הרב עקיבא משה סילבר - שאלות

ברמב”ם משמע שכן, דהרמב”ם בפי”ג מהל’ תפילה ה”א כ’ דהמנהג הפשוט להשלים התורה בשנה אחת ויש מי שמשלים התורה בג’ שנים ואינו המנהג הפשוט, ובהל’ ב’ כתב דעזרא תיקן שיהיו קוראין קללות שבספר ויקרא קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ר”ה ושהמנהג הפשוט שיהיו קוראין במדבר סיני קודם עצרת וכו’ ע”כ.

ומשמע שם בה”ב שיש תקנת עזרא ובאופן קיום תקנת עזרא יש המנהג הפשוט, ומאידך גיסא מבואר לעיל דיש המנהג הפשוט לענין לסיים התורה בשנה או בג’ שנים, ויש המנהג שאינו פשוט, ומשמע דתקנת עזרא אינו סותר המנהג שאינו פשוט.

ואע”פ שיש לומר דמה שתקנת עזרא אינו סותר המנהג שאינו פשוט הוא רק לענין מנהג אחר שאינו פשוט לקיים תקנת עזרא כפשטה (לקרות הקללות שבתו”כ קודם עצרת וכו’) ולא לקרות במדבר קודם עצרת וכו’ וכמ”ש הרמב”ם שם והתוס’ במגילה שם שכך נהגו עכשיו, אבל המנהג שאינו פשוט דלעיל (לסיים התורה בג’ שנים) תקנת עזרא סותרת לו, מ”מ מאחר והביא המנהג שאינו פשוט דלעיל כמנהג שאינו טעות וחשיב מנהג (ולא משמע שאסור לעשותו) ואחר כך הביא תקנת עזרא א”כ משמע דתקנת עזרא היא לכל המנהגים.

ואע”פ שיש לטעון דמעיקרא תקנת עזרא נתקנה רק למי שנוהג כמנהג בבל (כמו שאכתוב להלן בדרך אפשר לדעת המאירי) ק’ חדא דהלשון עזרא תיקן להם לישראל במגילה שם משמע לכל ישראל ולא למנהג מסויים, ועוד דסדר הדברים בהרמב”ם לפי זה אינו מדוייק, דהרי הרמב”ם סיים בהלכה א’ במנהג שאינו פשוט לסיים התורה בג’ שנים ומיד כ’ אחר זה שעזרא תיקן וכו’ ולכל הפחות היה לו לפרש דבריו שלפי המנהג הפשוט תיקן וכו’, וגם הלשון מגומגם דהרי שוב קאמר אחר כך דהמנהג הפשוט הוא לסיים במדבר קודם עצרת וכו’, והרי כל התקנה הוא רק להמנהג הפשוט.

ומ”מ אי משום הא יש לומר דלעולם התקנה היתה רק לפי המנהג לסיים שנה שהי’ בזמן חז”ל ועכשיו תקנה זו נשתנתה ע”י המנהג הפשוט שמסיימים במדבר קודם עצרת וכו’.

אבל עדיין המשמעות הפשוטה שעזרא תיקן להם וכו’ הוא לכל המנהגים שנזכרו עד עכשיו.

ומיהו הראוני דבמאירי בקרית ספר מאמר ה’ ח”א (וציין לו במקורות וציונים על הרמב”ם שם) דבני א”י לא היה שייך להם תקנת עזרא הזו של זמן פרשיות הקללות.

ודבריו דחוקין מאוד, דהרי עזרא העמיד וייסד היישוב בא”י ולא היה יישוב לפניו והוא הביאם ויסדם, ולמה נתקבלה תקנתו רק בבבל.

ועוד דהרי כל שאר תקנותיו נתקבלו בכל מקום ולמה תקנה זו נתקבלה רק בבבל, ודוחק לומר דהתקנה מעיקרא נתייסדה רק עבור המנהג שמסיים בכל שנה את התורה.

ובפנ”י בסוף מגילה כתב דלא קיימא לן כבני מערבא דמסקי אורייתא בתלת שנין אלא כרשב”א דעזרא תיקן להם לישראל וכו’, ומשמע מדבריו דהך ברייתא דרשב”א בן אלעזר אתיא כבני בבל ולא כבני מערבא, וא”כ יש לומר דבני מערבא סבירא להו דמעולם לא תיקן עזרא דבר זה, ע”ד מה שתי’ בגמ’ בריש הגוזל עי”ש ובדוכתי טובא.

ובתירוצו האחרון שם דרך בדרך אחרת עי”ש ולא נתבאר שם לתי’ האחרון האיך מיישב תקנת עזרא לפ”ז עי”ש.

ויעוי’ עוד בשו”ת בית דינו של שלמה או”ח סי’ יב.

הוספה ממה שכתבתי בחידושי הש”ס בבחרותי:

לא ע”ב, בספ”ד, עזרא תיקן להן לישראל כו’ לעיל [כט ע”ב] אמרי’ דבני מערבא מסקי לאורייתא בתלת שנין, וצ”ע א”כ היאך מקיימין תקנת עזרא הזו, והנה יש לחקור בגדר תקנה זו אם התקנה לקרות הפרשה רק דכיון דבלא”ה חל בזמן ההוא הן חסר הן יתר מקדמינן ליה או מאחרינן ליה לפי הצורך, או דלמא דעיקר התקנה הי’ על קריאה”ת של השבתות שכשקורין פרשיות אלו יקראום בזמן זה, והנה לצד ראשון צ”ל שבאמת בני מערבא היו מוציאין ב’ תורות וקורין בפרשיות אלו כשאר קריאת מועדות ולצד השני ג”כ ניחא דהתקנה הי’ דוקא כשקורין שם דלא יקראו בזמן אחר אלא קודם עצרת ור”ה אבל אם אין מחזיקין שם אי”צ, ויותר מראה כהצד הב’ דלהצד הא’ הו”ל למחשביה בהדי קריאת מועדות.

שוב כתב אלי מרן הגרח”ק שליט”א (במכתב) דתקנת עזרא מתחילה היתה פעם בג’ שנים והיינו כיון דעזרא היה בא”י ששם המנהג פעם בג’ שנים א”כ התקנה לא היתה ליותר מפעם בג’ שנים ולפ”ז למנהגינו שקורין סדר שלם כל שנה מן הדין היה להקפיד שיארעו הקללות בסדר זה רק פעם בג’ שנים ואעפ”כ אנו נוהגין רשות וכן משמע בפשטות מן הדברים א”נ עתה נשתנית התקנה דאחר שקורין כל שנה ממילא יש חיוב להתאים הקריאה לזמן.

נראה שאסור לו להסתפר, חדא דנזיר עשה ול”ת הוא כדאמרי’ בפ”ק דיבמות ה ע”א וברש”י שם, דכתיב קדוש יהיה גדל פרע וכתיב תער לא יעבור על ראשו, ואילו מלך שיסתפר בכל יום אינו אלא עשה מדברי קבלה דילפי’ לה בספ”ב דסנהדרין כב ע”ב מדכתיב מלך ביפיו תחזינה עיניך, והרי דברי קבלה לא דחי ד”ת, ועוד דאפי’ עשה מד”ת אינו דוחה עשה ולא תעשה כמ”ש בבמה מדליקין שבת כה ע”א כ”ש שעשה מדברי קבלה אינו דוחה עשה ול”ת מדברי תורה.

ועוד דאפי’ אם היה מלך ביפיו עשה מד”ת ונזיר היה רק ל”ת מד”ת, אפי’ אם כך היה, עדיין לא היה היתר למלך להסתפר מחמת כן, דהרי אפשר לקיים שניהם כדריש לקיש לקיים יופי המלך בענין אחר, וגם לא ניתן מן הכתוב קיצבה וגדר לדין זה של מלך ביפיו, ודוחק לומר דהכל לפי מה שהיה נראה לחכמים אלא אפשר שהתספורת מעיקר דברי קבלה הוא הידור במצוות מלך ביפיו תחזינה עיניך ואינו לעיכובא, ומ”מ המשמעות היא שהוא לכה”פ חובה מדרבנן דומיא דחובה גבי כהנים בסנהדרין שם.

לענין מה עשה אבשלום שרצה למלוך כשהיה נזיר עולם כדאי’ בפ”ק דנזיר דף ד ע”ב, אין הכרח כ”כ לדון מה רצה אבשלום לעשות, דבלאו הכי הרי היה רשע גמור ועבר הרבה עבירות כדמפרשי קראי, ואם נדון רק במה שבא על פלגשי אביו לחוד הרי נמצא יותר ממנין עבירות שעבר או שעכ”פ יש לדון בהם, א’ שבא על אישה בלא כתובה, ב’ שבא על אשה בלא ז’ ברכות (עי’ תוס’ פ”ק דכתובות בשם מס’ כלה), ג’ ד’ יש לדון מצד אשת איש ואשת אב, ועי’ מה שכתבתי בזה בחידושי פשר דבר על מדרש חדש, ה’ שבא לעיני אנשים, ו’ יש לדון מטעם גזילה עי’ בגמ’ פרק בן סורר בבן נח, וגם בבן ישראל יש לדון אם מ”מ יש בזה לא תגזול עכ”פ מצד המצוות השכליות שהזכירו הראשונים, וכ”ש אם אוסרה על בעלה, ויש לדון גם בפלגש בכ”ז, ז’ מרידה בכיבוד אב, ח’ מרידה במלכות דחייב מיתה, עי’ מגילה יד ע”ב וסנהדרין מט ע”א, ט’ מרידה במלכות דוד דלהרמב”ם הוא איסור בפני עצמו, עי’ בפירושו לפ’ חלק, י’ ביאה ביום, י”א ביאה בחוץ, י”ב ביאת זנות בלא קידושין, י”ג ביאה בלא שידוכי (עי’ קידושין יב ע”ב), י”ד חילול השם, ט”ו אונאת דברים לאביו ולנשים, וכ”ז יש להכפיל בכל העשר נשים.

ולא לחינם אמרו בגמ’ בפ”ק דסוטה שהוצרך דוד להעלותו מז’ מדורי גהינם.

ומה דבפ”ק דנזיר שם למדו מזה דינים של נזיר עולם אפשר דרק מה שטרח קרא לפרש מנהגו נלמד מזה דינים של נזיר עולם, או עכ”פ מה שדיבר עם דוד שבזה בודאי נהג מנהג כשרות ועכ”פ מה שאמר אשר נדרתי וגו’ שמשמע שעשה בדרך כשרות מצד הדין.

לגבי הנידון האם מותר למלך לקבל על עצמו נזירות, דהיינו האם מותר לנדור נדר שימנע מעצמו לקיים מצוה, יש לדון בגדרי חיוב זה של מלך מסתפר בכל יום, דבפשטות הוא עכ”פ חיוב דרבנן דומיא דכהן הנזכר בסנהדרין שם שהוא חיוב תספורת עי’ בסוגי’ בתענית ג”כ, וממילא נכנסים כאן לנידון האם מותר לנדור נדר שעל ידי זה יפטר ממצוה דרבנן, ובפוסקים מבואר שאסור, עי’ ש”ך יו”ד סי’ רלט סק”כ, ולכן לכאורה אסור למלך לנדור נדר כזה, ואע”פ שמבטל מעצמו גם יין מצוה כמבואר בסוגיות בפ”ק דנזיר, מ”מ שם יש ריבוי מן הכתוב מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות וגם שם מצוותו בכך (עי’ בפ”ק דמנחות דף ה’), והתורה גילתה שמותר לנדור נזירות כזו (וגם למ”ד נזיר חוטא אין זה כדרגת איסור גמור כשאר לאוין שבתורה) משא”כ כאן יש מקום לומר שאסור.

לגבי אם מותר למנות מלך שהוא כבר נזיר, הנה זה ברור שקבלת הנזירות כאן היתה בהיתר (ועי’ בסוגי’ בספ”ק דהוריות גבי חטאו עד שלא נתמנו, וכאן הוא כ”ש), וגם זה ברור שהמינוי חל, רק דיש לדון אם מותר מלכתחילה למנות מי שלא יוכל לקיים התספורת שבכל יום, ואפשר דכיון שקבלת הנזירות היתה בהיתר סגי בזה, ויתכן שיהיה המלך מחוייב להתיר נדרו כדי שיוכל לקיים התקנה, עי’ ש”ך שם שכ”כ בשם הב”ח בשם המהרש”ל בשם הכרעת רבותינו, ואולי יש לחלק שכאן הנדר היה בזמן היתר, עי’ תענית יב ע”א וט”ז יו”ד סי’ רטז סק”ג וש”ך שם סקי”א, ושם בסי’ רלט הנ”ל לא מיירי הש”ך להדיא לכל היותר אלא בכולל דברים המותרים עם האסורים אבל לא בהיתר גמור שאפי’ אינו שוגג, ומ”מ נראה דמאחר דחיובא רמיא עליה עכשיו לקיים ורק אינו מקיים מחמת הנדר צריך להתיר נדרו, וממילא יוכלו למנותו ויצטרך להתיר נדרו, וצריך להתיישב בכ”ז.

יעוי’ בגמ’ בעירובין ע”פ הפסוק בסוף מלאכי (פרק ג) שעתיד לבוא ולבשר על הגאולה קודם שיבוא משיח (ועי’ גם סוכה נב), ולפ”ז יתכן ליישב המקור ללשון חמדת לבבי משום שהוא מחמד כל לב שכבר יבוא ויבשר הגאולה (עי’ תדא”ר יג), וכמו שיסדו כמה פיוטים על ענין זה גופא למוצ”ש במהרה יבוא אלינו וכו’.

ויתכן לבאר עוד דאליהו עתיד לברר כל ספיקות כמ”ש יהא מונח עד שיבוא אליהו, וכמ”ש בשבת פרק שמונה שרצים אם יבוא אליהו ויאמר וכו’, והתורה נקראת חמדה כמ”ש ואת כל מחמד עיניך וכו’ (מלכים א כ, ו) זה ס”ת (סנהדרין קב ע”ב, שמו”ר ג ח), וכמ”ש ידו פרש צר על כל מחמדיה (איכה א, י) זה ס”ת (יבמות טז ע”ב, איכ”ר א לח), וכמ”ש (תהלים יט, יא) הנחמדים מזהב ומפז רב.

ויש בנותן טעם להביא בזה התרגום דהפטרת ת”ב עה”פ (ירמיה ח, כב) הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם, דמתרגמי’ הלא מחמיד הויתי לאולפניה דאליה נביא דמגלעד דפתגמוהי אינון אסותא.

הנה לפי עכ”פ ב’ מג’ הטעמים שנאמרו בגמ’ מנחות לז ע”א על שמאל (היינו השתיים שהובא במשנ”ב), בין לפי הטעם דדרשי’ ידכה יד כהה ובין לפי הטעם דדרשי’ וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין, לפי ב’ הטעמים באיטר הוא להיפך, וכמו שבאינו איטר אם לא קיים הטעמים הללו על ידי שהניחם בימין לא יצא ה”ה גם באיטר אם הניח בשמאל לא קיים ב’ טעמים אלו וממילא לא יצא.

(ולפי הטעם הראשון במנחות לז ע”א דיד משמע שמאל יהיה צריך לחקור על ימין שהובא בפוסקים דהוא שמאלו דאיטר ממילא יש לדון לענייננו, ואם נימא דיד שאינה ימין יש לאיטר רק אחת א”כ גם לפי טעם זה הראשון לא שיי לומר שיוצא ידי חובה בימין שלו שהוא שמאל כל אדם, דאם היא נקראת יד סתמא א”כ השמאל דידיה דהיינו ימין כל אדם לא תיקרא אצלו יד סתמא ודוק כי קיצרתי)
וכן הביא המשנ”ב סי’ כז סקכ”ד בשם חוט השני, ובבה”ל שם הוסיף דאמנם יש מי שלמד בדברי בעל העיטור שיצא, אבל הקשה על זה שאינו מוכרח בדברי בעל העיטור, וגם הביא דברי החוט השני שלמד בבעל העיטור כמו שכתב במשנ”ב שלא יצא ושהוכיח כן בראיות (ולא עיינתי בפנים החוט שני).

ולהשלמת הדברים אביא מתחילה לשון הבה”ל, וז”ל, ודבריו (של מי שכתב בדעת בעל העיטור שמכשיר באיטר בשמאל כל אדם) אין מחוורין דכונת הבעל העיטור מש”כ שם דלא גרע מתפילין ר”ל אחרי דבתפילין דינא הכי דמניחן בשמאלו שהוא ימין כל אדם עכ”פ לענין לולב בדיעבד יצא בזה אבל בתפילין גופא בודאי אם היפך והניח בימינו שהוא שמאל כל אדם אפילו בדיעבד לא יצא דבאיטר שמאל דידיה הוי כימין כל אדם ע”כ.

והנה לפי הפירוש שדחה שם בבה”ל בדברי בעל העיטור (הל’ תפילין ח”ה נט ע”ד המובא בב”י סי’ תרנא סוף ס”ג) נמצא לכאורה דיצטרך לצאת לדבריו בכוונת בעל העיטור שבאיטר היה טוב יותר יניח בשמאל כל אדם, דוק ותשכח, וזה הרי ודאי אינו דהרי בגמ’ (מנחות לז ע”א) מבואר לא כן וגם בעל העיטור גופיה שם קאמר לא כן, ומאחר דבודאי שאין כוונת בעל העיטור כן א”כ אי אפשר לפרש בדבריו דלענין תפילין שייך הנחה לאיטר בימין כל אדם, דזה לא נזכר בדבריו כלל אלא רק נזכר שאפשר ללמוד נטילה בלולב באיטר בימין כל אדם מהנחת תפילין באיטר בימין כל אדם.

ויש להוסיף עוד דלכאורה דבר ברור הוא שבעל העיטור גופא לא יסבור שאיטר שייך להניח תפילין בשמאל כל אדם, דהרי בעל העיטור קאמר טעם למה בתפילין עיקר הדין באיטר נאמר להניח בימינו בשינוי מכל אדם, ובלולב עיקר התקנה נאמרה ליטול בימינו ככל אדם, וקאמר דתפילין כיון שהם דאורייתא לכך עשו כן משא”כ תפילין לא שינו מכל אדם, ומבואר מדבריו דתפילין שהם דאורייתא לא עשו מה שהיה צריך לעשות מצד הסברא, והביאור בזה הוא משום שאם הוא דאורייתא ממילא לא שייך לומר בזה סברא שכך ראוי יותר להשוות כולם לימין כל אדם, אבל בלולב אע”פ שנטילתו מדאורייתא אבל אינו מדאורייתא באיזה יד יטול לכך עבדי’ מאי דשפיר טפי מסברא.

עכ”פ מבואר שאם היה שייך לומר שאיטר יניח בשמאלו ככל אדם הו”א כן לולא שמדאורייתא האיטר צריך להניח בימינו, ומדאורייתא היינו בד”כ לעיכובא (ונצטרך לדחוק להך שיטה שהביא הבה”ל [ודחאה] בדעת בעל העיטור דבתפילין ר”ל בעל העיטור שרק לכתחילה מדאורייתא הוא לעיכובא, ולזה אין שום מקור בדברי בעל העיטור כמו שנתבאר).

עי’ ביד רמ”ה סנהדרין ע ע”ב שהביא כמה טעמים לזה:
א) שמא יאכלו אכילה גסה וישתכרו ולא יעיינו בדבר כראוי.

ב) שלא לבייש את מי שאין לו, ועי”ש עוד, ולפי תירוץ זה לא היה בא מממון הציבור אלא מממון היחידים או שכל אחד היה מעלה לעצמו (ועי’ בסוגי’ שם לענין הבן סורר שהעלה לעצמו ויכול להתפרש לפי ב’ הצדדים, דלפי הצד שלא כל אחד מעלה לעצמו תתפרש הקושי’ שם היאך היה לו בשר ויין ובתי’ מתרצי’ שעשה הבן סורר שלא כנהוג, ולפי הצד שכל אחד מעלה לעצמו מקשה שהרי גם אם העלה לעצמו הרי אין מעלין בשר ויין ומתרץ שבזה עשה הבן סורר ומורה שלא כנהוג שהעלה בשר ויין).

ג) כדי שתהיה העלייה לשמה, כלומר שלא יעלו למטרת הסעודה לכן לא הביאו בשר ויין לסעודה, ויש לציין שכיו”ב אי’ בפסחים ח’ ע”ב מפני מה אין פירות גינוסר וחמי טבריא בירושלים כדי שלא יאמרו עולי רגלים אלמלא עלינו בשביל זה דיינו (וע”ע שבת קמז ע”ב), וכעין פירוש זה של הרמ”ה כתב גם הרש”ש שם מדנפשיה.

בשם הגראי”ל שטינמן הובא שלא לכפול הכל, כיון שאם כופל הכל יצא בודאי ידי חובה בקריאה ראשונה ואחרי שכבר יצא אינו יכול להדר שוב, כלומר דלפי הצד שהפעם הראשונה שקרא לא היה בניקוד הנכון אינו יכול להשלים אחר כך הניקוד הנכון, מאחר שכבר יצא בדיעבד.

ואמנם לגוף הדברים יל”ע אם לא שייך לצאת שוב, ועי’ תוס’ ר”ה כח ע”ב, וגם תלוי בנידון אם מדאורייתא יש זמן לזכירת עמלק, מ”מ בתקנה דרבנן ודאי יש תקנה של פרשת זכור פעם אחת, ועכ”פ מכיון שיש כאן צד להחמיר לכן טוב לחוש לזה.

ומ”מ יש לציין דלא יכפול רק מילה אחת, דהבה”ל מסתפק מי שכופל בק”ש מילה אחת אם יצא אפי’ בדיעבד לפי שי’ חלק מהראשונים, ואע”פ שבדיעבד נהגו להקל בזה, ובפרט שכאן יש מקום לטעון שמתקן את עצמו מספק ואולי יש מקום לצדד דבזה לא מיירי הבה”ל, מ”מ טוב לחוש לזה ולכפול כל המשפט ולא רק מילה אחת, שאז יש צד שהמשפט מאבד המשמעות (דלכל היותר גם אם נימא שיש משמעות כל שהיא לזכר זכר לא משמע אלא זכר של הזכר, וזה לא כתוב בתורה).

גם מצורע וגם לוי מגלח בתער בלבד.

מקורות: תגלחת מצורע פשיטא שהוא רק בתער, וכדמבואר בפ”ק דיבמות ה ע”א שתגלחת מצורע הוא באופן שעובר איסור בזקנו אם לא היה מצורע, ומזה יליף בגמ’ בנזיר מא ע”א שצריך שיהיה דוקא באופן של גילוח שיש בו השחתה דלרוב ככל הפוסקים רק בכה”ג עובר איסור בזקן, (ולפי מה שביארתי בתשובה אחרת בארוכה, אין מהראשונים מי שחולק על זה, והאחרונים שלא כתבו כן דבריהם צע”ג), ולכן פשיטא שבלייזר אי אפשר לגלח מצורע כיון שאינו דרך גילוח כמו שנתבאר בתשובה אחרת שלייזר לא מקרי דרך גילוח אלא השחתה בלא גילוח.

וגם לגבי תגלחת הלוים כתיב והעבירו תער על כל בשרם, ולוי ומצורע שגילחו שלא בתער תנן בנגעים פי”ד מ”ד לא עשה ולא כלום, ולייזר אינו תער וגם אינו דרך העברה, וכן מבואר בנזיר דף מ’ שאפי’ סך סם המעביר השיער לא עשה ולא כלום, ובא לאשמעי’ דאפי’ שהוא כעיו תער נמי לא כמ”ש התוס’ שם, והטעם כ’ המפרש שם כיון שאינו תגלחת, ואפשר דלשון העברה מפרש תגלחת, וצ”ע, אבל לכאורה משום שאינו תער, כפשטות הפסוק והמשנה שהובאו בגמ’ שם, ועוד כתב רש”י בשם ר”מ הדרשן בר”פ בהעלותך שהזקיקן הכתוב תגלחת כמצורעים, ומשמע שסבר דבעי’ כמצורע ממש, ועפ”ז דרש דרשתו, וכן במשנה והגמ’ הנ”ל מבואר שהשוו מצורע ולוי לענין מין הגילוח שצריך שיהיה בתער.

וגם משמע ברש”י שמגלח הכל כמצורע, ללא יוצא מן הכלל, וגם אם הראב”ע סבר שלוי לא גילח כדלעת כמצורע (וגם במצורע הוא פלוגתא דתנאי כמה מגלח, וקי”ל מגלח כדלעת, ומ”מ לכו”ע בעינן תער), מ”מ בתנחומא ר”פ קרח בדברי קרח המובאים שם בתלונותיו על משה ואהרן משמע שהציג קרח זה כדבר משונה מאוד בתגלחת זו, ומשמע דמגלח כדלעת כמצורע ודלא כמו שיש צד שלא גילח הכל.

על פי רוב הדיבור אינו מועיל אלא מזיק, וכדאמרי’ בסנהדרין לח ע”ב ודע מה שתשיב לאפיקורוס אמר ר’ יוחנן ל”ש אלא אפיקורוס נכרי אבל אפיקורוס ישראל כ”ש דפקר טפי, וכדאמרי’ ביבמות סה ע”ב מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, רבי אבא אומר חובה, שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך, וכדאמרי’ בברכות סג ע”א ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס שנא’ עת לעשות לה’ הפרו תורתך, וכדאמרי’ בערכין תמהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח ווכו’ ושיודע לקבל תוכחה, ויעוי’ בספר הליכות שני על מסכת אבות בשם הגרנ”ק שלא למחות בזמנינו בהרבה מהמקרים כשיודעים שלא יישמע וכעין זה הובא בשם החזו”א.

ויעוי’ בביצה דף כ’ ע”ב האי צורבא מרבנן דאמר ליה חבריה מלתא לא להדר ליה מלתא טפי ממאי דאמר ליה חבריה, ולכן בנידון דידן כאשר תלמיד מתחיל לומר דברי אפיקורסות באמצע השיעור כנגד הת”ח ולומדי התורה, מצוה לומר לו, אני מבקש שבשיעור שלי לא לדבר דברי קטגוריה בתלמידי חכמים, ולפי הענין אם יש צורך אפשר להוסיף ולומר להם שמי שרוצה לשמוע דעת התורה בזה נשמח (היינו המגיד שיעור) לקבוע עמו זמן להסביר לו הדברים.

לכאורה לא חל נידוי (גם כשהאדם חטא באותו חטא) דבסי’ רלט הביא הרמ”א פלוגתא אם חל נידוי רק בלשון נדר או גם בלשון שבועה, אבל בלשון שלא חל לא נדר ולא שבועה לא, וזה מפורש בשו”ע לעיל שמי שאומר נדרתי כך וכך לא חלה עליו נדר שני על ידי זה וה”ה לא שבועה שניה, וגם באופנים שיחול שבועה שניה כגון בנשאל על הראשונה, וממילא בלשון זו לא יחול גם נידוי לכאורה.

ומ”מ לענין נזיפה דלא בעינן לזה לשון נידוי להדיא למאן דמצער רבנן אלא גילוי דעת, וגילוי דעת לחוד מועיל לחול נזיפה אבל נידוי גילוי דעת של קפידא על צער ת”ח בלא שם שמתא אינו מחיל, כמבואר בפ”ג דמו”ק, יעוי’ ביו”ד סי’ שלד.

השלמה לתשובה על מי שאמר מי שעשה דבר זה בנידוי

מה שנתבאר שלשון זו אין במשמעה הטלת נידוי היה מקום להביא לזה עוד ראיה מדברי הרמ”א ביו”ד סי’ שלד סל”ט דמי שאמר אל תעשה דבר זה בנידוי והשני נידהו לא חשיב שנידהו לענין שאם היה שלא כדין נחשיב ליה מנדה שלא כדין, ואין לחלק בין לשעבר להבא לענין הטלת נידוי דלעיל מוכח בכמה דוכתי ששייך להחיל נידוי קודם שעשה המעשה, אבל למעשה א”א להביא ראיה משם דהרמ”א שם לא קאמר שהנידוי לא חל כשיעשה המעשה ואדרבה ממה שלא הביא הרמ”א הדין לגבי הטלת נידוי אלא רק לענין דין המנדה למי שאינו חייב נידוי משמע דס”ל דבלשון זו חל הנידוי דבלשון זו חמיר יותר, ומ”מ גם אין ראיה להיפך דאם אמר לו אחר המעשה שחייב נידוי או שכתוב במי שעושה כן שהוא חייב נידוי, דלשונות אלו גריעי מהלשון שהובא ברמ”א, אבל יש להביא ראיה לזה ממש”כ מהרי”ט ח”א סי’ לב והובא בגליון מהר”ש אייגר שם סקי”ג דהאומר מוחרם ומנודה אתה אין זה נידוי כיון שלא נידהו, והיא לשון תקיפה יותר מניד”ד שרק אמר כתוב על מי שעשה מעשה זה שחייב נידוי.

*

יש בזה כמה חילוקי דינים וכדלהלן:

א) יינו שלו (דהיינו יין של הגר תושב עצמו) אסור בשתיה ומותר בהנאה (והיינו כשנשמר שלא נגע בו גוי אחר שאינו גר תושב, אבל אם לא נשמר שלא נגע בו גוי אחר אסור גם בהנאה בזמן שהיו אוסרים סתם מגען בהנאה, ראה ש”ך סי’ קכג סק”ה מה שהביא בשם הב”ח ומה שהוסיף ע”ז).

ב) יין שנגע בו הגר תושב, לדעת המחבר יו”ד (סי’ קכג ס”ב) הוא כמו יינו שלו כנ”ל, וכן הוא גם ברמ”א בדעה ראשונה שהביא בסתמא על דברי המחבר, ואילו להדעה השניה שהביא הרמ”א בשם יש אומרים, יין שנגע בו הגר תושב אינו נאסר כלל, וכן כ’ בספר פני יצחק המובא בש”ך שם סק”ד שיש להקל כדעה זו בזמנינו, שיש כמה קולות שנאמרו במגע גוי האידנא (הש”ך עצמו לא כתב הכרעה להדיא).

ג) גר שמל ולא טבל למסקנת הש”ך סק”ד נראה עיקר שהוא כגר תושב לכו”ע לכל דעה כדאית לה בין לקולא בין לחומרא.

ד) גוי שאינו עובד ע”ז כגון ישמעאלים יינו או יין שנגע בו אסור בשתיה ומותר בהנאה וכך נראה גם דעת הרמ”א שהקל לגבי גר תושב אבל כאן מודה ודלא כהמקילין גם בזה (סי’ קכד ס”ו וט”ז שם סק”ד וש”ך סק”י).

ה) כל גוי שאינו עובד ע”ז בין גר תושב ובין ישמעאלי גם אם אוסר במגעו אבל אם יש צירוף של קולא נוספת דהיינו שנגע שלא בכוונה או שטפח על פי החבית, אזי בישמעאלי מותר גם בשתיה (סי’ קכד ס”ז וש”ך סקי”ב), וכל שכן כחו מותר אף בשתיה (ש”ך סקי”א ועי’ ט”ז ססקל”ב), וכן בחבית כי עלתה על גדותיה ונשפכה ורצה הישמעאלי להצילה והוציא ממנה יין בקיתון יש שכתבו להתיר (אשל אברהם שם בשם תשובת אהל יוסף יו”ד סי’ לג).

ו) לגבי נוצרים שעובדים ע”ז ואין רגילין בניסוך יש דינים בסתם יינם הנוהגים ויש דינים בסתם יינם שאין נוהגים, עי’ רמ”א ריש סי’ קכג ובש”ך שם סק”ג ועוד בש”ך ורמ”א בעוד כמה מקומות בהלכות יי”נ.

יפתח לא נקרא אביר שבאבירים (ובתנחומא פ’ בחוקותי אי’ שלא היה בן תורה, וכמובן שאין אנו בקיאים בדיוק בהגדרת הדבר), אלא שהיה שקול כשמואל וכיוצא בו שהיה אביר שבאבירים, ודוק ותשכח שזו כוונת הגמ’ בר”ה כה ע”ב, וכן מבואר ברש”י עה”פ (שמואל א’ יב, יא) וז”ל הרי שלשה קלי עולם עם שלשה חמורי עולם וכו’, לומר לך הקל בדורו כחמור בדורו כל בית דין המתמנה על הדור צריך לילך אחריו כאלו הוא אביר שבאבירים עכ”ל.

וגם מה שאמרו שיפתח שקול כנגד אביר שבאבירים אין הכונה שהיה שקול בתורה או בקדושה כאביר שבאבירים אלא הכונה שאתה צריך לילך אחריו כאביר שבאבירים, דהיינו שמבחינת ההתייחסות המוטלת על הפרט יש להתייחס למנהיג כאילו הוא אביר שבאבירים.

לגוף הענין של חטא יפתח נאמרו בזה הרבה שיטות ודרכים לבאר מה היה החטא בדיוק ומה היה צריך לעשות ומה עשה בפועל, ועי’ ברמב”ן בסוף ויקרא ובשיטות שהביא שם, וברד”ק וברלב”ג ור”י אברבנאל ושאר מפרשים עה”פ בשופטים, ועי’ בספר דרך בינה על ספר שופטים (מכון אופק) מה שהאריך בזה בביאור השיטות והדעות.

ומה שברור לכו”ע שעיקר מעשה יפתח נוצר על ידי טעות בנדר, והוא התכוון לטובה לנדור קרבן לה’ מן הבהמה, (ע”ע תענית ד ע”א), ובתנחומא פ’ בחוקותי מבואר עוד שהעלים הקב”ה מהסנהדרין שלא מצא פתח לנדרו, ועוד מבואר בחז”ל (ויק”ר לז ד) שיפתח נענש על מה שלא הלך להתיר הנדר לבתו, ויתכן שעונשו כיפר לו.

נלענ”ד שאינו מוכרח שבא רק מחמת חטא זה, דמהיכי תיתי לה, אלא שגם שייך שיבוא מחמת חטא זה, ואין אנו יודעים טעם לכל דבר.

ועוד נראה דאף כשבא מחמת חטא זה אינו בהכרח שבא מחמת חטא גמור דפעמים בא מחמת אביזרייהו או חטא מאותו שורש ופעמים לא מיחה או ראה אחרים ושמח עי’ שבת קיח ע”ב ויומא סז ע”ב, ופעמים העונש בא על ביטול מצוות רשות או על ביטול הידור מצוה בלבד, עי’ מנחות לט ע”א, ואמרי’ בב”ר הן בקדושיו לא יאמין אפי’ באי”י.

ולגוף הענין שמצינו בכמה מקומות במקרא שנאמר איש איטר יד ימינו דוקא גבי בני בנימין, נראה דהנה בנימין נקרא כן ע”י יעקב אבינו דכתיב ואביו קרא לו בנימין ובפרש”י שם פי’ שהוא לשון בן ימים כמו בן זקונים, וכן בדניאל כתיב לקץ הימין והיינו הימים, בחילוף ם’ ון’ בסוף תיבה, אבל נראה שנכלל בזה גם ענין ימין ממש, ויעוי’ ביבמות דאי טענה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה וכו’ ומבואר שם שבן הנולד לזקונים הוא כעין יד העוזר וסומך, וממילא יכלל בדבר זה ברכה להיות בן ימין במשמעות של כח והצלחה הנרמז בימין, והנה בפרש”י פי’ דאיטר יד ימינו היינו סתום יד ימינו, ונראה דשום רמז יש בדבר שלא נתקיימה בהם הברכה בשבט בנימין, ושמא מחמת רשעים שהיו ביניהם ולא מיחו בהם כדמפרשי קראי, ואין אנו בקיאין בדרשות.

ויש לציין דגם גבי קץ הימין בדניאל פי’ חז”ל מענין הימין ע”ש השיב אחור ימינו, עי’ בפסיקתא דר”כ פ’ ותאמר ציון.

יש לברר אם התקנה תוקנה כדין, ואם תוקנה כדין על דעת רוב הקהל או שלוחיהם א”א למיעוט הקהל לבטלו בלא הסכמת רוב הקהל, ובכל גוני אם אמרו בו לשון חרם צריכים לומר לשון התרה.

מקורות:
בשו”ע סי’ רכח ס”נ בהג”ה מבואר בשם התה”ד ח”ב סי’ רנב שקהל שקבלו חרם וא”א להם לעמוד בו א”צ לקיימו, וכ”ש כשאינו חרם, אולם מאידך גיסא איתא בסל”א ובסל”ד שאם קהל קבלו על עצמם חרם ורק מיעוט אין מסכימין המיעוט כמאן דליתא, אמנם כאן צריך לברר מטעם מי התקנה, דאם התקנה מטעם הציבור בעי’ התרה, אם היה חרם כמ”ש בשו”ע סי’ רלח סכ”ה (אלא דמבואר שם שא”צ היתר כהתרת נדרים בשלשה או ביחיד מומחה שאינו אלא כעין גזירה על מי שעובר על גזירתם ומתירין הן עצמן), ובלי התרה לא מועיל שום גילוי דעת כדמוכח בסי’ רלח סט”ז, וע”ע סי’ רכח סל”ה, ואם היה תקנה בלא חרם התקנה חלה ג”כ כמ”ש בסי’ ריד ושם ס”ב, אבל אפשר דסגי בגילוי דעת או בעמידה למנין שאין רוצים עוד התקנה, ועי’ בביצה ה ע”ב, ואפשר דשם מיירי בדבר שיש לו לכה”פ תוקף של תקנה דרבנן, אבל הסכמת הקהל גרידא אפשר דגם אם שינה הציבור המנהג בעצמו באופן שברור שהשתנה המנהג סגי בזה, (וע”ע מה שכתבתי בתשובה לענין גדר מנהג בלא ילבש), ויל”ע בזה.

אבל אם לא היה מטעם הציבור אלא מטעם הממונים מטעם הציבור עי’ בסי’ רכח סעי’ לב ברמ”א לענין תקנת טובי העיר וז”ל ואם נתנו רשות לטובי העיר הם במקום כל הקהל ע”כ, ומ”מ צריך שמינוי הטובי העיר יהיה ברצון הציבור ולא מחמת ההכרח וכמו שדנו הפוסקים לענין מינוי ע”י שר, והיה מקום לומר עוד דטובי הציבור צריכים לקבל רשות מן הציבור גם לתקן תקנות, אבל בסי’ קנא באו”ח משמע שטובי העיר יש להם רשות לכל דבר לפי מה שנראה להם (מלבד מה שמוכחא מילתא שלא נתנו להם רשות לזה או דבר שלא נהגו בו לתת להם רשות, דבזה לא מסתבר שיש להם רשות).

ועוד משמע לכאורה שם באו”ח סי’ קנא ובב”י שם שאם המתקן היה גדול מופלג שכולם באו על דעתו יש תוקף לתקנה כמו תקנת טובי העיר.

ועי’ בערך לחם שם סט”ו דחרם שנתקן על ידי גדולי הדור או גדולי העיר ולא נתפשט אצל רוב הקהל דבטלה מאליה בשם הרא”ם סי’ נז, והוא דינא דגמ’ בהוריות ג ע”א עי”ש בבהגר”א בשם רשב”א, ועי’ עוד לענין פרט זה בתשובתי ד”ה אדם שמפרסם כרוז שהמשתמשים בפאה נכרית מנודים האם יש ממש בנידוי זה.

לא מכיון שאינו אלא דרך אקראי ולא נתנו להם רשות לקבוע שם בהכנ”ס.

מקורות: יעוי’ בתשובה אחרת [ד”ה מי שנתן רשות להתפלל בחניית ביתו וכו’] שהבאתי מנוב”י ומשמעות בה”ל בשם הפוסקים בסי’ קנד שציבור המתפללים באקראי בבית אפי’ למשך זמן אינו מקדש המקום בקדושת בית הכנסת.

בירושלמי סוף תרומות ותו”כ פ’ אמור פ”ה איתא שאין מאכילין תרומה מאכל אדם לבהמה אלא כרשינין בלבד, ויש ראשונים הסוברין שאיסור זה הוא מדאורייתא ויש הסוברין שאיסור זה הוא מדרבנן.

ודעת הרמב”ם להקל בזה קצת, דלא רק כרשינין בלבד מותר להאכיל לבהמה אלא גם מאכל שאינו עומד לאדם מאכילין אותו לבהמה, ויש אחרונים שכתבו דכוונת הרמב”ם להקל הוא כגון אוכל שהוא מקולקל קצת שמאכילין אותו לבהמה, ובדרך אמונה (דלהלן) הזכיר הגדרה אחרת בזה בשם המאירי.

ומאידך יש פוסקים שסוברים שרק כרשינין מותר להאכיל לבהמה ולא שאר תרומה (ר”ש ותוס’ וריטב”א ורבינו פרץ ועוד).

והרחבת הפרטים והדעות בזה מבוארים בדרך אמונה פ”ו מהל’ תרומות ה”א ופ”ט ה”ז סקנ”ח, ושם הובאו הרבה מ”מ בזה ולא אכפול הדברים בזה.

ויש לציין דכן מבואר בפי’ הראב”ד בעדויות דתרומה מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה, אולם בחיבור הנדפס בצדו ע”ש תוס’ שאנץ יעוי’ מש”כ שם, אם כי בתוס’ שאנץ בשטמ”ק ב”מ צ ע”א כ’ כהראב”ד.

ומענין לענין יש לציין דדעת רב הונא בפ”ג דתענית דמאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה אפי’ בחולין משום בעל תשחית ומשמע שם שהיא שיטה ולא לכו”ע, ובמשנ”ב משמע שחשש לדעה זו.

ולענין האכלת תרומה טמאה לבע”ח החמיר שם בדרך אמונה פ”ו ה”א ולפמ”ש שם החזו”א במסקנתו החמיר בזה, ומאידך אינו מוסכם לכו”ע, עי’ עוד במ”מ שהובאו בשו”ע הוצאת דרשו סי’ שלא עמ’ 103.
(ויש שמועה בשם הגרי”ש שהורה לשתף פעולה עם הגן חיות להגיע להיתר להאכיל בעלי חיים כדי שלא יעשו זאת באופן האסור בודאי, ומיהו אולי שם היה מדובר בדברים שלא הוכשרו ולא נטמאו שהם קלים יותר, עי’ בדרך אמונה שם, ואיני יודע מקור ואמיתות השמועה).

יעוי’ ברמ”א סי’ קצח ס”ו דשערות דבוקות על ידי שד אינם חוצצין, ובמקור הדברים במרדכי שבועות רמז תשנא בשם הראבי”ה סי’ תתקצ כ’ כמה טעמים בזה, ואחד מהטעמים שם הוא משום דהיינו רביתייהו שאינו עתיד להסירן, ומדמה לה לידות הכלים ברפ”י דמקוואות, וכן הובא בבהגר”א שם, ומהדמיון לידות הכלים משמע שכל דבר שודאי אינו עומד להסירו כלל לא הוי חציצה, וכן להדיא נקט בהגהת מהר”ש הכהן מו”ץ דוילנא במחה”ש שם שגם דבר שמחמת איסור אינו עומד להסירו אינו חוצץ, אלא שכ”כ מחמת טעם הלבוש סי’ קצח ס”ו שהביא עוד טעם בזה מחמת דהו”ל מיעוטו שאינו מקפיד, רק שנקט שם מהר”ש שהוא רק אם לעולם יהיה אסור להסירו, ובניד”ד שכל נזיר אין לו היתר השתא מחד גיסא ומאידך גיסא יכול להישאל על נזירותו וכן כשיבנה בהמ”ק יהיה לו היתר יש לדון בזה, וע”ע בתשובת פנים מאירות ח”ב סי’ קמז שכ’ נפק”מ בין הטעמים שהובאו בפוסקים, ונקט שיש להקל רק במיעוטו שאינו מקפיד ובצורך רפואה ברורה, ועי”ש פרטי הדינים בזה, והובאו דבריו במחה”ש ובסדרי טהרה ובגליון מהר”ש אייגר סק”א ופת”ש סק”ה, ועוד הביא הפת”ש שם דברי החת”ס ח”ו סספ”ב דכל הנידון רק בקשירה על ידי סמים ותחבושת שאינם חוצצים אבל בקשירה בשעוה השעוה עצמה חוצצת, ולפ”ז אם יש כאן לכלוכים נוספים או חלקים נוספים בתוך קשרי השערות יש לדון בכל מקרה לגופו ואם הוא דבר שאין בו כרגע שום ממשות הוא ג”כ נידון וע”ע בהל’ נט”י.

ומשום שנזירות אינו מצוי השתא לכך לא הארכתי בנידון זה.

יברך ביחד איתם רגיל.

מקורות:

ראשית יש לציין לדברי המשנ”ב סי’ תכח סקמ”ט שההקראה רק למצוה לכתחילה ואינה לעכב.

ועוד יש לצין לדברי השעה”צ סי’ תקפה סקל”א שדעת הגר”א לעיקר כדעת המחבר לענין ברכת כהנים, ולמד מזה השעה”צ לענין תקיעת שופר שבמקום שאין מנהג טוב יותר שלא להקרות בתקיעה ראשונה שלא יהיה הפסק.

ואף שיש לחלק שכאן יש דין להקרות ושם לגבי תקיעת שופר אינו דין אלא היתר להקרות והבו דלא לוסיף עלה, (לענין תקיעה ראשונה כשאין מנהג), דכו”ע מודו שאין סרך איסור שלא להקרות תיבה ראשונה או שלא להקרות כלל, ויתכן שלקח דברי הגר”א רק כצירוף, מ”מ מדבריו בסי’ תכח מבואר שאינו לעיכובא כלל, והביא שם דברי הפר”ח שלמד כן מבהכנ”ס שכולה כהנים שאין שם חזן שמקריא ברכת כהנים כלל, ומבואר מזה שהגדר של מה שאינו לעוכובא הוא דהיכן שאי אפשר לברך עם הקראה מותר לישא לכתחילה בלא הקראה, בפרט שיש כאן לצרף דעת המחבר והגר”א.

יעוי’ בב”מ קב ע”א ת”ר המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויוצא ומנכרי נוטלה בידו ויוצא ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא וקבר אשתו ושני בניו, והעירו דהלשון בידו צ”ב, ואולי בא לומר דרק בידיים אסור.

ויעוי’ בתוס’ שם (קא ע”ב) שכתבו הטעם דלא יטלנה בידו שכאילו מזיק אותן שדר בבית, ובראשון לציון על השו”ע סי’ רצא ס”ב העתיק לשונם דהו”ל כאילו מזיק בידיים, ואפשר שנתקשה בלשון בידו, ולהכי קאמר דכיון שמביא המזיקין הו”ל כמזיק בידיים, ומיהו זה צ”ע לגופיה מה גדר המשחרר מזיק של הפקר, והארכתי בזה בתשובה אחרת באופן דומה [ד”ה ?], דלכאורה אין זה גדר של מזיק בידיים (ומענין לענין עי’ בתשובתי לענין מי ששחרר בהמת חבירו בד”ה ?), ובלאו הכי צ”ע מאי אכפת לן דהוא מזיק בידיים, דהרי להזיק לכתחילה אסור אפי’ בגרמא, מדחייב בדיני שמים כ”ש דאסור לעשות כן לכתחילה, ויל”ע בזה.

ובגוף הנידון אם מותר לגרום על ידי גרמא שיוציאו המזוזה מהבית אולי יש ללמוד שיהיה מותר מהדין שאסור לנהוג בתשמישי מצוה מנהג ביזיון ולהשליכו לאשפה, וכ’ המשנ”ב סי’ כא סק”ז, דרק בידים אסור לזורקן לאשפה אך אם מתוך שלא גנזן נזרקו ממילא אין לחוש לזה עכ”ל.

והנה בענייננו לגרום שיושלך לאשפה בודאי אסור, אף דמדאורייתא לא תעשון גרמא שרי [שבת קכ ע”ב] מ”מ מדרבנן אסור [עי’ הר צבי יו”ד סי’ רלא בשם המאירי בשבת שם, וכ”כ בשו”ת אחיעזר ח”ב יו”ד סי’ מח סק”ג, ויעוי’ בשו”ת הרי בשמים ח”ב מהדו”ת סי’ קפג שכתב כן בשם יו”ד סי’ רפב ולא הבנתי כוונתו ואולי ממה שצריכין גניזה, וע”ע נוב”י חאו”ח סי’ יז], ואף נקטו הפוסקים דאם המזוזה תבוא לידי ביזיון יוציא את המזוזה מהבית [עי’ שו”ע שם ואג”מ יו”ד ח”א סי’ קפב].

אבל להשאיר עד שמאן דהוא יוציא את המזוזה אולי מותר, ויעוי’ בנ”י הלק”ט הל’ מזוזה דף ו’ ע”ב מדה”ר בשם השאילתות שאי’ קכו שהשוה דין זה שלא להסיר המזוזה לדינא דציצית דאין מתירין מבגד ציצית שהוא מבזה את הציצית ממצותה (ע”פ העמק שאלה שם סק”ה), ואם נימא דשם מותר מחמת שאם נזרק מחמת שלא גנזן כ”ש שאם רק הוסר מהבגד מחמת שלא השגיח, א”כ אולי יש ללמוד גם לענייננו שאם לא השגיח ומתוך זה הוסר המזוזה אינו עובר בזה איסור.

ואף שיש לדחות דשאני התם שעיקר דינו תשמישי מצוה שאין בו חיוב גניזה מ”מ גם כאן עיקר דינו של המזוזה שאין בו איסור להוציאו מקביעותו, ומ”מ למעשה אין ראיה גמורה דהא סו”ס זה תשמישי מצוה וזה תשמישי קדושה, ושמא גרמא אסור מדרבנן רק בתשמישי קדושה ולא בתשמישי מצוה (וגם אפשר דאין זה גרמא גמור האופן המבואר במשנ”ב שם שרק לא גנזו ואפשר דגרמא ממש גם בתשמישי מצוה אסור לגרום להם לבוא לידי ביזיון).

הבא לצאת מידי ספק יפריש שוב, והמיקל בזה אין מזניחין אותו.

מקורות:
בשו”ע סי’ רכט ס”ג פסק שבצק שבשעת לישתו התכוונו לעשותו באופן הפטור ועשאו באופן הפטור פטור, ור”ת חולק, וכן הביא הש”ך סק”ד שם בשם הרא”ש פסחים פ”ב סי’ טז והטור שם ופוסקים בשם מהר”ם מרוטנבורג דאופן הפטור הוא רק אם מתחילת הלישה היה הבצק לישתו רכה, ולא די שהתכוון לעשותו באופן הפטור, וכן פסק הש”ך לחוש לדבריהם וכ”כ הבא”ח שנה ב’ שמיני הל’ חלה ס”ד וכן משמע בביאור הלכה סי’ קסח סי”ג ד”ה ונהגו.

ובד”מ שם כתב דבאטריות גם לר”ת פטור, והביא שם ראיה מרבינו יונה ברכות כז ע”א מדה”ר, וכן נקטו החזו”א ליקוטים סי’ ה סק”ב ועוד אחרונים, אולם הפנים מאירות חולק, ונקט דאין ראיה מדרבינו יונה לשי’ ר”ת [ובאמת רבינו יונה סובר כמו השי’ שפסק המחבר], ובפת”ש שם סק”א הביא ב’ הדעות.

ויש להעיר דבתוס’ בכיצד מברכין בברכות לז ע”ב מבואר דאטריות חייבין בחלה ומיירי התם לפי שי’ ר”ת, וגם לשיטת רבינו יחיאל שם שמסתפק מ”מ מחייב מספק, ואמנם הרמ”א וסייעתו קאי על ר”ת כמו שהובא בתוס’ בפסחים לז ע”ב ד”ה דכולי ובר”ש פ”ק דחלה מ”ה ששם לא נזכרו אטריות, אבל בתוס’ בברכות שם נזכר אטריות שחייבין, ואולי לא הכירו הלעז הנזכר בתוס’ שם, וצ”ע.

עכ”פ מבואר דיש פלוגתא האם אטריות חייבין בחלה או לא, וממילא לפי הדעות שאטריות פטורין מחלה, אם הפרישו ממנו חלה הו”ל כמפריש חלתו קמח, וממילא אחר שאפאו שוב בלא משקה ועשו ממנו פשטידת אטריות (לאקשן קוגעל), נכנסים כאן לשאלה של בשלו ולבסוף אפאו.

ויש מפוסקי זמנינו שהחמירו בזה להחשיבו אפיה (הגריש”א בקובץ תשובות ח”ג סי’ ל והגרח”ק בדרך אמונה בכורים פ”ו סקצ”ב וצהה”ל סקר”ח בשמו, וראה עוד מה שהובא בשמו במשפטי ארץ הל’ חלה פ”א הערה 27 שהוא גם כשהשמן אינו כ”כ מועט מ”מ השמן נבלע באטריות ואינו ניכר בפני עצמו, והמנח”י ח”ח סי’ קח כ’ כעי”ז דחשיב אפיה רק דמועיל מה שהפריש קודם לכן מהאיטריות וצ”ע) ויש שהקילו בזה (מנחת שלמה ח”ג סי’ קנח אות טז, חידושים וביאורים חלה סי’ ב אות י) דלא חשיב אפיה.

ולענין ברכת המזון הובא בשם החזו”א שהסתפק אם נחשב פת או לא (מעשה איש ח”ג עמ’ קכא, וכן כתב בחוט שני ברכות סק”ה דלהלכה נקטי’ שהוא ספק, וע”ע לענין ברהמ”ז שש”כ ח”ג פנ”ד הערה סה בשם הגרשז”א לשיטתו שאינו פת, וכן בדברי הגרשז”א במאור השבת ח”ב פניני המאור סי’ כד ס”ק יא יג, וכ”כ לענין ברכת המזון באול”צ ח”ב פי”ב תשובה ו).

ומ”מ בברכת המזון יש צד יותר קל מחלה כמבואר במשנ”ב סי’ קסח סקע”א דיש אופנים לחייב בחלה אף אם רק בחלק מהתהליך היה פת משא”כ לגבי ברכה יתכן לפטור אם היה מתחילה מעשה קדירה עי”ש ובביאור הלכה ד”ה ונהגו שהביא ראשונים שסברו כן, ולכן יתכן שספקו של החזו”א הוא לאותם הראשונים ועדיין אין ראיה ברורה שגם לגבי חלה הסתפק החזו”א, דשמא בחלה היה מחייב אם נניח שהחזו”א סבר שבבשלו ולבסוף אפאו אזלי’ בתר בתרא כמו דאשכחן גבי ברכה דאזלי’ בתרא באפאו ולבסוף בשלו בפירורין פחות מכזית בברכות לז ע”א ובשו”ע או”ח סי’ קסח ס”י עי”ש ובמשנ”ב על ריש סי”ג, וע”ע בסוגי’ דאפאו ולבסוף בשלו גבי מצה בברכות לח ע”ב ובמש”כ ע”ז בגמ’ שם לענין ברכות.
(וגם האול”צ שנקט לקולא בברכות עדיין יש לומר דבברכות נקטי’ טפי להקל מעיקר הדין מבחלה במקום ספק מלבד הטענה הנ”ל שבברכות יש יותר פטור מחלה לפי חלק מהדעות כמבואר בראשונים שהביא בבה”ל הנ”ל).

ומ”מ לדידן גם לגבי חלה יש ספק בזה מאחר שהוא מחלוקת הפוסקים, ולכן לצאת מידי ספק יכול להפריש שוב פעם חלה לאחר האפיה.

והמקל בזה (שלא להפריש שוב מהפשטידה אם כבר הפריש מהאטריות) אין מזניחין אותו כיון שיש כאן ס”ס ורוב צדדים לקולא, דחדא שמא כבר יצא בהפרשת האטריות, בפרט דבתוס’ ברכות מבואר שכך דעת ר”ת, וממילא א”צ שוב הפרשה אחר כך, ועוד דאינו ברור שבשלו ולבסוף אפאו חייב ופשטות דעת הרמב”ן במלחמות ה’ פסחים יא ע”א מדה”ר לפטור בזה (ועי’ בקובץ תשובות להגרי”ש שם בשם החזו”א או”ח סי’ כו סק”ט לחייב, וכן בהערות הגריש”א ברכות לז ע”ב, ועי”ש בקובץ תשובות דבניד”ד רצה לחייב גם לדעת הרמב”ן, אם כי להמחבר דאם נתכוון לבשלו פטור אין ראיה דאם בשלו בפועל (במצב אטריות) ולבסוף אפאו (במצב קוגל) יהיה פטור, דהרי המחבר סובר שאם נתכוון לסופגנין ולבסוף אפה לחם חייב, רק דלא מיירי המחבר באופן שכבר בשלו ולבסוף אפאו, ועי’ פסחים מג לגבי מצה ובסי’ שיח לגבי בישול בשבת), וכ”ש שיש כאן עוד צדדים נוספים לפטור, דחדא הרי יש מהפוסקים שנקטו שלא נחשב אפיה לאחר בישול כיון שעדיין נשאר צורת האטריות, ועוד דיתכן שנחשב טיגון ולא אפיה, ועי’ משנ”ב סי’ קסח, ועוד דאפי’ אם טיגון בעלמא נחשב כאפיה, אבל כאן על אף שאינו טיגון עמוק אבל מ”מ השמן בודאי ניתן לטעם, ויש שנקטו דשמן שניתן לטעם ולא רק שלא יישרף חשיב טיגון ולא אפייה, (והארכתי בזה בתשובה נפרדת), ולפי הצד שאינו אפייה אין האפייה הזו מחייבת שוב בהפרשה, נמצא שיש הרבה צדדים אמיתיים מעיקר הדין להקל בזה, והצד להחמיר הוא רק בצירוף כמה צדדים וחומרות יחד.

ובגוף הנידון הנ”ל לענין בשלו ולבסוף אפאו יעוי’ עוד במשנ”ב סי’ קסח סקפ”ה שהביא פלוגתא דהמג”א והט”ז לגבי דבר שטגנו בשמן ואח”כ אפאו בתנור אם חוזר ונעשה פת גמורה או לא, דלהמג”א שוב הוא פת גמור ומברך המוציא אפי’ בלא קבע סעודתו עליו, ומ”מ גם להט”ז והאחרונים שם שסוברים שבטגנו ולבסוף אפאו אינו מחוייב בבהמ”ז היינו מדין פת הבאה בכסנין כיון שהוא מלא בשמן (ובתנאי שהוא אכן מלא בשמן), ולא מדין מעשה קדירה לומר שהאפייה אחר כך אינו מחשבתו כאפוי כלל, יעו”ש בדבריו, ואם יקבע סעודתו יצטרך לברך בהמ”ז, וגם לגבי חלה לכאורה לא יפטור הט”ז מחלה אם נאפה לבסוף לשי’ הט”ז, וכ”ז דלא כהרמב”ן הנ”ל לכאורה, וא”כ לכאורה נקטו האחרונים דלענין הגדרת פת טגנו ולבסוף אפאו חשיב פת ומתחייב בחלה, ולכן אין להחשיב שי’ הרמב”ן הנ”ל אלא רק כסניף בעלמא.

במשנ”ב סי’ קלט סקכ”א משמע שאף שגוללים הס”ת, מ”מ מכיון שיש הפסק משמעותי בקדיש שלא מענין הס”ת שפיר יש לכסות, וה”ה בכל הפסק משמעותי כגון שמזמרין לחתן או שמאריכין במי שבירך יש לכסות בסודר.

ונראה דגלילה לבד לא מספיקה דהרי המשנ”ב שם קאי על הרמ”א שנהגו לגלול בין גברא לגברא, וע”ז כתב בשם הט”ז שא”צ עוד כיסוי מלבד הגלילה, וע”ז הוסיף שכאן כן צריך כיסוי, ומשמע דגלילה בלבד לא סגי.

ועוד נראה דכיסוי בלבד בלי גלילה גם לא מספיק, דאם גלילה בלא כיסוי אינו מספיק כ”ש דכיסוי בלא גלילה אינו מספיק, כדמוכח שם במשנ”ב על הרמ”א דאפי’ בין גברא לגברא לשי’ הרמ”א בשם המנהג לא סגי בכיסוי אלא בעי’ גלילה, ש”מ שכיסוי בלא גלילה גרוע מגלילה בלא כיסוי, וא”כ כ”ש שכיסוי בלא גלילה לא יועיל כאן, אלא בעינן גלילה וגם כיסוי.

הס”ת השני אפשר לפתוח רק לאחר סיום גלילת הס”ת הראשון כדי שלא יעשו מצוות חבילות חבילות, והנביא אפשר לפתוח כבר קודם לכן אבל הקריאה בנביא יש להמתין כדי שהגולל יוכל לשמוע ג”כ, ולענין יהי רצון שאומרים בשני ובחמישי א”צ להמתין כלל שאינו אלא מנהג (או”ח סי’ קמז ס”ז וס”ח ומשנ”ב שם).

ולענין ההמתנה הנ”ל לגלילה נקט המשנ”ב ס”ק כה (לענין המתנה מס”ת לס”ת) דהכונה לגלילת המפה, והיינו מה שבזמנם האבנט של הס”ת היו מלבישין באופן של גלילה, עי’ מגילה לב ע”א ושו”ע שם ס”ה, אבל בסעיף הקודם בס”ק כג לענין ההמתנה להתחלת קריאה בנביא הביא המשנ”ב דבפמ”ג נקט דהכונה לגלילת הספר וסיים דמרש”י לא משמע כן, ובפשטות מה שנקט אח”כ המשנ”ב בפשיטות דהכונה לגלילת המפה הוא משום שהכריע כמו שהבין ברש”י, והוא כעין מחלוקת ואחר כך סתם, ואולי יש לומר בדוחק דבזה היה פשיטא להמשנ”ב מס”ת לס”ת שכל עוד שלא נגלל המפה עדיין הס”ת הראשון ראוי לקרות בו וממילא הו”ל חבילות חבילות, אבל צע”ק דאי משום הא הרי גם בהפטרה דהטעם שהגולל יוכל לשמוע ההפטרה כל שכן שיש להמתין עד סיום גלילת המפה, דסו”ס הרי כל שלא סיים תפקידו הרי הוא טרוד, ויל”ע.

ועי’ בפרישה דלטעם זה של רש”י דלא יתחיל ההפטרה בעי’ עד סוף הגלילה, ונראה דזהו מה שכתב המשנ”ב דמרש”י לא משמע כן, והוסיף עוד בפרישה דשאר הדעות בב”י שם בשם הא”ח אתיין דלא כפרש”י עי”ש, ואולי לכן לא שלל המשנ”ב דעת הפמ”ג לגבי הפטרה מכיון ששייך להעמיד דברי הפמ”ג כטעם הפרישה שם בדעת הא”ח עי”ש, אבל לענין ס”ת שני הוה פשיטא ליה דבעי’ גלילה לגמרי וכנ”ל.

ויש להוסיף דגלילה לגבי הפטרה מקורו מהגמ’ סוטה לט ע”ב, וגלילה לגבי ס”ת שני מקורו מהמרדכי בהלק”ט יד ע”ד בשם מהר”ם המובא בתשב”ץ קטן סי’ קפז, ולכן יתכן דב’ מיני גלילה הם, בפרט אם נימא דמרדכי ותשב”ץ למדו בגמ’ בסוטה הנ”ל כפרש”י.

אבל כ”ז רק ליישב אם נפרש במשנ”ב דגלילה לגבי ס”ת אינו בהכרח אותו גלילה לגבי המפטיר, אלא שכבר נתבאר שאינו מוכרח במשנ”ב דאפשר דתני פלוגתא בהא וה”ה להא.

יעוי’ בנזיר יד ע”א דמשמע שם בגמ’ לפי פי’ התוס’ והרא”ש שאינו נזיר שמשון אם אמר הריני כשמשון בן מנוח אלא רק אם אמר אחד מהלשונות המסויימים הנזכרים בגמ’ שם, כגון כבעל דלילה וכמי שעקר דלתות עזה וכמי שנקרו פלשתים את עיניו, והרמב”ם פ”ג מהל’ נזירות נראה שחולק עליהם, ועי’ בשו”ת מהריט”ץ הישנות סי’ קצד שהאריך בזה, ויש גדולים שחילקו בין אם הוסיף תיבת נזיר או שאמר רק הריני כשמשון וכו’, עי’ בכס”מ פ”ג מהל’ נזירות הט”ו מש”כ בשם הרא”ם סי’ נ ומהר”י בירב המובא שם בסי’ נא ובלח”מ שם ובמהריט”ץ הנ”ל.

והנה לענין התשובה בניד”ד יש לחקור מהו החילוק בין כשמשון בן מנוח לבין בעל דלילה, דלגבי בן מנוח אמרי’ בגמ’ שם ואי תנא בן מנוח הו”א איכא דמתקרי הכי, אבל לגבי בעל דלילה לא אמרי’ איכא דמתקרי הכי, ויש להבין מהו הטעם.

והיה מקום לומר שהטעם הוא משום שאין דרך לכנות אדם ע”ש אשתו אלא על שם אביו או אמו, ממילא כשאומר בעל דלילה בודאי מתכוון למי שנזכר בכתוב שהוא בעל דלילה, אבל עדיין יל”ע דגבי בן מנוח אמרי’ הו”א איכא דמתקרי הכי, א”כ גם בבעל דלילה למה לא יוכל לטעון שיש לו אדם שהוא ג”כ בעל דלילה וייפטר מנזירות שמשון.

לכך יותר נכון לפרש דהחילוק בין בן מנוח לבעל דלילה הוא שבאמת אין מצוי אדם שאשתו נקראת דלילה, לכך בעל דלילה הוא סימן מובהק, ואם ימצא מי שאשתו דלילה אפשר דאה”נ אין זה סימן מובהק.

(או יתכן דכיון שאינו שם מצוי ממילא בודאי כוונתו לבעל דלילה הידוע ויל”ע בזה, ובכס”מ שם [במש”כ ועוד שרבינו גבי כבעל דלילה וכו’] משמע מתוך דבריו שגם אם יש בעל דלילה אחר אין זה משנה את הדין אלא אם כן הנודר עצמו אומר שהתכוון לזה, [ויש לציין דכ”ש לשי’ ה”ר איליא שהובאה שם שבבעל דלילה אין מועיל אף שיפרש דבריו רק דיש להתיישב אם מפרש ג”כ באמר בעל דלילה לחוד, יעו”ש היטב בלשונו], ועי’ במגילת ספר מש”כ על דברי הכס”מ בענין נוסחת הרמב”ם שהי’ לפניו).

ויעוי’ ברא”ש שם (בשטמ”ק וכן הובא בכס”מ שם, וכן היה פי’ רא”ש על משנה זו למהריט”ץ הנ”ל וכן למלאכ”ש על המשנה פ”ק דנזיר מ”ב בשם הכס”מ, ובדפוסים המצויים חסר) שכתב ואמרי’ דאפי’ אמר כשמשון בן מנוח לא אמר כלום דהרבה אנשים נקראים כך, עד שיאמר אחד מאלו ג’ סימנין מובהקין עמו, ובאחד מהן סגי, ולא בעינן כל שלשתן, דבגמ’ עביד צריכותא עד בעל דלילה ותו לא, ונראה דאם אמר אחד משלשה סימנין הללו (א”ה ובעל דלילה אחד מהם), אין צריך להזכיר שמשון, כיון דלא עביד צריכותא מבעל דלילה וכו’ עכ”ל.

ומבואר מדבריו דההבדל בין בן מנוח לבעל דלילה, הוא משום שיש אנשים שנקראים כך, היינו שהם שמשון ואביהם מנוח, אבל אין אנשים שאשה שלהם דלילה.

ולפ”ז בבן הצללפוני(ת) כיון שהוא שם שאינו קיים יהיה דינו כבעל דלילה.

מאידך גיסא יש מקום לפרש דברי הרא”ש דקוראים ר”ל אנשים רגילים להיקראות בלשון בנ”א שמשון בן מנוח אבל בעל דלילה אין אנשים רגילים להיקראות בפי כל בכינוי זה.

ומ”מ גם לפירוש זה הצללפוני(ת) אינו מצוי שייקראו כלל, ולכן לא גרע מבעל דלילה לכל הצדדים.

ואע”פ שיש לטעון דשאני דלילה שאין קורין בשם זה לפי שהוא ע”ש פורענות כמ”ש בפ”ק דסוטה, מ”מ מאחר דסו”ס אין קורין כלל הצללפוני(ת) ממילא אין דינו חלוק מדלילה.

ומה שלא נזכר שם במשנה אפשר שלא נזכרו אלא מה שרגילין בני אדם לומר ממה שנזכר במקראות.

עכ”פ לדינא יהיה דינו כמו שאמר כבעל דלילה דבזה גם התוס’ והרא”ש מודים שבעל דלילה לבד מחייב בנזירות שמשון וה”ה באמר כשמשון בן הצללפונית.

רוב האחרונים נקטו שאין לאכילה דרך אינפוזיה שום דיני אכילה (ואפי’ לענין יו”כ דהוא מדיני יתובי דעתא עי’ אחיעזר ח”ג סי’ סא ומהרש”ם ח”א סי’ קכג, וע”ע מנ”ח מצוה שיג, וכ”ש לענייננו שהוא רק דין אכילה), ומ”מ לענין נזיר יש בעיה אחרת לשתות יין דרך אינפוזיה, שכן אסור לו להתקרב למקום שתיית יין, ולכן אם ירצה הנזיר לאכול דרך אינפוזיה יין יוכל לבקש שיערו לו תוך כדי שנתו, ואז יהיה מותר לפי השיטות (וישמע משה ח”א עמ’ רלח רלט בשם הגריש”א, דרכי הוראה יו”כ בשם הגר”א ווייס, ועי’ קובץ מבית לוי ח”ב חולה ביו”כ עמ’ טז, וע”ע חוט שני שבת סי’ שכח סל”ח וסי’ תריב ס”ו) שמותר לכתחילה לאכול איסורי אכילה דרך אינפוזיה.

אבל יש סוברים שגם באיסורי אכילה הוא פטור אבל אסור (העמק שאלה להגאון מהורונסטייפלא סי’ יז) כדין שלא כדרך אכילתו, ולפי דעה זו גם בנזיר יהיה אסור, ויש שנקטו שיש איסור לכתחילה רק ביו”כ מחמת ששם הוא דין עינוי אבל אכמ”ל לעניננו, (ועי’ חלקת יעקב או”ח סי’ רטז, דובב מישרים ח”ג סי’ פח, מהרש”ם ח”א סי’ קכג קכד).

המנהג הרווח עכשיו שאין תוקעין בחצוצרות, ויעוי’ במג”א ריש סי’ תקעו שתמה על מנהג זה ועי’ באחרונים מש”כ בזה (עי”ש בפמ”ג ובמשנ”ב סק”א) כמה תירוצים, ולחלק מהתירוצים נוהג האידנא עכ”פ בא”י ולחלק מהתירוצים גם בא”י אינו נוהג ע”ש.

וכמו שנתבאר שהמנהג הרווח כיום אינו לתקוע בחצוצרות, ולמרות שבפוסקים הנ”ל נראה פשוט שלא היו יכולים להצביע על מנהג א”י שגם הם לא נהגו לתקוע (וכמו שיובא להלן מנהג ירושלים בזה, ואם כי אין ראיה שהכירו גדולי חו”ל את מנהגי א”י בזה ושהיה מנהג קבוע כ”כ שהתפרסם עד חו”ל), מ”מ כיום מנהג זה כולל גם את א”י, וכך למעשה המנהג נקבע שאין תוקעים בחצוצרות.

ואולם יש לציין דיש עדויות שמנהג ירושלים מלפני כמה דורות הי’ כן לתקוע בחצוצרות כסף בעת צרה.

ושמעתי שכן נהג הגר”ש דבלצקי (וכמדומה ששמעתי שהחמיר עוד להחשיבו עת צרה לענין ד’ תעניות להחשיבן כתענית ציבור חובה לענין מעת לעת, והוא ענין בפני עצמו ואכמ”ל, וכמובן שהכל לפי ענין הצרה).

ולפני זמן לא כביר נשמע על אחד מגדולי ירושלים (והוא הגר”מ שטרנבוך) שביקש שיתקעו בעת צרה בנימוק שכך מנהג ירושלים (והנידון אם מועיל שופר למצוה זו הוא נידון בפני עצמו, דיש פלוגתא רבתי אם התקיעה מתקיימת דוקא בחצוצרות או גם בשופר, ובמשנ”ב ריש סי’ תקעו נקט כהכרעת המגיד משנה שאפשר לתקוע גם בשופר, ואכהמ”ל בזה, רק לגוף מנהג ירושלים יש עדות שנהגו בחצוצרות כסף, ואולי לא בדרך קבע נהגו כן, או שהגדול הנזכר לא הנהיג בחצוצרות כסף שלא לשנות מידי מהמנהג הקיים כיום, או משום דלא אפשר).

ויעוי’ בערוך השלחן סי’ תקעו ס”ג דמבואר בדבריו דגם אם נוהגים בא”י בחצוצרות הוא רק אם נוהגים בכ”ד ברכות דתענית, ולפ”ז אין מקום ליחידים לכאורה לתקוע בחצוצרות האידנא, אולם לפי הטעם שכ’ המשנ”ב שם שהחילוק בין א”י לחו”ל הוא מצד דיוקא דקרא דכתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם, לפ”ז משמע דמצוה זו לא תליא רק בכ”ד ברכות, ולכך ס”ד שינהג גם בחו”ל לולי הך קרא אע”ג דאין תענית צבור בחו”ל כמ”ש בתענית יג.

ויעוי’ באג”מ ח”א או”ח סי’ קסט שכ’ שהמנהג כדברי הריטב”א כמו שפירש שם דברי הריטב”א דבעי’ דוקא חצוצרות שנעשו לשימוש בבהמ”ק.

ולא זכיתי להבין דבריו, שזה לא נזכר בדברי הריטב”א דבעי’ חצוצרות שנעשו לשימוש בבהמ”ק, ועוד דמנא לן חידוש זה, דאי משום חצוצרות שעשה משה לצורך המקדש הא בלאו הכי נגנזו כמ”ש חז”ל, ואולי דייק לה מלישנא דקרא, ועוד דהרי מסברא למה שנצטרך חצוצרות שנעשו לשימוש במקדש כיון דמצוותן בגבולין כמו במקדש, ועוד דהרי בגבולין יש הרבה מקומות לתקוע, ואטו כולם יצטרכו דוקא החצוצרות שנעשו במקדש, ודוחק לומר דכל אחד מהם מערים שעושה לצורך המקדש ומערים ועושה לבהמ”ק אחר, דמה שייך הערמה בדין דאורייתא שצריך (לפי שי’ האג”מ) שייעשה לצורך המקדש, דהרי סו”ס לא נעשה לצורך המקדש, והרי לא היו כ”כ הרבה זמנים לתקוע שיספיק לעשות לבהמ”ק כ”כ הרבה לכל פעם כדי שיספיק לכל הגבולין, וגם אם היו הרבה זמנים המספיקים, מ”מ מה יעשו בגבולין עד אז, וכי תימא דאה”נ לא יתקעו כמ”ש הריטב”א, וכי לכתחילה אמרי’ להו שינהגו כבדיעבד, דבריטב”א משמע רק שהיה חסר להם משהו שהיה חסר רק להם והוכרחו לעשות כבדיעבד אבל לא שבזמן המשנה כבר נהגו כן.