני גרמא ושההתר בגרמא הוא רק לצורך מצוה].

ואמנם יש דין של כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה, ובאחיעזר הנ”ל כתב דהיכא שיש בהם שמות רבים שאני ויש חיוב להצילן, משא”כ שם אחד דע”ז אמרינן דגרמא שרי, והנה גם דברי האחיעזר אזלי רק אם באמת יש הרבה שמות, אבל אם לא נכתבו שמות, וכמו מגילה שנכתבה בכל לשון שאינה מטמאה את הידים לכן י”א בגמ’ שם שא”צ להצילה מפני הדליקה שאין בה שמות (עיין תוס’ מגילה ט’ א’), וכן ספר איוב שנכתב בלשון תרגום א”צ גניזה [עיין שו”ת שלמת חיים יו”ד סי’ קל”ה קל”ו ג”כ שנראה שאין שמות בתרגום איוב], וגם להמחמירין בזה מ”מ מותר עכ”פ להניח במקום התורפה, אכן בר”ח בסוגיא בשבת פירש דמקום התורפה היינו שצריך גניזה, וכ”כ שם בשלטי גבורים, ובחזו”א יו”ד ריש סי’ קס”ד כתב דמקום התורפה היינו גניזה שלא בכלי חרס, דכיון שלא נכתב כדין א”צ כלי חרס [ועי’ או”ח סי’ ס’ סקט”ו].

והנה זה מדינא אין כותבין ורק משום עת לעשות כתבינן ולכאורה ה”ה כל חידו”ת בזמנינו כותבין רק משום עת לעשות לה’, א”כ בכל כה”ג יהא מותר עכ”פ להניחן במקום התורפה, אכן במ”ב סי’ של”ד סק”ל ושעה”צ שם כבר כתב דבזמנינו גם גמרא וכל הספרים חשובין ככתבי הקודש, דבזמנינו כיון שהותר לכתוב הכל והוי הכל בכלל כתבי הקדש, והוסיף הגרש”ז אויערבאך בשלחן שלמה סק”ח דכל הספרים היינו אפילו חידו”ת.

וכתב עוד דאע”פ שכתב החת”ס או”ח סי’ ר”ח שאם אין כונת המחבר לש”ש אין עת לעשות לה’, מ”מ אחרים חלקו ע”ז ולדעתם איסור זה נפקע לגמרי.

ונשוב לענינינו האם יש מקום להתיר בזמנינו שלא יצטרך לאסוף כל דפי ד”ת שרואה ברחוב שהרי יתבטל מלימודו וממעשיו עי”ז, והנה לגבי קריעה על קללה מן הגוי גרסינן בסנהדרין דף ס ע”א, דאמר רבי חייא השומע אזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע שאם אי אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים ע”כ, ופרש”י בזמן הזה – שאנו בגלות ואין אימת בית דין מוטלת עליהם לדון חייבי מיתות.

נתמלא כל הבגד קרעים – לפי שהדבר תדיר, לפי שאין מתיראין מבית דין ע”כ.

וכן הביא שם המאירי מהירושלמי, מהו לקרוע בזמן הזה ר’ חזקיה ור’ ירמיה בשם ר’ יוחנן משרבו הגדפנים פסקו מלקרוע ע”כ.

ודין ישראל מומר כגוי כמ”ש בהג”ה יו”ד סי’ ש”מ סל”ז, [והב”ח חולק].

ויש לדון לפ”ז לדעת ההג”ה במקום שהישראל נפרצו בדבר והתחילו מברכין ל”ע, דלכאורה במקום הזה לא יהא דין של קריעה על ברכת ה’ גם לא על ברכת ישראל, דכולן מומרין לדבר זה, ושיך בזה טעם הגמ’ שכל הבגד מתמלא קרעים, ויש לדון במקום שהישראל נפרצו ומשליכין ד”ת ארצה בראש כל חוצות, אם אפשר לפטור את העובר שלא יצטרך להרים כל ד”ת, ויש לחלק דבקריעת בגד הביזוי גמר נגמר וא”א למונעו ורק שלא חייבו לקרוע את הבגד, אב בד”ת המושלכי ארצה הביזוי מתמשך בכל עת, וא”כ יש להגביהן ע”מ למנוע את המשך הבזיון, וצ”ע.

ולגבי לימוד התורה בזמן שירת הנשים, כתבו הפוסקים, והביא דבריהם במשנה ברורה סימן עה ס”ק יז וז”ל, ומ”מ אם הוא בדרך בין העכו”ם או בעיר והוא אנוס שא”א לו למחות, כיון דלא מצינו דמקרי ערוה מדאוריית’ מותר לקרות ולברך, דאל”כ כיון שאנו שרויין בין העכו”ם נתבטל מתורה ותפלה, וע”ז נאמר עת לעשות לד’ הפרו תורתך אך יתאמץ לבו לכוין להקדושה שהוא עוסק ולא יתן לבו לקול הזמר ע”כ.

וגם כאן הרי אי”ז איסור דאורייתא עכ”פ לדברי הריטב”א ופשטות דברי הגמ’, א”כ אולי נימא כאן ג”כ עת לעשות לה’ דהרי א”א לאסוף בכל שעות היום הד”ת מרחובות קריה.

וראיתי בספר גנזי הקודש עמ’ קמ”ב לגבי הרואה דפי פסוקים והלכות וכתבי הקדש הטעונים גניזה אסור לדרוך עליהם וראוי לאוספם, ואם רבים המה אין חיוב לאוספם, וכתב שם בסק”ו, דנתי לפני הגרי”ש אלישיב בשאלה קשה זו, ואמר שלדרוך ע”ז אסור, ואם אינם רבים ויכול להרימם ינהג כן, אך א”א לומר שיעזוב תלמודו ויאסוף דפים כאלו בחוצות קריה, [והוסיף המחבר: והוא בכלל עת לעשות לה’ הפרו תורתך], ולכן צידד שמאחר שאינם באשפה אלא רק מוטלים ברחוב ומאחר שרבים המה אפשר להקל שלא לאוספם, אך הזהיר מלדרוך עליהם, ושאלתיו אם אפשר להקל מצד שמתחילה הודפסו על דעת לזרקם ברחוב וזוהי צורת הפרסומת, ואמר שקשה להקל מצד זה כי לא משנה דעת המדפיס עכ”ד הגרי”ש.

ועי”ש עוד מה שכתב בדעת הגרי”ש.

וכתב עוד, וכששאלתי להגר”נ קרליץ שליט”א על בעיה זו אמר שקשה לענות על זה.

היוצא מכל זה דבאופן שרואה דפי ד”ת רבים על הרצפה ויקח זמן לאוספן א”צ לאוספן, אך באשפה הגרי”ש לא התיר, ומ”מ יתכן שיוכל לצלצל לשכן שהשאיר את הכתבים במקום שמעיקרו לא היה מותר לו להשאיר שם, ויקח כעת את האחריות בעצמו או ע”י פועל להוציא את הדברים מן האשפה.

הלכות ברכות

קרא פחות

נשאל: ד׳ בכסלו תשפ״ה

מלבוש ניילון שנמכר בחנויות שמכסה כל גופו ובנפרד מכסה גם את כובעו במבנה מותאם לכובע האם מותר לצאת בו בשבת במקום שאין עירוב

הרב עקיבא משה סילבר

הנה מבואר בשו”ע ורמ”א סי’ שא סי”ד ובמשנ”ב שם סקנ”ב שאם יוצא בבגד דרך מלבוש מותר לצאת בו אפי’ להציל משום טינוף בגדיו או מפני הגשמים, אבל אם אינו דרך מלבוש לא. ובניד”ד שהבגד אין לו שום שימוש לא לתכשיט ולא ...קרא עוד

הנה מבואר בשו”ע ורמ”א סי’ שא סי”ד ובמשנ”ב שם סקנ”ב שאם יוצא בבגד דרך מלבוש מותר לצאת בו אפי’ להציל משום טינוף בגדיו או מפני הגשמים, אבל אם אינו דרך מלבוש לא.

ובניד”ד שהבגד אין לו שום שימוש לא לתכשיט ולא לנוי ולא לחימום ולא לכבוד ולא לצניעות אלא רק להגן בלבד אין שום ראיה משם להתיר, ואדרבה כתב שם המשנ”ב בסקנ”ג שטעם ההיתר ללבוש בגד דרך מלבוש להציל מטינוף הוא משום דלעניות חזי למלבוש, אבל בגד שגם לעניות אינו משמש כמלבוש אלא להציל מפני הטינוף דומה יותר למטפחת על הכובע שהזכיר שם המשנ”ב סקנ”ה בשם החי”א לאסור, דהרי גם שם יש איזה דרך מן הסתם להניח מטפחת זו להציל מפני הטינוף, ואעפ”כ לא הותר מכיון שאין דרך להניח למטרת לבישה ואפי’ עניים אין לבושים כך, ואצולי טינוף בלא לבישה אינו היתר כמבואר בסי’ שא סי”ג.

ויש להעיר עוד דבשו”ע שם סכ”ט וס”ל וסל”א מבואר עוד דהמחזיק שולי טליתו יכול לעבור בחיוב חטאת או באיסורא דרבנן, והאופנים שנתבארו להיתר הוא דרך מלבוש כמבואר שם במשנ”ב ס”ק קטו, וכן בבגד שמונח עליו בדרך לבישה עם בתי ידיים יש היתר בזה כמבואר שם בשו”ע סל”א אבל ההיתר בזה הוא רק במגביה קצת כדי שלא יתלכלך אבל במגביה הרבה אסור ולכן המגביה ומניחו תחת זרועותיו אסור כמבואר שם במשנ”ב ס”ק קיז וס”ק קיח, ולפי זה מאחר ויש כאן גוף נפרד מתוך הבגד המונח על כובעו ולא על ראשו כלל איני יודע מה ההיתר לזה.

ומה שהתיר המשנ”ב בסקנ”ג לכסות הבגד שעל ראשה להגן אם מתעטפת קצת מגופה יש ליישב דהיינו בהנחה אחת על ראשה ועל גופה אבל החזקה נפרדת ואחיזה נפרדת על ראשה דמי ממש לאופנים שנתבארו שאסורים כיון שאינם חלק מהלבישה.

קרא פחות

נשאל: ט״ו באב תשפ״הב: מועדים

אורחים שבאו לבית להשתתף בברית שתתקיים בהמשך היום י’ אב האם אפשר להביא להם בינתים מנה בשרית

הרב עקיבא משה סילבר

אי אפשר כדאשכחן במי שאינו בעל הברית לגבי ט’ הימים שהיתר הבשר הוא רק מזמן סעודת הברית ואילך (ראה לענין ט’ הימים תורת המועדים סי’ תקנא סקמ”ו אות ב בשם הגרח”ק) וכן במשנ”ב שם סקע”ה מבואר דבבית אסור לאכול מה ששולחין מהברית ועוד מבואר במשנ”ב בסעי’ הנ”ל דמי שאינו רגיל לבוא ולאכול מחמת הברית אינו בכלל ההיתר לאכול בשר בברית, ומן הסתם שכל מה שאין אוכלין יחד עם הקרואים בכלל הסעודה נכלל בכל מה שכ’ הפוסקים שאין היתר כשאין מוכח שאוכל מחמת שמחת הברית (לכה”פ לפי מה שמנהג פשוט בזמנינו שאין מתחילים הסעודה לפני שמסיימים כל הברית קודש), ואע”פ שבי’ אב הוא קל יותר לכמה עניינים יותר מט’ הימים מ”מ רק כשיש צירוף ברור שאפשר לסמוך עליו לפי הענין אבל בזה לא מצינו מקור וטעם מספיק לומר שנפקע ממנו האבלות מהרגע שהגיע למקום הברית להשתתף שם.

קרא פחות

נשאל: כ״ט באב תשפ״הב: מקוואות

מי שיראה לחפוף סמוך לטבילתה כדי שלא יהיה ניכר לבני אדם (מחמת שהיתה אמורה להימצא באירוע בזמן זה) האם יכולה להרחיק החפיפה לבוקר דמעיקרא

הרב עקיבא משה סילבר

מצינו בשו”ע יו”ד סי’ קצט ס”ה וס”ו דבשבת מותר לחפוף ביום ובשבת ויו”ט הסמוכין זל”ז מותר להרחיק החפיפה יותר, ויש לדון אם ה”ה מותר להרחיק גם בשעת הצורך כמו זה. הרמ”א בשם הב”י לעיל בס”ג כתב דבשעת הדחק שצריכה לחוף ביום ...קרא עוד

מצינו בשו”ע יו”ד סי’ קצט ס”ה וס”ו דבשבת מותר לחפוף ביום ובשבת ויו”ט הסמוכין זל”ז מותר להרחיק החפיפה יותר, ויש לדון אם ה”ה מותר להרחיק גם בשעת הצורך כמו זה.

הרמ”א בשם הב”י לעיל בס”ג כתב דבשעת הדחק שצריכה לחוף ביום או שאי אפשר לה לחוף ביום וצריכה לחוף בלילה יכולה לעשות ובלבד שלא תמהר לביתה ותחוף כראוי עכ”ל ומבואר שם בבהגר”א דדין זה מקורו בגמ’ נדה סח ע”א לפירוש הרמב”ם פ”ב מהל’ מקוואות הט”ז דלא אפשר היינו בשעת הדחק [ועי”ש בס”ק טו דגם רש”י מודה לזה מדינא].

ובש”ך שם סק”ח כתב כגון שהגוים יש להם חג באותו הלילה שאין מניחים להדליק אש בשום בית או אונס אחר וכדאי’ בב”י וכו’ אבל כל שאפשר ביום ובלילה תחוף ביום ובלילה עכ”ל, ובט”ז שם סק”ו כתב כדון שתלך בדרך ולא יהיה לה חמין בלילה או שאר אונס די בחפיפה ביום וכו’ עכ”ל.

ולכאורה לפ”ז ה”ה בניד”ד כיון שאין ראוי שיכירו או ירגישו בנ”א בטבילתה כדלעיל סי’ קצח רמ”א סמ”ח ועי”ש במחבר סל”ד, לכך אם יש חשש שיכירו וירגישו בטבילה (ובפרט כשנמצאת בשעות הללו בין בנ”א המכירים דזה ממש האופן המבואר בגמ’ שהוא מגונה) לכאורה הוא בכלל שעה”ד ויהיה מותר לה לחפוף מעיקרא וכ”ש בניד”ד שהיא לבדה עושה כן ולא כל הקהל ויש בזה יותר בושה וכבוד הבריות.

ויש להוכיח כן מתקנת מהר”ם פדואה שהובאה בתשו’ מהרש”ל סי’ ו ובתשו’ הרמ”א סי’ יט [והסכימו הרמ”א והמהרש”ל עם תקנה זו דלא כהחכם המשיג כמ”ש בכנה”ג סי’ קצט ס”ג] דיש לחפוף בלילה באופן שהמקוה בחצר בהכנ”ס וההמון רואים היאך נכנסים לשם ביום וכ”ש כשמתביישות בזה ואז יש להתיר לחפוף הכל ביום.

ועוד בשו”ע שם ס”ז במקום שיראות לטבול בלילה אין להתיר ב’ קולי וכו’ דתרי קולי כהדדי לא מקילינן אבל חזי’ מזה דחדא קולא מיהא מקילינן ובניד”ד לחפוף ביום.

ובכל גווני אין סמיכת החפיפה לטבילה לעיכובא דבשו”ע סי’ קצט ס”ג לא כתב אלא דחפיפה צריכה להיות לכתחילה סמוך לטבילתה, ומוכח ברמ”א בהמשך הסימן דהך דבדיעבד כשר בהרחקת חפיפה מטבילה הוא אפי’ החפיפה בבוקר, (כן מוכח שם ממש”כ הרמ”א ס”י בשם הב”י עי”ש והבן).

והנה בעצם אסור לעסוק בדברים המדבקים בין חפיפה לטבילה ולכן בזמן זה היה צריך לאסור ליתן איפור וכיו”ב, דמן הסתם איפור רגיל הוא בכלל דברים הנדבקין להלן ברמ”א בס”ו, אבל כ’ הרמ”א שם ס”ו דאם נתעסקה בדברים הנדבקין שבא”א לה להזהר תסיר אח”כ, ולפ”ז אולי גם באיפור אם יש בזה צורך גדול שמתביישת שניכר השינוי וכו’, א”כ כיון שיודעת היכן נדבק יכולה להסיר משם כשמסיימת להשתמש בו [רק דהרמ”א מיירי במסירה לאלתר וכאן הוא לאחר זמן ויל”ע, ואין שייך כאן נידון המהרי”ק שורש קנט ברמ”א לעיל סעי’ ב על יין, דשם מחד גיסא חמיר שהוא בשעת החפיפה עצמה ויש בזה חסרון בצורת החפיפה וגם דשם מיירי לכתחילה ולא בשעה”ד דבדיעבד עי”ש בסעי’ ב’ הדין].

קרא פחות

הירשם

היכנס

שאל כל שאלה שיש לך בהלכה!

שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

השלמה לנידון מה גדר יש לו כשיש לו דבר קטן בהלוואה של דבר גדול (134147)

השלמה על הערה במ''ע (133533)

השלמה לענין אם יש איסור למלווה להלוות לאחר שקיבל ריבית דברים על ההלוואה

בהנ”ל השלמה לנידון של החזרת ריבית דברים

השלמה לענין מי ששאל חפץ ואמר שהוא על אחריותו (133534)

הורדת ספר שכיחא

ארכיון גליונות שכיחא

תגיות

השאלות שנצפו ביותר לאחרונה

פורומים

תגובות אחרונות

צור קשר

נושאי האתר

קישורים מהירים

ניתן לקבל גיליון שכיחא מידי שבוע הישר לתיבת המייל

שלח שאלה

שאל משהו

הגדרות פיצול טקסט

הגדרות פיצול טקסט

הגדרות פיצול טקסט

שגיאה בשליחה

שגיאה בשליחה

🔗 מחולל קישורים וביטויים (תצוגת מקור)