הנה ריח בלא עיקר הוא איסור אפי’ אינו על היד, אבל ריח קלוש כזה יש לדון אם הוא בכלל ריח רע שאין לו עיקר.

ויעוי’ בתשובה אחרת (ד”ה כשנעשים עבודות שיפוצים בשירותים והדבר מורגש באופן קלוש בחלקים מהמבנה האם אסור לברך שם) שהרחבתי דאפשר שבריח רע שאין לו עיקר לא החמירו בריח שאין דרך בני אדם להצטער ממנו (וע”ע בתשו’ ד”ה ריח קל של רפת פרות שמרחף בחלל החדר מהרפת הסמוכה ואינו מפריע ומורגש כלל האם זה אוסר אמירת דברים שבקדושה), עי”ש הראיות לזה.

ועוד דריח שמריחים רק מקרוב הוא פלוגתא אם חשיב ריח האוסר לענין כשהוא מכוסה כמבואר בתשובה אחרת (ד”ה האם מותר להתפלל בסמיכות לטיטול שיש בו צואה אך יש ריח מורגש רק מקרוב ממש) ועי’ בתשובה אחרת (ד”ה האם מותר להתפלל כנגד טיטול של תינוק שהרטיב ונודף ריח בסמוך אליו אך אין מגיע ריח רע עד למתפלל) דבמ”ר בלבד הוא קל יותר, ובכה”ג כשהריח עצמו אין לו עיקר אפשר דהוא ג”כ בכלל זה.

ותדע שא”צ להרחיק ד”א ממי שידו באופן זה, דהא אפי’ בצואה שיבשה הדין שא”צ להרחיק כשהגיע לשיעור יבשות המבואר בגמ’ ופוסקים בסי’ פב ס”א, אע”פ שבשיעור הנזכר שם מ”מ עדיין יש בה ריח כל דהוא כשמתקרב ומתאמץ להריח, ומבואר בזה דכ”ש דבר שהיה בו צואה וניקוהו אסור להתפלל לידו אם יש ממנו ריח כל דהוא.

וכן מבואר במשנ”ב סי’ פז סק”ו דאם שטף כלי שהיה בו צואה ומ”ר (ואינו עביט) אפי’ יש בו ריח ממש מ”מ א”צ להרחיק ד”א אלא ממקום הריח בלבד [והוא קיל מצואה מכוסה שבזה הוא פלוגתת הפוסקים כמו שהרחבתי בתשו’ שציינתי לעיל בראשונה].

וכן במשנ”ב סי’ עט סקי”ט דמי שאינו מריח מותר להתפלל כנגד צואה שאין לה עיקר.

רק דיש לדון לגבי המתפלל עצמו האם בכה”ג חשיב שיש לו ידים שאין נקיות מחמת ריח כל דהוא או לא.

ובמשנ”ב סי’ עו סק”י כתב בשם הפמ”ג דמי שידיו מטונפות מקינוח ביהכ”ס אם אין בהם ממשות צואה אלא לכלוך בעלמא והלך ריחה והיא על ידו דומיא דמלמולי זיעה שרי לקרות כנגדה אפי’ בלי כיסוי, ודוקא אדם אחר משום דלאו כצואה דמיא אבל הוא גופא כל שידיו מלוכלכות מלמולי זיעה וחיכוך הראש אסור לקרות ק”ש ותפלה עד שיטול ידיו או עכ”פ אם אין לו מים ינקה ידיו וכדלעיל בסימן ד’ עכ”ל.

ואפשר שדימה רושם בעלמא לצואה יבשה דאע”פ שיש כאן צואה מ”מ מאחר שאין בזה ריח אין בזה איסור, וכ”ש ברושם בעלמא שאין בזה ממשות.

ואפשר עוד דגם רושם בעלמא כשמתאמץ להריח ומתקרב להריח הר”ז מריח (דכמעט לא ימלט שכ”ה עכ”פ בנגע מקרוב בצואה ולא ניקה שזה בד”כ מה ששייך במציאות) ולמרות זאת לא אסרו אלא מצד רושם הלכלוך אבל אם ניקה ידיו לא.

ולגוף מש”כ המשנ”ב דבלא שינקה אסור לו עצמו לקרות בב”י כאן כתב להתיר בשם הרמב”ם פ”ג מהל’ ק”ש הי”א ובשם תר”י ורשב”א, ובלשון הרמב”ם מבואר דגם למי שהיד עצמה כן מותר, וכ”כ המג”א סק”ג בשם ב”י תר”י ורשב”א לענין לקרות כנגדה, וכ”כ הגר”ז סי’ עו ס”ה ומחה”ש ולבושי שרד (ואף דבמג”א נזכר רק לגבי לקרות כנגדה מ”מ כתב הלבושי שרד דה”ה לאדם עצמו רק שלדעת הלבושי שרד הרשב”א אינו מסכים להתיר אפי’ כנגדה בלא כיסוי ובזה לא הסכימו עמו שאר האחרונים הב”י והמג”א והבה”ל) וגם בבה”ל ד”ה ומכוסה מסכים דעיקר הדין להתיר ושכ”ד הרשב”א והתר”י והשו”ע, ונטה הבה”ל שגם הפמ”ג מיירי רק בתורת חומרא.

(ועי’ עוד בה”ל סי’ צב ס”ד ד”ה צריך במש”כ בדעת הפמ”ג והרמב”ם והעירו דלכאו’ יש בזה סתירה בדעת הבה”ל בדעת הפמ”ג ומ”מ יש להעיר דגם בסי’ צב דנראה שנקט הבה”ל בדעת הפמ”ג בסי’ עו דלהרמב”ם הוא לעיכובא דין זה שהידיים עצמן יהיו נקיות מ”מ הבה”ל גופיה מכריע דלא כהפמ”ג בזה שברמב”ם לא נראה כדבריו ולכן ע”כ מה שבסי’ עו סק”ו נקט במשנ”ב כהפמ”ג שם הוא רק לפי מה שביאר סברתו בבה”ל סי’ עו שם וק”ל וקיצרתי).

והנה מקור החומרא הוא כבר ברמב”ם שמקצת גאונים הורו לאסור וכן נכון לעשות וכן הביא הב”י והבה”ל בסי’ עו הנ”ל הביא כ”ז, וביאר בזה הבה”ל דכן נכון לעשות מצד שראוי שלא לקרות ק”ש בידים מטונפות כאלו [ע”פ הכס”מ שם], אבל מצד הדין מותר כיון דקי”ל מעיקר הדין שרושם מועט כזה אינו צואה ומשמע דהוא לא משום דחיישי’ לדעת הנך גאונים, ונפק”מ דלגבי אחר מותר גם אחר צוואת הרמב”ם לחשוש לדברי הגאונים (כך יוצא מדברי הבה”ל עי”ש).

ומבואר מכ”ז דלעיקר הדין גם האדם עצמו מותר לקרות ק”ש ומבואר מזה דאע”פ שמן הסתם אם יתאמץ ויתקרב יריח (כלשון הרמב”ם שם שאין מריח מתוך קטנות הצואה או יבשותה ובכה”ג אם יתאמץ ויתקרב יריח בד”כ) אעפ”כ מעיקר הדין שרי וממילא אם שטף ונשאר רק ריח כל דהוא אפשר שהוא קל יותר, וגם המקצת גאונים מחמירים אפשר דאין מצריכין אלא לשטוף המקום.

ויש להוסיף בכל הנ”ל דהנה המשמעות ברמב”ם וכן יוצא מהבה”ל דלשי’ המקצת גאונים רושם כל דהוא של צואה על היד אסור לקרות ק”ש גם כנגדו (עכ”פ כל עוד שלא יבשה כשיעור יבשה דבגמ’) והנה לדידן [עכ”פ לשי’ הרמב”ם וסייעתו ולפי ביאור הבה”ל בסי’ עו] כל צואה שאסור לקרות כשהוא על ידו מעיקר הדין אסור לקרות גם כנגדה, וגם לדעת אותם גאונים הגדר כך הוא שכל מה שאסור כשהיא על ידו מן הדין אסור לקרות גם כנגדה [רק דהנידון מה נכלל בזה ואם רושם כל דהוא הוא בכלל צואה מן הדין לענין כ”ז] והנה ריח צואה שאין לה עיקר נתבאר בתשובות הנ”ל (ד”ה כשנעשים עבודות וכו’) דיש סברא חזקה לומר דלא חמיר מריח רע שלא על ידי צואה שזה הגדר שכ’ הפוסקים (הובא במשנ”ב סי’ עט) דהוא כל שדרך בני אדם להצטער מן הריח, והנה מאחר דריח רע כל דהוא בלא רושם בזה גם המקצת גאונים מודים שאינו בכלל איסור זה כיון שאין דרך בני אדם להצטער מריח זה, א”כ אפי’ להמקצת גאונים א”צ להרחיק ד”א מיד כזו וכ”ש לדידן לענין האדם עצמו דכפי מה שנתבאר ע”פ הבה”ל הנ”ל בסי’ עו האדם עצמו בעל היד לדידן קיל מהסובבים לדעת מקצת גאונים, ודי בזה.

יש להוסיף בכל הנ”ל דאע”ג דקי”ל צואה במקומה במשהו מ”מ זה פשיטא דאין הכונה לאסור אף בריח כל דהוא בלא ממשות צואה וזו א”צ לפנים (ועי’ עוד בתשובתי ד”ה צואה במקומה בלי ממשות אלא גון בלבד האם חשיב משהו או לא) ויש להוסיף על מה שכתבתי שם דכאן נתברר דלרוב הפוסקים צואה כל דהוא שאין בה ריח ממשי ומשמעותי עכ”פ קצת לקרובים לה אינו בכלל צואה [ועי’ עוד בא”א מבוטשאטש סי’ עו ומחד גיסא המשנ”ב מיקל יותר ממנו דסובר שצואה כזו אינה צואה להלכה מעיקר הדין אבל בא”א שם נזכרו קולות אחרות לענין צואה במקומה שלא נזכרו בדברי המשנ”ב].

היוצא מכ”ז דהמשמעות שאין קפידא בריח כל דהוא שאינו מריח בקל אחר שכבר נשטפה היד, וכך יוצא בחשבון הדברים דלעיל, ועכ”פ מצד הדין קי”ל שאין בזה איסור מעיקר הדין, וכמו”כ נתבאר דלאדם אחר אין בזה איסור כלל.

עי’ מה שהרחבתי בזה במקו”א (בד”ה נדר שלא לשתות ביום פלוני האם מותר לאכול מרק סמיך או דליל בכפית) אם חשיב אכילה או שתיה, ועי’ עוד בתשובה (ד”ה האם מותר לתת ענבים בנגיסון לתינוק בשבת) לענין המוצץ פרי.

ובניד”ד מתחילה יש לציין שאם אינו צריך לשתות קודם ברכת המזון חייב כבר לכו”ע ברכהמ”ז מדאורייתא ואינו צריך לשתות בשביל זה כמו שהרחבתי במקו”א (ד”ה מי ששתה בסעודה ועדיין צמא האם חייב בברכת המזון מדאורייתא לדעת היראים), וממילא אם על ידי אכילת מרק בכפית הגיע למצב שאינו צריך לשתות מחמת זה [וה”ה שלא מחמת זה כל שמרגיש שהוא מרוצה ממה שסעד ואינו צריך לשתות] א”כ א”צ לשתות עוד שתיה בכוס כדי להתחייב בברכהמ”ז דאורייתא.

והנה נתבאר בתשובה הנ”ל דיש קצת פוסקים שסוברים דגם בשתה שתיה אחר אכילתו אם עדיין צמא עדיין לא נתחייב בברהמ”ז מדאורייתא לדעת היראים, ולפי דעתם לכאורה לא יהיה שייך למצוא אופן התלוי בספק, דאם הוא צמא א”כ לא משנה באיזה אופן שתה קודם לכן ואם אינו צמא א”צ לשתות כלל.

אבל עיקר הדין להלכה דא”צ לשתות דוקא כל צרכו (והרחבתי בדעות אלו בתשובה הנ”ל), וסגי ברביעית שתיה (עי’ בתשובה ד”ה ?), ולדעות אלו יש להסתפק האם אזלי’ בתר מה שנחשב צורת אכילה או דסו”ס מוסיף נוזלים בגופו וא”כ חשיב שתיה ג”כ, וכמו שבשתיה רגילה סגי ברביעית שתיה אף שעדיין מרגיש צורך לשתות יש מקום לטעון דה”ה בשתה רביעית בדרך אכילה.

ונראה דהאופנים שנתבארו בפוסקים דחשיב אכילה כגון מוצץ את הפרי כשהפרי בתוך פיו (וה”ה כל מה שנחשב שתיה בדרך אכילה לכל מר כדאית ליה, ע”ד מה שנתבאר בתשובות שציינתי בתחילת תשובה זו), אינו מועיל להתחייב בבהמ”ז לדעת היראים, דהרי גם בפרי עצמו יש נוזלים ולא יתכן שאם אוכל פרי שרובו נוזלים כידוע יפטר מחמת זה מלשתות לפני בהמ”ז [כדי להתחייב מדאורייתא] כל עוד שהוא צמא וצריך לשתות.

וכיו”ב ביוה”כ אם שתה מלא לוגמיו חסר משהו ואכל עוד פרי כזה שרובו ככולו נוזלים פחות מככותבת ואפי’ ציר שע”ג ירק לכאורה אין מצטרפים זה עם זה אף שיש לטעון שיש בזה יתובי דעתא כיון שאין בזה דרך אכילה.

וכיו”ב מי ששתה ביו”כ מלא לוגמיו חסר משהו ושתה עוד כמה שיעורין דרך אינפוזיה לא מצטרף כיון שאי”ז דרך שתיה [ולרוה”פ אין בזה איסור].

וה”ה אף אם שתה חצי שיעור [וה”ה שיעור גדול] דרך אינפוזיה ושתה השאר דרך פיו אינם מצטרפין, דבעי’ יתובי דעתא בדרך שתיה כשיעור.

וה”ה אם אכל חצי שיעור קודם יוה”כ והשלים עליו ביוה”כ תוך כדי אכילת פרס אינו מצטרף דבעי’ דרך אכילה אע”ג דיש בזה יתובי דעתא.

וגם כאן אע”ג דלכמה פוסקים סגי בשתית רביעית מים כדי להתחייב בבהמ”ז מאחר שעשה מעשה של שתיה בעלת הנאה שצריך לברך עליה [בצירוף עם האכילה] אע”פ שעדיין תאב לשתות עוד מים מ”מ לא נאמר דין זה אלא בדרך שתיה דע”ז אמרה תורה לברך על שתיה כזו ואם פעל באופן שנחשב דרך אכילה (עכ”פ במציצת פרי שהיא בתוך פיו) לא חשיב דרך שתיה אלא כמצטרף לדרך אכילה.

לסיכום אם אינו צמא כבר בודאי שאין צריך לשתות עוד דבאופן שאינו צמא לא נאמר דין זה, ואם עדיין צמא לכאורה לפי ההלכה דסגי בשתיית רביעית א”כ גם בפחות מרביעית לא מהני וגם שלא בדרך שתיה לא מהני (ולהמחמירים דבעי’ עד שלא יהיה צמא ג”כ לא מהני).

וקיצרתי בהבאת הדעות והשיטות בעניינים אלו מאחר שכבר נתבארו במקומן.

הנה לדידן לבני אשכנז מברכים שעשה לי כל צרכי בכל גווני כמבואר ברמ”א סי’ מו ס”ח (ויתכן שכך גם מנהג בני ספרד כהרמ”א בזה, ועי’ מאמ”ר שם), אולם להמחמירים בזה כפשטות דעת המחבר שם וכדעת הגר”א במעשה רב וכמנהג החזו”א (ארחות רבינו ח”ב עמ’ קמ) והגרשז”א (הליכ”ש בין המצרים טו הע’ יט) א”א לברך שעשה לי כל צרכי אם לא נעל הנעליים באותו היום.

בשו”ת תשב”ץ ח”ב סו’ סי’ קפו כתב דבמנעל של שעם שמותר ביו”כ יכול לברך שעשה לי כל צרכי וכ”כ בסידור היעב”ץ דאם לובש מנעל של לבד או גמי בודאי יכול לברך שעשה לי כל צרכי.

(ומהגר”א הנ”ל והחזו”א שחשש ג”כ שלא לברך אין ראיה להיפך ממה שלא בירכו שעשה לי כל צרכי די”ל דאזלי לשיטתם שלא נעל נעליים כלל ביו”כ).

ויש מקום לומר דלפי דברי התשב”ץ הגדרת נעליים בזה אינו בחומר שממנו עשוי הנעליים אלא כל שדרך בני אדם לצאת בו לרחוב ולדרך דאל”כ אמרי’ בטלה דעתו אצל כל אדם ואי”ז נעל כמו שמצינו בכ”מ (ע”ע בה”ל סי’ תנד), ובדיני חליצה מצינו שנזכר כמה הגדרות בנעל, אלא דשם החמירו יותר ממה שנקט התשב”ץ דנעל של שעם חשיב מנעל.

אבל במאמר מרדכי בסי’ מו שם נסתפק בזה באריכות, ולמסקנתו נקט לעיקר דלפי סברת המחבר הנ”ל אין ברכת שעשה לי כל צרכי על נעליים המותרות בת”ב והביא ראיה שם מאגודה במש”כ בדעת הרמב”ם עי”ש (ועיקר הראיה מהאגודה גופיה ועי”ש מה שדן עוד בדעת האר”י ועוד פוסקים אם יש להביא ראיה מדבריהם לענייננו, דפשטות דעת האר”י שא”א לברך על שום נעל בת”ב ויוה”כ ועי’ עוד בדע”ת להמהרש”ם על השו”ע סי’ מו שם).

ופשטות דעת האיכא מ”ד שהובא בטור סי’ תריג בשם בעל העיטור הל’ יוה”כ סובר כדברי המאמ”ר הנ”ל, וכן פשטות דעת הערה”ש סי’ מו סי”ג שסובר כהמאמ”ר הנ”ל [ובפרט לפי מה שמחלק שם בין אבל שאחרים מברכים ולכן להרמ”א יכול האבל לברך מחמת אחרים משמע דמש”כ שבת”ב אין אחד מברך הוא כפשוטו דהיינו גם הלובשים נעלים המותרים].

ואפשר להוסיף דממה שבסוגי’ דיבמות כייל מיני נעליים לענין כמה דינים ולא מחלק ביניהם יש מקום לטעון דכ”ה הפשטות שהגדרת נעל בכל מקום שוה זל”ז בדאורייתא ובדרבנן א”כ מנ”ל שתקנו ברכה זו בדבר שאינו נעל וצל”ע.

ומצינו בכמה פוסקים שנקטו דטעם ברכת שעשה לי כל צרכי ביו”כ הוא משום שסמכו על המקילים בזה המובאים ברמ”א סי’ מו הנ”ל בנוסח הרמ”א או בנוסח כעין זה (עי’ עוד רא”ש יומא פ”ח סי’ ג, טור סי’ תריג וב”י שם בשם הר”ן יומא ב ע”א מדה”ר, ומהרי”ק ח”א סי’ כה, ופשטות כוונת כולם דבאמת יכול לברך כל אימת שיכול לנעול גם אם לא נעל וצע”ק מהרא”ש בפ”ט דברכות עי”ש), ואם נפרש כן בכוונתם א”כ יוצא מדבריהם דלדעת המחבר א”כ בנעל בגד א”א לברך, אולם יש לדחות כעין מה שכתבתי לדחות בדעת הגר”א וגם יש לדחות דמהדרי אתקנתא גם למי שהוא יחף בלא נעלים המותרים.

היוצא מכ”ז דיש בזה מחלוקת הפוסקים ונראה שעכ”פ בשיטת המחבר נקטו רוב הפוסקים שלא לברך ולכן מי שחושש להמחבר מעיקר הדין לא יברך דרוב כך סוברים וכ”ש שספק ברכות להקל וכ”ש שיש מקום לטעון כן בדעת הגמ’, אולם מי שנוהג כבני אשכנז ורק לחומרא בעלמא חושש שלא לברך בלא נעליים יוכל לברך בניד”ד מכיון דשי’ המחבר אינה ברורה בניד”ד ולכן יכול שפיר לסמוך בזה על המנהג.

ולגוף ענין נעליים המותרים בת”ב ויוה”כ [להמתירים] אם מותרים גם באופן שאין מרגיש בהם צער ע”ע משנ”ב סי’ תריד סק”ה ולענין אם רגיל לצאת בהם בשאר ימות השנה ע”ע בתורת המועדים שם סק”א אות ב ובשאר פוסקים.

קי”ל בשו”ע או”ח סי’ רכח ס”א על ההרים ועל הגבעות אומר ברוך עושה מעשה בראשית, ושח לי אברך חשוב מפ”ק ב”ב שבירך על הר מירון כששהה בצפת בלילה.

ואמרתי לו דהיו בזה כמה שאלות וספקות שהיה צריך לברר לפני שבירך ברכה זו.

הא’ דהרי ראה הרים וגבעות תוך ל’ ואפשר שלא עברו ל’ יום שלא ראה, ועי’ סי’ רכד במשנ”ב סקי”ז שהביא פלוגתא אם ראה קבר אחר תוך ל’ אם מברך על הקבר השני ובד”כ בספק ברכות נקטי’ להקל, ובפרט דבריש סי’ הנ”ל ברמ”א ובמשנ”ב סק”ג נראה שנקטו הרמ”א והמשנ”ב להקל לגבי בית ע”ז, וכן בשעה”צ בסי’ רכה ס”ט נראה דאם ראה דבר אחר תוך ל’ ביום בדבר שמשערי’ בל’ יום הו”ל כראה אותו הדבר תוך ל’ יום (והיינו לדעת הרמ”א שם דבאחר תוך ל’ שייך משנה הבריות, אלא דאי משם יש צד לדחות דשם קיל שלא לברך כיון דשם בראה אותו הדבר גם אחר ל’ קיל עי”ש אבל בלא”ה יש שאר הראיות).

ובסי’ תקסא סקי”ז לגבי רואה ירושלים וכו’ נזכר שאם ראה תוך ל’ עכ”פ אותו ירושלים א”צ לקרוע אפי’ שלא קרע מקטנותו.

ובפשטות השו”ע והרמ”א בסי’ רכה ס”ט יש מקום לטעון דדין ל’ יום אינו רק אם בירך קודם לכן אלא דבלא עברו ל’ יום מהראיה הקודמת חשיב שאינו מתפעל מהשינוי.

שכן כ’ שם השו”ע לגבי משנה הבריות ואינו מברך אלא פעם ראשונה, שהשינוי עליו גדול מאד וכ’ שם הרמ”א ויש אומרים משלשים יום לשלשים יום ע”כ, וכתב שם המשנ”ב בשם המג”א פי’ שלא ראה אחר כיוצא בו תוך ל’ יום ע”כ ועי”ש לעיל מינה וגם בשעה”צ פרטי הדינים בזה [דהרמ”א מחלק בין ראה אדם אחר לראה אותו אדם ועוד], וא”כ יש לומר דגם טעם הל’ יום הוא משום התפעלות ובמקומות שמודה השו”ע שתלוי בל’ יום ה”ה שתלוי בהתפעלות וגם במשנה הבריות אם ראה פ”א ולא בירך להשו”ע שמברך פ”א אפשר שהפסיד הברכה דההתפעלות היא בפעם הראשונה (אבל בס”ס רכו בשם המהרי”ל כ’ המשנ”ב שיברך גם אם לא בירך בפעם הראשונה ואפשר דשם הוא כעין ברכות הנהנין או ההודאה דהרי שם אין הברכה כל ל’ יום כמו בברכות הראיה אלא אחת לשנה כעין ברכת שהחיינו).

ונידון זה מחולק לב’ הא’ במי שראה תוך ל’ ולא בירך והב’ במי שראה תוך ל’ הר אחר ולא בירך ונתבאר דבשניהם יש לכה”פ ספק שמספיק כדי שלא לברך (ובכמה תשובות אחרות הרחבתי עוד בב’ נידונים הללו לגבי עוד נידונים).

ויותר מזה נקט בהליכות שלמה ח”א כג כח שאינו מברך אם היה בסמיכות לזה באותו העיר במשך זמן זה אם כי יש לציין דמה שהשווה זה לדיני קריעה רוב הפוסקים לא כ”כ קבלו ענין זה גם לגבי קריעה לפטור מי שדר סביבות ירושלים עי’ שע”ת סי’ תקסא בשם רדב”ז וברכ”י סי’ תקסא (וגם במשנ”ב שם בסוה”ס והרואה ירושלים וכו’ רואה דוקא אפשר ג”כ שלא קיבל צד זה), אם כי בא”ר שהובא במשנ”ב בסי’ רכד סק”ג משמע שנקט כעין סברא זו לענין מקום ע”ז, וא”כ לגבי ספק ברכה עכ”פ חזי לאצטרופי סברא זו אף אם לא ראה כלל הר תוך ל’ יום אלא רק היה בסמיכות להר.

ויש להוסיף דבשו”ע או”ח סי’ רכח ס”ג כתב בשם הר”ד אבודרהם עמ’ שדמ דלא על כל הרים וגבעות מברך, אלא דווקא על הרים וגבעות המשונים וניכרת גבורת הבורא בהם עכ”ל, וכתב לפ”ז בשו”ת אול”צ ח”ב מ”ו ס”ב דהיינו כגון הרי האלפים ובא”י יש לברך על הר חרמון בלבד עכ”ד, ויש להוסיף דהלשון משונים משמע דאינם ההרים הרגילים וגם לא מעט יותר גדול מן הרגיל אלא שהוא משונה במהותו.

ובחי”א כלל סג ס”ג כתב דעל ההרים הגבוהין המפורסמים בעולם מחמת גבהם מברך כן וכעי”ז בקצש”ע סי’ ס ס”ה.

ועוד דהרי ראה בלילה וממרחק ולפי דבריו לא ראה את ההר ברור מספיק כמו ביום, ועי’ בסי’ תקסא סק”ז שחש המשנ”ב בדיני קריעה לחומרא שלא לקרוע לכתחילה כשרואה ממרחק וכן יש מורים בזמנינו שחוששים מלברך על הים ממרחק (כגון ממקומות הגבוהים בבני ברק) כשאינו נראה ברור.

והנה בשו”ע ס”ס רכח כ’ לגבי נהרות דהברכה היא רק אם ידוע שלא נשתנה מברייתו, וכתב שם המשנ”ב בשם הא”ר דה”ה בספק נשתנה אין מברך, ובשעה”צ שם הוסיף בשם הפמ”ג דמסתמא לא נשתנה וצ”ע למעשה, והמכיר סגנונו של המשנ”ב יסכים ממה שלא הביאו בפנים המשנ”ב הוא משום שבאמת נסתפק בזה לדינא ולגבי ימים נקט המשנ”ב שמסתמא א”צ לחוש שנשתנה [וגם הפמ”ג גופיה שמקל אפשר דעיקר דבריו קיימי על ד’ נהרות של השו”ע ואיני יודע אם הוא מוכרח שלגבי כל נהרות וכל הרים יטען כן בכל הר שמסתמא לא נשתנה ובפרט הר מירון שכידוע מלא קברים ויש יותר מקום לטעון דנשתנית צורתו על ידי החפירות והמערות, אבל בס”ק הקודם לזה הזכיר הפמ”ג נהרות גדולות ואפשר דלא קאי דוקא על ד’ נהרות דה”ה שאר נהרות כמ”ש המשנ”ב בשם הפוסקים, ומ”מ גם הפמ”ג גופיה כ’ דינו בלשון צ”ע, וגם הפמ”ג גופיה אפשר דמודה דאם אין הנהר עצמו ידוע שהוא מו’ ימי בראשית לא אמרי’ דמסתמא הוא מו’ ימי בראשית עי’ בלשונו בס”ק הקודם הנ”ל, ורק דבנהר דידעי’ שהוא מו’ ימי בראשית אמרי’ דמסתמא לא נשתנה, ועכ”פ בהר אמנם ההר עצמו הי’ מו’ ימי בראשית אבל כשהיו עליו כמה יישובים במשך זמנים וקברים ומערות יש לדון אם עדיין מוחזק שמסתמא לא נשתנה].

ומצד שני יש מקום לטעון דכל מה שנזכר בגמ’ ושו”ע והפוסקים על נהר שנשתנה מברייתו הוא דוקא נהר כיון שכשנשתנה מברייתו נוצר בו יש מאין שנוצר מהלך מים במקום שלא היה קודם וה”ה ימים כמש”כ המשנ”ב סק”ו, אבל בהר גם אם השתנה צורתו מ”מ מה שנשאר הוא מששת ימי בראשית (ומאידך גיסא במציאות לפעמים עשרות מטרים של שכבת אדמה אינו מששת ימי בראשית והרחבתי בזה עוד בתשובה לענין אמירת ד”ת בסמוך לקברים אבל לענייננו יש לטעון ע”ז דא”כ גם בזמן הגמ’ לא היה שייך לברך על הרים, ובגוף הנידון אם נשתנה מברייתו שלא בידי אדם אם חשיב נשתנה או לא לגבי נהרות דנו בזה הפוסקים, ועי’ משנה אחרונה מה שהביא דעות הפוסקים בזה).

ובאבודרהם עמ’ ל’ בטעם מה שמברך על מדברות כתב משום שלא נשתנה מברייתו, ויש מקום לבאר דהוא תנאי שלא נשתנה או י”ל דר”ל דזה מסתמא לא נשתנה, וממילא א”א להוכיח בבירור דבר לענייננו אם נשתנה הוא תנאי רק במים או לא.

ועי’ מור וקציעה סי’ רכח דגבעות ג”כ עשוי בידי שמים (ויש מקום לומר דלגבי הרים לא הוצרך אלא רק לגבי גבעות כיון דמפרש לה לענין תל משא”כ הר שהוא גוף אחד ול”צ לאשמעי’) אבל גם לענין האבודרהם וגם לענין המור וקציעה יש לומר דלא שיש תנאי לגבי הר שהוא לא נשתנה אלא דרק בנהר מצוי שנשתנה ובהר אינו מצוי כ”כ דגם אם נחתך מן ההר מ”מ לא נשתנה ועדיין צ”ע כנ”ל.

אולם ראיתי בפירוש נותן טעם על השו”ע שם שהאריך דיש הרים רבים שמתגדלים ומשתנים בטבע וביאר הענין בהרחבה ע”פ חכמת הטבעיים והביא ראיה מדברי האר”י בשער הגלגולים והיוצא לפי נתונים אלו דלהסוברים שא”א לברך על דבר שהשתנה שלא על ידי אדם ה”ה שא”א לברך על הר שידוע שהשתנה ע”י מאורעות הטבע אבל ממה שסתמו הפוסקים ולא הזכירו אולי י”ל דהוא כים שהמשנ”ב נקט שא”צ לחשוש שהשתנה  ובים לא הזכיר בגמ’ ושו”ע ובריטב”א דאין מברך אם נשתנה, וכן כ’ בברכת ה’ להגר”מ לוי פ”ג ה”ז דהרים שידוע שנשתנו אין מברך עליהם אבל אם אין ידוע מברך עליהם מסתמא, אבל כל מה שידוע שהשתנו י”ל רק בשינוי של צמיחה כמ”ש שם באפשרויות אבל חפירות גם אם יש בזה שינוי צורה מ”מ מאחר ואין מוסיף על ההר אפשר דלא חשיב שינוי וגם מבנים אפשר דלא חשיב שינוי צורת ההר.

עכ”פ בהעדר התנאים היה יותר טוב שלא לברך או לברך בלא שם ומלכות.

ואז השיב לי האברך הנזכר שטוב עשה שלא שאל לפני שבירך שכן אם היה בא לשאול לא היה מברך מחמת הספקות שיש בזה ועכשיו הספיק לברך, אולם גם זה אינו נכון דאדרבה יש לברר קודם שמברך, דהא בפמ”ג בפתיחה להל’ ברכות מבואר דמה שספק ברכות לקולא הוא משום חומרא דלא תשא (ועי’ במשנ”ב ס”ס קכד שהביא חלק מדברי הפמ”ג שם) א”כ כמו שבכל ספק איסור יש לברר לפני כן ה”ה כאן, ולא דמי להא דבדרבנן עבדי’ עובדא קודם לכן חדא דאינו מוסכם שלא תשא דברכה לבטלה הוא מדרבנן ועוד דכמובן שלא בכל דבר נאמר כלל זה דבדרבנן עבדי’ עובדא דא”כ נתת תורת כ”א ואחד בידו ויעשה מה שלבו חפץ אלא כ”ז נכלל במה שחסרון ידיעה לא חשיב ספק כמבואר בטושו”ע וש”ך ופמ”ג בדיני ספקות ולכן מי שלא ידע הדין מחמת חסרון ידיעה בדינים המפורשים בפוסקים אינו בכלל זה.

היוצא מזה דבאופן שאינו עונה על התנאים לחייב בברכה ודאי אין לברך.

בענין הנידון אם יש לברך ברוך עושה בראשית על הר מירון

הבאתי מי שכ’ שבא”י אפשר לברך רק על הר חרמון, והעירוני דכיון דמשתבח קרא בהרי א”י כגון תבור דכתיב (תהלים פט יג) צפון וימין אתה בראתם תבור וחרמון בשמך ירננו, א”כ דוחק לומר שא”א לברך ע”ז, ויש להוסיף דגם נהרות ומדברות בד”כ אינו באותה דרגת התפעלות כמו הר חרמון, וממילא מאחר שאפשר לברך ע”ז חזי’ דסגי שאפשר לברך על דבר שבח, ומה דמשבח ביה קרא מסתמא הוא בכלל זה, ועי’ במשנ”א על המשנ”ב שם שהביא עוד דעות בזה שנקטו שאין הברכה דוקא על הר כהר חרמון, ומ”מ למעשה כשבא לברך צריך לשים לב לעוד כמה ענינים שנתבארו ואחד מהם דגם שיעור למטה לא נאמר בזה, וממילא מאחר שרואה הרים בכל יום שהם ג”כ מסופקים בברכה א”כ אינו ברור שיכול לברך אח”כ וכמו שנתבאר.

השלמה לנידון אם לברך על הר מירון (133297)

נזכר בפנים התשובה דלענין קברי גויים (בסי’ רכד במשנ”ב סקי”ז הנ”ל) ולענין ע”ז (ברמ”א בריש הסי’ הנ”ל ובמשנ”ב סק”ג) ובריות משונות (בסי’ רכה ס”ט במשנ”ב) אם ראה דבר אחר כיוצא בו תוך ל’ אינו מברך.

והעירני הרה”ג יחזקאל מושקוביץ דיתכן שדברי הפוסקים לענין ראה בתוך ל’ הוא רק לענין מה שאין שם הברכה מצד ההתפעלות אבל בברכה שהוא מצד התפעלות לא.

וציין שכ”כ הגריש”א לגבי דינא דהא”ר (בסי’ רכד סק”ג הנ”ל) שמי שדר קרוב אינו אומר הברכה על הע”ז או מרקוליס דשם הוא תפילה שהקב”ה יעקור את הע”ז ואינו דומה למי שדר סמוך לים [אלא שאינו מוסכם לכו”ע כמו שנתבאר בפנים התשובה ויש להעיר דלכאו’ אדרבה דבר שתלוי בהתפעלות טפי יש לומר דאם דר סמוך א”צ וכעין מש”כ העמודי אור סי’ ד’ דלקמן שדבר שתלוי בהתפעלות טפי יש סברא לתלות הברכה בזה אם מתפעל כשרואה דבר אחר תוך ל’ או לא].

תשובה יעוי’ בא”ר ס”ס רכה שהקשה שהמג”א בסי’ רכד סק”י הביא דברי הרדב”ז ח”א סי’ רצו בשם הראב”ד (וראב”ד זה הוא הר”א אב”ד כמבו’ ברדב”ז שם) שאם ראה מלך אחד צריך לברך על מלך אחר אבל בסי’ רכה סקי”ט כתב המג”א לגבי משנה הבריות דאם ראה אחר תוך ל’ אינו מברך [וכ”כ המשנ”ב שם והיינו להדעה דמברך אם לא ראה ל’ יום די”א דבלאו הכי מברך רק פעם אחת כמבואר שם].

והא”ר שם כתב דדוחק לחלק בין מלך לבין משנה הבריות, ויש להוסיף עוד דהרדב”ז גופיה שם אמר דבריו גם לגבי משנה הבריות כמבואר בא”ר שם (וגם זה כ’ שם בשם הראב”ד וכן נזכר שם לגבי נהרות ואגמים וכו’), וממילא מאחר דהמג”א מסתמיך על הרדב”ז בדבריו קצת דוחק לומר דהמג”א אמר חילוק בזה בין האופנים.

אבל אם באמת נימא דיש חילוק בין ברכות אלו י”ל דמשנה הבריות הוא ברכה כעין ברוך דיין האמת ולא התפעלות, וכ”כ הטור ואבודרהם דברך שעשני כרצונו הוא שמצדקת עליה את הדין, אבל אינו נראה דא”כ למה אין יכול לברך תוך ל’ כמו בברכות של התפעלות, והרי בתכפוהו אבלות לכאו’ מברך דיין האמת על כל מת.

וגם על עיקר החילוק יש להעיר דאדרבה גם אם נימא דבע”ז וכיו”ב אינו תלוי בהתפעלות א”כ אדרבה בדבר של התפעלות טפי שמא טפי יש לחשוש שההתפעלות נמוגה כשראה הר אחר בזמן זה גם אם אינו אותו ההר שראה עכשיו ואם יראה כמה ימים ביום אחד או אפי’ בזאח”ז במשך כמה ימים ג”כ אינו מתפעל כ”כ.

ועכ”פ הא”ר מבואר בדבריו שלא קיבל חילוק זה, וגם במאמ”ר סי’ רכז סק”ד נשאר בצ”ע בכיו”ב דלגבי קברות משמע במג”א שנקט לפטור כשראה קבר אחר וקשיא מדבריו לעיל לגבי מלך ולא חילק באופן הנ”ל.

אולם מ”מ המאמ”ר נוטה לעיקר דמברך כשראה דבר אחר, וגם בא”ר שם משמע שנוטה לעיקר לברך שהרי הביא דברי הרדב”ז ואח”כ הקשה דבמג”א יש סתירה וגם סיים לעיין בסי’ רכז ששם בסק”ה [השני] יוצא מדבריו שנקט לעיקר לברך.

והמחה”ש כתב שיש לחלק ליישב הסתירה במג”א אבל לא פירש מה הוא החילוק, אבל יש אחרונים [כן ראיתי בשם נהר שלום ס”ס רכה ומגן גיבורים ס”ס רכד ופתח הדביר סי’ רכד ס”ב ומטה יהודה אות ב’ ועמודי אור סי’ ד ולא בדקתי הדברים בפנים] שביארו החילוק והיישוב בזה, אבל לא בנוסח הנזכר לעיל אלא בנוסח אחר דבמלכים יש מלכים המשונים זמ”ז אבל בקברים היינו הך, [וצל”ע דבמשנה הבריות הנזכרים שם יש משונים פחות ויש משונים יותר], או באופן אחר (כ”ה בעמודי אור שם ובתי’ השני בפתח הדביר) דאפשר לברך שוב תוך ל’ רק על דבר שלא היה בעולם בזמן הברכה הקודמת.

א”כ היוצא בזה דדעת הרדב”ז לחייב בלאו הכי, והמאמ”ר והא”ר הקשו סתירה במג”א ומ”מ גם דעתם נוטה לברך, ויש אחרונים שנקטו דבדבר שניכר בו השינוי עכ”פ יברך, הלכך לכאורה יש לברך דהרי לכל הדעות יש לברך דמאי אית לך למימר עוד, דהמאמ”ר והא”ר לא קבלו החילוק של האחרונים, הרי גם לדעתם העיקר לברך ובפרט דגם מה שטענו בדעת המג”א לא טענו אלא שיש סתירה בדבריו ולא שהכריע להיפך א”כ בכה”ג שהמג”א סתר דעתו בזה אזלי’ בתר הפוסקים שכתבו הכרעה בזה דיש לברך.

וז”ל המשנ”ב סי’ רכד סקי”ז ודוקא כשראה אותו מלך אבל אם ראה מלך אחר צריך לברך [מ”א בשם רדב”ז], וה”ה לענין ההיא דסי”ב ברואה קבר אחר וכל כיו”ב, אמנם בא”ר סוף סימן רכ”ה כתב דהמ”א בעצמו בסקי”ט שם משמע דלא ס”ל הכי, ועיין בפתחי תשובה מה שכתב בשם ספר עמודי אור בזה עכ”ל המשנ”ב.

והמעי’ בדברי המשנ”ב יראה שלא הזכיר ג”כ צד להדיא שאין לברך בכל גווני תוך ל’ אלא נראה דהדעה שהזכיר מתחילה היא לברך בכל גווני כשראה דבר אחר, וגם לגבי קושיית הא”ר שהזכיר שם הביא ע”ז תירוץ העמודי אור שמחלק בזה מיהת, ומסתמא מצד ספק ברכות יש לחשוש לחילוקו של הא”ר, ומשמע דסבר לעיקר דעכ”פ במקרה ששייכים החילוקים של האחרונים לברך.

ועי’ עוד בבה”ל סי’ ריח ד”ה במקום שמבואר בדבריו שאם ראה ולא בירך וחזר לראות אפשר שאינו מברך שוב ולא נחית לנידון בדבר אחר.

ועי’ בבה”ל סי’ ריח ס”ו שכתב בשם השלחן שלמה דברכת שעשה לי נס דמברך על המקום כמ”ש המחבר שם וגם על האדם כמ”ש הרמ”א שם בס”ו, מ”מ אם ראה האדם תוך ל’ אינו חוזר ומברך על המקום וכן להיפך, ואע”ג שהם גופים נפרדים ומ”מ אין ראיה ברורה משם, דשם הברכה היא על מעשה המסויים משא”כ ב’ הרים יש מקום להחשיבן כב’ מעשים נפרדים אע”ג דסדנא דארעא חד הוא.

ובניד”ד בהר מירון תלוי בב’ החילוקים של האחרונים, דלפי החילוק שהוא מצד שכל בריה משונה בפני עצמה א”כ גם זה משונה ולפי החילוק שלא היה בשעת ברכה א”כ זה היה בשעת הברכה, ולפי מה שציין המשנ”ב רק להחילוק של העמודי אור שהביא הפתחי תשובה בשמו והוא שיש לברך על בה”ק רק אם נקבר שם מת חדש אחר שבירך על בה”ק הקודם א”כ לכאורה א”כ לברך על הר מירון כיון שלא נוצר קודם לכן.

אמנם בעמודי אור גופא משמע דס”ל כב’ החילוקים (אף שהפת”ש לא הביא כל דבריו והמשנ”ב ציין לפת”ש בשם העמודי אור) ואדרבה עיקר חילוקו היא בין דבר שיש בו שינוי או לא הוחילוק על נקבר מחדש הביא בשם הרדב”ז ח”ג סי’ תקס”ט ולא הוה ברירא ליה לגמרי רק דנקט להלכה כמותו מאחר שלא מצינו חולק על הרדב”ז, ולכן קשה לומר שהלכה רק כהחילוק שהזכיר הפת”ש משמו על נקבר מחדש, וממילא לכאו’ גם בהר מירון יצטרך לברך כיון שהוא משונה מההר שבירך עליו קודם לכן.

אבל צ”ע דהרי בסק”ג לגבי ע”ז לא הזכיר המשנ”ב לא חילוקו של העמודי אור ולא מה שהביא בשמו הפת”ש ואף לא הסתירה במג”א (ועי’ בעמודי אור מש”כ באריכות ולע”ע לא ראיתי כל דבריו), ואולי לגבי ע”ז לא חשיב שינוי כ”כ בין ע”ז קטנה לגדולה [ופרט זה הוא חידוש ומ”מ בברכות שומעין להקל] ובין ע”ז שהיה בשעה שראה ע”ז אחר כמותו תוך ל’ לע”ז שהוקמה מחדש שלא ראה עד עכשיו שום ע”ז [אף דאינו כ”כ מופקע שיהיה אופן כזה שראה ע”ז ואחר כמה ימים ראה ע”ז שהוקמה מחדש שלא היה בזמן שראה ע”ז הקודמת ואולי באמת בזמן המשנ”ב ובמקומו לא היה מצוי כ”כ כיון שהיו רואים הע”ז בכל יום עי’ ברמ”א שם משא”כ ביה”ק שהוא מחוץ לעיר ואינו רואה אותו בכל יום שכיח יותר שלא יראה ע”ז אחר עד שיראה שהוקמה ע”ז אבל צ”ע עדיין משכח”ל שרואה כשהוקמה הע”ז מיד ועדיין לא ראה ע”ז אחר בינתיים וע”ז יש ליישב דמה שלא חילק המשנ”ב בזה הוא כדלהלן] דעיקר הברכה היא מצד שיש כאן טומאת ע”ז שמתקיימת, ובזה אין חילוק בין טומאת ע”ז כזו לטומאת ע”ז כזו, ולגבי נקבר מחדש י”ל דשם הגורם הוא המיתה של הגוי וזה לא היה קודם לכן ומה שלא היה קודם לכן מהני כמו שיש שינוי ביניהם משא”כ כאן שהגוי היה קודם לכן.

ומ”מ כשיש עוד צירופים חזקים אפשר להזכיר גם צירוף זה כסניף דלדעת הא”ר בדעת המג”א יש צד שלא לברך.