גמרא

הנה בגמ’ פסחים מ ע”א אמרי’ ואמר להו רבא להנך דמהפכי כיפי כי אפכיתו אפיכו לשם מצוה וכו’ ובגמ’ דחו לה הראיה דשמא הוא רק משעת לישה, וראשית יש לדון אם למסקנא חיישי’ לדברי רבא להלכה או לא.

ובאמת כבר בכמה דוכתי מצינו דיש מקומות שהביאו אמוראים ראיה וגמ’ דחי לראיה ונחלקו הראשונים אם הלכה כמר או לא, כגון גבי וצריך לשקועיה במרור בפסחים קטו ע”ב עי”ש בטור וב”י סי’ תעה ובמשנ”ב שם, וכן גבי קשר עליון דאורייתא במנחות לט ע”א עי”ש בטור, והטור לכאו’ אזיל לשיטתו בתרויהו (וגם להלן שנקט בדעת הרא”ש להחמיר קודם לישה יש לומר דהוא מהך טעמא), ובעוד דוכתי כמו שהרחבתי במקום אחר לענין הא דע”ז כ ע”ב גבי חדתי ועתיקי שנחלקו בזה קמאי אם הלכה כמאן דאמר אע”ג דאדחי ליה מראיה, ועי”ש מה שכתבתי שם, וכאן הוא חמור יותר משום שנזכר הלשון (בפסחים מ) ואפ”ה לא הדר ביה רבא וכו’ דהוא עצמו לא קיבל הדחיה (וכמ”ש התוס’ הרא”ש ברפ”ב דקידושין דבכל תיובתא ממתני’ האמורא היה לו טעם בדבר ולא נתקבל לבעל הגמ’).

וכאן נחלקו הראשונים אם בעי’ שימור רק משעת לישה (שאילתות הובא ברא”ש וכן ראבי”ה ורשב”א) או שימור משעת טחינה ג”כ (מנהג הובא ברא”ש וכך נקט הטור בדעת הרא”ש) או משעת קצירה (רי”ף ורמב”ם, ועי’ להלן שנקטו אחרונים בדעתם דשימור זה הוא רק מחמץ ולא מצד לשמה וכך הפשטות בדבריהם).

ובשו”ע סי’ תנג ס”ד טוב לשמרן שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה ולפחות משעת טחינה ובשעת דחק מותר ליקח קמח מן השוק, ובבה”ל הביא גם דעת הפר”ח דשימור בעי’ משעת קצירה לעיכובא (ובבה”ל דייק בלשונו וכ’ דבכמה ראשונים מבואר דבעי’ משעת קצירה, אולם עי’ להלן דבכמה ראשונים מבואר דאינו לעיכובא), ועדיין לא נחת כאן השו”ע לדין לשמה או לדין עשייה על ידי ישראל עד להלן גבי לישה, ונחלקו בזה אם דין שימור קודם לישה כולל לשמה כפשטות הגמ’ ורש”י או לא, ויובא להלן.

ובהרא”ש פ”ב סי’ טו משמע שנקט דשעת קצירה הוא רק חומרא ושהעיקר הוא משעת לישה, והביא שנהגו להחמיר משעת טחינה שאז מקרבין אותן אל המים (והיינו דחיישי’ להצד דשימור דלישה לאו שימור ובעי’ שיהיה קודם הלישה, [ומשמע שמשהו זה צריך להיות דבר שיש בו משמעות], לכך עבדי’ משעת טחינה, ע”פ ר”ן), עי”ש, ובטור כתב בשם הרא”ש שא”צ אלא משעת טחינה.

ובשעה”צ נקט להלכה ע”פ הרא”ש דבריחיים של מים כיון שהקמח עלול לבוא במגע עם מים א”כ שייך שימור גם דבריחיים של יד או של רוח לא נאמר שימור.

והנה מכיון שכיום לפי העדויות מצוי שיהיה מכשול בריחיים של מכונה במקום שהפיקוח אינו מהודר שהקמח מתלחלח ונאספים שכבות של בצק עליו (ראה בהרחבה בעדותו של הרב ראטה שנדפסה בבית אהרן וישראל קעט עמ’ קנג ובאור ישראל חלק עב עמ’ ק”ע, ובקיצור הובאה עובדא זו באול”צ ח”ג פי”א סי’ ב ובשיעורי פסח להגרמ”מ לובין סי’ ה), ולפ”ז העיר בתשובה הנזכרת דמסתבר שלפי הגדרת הרא”ש והשעה”צ הנ”ל יהיה גם בזה מצוות שימור לשמה והרי במעשה המכונה בד”כ קי”ל שיש חסרון לכתחילה בלשמה עכ”ד בקיצור.

והיינו דאף שיש שטענו דיש לצרף כאן הצירופים להחשיב לחות זו כמי פירות ועוד כמה צירופים, מ”מ הצירופים קלושים שהרי להלכה מי פירות עם מים קי”ל דמחמיצים מיד וכאן לא בשעת הדחק עסקי’.

והיינו אפי’ שבהכשרים המהודרים מקפידים שלא יבוא לידי חימוץ מ”מ עצם מה שמצריך הקפדה מצריך שימור כמבואר בהרא”ש ושעה”צ הנ”ל, ושימור צריך שיהיה לשמה להרבה פוסקים להלכה משעת קצירה כדלקמן.

וכל מה שנצרכים אנו לטענה זו היא רק אם נימא דלהלכה א”צ אלא משעה שנעשה בחיטים מעשה שראויות להחמיץ עי”ז, אבל לדעות הראשונים דהשימור משעת קצירה לכאורה א”צ לבוא לדבר זה דלכאורה כל זה כלול בהצרכה לשמה, וכך משמע מפשטות הגמ’ ורש”י שם דכי אפכיתו כיפי אפכו לשמה.

ולהלן יבואר אם שייך כלל לטעון כן (בין אם נימא דבעי’ משעת קצירה ובין אם נימא דחשיב עלול לבוא לידי חימוץ ואז יצטרכו שימור למאן דמצריך מזמן טחינה בריחיים של מים), או דילמא אין הלשמה כולל שצריך כח גברא בכל מעשיו וכמו שמצינו שהתירו הפוסקים ריחיים של מים.

הטעם להקל

נהגו רבים להקל בריחיים של מכונה (אם מקפידים שלא יתחמם המכשיר ויווצר בצק על גביו) ולא לחשוש להצריך ריחיים של יד משום דבאמת מעיקר הדין מכונה חשיב לשמה [עי’ חזו”א או”ח סי’ ו סק”י], וכאן יש יותר מקום להקל ולסמוך על עיקר הדין מכיון דעיקר הדין כ’ הרא”ש דהשמירה היא רק משעת לישה.

ויש לציין דיש מגדולי האחרונים (יובא להלן) שכ’ ליישב המנהג בטחינה ע”י בהמות של הגוי שלפנינו אם הישראל מכניס החיטים ואע”פ שאינו מוסכם לכו”ע (כמו שיתבאר) ולפי צד זה ודאי דבמכונה דלא מעורב ביה דעת אחרת עדיף מבהמות שעושות לדעת גוי (אם נימא דבזה מיירי שם) שצריך לבוא לסברות דלא מחשבי’ ליה כאילו הגוי עושה מעשה (ועי’ שבת קנג ע”ב וע”ז טו ע”א ופהמ”ש להרמב”ם פ”ד מפסחים מ”ג, וצע”ק), וכ”ש לענייננו שאין כאן גוי כלל, וקשה לקבל שיהיה צד שבניד”ד שנעשה על ידי חשמל מכח ישראל יהיה יותר חמור מבהמה העושה לדעת גוי בעל הריחיים והבהמה.

וגם אפי’ להסוברים דבעי’ שמירה משעת קצירה שאינו ברור שזה הגדרת השימור דבעינן לשמה מכיון שמשמעות הרי”ף והרמב”ם פ”ח מהל’ חמץ ומצה משמע שהוא רק שימור מחמץ ולא דין לשמה כלל כפרש”י וסייעתו [וכפשטות גי’ הגמ’ שלפנינו דרבא כפרש”י עכ”פ אם הלכה כרבא].

ואפי’ לפי הצד דעי’ שמירה לשמה עדיין אינו ברור דבעי’ שימור לשמה משעת לישה, וגם הט”ז [הובא בבה”ל ר”ס תס] נקט דאפי’ אם בעי’ שימור קודם לישה מ”מ הלשמה אינו אלא משעת לישה וכן נקטו עוד כמה אחרונים להלכה עי’ חק יעקב וחמד משה ושוע”ר ועי”ש בח”ס, וכן המנהג כמו שהביא בבה”ל שם עי”ש בהרחבה, וכך יש אולי קצת מקום ללמוד מפשטות לשונות השו”ע כמו שנתבאר לעיל וכן העיר בדעת השו”ע בשו”ת אול”צ שם.

(והב”ח והא”ר והמטה יהודה והגר”א [הובאו בבה”ל שם] חולקין ע”ז, ועי’ במחזיק ברכה שם, והפמ”ג במשב”ז על הט”ז שם בסי’ תס סק”א הוכיח מתשובת הרשב”א סי’ כו ותקצג דלא כהט”ז אלא דשימור לשמה הוא גם קודם הלישה, אולם בדעת הרי”ף למד הפמ”ג שסובר כהט”ז, כיון שהזכיר שימור משעת קצירה מחימוץ, ויש להעיר דהרי”ף והרמב”ם לא הזכירו כלל דין שימור דלישה וא”כ לכאורה סברו דכל השימור הוא מחימוץ בלבד ולא בעינן לשמה, וכמ”ש הערה”ש דלהלן בדעתם, והיה מקום לומר דסבר הפמ”ג דלא יחלוק הרי”ף על פשטות הגמ’ בפסחים שם גבי כי אפכיתו כיפי, דמשמע מזה דבעי’ לשמה ממש, אולם א”א לומר כן כלל דהרי שם ג”כ מיירי קודם לישה והדרא קושי’ לדוכתיה דממ”נ אם תפרשנו מצד לשמה מה יעשו הט”ז לדעתו והפמ”ג לדעת הרי”ף ואם תפרשנו שלא מצד לשמה א”כ מנ”ל שיסבור הרי”ף שיש לשמה במצה).

ואפילו לפי הצד דבעינן לשמה יש לומר דרק השימור נצרך לשמה ולא העשיה.

(כן הקשה המנ”ח מצוה י אות ד’ ועי”ש מה שכתב ליישב בזה לדידן דבעינן מעשה לשמה, וכן עי’ בחת”ס על השו”ע או”ח סי’ תס ובחזו”א סי’ קכד לדף לה ע”א, ומ”מ נזכרה סברא זו בריטב”א פסחים מ ע”א בשם הרא”ה להלכה ולא למעשה והובאו דבריו כשיטה בשעה”צ סי’ תס סק”ד, אולם הרבה פוסקים נקטו עכ”פ לגבי גוי בשעת לישה דלא מהני גוי, כמ”ש הב”י בשם רשב”א ומשמע בדבריו דבעי’ לישה לשמה, וכמבואר יותר בדבריו המובאים בפמ”ג הנ”ל דסבר הרשב”א דבעי’ עשייה לשמה, ורב האי שהביא הרא”ש דמקל בלישת גוי בפני ישראל נקט הערה”ש בסי’ תנג סי”ח ואילך בדעתו שדעתו כהרי”ף הנ”ל, ומיהו שייך לומר שסובר כהרא”ה, אבל מכיון שלא הזכיר ענין לשמה מסתבר שסובר כהרי”ף שאין לשמה במצה, ומ”מ הריטב”א כתב דבלשה גוי בפני גוי יש גריעותא גם מצד שמירה גופא דקי”ל בפ”ב דחגיגה שאין אדם משמר מה דביד חבירו (וכ”כ המאירי ומנ”ח שם סברא זו) וזה גם בלא שנצריך עשייה לשמה כפשטות רש”י ורשב”א, אבל טענה זו אינה שייכת לגבי מכונה, דכבר כ’ התוס’ בחגיגה דמה שאין אדם מחזיק אין בזה היסח הדעת בהך דקי”ל אין אדם משמר מה שביד חבירו, והוסיף הגרמ”מ לובין [שיעורי פסח סי’ ה’] דבניד”ד נלמד ג”כ מריחיים של מים דבעי שימור כמפורש ברא”ש וסגי במה שהאדם משמר עכ”ד בקיצור עי”ש, וצל”ע המציאות בריחיים של מים שלהם אם היה כמו מכשירים שלנו שלאחר שסיים הלחיצה אינו עושה כמעט כלום, אבל אחרי דברי התוס’ בחגיגה הנ”ל סגי לענייננו, ויעוי’ עוד להלן בבירור ההשווה בין ריחיים של מים לריחיים מכשיר.

וכ”ז לפי הסוברים דהחסרון בלישת גוי היא מצד שימור אבל לפי הסוברים דבעי’ עשייה לשמה יש לדון בפני עצמו, ועי’ מנ”ח שם ומשנ”ב סי’ תס סק”ג, ועי’ להלן בנידון בהשוואה בין ריחיים של מים שלהם לריחים מכשיר).

ויש להוסיף דגם אם נימא דמש”כ בגמ’ בפסחים מ’ כי אפכיתו כיפי וכו’ היינו לשמה לשם מצוה כפשטות פרש”י וגם אם נימא דבעינן לשמה משעת קצירה, מ”מ מסתבר אין כל העשיה כולה לעיכובא, דרק עיקר העשייה המעכבת עצמה לעיכובא אם לא נעשתה לשם מצוה, דהרי  לכאורה גם להמחמירים ביותר בעשייה לשמה משעת קצירה לא יתכן לשום דעה שאם עשה היפוך אחד שלא לשמה פסל את הקמח וצל”ע בגדר טחינה לענין זה אם הוא חלק מעיקר העשייה כמו לישה או כמו היפוך בלבד.

ולפי הגדרת המנהג שהובא ברא”ש אולי כל מה שהוא מזמן חשש חימוץ ואילך כגון טחינה בריחיים של מים המובא שם הוא בכלל זה, דהרי להמבואר שם הוא בכלל מילתיה דר”ה ולא מכלל חידושו של רבא בגמ’ שם, וממילא יש לדון אם גם לענין זה נימא הכי או לא.

ואפי’ לדעת הרי”ף דבעי’ שימור משעת קצירה יש שנקטו דאינו לעיכובא, עי’ בר”ן על הרי”ף בשם גאון אחד, ועי’ גם בריטב”א פסחים מ ע”א שהביא פלוגתא דלהרא”ה שימור דלישה מעכב ולהרי”ף ג”כ משמע ששימור דקצירה אין מעכב ושכן מבואר מהגאונים הלכך תפס למסקנא דשימור דקצירה ודאי אינו מעכב (וגם הב”י סי’ תנג כתב דנראה דשימור דלישה הוא לעיכובא ומ”מ כתבו הראשונים שאינו לעיכובא, וזהו דלא כפר”ח הנ”ל ששימור משעת קצירה לעיכובא).

אולם דעת רבינו ירוחם כפר”ח דשמירה לעיכובא, וגם הר”ן משמע דלולי דברי גאון לא הוה פשיטא ליה דאינו לעיכובא, וברמב”ן נסתפק ומשמע שנוטה להקל בדיעבד, ועי’ בשיעורי פסח להגרמ”מ לובין סי’ א מה שהקשה על המחמירים בזה מסוגי’ דחיטין שירדו בעבים במנחות סט ע”ב עי”ש בהרחבה.

ויש להוסיף דבפסחים שם נזכר דלשי’ רבא מצוה ללתות כדי לקיים שימור, אע”ג דגם לרבא אינו לעיכובא, ומיהו יש לחלק בין להמנע מפעולה לבין לעשות פעולה של”ש וגם יש לחלק בין פעולה הכרחית כטחינה לפעולה שאינה הכרחית כלתיתה ואפוכי כיפי.

ויש להוסיף דלפי חלק מהפוסקים דין שימור זה הוא דרבנן, ועי’ בבה”ל שם שהביא הדעות בזה ונקט לחוש להמחמירים לענין חזקה דרבא בבן י”ג שלא נבדק אבל לדידן יש לצרף גם דעות אלו שהוא דרבנן.

הלכך מאחר דמעיקר הדין מכונה חשיב לשמה ומאחר דעיקר הדין שבדיעבד ודאי כשר, לכן לרווחא דמילתא בצירוף כל הנ”ל סגי בשימור הנעשה על ידי מי שמפעיל את המכונה.

אבל לכאורה לא שייך לומר שאין הידור בריחיים של יד, דהרי הנידונים והספקות הנ”ל רובם ככולם הם דברים דנקטי’ להחמיר בהם, דהרי במכונה לכתחילה אין משתמשים בתפילין וכיו”ב שחוששים לשיטות האחרונים שהחמירו בזה [עי’ דברי חיים ח”ב סי’ א, אמרי אש סי’ א, מחזה אברהם סי’ ב, לחם ושמלה סי’ קצח סק”כ, וע”ע מהרש”ם ח”ד סי’ קכט], ולכתחילה עבדי’ לשמה ולכתחילה עבדי’ לשמה משעת קצירה, ולכתחילה אין להסתמך על קולות בענייני שימור (עי’ שעה”צ סי’ תנג ס”ק סח), הלכך לכאורה לא שייך לומר שאין שום חומרא בריחיים של יד, אבל נכון הוא דהמקילים בזה שפיר יש להם על מה לסמוך.

ויש שהעירו דלדעת כמה פוסקים (עי’ חו”ד ס”ס קי ופלתי סי’ טז סוף סק”ג ועוד) לא אמרי’ ספק ספקא במצוה קיומית, ונכנסים בזה לנידון האם שייך לצאת יד”ח מצה דאורייתא ואפי’ דרבנן במצה שיש בה תערובת חמץ, ומ”מ טענה זו אין בכחה די לפסול מצות ריחיים של דעיקר ההיתר מבוסס על מה דקי”ל מעיקר הדין שמכונה כשרה ושבדיעבד כשר וכנ”ל.

הכנסת ישראל הקמח לטחינה

בשיעורי הגרמ”מ לובין פסח סי’ ה’ הביא דברי הבה”ל ריש סי’ תס בשם המטה יהודה שם ששלל ריחיים שע”י גוי, ומ”מ התיר ריחיים של מים וזה כהמבואר בהרא”ש הנ”ל, ונקט שם דלפ”ז גם בגוי יועיל אם יכניס ישראל המצות, כמו שמועיל בריחיים של מים, וכן דייק מהמשך דברי הבה”ל שם שנהגו להקל וכו’ (יובאו הדברים להלן בסמוך).

ויל”ע חדא דלפ”ז למה לא כתב המטה יהודה היתר זה בעצמו, ועוד יל”ע למה סתם המטה יהודה דע”י גוי לא יעשה ולא חילק בהנ”ל.

ועוד יל”ע דהפתרון שהביא המטה יהודה לעשות באופנים שהזכיר שם בודאי חלקם הם יותר טירחא משישנה בהכנסת הקמח, כגון מה שהצריך לעשות בריחיים של יד על ידי ישראל, ולמה לא הזכיר רק פתרון זה הקל מהם דסגי במה שיכניס ישראל והגוי יטחן.

ויש להוסיף עוד דהלשון של המטה יהודה (שהעתיק הבה”ל) וכן ראינו המדקדקים שלא לטחון את החיטים אלא ע”י ישראל בריחיים של יד וה”ה בריחיים של מים ולא על ידי גוי של בהמות ואפי’ ישראל עומד ע”ג וכן ראוי להנהיג כצ”ל.

ובאמת יש לדון בזה עוד בדברי המטה יהודה על ריחים של יד למה כ’ דוקא ריחיים של יד מאחר דמשמע בדבריו שעיקר הקפידא הוא על ריחיים של בהמות של גוי, ויש שכתבו שהמציאות בזה כנראה היתה שביישובים שיש בהם קצת ישראל הריחיים הקבועות של בהמות היו מצויות רק ביד גויים ומי שלא היה רוצה להשתמש בהם היה צריך ריחיים קטנות של יד, אבל עדיין צ”ע בזה מה שהוסיף הבה”ל על דבריו דה”ה בריחיים של מים, למה לא הוסיף דה”ה ריחיים של בהמות גופייהו הנזכרים בענין, שהן עצמן כשרות כשאין שם גוים, ולכאורה יש קצת משמעות דהמדקדקים שנזכרים בבה”ל בשם המטה יהודה עדיפא להו שלא להשתמש בריחיים של בהמות גם אם הוא על ידי ישראל, וגם יל”ע למה הוצרך כלל המטה יהודה לציין בזה שהריחיים שהמדקדקים משתמשים בהם הם של יד, דלמה לא סגי ליה לומר שמשתמשים בריחיים ככל שהם מכל מקום כל עוד שאין בהם תערובת גוי אבל להנ”ל מיושב דר”ל של יד דוקא (ואולי יש לדחות דר”ל שאף שהיה בזה טירחא לטחון ביד מ”מ החמירו), ועוד למה הוצרך לציין שהריחיים שאינם טובים הם של הגוים ושל בהמות, תיפוק ליה דהם של גוים לחוד, אבל להנ”ל מיושב דר”ל לא של גוים ולא של בהמות (ואולי יש לדחות דאתא לאשמעי’ דאפי’ באופן זה לכתחילה מחמרי’ לאפוקי ממ”ש במחב”ר), וצ”ע.

ועוד יל”ע דבמטה יהודה בפנים כתב דגם הטחינה וההרקדה יש לעשות על ידי ישראל לשיטת הפר”ח שבא לחשוש לה, ולכאורה טחינה ממש לא גרע מהרקדה שיש לעשותה על ידי ישראל וגם נלמוד טחינה מהרקדה דכמו שבהרקדה משמע דבגוף המעשה מיירי ולא בהכנסה לנפה ה”ה בניד”ד בגוף המעשה מיירי.

ועוד יל”ע  דלשון הבה”ל אחר זה הוא ומ”מ מי שאפשר לו שכל תיקוני המצות שלו יהיה על ידי ישראל הרי זה משובח ע”כ ומשמע מלשון זה דכל מעשה עכ”פ מעשה עיקרי בטחינה (שהיא הניד”ד) הוא בכלל זה.

וכמו כן הביא בשם הפמ”ג שכ’ ודאי אם אפשר יקצרו הישראלים לשמה וכל עשיה הן טחינה וכדומה וכו’ ומבואר מלשון זה דכל עשיה והטחינה וגם הדומה לזה הוא בכלל זה וכ”ש דפעולת הטחינה העצמה בכלל זה.

ועוד יל”ע במה שהובאה ההוכחה מריחיים של מים לריחיים שע”י גוי, דלכאורה שפיר יש חילוק בין ריחיים של מים לריחיים של גוי דבריחיים של מים הוא לכה”פ כח כחו ישראל משא”כ בגוי.

ועוד יל”ע דשפיר איכא חילוק בין ריחיים של מים לריחיים של גוי דריחיים של מים אין דעת אחרת מעורבת בהן וריחיים של גוי דעת אחרת מעורבת בהן, והרי הרשב”א המובא בב”י הוא הפוסל לישת גוי יותר מחש”ו בפני ישראל משום שגוי אדעתא דנפשיה עביד, וכ”ש דלישת גוי גרוע מלישת מים.

ועוד יל”ע בעיקר ההוכחה מהבה”ל שכתב דהמנהג להקל כהט”ז שהגוי מכניס החיטים והישראל עומד ורואה ומשמע דאם הישראל בעצמו מכניס הוא טוב לכו”ע, וקשה על הוכחה זו דילמא הבה”ל מיירי בריחיים של בהמות (כמו שהזכיר קודם לכן בלשון המטה יהודה שהעתיק שלא לעשות בריחיים של גוי של בהמה) שעיקר העבודה הוא ההכנסה ואילו להוליך הבהמה אינה מעשה כ”כ, ומנ”ל דבריחיים של יד של גוי מהני בזה מה שהישראל מכניס הקמח.

ושוב ראיתי דכעין זה מבואר במחזיק ברכה שכתב ליישב המנהג ואת סתימת הפר”ח (שלא הזכיר טחינה ע”י ישראל) ולומר דאפי’ אם יש צד להתיר בטוחן על ידי בהמות גוי כשהמכניס הוא הישראל מ”מ מוכח מדבריו דהוא דוקא מחמת שהגוי אינו עסוק בטחינת הקמח כלל, ועכ”פ באופן שהגוי עסוק בטחינת הקמח מוכח מלשונו שאינו בכלל היתר זה כלל גם אם הישראל מכניס החיטים (אע”פ שכ’ כן ליישב את המנהג ואת סתימת הפר”ח שלא הזכיר טחינה מ”מ משמע בדבריו שהמטה יהודה [המובא בבה”ל] אינו סובר מהיתר זה), והבאתי לשונו להלן.

ועוד יל”ע דבהרא”ש שם אחר שהביא פלוגתת הראשונים לענין לישת גוי בפני ישראל הביא מנהג בעלי מעשה וחסידים והתמימים שמחמירין על עצמן כגאונים המחמירין ולשין ואופין בעצמן כההיא דאמרינן מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה ע”כ, ומנהג זה הביא השו”ע סי’ תסב ס”ב על הרא”ש עצמו שהיה משתדל וכו’ וכן ראוי לכל אדם לעשות להטפל הוא בעצמו במצת מצוה, ומשמע שיש דין מיוחד שייעשה על ידו מלבד דין דלשמה, והוא יותר משאר הכשר מצוה דכאן יש מצות שימור גם על ההכשר של אכילת מצה, אם כי יש מקום לומר דמצד מצוה בו אין עדיפות בשליח ישראל על פני מכונה, אלא רק מצד מצה דהעוסק בעצמו אבל לא מצד האוכל שהוא אינו מרויח הידור במה שהדבר נעשה על ידי ישראל, אבל ממה דמסיים הרא”ש מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה משמע דיש ענין שיעשה על ידי אדם, אבל גם זה יש לדחות דאולי כוונת הרא”ש רק שיש ענין שהעשיה תהיה על ידי האוכל עצמו כמנהג עני משום שהוא לחם עוני אבל אין עדיפות לאדם ישראל חבירו על פני מכונה מצד זה, ומ”מ יש לטעון דמאחר שיש מצוה בהתעסקות בדבר א”כ עדיף לשלוח חבירו מלשלוח מכונה וכדאמרי’ בפ”ב דשבת ושפך וכסה במה ששפך יכסה שלא יכסנו לא ביד ולא ברגל, ויל”ע.

ועוד יל”ע דבמחזיק ברכה הביא דברי המטה יהודה הנ”ל (שהביא הבה”ל) וכתב בתוך דבריו והוא תלמוד ערוך דרבא אמר פ’ כל שעה להנהו דמהפכי כיפי כי הפכיתו אפיכו לשם מצוה ופירשו הרי”ף ורש”י כיפי עומרים אלמא דמשעה שהן עומרים בעינן לשם מצוה וא”כ ה”ה טחינה וכו’ ומכאן קשה על הרב ט”ז שכתב דטחינה לא בעי על ידי ישראל וסגי בישראל עומד ע”ג והוי שמירה מחימוץ דעיקר המצה הוא משעת לישה וכו’ ע”ש דהנה דעת הפוסקים דבעי משעת הקצירה היינו מדרבא דאמר כי אפכיתו וכו’ ומשם מוכח דשימור מחמץ ושמור לשם מצוה כי הדדי נינהו וא”כ גם טחינה אי בעי שמור מחמץ בעי לשם מצוה שיהיה ע”י ישראל וכו’ עכ”ל, ומבואר דעיקר טענתו משום שכל מה שבין הקצירה לאפיה משמע ליה שצריך שיהיה על ידי ישראל.

וכן מדוייק ביותר מהמשך דברי המחזיק ברכה שבא לתרץ המנהג בזה ומסיים דנראה דיש להחמיר בריחים של יד שהעכו”ם טוחן בידו שיזהר שלא לטחון בכי האי גונא ע”י עכו”ם כיון שהטחינה נטחנת מכח גברא דלא חזי (ר”ל גוי שאינו ראוי לטחון), וקרוב לזה ראיתי להרב חק יעקב ושם מכשיר גם בריחים של יד על ידי עכו”ם ע”ש ולי ההדיוט נראה להחמיר עכ”ל, ומבואר מדבריו דהעיקר הוא מעשה הטחינה עצמו ולא ההכנסה.

וכן מבואר להדיא ממש בדבריו לעיל מינה שכ’ בזה”ל, ונראה דטעם מנהגנו היינו דאע”פ דכתב הרשב”א דכי בעי לשם מצוה לא מהני ישראל עומד על גביו ואפילו אומר לו שיעשה לשם מצוה גוי אדעתא דנפשיה קעביד, היינו דוקא בלישה ואפיה דהגוי מתעסק בעיסה ובמצה, אבל הכא בריחים שהטחינה ע”י בהמות וכיוצא והגוי אינו עושה כי אם לתת החיטים בכלי וכל זמן הטחינה הנה זה עומד הישראל והוא מכוין לשם מצוה הישראל העיקר ודעת העכו”ם בטל ולא משגחינן בדעתו כי אינו מתעסק הוא בטחינה עכ”ל, ומבואר דטעם ההיתר בהכנסה על ידי ישראל הוא משום שהטחינה עצמה נעשית על ידי בהמות, ואפי’ בזה נקט דלמעשה יש להחמיר.

ולפי ההיתר שכ’ שם ליישב המנהג להקל לטחון ע”י בהמות כשהישראל מכניס לכאורה כ”ש שיש היתר לטחון על ידי מכונה אבל לפי מה מה דמשמע שם שהמטה יהודה (המובא בבה”ל) מחמיר גם בגוי עם בהמות כשהישראל מכניס, א”א ללמוד היתר למכונה, למרות שבגוי עם בהמות הוא חמור יותר משום ששם יש מקום לטעון שהבהמות מכוונות על ידי דעת אחרת וכלשונו שהטחינה נטחנת מכח גברא דלא חזי, ויש קצת משמעות במטה יהודה שההידור דהמדקדקים הוא טחינה ביד [וה”ה במים שהוא מפורש ברא”ש וכמו שהוסיף הבה”ל על דברי המטה יהודה והטעם שהוא יותר נחשב כחו כיון דעדיין הוא בכלל כח שני] וכמשנ”ת.

ולגוף ההערה הנ”ל גם לדבריו נמצא דבריחים של מכונה אם מקפידים שיהיה דומיא דריחים של מים שהמכונה דולקת ואדם ביד מכניס החיטים לתוך גוף הטחינה עצמו (ולא על הליין שבזה שלל שם עי”ש) אין בזה שום גריעותא במכונה, ובתשובה שהזכרתי לעיל של הרב ראטה העיד שיש טחנות שמקפידים שיהיה דוקא באופן זה מטעם לשמה.

דין ריחיים של מים שהובא בפוסקים

יש לדון להמחזיק ברכה שצידד ליישב המנהג דאם הישראל מכניס החיטים אין מתייחסים לבהמות שהם של הגוי למרות שמסתמא עושים על דעת בעליהם גוי ולא הישראל, מה דעת המחב”ר בזה לענין לשמה בתפילין וכיו”ב.

והנה זה פשוט שלא היה מקל בזה עם העיבוד נעשה על ידי בהמות, והטעם דשם בעי’ עשייה דישראל.

וכן מצינו בריחיים של מים שאין בה שום חשש במצות כמ”ש הרא”ש וכמ”ש הבה”ל אפי’ בדעת המטה יהודה המחמיר ביותר, ואעפ”כ בנט”י דבעי’ כח גברא ממש לא כל כח שני מועיל כמבואר בסי’ קנט ס”ז.

ומבואר מזה דלכו”ע דין לשמה בשימור מצות מצוה אינם באותה הדרגא של שאר דברים דבעי’ לשמה או עכ”פ כח גברא, ולכאורה הטעם דגם המחמירים ביותר לא סבירא להו דכל פעולה ופעולה צריכה ליעשות לשמה (ובאמת יש לדון באופן שחבטה אחת בלישה נעשתה על ידי מכונה האם יש צד שיש בזה גריעותא, וע”ע לעיל מה שכתבתי לענין אפוכי כיפי ממתי ההגדרה שאינה לעיכובא).

ולענין מכונה כמשנ”ת הוא בודאי קיל מבהמות, אבל מאחר שנתבאר שגם בהמות אינו פשוט לכו”ע (עכ”פ בבהמות של גוי), אבל מים הוא פשוט לכו”ע, ממילא יש לדון האם יש צד שחשמל גרוע מכח כחו או לא.

ולפי מה ששמעתי שהיה שייך מלפנים ריחיים של מים באופן של כח כחו שפוטר מים כנגד הריחיים והיה שייך ריחיים של מים באופן שאינו כח כחו כלל אלא כעין גרמי בלבד.

ואם נימא דהפוסקים דברו גם על ריחיים של מים שאינם כח כחו כלל אלא רק בגדר גרמי א”כ בחשמל כ”ש שלא עדיף מזה, ויעוי’ בשיעורי פסח להגרמ”מ לובין סי’ א שכתב דריחיים של מים לכאורה לא עדיף מריחיים של חשמל.

ויתכן להוסיף בזה דהוה פשיטא להו להראשונים דכל מה שהוא דרך הכנת הלחם שעני מסיק ואשתו אופה (כלשון הרא”ש בפנים בביאור מנהג המדקדקין ע”פ הגמ’) אינו צריך שיהיה דוקא כח גברא דמה שרגיל לעשות בפת עושה גם בזה (וגם האש דאפיה אמנם קי”ל שהוא משום חיציו אבל לחלק מהפוסקים לא אמרי’ חיציו אלא בנזיקין בלבד, כמו שהרחבתי בתשובה אחרת), אבל צריך שיהיה באופן של שימור לשמה ושלא יעשה גוי תחתיו, ולפ”ז יש לומר דאחר שהשתנה עכשיו לחשמל שכך הוא דרך העשיה א”כ ה”ה לענייננו.

ויש לדון בהנ”ל דהרי גם הנוהגים בזמנינו להקל בריחיים של מכונה לענין טחינה אינם מקילים לליל פסח ללישה של מכונה והכנסה על ידי מכונה לתנור, א”כ לענין טחינה במכונה מצרפים גם הדעות דא”צ שימור בטחינה עכ”פ לעיכובא ועכ”פ מעיקר הדין, ולמה לא תהיה מכונה זו כריחיים של מים שכשרה לכו”ע בלא פקפוק, ואולי באמת יש ללמוד מזה דאינה ממש כריחיים של מים.

[ומה שחילק המחזיק ברכה הנ”ל בין לישה על ידי גוי לבין טחינה עם בהמות על ידי גוי המעיין יראה דאין כוונתו לחלק בדרגת הלשמה בין טחינה ללישה אלא דבלישה הגוי עושה מעשה ובטחינה על ידי בהמות אין הגוי עושה מעשה, וראה לשונו לעיל ותמצא שזה כוונתו, ואמנם יש דעות שחלקו לגמרי בין לישה לטחינה וס”ל דשימור דקודם לישה היינו שמירה לחוד (עי’ לעיל מהבה”ל ריש סי’ תס בשם הט”ז) אבל המצריכים שמירה גמורה גם בטחינה לכאורה הוא כמו בלישה].

ויעוי’ בבה”ל בדיני נט”י סי’ קנט ס”ט דלדעת הבה”ג בפ”ו דברכות ועוד ראשונים המכניס ידיו לכלי חשיב כח גברא מצד מה שמכניס ידיו לכלי ואם המים מקלחין על ידיו מאליהן לא חשיב כח גברא, ואולי ריחיים של מים שהמים מקלחים והכניס יד הריחיים לתוך המים כדי להפעיל את הריחיים חשיב להך דעות כח גברא ומקילינן כוותייהו בשימור דמצה קודם לישה דקילא, אבל דחוק דעיקר הדעה בזה משמע בבה”ל שם וכן במשנ”ב סקנ”ו להחמיר במטביל בכלי ולא נראה דזה מה שצירפו כאן, אלא דבאמת לא חשיב כח גברא אבל לא צריך כח גברא ממש כאן.

ואולי יש לחדש ולומר דגם לכל הרבוותא החולקים על הט”ז (הב”ח והא”ר והפמ”ג בשם הרשב”א וכו’) וס”ל דאף השימור שקודם הלישה הוא עשיה לשמה ולא רק שימור מחמץ, מודו דמ”מ אין כל העשיה צריכה להיעשות לשמה אלא שכל מה שאדם עושה יעשה לשמה, ולכן אין צריך כלל לקשור הכיפי שלא יתהפכו ברוח, ורק מה שמהפכים בכיפי צריכים לשמה, משא”כ בלישה שנאמר בזה עשיה לשמה כיון שזהו עיקר העשיה של המצה, וצל”ע הא מנ”ל.

ואולי סוברים שכח כחו הנראה לעיניים כגון ריחיים של מים כשר וה”ה אם היה שייך ללוש בלישה שעל ידי מים, אבל זה עדיף מהפעלת מכונה שאין מעשה גרם האדם נראה לעיניים, ולכן בחשמל אין מקילים, אבל אין סברא זו מוכרחת וצל”ע.

ושוב ראיתי תשובה מורחבת לחכ”א (דבריו נדפסו בקובץ בית אהרן וישראל קסו) שהאריך טובא כיד הטובה בין הדלקת כפתור המוליך את החיטים למטחנה דבזה אין דינו כעושה מעשה לבין ריחיים של מים שמשליך החיטים לתוך דבר הפועל אז את פעולתו שבה חשיב שפועל את פעולתו שכן מבואר בכמה אחרונים [וציין שכן יוצא מדברי האבן העוזר סי’ שכח לגבי שבת ונזיקין דחשיב מעשיו ממש ומשמע בדבריו שם שהוא יותר מגרמי אלא כזורק לתוך האש, וכ”כ בשו”ת מהר”ם שיק סי’ קיד בניד”ד ממש וכ”כ בשו”ת מהר”ם פאדווא סי’ נב, ודלא כפת”ש או”ח סי’ רנב, ועי”ש בתשובה הנ”ל עוד בזה], וכן אם פתח גוף המים כנגד החיטים חשיב כפועל את פעולתו וכמו שכתבתי לעיל מדינא דנט”י ועוד, והזכיר שם דיש אחרונים שנקטו בריחיים של מים גופא דרק החיטים שהניח ממש על הריחיים חשיבי מעשה ואילו החיטים העליונות לא חשיבי מעשה דידיה אע”פ שיורדים אחר כך, ואולי כל זה הוא טעם המחמירים בריחיים של יד יותר מריחיים של מים, וצ”ע.

ויש רק לציין דאם הדברים היו אמורים רק לגבי נזיקין אינו ברור בשאר דוכתי דבנזיקין יש דיני גרמי וכן דיני חיציו שלכמה פוסקים אינו מדין מעשיו בשאר דינים (והרחבתי בזה בתשובה אחרת וכן בתשובת החכם הנזכר הביא דעות אלו) אבל מה שהזכירו כן לענין שבת לכאורה הוא ראיה לדידן שלא ללמוד הדלקת כפתור מכונה מריחיים של מים להסוברים שמכונה אינה נחשבת מעשיו בהדלקת כפתור גרידא.

אבל גם לדבריו אפשר שאם נקבל דהרא”ש וביה”ל שהכשירו ריחיים של מים מכשירים בכל גוני (גם באופן שהריחיים לא פעלו בזמן שהשליך וגם שלא פתח המים כנגד הריחיים אלא נפתחו לבד) א”כ גם חשמל בכלל זה, רק דבאמת בבה”ל אינו ברור כ”כ דמיירי בכל גווני דהרי נקט ריחיים של מים דומיא דריחיים של יד, רצוני לומר דבתוך כך שהביא דברי המטה יהודה להקפיד בריחיים של יד דוקא הוסיף דה”ה ריחיים של מים, וא”כ אפשר דכעין של יד מה שנחשב בגדרי הדין ככחו וצל”ע בזה.

ויש להוסיף דאמנם אם היה כאן דין של כח גברא ממש לא היה שייך ללמוד מדיני שבת ונזיקין לכאן, דאף אם בשבת חייב כגון בזורה ורוח מסייעתו משום שאחראי למלאכה, ואפי’ בנזיקין לא נאמרו דינים של כח גברא ממש ומלבד זה קי”ל בגרמי דחייב, אבל אין ראיה לכאן, דהרי לגבי מניח ידיו תחת מפל מים לא חשיב כח גברא כדפשוט וכמ”ש בבה”ל סי’ קנט וכן במכניס ראש בהמה לשחוט בסכין התחוב בגלגל המסובב על ידי מים מאליו לא הו”ל כח גברא כמבואר בשו”ע יו”ד סי’ ז, וממילא אם נימא דהפוסקים גבי טחינת חיטים בריחיים של מים מיירי באופן המבואר באו”ח שם וביו”ד שם שפטר את המים אז אין ראיה לניד”ד כלל, אבל מסתמא לא מיירי הפוסקים רק באופן זה וכמשנ”ת.

כשרויות מפוקפקות

עיקרי הדברים מתייחסים למקומות שיש כשרויות מהודרות שלפי השמועה אין בהם חשש חימוץ אבל במקומות שאין פיקוח הגון לפי השמועה מצוי בהם ממש חימוץ ובצקות בתוך מכונת ההטחנה כמו שנתבאר לעיל, ומיהו יש שהציעו בדיעבד להתיר עכ”פ כשאין איסור ידוע מחמת כמה צירופים של ספק ודין מי פירות ע”פ דברי המקילים בזיעת חומה בסי’ תסו ס”ג ועכ”פ במקילים באבנים במשנ”ב סק”ח, ונתייבשו המי פירות להמקילים בזה בבה”ל סי’ תסד לאפות עם מים שכך נקט בשעה”ד, ודין היתר ע”י הרקדה [אם הי’ הרקדה] להמקילים בסי’ תסו ס”ד ובמשנ”ב שם סק”ח לענין היתר דהרקדה בזיעת החומה (ע”ע בשד”ח אסיפת דינים מערכת חמץ ומצה סי’ י’ סק”ג ואול”צ שם ובעיקר בקרבן נתנאל פ”ב דפסחים ושיעורי הגרמ”מ לובין סי’ א, ובית אהרן וישראל קעב עמ’ סה ואילך), ונידון זה הוא נפק”מ גם למדקדקים לקנות רק מהודר בביתם מ”מ נפק”מ למי שנקלע למקום שיש לפניו רק מצה ממין זה בליל יו”ט פסח האם עדיף לאכלו או עדיף שלא לאכלו.

ובדינים והנהגות חזו”א פסח אות ט’ כתוב בחור א’ מהמדקדקים במצוות שאל אם צריך להדר אחר קמח מטחינת יד למצות אף שדמיו מרובים והשיב שאין לדאוג על ההוצאות שזה בכלל הוצאות שבת ויו”ט עכ”ל, ומסתמא שעיקר החששות שדובר עליהם היה מחמת החששות במכונות בלא פיקוח הגון, וצויין בדינים והנהגות שם באות הקודם שבמכתב החזו”א פירט מה שנמנע ממצות מכונה ממש.

האם יש חסרון באדם אוכל כשלא נעשה שימור

העירני ידידי הרב סינוואני דיש לדון אם השמירה הוא דין בעושה המצה או באוכל המצה, אולם לענ”ד משמעות הרא”ש שכ’ דחסידים ותמימים הולכין להשתדל מדין שימור והזכיר הא דעני דרכו שמסיק וכו’ משמע שדין שימור אינו רק בעושה המצות אלא גם באוכל לחזר אחר מצות שיש בהם שימור, וכך מוכח מדברי הפוסקים שנקטו דעכ”פ לכתחילה יש לקנות מצות שנעשה בהם שימור, ועי’ ברש”ל שהזכיר עובדא מאחד שלא הי’ לו מצה משומרת בליל פסח ולא אכל מחמת זה מצה, ואמנם האחרונים דנו בדבריו ובכוונתו וגם יש לדון בין שימור דקודם לישה לשימור דלאחר לישה אבל מה שברור דריהטא דמילתא ודאי שיש בזה דין גם על האוכל המצה, ויש להוסיף דבגמ’ פסחים מ ע”ב איתא דמר בריה דרבינא מנקטא ליה אימיה חיטי בארבא, ומשמע דההידור היה של מאריה דעובדא מר בריה דרבינא דהוא הגברא רבא, אע”ג דגם אימיה שייכת בהידור, מ”מ ההידור הוא גם בתוצאה של המצה ומי שאוכלה.

שאר ימי הפסח

עיקר הנידון עד כאן הוא לענין מצות מצוה של ליל פסח אבל הוא פלוגתא דקמאי, ויש צד דבעי’ מצה שמורה לכל הפסח, ועי’ בפלוגתא זו בהרחבה בערה”ש סי’ תנג סי”ח ואילך), ומ”מ טען הערה”ש שם שצד זה עצמו אינו סובר מדין לשמה אלא רק שימור מחמץ, ודאין ענין לאכול מצות שנשמרו לשמה בשאר לילות הפסח אלא רק שנשמרו מחימוץ, ולכן סובר דאין להחמיר בשמירה לשמה בשאר ימות הפסח אלא בשמירה מחימוץ בלבד.

וכן פסק בחי”א כלל קכח לעיקר הדין אך הצדיק המנהג להצריך שימור גמור לכל המצות לשמה וכך לכאורה דעת המשנ”ב סי’ תנג סקכ”א וסי’ תס סק”ב דרק מצד המנהג יש חומרא בזה ולא מדינא (ועי’ בשע”ת סי’ תצו סק”ח בשם הפר”ח), אבל יש מקור למנהג זה במהרי”ל הל’ אפיית המצות עי”ש ובחי”א שם הביא שהקפיד בזה גם הגר”א (אם כי יש הבדל בין מהרי”ל להגר”א דהמהרי”ל מוכח שם שלא הקפיד מדינא כלל אלא מטעם אחר שמא יצטרך לו לאפיקומן כמבואר שם, ויל”ע אם היה להמהרי”ל עוד טעם שלא כתבו התלמיד).

ונראה דגם אם סבר הגר”א דדעת כמה ראשונים שא”צ שמירה לשמה ושדעת כמה ראשונים שא”צ שמירה אלא רק לב’ לילות ראשונות, מ”מ סבר דלא תליא הא בהא ושייך לסבור דבעי’ שימור לשמה מחד גיסא ושימור כל ימי הפסח מאידך גיסא, וגם לסבור דהשמירה היא בעשייה ולא בשמירה לחוד, ויש להוסיף דיש שטענו שהרי”ף שלכאורה לא הצריך לשמה גרס בשינוי מהגמ’ דידן.

ואם נימא דהגר”א למד כל דיני מצה של שבעה מלילה ראשונה דהחילוק ביניהם הוא רק שכאן האכילה חובה וכאן מצוה רשות א”כ למד גם שאר דינים מליל פסח לשאר ימים.

ואם נתפוס חומרת ריחיים של יד כחומרא שיש מקום להחמירה א”כ אם זה כוונת הגר”א יש טעם להחמירו בכל ימי הפסח, אולם להמהרי”ל דכל מה שיש להחמיר בשאר המצות הוא רק שמא יצטרך לו יש לדון דשמא תקנתא לתקנתא לא עבדי’ ותרי חומרי לא מחמרי’ וצ”ע.

ועוד נפק”מ בין הגר”א להמהרי”ל במצות שקונה תוך ימי הפסח דלהמהרי”ל לכאורה א”צ להחמיר בזה בשמירה לשמה אם נימא דהתלמיד רשם טעמו היחידי של המהרי”ל.

ועוד נפק”מ במקום שיש שפע רב של מצות לליל פסח דאפשר שבזה לא חשש המהרי”ל לעשות שאר מצות של ימי הפסח שמורה לשמה, דהרי לא תיקן תקנה בזה שתאמר לא פלוג אלא חששא בעלמא היא לרווחא דמילתא שיהיו די מצות שמורות מצויות.

סיכום עיקרי הדברים שנתבארו לגבי ריחיים של מכונה

יש הרבה צירופים למה שרי להשתמש גם בריחים של מכונה (במקום שאין חשש של לחות ובצקת) וכמו שנתבאר בפנים הדברים, מהם צירופים שהם עיקריים בהכרעת הדין (כגון דמכונה חשיבא מעשיו מעיקר הדין להחזו”א, ודמעיקר הדין א”צ שימור קודם לישה) ומהם צירופים השנויים במחלוקת שיש בהם עכ”פ כדי לצרף (כגון דעת הט”ז דלכו”ע לא נאמרה עשיה לשמה קודם לישה, ודעת רוב הראשונים דאין השימור לעיכובא בדיעבד ודעת הסוברים שאינו דאורייתא ועוד), ואף שאין כאן צירוף אחד שסומכין עליו להלכה לכתחילה בפני עצמו אבל בצירוף הכל מצרפינן להקל לכתחילה (והרוצה להחמיר אם להנ”ל לחוד הרשות בידו), אבל בנוסף לכל הנ”ל ההכרח העיקרי להכשיר ריחיים של מכונה הוא מהמבואר בפוסקים שאף המחמירים ביותר בשמירת טחינת המצה לא שללו ריחיים של מים, ומ”מ גם בזה יש שטענו דלא כל ריחיים של מכונה דומה לכל ריחיים של מים והביאו סימוכין לדבריהם, ומ”מ גם לפי דבריהם במאפיות הידועות שמקפידות בחומרא להשליך החיטים במכונה רק אחר שהיא פועלת לכאורה אין בזה כל חשש.

(ובפנים התשובה נזכר גם צד רחוק דהפוסקים שהתירו ריחיים של מים מיירו רק בכחו ממש, ואע”פ שיש לשונות שמתיישבים לפ”ז מ”מ הוא דחוק).

עוד השלמה לנידון מצות מקמח של ריחים של מכונה

הגר”ש צביון הוסיף לחזק הערתו דלעיל דהחזו”א הרי הביא החילוק בין עיבוד ס”ת לכתיבת ס”ת דרק בעיבוד סגי בישראל עומד ובכתיבה לא, וכן מה דישראל מסייע (כמ”ש הרמ”א בסי’ לב לגבי עיבוד) הוא רק בעיבוד מועיל מה שממשיך הגוי אח”כ, וע”ז נקט הקולא דמכונה רק היכא דמועיל התחלת ישראל וישראל עומד.
ועדיין יש מקום לדון דאמנם לגבי מצות השו”ע בסי’ תס נקט לעיקר דאין מועיל ישראל עומד על גביו על אף שבתפילין הביא ב’ הדעות (אם כי משמע מסתימת הדברים דספק דאורייתא לחומרא), וגם ברמ”א לא נזכר לגבי מצה שנהגו שיסייע ישראל מעט כמ”ש הוא לגבי תפילין (ובאמת יש לדון בין להמחבר ובין להרמ”א אם יש לומר דסמכו על מש”כ בהל’ תפילין ובפרט המחבר שלא טרח להביא דעה שלא נפסקה להלכה מאחר דספק דאורייתא לחומרא ובפרט דהמחבר רגיל לפסוק כהרמב”ם ובגוי הרמב”ם מחמיר), מ”מ במשנ”ב שם ושם בתפילין ובמצה נקט למעשה בערך אותה ההכרעה דלכתחילה אין להקל בזה אלא רק בשעת הדחק, רק דיש עדיין מקום לדון ולטעון דמ”מ מכונה קיל מגוי ובזה א”צ להקל כ”כ כהרא”ש בגוי בפני ישראל דגם להחולקים על הרא”ש כאן בלבד יודו, אבל צריך ראיה לזה.

השלמות והערות בנידון על ריחיים של מכונה

הגר”ש צביון העיר דאין להביא ראיה מדברי החזו”א לעשיית מצות, דהחזו”א מיירי רק לגבי טווית ציצית דשם מבואר בגמ’ בסנהדרין מח ע”ב שהוא מצד הזמנה וכן לגבי עיבוד לסת”ם אבל לא בדבר שצריך מעשה לשמה עכ”ד בקיצור.

ועדיין יש מקום לישא ליתן בזה, דגם גבי ציצית כתיב גדילים תעשה לך וכתיב ועשו להם ובפ”ק דסוכה ט ע”א מייתי לה להך קראי ונזכר שם גם דין טויה לשמה למאן דאי’ ליה הכי, ולא נזכר שם ענין הזמנה, ופשטות דהכל בסופש”ד נלמד מדין ועשו להם דבעי’ עשייה לשמה וכך פשטות משמעות ל’ הגמ’ שם דמאן דיליף טויה לשמה יליף הכל מדין עשיה לשמה דהרי אמרי’ דכתיב ועשו לאחר דאמרי’ טויה לשמה ובפשטות כולל הכל לפי כל דעה כדאית לה, עי”ש.

ויותר מזה לעניייננו בבעל המאור שם הביא בשם הגאונים (אוצה”ג חלק התשובות סי’ כא) דמש”כ בסוכה שם ועשו וכו’ וכל הראיות מהמקראות אתיין להוכיח שיטת שמואל דבעי’ טוויה לשמה.

וגם בפרש”י שם (אע”פ שחולק על הגאונים בענין הנ”ל דהוא סובר שכו”ע שם מסכימין דעשיה לשמה בעי והגאונים ס”ל דרק מאן דמצריך טויה לשמה, כמבואר בבעל המאור שם) מסכים לענין זה גופא דעכ”פ ודאי מאן דמצריך טויה לשמה משמע ליה הכל בכלל עשיה, כן מבואר להדיא בלשונו של הבעל המאור בביאור דברי רש”י עי”ש.

ומ”מ בגמ’ סנהדרין שם נזכר ענין עיבוד לשמה דתליא בפלוגתא אבל גם ענין טויה לשמה מבואר בראשונים דתליא בפלוגתא אם הזמנה מילתא (עי’ כתוב שם להראב”ד סוכה ד ע”א ועי”ש בבעל המאור ומלחמות ועוד בתוס’ סנהדרין שם) וכך מוכח מגמ’ דמנחות מב ע”ב דתלי פלוגתא דטויה לשמה בפלוגתא דעיבוד לשמה, ומאחר דבסנהדרין שם תלו פלוגתא דעיבוד לשמה בפלוגתא דהזמנה מבואר דהא בהא תליא, וטויה לשמה ועיבוד לשמה הכל תליא בגדרי הזמנה.

ומ”מ אכתי יש מקום לטעון דמאן דלא בעי לשמה בטויה ובעיבוד לא יצריך לשמה גם בעשיית מצות וכ”ש דבזה פשטות ל’ הרי”ף והרמב”ם שא”צ לשמה במצה, וכמו שנקט בדעתם העה”ש.

ובאמת אם נימא הכי מיושב גם פשטות ל’ הגמ’ בסוכה הנ”ל וכמשנ”ת וק”ל.

ויעוי’ להראב”ד שם שנקט כפרש”י וכתב עוד דלרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא יתרץ מאן דמצריך טויה לשמה ועיבוד לשמה דהוא בכלל עשיה משא”כ לענין תפיסת קדושה ואף לאביי דמפורש בגמ’ שסבר דינא דעיבוד משום הזמנה משום דסבר דהזמנה מילתא היא להחשיבו כעשיה, עי”ש בהרחבה וקצרתי.

ובתוס’ סנהדרין מח ע”ב ד”ה אע”פ חלקו על פרש”י דמאן דמצריך עיבוד לשמה ס”ל הזמנה מילתא ופי’ ר”ת להיפך דלא סגי בהזמנה, ומבואר דגם לשיטתם אין עיבוד לשמה הגדרה של הזמנה, ופירושם הובא גם בבעל המאור בסוכה שם והוסיף שכ”כ הר”ח.

עכ”פ שוים גאונים ורש”י ותוס’ ור”ת ור”ח ובעל המאור וראב”ד דדין טויה דציצית לשמה הוא מדין עשיית הציצית ונלמד מועשו ותעשה, וממילא יש יותר מקום לטעון דדין טויה לשמה השייך לדין ועשו בציצית אינו מרוחק מדין לשמה דבמצות (ואדרבה במצות יש כמה צדדים שהלשמה הוא פחות כמו שנתבאר בפנים התשובה).

והגר”ש הנ”ל הוסיף עוד דבשונה הלכות לא הביא דברי החזו”א רק ברמז ובשם הקה”י אמרו הטעם בזה שלא ילמדו מזה היתר למצות מכונה עכ”ד בקיצור, וגוף העובדא דהקה”י היא בארחות רבינו ח”ב עמ’ מח והלאה ועי”ש באריכות ובהרחבה כמה פרטים והוראות בזה ומחמת האריכות לא אכפול כאן הדברים.

ועי’ קוב”א ח”א אגרת קפה אות יט שכל עסק המצות יהיה בידי אדם ולא על ידי מכונה עי”ש, ומלשון זו לחוד יותר משמע דהוא מצד כח גברא וצל”ע.

ובמעשה איש ח”ה עמ’ יט הובא בשם הגרח”ק שהחזו”א אמר להקה”י על מה שקנה לילדים מצות מכונה האם אתם מחזיקים חמץ ומאז סילקם אביו מרשותו, וכעי”ז ראיתי בארחות רבינו שם עמ’ מט, ומשמע שהוא משום חמץ, וי”ל דהא והא איתא, וכן משמע בכל אריכות הדברים בארחות רבינו שם שב’ החששות קיימות הן מצד שחסר בעשיית גברא לשמה והן מצד שיש בזה חשש חימוץ (והעירו עוד דהרי מדינא דגמ’ הוא איסור ללוש במקום חם), אולם ברוב הדברים שם העיר שם המסדר שעיקרי האזהרות דחשש חימוץ נאמרו לענין מצות מכונה שאינם מכשרות העדה”ח.

ובחוט שני פסח עמ’ קמח כתב מצות מכונה בחזו”א בהלכות ציצית (או”ח סי’ ו סק”י ד”ה ונראה) נקט לענין ציצית דכל מקום שאין צריך עשיה בכח גברא לשמה רק שצריך שהדבר יעשה לשמה סגי אף בסתמא לשמה וכו’ ולכן בציצית אם טוה על ידי דשקיל בדקא דמיא על מכונה שטוה סגי דכיון דכח ראשון הוי לשמה הו”ל אידך סתמא לשמה ואין צריך כח אדם וכן נקט בשו”ת אחיעזר להתיר ציצית שנעשית ע”י מכונה עי”ש, ולענין מצה אע”פ שיש צדדים להקל במצות מכונה בעני הלשמה וכנ”ל לא רצה מרן החזו”א למעשה להקל בזה והיקל בזה משום איסור בל יראה אבל לענין איסור חמץ אמר החזו”א שמצות יד זה מצות של מ”ר אבל מצות מכונה זה דבר שנתחדש שצריך לפסוק עליהם מה דינם, והחזו”א היה ממליץ להחמיר ולאכול כל ימות הפסח רק מצות יד והתיר רק למי שקשה להם וכו’ עכ”ל עי”ש עוד פרטים בזה.

ומשמע שתפס שעיקר החשש הוא מחמת שאלות של חימוץ ונספח לזה גם ענין הלשמה משמע דלא ברירא כולי האי אע”פ שבציצית הוה ברירא ליה ואין הכרע בלשון החוט שני כמה חשש החזו”א לענין לשמה במצות, דמתחילת דבריו משמע דיש מקום להקל בזה מלבד ענין חימוץ ולבסוף משמע דלא ראה החזו”א לזה מקור ברור, וכנראה ס”ל בדעת החזו”א גדר הלשמה בציצית הוה ברירא ליה להחזו”א שא”צ כח גברא ואילו במצות לא הוה ברירא ליה כולי האי.

ומצאתי בהליכות אבן ישראל על הגרי”י פישר (פסח עמ’ ס וכן בהגדש”פ אבן ישראל בהלכות עמ’ לה בהערה) בזה”ל, ולשואל ששאל את רבינו ששמע בשם החזו”א שא”א לצאת ידי חובה עם מצות מכונה בפסח, האם יש לחוש לזה, השיב רבינו איך יכול להיות שהוא אמר את זה והא הוא זה שמתיר ציצית ע”י מכונה, ברור לי שזה מותר לכתחילה וכו’ עכ”ל, והיינו דסבר שאין לחלק בין ציצית למצה לענין זה ומאחר שהתיר ציצית ע”י מכונה מסתמא שהשמועה אינה נכונה, אולם מדברי תלמידי החזו”א משמע יותר שהשמועה נכונה בזה שלא רצה לסמוך על היתר מכונה לענין מצה בליל פסח (ולפי העדויות בליל יו”ט ראשון של פסח החמיר יותר, עי’ בפנים המקורות דלעיל), ועי’ עוד מה שהבאתי בפנים התשובה משמו בדינים והנהגות.

ובארחות רבינו הובא שם עוד הענין (הנזכר גם בדינים והנהגות) שרבותיו (היינו החזו”א וגם הגריי”ק) הקפידו על ריחיים של יד, ומ”מ בזמנם היה יותר מכשולות בזה, אם כי מלשון מסדר הספר ארחות רבינו נראה ששייך ד”ז לנידון שמורה משעת קצירה, ומ”מ לא הזכיר ששמע כן להדיא מפיהם.

אחי הרה”ג אליעזר העיר דמדינא אין לחמם עכ”ד בקיצור, ועי’ בתשובה שכתבתי לענין המזגן מה שהזכרתי מדברי הגמ’ והפוסקים בזה בהרבה עניינים שאין לגרום חימום למצה ומיהו רוב הדברים שנזכרו בגמ’ ופוסקים הם לגבי דברים הנוגעים לשעת הלישה, אבל מה שמצינו קודם הלישה הוא לענין הנחת שקי הקמח שנזכר ג”כ להזהר בזה כמו שציינתי שם, ומ”מ מסתבר דעיקר הקפידא בדבר שאינו מעיקר הדין הוא במקום דאפשר לכתחילה, ועוד מסתבר דחימום כל דהוא היה גם אצלם בריחיים שלהם ורק העיקר מה שמקפידים במטחנות של הבד”ץ העדה”ח שלא יהיה חום בשיעור שנראה לעיניים שגורם למכשולות, ויש להוסיף דבשקים שמונחים לאורך זמן הדעת נותנת שגם בהם יש מכשולות הנראים לעיניים וכמו שדנו הפוסקים לגבי קמח שנתלחלח מזיעת החומה.

ולגבי מה שטוענים שיש מכשולות במכונות של מצות מכונה שנשארו שיירי בצק שקשה להסירם, (ואיני יודע על איזה כשרויות מדובר), לענ”ד הדברים צריכים בדיקה לגבי ריחיים ששם החיטים אמורים להיות יבשים במקומות שיש הקפדה שלא יהיה חם מידי המכונה ומסתמא הוא יותר טוב אבל צריך בדיקה.

הרב זלושינסקי העיר דלפי הצד שריחיים של מכונה חשיב מעשיו משום שהוא מכניס החיטים לריחיים בזמן הפעולה א”כ אם בחברת החשמל הדליקו וכיבו החשמל לא אהנו מעשיו, ומ”מ יש לומר דאם נתפוס הדבר בתורת חומרא ורוב המוחלט של המצות אין בהם חשש זה א”כ הבו דלא לוסיף עלה, ומ”מ ראיתי מי שדן והאריך לענין החילוקים בין חשמל פרטי לחשמל מחברת החשמל לענין עשיית גברא במצות.

המקור לזה מבוסס על הגמ’ בע”ז י ע”ב ידענא זוטי דאית בכו מחיה מתים, אם כי שם לא נזכר להדיא האם מיירי בדורו של רבי או בתלמידיו של רבי או בכל האמוראים, אבל בסנהדרין סה ע”ב אי’ דאמר רבא אי בעו צדיקי ברו עלמא, ומבואר דהוא בכל הצדיקים הנזכרים בגמ’, וגם בסדר המעלות של רפב”י (בע”ז כא ובשאר דוכתי) אי’ גם תחיית המתים, וגוף מימרא הנ”ל מצאתי בשם הרשב”ץ במגן אבות והחיד”א אבל לא ראיתי הדברים במקורן.

אם כי יש לשים לב דלפעמים נזכרו שמות בגמ’ שאין הכונה בזה לשם חכם ואפילו כשהכונה לשם רשע, וממילא יש לדון בכל מקום לגופו כשנזכר שם אדם בגמ’ אם הכונה להזכירו על שום חכמתו או שנזכר לענין אחר.

צריך רב עם סבלנות כמבואר בתענית ח’ שצריך רב מסביר פנים, ובאבות שנינו לא הקפדן מלמד.

ובר’ פרידא מצינו בעירובין נד שהסביר לתלמידו ד’ מאות פעמים ושוב ד’ מאות פעמים ובשכר זה זכה לשכר גדול.

כמו”כ צריך רב שיש לתלמיד חשק ללמוד ממנו כמ”ש בילקו”ש לעולם ילמד אדם ממי שהוא חפץ (וע”ע ע”ז יט ע”א), ובעירובין מ’ אי’ שלא מן הכל זוכה אדם ללמוד.

צריך רב שכפוף לו כדי שיוכל לכוונו באורח חיים, וכמו שאמרו שכל זמן שלא הרגו שלמה לשמעי לא נשא את בת פרעה, ומשם למדו שאם כפוף לרבו ידור בשכנות לרבו.

צריך לדעת את רמת וערך עצמו כשבא לבחור לעצמו רב, וכמ”ש המאירי שלא לחינם יש שרי עשרות ושרי חמישים וכו’ אלא כדי שהאנשים שמתאים להם שרי עשרות ילכו לשרי עשרות ולא כולם ילכו לגדולי הדור לפני שהולכים לרבנים המתאימים להם, ויש בזה גם ענין שאין רב שמספיק לכל העם גם אם ירצה, וגם שגדול הדור אין זמנו פנוי לכל העם, ומלבד זאת לפעמים יש דוקא ענין לאיש פשוט ללכת לרב לפי מעלתו שיוכל להבין את המצב שלו טוב יותר.

כמו”כ חשוב רב שיודע את התורה ובעל סברא נכונה וישרה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, וכמ”ש הגר”א שאפי’ בראשונים כל הגדול בסברא ישרה גדול מחבירו.

וכמובן שבבחירת רב לא די בכך שהוא מוכר בתקשורת כרב או שיש בבעלותו מוסד או תפקיד, והדברים פשוטים ורק שד”ת צריכים חיזוק בכל יום.

כמו”כ יש לשים לב (וביתר שאת בדורינו) שהרב בעל השקפה נכונה וכפוף בהשקפתו לחכמי הדור המובהקים (וגדולי הדור המובהקים הם בד”כ המקובלים והמוחזקים כגדולי הדור על ידי רוב ת”ח שבדור) דלפעמים במעט השקפה שאינה נכונה וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, וכעין מה שידוע משל החזו”א על העיגול בתוך עיגול וכו’.

כמו”כ צריך רב יר”ש שיוכל לקבל ממנו יר”ש כמ”ש בחגיגה טו אם הרב דומה למלאך ה’ צבאות ילמדו תורה מפיהו, וכדי לסבר את האוזן יש להמחיש שכמובן לא די בקבלת תעודה או בעצם אבחנת האיש כתלמיד בעל כשרון מבריק, ואפי’ ידיעות וירא”ש לא בהכרח שמספיק כדי להורות הוראה, שכן יש עוד דינים למי מותר להורות, כמו יש מקומות שנזכר דין בן מ’ (עי’ סוטה כב ותוס’ שם) וקבלת רשות (עי’ סנהדרין ה ע”ב) ועי’ בשו”ע יו”ד ששם נתבארו דינים אלו (ויש לשים לב שגם לא כל מי שמשיב לשאלות בדעתו בזה להורות הוראה וע”ע הוריות ב ע”א ועוד).

כמו”כ חשוב לשים לב שיהיה רב זמין להשיב כשצריך לשאול, ואין הגדרה קבועה מה שיעור הזמינות שצריך לזה אלא כל אחד לפי רמת הזמינות שהוא צריך, לפי כמות השאלות שמתעוררות, תדירות השאלות, ונחיצותן, ובעוד שלאחד יוכל להספיק זמינות של פעם בשבוע, מאידך יש מי שיצטרך רב שיוכל לפנות אליו בכל שעה.

ומכיון שתשובה זו נכתבה ליהודי יקר שזכה להכיר התורה ולשוב לכור מחצבתו, לכן הוצרכתי לפרט יותר.