גמרא

מעשה בסדנת אפייה לילדים שנתנו בצק לילדים להכין מיני מאפה בתנור, וכשנשאלו האחראים על הסדנא האם הפרישו חלה מן הבצק, השיבו שהבצק אינו ראוי לאכילה כיון שעבר הרבה ידים שאינן נקיות ולכן אינו צריך הפרשת חלה עכ”ד.

אולם יש להעיר ע”ז בחלה פ”א מ”ח וביצה כא ע”א אי’ דעיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה וכ”ה בשו”ע יו”ד סי’ של ס”ט (ועי’ תוס’ קידושין נט ע”א ובפנ”י שם), ולכן בניד”ד מאחר שהילדים אוכלין מן העיסה לא גרע מעיסת הכלבים שאם הרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה כיון שמשמש לאכילת אדם.

ומ”מ אם אופים העיסה שלא למטרת אכילה כלל יש מקום לדון דחשיב כאופה פת לבהמה ולחיה דפטור כמ”ש ביו”ד סי’ של ס”ח, אולם גם בזה לדעת השו”ע ביו”ד שם מיהא אם עשוי כתיקון פת חייב אפי’ הוא עשוי לכלבים כמבואר שם ס”ט לגבי עיסת כלבים, ומסתמא דחשיב אפוי כתיקון פת כיון שאין ניכר בזה שנעשה בידיים שאין נקיות, וכל דבר שראוי לאכילה ע”י הדחק לא חשיב שאינו ראוי לאכילה עכ”פ כשנעשה לאכילת אדם (ולהלן יתבאר עוד), וגם דבאופן של השו”ע שאפאה שלא למטרת אכילה פטורה אם ניכר שאינו ראוי לאכילה לגמרי (אלא ע”י הדחק ועי’ להלן בזה) יש מקום לטעון דדוקא באופן שאפאה באופן שניכר באפיה עצמה שאינה מיועדת לאדם אז פטור וכלשון השו”ע שם “ודוקא שניכר בה שהיא לכלבים כגון שאינה ערוכה ועשויה בצורת לחם” והיינו כגון באופן שאפאה כלימודים (בירושלמי עי’ להלן) אבל באופן שאינו כ”כ ניכר שרק נעשה בידים שאינם נקיות אפשר דאינו בכלל הפטור שלא עשאו לאכילה לדעת השו”ע וכן משמע בשעה”צ סי’ תנד סקי”ד דתליא בצורה ובהכירא דרק אז יש פטור זה לדעה זו.

[ועדיין צל”ע דשמא באופן שאופה שלא לאכילה כלל אלא להתלמד קיל מעשאה לבהמה, ואז גם אם לא ניכר שהוא עשוי להתלמד פטור אבל נראה שזה אינו, דכל שאינו ניכר שהוא אינו משמש לאכילה חייב לדעת השו”ע יו”ד, ועצם מה שאינו משמש לאכילה אם ראוי לאכילה אינו פטור לדעת השו”ע יו”ד מידי דהוה אשאר מתנות כהונה, ועי’ עוד בשעה”צ סי’ תנד סקי”ג דלדעה זו גם המיעוט בספרי זוטא דממעט חלה מעיסה לחיה הוא רק בצירוף הכירא בפת אבל בפת בצורת פת לא נאמר מיעוט מחלה, ומה דמשמע ברמב”ם בפ”ו הי”ב דמה שאינו למאכל אדם אינו חייב בחלה אזיל לשיטתו לעיל ה”ח דחולק על רוב הראשונים בזה דפטור אם אינו לאדם אף אם היא פת נקיה, ואינו דעת השו”ע ביו”ד שם וכמו שיתבאר].

ובלא”ה מאחר שנעשית מתחילה כתיקונה כבר נתחייבה (עי’ בש”ך ריש סי’ שכט סק”ד ובב”י שם שי’ ר”ת ומהר”ם ורא”ש, וכמובן דבניד”ד גם המחבר מודה שחייבת משאר הטעמים שנתבארו כאן), ואפי’ באופן שאכן יש פטור של עיסת הכלבים וגלגלו מתחילה לשם עיסת אדם אה”נ דיש מחייבים ובפרט אם מיירי בעיסה עבה ועי’ מהרי”ט אלגזי הל’ חלה אות ד’ בהרחבה בשי’ ר”ת בזה.

ובגוף ענין עיסת הכלבים הנ”ל שפטורה מן החלה  ושאם הרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה היה מקום להציע כמה אופנים לבאר הענין וכדלהלן.

א’ עיסת הכלים שאין הרועים אוכלין ממנה היא עיסה שאינה ראויה לאדם, משא”כ עיסה שהרועים אוכלין ממנה היא ראויה לאדם, ומתני’ מיירי בב’ מיני עיסות השונות זו מזו ברישא ובסיפא ומש”כ שהרועים אוכלין ממנה ר”ל אם הרועים אוכלין ממנה שאז היא מין עיסה אחרת.

ב’ עיסת הכלבים ראויה לאכילה רק ע”י הדחק, ולכן אם הרועים אוכלין ממנה מתחייב עי”ז בחלה דמחשבתם משוית לזה אוכל אבל אם אין ראויה לאכילה כלל אזי אין מועלת מחשבתם של הרועים דבטלה דעתן אצל כל אדם.

ג’ עיסת הכלבים היא עיסה לכל דבר, דכל עיסה חייבת בחלה כל שראויה להיאכל על ידי אדם וככל חיובי מתנות כהונה, אבל מחשבתו דבעי לה לכלבים מפקיעה ממנו דין לחם, וכ”מ בפהמ”ש להרמב”ם דמחשבה מוציאה מכלל לחם ע”י שמחשב לה לכלבים, ומעין זה מצינו במאירי בברכות ל”ז שכ’ דלחם לקישוטי נשים פטור.

ובירושלמי נחלקו אמוראי אם פטור עיסה דכלבים הוא רק באופן שעשאה עם מורסן או כלימודים באופן שאינו ראוי כ”כ לבני אדם או גם בכל עיסה הדין הוא שאם עשאה לכלבים פטורה.

ובשו”ע יו”ד סי’ של ס”ט מבואר דעיסה של כלבים פטורה רק אם עשאה באופן שניכר שהוא רק לבהמה, ומשמע דאם מיוחדת לבני אדם סגי במה שחישב שהיא לבני אדם גם אם עשאה באופן שנראה שהוא לבהמה (ועי’ ברכות לח ע”א).

ובגוף פלוגתת הירושלמי הנ”ל ציין הבהגר”א שם שהוא מחלו’ הפוסקים היאך לפסוק דהרמב”ם בחיבורו פסק כהמקילים בירושלמי שם, דבכל גווני אם עשאה לכלבים בלבד פטורה, [ויש להוסיף דאזיל לשיטתו בפהמ”ש דמפרש שמחשבתו לבהמה מפקיעה העיסה מכלל חיוב חלה], אבל הר”ש וסייעתו פסקו כהמחמירים בזה דגם עיסת כלבים פטורה רק אם עשויה באופן הניכר שהוא לכלבים שיש בו מורסן וכן פסק השו”ע ביו”ד שם, אבל באו”ח סי’ תנד ס”ב פסק השו”ע כדעת הרמב”ם והרמ”א שם פליג ובגמ’ ביצה בבלי משמע כהסוברים דמתני’ דחלה מיירי בעיסה שאינה ראויה לאדם ממה דאמרי’ שם דאמרי’ הואיל וחזי לאדם ומוכח דלגבי עיסת הכלבים ל”א הואיל, ע”כ דברי הגר”א בקיצור.

וכן מבואר במשנ”ב שם דהמחבר באו”ח שם אזיל כדעת הרמב”ם [וכבר בקיצור ברמ”א] דעיסת הכלבים אינה תלויה במרכיבי העיסה דלעולם אם נתכוון לאדם העיסה חייבת ואם נתכוון לבהמה העיסה פטורה אע”פ שהעיסה עשויה כתיקונה כמאכל אדם, אבל הרמ”א סובר דלא אזיל בתר כוונה כלל אלא אם עשוי כעיסת אדם או כעיסת בהמה.

[וביארתי דברי הרמ”א באו”ח שם כמו שביארו במשנ”ב שם (ועי’ בבהגר”א ביו”ד שם מש”כ בדעת הרמ”א), והנה ברמ”א באו”ח שם כ’ שאינו קרוי לחם כל זמן שאין הרועים אוכלים ממנו, וא”כ לא מצריך ב’ הטעמים שגם יהיה מיועד לכלבים וגם לא יהיה ראוי כ”כ למאכל אדם, והרמ”א אינו סובר כהרמב”ם דתליא במה שהלחם מיועד דהרי בא להדיא לפלוג על הרמב”ם, א”כ ר”ל דבעי’ שיהיה ראוי לרועים, אולם המעי’ בשעה”צ סקי”ג יראה דאין כוונתו ג”כ לחלק בין השו”ע יו”ד שם לרמ”א באו”ח שם, אלא דסובר דהם ב’ מיני פטורים, דיש פטור שאינו ראוי למאכל אדם ויש פטור שעשוי לכלבים וניכר שעשוי לכלבים ואז בעי’ ב’ תנאים, ועי’ להלן].

היוצא מזה דדעת השו”ע באו”ח שם דהכל אזיל לפי דעת וכוונה ולא לפי תרכובת הלחם [וזה כהפירוש הג’ הנ”ל אבל נוסף בזה עוד דגם אם ראויה ע”י הדחק הוא מחוייב בחלה אם ראויה לאדם], ודעת הרמ”א שם (לפירוש המשנ”ב) דהכל אזיל לפי תרכובת הלחם [וזהו כעין הפי’ הא’ הנ”ל], ופשטות דעת השו”ע ביו”ד שם דכדי לפטור בעי’ ב’ התנאים, הא’ שיהיה מיועד לכלבים בלבד והב’ שיהיה ניכר שהוא לכלבים [וזהו כעין הפי’ הב’ הנ”ל], ולפי מה שנתבאר אין דברי השו”ע ביו”ד בהכרח חולקין לדינא על הרמ”א באו”ח וכמו שיתבאר עוד להלן.

וברע”ב בחלה שם כ’ דעיסה שהרועים אוכלין ממנה לא נתערב בה מורסן כ”כ משא”כ עיסת הכלבים משמע בסוף דבריו שם שראויה לאכילה רק על ידי הדחק, ומבואר שסבר דתליא במהות העיסה דעיסת הכלבים הפטורה היא עיסה שנעשה בה שינוי במהותה שאינה ראויה לרועים אלא ע”י הדחק.

אמנם בשוע”ר סי’ תנד בדעת הרמ”א נקט דאפי’ ראויה רק ע”י הדחק הוא בכלל עיסת הרועים עד שלא תהיה ראויה אפי’ על ידי הדחק, ועי’ גם בבהגר”א ביו”ד שם שכ’ דלשי’ הר”ש וסייעתו עיסת הכלבים אינה ראויה לאדם (ואפשר דלאו דוקא אלא רק שר”ל דלגבי יו”ט לא אמרי’ הואיל אלא בראויה מעיקרא ולא בראויה ע”י הדחק) ועי’ גם במשנ”ב שם סק”י שכתב דהיכא שמעורב בו מורסן הרבה ואינו ראוי לרועים לאכול מזה אין שם לחם עלה ואפילו חשב להדיא גם לרועים בטלה דעתו דאין דרך ב”א לאכול לחם כזה עכ”ל [ועי’ בבה”ל שם שדן בגדר ביטול מלחם ע”י מורסן ולכל הצדדים שם הענין הוא שברגע שאינו ראוי לאכילה אינו לחם והיה מקום לטעון דלא תליא בגדרי ראוי למאכל אדם אלא דברגע שאינו ראוי לאכילה כדרך בני אדם אינו בכלל לחם אבל לפי מה שבמשנה בחלה שם תולה בדין זה גם אם נאפית ביו”ט או לא ש”מ דאי”ז הגדר].

[ובפשוטו הרע”ב ושאר האחרונים חולקים אם ראויה ע”י הדחק חשיבא ראויה או לא, ופשטות הסוגי’ בירושלמי והראשונים היה מקום לפרש כהרע”ב בזה דעירב מורסן עדיין שייכת להאכל ע”י הדחק, ואעפ”כ פוטר מכיון שעשאה לכלבים, אבל בדוחק יש מקום לומר דהרע”ב והאחרונים לא פליגי אלא דביכולה להאכל על ידי הדחק ועשויה לכלבים פטורה כמתני’ לפירוש הרע”ב והאחרונים מיירי כשעשויה לאדם ואז מהני מחשבתו לחייבה בחלה אם יכולה להאכל ע”י הדחק ורק אם אין ראויה לאדם כלל כדרך בני אדם אז פטורה.

ויש ליתן לב לנקודה נוספת דהגר”ז בהבאתו שי’ הרמב”ם והשו”ע או”ח שם שלא פסק כמותם לא הזכיר דאפי’ אינה ראויה לרועים חייבת אם חישב לרועים, אלא כ’ אפי’ היא פת קיבר, ויש לבאר בדעתו דבאינה ראויה לאכילה אין צד שיהיה חייב אף אם חישב עליה ואף לשי’ הרמב”ם והשו”ע, וא”כ עיקר מה שחולק הרמ”א על המחבר לפירושו של הגר”ז הוא רק דבפת נקיה שחישב לכלבים להרמב”ם והשו”ע פטורה ולהרמ”א חייבת, אבל במקרה הפוך בפת שנאכלת רק ע”י הדחק שחישב רק לכלבים אפשר דמודה דגם להרמ”א פטורה כמבואר ברע”ב (דקאי בדעת הראשונים דקאי הרמ”א כוותייהו) שלא הצריך שלא תהיה ראויה לאדם אלא שתהא נאכלת רק ע”י הדחק ועשויה לכלבים].

ובהנ”ל יש להוסיף דבמשנ”ב ושעה”צ בדעת הרמ”א משמע דיש ב’ פטורים, הא’ שעשאו באופן שאינו ראוי לאכילת אדם שמעורב בו הרבה מורסן, והב’ אם עשאו לכלבים ואין בו צורת פת, והיינו דרצה להשוות דברי הרמ”א באו”ח שם עם דברי השו”ע ביו”ד שם שעומד בשיטות הראשונים שפסקו כהרמ”א בזה, ויש להוסיף דהם ב’ הדעות בירושלמי שם אם הפטור באופן שריבה בה מורסן או באופן שעשאה כלימודים.

[ובאמת יש לדון בזה דמנ”ל דמודים זה לזה כיון דהם ב’ דעות בהירושלמי ואולי בזה גופא פליגי דלהמחבר תליא בהיכר בצירוף מה שהעיסה עשויה לכלבים ולהרמ”א תליא במה שאינו ראוי לאדם דפסק כהדעה דריבה מורסן ומפרש דבזה אינו ראוי לאדם, ובאמת יעוי’ בבהגר”א ביו”ד סי’ של שם, שנקט שהוא מחלוקת ראשונים אם הלכה כמר או כמר, ולפי דבריו לא ב’ האופנים נפסקו לפטור להלכה, ואילו הרע”ב י”ל דצירף ב’ הדעות יחד וסבר דגם הדעה בירושלמי דריבה מורסן מיירי בראוי ע”י הדחק ומ”מ פטורה רק בצירוף התנאי השני שהיא עיסה שעשויה לכלבים, ובאמת עיקר דברי הרע”ב שם בביאור דיני טומאת אוכלין בעיסת כלבים שחישב עליה אפשר דאין בהם חולק דלא מיירי בנפסל מאכילה ואעפ”כ פשטות דבריו דמיירי בעיסה שראויה יותר מזה ע”י הדחק לאדם].

ובניד”ד אמנם אין בו שינוי היכר ואין בו פחיתות ש”אינו ראוי לאכילת הרועים” אלא ראוי לכה”פ ע”י הדחק ואין ניכר הפחיתות ולכן חייב בחלה לדעת הרמ”א, וכ”ש שנתבאר דלפי’ הגר”א בלאו הכי אינו מוסכם דב’ האופנים הנ”ל (ריבה מורסן ועשאה כלימודים) שייכים לפסק הלכה, וכ”ש בניד”ד שמשמש לאכילת אדם ואז חייב לגמרי בחלה לכו”ע כיון שראוי לאכילה ועשוי לאכילה.

היוצא מכ”ז דאם העיסה משמשת למאכל הילדים וניתנת לאכול ע”י הדחק יש להפריש חלה בברכה ואם העיסה משמשת לחוג בלבד ולא לאכילה לבני ספרד יש להפריש חלה בלא ברכה (כיון שיש בזה סתירה בשו”ע), ולכאו’ גם לבני אשכנז אף דמעיקר הדין יכול לברך (כהבנת המשנ”ב בדעת הרמ”א ורוב הראשונים שהם הר”ש והרא”ש והטור ואו”ז ועוד ומשמעות נטיית הגר”א ע”פ הגמ’ בביצה ובפרט דגם דעת המחבר אינה ברורה בזה דיש סתירה במחבר) מ”מ החושש להפוטרים (שהם דעת הרמב”ם והמאירי והשו”ע באו”ח שהוא כדעת ר’ בא בירושלמי) שלא לברך לא הפסיד (וכן מוכח בדרך אמונה פ”ו מהל’ בכורים ס”ק קט שחשש לכל הדעות בזה ע”פ הכרעת מהר”ם מרוטנבורג).

לסיכום בניד”ד אפשר להפריש בברכה אבל אם מיועד להתלמד בלבד ולאחר מכן להשליכו לאשפה ראוי שלא לברך.

השלמה לנידון לגבי הפרשת חלה מעיסה שאינה מיועדת למאכל

נתבאר דיש מחלוקת הפוסקים לגבי הפרשת חלה שראויה לאכילה ואינה מיועדת לאכילה האם פטורה מהפרשה או לא.

והנה במג”א ריש סי’ ח’ כתב וי”ל דהפרשת חלה אינו מצוה כ”כ דאינו עושה אלא לתקן מאכלו דומיא דשחיטה עכ”ל, והי’ מקום לפרש בכוונתו דאינו מוכרח דר”ל שאם אינו רוצה לאכול מהעיסה א”צ להפריש אלא שאם אינו רוצה לאכול אינו עושה עיסה ולכן בציצית צריך לעמוד ובחלה לא.

ואציין בזה עוד נקודה קטנה דהנה בבהגר”א או”ח סי’ ח ס”א הקשה על מש”כ המג”א שם דהלא אסור לעשות עיסתו קבין ואמרינן בפ”ג דפסחים מאי דעתך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא כו’ עכ”ל, ואולי יתכן לומר בזה איזו הבחנה דהגר”א לא הקשה על המג”א מטעם שיש חיוב הפרשה מעצם מה שיש לו טבל, דיש גם ראיות כנגד זה כמבואר בסמוך, אלא גם קושיית הגר”א היא מצד הגדרת המצוה, דבהך דינא דאין לעשות עיסתו קבין מבואר שהחלה אינו רק מכשיר את המאכל אם ירצה לאכול אלא בע”כ מחוייב שלא להפקיע עצמו מן המצוה כיון שיש לו מצוה המזדמנת לפניו (עי’ משנ”ב סי’ קכח ע”פ הש”ך ביו”ד סי’ רמב דיש איסור לעשות טצדקי להפקיע עצמו ממצוה), והוא נפק”מ גם לענין שא”א לומר שהגדרת המצוה קילא מציצית, דהנה המג”א טען להנ”ל דהגדרת מצות הפרשת חלה אינה מחייבת עמידה מכיון שיכול לפטור עצמו שלא לאכול ושלא להפריש וע”ז לא הקשה הגר”א דיש עליו חיוב שאם יש לו בצק שמחוייב להפריש דטענה זו עדיין אינה פירכא על סברת המג”א, אלא קושיית הגר”א היא שאינו יכול לעשות טצדקי להפקיע עצמו מחיוב חלה כמו כל מ”ע שאינו יכול לעשות טצדקי להפקיע עצמו מחיובם ובזה חזי’ דההגדרה בזה היא מ”ע דרמיא עליה, כך יתכן לומר (רק דצע”ק הלשון שהזכיר הגר”א בשם המג”א דחלה אינה מצוה).

והט”ז ביו”ד סי’ א’ סקי”ז כתב בתוך דבריו (לענין מי מברך עי”ש) דבהפרשת תרומה הוה עיקר הברכה על מצות הפרשה לא על איסור אכילת טבל שהרי מצות ההפרשה חיוב עליו אפילו אם אינו רוצה לאכול מן התבואה עדיין א”כ הוה מצוה זאת כשאר מצות וכו’ עכ”ל, והיינו שנקט שיש חיוב להפריש גם אם אינו רוצה לאכול מן העיסה כלל, ולפי המתבאר אינו בהכרח סותר דברי המג”א הנ”ל.

וכעי”ז שמעתי מהגרח”ק (בשיעורו בקול הלשון) שדייק מהירושלמי שאין להשהות אצלו פירות שאינן מעושרין, ויש להוסיף דכך פשטות הסוגי’ דחזקה על חבר שמעשר כל פירות שתחת ידו [אף דהי’ מקום לטעון שסתם פירות לאכילה] וגם פשטות המתני’ דאין מוכרין טבל אלא לצורך אע”ג דהמוכר א”צ לאכול, וגם דעת רש”י והתוס’ בשבת כו ע”א דהנאת כילוי אסורה ע”י זר אפי’ בטבל (ואולם עי’ שם רשב”א וראש יוסף), משום שיש כאן ממון כהן, וקי”ל מתנו שלא הורמו כמי שהורמו דמיין (עי’ רמב”ם נחלות פ”ג ה”ג, אישות פ”ה ה”ו ושעה”מ שם, מעשר פ”ו הכ”א, שו”ע חו”מ סי’ רעח ס”ה), ואע”ג דהוא ממון שאין לו תובעין מ”מ ממון שאין לו תובעין אינו הפקר עכ”פ בדיני שמים וכבר האריכו בזה ואכה”מ.

אולם אא”ז הרע”א ביו”ד סי’ א’ על דברי הט”ז שם כתב לא מצאתי זה דבפשוטו הוא רק כשרוצה לאכלו אסור עד שהפריש תרומה ובמג”א רסי’ ח’ כ”כ לענין חלה עיין שם וה”נ בתרומה עכ”ל, ולפי המתבאר בפנים התשו’ דלעיל הוא צ”ב דהרי לכאו’ יש פוסקים שמחייבים בהפרשת חלה להפריש אם ראויה לאכילה גם כשאין מתכוון לאוכלה וכמשנ”ת, ולמה כתב הרע”א לא מצאתי זה, וגם דלכאו’ אין הכרח מהמג”א וכמשנ”ת.

ואולי מתוקף הקושי’ יש לומר בדוחק דגם הרע”א אין כוונתו לזה אלא בא רק להקשות על הגדרת הט”ז שהיא מצוה דרמיא עליה שיצטרך לברך בעצמו מחמת זה וע”ז הקשה הרע”א דמצד ההגדרה היא מצוה המוטלת עליו רק אם ירצה לאכול ואז כשבא לתקן מאכלו יצטרך להפריש אבל אין חיוב לתקן מאכלו וכמו שנתבאר דיתכן לפרש כן דברי המג”א, אולם באמת שפשטות דברי הרע”א אינם כן וגם בשו”מ קמא ח”ג סי’ פג נקט כן [ושם נדחק לפרש כן גם בכוונת הט”ז אבל שאר האחרונים לא קבלו כן בדעת הט”ז].

בחזו”א דמאי סי’ ד סק”ב הוכיח כדברי הט”ז מכח דברי התוס’ בר”ה דף ד’ ע”ב דשייך בל תאחר במעשר פירות, ובהערות הגריש”א בבכורות יא ע”א הקשה על דברי המג”א מדברי התוס’ בגיטין כה ע”א וגם קצת נתקשה מדברי הגמ’ בבכורות שם ויישב שם הקושי’ מדברי הגמ’ בלבד, ועי’ גם דרך אמונה פ”א מהל’ תרומות סק”ח שהביא כמה ראיות מהירוש’ [ברפ”ד דשקלים שמבו’ שם כדברי התוס’ הנ”ל] והראב”ד ע”ז ז ע”ב והמאירי פסחים ז’ וגם בדעת הרמב”ם נקט כמש”כ הט”ז (מלבד מה שהביא שם בשם רש”י שנקט שחולק על הט”ז וידובר בזה להלן).

ומ”מ לפמשנ”ת אפשר דהמג”א לא נתכוון לדבר זה וכנ”ל דבלאו הכי מבואר בפוסקים דיש מחייבים בחלה כשאין אוכל וגם להפוטרים הוא מדין דלא מקרי לחם בכה”ג אבל אם נתחייב כבר נתבאר דאינו פשוט לפטור גם אם אין אוכלו עי’ במקורות שציינתי בפנים וכ”ש בפירות שמעיקרן עומדין לאכילה לגבי הפרשת תרומות.

באחרונים יש שהביאו ראי’ מרש”י גיטין מז ע”ב ד”ה מדאורייתא לומר שאין חיוב בשעת ההפרשה (עי’ מהר”ץ חיות שם ואהל יצחק עמ’ שסו בשם הגרא”ו ושו”מ ודרך אמונה שם, ועיקר דברי הגרא”ו צ”ב דהא מתני’ היא אין מוכרין טבל אלא לצורך ואולי מלצורך קשיא ליה בחשבון הדברים שם מצד הנאה עי”ש, ולגוף הנידון בהנאה מטבל עי’ שבת שם ובראשונים שם אלא דשם עיקר הנידון מיירי בהנאת כילוי), ולולי דבריהם הי’ מקום לפרש דברי רש”י באופן אחר דהנה רש”י שם כתב חילוק בין מעשר לבכורים דבבכורים למאן דאמר אין קנין לגוי להפקיע א”כ נשאר חיוב על הישראל אבל במעשר אין חיוב שנשאר על הישראל מכיון שהחיוב במעשר הוא רק אם רוצה לאכול, ולענ”ד רש”י לא מיירי בכל מעשר של שדה של ישראל שהחיוב רק אם רוצה לאכול, אלא בשדה ששייכת לגוי שהקנין הממוני חל ובכה”ג אין חיובי ממון על הישראל אלא רק חיובי איסור וחיוב בכורים הוא חיוב איסור מיד אבל חיוב מעשר הוא חיוב ממון מיד וחיוב איסור כשבא לאכול, ולכן דברי רש”י נאמרו רק במקרה כזה שהגוי קנה את השדה מישראל.

והנה המפרשים באמת נתקשו (עי’ חזו”א אה”ע סי’ רמז ד”ה ומש”כ בביאור תמיהת הרמב”ן בגיטין שם ע”א על פרש”י ועי”ש גם במהרש”א ד”ה לוקח) על פרש”י איך שייך שהממונות נפקעו וחיובי הבכורים נשארו, אבל חזי’ דאה”נ חיוב הבכורים לא נפקע, ועי’ בקוב”ש ח”ב סי’ יד סק”ד מש”כ לבאר דבעלות קדושת הארץ נשארה ביד הישראל, וגם המפרשים שלא קבלו חידוש זה עכ”פ חזי’ שסובר רש”י דחלות הממון לא הפקיע את חיובי הבכורים כאן שהוא חיוב של מצוה שלא נפקע בכדי ע”י המכירה אבל לענין מעשרות לא נאמר דבר זה כיון שכל חיוב המעשרות בפרי (קודם שבא לאכלו) הוא חיוב ממוני בלבד [ואילה”ק על ביאורנו דמנ”ל באמת לחלק כן בין בכורים למעשרות דנהי דטעונים הבאת מקום מ”מ גם לתרומה יש דינים כגון חומש ומיתה אילה”ק כן דבלאו הכי לפי כל ביאור תקשה כן על רש”י, אבל עכ”פ לביאורנו יש לומר דמכיון שבכורים הוא מצוה שבין אדם למקום לא נפקע על ידי העברת הממון לגוי משא”כ מעשרות הגדרתם כחיוב ממוני כלפי אדם אחר].

הנה לענין תורה אמרי’ וכל חפציך לא ישוו בה אפי’ חפצי שמים, ובירושלמי פ”ק דפאה אמרי’ אפי’ כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה, ובירושלמי דברכות אי’ פלוגתא דר’ יוחנן ור’ שמעון בר יוחאי אם תלמוד גדול או תפילה עדיפא, ומשמעות ההכרעה במו”ק שם וכן בקידושין מ ע”ב שתורה עדיפא מכל המעשים, וכן בפ”ק דשבת י ע”א אי’ דרבא אמר על מאן דמאריך בצלותיה שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, ועד כאן לא פליגי אלא דאידך אמורא סבר דזמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד, אבל לא שהתפילה קודמת לתורה.

ובדינים והנהגות חזו”א אי’ שהחזו”א לא היתה דעתו נוחה ממה שמאריכים התפילות בישיבות ולא לומדים מספיק בר”ה, ופ”א אכלתי סעודת שב”ק בבוקר בבית הגרח”ק בשבת הסמוכה לר”ה מלאחריה והיה שם הרב טויב וסיפר שכשהחזו”א היה ע”ג המדרגות של ישיבת פוניבז’ למטה ושמע שעדיין תוקעין בשעה המאוחרת שביום אמר שאביי ורבא (נקט כן ע”ש הגמ’ בסוכה כח ע”א עי”ש) אינם שמחים בתקיעות הללו, והוסיף ע”ז הגרח”ק דאה”נ צריכים גם ללמוד בר”ה.

ואמנם בפוסקים נזכר להאריך עד חצות אבל יש צד דהיינו בפיוטים ולא בניגונים עי”ש במשנ”ב ועכשיו שהדורות חלושים ויש חיזוק לבנ”א גם בניגונים מה טוב, אבל תורה עדיף, ואמנם בשלה”ג פ”ק דברכות אי’ שת”ח לא יפרוש מאמירת פיוטים עם הציבור והביאו הרמ”א, ומעי”ז כ’ המשנ”ב ומטה אפרים ג”כ כמדומה לענין סליחות, מ”מ הענין מובן שהת”ח שיכול לעסוק בתורה הוא עדיף מאמירת פיוטים, ואינו צריך להמנע אלא מחמת ע”ה, כענין שכ’ המשנ”ב לענין לימוד בחזהש”ץ כשיש כבר עשרה ששומעין, ולכן כשמסתיימת התפילה ואין חשש שיתבטלו ע”ה מחמתו אם לא יאמר פיוטים אז ישוב לתלמודו.

ובשם הגרי”ז אמרו שהיה לומד כל הר”ה תהלים וטעמו ונימוקו עמו לפי שהיה מרבה בעיון בהמ”ד ואם ילמוד גמרא ויחפש תירוצים בספרים נמצא שיש זמן שאינו לומד בר”ה, אבל כשאומר תהלים לומד כל הזמן, אבל גם הגרי”ז עשה כן בתורת לימוד ולא בתורת תפילה (דבתורת תפילה יש צד שפטור אף מברכה”ת עי’ משנ”ב סי’ מו), ואמרי’ שביקש דוד המלך שיהגו בהם כנגעים ואהלות ולהנפה”ח לא נתקבלה תפילה ורובא דעלמא פליגי עליה, עי’ במגיה חדש של של”ה מה שהביא בזה, עכ”פ כל הכתובים הם בכלל תלמוד תורה כמבואר בשו”ע יו”ד סי’ רמו, והנידון רק אם נתקבלה תפילתו שיהגה בהם כמו נגעים ואהלות.

ראיתי כל הקושיות שהעליתם בס”ד, ואכתוב בזה ביאור המאמר ע”פ המתבאר בגמ’ עירובין נה ע”א ורש”י שם דלפי זה יתיישבו לך כל הקושיות.

ענין המאמר שאילו היתה התורה בשמים היית צריך לעלות אחריה הכונה בזה ללמד שגם במה שקשה בלימוד התורה צריך אתה להערים ולבקש תחבולות ועצות כדי לקיים בעצמך את הלימוד.

וממילא ראשית כל מיושב כלל מה באו ללמד בזה (מה שהתקשיתי למה הוצרכו להשמיענו מה נעשה אילו היה דבר שאינו) דבאו ללמד כנ”ל.

שנית מתיישב לך מה שהתקשית שאילו היתה בשמים לא היתה ניתנת לבני אדם, והכונה כנ”ל אילו היתה מרוחקת ממך ומ”מ היתה ניתנת לך ללומדה היית צריך ללומדה, והעיקר כנ”ל דאחר שנתקבלה בידך ואתה לומדה עליך להתאמץ עוד לקנותה מה שהיית מתאמץ אילו היתה בשמים.

שלישית מה ששאלת דהרי הפסוק מודיע לא בשמים היא הענין מיושב דעיקר לימוד התורה אינו בשמים, אבל דרכי קנייניה כל אחד ואחד צריך להתאמץ לפי כחו בכל מאמצי כח.

אם כי באמת צל”ע מה הוא הדיוק שאם בשמים צריך אתה וכו’, דלמה לא נפרש אפכא דכיון שלא בשמים לכך בפיך ובלבבך לעשותו, אבל אם היתה בשמים לא, דהרי כי משמש בד’ לשונות ואחד מהם דהא (ר”ה ג) ולמה לא נפרש כי תשוב אל ה’ וגו’ דהא המצוה הזאת לא רחוקה וגו’ ולכן עליך לשוב וגו’, כך יש מקום להבין.

ויעוי’ ברא”ם ובשפתי חכמים מה שכתבו בזה, אבל בפשוטו באמת לא מכאן ילפי’ לה שהתורה היא חובה ולא רשות, אלא סברא היא בכל התורה שכל התורה נאמרה גם למי שקשה לו לקיימן, דאל”כ הרי כמה אזהרות ועונשין נאמרו על כל דבר מן התורה, וע”כ שהכל חיוב גמור, אלא כוונת התורה כאן רק לומר שהתורה היא קלה לקבלה ולעשותה מאחר שהמצוה הזאת לא רחוקה וגו’, אבל אם היתה רחוקה וגו’ אמנם היה קשה לקבלה ולעשותה בפועל אבל לא היינו נפטרים מכך, ורק  דמתוך הדוגמאות המובאות כאן בפסוק שמעי’ מה היה יכול להיות שבכל גוני היינו מחוייבים על פי דין לקיימה ולקבלה ואעפ”כ הוא בנקל מאחר שקרוב אליך הדבר וגו’.

ור”ל דהנידון כאן בפסוקים אלו הוא רק לבאר שקיום התורה אינו כבד וקשה אבל החיוב הוא בכל גוני, וממילא שמעינן דמצד החיוב הוא אפי’ כשהוא בשמים או מעבר לים דגם אז אינו מוגדר כאונס דהרי כל מה שהתורה דינה כאן הוא רק מצד שאינו קשה לקיימו אבל מצד החיוב אינו מפקיע גם באופן זה.

רביעית מתיישב לך למה לא אמר כן בהמשך הפסוק ולא מעבר לים היא, דבגמ’ שם אמרי’ לה אה”נ לענין מעבר לים, רק דרש”י קיצר כדרכו ולכן כאן נקט רק תחילת הדרשא שבו רמוז כבר עיקר הענין.

ועי’ בשאילתות דר”א סי’ יט שלמד מזה דצריך לילך אחר רבו למדינת הים מחמת זה.

ולגוף מה שהוצרכו לב’ חלקים בפסוק גם בשמים וגם מעבר לים, הנה מעבר לים הוא דרך ביקוש הרגיל בעוה”ז ובשמים הוא דרך ביקוש שאינו רגיל בעוה”ז, הלכך תרתי אשמעי’ וצריכי, דאי אשמעי’ רק ולא מעבר לים הייתי אומר רק דרכי הביקוש שרגילין בהן בדרך הטבע קמ”ל לא בשמים דגם דרכי ביקוש שאין רגילין בהן בדרך הטבע צריך להתאמץ בהם, אבל אי אשמעי’ לא בשמים צ”ע דלכאורה כ”ש שמה שהוא בכלל דרכי העולם לבקש סחורה מעבר לים היה לנו לבקש, ואולי ר”ל דאם לא תמצא התורה אצלך תשתדל בכל מיני ביקוש וגם מזה אל תנח ידיך, כלומר שלא תאמר לבקש רק בשמים שהוא מקום גבוה, וממקום קדוש יהלכון, ולא רק בשמים שהוא דבר שצריך להקדיש כל חייו לזה לעלות לשם, אלא גם מעבר לים ובכל מקום קבוע כאקראי תבקש עד שתמצא, על דרך ונעו מים וגו’ לבקש את דבר ה’ וגו’, ועי’ במהרש”א על הגמ’ שם ובהעמק שאלה על השאילתות שם.