תפילה

יעוי’ בשו”ע ורמ”א ומשנ”ב סי’ נט ס”ג שהביאו מחלוקת בזה לענין קדושת יוצר, האם צריך לאומרם רק בציבור, והכריע המשנ”ב סי’ נט שם סקי”א שהאומרם ביחיד נכון להדר שיאמרם בניגון טעמים כקורא במקרא, וכעי”ז נתבאר בסי’ קלז ס”א ובמשנ”ב שם ס”ג לענין קדושה דסדרא.

ויעוי’ במשנ”ב סי’ נט סק”י בשם הפר”ח שנקט לענין קדושא דסדרא שגם אם אומר אחר הציבור חשיב בציבור כיון דאיכא ציבור, וכעי”ז כ’ בהוראות והנהגות מהגר”ח מואלוז’ין, וז”ל, (בנוסח ארחות חיים אות לה) קדושה דסידרא יש לאמור ביחיד אבל לא קדושה דיוצר.
אבל יכול לאחר קצת ע”כ, ושם משמע שרק קצת אחר הציבור, ויש לדון מה הגדר בזה.

ואמנם במשנ”ב הנ”ל בשם הפר”ח משמע לפום ריהטא שאין לדבר קצבה אלא כל שאומר כשיש שם עדיין הציבור, ויל”ע בטעם הדבר, כיון דקי”ל לרוב הפוסקים שאין צירוף מועיל בתפילה (כשאין המצטרפים מתפללים עמו) התפילה כציבור אלא רק להתיר קדיש וקדושה, וכאן הרי אין העולם אומרים עמו קדושה.

ואפשר דאין הכי נמי דלפי דעה זו (שהיא דעת רוב הפוסקים) גם בניד”ד שאומר אחר הציבור רק מועיל שבזה אין חשש שאומר קדושת יוצר ביחיד (האסור לחלק מהדעות כמבואר בשו”ע ומשנ”ב שם סקי”א) כדי להתיר האמירה אבל לא כדי להחשיבו ממש כאומר בציבור.

משא”כ מדברי הגרח”ו שם יש משמעות שנחשב אומר קדושה עם הציבור, ולזה יועיל רק אם אומר קצת אחר הציבור כל שעסוקין באותו ענין, ואולי ההגדרה היא כל שעסוקין בתחנונים הנאמרים עם קדושא דסדרא.

ובשם פוסקי זמנינו הובא לענין תחינות שבלשון ארמי הנאמרות בסליחות רק בציבור שיכול לאומרן עד קדיש ומסתמא שגם קדושה דסדרא לא יוכל לומר אחר קדיש אף שבניד”ד יש המשך לתפילה אחר קדיש, מ”מ באמת מסתבר שאחר קדיש הציבור כבר אינם בקדושה דסדרא, ועוד דגם בסליחות בחלק מהמקומות שחרית הוא מיד אחר סליחות, וכמו שנתבאר שיש מקום לומר שרק כשהציבור עסוקים לומר תחינות שעם קדושה דסדרא חשיב עם הקדושה דסדרא, וגם אם נאמר דעדיין עם הקדיש אומרים (אפי’ שהחזן אינו אומר אז כבר תחנוני קדושה דסדרא ועי’ ברמב”ם דעיקר תחנונים אלו נתקנו לחזן), אבל אחר כך כבר לא חשיב שהציבור עסוקין בזה.

והנה המשנ”ב בסי’ קכה סק”ג לגבי קדושת חזרת הש”ץ נקט שיש לומר קדוש וברוך עם הציבור ממש, וכאן היקל אף דמיירי להסוברים שקדושה זו אינה נאמרת ביחיד, אולם נראה דעכ”פ להגרח”ו (אם מסכים להדברי המשנ”ב לענין קדושת שמונ”ע וכך המשמעות הפשוטה בדבריו שההיתר לאחר קצת הוא היתר מיוחד לענין קדושת יוצר) וכעי”ז מצינו גם להמשנ”ב באמת הגדרת קדושת יוצר וקדושה דסדרא שונה מקדושת תפילה, דקדושת תפילה נאמרת בעמידה וקדושת יוצר בישיבה וגם קדושה דסדרא לכמה פוסקים בישיבה, וכתבתי מזה במקום אחר, וכמו כן קדושת תפילה אם יחיד שומע עונה עמהן, משא”כ קדושת יוצר וקדושה דסדרא לדעת המשנ”ב, וכמו שהרחבתי בתשובה אחרת דלפ”ד המשנ”ב הגדרת קדושה דסדרא הוא כעין קורא בתורה כמשמעות רש”י בסוטה מט ע”א, וממילא לענייננו הוא קל יותר דהעיקר שיהיה עוסק במה שהציבור עסוקין בו דאין כאן ברכה.

ממה שכתבו הפוסקים (בסי’ פט ס”ו ובסי’ רלה ובסוף סי’ תלא) כמה היתרים באופנים שונים דחשיב שומר מעיקר הדין שמע מינה שאינו דין קבוע בכל מקום שא”א ללמוד בלא שומר אלא כל שיש אומדנא ברורה שיפסיק מלימודו קודם שיעבור הזמן חשיב שומר ומותר ללמוד במקום שמועיל שומר, (וכמ”ש הגר”ז שם בביאור דברי המג”א סי’ תלא סק”א שאם לומד בבהכנ”ס חשיב שומר וכ’ הגר”ז שם ס”ט דבודאי לא ילין בבהכנ”ס, ועי”ש במשנ”ב דמשמע בדבריו שאפי’ בלימוד רבים מעיקר הדין יכול לסמוך על זה דרבים מדכרי להדדי), וגילו לנו הפוסקים בזה דכל אומדנא מהני, וכמו בסי’ פט שם שנזכר ענין שרגיל לילך לבהכנ”ס או שהעמיד שומר או שרגילין אנשים להתאסף לשם ויזכירוהו, וכן בעוד אופנים בסי’ רלה ותלא הנ”ל, וממילא כשלומד עם קטן כל שיש אומדנא ברורה שיפסיק מלימוד הקטן קודם שיעבור הזמן וכבר הוחזק הקטן הרבה פעמים שאינו יכול ללמוד יותר מחצי שעה או שעה ומעולם לא שינה מנהגו לענ”ד פשוט דמעיקר הדין ודאי יש לסמוך על זה דחשיב שומר.

א”א לומר הוראה כללית כמה זמן צריך להמתין תחת הזרם, שכן זה משתנה בחוזק הזרם המושפע מגורמים שונים וגם כמה הצינור עבה וכמה חורים יש בו ומה הקוטר שלהם ובאיזה תנוחה הסילון מונח וכיו”ב, ויהיו זרמים שיוכלו להגיע לשיעור תשעה קבין מהר מאוד ויש להיפך.

עם זאת, בשו”ת מנחת יצחק הביא עצה לשער את הדבר על ידי שיקח כלי שיש בו כשיעור וימלאנו מהזרם של המקלחת, ויבדוק כמה זמן לוקח לזה להתמלאות, ולפי זה יוכל לדעת כמה זמן צריך להיות תחת הזרם.

לגבי כמה זה כתב שם (ח”ד סי’ כא) שהוא בין 16 ליטר ל32 ליטר, ויש לציין שיש שנתנו שיעור פחות מזה באזור 12 ליטר, ובעצם 32 ליטר ג”כ אינו מעיקר הדין גם לשיעור הגדול אלא מחמת צירוף של חששות על מיקום שפיכת המים (כמו שכתב בספר חסידים סי’ תתכ”ח שמי ששופך עבור עצמו מכלי שמעליו יש לחשוש לא יגיעו המים לידיו וזרועותיו), ובטהרת מתים היום נוהגים באזור השיעור הזה ג”כ אע”פ ששם אדם אחר שופך את זה ובזה לא נאמר חששו של הס”ח.

לגוף הנידון אם אפשר להשתמש במקלחת לתשעה קבין לבעל קרי הרחבתי בדעות בזה בתשובה אחרת.

באמר משיב הרוח בלבד חוזר כמו שלא אמר כלל (משנ”ב סי’ קיד סקכ”ו בשם האחרונים), ואע”פ שמוריד הטל בלבד בדיעבד פוטר במקום מוריד הגשם, מ”מ הוא דין מיוחד בטל שהוא מעין מטר, משא”כ רוח שאינו דומה כלל למטר.

קרא פחות

העת הראוי לזה הוא קודם חצות מעט ומחצות ואילך יעסוק בתורה, ואם לא אמר אפשר לומר גם אחר כך, ובמשנ”ב א ט נראה שנקט שזמנה עד הנץ החמה, שכתב שאם הוא קרוב כבר להנץ החמה יאמר המזמורים לבד וידלג הקינות, היינו כדי להספיק לומר העיקר לפני הנה”ח, וציין לבאר היטב ונו”כ, והבאר היטב ציין לספר דרך חכמה.

ויש לציין דפשטות דברי הגמ’ בברכות ג ע”א לפי אחד מהתירוצים שזמן שהקב”ה שואג כארי בלילה הוא עד זמן שאפשר לקרוא ק”ש, עי”ש, אלא דענין תיקון חצות שם אתיא כאידך תירוץ בגמ’ שם כמ”ש באמרי נועם שם.

אולם הבא”ח [וישלח ח] נקט שאפשר לומר עד עה”ש וחלק על האומרים שאפשר לומר עד זמן הנחת תפילין, ועי’ בספרו רב פעלים ח”ג סי’ ב’ שהחמיר יותר עד חצי שעה קודם עה”ש.

קרא פחות

הוא מתברך על אף שהוא עומד מאחורי הכהנים מכיון שדינו כאנוס כדין עם שבשדות, ואינו מחוייב להתפלל מראש יותר במערב בהכנ”ס מכיון שהוא אנוס שרוצה לכוון יותר בקדמת בהכנ”ס.

מקורות: מפי הגרמ”מ קארפ.

הדין הוא פשוט שא”א, רק נדרשתי לאשר שאלוני לבאר את הענין והטעם לדבר, לכן אציין בזה ב’ נקודות:

הנקודה הראשונה היא הטעם שיש להתפלל דוקא בעשרה הוא משום כח זכות תפילת הרבים כמ”ש בפ”ק דברכות מדכתיב כי ברבים היו עמדי, ולא רק משום ששכינה שורה שם, אע”ג דאמת הוא שעל כל בי עשרה שריא שכינתא כמ”ש בסנהדרין לח ע”א, ויש לציין דבבהכנ”ס גופא אמרי’ ששכינה שורה ואעפ”כ מבואר בגמ’ ושו”ע דלא סגי בבהכנ”ס לחוד ויש לחזר שם אחר עשרה.

הנקודה השניה היא דהגדרת שכינה אינה כמו במושגים שלנו שהוא שם של ישותו של הקב”ה אלא השפעה מסויימת וגילוי כבוד מלכותו כמ”ש הנוב”י בשם המו”נ וכמבואר ברמח”ל, שהשכינה אינה כינוי לישותו של הקב”ה אלא לעצם השפעתו והוא בלשון פעולה (במשקל המילה ישיבה עשייה גמירה וכיו”ב, ור”ל מעשה השכנת השכינה).

ולכן יש הרבה דרגות בשכינה, וכמו שמצינו כמה סתירות בחז”ל על איזה עניינים שלפעמים נזכר בהם שהשכינה שורה ולפעמים נזכר בהם שאין השכינה שורה בהם, והענין הוא שיש השפעה מסויימת שקיימת והשפעה מסויימת שאינה קיימת.

וכבר הארכתי בזה בחידושי בספ”ק דיומא בבירור דברי הרע”א בגלהש”ס שם, כגון הנידון שם אם בבית שני שרתה שכינה או לא שרתה שכינה, ועל בהכנ”ס גופא אי’ בפ”ג דמגילה דרק בבתי כנסת ידועים שריא שכינתא ולא בכל בית הכנסת, ומאידך גיסא בפ”ק דברכות אמרי’ שאין להקב”ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה או אוצר של ירא”ש ועי’ בפ”ב דשבת לא ע”ב.

ומאידך גיסא במד”ר פ’ נשא ופסדר”כ אי’ שאין מקום פנוי מן השכינה, ובזוה”ח פ’ יתרו אי’ שיש הרבה שמות וכינויים לשכינה משום שהיא שורה בהרבה מקומות, הלכך גם במקומות כמו בחולה שנאמר שיש שם השראה השכינה לענין שצריך לנהוג כבוד שם באופנים המבוארים בגמ’ נדרים מ ע”א ושו”ע יו”ד הל’ ביקו”ח עדיין א”א ללמוד דבר מדבר, וכנ”ל לא לענין מקום הדין או מקום שאחד יושב ושונה כדאי’ בברכות ו ע”א ופשוט, וכנ”ל לענין ברכת הלבנה אמרי’ בסנהדרין שהוא כמקבל פני שכינה ואעפ”כ כ’ הפוסקים שמצוה לומר בעשרה (אע”פ שאין בזה חיוב כשמונ”ע כלל), וכנ”ל אמרי’ בסנהדרין כב ע”א המתפלל יראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, וא”כ תאמר שביטלנו מצוות תפילה במנין מאחר שכל המתפלל כאילו שכינה כנגדו ואין לדבר סוף.

ואמנם בשבת יב ע”ב אי’ דהמתפלל על החולה יכול להתפלל בלשון ארמית גם ביחידות כיון דשכינה עמו, ואי’ במשנ”ב סי’ קא סקט”ז, אבל שם לא מיירי לענין תפילות שקבעו חכמים שתקנו להתפלל לכתחילה בעשרה, אלא רק לענין הזה שיש גריעותא בלשון ארמית בכל יחיד שציוו בזה שיחיד לא יתפלל, שתפילה זו היא תפילת נדבה שמתפלל תחינה פרטית על החולה (בלא ברכה או תפילת חובה) וע”ז קאמר שאם מתפלל בקשה פרטית בשאר אופנים בלשון ארמי הוא גריע במקרה רגיל מסתם בקשה פרטית שאדם מבקש שמותרת לכתחילה, ולענין גריעותא זו סגי במה שיש חולה כדי להפקיע הגריעותא ולשוויי לכה”פ בדרגא של כל תפילת יחיד בלשה”ק שאין בה קטרוג מיוחד.

ואדרבה ממה שהביאו דין זה לענין האיסור לבקש בקשה בלשון ארמי מבואר גופא דאינו שייך לענין ההשתדלות להתפלל בציבור תפילת חובה של שמונ”ע.

אפשר להתפלל שהצער שנגזר שיהיה סבל כמה שפחות אבל להתפלל שלא יהיה שום צער כלל הוא כנגד הטבע (אא”כ רוצים להוליד בניתוח בהרדמה מלאה), ואין מתפללים על שינוי הטבע, וגם לא טוב להתתפלל בלשון דמשמע לשתי פנים אלא באופן ברור שהסבל יתמעט ויהיה מינימלי ככל האפשר.

מקורות:

הנה זה פשיטא שתפילה מועלת להקטין צער חבלי הלידה, ובקללה גופא מצינו שהתפלל אדה”ר [פסחים קיח ע”א] אני וחמורי נאכל באבוס אחד ונתקבלה תפילה מחצה דתפילה עושה מחצה [ויק”ר י, ה], ומאידך גיסא להעלים לגמרי חבלי הלידה א”א בעוה”ז שהיא מפתקה של חוה, ואמנם אמרי’ [סוטה יב ע”א] דנשים צדקניות לא היו בפתקה של חוה, ויש מקום לפרש דלא היה להם צער כלל, אבל הוא רק בנשים צדקניות ואילו שאר נשים ודאי היו בפתקה של חוה.

וממילא כמו שא”א להתפלל על שינוי הטבע דאין מתפללין על מעשה ניסים [ירושלמי תענית פ”ג ה”ב וכעי”ז ברכות נד ע”א וס ע”א], א”כ גם א”א להתפלל שלא ימות לעולם, כיון שהיא ודאי נחשבת כתפילה נגד הטבע מאז חטא אדה”ר, וה”ה א”א להתפלל כנגד שאר טבעים שנטבעו בזמן חטא אדה”ר, ואמנם שייך להתפלל שיצא בשלום וכיו”ב כמבואר בברכות [ס ע”א], וה”ה אפשר להתפלל שלא ימות עכשיו כדמוכח בברכות [דף י] ובשאר דוכתי, אבל להתפלל שלא ימות לעולם או שלא יהיה צער לידה כלל הוא כנגד הטבע ואין מתפללין על מעשה ניסים.

ואמנם בירושלמי בפ”ט דברכות ה”ה לפי מה שהגיהו שם מן המפרשים ע”פ הב”ר פרשת ויצא נפיק מינה דהוא פלוגתא אם מותר להתפלל על מעשה ניסים או לא, ודוק, אבל אנן קי”ל כהבבלי שאוסרו.

ואמנם מצינו בבבלי בפ”ג דתענית שכמה פעמים התפללו על מעשה ניסים, אמנם גם שם מצינו כמה וכמה הסתייגויות מן הדבר, חדא דאמרי’ התם עמי היתה ושלחתיה עי”ש במפרש, ועוד דאמרי’ התם אלמלא חוני אתה וכו’, ואע”פ שהיה תלוי בזה פיקו”נ והצלת כל ישראל באותו הדור, ועוד דאמרי’ התם גבי אתתיה דר’ חנינא בן דוסא דאחוו בחלמא וכו’, ועוד עי”ש במפרש כה ע”א מ”ט כיבו הנר דרחב”ד משום שלא רצו ליהנות ממעשה ניסים, ועוד שם בגמ’ לענין חלא דאייתו מלאכי השרת דאמינא להו לא תסבו מהא דמעשה ניסים הוא, ומבואר מכ”ז שאינו טוב לעסוק במעשה ניסים, אע”פ שאין כל האופנים שוים, מ”מ הצד השוה שבהם שיש להתרחק ממעשה ניסים וכנ”ל.

ולענין אם רוצה להתפלל נוסח אמצעי שאפשר להתפרש שלא יהיה צער מיותר היה מקום לומר שהוא בסדר, אבל אינו ג”כ טוב לגמרי, דבתפילה צריך לפרש כוונתו כמבואר במדרש אסתר רבתי במעשה דחמור, וכ”כ המשנ”ב בהל’ תפילה [גבי דיני בקשות פרטיות בשמונ”ע] בשם הפר”ח בשם הזוהר שאדם צריך לפרש דבריו בתפילה (ועי’ במשנ”ב גבי הניקוד בזכרנו לחיים), ומאידך אם מתפרש על מעשה ניסים יתכן שתהיה בזה בעיה לתפילתו לעלות, וגם אולי ינכו מזכויותיו, עי’ ברכות נה ע”א.

וגם יש לדון בזה דאם מתכוון להתפלל גם על דבר שלא תתקבל תפילתו אם נכנס לגדר מה דגרסי’ בפ”ק דתענית לא מצלינן אתרתי, ועי’ בחידושי על הגמ’ תענית שם מה שדנתי מתי אומרים כלל זה ומתי לא, וכאן יש לדון דמחד גיסא הכל אותו ענין וממ”נ איך שנפרש דבריו אומר רק בקשה אחת, א”כ שמא אינו בכלל תרתי, מאידך גיסא מכיון שבסתר לבו מתכוון לעוד בקשה שידוע לנו שלא תתקבל א”כ יתכן שמגרע בזה כל התפילה מאותו דין דלא מצלי’ אתרתי (ובאמת יש לדון אם שם הכונה שהוא יותר גרוע מלהתפלל על אחד, ולפי תשובת הגמ’ שם ניבעי אכפנא וכו’ אין הכרח לומר כן, דהרי מה דלא מצלינן שם אתרתי הוא משום שעל אחד יותר טוב לפי מסקנת הגמ’ שם, אבל באופן שאין עדיפות על אחד מהם שמא מצלינן אתרתי, אבל מדברי הגמ’ קודם שידענו ענין זה [דניבעי אכפנא דכי יהיב רחמנא וכו’] אולי כן יש ללמוד דמאן דבעי אתרתי הוא גריע ממאן דבעי על אחד, אפי’ כשאין עדיפות לאחד מהם, וממילא לפי צד זה יהיה ראיה לעניננו שלא לכלול בתפילה דבר שיודע שלא יתקבל, ודוק).

ועכ”פ מהטעמים דלעיל לחוד ג”כ יש ללמוד שיותר טוב שלא להתפלל בלשון שיוכל להיות גם משמע שמבקש נס, ויש לציין דברז”ל יש משמעות שהנצרך לנס מבקרין פנקסו, ואע”ג דכל יולדת מבקרין פנקסה כמ”ש בגמ’ פ”ב דשבת, מ”מ למה לי להוסיף ביקור לביקור.

בודאי יצא כיון שענין הברכה הוא שלום כמבואר במגילה יז ע”א, וקיימא לן שאינו מעכב בדיעבד אם שינה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ויצוי’ עוד שנוסחא ישנה ועתיקתא של חתימת ברכה זו היא עושה השלום בלבד, ואף נזכרה חתימה זו במדרשים, וכן נוהגים עד היום בהרבה מקומות בעשרת ימי תשובה, ומנהג ותיקין הוא שהובא בעשרות ראשונים ופוסקים (ועי’ במחזור וילנא), אף שבא”י אין נוהגין כן ע”פ הגר”א, מ”מ יש חותמי ברכות שנהגו ק”ק אשכנזים בחו”ל ע”פ נוסח א”י הקדום והישן כמו צור ישראל וגואלו (ועי’ בט”ז) ושאותך לבדך ביראה נעבוד.

וכבר העירו שבעשי”ת בספר חיים וכו’ הוא מעין חתימה דעושה השלום וכמו וטוב בעיניך שהוא מעין חתימה דהמברך את עמו ישראל בשלום, וכנ”ל יש להוסיף דותערב הוא מעין חתימה דשאותך לבדך ביראה נעבוד, ולא עוד אלא שגם קרובץ של פורים הוא מעין חתימה דשאותך לבדך ביראה נעבוד דוק ותשכח והיא נוסחת א”י הקדום והישן.

רק שהגר”א סבר שאנו נמשכין אחר נוסחאות ומנהגי בני בבל והוספת קרובץ אמנם תליא במחלוקת ראשונים אבל הוא קיל משינוי חתימה ולכן גם במקום מנהג ברור מ”מ לא הקיל בשינוי חתימה.

קרא פחות

יתפלל במקום שמכוון.

מקורות: עי’ שבת י ע”א ואיהו סבר וכו’ ומשמע שכך מסקנת הגמ’, וגם לפי רבא שם הרי כוונה בתפילה כלול בתקנה להתפלל כדמוכח בברכות המתפלל אם יכול וכו’, וביבמות אמרי’ כל האומר אין לו אלא תורה וכו’.

וכן בתוס’ דשבת כ’ דאפי’ רשב”י שהי’ פטור מן הדין מחמיר על עצמו היה.

ומיהו מצינו ברב יהודה דמצלי לל’ יום כמ”ש בשלהי ר”ה ואביי דפריס ידיה וכו’ כמ”ש בס”פ הזרוע (ועי’ עוד בירושלמי לענין פלוגתא דר’ יוחנן ורשב”י), אבל כשמתפלל ודאי צריך שישם נפשו בכפו כמ”ש בתענית ז’ ועי’ סוטה ה’ בשר כתיב ביה וכו’ וע”ז דרשי’ באותיות דר”ע יבוא כל בשר, אבל לא שיתפלל ולבו בל עמו דבזה קרי’ הארצה זאת מידכם, וכעין מה דאמרי’ בשו”ע על תפילת נדבה, עכ,פ לכתחילה נוהג בתפילת חובה.

נראה שיאמר רק פעם אחת דעלינו לשבח אינו תקנה לומר ג’ פעמים ביום אלא אמירה אחר כל תפילה ומאחר שמחוייב לומר עכשיו מחמת מנחה ומחמת ערבית אומר פעם אחת ועולה לו על שתיהן.

ויש בפוסקים נזכר שהיו קהילות שנהגו כן לכתחילה להתפלל מנחה וערבית יחד ולומר עלינו רק אחרי שניהם.

וכן מצינו בתפילת תשלומין שאינו מפסיק בין תפילה לתפילה בעלינו לשבח.

ולכן לא תקנו עלינו אחר שחרית ביום שיש מוסף, למרת שתקנו עלינו בכל מקום אחר כל תפילה, מכיון שכאן עלינו שאומר בסוף מוציאו גם יד”ח עלינו שאחר שחרית.

וכמו שנתברר והוכח יסוד זה בתשובות אחרות דעלינו לשבח הוא נתקן לאחר תפילה ולא מחמת היום או העונה.

וכשאמר קידוש לבנה אחר ערבית קודם עלינו פשיטא שא”צ אחר כך לומר ב’ פעמים עלינו לשבח, דשם ודאי שעלינו אינו מצד תקנה אלא שלא יראה כעובד ע”ז את הלבנה כמ”ש הביאה”ל, ומה שאמר משום חיובו שאחר ערבית יצא גם ידי חובת דבר זה, וכ”כ הגרח”ק בתשובה.

נלענ”ד דאין כוונת רבינו יונה שזהו פירוש כל אחד מג’ שמות הללו היה הוה ויהיה, דאדרבה שם אלהינו אין פירושו מלשון זה, כמ”ש בטוש”ע או”ח סי’ ה.

ויש לציין עוד דלשי’ הגר”א אפי’ שם ה’ אין צריך לכוון בו היה הוה ויהיה דא”צ לכוון [עכ”פ בעלמא מלבד פסוק זה של ק”ש] אלא רק קריאתו בלבד, עי’ בבהגר”א על השו”ע שם ובמה שהובא משמו במעשה רב.

ואפי’ אם נפרש בכוונתו של הגר”א שפסק כמו שלמד הוא בדברי רבינו יונה (כמו שיתבאר להלן) דבשמות של פסוק זה מודה שצריך לכוון גם כתיבתו היה הוה ויהיה וכפשטות מה שכתב וכן עיקר דקאי על כל דברי רבינו יונה (וכן נקט המשנ”ב בדעתו ואכמ”ל), מ”מ בשם אלהינו כו”ע מודו דאין מחוייב לכוון בזה היה הוה ויהיה (ולהלן יתבאר דעת הגר”א בביאור שיטת רבינו יונה).

אלא כוונת רבינו יונה לפי נוסחת הספרים לענ”ד היא דג’ שמות שנאמרו בפסוק זה באו לרמז כנגד היה הוה ויהיה, ואינו פשט אלא רמז, וכמו שנזכר בגמ’ לכוון גם על ממשלתו של הקב”ה בז’ רקיעין וד’ רוחות משום שזה נרמז בח’ וד’ של אחד, ומ”מ כל זה אינו לעיכובא, כמבואר בכתב וחותם לזקני הרע”א על הגמ’ שם, וגם להחולקים על הרע”א בדינו לענין כוונת התיבות (והרחבתי בזה בתשובה אחרת), וס”ל שצריך לכוון כל תיבה, מ”מ מודו דאין כוונת הרמזים מעכבת, דאפי’ היה הוה ויהיה אינו לעיכובא בדיעבד כמו שהורו הפוסקים.

ומש”כ הר”י ובכל אחד ואחד מג’ שמות האמורים בפסוק ראשון יאריך עד שיחשוב היה הוה ויהיה [עכ”ל], אין הכוונה שבכל אחד מהם יאריך עד שיכוון בכל אחד היה הוה ויהיה, אלא הכוונה שיאריך בכל אחד בשיעור שיספיק לכוון בין כולם ענין היה הוה ויהיה שנרמז במה שנזכר ג’ שמות.

ולפו”ר אם איתא לפירוש זה נמצא לכאורה דהר”י אינו סובר שצריך לכוון כתיבתו (היינו כתיבת שם הוי”ה שהוא היה הוה ויהיה כדעת הטושו”ע) דהא משמע מדבריו שבלא שיקפיד על דבר זה אינו מכוון היה הוה ויהיה, ודוחק לומר דבא לכלול עוד פעם לכוון בין הכל.

ולכשתמצא דבעוד מקומות שאנו כופלין ג’ פעמים אנו מכוונין כנגד היה הוה ויהיה כגון ג’ גמולות וג’ טובות בהטוב והמטיב של ברכהמ”ז (ברכות מט) הם כנגד היה הוה ויהיה, דהוא הטיב היינו היה והוא מטיב היינו הוה והוא ייטיב היינו יהיה, וכן ה’ מלך (בב’ סגלין) כנגד הוה, ה’ מלך כנגד היה, ה’ ימלוך לעולם ועד כנגד יהיה, ופסוק זה בנוסח זה אינו במקרא אבל ישנו במסכת סופרים פי”ד ה”ח ובפרקי היכלות.

וכן אי’ באותיות דר”ע נוסח א’ אות ה’ (מהדורתי עמ’ מט) אהיה אשר אהיה, אמר הקב”ה במדת אמונה בראתי את העולם ובמדת אמונה אני מנהיגו ובמדת אמונה אני עתיד לחדשו, והיינו כנגד היה הוה ויהיה.

וכך יהיה הפירוש לפי נוסחת הספרים בדברי רבינו יונה.

אבל יעוי’ בביאהגר”א על השו”ע שגרס בדברי רבינו יונה ב’ שמות במקום ג’ שמות, וביאר דדוקא בק”ש צריך לכוון גם כתיבתו אבל בשאר מקומות סגי לכוון קריאתו לבד.

וכך נקט להלכה עכ”פ נקודה זו שבשאר מקומות א”צ לכוון פירוש כתיבתו.

ולענין ק”ש עי’ במעשה רב שכתב דא”צ לכוון בכל השמות רק אדון הכל, ולא נזכר שם שבק”ש הדין אחר, ואדרבה הלשון בכל השמות משמע שבא לכלול דבר שלא היה נלמד אם היה רק אומר שם ה’.

ומאידך גיסא במשנ”ב ועוד אחרונים למדו בדעת הגר”א שמודה בפסוק ראשון של שמע כמו שביאר הגר”א בדעת רבינו יונה, וכן הגיהו והוסיפו חלק ממגיהי מעשה רב כמו הר”י משקלאב.

אם כי קצ”ע דאח”כ שבא להוכיח כדברי הר”י לא הוכיח כדבריו לענין ק”ש אלא לענין מה שסובר דבעלמא א”צ, ואולי יש ללמוד מזה דלא פסק כהר”י לענין ק”ש, אבל יש לומר דמה שלא כתב טעם לשי’ הר”י גבי ק”ש היינו משום שכבר נתבאר הטעם של הר”י בעצמו כמו שהביאו הגר”א בקיצור, וגם דלא נחית להביא ראיה אלא רק במה שבא הגר”א לחלוק על הטושו”ע ולא לענין ק”ש שבזה מודה להם.

אחר שכתבתי כ”ז ראיתי מאמר שכתב חכ”א בנושא, והעיר שם (מוריה תנד תנו עמ’ שעט) שכך הגירסא בכל כת”י ודפוסים ראשונים ברבינו יונה ג’ שמות ולא ב’ שמות, ולא נתקררה דעתו עד שהעיר שבכת”י של ליקוטים מביאור הגר”א אי’ ג”כ בשם רבינו יונה ג’ שמות ולא ב’ שמות.

ובא שם להפוך כל הקערה על פיה וליישב גם דברי המעשה רב הנ”ל לפ”ז, דבאמת הגר”א אינו מפרש דברי רבינו יונה שיש לכוון בשם ה’ היה הוה ויהיה בקריאת שמע וגם הוא עצמו לא סבר כן, אלא דקאי על פרש”י עה”ת דמפרש ה’ אלהינו ה’ אחד מענין היה הוה ויהיה, דה’ שהוא אלהינו עתה יהיה יחיד לעתיד, וממילא בשמות אלו נזכר היה הוה ויהיה.

ועדיין צל”ע לפי גירסא ופירוש זה מה כוונת הגר”א שהטור למד שיטתו מדברי רבינו יונה, דאם גרסי’ בדברי רבינו יונה ב’ שמות ולא ג’ שמות צל”ע היאך שייך ללמוד מזה דשם ה’ בעי כוונת היה הוה ויהיה באמירתו ואילו שם אלהינו א”צ באמירתו כוונה זו.

ועוד צל”ע דבבהגר”א שלפנינו שם נזכר ב’ פעמים ענין זה שב’ השמות מורין על היה הוה ויהיה, פ”א בהביאו דברי הר”י ופ”א במה שמפרשו אח”כ, ואטו טעי המדפיס ואזיל תרי זמני.

יתכן דאמנם עיקר התקנה נתקנה כדי שיחזרו וישאלו עד ג’ פעמים, אבל גם במקום שלא יחזרו וישאלו מסרב מתחילה, ומ”מ במקום שאם יסרב לא יהיה אדם הגון כמותו שיעבור לפני התיבה אין צריך לסרב וכן במקום שאין בזה חשיבות וקפידא מי עובר לפני התיבה, יש שכתבו שאין צריך לסרב.

מקורות:

בגמ’ ברכות לד ע”א נזכר שצריך לסרב בפעם הראשונה וכו’ ובפעם השלישית יתרצה, וכ”כ בשו”ע סי’ נג סט”ז, ולמעשה רוב העולם לא נהגו בזה, אלא שמסכימים בפעם הראשונה או שמסרבים לגמרי, ויתכן ליישב שבזמנינו אם יסרב בפעם הראשונה לא יבינו שרוצה שיבקשו ממנו עוד ב’ פעמים ולכן כדי שלא לוותר על המצוה אם רוצה בכך מסכים בפעם הראשונה.

והנה בגמ’ אי’ דאם מסרב הרבה אחר כבר ג’ פעמים דומה לקדירה שהקדיחתו מלח, ומבואר שהוא דבר שיש לגנותו, ולכאורה תיפוק ליה שהרי אחר ג’ פעמים כבר ויתר על המצוה, חוץ ממה שהרבה בסירוב, אלא שמע מינה שהעיקר הגנאי הוא שהרבה אדם זה לסרב אבל מה שנחמק מן המצוה לא דה”ה גם אחר פעם אחת יש לו לסרב אע”פ שאפשר שתלך ממנו המצוה.

וזה הטענה האחרונה יש לדחות דאע”פ שויתר על המצוה מ”מ עיקר הגנאי הוא שסירב הרבה, ואילו עצם הויתור אם לא היה בסירוב ג’ פעמים לא היה גנאי גדול כ”כ כיון שסו”ס אחר עלה תחתיו לצורך הציבור.

וכמו כן יש לדחות לאידך גיסא דמש”כ בגמ’ שם שריבוי סרבנות הוא קשה הוא אף אם לבסוף ניגש להיות ש”ץ דיש גנאי במה שסירב, אע”פ שלא ויתר על המצוה, אבל אם ויתר על המצוה שמא יש בזה גנאי גם בפעם הראשונה.

אולם באמת דזה קצת דחוק לומר שדין הסירוב בסוגי’ הוא רק כשיודע שהשואל הוא ת”ח וימשיך לשאול עוד ב’ פעמים, דהרי בגמ’ לא נזכר שדין זה הוא רק כשיודעים שהמבקש משליח ציבור עתיד לבקש כמה פעמים, דמסתימת הגמ’ משמע שהוא דבר הראוי לכל אחד לעשות כשמבקשין ממנו לעמוד לש”ץ על דרך מה שאמרו (יומא לט ע”א) הצנועין מושכין את ידיהם, ועי’ בספר הנר שם לכתחילה כשיאמרו לאדם עבור לפני התיבה והוי שליח צריך לומר אינני ראוי להיות שליח צבור לבורא הכל עכ”ל.

ויעוי’ גם באשל אברהם על השו”ע סט”ז הנ”ל שכתב שכל ענין הסירוב הוא כששייך בזה דרך ארץ לסרב כאשר סבור ממנהג דרך ארץ שיש בקהל עדיפים ממנו אבל כשיודע שאין בקהל הגון ממנו יגש ולא יסרב, (והוסיף שם ג”כ דמבקומות שאין קפידא מי מתפלל לא נאמר דיני סירוב זה שאין קפידא בזה, ויתכן שההגדרה שבמקום כזה שאין בזה שום כללים והקפדות גם שאין בזה משום להראות כבוד בעצמו וגם שאין מקפידין עליו שלוקח כבוד לעצמו, דהא בהא תליא), ועכ”פ מבואר מדבריו שהבין ג”כ דסתם ענין הסירוב כולל ג”כ סירוב גמור שלא יבקשו ממנו וזהו ענין הסירוב.

ועי’ בתשובות והנהגות ח”א סי’ קלט שכתב דבמקום עיכוב שאין מי שייגש אין צריך לסרב ויכול אף לגשת מעצמו, (ועי”ש שרצה לומר דבזמנינו אין דין זה של סירוב ולא משמע כן בגמ’ שם), וגם מדבריו משמע בפשיטות שהבין שענין הסירוב כולל גם סירוב מוחלט.

ומ”מ יש להביא כמה דברים שיתיישבו אם נפרש שענין הסירוב נתקן מעיקרו להיות מעמד וטקס של סירוב פעם אחת בלבד.

ראשית דברש”י בברכות שם פירש יסרב כשאומרים לו לך יעשה עצמו כלא רוצה כלומר איני כדאי עכ”ל, ומשמע שיעשה עצמו כלא רוצה דהוא ענין להראות בלבד ולא שיתחמק מלעלות על דרך הצנועין מושכין את ידיהם.

ועי’ במאירי שם ראוי לכל מי שיבקשו ממנו לעבור לפני התיבה שלא ימציא לאלתר כמי שמראה עצמו רעבתן בכך וכן שלא יסרב יותר מדי שזו מידת יוהרא עכ”ל, ומשמע שהענין הוא שלא להמציא עצמו מיד.

ועוד דבירושלמי מבואר שזה שהיה שואל מן הש”ץ לעבור לפני התיבה היה בו דינים מיוחדים ולא היה סתם בקשה גרידא כדאמרי’ זה שהוא יורד לפני אין אומרים לו וכו’ אלא עשה מלחמותינו וכו’, עי”ש כל הנוסח, וא”כ זה שמבקש מהש”ץ להתפלל מיירי באותו הקבוע לבוא ולשאול שהוא בקי בדיני ומנהגי השאלה, ובפרט דאם מיירי בכל מי שבא לשאול א”כ אחר שיקבל סירוב לא ימשיך ולשאול א”כ מיירי במי שקבוע ובקי לשאול מהחזן לגשת להתפלל.

ויש להוסיף דברש”י ברכות לד ע”א על המשנה ולא יהא סרבן באותה שעה פירש כדרך המסרבים פעם אחת, דגנאי שלא תהא התפילה מופסקת כ”כ, ומשמע ב’ עניינים, א’ דדרך המסרבים הוא לסרב פעם אחת, דלכך דייק רש”י לומר שדרך המסרבים הוא לסרב פעם אחת, ומשמע קצת דגם מה שמסרבים פעם אחת הוא על דעת שבפעם השניה אינם מסרבים, וב’ משמע דענין הסירוב הוא רק ההפסק בינתיים שיש מחמת הסירוב אבל לא קאמר רש”י טעם מוכרח יותר מזה דהרי שמא לא ימצאו עוד מי שיהיה ש”ץ תחתיו, (ומיהו זה אינו מוכרח דשמא מיירי בכל גווני אפי’ ביודע שיש מי שיהיה תחתיו ש”ץ).

[והואיל דאתאן לרש”י זה יש לציין דבפה”מ להרמב”ם ובשנות אליהו משמע דפירשו ולא יהא סרבן היינו שלא יסרב ג’ פעמים אלא יעשה כסדר הזה, וא”כ הלשון ולא יהא סרבן באותה שעה צ”ל דלפי שיטתם בשאר מקומות יכול לסרב לגמרי, ומיהו ראשונים אחרים פי’ כרש”י ושו”ע].

ולכן נזכר בשו”ע שכשגדול מבקש שאין לסרב לו, שאינו רק ענין של דרך ארץ שההסכמה תהיה לו בפעם הראשונה ולא בפעם השלישית אלא בסתם אופן שהשואל שואל פעם אחת בזה יכול לסרב ולוותר על התפקיד משום דרך ארץ שהוא כמו שאינו ראוי לו התפקיד ואילו כשהשואל הוא גדול אינו מסרב לבקשתו.

אבל מ”מ הוא דחוק קצת לומר דמיירי רק באופן זה שיודע שיבקשו ממנו דבגמ’ לא נזכר דמיירי רק באיש המיוחד והמוכן לזה שבא לשאול, ורק כאשר יודע שהשואל ימשיך לשאול עוד פעמים, אלא בפשטות הוא ענין למשוך ידיו מן ההצעה שיש בזה מנהג דרך ארץ גם אם יודע שלא יבקשו שוב.

וגם הראיות דלעיל אינם מכריחות לומר דלא מיירי שצריך לסרב גם בזמן שמבקש ממנו ע”ה לעבור לפני התיבה (דהיינו ע”ה שאם יסרב לו לא יבקש ממנו שוב).

ולכן להשוות הדברים צ”ל דעיקר הסירוב הוא מין מעמד שנתקן לעשות לפני שעולה משום דרך ארץ וכבוד ציבור וכלול בזה שהשואל את הש”ץ ימשיך לשאול, ומ”מ כלול בזה ג”כ שיסרב גם כשידוע שלא ימשיכו לשאול אותו.

מקור דין זה מגמ’ בפ”ק דחולין כד ע”ב ששם איתא שמי שנתמלא זקנו ראוי ליעשות ש”ץ והקשו כל הראשונים דבמקומות אחרים בש”ס [כמו במגילה כד ע”א] משמע שמגיל שלוש עשרה למצוות יכול לשמש כש”ץ להוציא את הרבים ידי חובתן, ותירצו התוס’ בספ”ג דסוכה מב ע”ב ובעוד מקומות וכן בתשובת הרא”ש כלל ד סי’ כב דרק דרך קבע אסור לו למי שלא נתמלא זקנו לשמש כש”ץ אבל בדרך אקראי מותר.

והרמב”ן כד ע”ב והר”ן חולין ה ע”ב תירצו באופן קצת אחר, והביאם הביאור הלכה בסי’ נג ס”ו ד”ה אבל, דכשיש גדול שנתמלא זקנו א”א למי שלא נתמלא זקנו לגשת, אולם מפשטות התוס’ והרא”ש שם והשו”ע סי’ נג ס”ו שהביאם נראה דכל שאינו באקראי אינו בכלל האיסור וכך נקט הכה”ח סקמ”ט בשם המאמ”ר סק”ד וערוה”ש סי”ט.

והדיוק לזה נראה ממה שהביאו [התוס’ בסוכה שם] מלשון הגמ’ בחולין הנ”ל שמשנתמלא זקנו ראוי “להעשות ש”ץ” ו”להעשות” משמע מי שהיה ממונה לזה כמו שהיה נהוג בקהילות בחו”ל שהיה לזה מינוי מיוחד כמבוארים דיניו באו”ח סי’ נג, והראיה לפירוש זה ממה שבמקומות אחרים נתבאר שלאו דוקא נתמלא זקנו וכנ”ל.

וגם הביאור הלכה בתחילת דבריו הציע כן בדעת השו”ע אך לבסוף לא הכריע בזה, עי”ש מה שדן בראיות לב’ הצדדים ולא הכריע בזה רק שציין בתחילת דבריו ששאר הראשונים לא הביאו הך דינא דהרמב”ן והר”ן.

ומ”מ המנהג הפשוט והברור למעשה ברוב המקומות הוא כפשטות דברי השו”ע והראשונים דאזיל בשיטתם דגם כשיש גדול מותר לקטן שלא נתמלא זקנו לגשת לעמוד אם אינו דרך קבע, וכמו שנתבאר בשם כמה אחרונים.

ויש שיטה שלישית בראשונים שהיא שיטת הבה”ג סי’ כד (והלח”מ נקט כן גם בדעת הרמב”ם, ועי’ ביאור הלכה שם ד”ה יוכל) שתירץ באופן אחר הסתירה לחלק בין פריסה על שמע לשמונ”ע, ונדחק מאוד לפ”ז בכוונת המשנה במגילה שם דמיירי לא רק לענין פריסה על שמע ואכמ”ל, ויש אחרונים שתי’ דמ”מ המשנה שם לא מיירי באיזה גדול יהיה מותר ואכמ”ל והוא דחוק מאוד, אלא שלהלכה לא נפסק חילוק זה.

ולמעשה נהגו בישיבות קטנות להקל ולתת לבחורים שלא נתמלא זקנם לעבור לפני התיבה ויל”ע על מה סמכו לעשות כן, ואמנם שמעתי שיש שהנהיגו לאחרונה להזהר בזה, ואני כבר מינקותי כשהייתי בן י”ג שנה וראיתי שמקילים בזה התקשיתי במנהג, ומ”מ למעשה יש לסמוך להקל בזה מכמה טעמים וצירופים, כמו שיתבאר.

הנה הטעם העיקרי המקובל ושגור גם בפי העולם להקל בזה, הוא משום דהציבור הוא ציבור של בחורים שלא נתמלא זקנם, וממילא לא נאמר לחשוש לכבוד ציבור לענין להצריך ש”ץ שנתמלא זקנו אלא רק באופן שהציבור עצמם נתמלא זקנם, שאז הוא זלזול בכבוד הציבור להעמיד ש”ץ כזה, אבל אם הציבור עצמו לא נתמלא זקנו, בזה לא נאמר דין זה.

וכ”כ סברא זו בבית ברוך על החי”א כלל כט סקמ”ה ובאול”צ [ח”ב סי’ פח תשובה ז, שם כ”כ לענין נשיא”כ ובתוס’ בסוכה שם נזכר יחד עם ש”ץ] והגרשז”א (הליכ”ש פ”ב הערה סז), אולם במנח”י ח”ו סי’ טו לא נקט כן [לענין נשיא”כ], ומ”מ מאחר שיש כאן רוב פוסקים להקל בדרבנן וגם שכבר נתפשט המנהג להקל סגי בזה.

וראיתי בספר משנה אחרונה על המשנ”ב שם סקכ”ג שהקשה דהרי דעת רוב הפוסקים [וכמו שיתבאר להלן]  שאין הציבור יכולים למחול על כבודם.

והיישוב לזה נראה, דדבר שהתברר שהוא זלזול בציבור אין הציבור יכולים על כבודם כיון שמדובר כאן בתפילה שהיא כבוד שמים ואינו שלהם למחול על זה, דהיינו אסור להם להפעיל את תפילת הציבור באופן של זלזול, אבל כאן אין כאן זלזול כלל, מאחר שמעיקרא לא היה כאן הקפדה בכבוד הציבור לקחת דוקא ש”ץ שנתמלא זקנו, דכבוד של כל ציבור הוא לפי המושגים של אותו הציבור עצמו, וכמו כבוד שבת נמדד במאכלי החשובים של כל אדם לגופו, וגם יש דין לפי כמה ראשונים לבחור לש”ץ בתענית אדם גבה קומה כשאין חכם, והרי ודאי שגבה קומה נמדד לפי אותו הציבור ולפי המקום והזמן.

והטעם השני למה נהגו להקל בזה באופן שמקילים בזה שנותנים להתפלל בתורנות לבחורים משום שאין בחור אחד שהוא קבוע לש”ץ אלא כולם מתפללים בתורנות, ואמנם היה מקום לטעון דמאחר שיש כאן הסדר בין הבחורים ממילא יש כאן קביעות של בחורים שלא נתמלא זקנם, אבל מסברא יותר נראה להקל בזה, דהרי ענין שאין ממנין ש”ץ על הציבור שלא נתמלא זקנו הוא חשיבות וערך שנותנים לכזה אדם על הציבור, אבל אם אין שום אדם כזה שלא נתמלא זקנו שנותנים לו חשיבות וערך על הציבור, אין בזה בעיה, דהרי התוס’ דייקו את דבריהם ממש”כ בחולין שאם נתמלא זקנו ראוי להיעשות ש”ץ, ובזה חלקו בין סוגי’ זו למקומות אחרים שמבואר שיכול להיות ש”ץ, דמה שאינו יכול הוא רק המינוי של “להיעשות ש”ץ”, וא”כ הענין חשיבות של מינוי ציבורי שא”כ לתת למי שלא נתמלא זקנו.

וכן הובא מהגרשז”א בהליכ”ש שם שבישיבות שהוא באקראי אין בזה בעיה של מינוי קטן על הציבור, ויתכן דכוונתו גם באופן שהוא בתורנות כנהוג בישיבות, וכן משמע להדיא במנח”י שם לגבי ברכת כהנים.

ומ”מ צע”ג על קולא זו מדברי השו”ע והפוסקים, דהמשנ”ב בסי’ נג סקכ”ו הביא פלוגתת האחרונים לענין חזן ממלא מקום דדעת הט”ז שאם רק קבוע לזמנים מסויימים חשיב קבוע אף אם הוא במילוי מקום, וכמו שנתבאר בשו”ע ס”ו דאם הש”ץ ממנהו לעתים ידועים חשיב כקבע, ודעת הב”ח והא”ר דתמיד נחשב קבוע אם הוא קבוע למילוי מקום אף אם אין לו זמן מיוחד שהוא קבוע בו, ולכאורה להב”ח והא”ר ואולי אף להט”ז יחשב בניד”ד כמו קבוע דהרי זה גרע מממלא מקום, דכאן התפקיד של הש”ץ קבוע לתורנות בין בחורים שלא נתמלא זקנם וגריע ממקרה שהש”ץ העיקרי נתמלא זקנו, ובפרט ששם גילו דעתם שרוצים את מי שנתמלא זקנו ורק כשאינו יכול השני ממלא את מקומו משא”כ כאן.

ובדוחק יש ליישב דבאופן המבואר בהנך אחרונים שאסור [כל אחד לפי שיטתו] הוא דעכ”פ יש מינוי לאדם זה יותר משאר מתפללים, שיש לזה חשיבות על חשבון הציבור, אבל באופן שאין חשיבות לאדם מינוי מיוחד, כגון שעושים תורנות בין כל המתפללים, אפשר דבזה לא נאמר, ומ”מ הוא דחוק מאוד, ולכן יתכן דגם אם יש לסמוך על קולא זו היינו רק כעוד צירוף בניד”ד ולא במקום שסומך רק על קולא זו בפני עצמה.

עוד יש לצרף כאן להקל מחומר הענין דדעת כמה מגדולי הפוסקים והם הב”י (סי’ נג ד”ה וכתב הכלבו) בדעת הרמב”ם והשלה”ג (מגילה טו אות א) והפר”ח דהציבור יכולים למחול על כבודם ולתת לבחור שלא נתמלא זקנו לשמש כש”ץ בקביעות, ואמנם רוב האחרונים חלקו ע”ז והם הב”ח והט”ז סק”ב והיעב”ץ במור וקציעה והא”ר סק”י וכן הכריע המשנ”ב סקכ”ג בשם הא”ר והרבה אחרונים, אולם מ”מ בצירוף ב’ צירופים הזכיר הביאור הלכה גם צירוף זה שהציבור יכולים למחול, אע”פ ששאר הצירופים שהזכיר המשנ”ב הם צירופים שלא נפסקו להלכה, מ”מ בצירוף כולם יחד הקיל כמבואר שם, וכ”ש בניד”ד שהצירופים הם מועיל כ”א בפני עצמו מעיקר הדין, א”כ בזה ודאי שאפשר לצרף גם דעה זו להסיר מכל ספק.

ויעוי’ גם בבה”ל סי’ קמג ס”ב שציין לפלוגתא דהכא דהט”ז והפר”ח ולא הכריע שם להדיא, ומיהו אין להביא ראיה ממה שלא הכריע שם אחר שכאן כתב הכרעה בזה וכמו שנתבאר.

ויש להוסיף דקיימא לן שבשל סופרים הלך אחר המקל וכ”ש שהנידון כאן על תרי ותלת דרבנן דגם תפילה קי”ל דרבנן (וגם להרמב”ם בפ”א מהל’ תפילה שעיקר תפילה דאורייתא מ”מ שמונ”ע אחר שאר תחנונים הוא דרבנן) וגם חזרת הש”ץ קימ”ל שהוא דרבנן (עי’ ר”ה לה ע”א) ודין זה שלא למנות לש”ץ בקבע הוא גם דרבנן, וכ”ש שכל הנידון כאן הוא רק לכתחילה ובדיעבד לכל הצדדים הרי הוא והציבור יצאו ידי חובה אפי’ אם נתמנה בדרך קבע.

ויתכן לצרף כאן עוד ענין נוסף דהרי קי”ל שבמקום פלוגתא יכול לומר קים לי, עי’ בחו”מ סי’ כה, והרי כאן חזהש”ץ הוא חובת ציבור ולא חובת יחיד, וכמבואר בפוסקים ובמשנ”ב דמעיקר הדין היה יכול ללמוד אם יש עשרה ששומעין לולי שלא ילמדו ע”ה ממנו וישיחו שיחת חולין, ויש פוסקים שגם לזה לא חששו עי’ מה שהביא במג”א ובמקור חיים לבעל החו”י וע”ע בארחות חיים להרא”ש, א”כ מאחר דהיחיד אינו יכול לטעון שהוא מוחה בשביל עצמו (דא”כ יתכן שהיה יכול למחות כמ”ש החזו”א באופן אחר דמי שרוצה להחמיר יכול לבקש מהציבור להחמיר וכעי”ז אומרים בשם הח”ח ואכמ”ל), דהרי אינו חובתו אלא חובת הציבור, א”כ החזן שלא נתמלא זקנו אדרבה יטען דקים ליה כהמקילין בזה, ולא יוכלו למחות בזה אלא הציבור עצמם ולא היחיד, ומיהו עי’ פרטי הדינים במחיית היחיד בסי’ נג סי”ט דדעת כמה ראשונים דבתפילה שאני שכל יחיד צריך להסכים, ואכמ”ל דשם מבואר פרטי הדינים בזה.

ולפי מה שנתבאר במשנ”ב סי’ נג סקנ”א בשם הפמ”ג דעכשיו יש תקנת הקהילות שגם רוב קהל אין יכולים להעביר ש”ץ קבוע אלא רק הברורים בכל מקום לפי מנהגו, [וכ”ש היחידים עי”ש בסקנ”ג], א”כ לפ”ז גם רוב הקהל עכשיו לא יוכלו להעביר ש”ץ כזה אלא רק ברורי הקהל בכל מקום לפי מנהגו.

ולפי מה ששמעתי שסלקו ש”ץ קבוע שנתמנה שלא נתמלא זקנו, יש לציין דדין זה אינו פשוט כלל, דיתכן שכל האיסור הוא רק עצם מעשה המינוי, אבל אחר שכבר נתמנה וכבר קיבל הכבוד מהציבור יש להשאירו כך, דאפשר דהו”ל עכשיו כשכבר התבצע המינוי לא גרוע מאקראי, ועי’ במשנ”ב סי’ נג סקט”ו שחילק לגבי ש”ץ שיצא עליו שם רע בילדותו (דאי’ עליה בהדיא בגמ’ שאין ממנין אותו ש”ץ לתענית, ולגבי שאר השנה עי’ במשנ”ב שהביא דעות בזה ודעת הגר”א וכנה”ג להחמיר וחילוק זה מהכנה”ג) דאם כבר מינו אותו אין לסלקו מחמת זה, וכעי”ז בס”ק עט לגבי ש”ץ שחטא ועשה תשובה דאין פרקו נאה (שהוא אחד מהתנאים המבוארים בגמ’ לענין ש”ץ בתענית), דמ”מ אם נתמנה אין מעבירים אותו, וכן בס”ק מא לגבי ש”ץ סומא לדעת החו”י סי’ קעו ג”כ חילק באופן זה, ועי’ בשו”ע סי’ נג סכ”ה ובמשנ”ב שם דהאידנא אין מסלקין ש”ץ קבוע משום חשדא.

ומ”מ א”א בהכרח לדמות דבר לדבר, דגם שלענין כמה דינים מצינו דאין מסלקין אחר שנתמנו מ”מ יש לדון בכל דבר לגופו, ובמקום שנזכר להדיא בפוסקים שאין לו להתמנות דרך קבע שמא גם אין להמשיך במינוי, וצריך להתיישב בזה.

ויעוי’ בבה”ל סי’ נג ס”ו ד”ה אבל באקראי בסופו, שכתב דבסתמא אין למנות לקבע ש”ץ שלא נתמלא זקנו אפי’ אם אין אחר שיכול לשמש תחתיו, שמא למחר יזדמן להם אחר שיוכל לשמש תחתיו, ולכאורה משמע שאחר שימנוהו לא יהיה אפשר להעבירו, ולכן לא ימנוהו בדרך קבע (ועי’ בסי’ נג ס”ק פו היאך צריך שיהיה המינוי באופן המועיל שיהיה אפשר לסלקו אחר כך, ולענין אם חזקה בלא מינוי מהני עי’ בסי’ קנג סקי”ב), אולם אינו מוכרח דיש לומר דחששא בעלמא הוא דאין למנותו בדרך קבע שמא ימנוהו ולא יעבירוהו אחר כך.

כן, יש להתפלל ביחידות במקרה כזה כמבואר במשנ”ב סי’ מו סקל”ב, וכ”ש אם עומד בדיעבד לפני חצות ואם ימתין לציבור יש לחוש שיפסיד חצות שאז יהיו ברכותיו לבטלה כמו שכתבו הרבה פוסקים והבאתי באחת התשובות הסמוכות.

ולגבי שאלתך לצרף אנשים שאינם מתפללים כ”ש שיש לסמוך על צירוף זה ולהתפלל עכשיו, מאשר להמתין לאחר זמן תפילה או לאחר חצות.

קרא פחות