שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

בגמ’ דב”ק ס”פ מרובה נזכר דין זה עם תקנות שתיקן עזרא ולפו”ר משמע שהוא חיוב כשאר רוב התקנות, וכן במתני’ דנדרים הנודר מאוכלי שום ומבו’ שם שדרך ישראל לאכול שום אז ומשמע שהיה מנהג קבוע וידוע בכל ישראל לאכול שום, ...קרא עוד

בגמ’ דב”ק ס”פ מרובה נזכר דין זה עם תקנות שתיקן עזרא ולפו”ר משמע שהוא חיוב כשאר רוב התקנות, וכן במתני’ דנדרים הנודר מאוכלי שום ומבו’ שם שדרך ישראל לאכול שום אז ומשמע שהיה מנהג קבוע וידוע בכל ישראל לאכול שום, אבל במשנ”ב ר”ס רפ כ’ מצוה לאכול שום וכו’ [והוא מהמג”א שם בשם היש”ש פ”ז דב”ק סי’ מ”ג], ולפעמים מצוה הכוונה רשות, ובשעה”צ שם כ’ שהוא מתקנות שתיקן עזרא, ואולי לפ”ז אכן כוונתו דמצד הדין הי’ חיוב, אבל אינו מוכרח דלשון תיקן שייך גם בדבר שאינו חובה ועכ”פ דשאר התקנות יש בהן דברים שהם חובה, וצל”ע אם אינו חובה מנ”ל שאינו חובה ומה טעם האידנא מצוי שיש שלא נהגו בזה.

ועיינתי במקור היש”ש שם ולא מצאתי שהזכיר הלשון מצוה (רק בדרך אגב בתוך דבריו אח”כ לענין אימתי נוהגת מצוה זו אם בער”ש או בליל שבת) אלא אדרבה כ’ בתוך דבריו שאם אכלו אח”כ ביום ולא אכל בלילה יצא, ומשמע דחיובא הוא מהלשון יצא.

ומצאתי במחב”ר שם שהביא ל’ הרמב”ם בפהמ”ש בנדרים שם דמשמע מלשונו להדיא שתקנה זו אינה נוהגת האידנא וכ’ המחב”ר שם בטעם הדבר דהוא מצד השתנות המקומות והזמנים [ולמד כן בכוונת לשון הרמב”ם בפהמ”ש שם עי”ש], ור”ל שנשתנו הטבעים והאידנא אין באכילת שום תועלת לענין זה כמו בזמנם, אבל הביא שיש שנהגו בזה עד האידנא.

ואולי מטעם זה כ’ האחרונים הלשון מצוה דמשמע דאינו חובה והיינו מטעם הרמב”ם הנ”ל דמעיקר הדין סבירא לן כוותיה שהאידנא אינו חייב והראיה שרוב העולם לא נהגו בזה [ולולי תי’ זה אם נימא דמצוה ר”ל אינו חובה א”כ אולי ס”ל דיש עוד מהתקנות שאין חיוב גמור וצל”ע דאולי כך ס”ל לענין סינר].

ובערה”ש שם ס”ב כתב טעם אחר במה שאין נוהגים בזה משום שכ’ הס”ח לצלותן ובלא זה אינם טובים עי”ש ואין אנו בקיאין לצלותן, וצ”ע דלמה לא יצלה אותן לגמרי, ועוד דלגוף מש”כ המשנ”ב בשם הס”ח לאכלם צלויין כ’ המחב”ר שם דכוונת הס”ח לאפוקי חיים ולא לאפוקי מבושלין (ועי’ של”ה שער האותיות ק’ קדושה), וכן במעשה רב מהגר”א סי’ קכד כ’ לאכלן מבושלין, (ועי’ בארחות רבינו ח”ג סי’ רלא), ומ”מ אחר דיש דברי הרמב”ם הנ”ל ניחא דלגבי עוד דברים מצינו בעוד מהפוסקים שכ’ דנשתנו הטבעים בפרט לענייני מאכלי רפואות.

קרא פחות

הנה עיקר דין אמירה לגוי שבות נאמרה בהל’ שבת, ובגמ’ בב”מ צ ע”א הוא איבעיא דלא אפשטא לגבי שאר איסורין, ופסקו הרמב”ם (פי”ג מהל’ שכירות ה”ג) והשו”ע (חו”מ סי’ שלח ס”ו ואה”ע סי’ ה סי”ד) לאיסור, אבל לפ”ז הי’ מסתבר ...קרא עוד

הנה עיקר דין אמירה לגוי שבות נאמרה בהל’ שבת, ובגמ’ בב”מ צ ע”א הוא איבעיא דלא אפשטא לגבי שאר איסורין, ופסקו הרמב”ם (פי”ג מהל’ שכירות ה”ג) והשו”ע (חו”מ סי’ שלח ס”ו ואה”ע סי’ ה סי”ד) לאיסור, אבל לפ”ז הי’ מסתבר לומר דמאחר ושאר איסורין נלמדין משבת א”כ אין להחמיר בהו טפי משבת וכ”ש דבשבת ודאי גזרו ובשאר איסורין היא איבעיא דלא איפשטא.

ובשד”ח ח”ז מערכת האל”ף כללים עמ’ אלף תסב הביא דעת הפר”ח (או”ח סי’ תסח מנהגי איסור אות כג) והפמ”ג (סי’ שז משב”ז סק”ד ועי’ סי’ תסח) שנקטו שאין איסור אמירה לגוי בשבות בשאר איסורין, והביא בשד”ח שם ממשכנות הרועים שחלק ע”ז ועי”ש בארוכה משכ”ב.

בגוף הנידון שהביא שם מפ”ק דחולין מעובדא דרפב”י אולי הי’ מקום לומר דשם רפב”י מחמת חסידותיה שלל גם דברים המותרים מדינא.

ובגוף לשונו של הפמ”ג שאמנם הזכיר בפשיטות דאין אמירה לגוי בשבות בשאר איסורין אבל יתכן דאין כוונתו אלא בשבות דשבות לצורך מצוה שהותר בשבת ולא בכל שבות דשבות, והטעם לזה דכ’ שם וז”ל ופשיטא לי שבות דשבות בשאר איסורין יש להתיר דבשאר איסורין לא קמיבעיא בב”מ שם אלא בלאו ושבות דשבות בשאר איסורין אין ללמוד משבת דשבת חמיר עכ”ל, ור”ל דיש צד לגמ’ שם דאין ללמוד שאר איסורין משבת ולמסקנא לא הכריעו שם, וקאמר דעד כאן לא נסתפקו אלא בדאורייתא אבל לא בשבות, וצל”ע דהרי יש שם צד בגמ’ שלמדין משבת אע”ג דשבת חמיר משום ד”לא שנא” (כלשון הגמ’) ולא חילקו חכמים בגזירותיהם דטעם הגזירה שייך בכולם, א”כ ה”ה בניד”ד לענין שבות דשבות שנאסר בשבת נאסר גם בשאר איסורין, אבל אם נפרש דהכונה לצורך מצוה א”כ ניחא דכוונתו דכיון דשבת חמיר דיו לבא מן הדין להיות כנידון, ולפ”ז מה שדן בסי’ תסח הנ”ל לגבי קציצת עצם העופות ע”י גוי שלא יפרחו אפשר דמיירי התם מצד שבות דשבות במקום הפסד.

אלא דבסי’ שז הנ”ל דן אח”כ במכירת חמץ לאחר ו’ שעות מצד שהוא מצות עשה דאפשר שבמ”ע לא גזרו שבות דאמירה לגוי משום דעשה קיל מלאו, ולא הזכיר שם צורך מצוה וגם לא הזכיר דמיירי דוקא במקום הפסד עי”ש, ומסתימת דבריו משמע דמיירי בכל גווני, ואם נדמה שם רישא לסיפא א”כ גם ברישא לא מיירי בצורך מצוה דוקא.

אבל בפר”ח שם משמע דר”ל שאין שבות דשבות בשאר איסורין כלל עי”ש וכן במחב”ר סי’ רמד בשם נחפה בכסף ח”א יו”ד סי’ ד, ועי’ בשד”ח שם.

והפר”ח שם בא לדחות דברי התוס’ שנקטו שאפי’ בדרבנן יש שבות דשבות (כ”ה בתוס’ ר”ה כד ע”ב הוב’ בהגהות מוהר”א אזולאי על הלבוש או”ח סי’ שז סק”ב).

ויש מהאחרונים שהתירו שבות דשבות בשאר איסורין רק לצורך מצוה (נובי”ת או”ח סי’ מד, שו”ת תורת חסד או”ח סי’ ד סק”ז ועבודת עבודה להגר”ש קלוגר ע”ז מג ע”ב תד”ה שאני, ועי’ תוספת שבת סי’ שמג סק”ג ומחה”ש שם), ועי’ בספר שמיטה כהלכתה שער ה פ”ג שהאריך במ”מ בענין זה והוכיח שם שכ”ד המג”א והחי”א והשוע”ר והמשנ”ב (סי’ שמג מג”א סק”ג ושוע”ר ס”ה ומשנ”ב סק”ה וחי”א כלל סו ס”ט) ועוד הרבה פוסקים ג”כ להלכה עי”ש שהאריך טובא בענין זה והביא עוד דעות בזה.

קרא פחות

לגבי אכילת ארעי מעיקר הדין מותר ויש מהאחרונים [שלחן שלמה הקדום סי’ מ סעי’ ו ובמשנ”ב סי’ מ הביא דבריו בלשון ספק וצ”ע ובערה”ש סי’ מ ס”ה] שכתבו דלדידן שאין מניחין כל היום אין לאכול אכילת ארעי [ויש כמה אחרונים ...קרא עוד

לגבי אכילת ארעי מעיקר הדין מותר ויש מהאחרונים [שלחן שלמה הקדום סי’ מ סעי’ ו ובמשנ”ב סי’ מ הביא דבריו בלשון ספק וצ”ע ובערה”ש סי’ מ ס”ה] שכתבו דלדידן שאין מניחין כל היום אין לאכול אכילת ארעי [ויש כמה אחרונים שחלקו ע”ז, עי’ משנה אחרונה על המשנ”ב שם מה שהביא בשם החזו”א והאדר”ת ושאר אחרונים], ויל”ע לפי המחמירים באכילת ארעי בזמנינו מה הדין בשתיה.

ובפשוטו הי’ מקום לומר דהיינו הך, ומאידך יש מקום לומר דמ”מ שתי’ קיל דהא מצינו שקודם תפילה מותר לשתות מים ואסור לאכול וכן קודם הבדלה מותר לשתות מים ואסור לאכול וא”כ חזי’ דעכ”פ שתיית מים קיל מאכילה.

ואם נימא דיש כאן ב’ צדדים א”כ יש לצרף כאן עוד כמה צירופים אחרים, הא’ דיש הרבה אחרונים חולקים וכנ”ל, הב’ דדין זה לכאו’ הוא מחודש ולכאורה אינו מעיקר הדין אלא הנהגה נכונה מוכרחת, דמהיכי תיתי לחדש איסור דמפו’ בגמ’ ופוסקים להיתר, וגם אפשר דיש לטעון בזה דנתת דבריך לשיעורין, א”כ לכאו’ אין זה גדר של איסור כשאר איסורין וכגדר איסור אכילת קבע בתפילין, וגם אולי יש לצרף כאן עוד צירוף דגם המשנ”ב גופיה שהביא דינו של השלחן שלמה כתבו כמסתפק שכתב בספר שלחן שלמה מסתפק דאפשר דזהו דוקא וכו’ [אלא דבמקור הדברים כ’ בפשיטות וצ”ע וכנ”ל ואולי ס”ל להמשנ”ב דאסור לאו דוקא אלא שיש בזה צורת בזיון לתפילין שאינו מניחם כל היום ומניחם בשעת אכילתו אבל עדיין צ”ב סו”ס מנ”ל להמשנ”ב דס”ל להשלחן שלמה שיש בזה ספק, ואולי כוונת המשנ”ב במש”כ ספק הוא במש”כ השלחן שלמה בלשון ונראה לי אע”ג דלמעשה הלשון ונראה לי משמע שפסק כן ושדעתו נוטה לזה, ועדיין הוא דחוק, ומ”מ להסיר מחומר הקושי’ יש לציין דאפשר שהמשנ”ב גופיה לא רצה להחליט לדינא דבר זה].

ואולי השלחן שלמה דימה אכילת ארעי בתפילין כעין דין אכילה בבהכנ”ס דשרי רק לצורך, אבל באמת צ”ב דא”כ הרי יש כמה חילוקי דינים בין הדברים, וגם מנ”ל דהיתר ארעי בתפילין הוא לצורך התפילין ואולי מסברא דכדי שלא יצטרך להוריד חשיב צורך התפילין וצ”ע בכ”ז.

אולם כ”ז שייך לצרף רק אם היה כבר מקום לומר כן בעיקר הדין אבל לפי מה שנתבאר דבשלחן שלמה גופא לא נזכר חילוק בין אכילה לשתיה וא”כ מסתימת הדברים מהיכי תיתי לחלק בזה.

ובאמת בשלחן שלמה גופיה ס”ו כתב דאפי’ בטאבק יש להזהר בזמנינו כשמניח תפילין וא”כ כ”ש שתי’ שאסורה (ודלא כמ”ש בשו”ת אבני ישפה ח”ז או”ח סי’ א בדעתו וכן דלא כמו שצידד בשפתי נבונים ח”א סי’ ל בדעתו ועי”ש מש”כ למסקנתו), דהרי אפי’ בתעניות שאסור משקה שרי הרחת בשמים כמו שהרחבתי במקו”א דברי הפוסקים בזה [בתשו’ לגבי שמן איתרי ביו”כ] ואכה”מ [והי’ מקום לומר דממה שלא הביא המשנ”ב פרט זה א”כ לא ס”ל כמותו בזה אבל דוחק למשבק המפורש בשלחן שלמה משום סתימת המשנ”ב בלבד].

ואמנם בכה”ח סי’ מ סקל”ה התיר בשתיה [באופנים המבוארים שם] אבל איהו גופיה מתיר גם באכילה, וממילא אין לנו מקור מדבריו לחלק בין אכילה לשתיה, והחת”ס נהג ההיתר בשתיה [מנהגי חת”ס פ”א סקי”ח] אבל מנין שלא נהג היתר גם באכילה דאדרבה אם נשוה החת”ס לשאר אחרונים א”כ כמעט כל האחרונים מתירים גם אכילת ארעי וכפשטות השו”ע [ועי’ בלקט הקמח החדש סי’ ט סקמ”ד שהביא שמועה שמהר”ם שיק טעם בתפילין דר”ת].

היוצא מזה דהמחמיר באכילה לכאורה יחמיר גם בשתיה אבל כל ענין זה קיל טובא מכמה טעמים וכמו שנתבאר וממילא אם באכילה המקל יש לו על מי לסמוך כ”ש בשתיה [ובלבד שלא יהא דרך קלות ראש.
כמו שהעיר בשפתי נבונים שם].

קרא פחות

בפשוטו על הרבה מהדברים האמורים בגמ’ שם [בהוריות יג ע”ב] בין בדברים היפים לתלמוד ובין בדברים הקשים לשכחה שייך לומר גם טעם גשמי ג”כ וכעין הא דהמקנח ידיו במלבושיו י”ל שהוא דרך בזיון דהרי ת”ח מקפידין על לבושם ...קרא עוד

בפשוטו על הרבה מהדברים האמורים בגמ’ שם [בהוריות יג ע”ב] בין בדברים היפים לתלמוד ובין בדברים הקשים לשכחה שייך לומר גם טעם גשמי ג”כ וכעין הא דהמקנח ידיו במלבושיו י”ל שהוא דרך בזיון דהרי ת”ח מקפידין על לבושם [עי’ רש”י עירובין נד ע”א ושבת קיד ע”א], וכן חמרא דאי’ בגמ’ בהוריות שם שמועיל לזכרון הוא משום שמביא שמחה לאדם [עי’ ברכות לה ופסחים סד ותוס’ שם] ומיישב דעתו בקצת יין [עי’ תנחומא פ’ נח], ואמרי’ בעירובין סד אדרב נחמן דהוה מייתבא דעתיה להוראה בחמרא עי”ש, וע”ד זה גם בריחני דהוא דבר שהנשמה נהנית ממנו כדאמרי’ בברכות ומיישבת דעתו, וע”ד זה יש מקום לומר דגם בשמן זית אפשר שיש טעם גשמי ג”כ, וכמו עוד דברים דאשכחן שהזכירו הקדמונים שמועילים לזכרון ע”ד הרפואה [ועי’ בהתנצלות המו”ל לחיבורו של הרי”א ממודינא בעל הבונה הנדפס בעין יעקב], ואולי שמן זית מחזק גופו ומוחו, אבל יעוי’ במפרשים שרמזו כמה ענינים בשמן זית [עי’ פי’ הכותב בעין יעקב ועוד] וכבר בגמ’ בכמה דוכתי מבואר שרמזו ענין החכמה בשמן זית [עי’ מה שציינתי המ”מ בזה בתשו’ הקודמת לענין אם סיכה מועלת ג”כ לענין זה בשמן זית], והיינו דהשמן הוא מביא האורה לעולם ותורה היא אור כדכתיב כי נר מצוה ותורה אור, וצ”ל דתרווייהו איתנהו דבמהותו הוא מועיל לחכמה ומלבד זה כמו בכל דבר שהוא מציאותי יש בו כו”כ רמזים ג”כ ה”ה בעניננו יש בו גם רמזים אלא דלא נתבאר אם עיקרו רפואה או עיקרו סגולה, ומצינו גם דבר המועיל לזכרון שעיקרו סגולה כדאשכחן בציפורת כרמים דבפרטים המבוארים שם משמע שהם דברים סגוליים כעין קמיע.

וענין אכילת זיתים יל”פ דהוא עוצר השמן בלא להפיצו ובלא להוציא יקר מזולל וכעין מה שאמרו אלא שאכלה פגה וכעשו שאמר הלעיטני נא קודם בישולו, וכאן מפסיד החכמה והאורה שיש בשמן אח”כ ע”י שעוצר השמן הבלוע בלא להראותו באויר העולם וכדי ביזיון וקצף והוא רמז.

קרא פחות

במתני’ בפ”ק דשבועות נזכרו חילוקי כפרה על מה מכפרים השעירים הבאים בימים המיוחדים כגון ר”ח ורגלים ויו”כ, אבל לא נזכר שעיר ר”ה ואמנם בתוספתא שם נזכר שעיר ר”ה לענין הל”ב שעירים שבכל שנה, ומייתי לה ר”ת בתוס’ בפ”ק דר”ה לענין ...קרא עוד

במתני’ בפ”ק דשבועות נזכרו חילוקי כפרה על מה מכפרים השעירים הבאים בימים המיוחדים כגון ר”ח ורגלים ויו”כ, אבל לא נזכר שעיר ר”ה ואמנם בתוספתא שם נזכר שעיר ר”ה לענין הל”ב שעירים שבכל שנה, ומייתי לה ר”ת בתוס’ בפ”ק דר”ה לענין שיטתו על שעיר ר”ה עי”ש, אבל גם בתוספתא לא נזכר על מה מכפר שעיר זה, ויש להסתפק אם לר”ח מדמינן לה או לרגלים מדמינן לה, ולמ”ד בשבועות שם שכל השעירים כפרתן שוה לכאורה אין בזה ספק דמסתמא כפרת שעיר ר”ה גופיה לא גרע משאר השעירים שכפרתן שוה.

וממה דמבואר ברמב”ם פי”א מהל’ שגגות ה”ט אליבא דהלכתא שעיר דר”ח ושעיר דרגל שוין דשניהם מכפרין על שאין בה ידיעה בתחילה ולא בסוף כשי’ ר’ יהודה בשבועות ב ע”א [וכ”ש למ”ד כל השעירים כפרתן שוה וכנ”ל אבל איכא תנא דמחלק בין שעירי הרגלים לשעירי ר”ח ולהלן יבואר] א”כ יש לומר דשעיר של ר”ה אתיא מבינייהו.

ויעוי’ בשבועות ט ע”ב בענין היקש רגלים ור”ח דנלמדין זה מזה משעיר ושעיר היינו דהוא”ו מוסיף להקיש ביניהם, והקשו שם התוס’ דהרי בעצרת לא כתיב ‘ושעיר’ עי”ש מה שכתבו ליישב בזה.

ועכ”פ אחר עצרת כתיב ‘ושעיר’ בוא”ו גבי שעיר ר”ה בפ’ פנחס [במדבר כח ה] ואילו יוה”כ כתיב אח”כ וכן חג הסוכות כתיב אח”כ וא”כ ההיקש הוא גם על ר”ה ואמנם על יו”כ יש מיעוט שמכפר על ענין בפנ”ע כמבו’ בגמ’ [עי’ בתוס’ שם בסוף דבריהם מה שציינו להקישא דחיצון לפנימי במתני’ ב ע”א ולדרשא דאחת בשנה בדף ח ע”ב] אבל מה שאין מיעוט דמי לשאר הרגלים.

והי’ מקום לתלות ד”ז בב’ תירוצי התוס’ שם דלתירוץ הראשון דרק אחד מהרגלים נלמד מדרשא דשעיר ושעיר והשאר נלמדים מיניה א”כ אין ר”ה בכלל אבל לשי’ ר”ת דלמסקנא נלמד מהיקשא דר’ יונה א”כ גם ר”ה בכלל, אולם לא יתכן לומר כן דהרי יו”כ גופיה בכלל היקשא דר’ יונה כמפו’ בגמ’ ט ע”ב רק שיש מיעוט א”כ ר”ה הוקש לגמרי כיון דגביה ליכא מיעוט.

ויש להוסיף דכן יש להוכיח מל’ הגמ’ שם דאמרי’ תינח כל דכתב ביה ושעיר עצרת ויוה”כ דלא כתב ביה ושעיר מנלן אלא אמר ר’ יונה וכו’ א”כ כל דכתיב ביה ושעיר הוה פשיטא בגמ’ ללמוד וממילא ר”ה בכלל [רק דביו”כ יש מיעוט שאמנם יכפר על טומ”ק אבל לא על אותו דבר ממש וכנ”ל ובר”ה אין מיעוט זה.

ולכאורה כן מפו’ בירושלמי פ”א דשבועות ה”ד [ועי”ש בקה”ע ובשיירי קרבן] דהוה פשיטא להו דכפרתו של שעיר ר”ה שוה לשעיר ר”ח דהזכיר שם דב’ שעירי ר”ה [היינו דר”ה ודר”ח] מכפרין על טומאה שאירעה בין זל”ז, והרי זה גופא אמרי’ בגמ’ שבועות ח ע”ב רק היכא דאיכא ב’ שעירים דכפרתן שוה עי”ש.

אלא דאמרי’ עוד בירושלמי שם דלתנא דמחלק בין שעירי רגלים לשעירי ר”ח א”כ היאך נמצא שכפרתן שוה [כך פשטות שאלת הירושלמי ועי”ש בקה”ע משום דר’ שמעון ס”ל סברא זו ואיהו גופיה אמר להך מימרא דמוכח מינה שכפרתן שוה], ומיישב דשניהן מחמת ראש חדש ופשטות כוונת הירושלמי דלהך תנא דין שעיר ר”ה כשעיר ר”ח ולא כשעיר רגל, אלא דעי’ במפרשים שם מה שנתקשו בחשבון הסוגי’ ומה שיש מהם שכ’ להגיה זה וזה שעיר ר”ה ויש מהם שכ’ דדין שניהם כשעיר רגל והוא מחודש מב’ טעמים הא’ דרגל לא נזכר כאן ועוד דלפ”ז נמצא ששעיר אחד מהם משתנה דינו לגמרי [משא”כ לגי’ הספרים ר”ח כדקאי קאי ואילו ר”ה שלא נתפרש מוקמי’ דיניה כדר”ח אבל לא היה שעיר שנשתנה דינו].

קרא פחות

יעוי’ בסוגי’ דשלהי הגוזל עצים ב”ק קיח גבי הגונב מן העדר ומן הכיס אם צריך בהשבה דעת בעלים, ואמנם רוב הסברות שהוזכרו שם לא נגעו כאן ומאידך גיסא כאן חמיר משם כיון שכאן בא לימלך לגבי לקיחה שעיקר הלקיחה היא ...קרא עוד

יעוי’ בסוגי’ דשלהי הגוזל עצים ב”ק קיח גבי הגונב מן העדר ומן הכיס אם צריך בהשבה דעת בעלים, ואמנם רוב הסברות שהוזכרו שם לא נגעו כאן ומאידך גיסא כאן חמיר משם כיון שכאן בא לימלך לגבי לקיחה שעיקר הלקיחה היא שלא כדעת בעלים.

ומקופיא נראה דעד כמה שבעלי החנות מקפידים בזה יש כמה טעמים למה שלא יעשה כן.

הטעם הא’ משום שמעביר על דעת בעה”ב ויעוי’ בתשו’ אחרת מה שהבאתי דעות הפוסקים (הטור והחו”י ומשנ”ב ושא”פ) לענין פסק ההלכה בנידון זה ומ”מ מידי בעיה לא יצאנו.

הטעם הב’ דעד כמה שהבעלים אינם מסכימים א”כ לא יהא אלא כגוזל על מנת להשיב ועל מנת לשלם דאסיר [ואפי’ אם תטען דודאי מסכימים להחליף אבל מ”מ בעי’ רישום מחשב].

הטעם הג’ דהרי אם חסר מהמלאי הרשום במחשב (ולא עודכן שהוחלף על מוצר אחר) עלול להיות בזה צד טענה כנגד הקופאי או הספק.

הטעם הד’ דהרי כל הקניה הי’ ע”ד ההסכם, ובתשו’ אחרת הבאתי דברי הפוסקים דהמנהג שלא להצריך במטלטלין דיני תנאים כב”ג וב”ר, וממילא תיפוק ליה שעובר על התנאים דהרי א”א להחליף בלא אישור קופאי.

הטעם הה’ דלכה”פ יש בזה משום חשדא והייתם נקיים שנראה שלוקח חפץ בלא לשלם וכ”ש שכל מעשיו מתועדים.

ומ”מ אם ברור שבעלי החנות מסכימים בלא רישום במחשבים זה שייך לישא וליתן בזה לפי נידון הפוסקים (התוס’ והשטמ”ק והש”ך והקצה”ח) לגבי לקחת על סמך השערה ברורה [ודנתי בדבריהם בתשו’ לענין הפקר לעניים], ומ”מ אינו ברור כלל ששייך לזה דאף אם מסכימים בלא רישום במחשבים מ”מ אפשר שלא ניחא להו שיעבור דבר כזה בלי ביקורת כל דהוא דזה פתח להפסד דפרצה קוראה לגנב ובפרט דלא כל דבר באמת שייך להחזיר דיש בזה שיקולים המשתנים ומן הסתם דלא ניחא להו שכ”א יחליף הכל ע”ד עצמו אף אם לו יצוייר שאין מקפידים על רישום המחשב.

קרא פחות

דין מים מגולין לנט”י הובא בטור סי’ קס בשם הרמב”ם דמים מגולין [במקום שנוהג איסור זה], ומצינו טעמים במה שאין ליטול נט”י במים מגולין. הטעם הא’ כתב הב”י סי’ קס מדאמרי’ בפ”ב דע”ז מים מגולין לא ירחץ בהן פניו ידיו ...קרא עוד

דין מים מגולין לנט”י הובא בטור סי’ קס בשם הרמב”ם דמים מגולין [במקום שנוהג איסור זה], ומצינו טעמים במה שאין ליטול נט”י במים מגולין.

הטעם הא’ כתב הב”י סי’ קס מדאמרי’ בפ”ב דע”ז מים מגולין לא ירחץ בהן פניו ידיו וכו’, הטעם השני כתב הב”ח שם דכיון שנתגלו אין בהם שימוש וממילא נעשו כשופכין, ומתוך דברי הב”ח שם מבואר שאין דעת הב”י סותרת דבריו ומ”מ לולי דבריו אכתי הי’ מקום לפלפל בזה ולומר דאין כוונת הב”י דהם פסולין משום שהן כשופכין אלא שאסורין לנט”י משום הלכות סכנה, רק דיש לדון אם מאחר שיש בזה איסור סכנה נימא דלא יצא או לא.

והנה לגבי טבילה ושחיטה אשכחן דלא חשיב מצוה הבאה בעבירה כיון שהוא הכשר וכ”ה לענין נט”י ועי’ בתשו’ רע”א סי’ קעד שהאריך בזה לגבי המל בשבת שלא בזמנו.

והנה כ”ז רק לולי דברי הב”ח אבל אחר טעם הב”ח א”כ בזמן שהיו הכל נוהגים באיסור גלוי נמצא דהי’ נפק”מ בין הטעמים דלטעמו של הב”ח הוא פסול גם בדיעבד אבל אם הי’ מקום לומר טעם אחר בזה בדעת הב”י (שהוא רק איסורא ולא פסול כמי שופכין) היה פסול רק לכתחילה ולא בדיעבד וכנ”ל.

ונראה דראיית הב”ח מלשון הרמב”ם שהביא שם שכ’ שהמים פסולין לנט”י ולא כתב דאסורין לנט”י ומשמע דהוא מדיני פסולי מים ולא מצד איסורי סכנה וכ”ש לפי מה שנתבאר שאיסור חיצוני אינו פוסל הנט”י בדיעבד א”כ ממה שנכתב פסול דמשמע שהוא בדיעבד הוצרך הב”ח לחדש הטעם דיליה שהוא מצד שהם מי שופכין אחר שנתגלו.

והנה הב”ח שם נקט דלמעשה גם המחמיר במים מגולין לשתיה בזמנינו מ”מ לענין נט”י אין בזה פסול, ואזיל לפי טעמו שכתב שהוא משום שכשאינם מים ראויים ממילא הו”ל כמי שופכין, ולפ”ז אם הם מים אלו ראויין לאחרים אינם כמי שופכין.

[ואם הי’ מקום לפרש בדעת הב”י דאי”ז מצד שופכין אלא מצד איסורא א”כ המחמיר בגילוי לשתיה יחמיר גם לנטילה].

והמשנ”ב קיבל דברי הב”ח בזה ולפ”ז נמצא דלב’ הטעמים האידנא אין פסול מים מגולין בדיעבד, לטעם הראשון מצד דבדיעבד אינו מעכב ולהטעם השני מצד שבזמנינו כיון שרבים משתמשים בזה מותר גם לכתחילה.

אולם בשע”ת הביא להזהר גם לענין נטילה וכ”כ בכה”ח להגר”ח פלאג’י סי’ ח סי”א להקפיד בזה בנט”י של שחרית ושראוי להזהר בזה בכל הנטילות שלא ליטול במים מגולין, ובשם החזו”א ג”כ מי שכתב ש”לא החמיר כ”כ לענין מים מגולין לנט”י” וא”כ מבו’ בזה שקיבל ג”כ סברת המשנ”ב בשם הב”ח, אבל בארחות רבינו ח”א עמ’ רו הובא שהחזו”א והקה”י החמירו גם לענין נט”י.

אבל המחמירים בזה עדיין אין ראיה דס”ל בטעם האיסור כמו שכתבתי שהי’ מקום לפרש בדעת הב”י דאפשר שמסכימים עם טעם הב”ח דהוא מטעם מי שופכין וגם אינו מוכרח דאין מסכימין עם הב”ח שכ’ שאינם חשובין מי שופכין בזמנינו ועם כל זה אכתי מחמירין בזה, משום דסו”ס יש בזה משום סכנה.

ובאמת המשנ”ב גופיה יל”ע במה שהביא בשם הב”ח דגם המחמיר במגולה לשתיה א”צ להחמיר בנטילה דהרי טעם הב”ח רק אתי לאשמעי’ שאין בזה פסול מי שופכין אבל לא דשרי מצד סכנה ואם מחמיר מצד סכנה בשתי’ למה לא יחמיר ברחיצה דהוא א’ מאיסורי מים מגולין, והב”ח לא איירי כלל בענין הנידון למה אין סכנה ברחיצה בזמנינו (אלא א”כ נימא בדוחק גדול דהוה פשיטא ליה דפרטי דיני גילוי לכו”ע אין מחמירין ולא הוצרך אפי’ להזכירו ושכך נהגו), ואמנם הב”ח גופיה הזכיר הלשון “כשרין לנט”י” אבל לא ביאר כלל למה אין בזה חשש סכנה, ולולי דברי המשנ”ב אולי הי’ מקום לומר דר”ל כשרין כמבו’ במתני’ דפ”ג דחולין דהלשון כשרין הוא לענין איסורא ואין במשמעו בהכרח שאין בזה משום סכנה (ואולי היכא דאתמר להדיא שאני), ונפק”מ בניד”ד עוד דאף מי שמחמיר בגילוי מ”מ אם אין לו אלא מים מגולין לא יאכל בלא נטילה כיון דלעיקר הדין דעת רוה”פ דאין גילוי נוהג בזמנינו ברוב מקומות ולא תימא דכיון שמחמיר בגילוי לא יועילו המים כיון דשופכין נינהו קמ”ל דאינם שופכין.

[והנה לגוף מה שקיבל המשנ”ב דעת הב”ח בזה דאינו מי שופכין מאחר שאחרים משתמשים בזה יש להעיר דלענין מוקצה קיבל המשנ”ב דעת הלבוש דדבר האסור בשבת משום חומרא דינו כמוקצה, ובפשוטו כוונת הדברים דהמוקצה הוא גמור דכיון דלגבי דידיה חשיב כלי שמלאכתו לאיסור הרי מקצה מדעתו, ואין לומר דשם מצרפין החשש דבאמת החומרא עביד ליה מוקצה, דגם כאן אם תחשוש להצד שיש להחמיר בגילוי לענין שתיה א”כ אסור גם ליטול בו ידיו, ואולי יש חילוק אחר בין מוקצה למים מגולין דמוקצה אין הגדרתו שמבטל הכלי משימוש ונעשה כעצים ואבנים אלא שהוא אינו משתמש בו וכדין בסיס לדבר האסור, ולד’ כמה ראשונים כלי שמלאכתו לאיסור דין המוקצה שלו הוא מצד חסרון שימושים ואכה”מ, או דמיירי המשנ”ב התם גבי מוקצה בחומרא שנתקבלה שבזה לא שייך לומר דחשיב כלי שימושי לגבי אחרים, ולפי תי’ זה יצא חילוק דין להלכה, וצל”ע בזה].

עכ”פ היוצא מזה דלב’ הצדדים אין מעכב בדיעבד, [מלבד אם נימא דהלבוש לענין מוקצה יחמיר גם כאן אבל כבר נתבאר דגם המשנ”ב שהחמיר כהלבוש התם הקיל כאן כהב”ח, אלא אם נימא דהחזו”א והמחמירים החולקים על המשנ”ב מחמירים גם כאן מטעם הב”ח וס”ל בצירוף הלבוש וא”כ החומרא היא גם בדיעבד כיון דשופכין נינהו לגבי דידיה, ודוק כי קיצרתי, והזכרתי הדברים רק בסוגריים כיון דכל צד זה הוא רק צירוף של ג’ חומרי יחד, חומרא דגילוי בזמנינו וחומרת המחמירים בגילוי לנטילה ולצרף טעם הב”ח לומר שהם פסולים בדיעבד עם סברת הלבוש דהתם דמוקצה לגבי דידיה חשיב מוקצה, וכמו שנתבאר בפנים].

קרא פחות

לכאורה הי’ מקום לומר שעליו להתפלל במרוצה ככל האפשר ולסיים לפני סוף זמן תפילה, אע״ג שיש פוסקים שסוברים שיכול להתחיל התפילה בזמנה ולסיים לאחר זמנה, מ״מ מאחר ולדעת השו”ע והמג”א והמשנ״ב והרבה פוסקים עובר בזה איסור גמור (וציינתי הדברים בתשו’ ...קרא עוד

לכאורה הי’ מקום לומר שעליו להתפלל במרוצה ככל האפשר ולסיים לפני סוף זמן תפילה, אע״ג שיש פוסקים שסוברים שיכול להתחיל התפילה בזמנה ולסיים לאחר זמנה, מ״מ מאחר ולדעת השו”ע והמג”א והמשנ״ב והרבה פוסקים עובר בזה איסור גמור (וציינתי הדברים בתשו’ לענין מי שהתחיל להתפלל קודם עלה”ש וסיים לאחר עלה”ש), א״כ יש לעשות טצדקי בשביל שלא יעבור איסור, דהרי מי שמתפלל במרוצה אע״ג דלא שפיר עביד, מ״מ עבריינא לא מקרי, ולא חשיב עובר על דברי חכמים בדיעבד, ואינו חייב מכת מרדות [עכ”פ אם כיוון באבות ועכ”פ הדברים המעכבים שם ואכה”מ], משא״כ תפילה בזמנה הוא חיוב, וכמ”ש הביאה״ל שיש לבזבז עד חומש ממונו כדין מצוה דרבנן שהוא חיוב לקיימה, ולכן למעשה יוצא לכאורה דיש להקדים, ויל״ע בזה.

ובבה”ל סי’ צח ס”ג הביא פלוגתת הפוסקים מה הדין מי שהתפלל שלא בכוונה ושלא בדרך תחנונים אם יצא יד”ח ומסיק דראוי להזהר בזה לכתחילה אבל מעיקר הדין משמע שתפס שיצא יד”ח ודגם להפוסקים שמחמירים בזה לעיכובא נקט שם שהוא רק לגבי ברכת אבות, ובמשנ”ב שם סק”ט מלשונו משמע דלא הוה ברירא ליה לדינא ג”כ ומש”ה נקט שמאוד צריך להזהר בזה היינו משום שיש מחמירים בדיעבד, והגר”ח הלוי והחזו”א נחלקו במי שאינו מכוון שעומד לפני המלך אם יצא יד”ח.

וא”כ נידון זה יהיה תליא בצדדין דלהלן דמחד גיסא עובר איסור תפילה שלא בזמנה לרוב הפוסקים אם לא ימהר תפילתו, ומאידך גיסא אם ימהר תפילתו ולא יכוון יש צדדים שעובר איסור ברכה לבטלה לחלק מהפוסקים.

וצל”ע דאולי אם מתפלל במרוצה כשיודע שזה רצון המלך חשיב ג”כ כמכוון שעומד לפני המלך, וממילא לא נשאר אלא הצד שמי שאין מתפלל בלשון תחנונים עובר איסור, וזה הרי צד שהבה”ל לא נתן לזה כ”כ מקום מעיקר הדין.

ומ”מ אם נהג לסמוך על הפוסקים שיוצא בלשון תחנונים ושיוצא כשאין מכוון שהוא עומד בפני המלך [וכמדומה שכך רווח שסומכים בזה על המקילים דקשה מאוד להמלט מזה בקביעות תמידית] א”כ אפשר דהכא הדר דינא שיש לו למהר בתפילתו וצל”ע בזה.

קרא פחות

לכאורה סגי בזה בכריעה כל דהו, דהרי אין בזה ענין כריעה מצד חיוב אלא רק מצד שלא יראה כמי שמוציא עצמו מכלל הציבור ושלא יראה ככופר (כמ”ש בסי’ קט במשנ”ב סק”י והוא מדברי התוס’ ברכות כא ע”ב ד”ה עד והרא”ש ...קרא עוד

לכאורה סגי בזה בכריעה כל דהו, דהרי אין בזה ענין כריעה מצד חיוב אלא רק מצד שלא יראה כמי שמוציא עצמו מכלל הציבור ושלא יראה ככופר (כמ”ש בסי’ קט במשנ”ב סק”י והוא מדברי התוס’ ברכות כא ע”ב ד”ה עד והרא”ש ע”פ הירושלמי פ”א דברכות ה”ה).

ומבואר בפוסקים (ראה משנ”ב סי’ קט סק”ח ובשאר נו”כ שם והוא מיוסד על דברי התוס’ והרא”ש) דהכריעה במודים שיש חיוב לכרוע עם הציבור (אף שהוא עדיין עומד בתפלתו) אינו מדין מודים דרבנן דמודים דרבנן אין איסור להפקיע עצמו מאמירתו [ע”י שמתפלל בזמן זה] אלא העיקר הוא שיכרע בשעה שהציבור כורעין.

וממילא י”ל דלענין זה כל שהוא מראה שרוצה להשתתף עם הציבור סגי בזה, דהרי מצינו בזקן וחולה בסי’ קיג ס”ה שכיון שהרכין בראשו ומראה שרוצה לכופף עצמו סגי.
ולכאורה בדיעבד גם מי שאינו זקן קיים חיוב כריעה בזה (ולא רק יצא מצד שכריעה אין מעכבת), ואפי’ אם נימא דרק לגבי זקן וחולה הרכנת הראש מחזי כהיכרא ואילו בבריא בעינן היכר גמור מ”מהיכר גמור מהני בדיעבד דכל שעה”ד כדיעבד דמי, וכ״ש לענייננו שהוא רק מצד היכר בלבד.

ויש להוסיף דבשו”ע סי’ סה ס”ב מבו’ דקי”ל לעיקר הדין שא”צ לקרוא כל הק”ש עם הציבור כשנכנס לבהכנ”ס שקורין ק”ש וחזי’ בזה דסגי בזה להראות שאינו נראה ככופר.

ויש להוסיף בזה עוד דבגמ’ פ”ק דברכות ח ע”ב אי’ דהעובר בפתח בהכנ”ס ואינו נכנס עמהם להתפלל ג”כ הוא כעי”ז דנראה שאינו רוצה להתפלל, ומבו’ שם בגמ’ דאי מנח תפילין סגי בזה, והובא בשו”ע או”ח סי’ צ, והטעם משום דעי”ז שוב אינו נראה ככופר, וממילא ה”ה לעניננו דינא נמי הוא כנ”ל.

ובשו”ע סי’ קכז ס”א כתב לגבי מודים דרבנן שלא ישחו יותר מידי (היינו כל הציבור גם מי שאומר מודים דרבנן ולא רק מי שמתפלל ושוחה עם הציבור) ובמשנ”ב שם הביא דעת הב”ח דבמודים דרבנן לא ישחה רק ינענע ראשו מעט, והביא בשם המג”א דהעולם לא נהגו כן, ולא הזכיר שיעור גמור בזה אלא שהוא שוחה בגופו ולא רק בראשו אבל פחות משאר שחיות, אבל מי שמתפלל אפשר דסגי שרוצה לכרוע וכנ”ל.

[ונראה דלולי הסברא הנ”ל דמחזי שרוצה לעשות עם הציבור לא הי’ סגי לומר דקים ליה כהב”ח וממילא אינו נראה ככופר, דכיון שהציבור מחמיר לשחות לא יכול לומר קים ליה כמאן דפטר, דסו”ס נראה ככופר, והראי’ לזה דהרי מודים דרבנן גופא אינו חיוב מדינא דגמ’ כמבו’ בפוסקים בסי’ קט הנ”ל ע”פ התוס’ והרא”ש, וכ”ש השחיה ששוחין אז, ואעפ”כ אם אין שוחה עם הציבור נראה ככופר, ועוד דגם בעלינו הביא המשנ”ב בשם היעב”ץ שיכרע כדי שלא יראה ככופר אע”ג דעלינו לכו”ע אינו חיוב מדינא דגמ’, ואע”ג דשם אומר ואחנו כורעים מ”מ מצינו שדנו כמה אחרונים לענין עלינו אם מחזי ככופר כשנמצא במקום שאומרים עלינו ואינו כורע מצד שאינו כורע עם הציבור ובשם הגרח”ק הובא דאין בזה מחזי ככופר כיון שכ”א כורע פעם אחת, ויש עוד דעות בזה, ולא הזכירו דיכול לומר קים לי כהדעות שאין כורעין בעלינו, והיינו כנ”ל].

קרא פחות

אי’ ברמב”ם פ”א מהל’ כלאים ה”ד אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראוין למאכל אדם אבל עשבים המרים (ומרים לאו דוקא, דרך אמונה) וכיוצא בהן מן העיקרין שאינן ראויין אלא לרפואה אין בהן משום כלאי זרים ע”כ, וכ”א בשו”ע ...קרא עוד

אי’ ברמב”ם פ”א מהל’ כלאים ה”ד אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראוין למאכל אדם אבל עשבים המרים (ומרים לאו דוקא, דרך אמונה) וכיוצא בהן מן העיקרין שאינן ראויין אלא לרפואה אין בהן משום כלאי זרים ע”כ, וכ”א בשו”ע יו”ד סי’ רצז ס”ג.

והוסיף בדרך אמונה על הרמב”ם שם דאף שמקיימין אותו לריח ולרפואה ולמוגמר ולהדלקה ולתפירה או למראה ולנוי אין בו משום כלאים, וכ’ עוד שם דה”ה מין שאין מקיימין רוב בנ”א באותו מקום מותר, ודשאין העולין מעליהם אין דרך לזורען מצדד להקל שם אף בראויין למאכל אדם [ועי’ שו”ע סי’ רצו סי”ד לענין דשאים העולין מאליהן לענין כלאי הכרם].

ועי”ש עוד פרטי דינים בזה לענין ראוי למאכל ואין משמש למאכל וכיו”ב, וכן יעוי’ באליבא דהלכתא (הוצ’ דרשו) על השו”ע שם מה שהביאו הנידונים בכמה אופנים השייכים לזה.

קרא פחות

מצינו לפעמים שיש מקום להדר כאין מצווה ועושה, ומאידך זמנין אמרו כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט, ומצינו פטורים שאמרו בהם שהם רק דחויים והיכא דאפשר להחמיר מחמרי’ ובניד”ד מסתבר שיש הידור לעשותו דהרי טעם התקנה שייך גם במחנה ורק ...קרא עוד

מצינו לפעמים שיש מקום להדר כאין מצווה ועושה, ומאידך זמנין אמרו כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט, ומצינו פטורים שאמרו בהם שהם רק דחויים והיכא דאפשר להחמיר מחמרי’ ובניד”ד מסתבר שיש הידור לעשותו דהרי טעם התקנה שייך גם במחנה ורק דחויה היא אצלם ומ”מ אי”ז דחויה לענין שאין ההיתר לכתחילה אלא שלכה”פ יש ענין להדר בזה.

ונחזי אנן דהא לא נעלמה סיבת החיוב אלא שלא הטריחו עליהם א”כ בודאי שיש מקום להדר בזה.

והנה אחד מן הדברים שפטורין הם דמביאין עצים מכל מקום ואין חוששין מגזל ויעוי’ בגמ’ דהגוזל עצים דאיכא מאן דלא ניחא ליה ליתהני בממון דלאו דיליה וכ”ש בעניננו [ואגב אורחאן יש להעיר דברש”י בב”ק שם כ’ דהוא חסידות ואילו בשבת בפ’ כל כתבי נזכר בכיו”ב דיר”ש לא ניחא ליה לתהני בממון דלאו דיליה ומבו’ שם דחסיד הוא יותר מזה, ואולי דוקא שם שנזכר חסיד לצד יר”ש החסיד הוא בדרגא יותר, או באופן אחר יש לומר בדוחק דהאבד משום איסור שבת שאני לענין גדר הזהירות בזה וצ”ע].

ועוד יש לציין בזה דא’ מן הדברים שהם פטורים הוא מדמאי ודין זה הזכירו בגמ’ שנזכר יחד עם העניים דתנן מאכילין את העניים דמי ואת האכסניא דמאי, והרי קי”ל דפטור זה דעניים שייך להדר בו (עי’ היטב רמב”ם פ”י מהל’ מעשר הי”א ובדרך אמונה שם דמבואר דחל המעשר שלהם א”כ אי”ז כלום בעלמא, וכ”ש לדעת הירוש’ שהביא בבהה”ל שם דמבואר שם די”א שחברים עניים צריכין לעשר וי”ל דע”כ לא פליגי הבבלי דאין בזה הידור אע”ג דגם בבבלי נזכר דעת ב”ש מ”מ שמא ע”ז נימא ב”ש במקום ב”ה לא עשה וכו’, אף דגם על ירושלמי נגד בבלי שייך לומר כן, מ”מ סברא הוא דכיון שהאיסור מצד ספק כמ”ש ברש”י בספ”ק דעירובין הנ”ל א”כ סברא הוא שיכול להדר לצאת ידי ספק, אף דמצד הדין בזה התירו לו לסמוך ארובא דהכא אית רובא כדאי’ ברפ”ב דשבת, ועי’ פרי תואר ביו”ד ריש סי’ לט דבמידת חסידות שייך לחשוש אפי’ לס”ס דהתירא או למה שמותר משום רוב וכיו”ב עי”ש), וא”כ י”ל כן גם לגבי אכסניא, ומדברים אלו נשמע לשאר דברים.

א”כ היוצא מכ”ז דפטורים אלו יש מקום להדר בהם.

קרא פחות

אי’ בשו”ע או”ח סי’ קז ס”א דמי שעומד בתפילתו ונזכר שכבר התפלל פוסק באמצע ואינו יכול להתפלל נדבה כיון שההתחלה הי’ על דעת דחובה, וכתב המשנ”ב שם הטעם דא”א להביא קרבן שחציו חובה וחציו נדבה, ולפ”ז גם בעניננו אם נימא ...קרא עוד

אי’ בשו”ע או”ח סי’ קז ס”א דמי שעומד בתפילתו ונזכר שכבר התפלל פוסק באמצע ואינו יכול להתפלל נדבה כיון שההתחלה הי’ על דעת דחובה, וכתב המשנ”ב שם הטעם דא”א להביא קרבן שחציו חובה וחציו נדבה, ולפ”ז גם בעניננו אם נימא דמצד הדין לא היה יכול להתפלל אז א”כ צריך להפסיק ואינו יכול לומר שהמשך תפילתו תהיה נדבה.

יעוי’ במשנ”ב סי’ רלג סקי”ד לענין היתר דבדיעבד במנחה בבין השמשות ומצרף שם דעת הסוברים דמותר להתפלל עד צאה”כ עם בין השמשות דר’ יוסי ובפשוטו הי’ מקום לפרש משום ספק ספקא.

ואם נימא דהתם הוא מצד ספק ספקא א”כ עד”ז יש לומר גם בעניננו דיש ספק ספקא דאמנם קי”ל דבתפילה צריך להתפלל כל התפילה בזמן (עי’ סי’ קכד ס”ב ומג”א שם סק”ד ובמשנ”ב סי’ קי סק”א ורב פעלים ח”א או”ח סי’ ה ודינים והנהגות חזו”א, ועי’ בא”ח ש”א ויקהל ס”א דאזלי’ בתר רוב התפילה, ובא”א מבוטשאטש מצדד להקל לענין ק”ש של ערבית בחצות דהוא מדין אחר, ובקצה”ש מצדד להקל בשחרית בעומד בחצות), אבל י”א דלענין זמן תפילה אזלי’ בתר עיקר התפילה [עי’ מנח”י ח”ד סי’ מח בשם אבנ”ז וערה”ש או”ח סי’ קי ס”ה וארץ צבי סי’ קכא, ומצאו לזה מקור מתשוה”ג סי’ נא מרב האי גאון לענין מנחה, ומה דאי’ שם דבשבת א”א י”ל דמשום שאין אומרים ברכות חול בשבת מצד זילותא דשבת ולא מצד שאסור להשלים בשבת], ודעת הפהמ”ש שהובא בסי’ רלה בשעה”צ סקמ”א דתפילת ערבית אפשר להתפלל גם אחר עלה”ש עד הנה”ח ממילא בצירוף שניהם בדיעבד יש מקום לצרף ספק ספקא לקולא.

אולם אכתי לא דמי לגמרי דהתם במקרה של מנחה משמע דס”ל להמשנ”ב דאין צריך לבוא בזה לספק ספקא כיון דמבואר בדבריו דיש מקום לומר [אף דלפי מה שהביא בבה”ל שם בשם סדר זמנים מבואר דגם זה לא הוה ברירא ליה שכ”ה] דגם להסוברים דיש להתפלל עד השקיעה בדיעבד יש מקום לסמוך אדר’ יוסי בשעת הדחק וגם משום דסוגיא דריש ברכות אתיא כוותיה וכמ”ש בשעה”צ שם סקכ”א משא”כ כאן ב’ הדעות הם נפרדות ולא בהכרח ס”ל כי הדדי ועוד דגם הרמב”ם גופיה סתר דבריו במשנה תורה כמ”ש בשעה”צ סי’ רלה הנ”ל ודבריו בפהמש”נ צ”ע כמ”ש בשעה”צ שם ובפרט דדבריו במשנה תורה מאוחרים וא”כ חזר בו [ובפרט דדבריו בפהמ”ש אינם מפורשים לגמרי דכ’ שם עד שיעלה השמש ואינו מוכרח דאין כוונתו לעמוד השחר ובפרט שדבריו נכתבו במקורן בל’ הערבי ואפי’ אם התרגום הוא מילה במילה מ”מ לפעמים תמצא התבטאויות דשייכות בשפה אחת במשמעות שונה].

[אם כי באמת הנידון אם אפשר לחדש ס”ס הוא נידון בפנ”ע וכבר האריכו בזה כו”כ אחרונים ועי’ ש”ך יו”ד סי’ קיא בסוף כללי ס”ס ובשאר אחרונים ואכה”מ].

ולכן לכתחילה יש להמנע מלבוא לשאלה זו ובדיעבד אולי יסיים תפילתו דמאי אית ליה למיעבד ויסמוך על הדעות הנ”ל וכ”ש שאם יפסוק עכשיו בודאי יעבור על ברכה לבטלה (וגם דמי לנידון האחרונים לענין מסתפק באיזה ברכה הוא עומד והרחבתי במקו”א בדבריהם).

קרא פחות

קי”ל בשבת קכט ע”א ושם קמ ע”ב דכשיש צורך לגוף במאכל פלוני אמרי’ שלא יחסוך לצורך הגוף אלא אדרבה בל תשחית דגופא עדיף, ויל”ע אם נאמר גם לגבי איבוד אוכל בידים ומה לענין זה מצד ביזוי אוכלין. ובפשוטו האי מאן ...קרא עוד

קי”ל בשבת קכט ע”א ושם קמ ע”ב דכשיש צורך לגוף במאכל פלוני אמרי’ שלא יחסוך לצורך הגוף אלא אדרבה בל תשחית דגופא עדיף, ויל”ע אם נאמר גם לגבי איבוד אוכל בידים ומה לענין זה מצד ביזוי אוכלין.

ובפשוטו האי מאן דאפשר ליה למשתי שכרא ושתי חמרא או דאפשר ליה בשערי ואכיל דחיטי הוא איבוד היין בפועל למאן דאית ליה הכי וגם אליבא דהלכתא דשרי למשתי חמרא ולמיכל נהמא דחיטי מ”מ כך הוא שהי’ בזה בל תשחית לולי דאמרי’ הכא בל תשחית דגופא עדיף, וא”כ יש ללמוד דגם איבוד בידים אין איסור עכ”פ מצד בל תשחית, אם כי שם הוא בדרך אכילה ואין שם מצד בזיון אוכלין אלא מצד בל תשחית בלבד וזה שרי כיון דאם לא יעשה כן נמצא בל תשחית דגופא.

ומעין דין זה בשלהי החובל בב”ק צא ע”ב דאם היה מעולה בדמים מותר לחתוך העץ, אלא דשם לא מיירי באוכלין.

ומצינו במשניות ובגמ’ ופוסקים ענין נט”י ביין, וכן מצינו סיכה של מיני דברים הראויין לאכילה ושתיה (אף דבסיכה הי’ מקום לטעון שהיא כשתיה), ובמשנ”ב סי’ קס ס”ק ס’ דן לגבי שימוש במשקין לנט”י וכתב ומשום ביזוי אוכלין אין בזה כיון שצריך לזה ואינו בדרך איבוד עכ”ל, ומבואר מזה דגם ביזוי אוכלין.

ובשו”ע סי’ שכח סל”ט אין עושין אפיקטוזין (הקאה) אפילו בחול משום הפסד אוכלים ואם מצטער מרוב מאכל בחול מותר עכ”ל ובשו”ע הגר”ז הוסיף שם עוד אין עושין וכו’ שלא לצורך רפואה.

ובשו”ת ברית הלוי ח”ב סי’ ג’ ואילך האריך בזה טובא וציין שם גם לדברי הגמ’ בשבת קח ע”ב שורה אדם פת ונותן ע”ג העין והביא דברי הרשב”ץ בחידושי ברכות נ ע”ב דשרי להשתמש בכל אוכלין לכל רפואה או מיחוש אפי’ בלא חולי ושכ”ה בגמ’ בהרבה מקומות (ועי”ש שהביא עוד הרבה מקומות בענין).

היוצא מזה דמותר להשתמש במאכלים לצורך רפואה.

קרא פחות

לענין השאלה מ”ט לא נהגו גם ביין כ”כ לזכרון כמו בשמן והוסיף השואל לשאול גם לענין הריח שהזכירו חז”ל שמחכים, אפשר שיש בזה כמה טעמים למה לא הרבו כ”כ בריח, (מלבד מה דבריח אפשר שלא נזכר כ”כ כמו בשמן). טעם ...קרא עוד

לענין השאלה מ”ט לא נהגו גם ביין כ”כ לזכרון כמו בשמן והוסיף השואל לשאול גם לענין הריח שהזכירו חז”ל שמחכים, אפשר שיש בזה כמה טעמים למה לא הרבו כ”כ בריח, (מלבד מה דבריח אפשר שלא נזכר כ”כ כמו בשמן).

טעם ראשון יש לומר בזה דמכיון שדימוהו ליין כמאמרם חמרא וריחני פקחן א”כ רק מיעוטו יפה ולא רובו, ולכך לא דמי לשמן דמשמע שיכול שמרבה בשמן אין בזה הפסד.

טעם שני יש לומר דמאחר ויש הנאה בריח הלכך טוב שלא להרבות יותר מידי בהכנסת מעדנים לתוך גופו, כמש”כ התוס’ (כתובות קד ע”א) בשם המדרש, ועיין ילקוט שמעוני (ואתחנן רמז תתל), ועי’ עוד בשבת קמז ע”ב, ויש לומר דלכך לא רצו להרבות בבשמים, ואע”ג דאמרינן בסוף פרק כיצד מברכין שהנשמה נהנית ממנו עיין ברש”י פ”ב דחגיגה די”ל שהנשמה הכוונה לנשימה ואין הכוונה שאין בה הנאה כלל לאדם וממילא הוי בכלל ריבוי מעדנים, דסו”ס נהנה מהנאה שאינה תלמוד תורה.

טעם שלישי יש לומר דבמסכת ברכות (מג ע”ב) אמרינן גבי השמן שריחו טוב דטח אותו בראש השמש ואם שמש תלמיד חכם הוא טחו בראש הכותל, וחזינן דאין להרבות בהנחת בשמים לתלמיד חכם, ואע”ג דאמרינן לאחר מכן בגמ’ שעל בשרו מותר ועל שערו ספק דבבשרו הוא כדי להעביר זוהמא מ”מ אם מניחו על הראש דמי בזה לבגדיו כיון שהוא חיצוני ואינו מקום זיעה כ”כ וגם מיירי בשמן חשוב, וזה כבר מוכח מהגמ’ דיש אופן כזה שאין מניחים שמן אפי’ שאינו על בגדיו ולא על שערו, והלכך יש לומר דמכיון שדרך נשים היה לכך אם היה צלוחית של פלייטון כמבואר במתני’ פ”ו דשבת, ממילא לא היה מנהג תלמידי חכמים לעשות כן, ולכך לא נזכר ריח לצד השמן זית לענין מה שנהגו להרבות בו.

קרא פחות

בב”מ כג סוף ע”ב דאמר רב יהודה אמר שמואל וכו’, הצד השוה שבשלשת דברים אלו שאין הת”ח משנה לצורך ולטובת ולהנאת עצמו אלא לשם שמים. וממילא אפשר דלאו דוקא שלשה אלו נקט, אלא כל שאינו משנה לצורך עצמו הרי שמותר ...קרא עוד

בב”מ כג סוף ע”ב דאמר רב יהודה אמר שמואל וכו’, הצד השוה שבשלשת דברים אלו שאין הת”ח משנה לצורך ולטובת ולהנאת עצמו אלא לשם שמים.
וממילא אפשר דלאו דוקא שלשה אלו נקט, אלא כל שאינו משנה לצורך עצמו הרי שמותר לו לשנות, ואינו משנה אלא רק מה שיש מצוה בדבר שהוא לצורך מצוה ועי’ בספר אמת קנה לאאמו”ר שליט”א.

*
ב”מ כד ע”א, מר זוטרא חסידא וכו’, אפשר שנקט מעשה זה כאן בגמ’ אחר שהזכיר ענין טביעות עין בצורבא מדרבנן, אמר שהצורבא מדרבנן פעמים שיש לו גם כח לשפוט בקביעה על פי טביעות עינו, אף שאין לו ראיה ברורה, ומ”מ עיקר הנידון אם דיין יכול לשפוט על פי אומדנא נזכר במקומות אחרים לענין דין מרומה ובעוד סוגיות ואין כאן המקום, ואעפ”כ אפשר שהביא ענין זה כאן לפי שייכות הדברים לענין טביעות עין, ומלבד זה בענייננו הנדבר לעניין דיין שעשה דין לעצמו, ולא לעניין דיין שדן את הדין לאחרים, והוא ממש כעניין טביעות עין דלעיל.
ובאופן אחר י”ל, דכשם שמצינו שתלמיד שמשנה בדבריו עלול להיות גנב לענין טביעות עין, ה”ה מצינו בתלמיד שלא הקפיד על ממון חבירו שנמצא שהיה גנב כמו שידע מר זוטרא.

*
יו”ד סי’ לד ס”ב בהג”ה א”כ מי שאינו בקי וכו’ ומי שאינו בקי וכו’, צע”ק דלכאורה מה דקאמר ברישא מי שאינו בקי הכוונה מי שאינו בקי בשיעור האיסר (היינו מה שהזכיר המחבר דיש מי שאומר שאין אנו בקיאין בשיעור כאיסר) ואילו מה דקאמר הרמ”א בסיפא ומי שאינו בקי יטריף בכל ענין מיירי במי שאינו בקי גם בשיעור רוב חלל קנה, ואולי יש ליישב ולומר דהכי השתא דהא ברישא מייירי הרמ”א לפי הצד שהשיעור הוא ברוחב הקנה של הנשחט עצמו וממילא האינו בקי יודע לשער בו ורק אינו יודע לשער באיסר וע”ז קאמר הרמ”א דמי שאינו בקי בשיעור איסר ומחמת זה ישער ברוחב הקנה של הנשחט נמצא מקיל יותר מן הבקי, אבל בסיפא מיירי הרמ”א לפי הצד שמשערינן גם גבי בהמה ברוחב חלל קנה של עוף וממילא האינו בקי אינו יודע לשער במה שלפניו ויטריף בכל ענין.

*
ב”מ ט ע”ב, א”ל רבינא לרב אשי אלא מעתה היתה מהלכת ברשות הרבים וכו’, יל”ע דהיינו הך קושיא ותירוץ דספינה דלעיל בסמוך ולמה נכפל, וי”ל דהכא דס”ד דמשום שאשה יש לה דעת לכך מחמת חשיבותה הכלי טפל לה ונעשה חצר מהלכת כמוה, א”נ כאן היא עצמה מוליכה את קלתה משא”כ בספינה גם המים אין מוליכין ממש אלא הרוח מוליכה את המים והם מוליכין את הספינה, אבל תי’ זה לא נהירא דמאי שנא מהלכת על ידי כח אחר ממהלכת על ידי כח אחר שעל ידי כח אחר דאם לא מחלקינן בין מהלכת בעצמה למהלכת ע”י דבר אחר ה”ה גם בזה ומיהו אשכחן בעלמא מקום לחלק בין כחו לכח כחו ואולי דמי לזה.

קרא פחות

יין קל הוא יין דל אלכוהול שיש בו טעם אלכוהול אבל אין בו אלכוהול חזק כהיינות המצויים. ויש בזה ב’ נידונים, הנידון הא’ לפי דעת הרבה פוסקים שאפשר לקדש על מיץ ענבים המצוי אפי’ מזוג אבל טוב לקדש על יין ...קרא עוד

יין קל הוא יין דל אלכוהול שיש בו טעם אלכוהול אבל אין בו אלכוהול חזק כהיינות המצויים.

ויש בזה ב’ נידונים, הנידון הא’ לפי דעת הרבה פוסקים שאפשר לקדש על מיץ ענבים המצוי אפי’ מזוג אבל טוב לקדש על יין ישן שעברו עליו מ’ יום (ראה משנ”ב סי’ רעב סק”ה וכן מבו’ בראשונים בסוגי’ דב”ב), ויש לדון מה דין המכונה יין קל לענין זה.

והב’ יש לדון לפי דעת הגריש”א וסייעתו שאין לקדש על מיץ ענבים המזוג המצוי? מה הדין יין קל לענין זה.

[ויש נידון שלישי לענין ד’ כוסות אם יין קל סגי להחשיבו יין לענין שמחה להסוברים דשמחה בד’ כוסות תליא בזה, ראה פר”ח סוף סי’ תפג דעת מהר”ש הלוי דיש שמחה בד’ כוסות ועי”ש דעת הפר”ח גופיה, ועי’ עוד שאג”א סי’ סח משה”ק מצד דין שמחת החג שאינו נוהג בליל יו”ט ראשון].

ועיקר הנידון בזה ליין שאכן מיוצר בצורה דלת אלכוהול או ששואבים ממנו חלק מהאלכוהול, אבל מיץ ענבים שהחדירו לו אלכוהול הוא נידון נפרד [ועי’ שבות יצחק הל’ פסח מש”כ שם].

ובהליכות אבן ישראל (שבת א פי”א ס”ב) הובא בשמו דלענין דברי המשנ”ב בזה די ביין קל ושיעורו 4 אחוז אלכוהול.

ויל”ע אם הוא דווקא או דזה היין קל המצוי, ואם נימא דהוא דוקא א”כ יש כאן שיעור של ד’ למאה והוא שיעור שלא מצינו בפרט שכאן האלכוהול הוא החלק של הטעם ולא חלק עצמיי של גוף נפרד וממילא נותן טעם יותר מעין תבלין, או אפשר דזה היין הקל שהי’ מצוי שהיה אפשר לומר שמורגש בו טעם יין ואולי ס”ל שד”ז נמדד לפי חשיבות בנ”א דחשיבות של היין הוא הידור בכבוד הברכה לכתחילה וממילא הוא לפי המקובל וג”ז מחודש, או שמא דהוא מחושב לפי החישוב שיין הממוצע הוא יותר מעשר אחוז אלכוהול וממילא אחר המזיגה הוא ד’ אחוז בקירוב ולא דק לחומרא (עי’ סוכה ח ע”א).

ונימוקו לזה לפי מה שהובא שם בשמו הוא דהרי מעיקר הדין סגי ביין מזוג וא”כ א”צ יין חזק כולי האי, ויש לציין דאמנם אף שהוא הפשטות בהבנת הסוגי’ בדינא דגמ’, מ”מ לדינא יש חידוש בסברא זו, דהא קי”ל בפוסקים שיינות שלהם היו חזקים ויינות שלנו אדרבה אי’ בפוסקים דלא מזגינן ממילא מנא לן מה שיעור החוזק שלהם וגם אי’ בפוסקים דיינות שלנו קלים (ועי’ עוד תה”ד סי’ מב ועוד).

ובשו”ת אחיעזר ח”ג סי’ לא דן לענין דם שהוציאו ממנו חלק ממרכיביו באופן כימי מה דינו בדיני איסור אכילת דם, ועי’ בשו”ת ישא יוסף או”ח ח”ג סי’ קח שציין לעוד מ”מ בענין זה ולדברי הגריש”א בקוב”ת ח”א סי’ מט שדן עד”ז לענין אחר.

והביא שם עוד בשם הגריש”א דעפ”ד האחיעזר הנ”ל יש לפקפק ביין קל שהוציאו ממנו חלק מהאלכוהול כיון דלשיטתו חשיב שהוציאו ממהותו באופן כימי, אבל הביא שם בשמו דאם עשו הדבר על ידי מזיגת מיץ ענבים ביין הורה הגרי”ש להקל בזה כל עוד מורגשת חריפות היין, וכתב עוד דבאופן שנוהגים להכין יין קל על ידי שעוצרים את תהליך התסיסה מוקדם שלא יתסוס לגמרי לא שייכת חששת הגרי”ש הנ”ל, ונראה נוטה שם שכך מכינים היין הקל היום.

ונמצא לפי דבריו דיש ג’ מיני יין קל דיש יין קל שנעשה על ידי מזיגת מיץ ענבים ביין ויש יין קל שנעשה על ידי הוצאה כימית של חלק מהרכיבים ויש יין קל שנעשה על ידי עצירת תהליך התסיסה.

ובגוף מה שנקט שם דעצירת תהליך התסיסה שפיר דמי מיהו עדיין יש מקום לישא וליתן בזה עד כמה יש לדמותו למיץ ענבים לשי’ הגריש”א עכ”פ לדינים שנאמרו במיץ ענבים [כגון לענין מיץ ענבים בד’ כוסות] באופן שנעצרה התסיסה ולא נעשה המיץ ענבים חריף.

וכן מצאתי שנקט בפשיטות במשמרת המועדות סי’ תקכט ס”ב דדין שמחה ביין לא שייכא ביין קל כיון דענין היין שמשמח הוא האלכוהול ולא השם יין ושכן הוא בד’ כוסות לדעת המצריכים שמחה כנ”ל וכן מצאתי בישא יוסף שם גופי’ שהביא בסי’ קז בשם בעל האג”מ מעין זה דאינו מן המובחר יין שמעורב בו מיץ ענבים.

ולכאורה ענין זה של עצירת תסיסה יש להשוותו לדין יין מזוג עם מיץ ענבים ולומר דיהיה תלוי ברמת החריפות של היין הקל דצ”ל שיש בזה איזה שיעור, וכעין מה שהובא שם בשם הגרי”ש לגבי מזיגת יין במיץ ענבים דהוא כל עוד מורגשת החריפות ואולי ה”ה גם בזה וכעין דברי האבן ישראל הנ”ל [אף ששיעור ד’ אחוזים שהזכיר האבן ישראל אפשר שאינו עולה בקנה אחד עם ביאור ענין המזיגה להגריש”א על הדרך שנתבאר ודוק וצל”ע, ובקובץ מבית לוי הובא בשם בעל השבט הלוי (ניסן עמ’ מט) לענין המזוג במיץ ענבים ששיעורו ד’ אחוז אלכוהול וכנ”ל], ולעיל שם סי’ קז הובא בשם הגרי”ש שהורה דשיעור יין המזוג במיץ ענבים הוא שליש יין וב’ שליש מיץ ענבים.

ובשבות יצחק (ח”ד הל’ פסח עמ’ קפא ס”ז) הביא בשם הגרי”ש דביין קל יש לחשוש שהוא מעורב במים אא”כ יודע שאינו כן או שמערב בו מיץ ענבים שאין בו מים עכ”ד בקיצור.

קרא פחות

ברמ”א סי’ סח כתב לגבי ברכות ק”ש שאסור להפסיק בלימוד בפה אבל בלימוד בהרהור מלבד מתוך הספר שרי, אלא שלא יעשה כן כשהציבור אומרים פיוטים שלא יבואו ע”ה לעסוק בשיחה בטלה, ומבואר דבפה אסור. אבל בשו”ע סי’ נד מבואר דלצרכי ...קרא עוד

ברמ”א סי’ סח כתב לגבי ברכות ק”ש שאסור להפסיק בלימוד בפה אבל בלימוד בהרהור מלבד מתוך הספר שרי, אלא שלא יעשה כן כשהציבור אומרים פיוטים שלא יבואו ע”ה לעסוק בשיחה בטלה, ומבואר דבפה אסור.

אבל בשו”ע סי’ נד מבואר דלצרכי מצוה הנזכרים שם י”א דמותר להפסיק (כגון לצרכי ציבור או צדקה והיינו שהם מצוות שצריך עבורם את הציבור), וכ’ הרמ”א דמזה נהגו עוד דברים שנקראים צורך מצוה כגון לברך חולה או לקבול או לברך, ולפ”ז לכאורה מעיקר הדין היה מותר ללמוד עכ”פ במקום הצורך שצריך להמתין.

וההפסק המותר הוא רק בין ישתבח לקדיש ליחיד (או בש”ץ אם יחזור ויאמר פסוקים כדי שיחול ע”ז הקדיש, ועי’ משנ”ב סק”ז דמשמע שזה רק בש”ץ שהפסיק עי”ש ואולי כוונתו גם בש”ץ שהיה כשהציבור הפסיק דחשיב שהציבור הפסיק עמהם אבל יחיד שהפסיק בלא ש”ץ מוכח מדבריו דא”צ לומר עוד פסוקים), אבל בין קדיש לברכו או בין ברכו ליוצר דרגת ההפסק חמור יותר וא”א גם לצורך מצוה כמבו’ ברמ”א שם.

אבל למעשה כתב הערוה”ש שם ס”ד דכהיום לא נהגו בזה (וע”ע כה”ח שם סקי”א), וכך הוא המציאות שלא נהגו לדון או לברך חולה או להכריז צרכי ציבור או צדקה בזמנינו בין ישתבח ליוצר, ולפ”ז א”א להקל במקרה רגיל לנהוג כן.

אולם כפי האמור דמצד הדין שרי [דאף דבלשון השו”ע אינו ברור אם הוא מוסכם לכו”ע (ועי’ כה”ח שם, וכבר ציינתי במקו”א דאיכא פלוגתת אחרונים הלשון יש מי שאומר אם הכונה שהוא מוסכם והלשון יש אומרים שאני), מ”מ מעיקר דינא הכי קי”ל גם לדידן עכ”פ לענין ברכה על טו”ת אלא דטו”ת הוא יותר קל גם לענין הפסקים אחרים ואכה”מ אבל בפוסקים משמע דהכי קי”ל], ולכן במקום צורך גדול או בדיעבד אין קפידא, אבל לכתחילה נהגו להחמיר בזה וכנ”ל.

ובשם הגרא”מ שך יש שהביאו שהתיר לקרוא שנים מקרא בין ישתבח ליוצר, וי”ל דהיינו דוקא למי שרגיל כל שבת להקפיד לקרוא לפני קריאה”ת לכך כדי שלא יפסיד חומרתו שרגיל להקפיד בו לכך הדרי’ לעיקר דינא להתיר לפני קריאה”ת אבל במקרה רגיל לא התיר ללמוד בזמן זה וכפי הנהוג בכל מקום שאין לומדים בפה בין ישתבח ליוצר.

ויש לציין עוד דשנים מקרא קיל לא רק מצד שהוא מצוה אלא גם מצד שהוא מעין המאורע, עי’ עוד בשו”ת מהרש”ל סי’ סד (קפח ע”ב), והביאור בזה הוא דמה שהוא מסדר התפילה לא חשיב הפסק כולי האי בצירופים נוספים (וכעין מה שמצינו במשניות איזהו מקומן לענין ישיבה סמוך למתפלל לחלק מהדעות).

קרא פחות

בגמ’ הוריות יג ע”ב אי’ דשמן זית מועיל להזכיר תלמודו, וכ”א במנחות פה ע”ב מתוך שרגילין בשמן זית חכמה מצויה בהן, [ועוד בפ”ט דברכות הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה, ועוד בב”ב כה הרוצה להחכים ידרים שמנורה בדרום, ועוד ...קרא עוד

בגמ’ הוריות יג ע”ב אי’ דשמן זית מועיל להזכיר תלמודו, וכ”א במנחות פה ע”ב מתוך שרגילין בשמן זית חכמה מצויה בהן, [ועוד בפ”ט דברכות הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה, ועוד בב”ב כה הרוצה להחכים ידרים שמנורה בדרום, ועוד ציינו לזה להא דחגיגה יג ע”א העלו לו ג’ מאות גרבי שמן וישב בעליה ודרשן].

ופשטות הגמ’ בהוריות שם הוא לענין אכילה דומיא דשאר דברים הנזכרים שם כגון פת פחמין ודומיא דזית גופא דמשוה שם שמן זית לזית, אבל יש מקום לומר דהיינו ג”כ סיכה שהיא כשתיה דמייתי אח”כ וטובל בשמן רגלו, אולם ראיה זו תליא בב’ הפירושים בגמ’ שם (כלו’ תליא אם נימא דהקשר בין טובל בשמן להא דתקוע מתפרש לפי הפי’ הראשון או הפירוש השני), דלפי’ קמא שהיתה ארצו של אשר מושכת כמעין א”כ הטובל הוא משל לטבילה שהיא במעין [וכך הדעת נותנת דסמיך ליה פי’ קמא להך מימרא דרגילין בשמן זית], משא”כ לברייתא דמייתי אח”ז הוציאה לו ספל של זהב וכו’ משמע דטובל היינו ממש.

ובגמ’ פ’ כל כתבי אי’ חמין במוצ”ש מלוגמא ופרש”י שהיא רפואה לשתיה ורחיצה, ואולי גם כאן סיכה בכלל דהיא מעין רחיצה ועדיפא מינה [ועי’ מו”ק טו ע”א], אבל אין למדין רפואה זו מזו דשמא התם הוא גם רחיצה והכא דוקא שתיה.

ויעוי’ במנחת יהודה (ר”י בוים) על הגמ’ במנחות שם שחידש דעצם שהותן בתקוע הי’ בכלל אויר המחכים מצד השמן זית, אבל פשטות הגמ’ שנזכר ‘רגילין’ בשמן זית היינו רגילין דוקא כגון בשתיה ואולי גם בסיכה.

והנה במנחות שם הובא קרא דוישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה [שמואל ב יד ב] והמשך הפסוק שם אל תסוכי שמן והיית כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת, ומהתם ילפי’ דיני אבלות [עי’ מו”ק טו ע”א], ויש שלמדו מזה דר”ל שתשנה מרגילותה לסוך [נחמד למראה על הירושל’ ר”ה פ”ה ה”א בקובץ ביאורים בירושל’ הוצ’ עוז והדר], והיינו שביושבי תקוע ניכר טפי אם אינם סכין מאחר שרגילין לסוך, ואולי יש ללמוד מזה דכ”ז כלול במה דאמרי’ שרגילין לסוך דמש”ה חכימי נינהו דזה גופא נלמד במה דאמרי’ תקוע שרגילין בשמן.

והנה הלשון במנחות שם שרגילין בשמן ולכה”פ היינו גם בסיכה כדמוכח מעובדא דמייתי אח”כ ובברכות מב אי’ הרגיל בשמן שמן מעכבו והיינו לענין סיכה
ובחולין כד ע”ב א”ר חנינא חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי, ויש שלמדו מזה רמז לענין חכמה, אבל בגמ’ שם משמע דמיירי מצד החוזק שלו עי”ש, ואפי’ לפי הלמדים בדרך רמז שהשמן רומז לחכמה א”כ אם השמן נלמד בדרך רמז אזי גם הסיכה שמא תתפרש בדרך רמז וממילא מהא ליכא למשמע מינה לעניננו.

ונשאלתי עוד למה לא הורגלו גם ביין מאחר דגם יין אי’ בכ”מ שמשיב את התלמוד [עי’ בהוריות שם וב”ב שם] ואפשר דבשמן נזכר יותר שהוא מיוחד לזה וגם יש להוסיף דביין דברו הרבה בגנותו [עי’ בסנהדרין עא ובמדרשים פ’ כי תצא ועוד] הלכך הגדר הדק בין מיעוטו לריבויו קשה לאחוז בו וכעי”ז אי’ בתנחומא נח שכשהתחיל נח ביין שחט לפניו השטן וכו’ ובאו לרמוז בזה דמי שאינו בטוח בעצמו שיעמוד במיעוט יין ימשוך ידו גם מן המיעוט וזה נרמז בקרא דכתיב ויחל נח איש האדמה דבאופן דיליה הגריעותא כבר הי’ בהתחלה כיון שההתחלה הביאה לסוף וק”ל.

תמצית הדברים שעיקר הדברים נאמרו לגבי אכילה ולא מצינו במקורות דלעיל ראיה ברורה לענין סיכה אף שיש מקום לומר כמה אסמכתות לזה.

קרא פחות

יש בזה כמה נידונים, ראשית יש לדון מצד מסירת דין לשמים, דקי”ל בב”ק צג ע”א שמותר למסור דין לשמים כשאין ב”ד מזומן, ובזמנינו אין ב”ד שיכול לדון דיני רציחה, וממילא חשיב כלית בי דינא בארעא, אבל יש לדון אם דבר ...קרא עוד

יש בזה כמה נידונים, ראשית יש לדון מצד מסירת דין לשמים, דקי”ל בב”ק צג ע”א שמותר למסור דין לשמים כשאין ב”ד מזומן, ובזמנינו אין ב”ד שיכול לדון דיני רציחה, וממילא חשיב כלית בי דינא בארעא, אבל יש לדון אם דבר טוב לעשות כן או לא.

(ועי’ בשטמ”ק שם בשם רבינו יהונתן שהוא מצד אכזריות שמתאכזר על חבירו כי ע”י תפילתו לא ישאר לחבירו שם ושארית אחר שיצטרף עונו זה עם עונות אחרים והי’ לו לבקש מדיין שיוצא שלו מתחת ידי חבירו, ולפ”ז אפשר שברוצח שכבר נמצא בכליאה הוא ג”כ אכזריות לעשות כן להתפלל שינקום הקב”ה ממנו, כי מה יצא מזה עוד, ועי’ עוד שם בשם הראב”ד).

ויש להעיר עוד דגם עיקר הנידון גבי מוסר דין חבירו לשמים הוא באומר ישפוט ה’ ביני וביניך כמ”ש בגמ’ שם אבל במזכיר לשון קללה ממש הוא חמור יותר, ועי’ בחו”מ סי’ כז ס”א, ואע”ג דרשע מותר לקלל מ”מ אפשר דעבד תשובה וגם יש בזה פרטי דינים.

כמו כן יש לדון דמצינו גואל הדם ברוצח שבא לנקום ויש לדון אם הוא היתר או מצוה ואם הוא דין בגואל הדם או בכל אדם (ובמשנה בפ”ב דמכות יא ע”ב בפשוטו הוא תליא במחלוקת תנאים ב’ פרטים אלו, וברמב”ם פ”ה מהל’ רוצח ה”י פסק ורשות לגואל הדם להרגו ואם הרגו כל אדם אין חייבין עליו שנ’ [במדבר לה כז] אין לו דם ע”כ, א”כ אין מצוה בהריגתו).

וכן אם צריך ב”ד בשביל לקבוע דין גואל הדם (ועי’ בדברי ר”י בר”י במשנה מכות פ”ב, ובתשובה אחרת הרחבתי בנידון אם בזמן שאין ב”ד יש דין גלות).

ואם גואל הדם יכול גם לצער את הרוצח או רק להורגו (ובתשובה אחרת הרחבתי בנידון אם יכול לפגוע בו באחד מאיבריו וכאן יש סברא לומר דאמירת ה’ יקום דמו הוא קל יותר מכיון שנקמה מותר לעשות).

היוצא מכ”ז שאין זה דבר טוב כ”כ להשתדל לעורר זעם כלפי שמיא על אדם מישראל דשומר פיו ולשונו וגו’ ומה יתן לך וגו’ (ואמנם אפשר לקנוס ע”י ב”ד כמ”ש בפוסקים בחו”מ סי’ תכה ואם יראו ב”ד שעה צריכה יוכלו לומר שיכתבו כן, אבל לא כ”א יכול לעשות הדין לעצמו).

[ומענין לענין יש לציין למש”כ הח”ח לדברי הזוהר דע”י לשה”ר מתעורר קטרוג על ישראל ללמד קטרוג והיינו כח הרע של הקטרוג שמקטרג על חבירו שזה מתעורר גם למעלה, אע”ג דעיקר הדברים שם מיירי בלשה”ר באיסור, מ”מ אשכחן בכ”מ בחז”ל דהמעביר על מידותיו מעבירין על מידותיו למעלה דנוהגין עמו כמו שנוהג כאן, וזהו מעין שורש הכוונה דהזוהר הנ”ל].

ויש לציין דבפוסקים משמע דעיקר הדעה דלעורר חמה ולנקום נקם בקבורת נרצח עם בגדיו הוא רק ברוצח נכרי [וכמו שהבאתי במקו”א],
ויש להוסיף עוד דמה שציינו בשם הרמב”ם והרדב”ז שם שלא להתרשל בעונש הרוצח בפ”כ מהל’ סנהדרין ה”ד אינו ענין לכאן דשם מיירי בעונש שחייב מן הדין.

ומה שהביאו ראיה מדאמר דוד לשאול [ש”א כד יב] ישפוט וכו’ שם עדיין היה בסכנה והוצרך לשפיטה.

ומה שהביאו ראיה מאחאב שם היה משומד לע”ז ודינו כגוי.

וכן ראיתי שנהגו למעשה שלא כתבו ה’ יקום דמו אחר הרצח הידוע.

קרא פחות

הנה קי”ל בשבת קכד ע”ב שזרק מבעוד יום לאשפה בטל מתורת כלי, וכ”ה בשו”ע או”ח סי’ שח ס”ז ושם בסי”ב. וכאן יש כמה נידונים, הא’ אולי גניזה שונה דבגניזה לפעמים חוזרים ונוטלים אנשים אחרים מן הגניזה אחרי שנזרק [ועי’ בבה”ל ...קרא עוד

הנה קי”ל בשבת קכד ע”ב שזרק מבעוד יום לאשפה בטל מתורת כלי, וכ”ה בשו”ע או”ח סי’ שח ס”ז ושם בסי”ב.

וכאן יש כמה נידונים, הא’ אולי גניזה שונה דבגניזה לפעמים חוזרים ונוטלים אנשים אחרים מן הגניזה אחרי שנזרק [ועי’ בבה”ל שם דלאשפה לאו דוקא דה”ה זרקה מביתו לרה”ר ודן שם לענין אחורי הדלת, ולפ”ז ה”ה בזרקו לגניזה כיון שהסיח דעת ממנו והוציאו ממקומו, אם לא דנימא דגניזה עצמה בקרקע היא מצוה ולא חשיב שהסיח דעתו ממנו, ואע”פ שאינו מופקע לומר כן מ”מ יש בזה משום סברא דחוקה כדי שנבוא להתיר מכח סברא כזו, אבל יש מקומות ששם הגניזה היא כעין תיבה ציבורית שכל אחד שעובר לוקח משם עלונים ושם ודאי לא חשיב כאשפה].

הב’ האם כל אחד שזורק העלון לגניזה חשיב בעלים לענין זה [ואם צריך בעלים לזה ואם קנה אותו בקנין גזילה המשליך כיון שעשה בו מעשה ואם גם הי’ בו כבר יאוש].

הג’ דיש נידון בביאה”ל בספק נזרק מבעוד יום ומשמע שנוטה להקל בזה, ויש לדון אם אפשר להחשיב גם כאן כספק נזרק מבעוד יום במקרה שיש סבירות שנזרק מבעוד יום לפי הענין.

הנידון הד’ שיש לדון בזה הוא אם דין זרק לאשפה מבעוד יום הוא רק בזרק חתיכת חרס וכיו”ב (שע”ז דברי הגמ’ בתשובה) או אפי’ בזרק כלי שלם מבעוד יום (כמו הדוגמא שהובאה בקושיית הגמ’ על זרק טליתו לאשפה), ובפשיטות מהשינוי בין קושיית הגמ’ לתי’ הגמ’ משמע דהגמ’ למעשה קבלה דברי המקשה שבטלית לא יתכן ושזריקה בשבת לא יתכן אלא רק בתרתי לגריעותא.

ובמשנ”ב סקנ”א כתב דזרק מחצלת שלמה מבעוד יום לאשפה לא נעשית מוקצה על ידי זה דבטלה דעתו אצל כל אדם, אבל בניד”ד לא שייך לומר בטלה דעתו כיון שהרבה בני אדם מניחים העלונים לגניזה כאשר אינם משתמשים בהם.

והנה מקור דברי המשנ”ב מהתוס’ שבת קכה ע”א שכתבו בביאור דברי הגמ’ שם דהנה אמרי’ בגמ’ אלא מעתה זרק טליתו לאשפה וכו’ ומשני דמיירי שזרק חתיכת חרס מבעוד יום, וכתבו התוס’ דהשתא לא מקשי אלא מעתה זרק טליתו מבעוד יום וכו’ דהחתיכת כיון שלא היה מוכן מבעוד יום ליכא לדמויי לגלימא עכ”ד.

וכוונתם דאה”נ זרק טלית מבעוד יום מותר רק דשם עצם הזריקה אינו משנה במשמעות הכלי משא”כ בחרס הזריקה משנה את משמעות הכלי וע”ז ביאר המשנ”ב דבטלה דעתו וכו’.

ואפשר דהוכחת המשנ”ב גם מתחילת דבריהם ממה דהוה פשיטא להו שאם זרק מבעוד יום כלי שלם אין בזה מוקצה [ורש”י לכאו’ לא הוה פשיטא ליה כן דהא לעיל בסוף דף קכד נחית לבאר קושיית הגמ’ אלא מעתה זרק טליתו באשפה בשבת ושם בריש דף קכה ביאר מבעוד יום גלי אדעתיה דלאו מנא הוא א”כ רש”י נחית לפרש ב’ פעמים דהחילוק אינו מצד אם זרק טלית או זרק חתיכת חרס אלא מצד מבעוד יום או בשבת, ועי’ ר”ן וריטב”א שקושיית הגמ’ מעיקרא שאין מוקצה לחצי שבת, ומ”מ בריטב”א מפו’ דבטלית שזרקה מבעוד יום לא בטלה].

אבל הי’ מקום לומר דרק בגיסטרא דהיינו שבר כלי יכול לגלות דעתו שאינו כלי מבעוד יום משא”כ בדבר שהוא כלי במהותו אינו יכול כלל לגלות דעתו שאינו כלי גם אם יש רבים שזורקים אותו, ומאידך יש מקום לומר דאה”נ דבר שהבריות בחרו שלא לעשות בו שימוש אינו כלי וממילא דבר שרבים זורקים וגילה דעתו שהוא מהזורקים אינו כלי [וכמש”כ הרמ”א בסעי’ ז’ דאף מטלית דלא חזי לעשירים וחזי לעניים מ”מ אם זרקה מוקצה לעשירים הוי מוקצה לעניים דהא גילה שמקצה אותה מדעתו כשזרקה וה”ה י”ל בעלון].

ובאחרונים בביאור דברי התוס’ מצינו ב’ נוסחאות בזה, דיש שאכן פירשו כמ”ש המשנ”ב בטלה דעתו (ראה רא”מ הורוויץ ומלא הרועים) ויש שהזכירו מה שדבר שהוא כלי א”א לבטלו (ראה מצא חן שכ’ דמגופה אינה כלי ורק שמייחדה לחבית נעשית כלי לכך כשזורקה לאשפה מתבטלת משא”כ טלית), אבל להנ”ל י”ל דמ”מ קרובין הדברים להיות שוין דכלי נקבע לפי שימושים והא בהא תליא, וכעי”ז בשבת של מי על התוס’ שם כ’ דבשברי כלי כיון שהדרך לזרוק לאשפה א”כ תיכף שזרקה נתבטל מתורת כלי והיינו דתליא בדרך.

ולכן נקטו הגריש”א והגרנ”ק (הובא בבו”מ על הבה”ל שם) דכלים ח”פ אחר השימוש בהם [גם להסוברים שאינם מוקצה בעצם] אם זרקם לאשפה כיון שלא יבואו ויוציאום מהאשפה לא חשיבי כלי אפי’ שיש להם צורת כלי ותורת כלי [ועי”ש על המשנ”ב מה שהובא עוד בשם הגרשז”א לחלק בין אם דרך להוציאו או לא].

ומ”מ עדיין יש לומר חילוק עצום בין שברי כלי שהושלכו לאשפה לבין עלונים שהונחו בגניזה דהרי באשפה הדרך הוא שמשליכים לאשפה ושוב אין משתמשים בהם משא”כ בעלונים הגם שמניחים בגניזה מ”מ דרך בנ”א גופא שחוזרים ונוטלים משם [עכ”פ בגניזה רגילה של ביהכנ”ס לאפוקי גניזה עירונית ולאפוקי גניזה שאין דרך להוציא ממנה ולאפוקי גניזה במקום צדדי שלא במעבר בני אדם] ולענין זה דמי לטלית שהונחה מבעוד יום שהטעם שאינה מתבטלת משום שעדיין ראויה לשימוש שם.

לאור הנ”ל הדבר תלוי אם דרך להוציאו משם או לא, דאם דרך לחזור ולהוציא חשיב דרך ואם אין דרך לחזור ולהוציא לא חשיב דרך, ואם דרך הבעלים שלא לחזור ולהוציא הו”ל כעין דין מוקצה לעשיר שאינו מוקצה לעני, וממילא אם נימא דדרך רבים שלאחר שמניחים בגניזה עלונים אין מוציאים שוב [שכ”ה המציאות] אף שיש אחרים שמוציאים משם א”כ לכאו’ הו”ל מוקצה, אלא אם כן נעשה באופן שכל המונח שם הוא לכל מאן דבעי שיבוא ויטול.

אלא דיש כאן נידון נוסף האם בכתבי הקדש יש דין מוקצה דמצינו בכתבי הקודש שמותר לטלטלם יותר מכלי שמלאכתו להיתר שהוא אסור לטלטלו לרוה”פ שלא לצורך משא”כ כתבי הקודש, ויש לדון אם בכתבי הקודש יש איסור זה, אבל מצינו בכ”מ דיש מוקצה גם בכתבי הקודש [באין קורין בהן כבסי’ שלד ולדעת הפר”ח המובא בסי’ תרפח ס”ו ובא”א לקרות בו בפועל בשם החזו”א והרחבתי במקו”א] וא”כ ה”ה בהסיח דעתו.

ויש להוסיף עוד דלדעת השו”ע מיני אוכלין הם ככתבי הקודש ועם כל זה אשכחנא כמה מוקצה באוכלין כמו שהרחבתי במקו”א.

אמנם בחוט שני פ”נ סק”א כתב שדף שמונח בגניזה אפי’ נקרע כל זמן שאפשר לקרוא בהם אינם מוקצה, וציין שם לעיל מינה לדברי השו”ע סי’ שח ס”ד דכתבי הקדש אינם מוקצה ולדברי המשנ”ב שם סקכ”ב (וכן לדברי המשנ”ב סי’ תרפח הנ”ל) דכתבי הקודש אינם מוקצה וגם מגילה, ולפ”ז משמע דלמד דלא שייך הך דינא זרקו לאשפה בכתבי הקודש ואילו הוראת החזו”א הנ”ל היינו בא”א להשתמש בו שאז אינו בכלל היתר דכתבי הקודש וכן באסור לקרות בהם ולהמחמירים במגילה אולי ג”כ [כך יש לפרש במה שביאר שם דברי הפר”ח].

אמנם בשם הגרשז”א הובא שמתחילה סבר מהדו”ח פ”ג הע’ רו שרק כשאינם ראויים לשימוש הו”ל מוקצה [כדברי החוט שני] ואילו אח”כ חזר בו במכתבו הנדפס במאור השבת עמ’ תרכו ונקט דבהניח בגניזה דינו כהניח באשפה, והיינו דסבר דתליא בדרך להוציאו מן הגניזה ולא סבר לה להך דכתבי הקודש אין בו מוקצה בכל גווני דלא נאמר אלא בסתמא ולא כשיש בו גדר מוקצה מאיזה טעם.

ואולי שלא לאפושי פלוגתא וגם ליישב פשטות הסוגי’ עם דברי החוט שני יש להעמיד דברי החוט שני שהשליכו לשם בשבת, אבל בסתימת דבריו לא משמע דמיירי רק באופן זה.

[וראיתי בגביע הכסף ח”א עמ’ שיח שרצה להחמיר יותר לדעת הרע”א בסי’ שח סי”א בדעת הרשב”א דבשיירי מחצלאות דינא הוא דגם בזרקן בשבת נאסרו ונקט דלשיטתו ה”ה בגניזה אם נקרעו ואולי בעלונים מודה שם דלא מיירי בזה הרע”א].

היוצא מזה כדלהלן:
א’ אם הניחו בשבת וראוי לשימוש רגיל אינו מוקצה.

ב’ אם מונח במקום שמיועד לאנשים לקחת משם אינו מוקצה.

ג’ אם דרך הבעה”ב המניח שלא לחזור ולקחת וכ”ש אם הוא במקום שאין דרך כלל לקחת משם (כגון גניזה אחורית במקום שאין רגילות להכנס) ועכ”פ אם הושלך מדעת בעה”ב בפשוטו הוא מוקצה, ועי’ בפנים בדעות פוסקי זמנינו בזה.

[אם הוא מקום ציבורי והמשליך הוא איש ציבורי יש לעי’ בזה דאולי יש מקום לטעון דהוא על דעת המיעוט ג”כ שאם יצטרכו יטלו משם דדרך הציבור להתחשב גם במיעוט, ומאידך אולי יש לומר דכיון שהרוב מעונינים בסידור המקום אין ביד המיעוט לשנות המצב ויש מקום לומר כנ”ל דתלוי במציאות אם רגילות לחזור ולהוציא מהגניזה באופן רשמי דבזה י”ל דע”ד זה הונח שם].

ד’ אם נקרע והשליכו בשבת עי’ בפנים דיש דעות בזה.

קרא פחות

שו”ר להגר”י זילברשטיין [ווי העמודים נט סי’ ג] שנשאל בשאלה זו ג”כ והעלה ג”כ שאין חיוב להכנס לפח הטמון וכתב שם משום סכנה, אבל הציע שם שימתין כשיגיעו הפועלים להוציא האשפה ישלם להם כסף להוציא האשפה, ואה”נ כסף מחוייב לשלם ...קרא עוד

שו”ר להגר”י זילברשטיין [ווי העמודים נט סי’ ג] שנשאל בשאלה זו ג”כ והעלה ג”כ שאין חיוב להכנס לפח הטמון וכתב שם משום סכנה, אבל הציע שם שימתין כשיגיעו הפועלים להוציא האשפה ישלם להם כסף להוציא האשפה, ואה”נ כסף מחוייב לשלם ואפשר להוסיף דגם אם האפשרות היחידה היא לשכור חברה פרטית שתוכל להוציא הגניזה משם אה”נ יעשה כן ככל ויש ביכלתו.

קרא פחות

לענין מה שהעיר כת”ר דמחד אשכחן דקמח ראוי לאכילה לענין ברכה כמ”ש בשו”ע או”ח סי’ רח ס”ה או שהוא מוקצה לדעת המשנ”ב סי’ שכה סקט”ז (ויש חולקים כמו שציין כת”ר), הנה ראשית ראיתי תחילת דברי כת”ר והנני להשיב ע”ז דהמוקצה ...קרא עוד

לענין מה שהעיר כת”ר דמחד אשכחן דקמח ראוי לאכילה לענין ברכה כמ”ש בשו”ע או”ח סי’ רח ס”ה או שהוא מוקצה לדעת המשנ”ב סי’ שכה סקט”ז (ויש חולקים כמו שציין כת”ר), הנה ראשית ראיתי תחילת דברי כת”ר והנני להשיב ע”ז דהמוקצה לא נקבע לפי “ראוי” אלא גם לפי אם נאכל בפועל, וכמו מש”כ הפוסקים על פירורין בשבת [וכתבתי בזה בתשו’ ד”ה פירורים פחות מכזית במקום שאין מצויין בעלי חיים מה דינם בשבת] וכן נידון פוסקי זמנינו על בשר בהמה בזמנינו בשבת שאין בנ”א שאוכלין אותו אם נשתנה דינו אע”ג דבעצם לא חשיב אינו ראוי והראי’ מזמנם (ואפי’ אם מצא בקצת פוסקים הלשון אין ראוי לאכילה על קמח לענין מוקצה יש מקום לומר ג”כ דכוונתם להנ”ל) ואילו ראוי לאכילה לענין ברכה עיקר הנידון אם שייך ליהנות בזה וכדמשמע בלשונות הפוסקים (עי’ עוד סי’ תריב ובמשנ”ב סקט”ז וסקכ”ט), וגם בלשון הגמ’ בברכות לו ע”א דכל דאית ליה הנאה בעי בעי ברוכי [וכתבתי קצת בזה בתשו’ לענין החילוק בין שמן לקמחא דשערי וחלק מהדברים בתשו’ שעודנה בכת”י ע”ד מה שנשאלתי לענין מאכל שאינו ראוי לאכילה שיש הנאה באכילתה מכח קוסם מאחז עינים מה דינה לענין ברכה], ומידי עיוני בהמשך דברי כת”ר ראיתי שציין כת”ר דגם הגרח”ק השיב לענין סתירה זו ‘אינו עומד לאכילה’, והוא כעין דברינו הנ”ל, וכן ציין נוסחאות דומות לזה מעוד חו”ר ותוספות נופך, (ובאמת דכת”ר א”צ לדידי ודכוותי ורשמתי הדברים לפי בקשתו).

קרא פחות

נידון זה תלוי בכמה דעות הפוסקים לענין כשרות ס”ת ספרדי לבני אשכנז (ועי’ בספר מאיר עוז על המשנ”ב סי’ לב מה שהביא דברי האחרונים בזה ובעוד ספרים). וכמדומה שרוב העולם לא נהגו להחמיר להביא עמהם ס”ת למקום אחר כדי לקרוא ...קרא עוד

נידון זה תלוי בכמה דעות הפוסקים לענין כשרות ס”ת ספרדי לבני אשכנז (ועי’ בספר מאיר עוז על המשנ”ב סי’ לב מה שהביא דברי האחרונים בזה ובעוד ספרים).

וכמדומה שרוב העולם לא נהגו להחמיר להביא עמהם ס”ת למקום אחר כדי לקרוא בו אפי’ אם יספיקו לקרוא שם כמה פעמים בס”ת זה אף שיצאו בזה דעת הערוה”ש באו”ח סי’ קלה סל”ב שהמנהג להצריך ג’ פעמים כדי להתיר להעביר הס”ת ממקומו.

וכשיוצאים קבוצה גדולה מאוד שהדרך הוא באופן כזה שדואגים להרבה עניינים שאין אנשים פרטיים נוהגים ואז יתכן שיקחו עמהם גם ס”ת [וגם אז אין בהכרח הטעם שלוקחים עמהם הס”ת הוא בשביל שיקראו דוקא מס”ת אשכנזי דלפעמים הטעם לזה יוכל להיות כדי שלא יהיו תלויים באחרים בזמני התפילה ובמקום התפילה וכיו”ב], ואז אכן נכנסים לחשש של איסור העברת ס”ת ממקום למקום.

ולכאורה לדעת המשנ”ב בסי’ קלה סקמ”ח שהתיר לצורך מצות צדקה א”כ גם לצורך הידור כזה שהוא צורך התורה גופא יש מקום לשמוע ג”כ להקל, אבל שוב נראה יותר דהיתר זה אינו שייך לענייננו דהרי א”כ גם בלא זה יוכלו לטעון דאינם רוצים להתבטל מן הקריאה ולמרות זאת לדעת השו”ע שם א”א לטעון כן כיון דלענין מצוות הס”ת גופא אין כבודה שמוליכין אותה אצל בני אדם כדהביאו שם הפוסקים בשם הירושלמי א”כ ה”ה לעניננו, אבל אולי יהיה ההיתר לזה מצד עשרה עי’ דעת המשנ”ב והבה”ל שם, ואם מחמירין גם מצד זה יניחו יום או יומיים שם (עי”ש סקמ”ט, ושאר פרטי הדינים עי’ בשו”ע ומשנ”ב ובה”ל שם) וכמובן שטוב להחמיר גם קריאת ג’ פעמים לפ”ד הערוה”ש הנ”ל בשם המנהג.

ולענין אם יש להחמיר חומרת הערוה”ש הנ”ל גם אם יצטרכו לפצל מנין לב’ מנינים זאח”ז כדי שיהיו בס”ה ג’ קריאות, אע”ג דברב עם הדרת מלך [אע”ג דזה גופא יש לדון אם כוונתו ג’ קריאות בג’ זמני קריאה או ג’ קריאות בפועל אבל מסתמא סגי בזה], מ”מ נ”ל להעדיף חומרת הערוה”ש דחשש איסורא הוא וגם דאין כל אדם מחמיר בכל יום ברב עם [ובפרט שכ’ שם שכ”ה המנהג להחמיר כן].

אבל אין הכוונה בזה דאיכא איסורא ממש בלא ג”פ דביום או יומיים שהזכירו הפוסקים ליכא ג’ קריאות, אלא הכוונה כעין איסורא ממנהגא.

קרא פחות

יש להוסיף דמלבד דברי השו”ע הנ”ל במדרש משנת ר”א דריש כמה מקראות דכתיב בהו כנף או כנפות ודריש להו לענין ציצית. אמרו לי עוד שבספר אחד הובא שכך נהג גם הגר”ש דבליצקי ליטול ב’ ציציות שלפניו כשהיה אומר והביאנו לשלום ...קרא עוד

יש להוסיף דמלבד דברי השו”ע הנ”ל במדרש משנת ר”א דריש כמה מקראות דכתיב בהו כנף או כנפות ודריש להו לענין ציצית.

אמרו לי עוד שבספר אחד הובא שכך נהג גם הגר”ש דבליצקי ליטול ב’ ציציות שלפניו כשהיה אומר והביאנו לשלום והביאו ביאורים בדבריו.

קרא פחות

אמרי’ בגמ’ שלהי הוריות יג ע”ב שהקורא כתב שע”ג הקבר קשה לשכחה, ובשם האר”י הובא לחלק בין כתב שוקע לכתב בולט (ביוסף אומץ לה”ר יוזפא עמ’ שמא משמע שלא הוה ברירא ליה חילוק זה דבין שוקע לבולט עי”ש, ועי’ בתשובתי ...קרא עוד

אמרי’ בגמ’ שלהי הוריות יג ע”ב שהקורא כתב שע”ג הקבר קשה לשכחה, ובשם האר”י הובא לחלק בין כתב שוקע לכתב בולט (ביוסף אומץ לה”ר יוזפא עמ’ שמא משמע שלא הוה ברירא ליה חילוק זה דבין שוקע לבולט עי”ש, ועי’ בתשובתי ד”ה מצבת קבר שאותיותיה בולטות האם יש ענין לשנותה לאותיות שוקעות, מה שהרחבתי עוד בענינים אלו), ולגבי כתב שאינו בולט ואינו שוקע עי’ בשמירת הגוף והנפש תנינא סי’ רו עמ’ תתקכו שהביא מ”מ והערות בזה לכאן ולכאן ובשם הגרח”ק שנסתפק בזה, ויש להוסיף דבדיני צלמים ג”כ נחלקו הפוסקים אם חשיב כבולט או כשוקע, ולפי הטעם שהובא בשם היעב”ץ במקור החילוק בין כתב בולט לכתב שוקע מצד חק תוכות [עי”ש דלפי גי’ היעב”ץ שלפנינו הוא בשם האר”י היפך ממש”כ בכתבי האר”י אבל יש שתיקנו הגירסא בדברי היעב”ץ, ראה בשמירת הגוה”נ שם עמ’ תתקז], עכ”פ אי משום טעם זה הא כתב דיו בכל גווני חשיב כתב דהא חיליה דהיעב”ץ מגיטין יט עי”ש והיא הנותנת שכתב שיש בו דיו בכל גווני חשיב כתב גם בלא שינוי בצורה.

ושם בשמירת הגוף והנפש הביא מקדמונים דטעם השכחה שנגרם בזה הוא משום צער, ועי”ש עוד טעמים, ולפי הטעם שהוא משום צער א”כ לפעמים שייך דבר זה גם בתמונת מצבה לפי הענין (אם לא דנימא דבתמונה אין צער והסחת דעת כולי האי והכל לפי הענין).

קרא פחות

בפשוטו יוצאים יד”ח מכיון שאמנם יש בנוסח הברכה להזכיר קולות השמחה (מתוך ה’ קולות שנזכרו בגמ’ בפ”ק דברכות ע”פ קרא דירמיה), אבל מנין לומר שהוא לעיכובא, ויש להתבונן בזה דהחלק הראשון של הברכה הוא שבח (אשר ברא ששון ושמחה וכו’) ...קרא עוד

בפשוטו יוצאים יד”ח מכיון שאמנם יש בנוסח הברכה להזכיר קולות השמחה (מתוך ה’ קולות שנזכרו בגמ’ בפ”ק דברכות ע”פ קרא דירמיה), אבל מנין לומר שהוא לעיכובא, ויש להתבונן בזה דהחלק הראשון של הברכה הוא שבח (אשר ברא ששון ושמחה וכו’) וסוף הברכה היא בקשה (מהרה ה’ אלהינו ישמע וכו’) ואם נדמה ברכה אחריתי לרוב שאר הברכות בשבע ברכות א”כ הי’ מקום לומר דעיקר ברכה זו היא שבח כמו רוב שאר שבע הברכות שהם כמעט כולם שבח חוץ משוש תשיש ושמח תשמח שהן בקשה, וא”כ תוספת הבקשה אינה מעיקר נוסח הברכה שלעיכובא, אא”כ נימא דאדרבה נדמה לתרתי ברכן דסמיך ליה מלפניה שעיקרן בקשה וגם זו נימא דעיקרא בקשה, ואדרבה יש מקום לומר דתחילה היא שבח וברכות האחרונות בקשה דלעולם יקדים שבחו של הקב”ה ואח”כ יתפלל ומה דבשמונ”ע ג’ אחרונות שבח כנפטר מלפני המלך שמא דוקא בשמונ”ע שיש הרבה ברכות של בקשה, וברש”י כתובות ח ע”א כ’ דברכה אחת דשוש תשיש על ירושלים משום אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, וי”ל בכוונתו דזכירת ירושלים ראויה להעשות דרך בקשה כיון שהיא זכירת החסר, או בנוסח אחר דזכירת ירושלים היא לדאוג לטובתה ולהתפלל עליה [ועי’ ברייתא משנת ר”א פ”ג], ועוד כ’ רש”י דברכה אחת דשמח תשמח היא לטובת החתן והכלה, וברכה אחת דאשר ברא [שהיא ברכה אחריתי דניד”ד] היא לטובת כל ישראל, א”כ משמע דעיקר ברכות האחרונות הן בקשה, אבל אח”ז כתב רש”י לגבי חתימת ברכה אחריתי משמח חתן עם הכלה שהיא חתימה שישמח הקב”ה את החתן בכלתו, א”כ יש בזה ברכה על החתן והכלה עצמם וצ”ל דזה כלול ג”כ בנוסח הבקשה על ישראל מהרה ישמע קול חתן וקול כלה היינו גם תפילה שקול החתן וקול הכלה גופייהו ישמע לטובה, ובחתימה מסיימין בעיקר ענין כל הברכות שהיא שמחת חתן וכלה ומ”מ כוללים כל ישראל בתחילת הברכה וסגי בזה שמזכירים אותם להדיא בתחילת הברכה ואפשר גם דמזכירין אותם ממילא בסוף הברכה [דמשמח חתן עם הכלה מתפרש גם על שאר חתנים וכלות ועי’ להלן בשם סידור הר”ש מגרמייזא], א”כ אם נימא דחתימת הברכה תוכיח שהבקשה על כל ישראל אינה לעיכובא א”כ גם בזה לא הוי לעיכובא, דאם נימא שעיקר ענין הברכה הוא להזכיר שבח בריאת שמחת החתן והכלה [או כלל החתנים והכלות] זה שמעינן בתחילת הברכה כשאמר אשר ברא קול ששון וכו’ קול חתן וקול כלה, ואם נימא דעיקר הברכה היא להזכיר בקשה על חתן וכלה אלו עצמם הרי כבר הזכיר מהרה ישמע וכו’ גם לפי מה שטעה ואמר “קול חתן וכל כלה”, ואם נימא דהעיקר היא בקשה על חתנים וכלות של כל ישראל כתחילת דברי רש”י ונימא דהחתימה מיירי גם על שאר חתנים וכלות לפי מה דפרש”י משמח חתן עם הכלה היינו שמשמח החתן בכלתו א”כ אפשר דזה עיקר הברכה מאחר שזה נזכר בחתימה וא”כ לעניננו סגי במה שהזכיר ענין זה בגוף ברכתו שאמר לפי טעותו שאמר “קול חתן וכל כלה”, וכעי”ז בסידור הר”ש מגרמייזא [הובא בקובץ שיטות קמאי בכתובות שם] כ’ דברכה אחריתי היא כנגד כל שמחות וכל שמחת חתנים וכלות, וזה ג”כ נזכר לפי טעות המברך שאמר קול חתן וכל כלה כנ”ל.

ועוד דעיקר הבקשה אינה להזכיר להדיא הקול של הכלה דוקא אלא לשמוע שמחת החתן והכלה וזה נלמד ממילא גם לפי נוסחתו במה שאמר “מהרה ישמע וכו’ קול חתן וכל כלה” דהיינו שישמע ג”כ מן הכלה בערי יהודה ובחוצות ירושלים כשיקבץ הקב”ה שארית פליטת נדחי עמו ישראל לערי יהודה ולירושלים [ועי’ עוד במהרש”א בכתובות שם], ועוד יש טעם אחר לומר דנוסחתו שאמר “קול חתן וכל כלה” ה”קול” קאי גם על ה”כל כלה” בפרט שהזכיר קודם לכן “מהרה ישמע”.

והטענה שהי’ מקום לטעון הוא דצריך להזכיר להדיא ד’ פעמים קול ולהזכיר קול נפרד על הכלה אבל זה מהיכי תיתי ובפרט שלא נזכר בחתימה.

ולענין אם יש לתקן את המברך יעוי’ בסי’ קמב ברמ”א דבקורא בתורה יש לתקן אפי’ בנגינה אבל כהיום המנהג בהרבה מקומות שאין מתקנים בנגינה או בשינוי שאינו לעיכובא, ובתשובה כתבתי בזה, ואח”ז מצאתי להאב”ד מבוטשאטש באשל אברהם שם שהציע טעם לזה משום כבוד הבריות ואע”ג דעיקר חלק מהנידון שם הי’ להינזף ע”י הרב שהוא ביוש מ”מ בתיקון ז’ ברכות בחופה הוא ג”כ בושה, ולכן גם בזה שייך שפיר לומר כבוד הבריות.

קרא פחות

לגבי עריות קי”ל דמעיקר הדין אין דיני הרחקות רגילים עכ”פ לבני אשכנז (עי’ שו”ע ורמ”ע אה”ע סי’ כא ובאריכות בתשו’ ד”ה האם יש איסור להושיט חפץ לידי אשה שאינה אשתו), ולכאורה מאחר דבאשתו הוא משום קרובי דעתא ושלבו גס בה ...קרא עוד

לגבי עריות קי”ל דמעיקר הדין אין דיני הרחקות רגילים עכ”פ לבני אשכנז (עי’ שו”ע ורמ”ע אה”ע סי’ כא ובאריכות בתשו’ ד”ה האם יש איסור להושיט חפץ לידי אשה שאינה אשתו), ולכאורה מאחר דבאשתו הוא משום קרובי דעתא ושלבו גס בה א”כ בארוסתו לא, ושו”ר שכ”כ אאמו”ר שליט”א בספר בנין בית נאמן עמ’ נה דהוה פשיטא ליה דדין משודכת הוא כדין אשה דעלמא שהנוהגים להקל בהרחקות באשה דעלמא יקלו גם במשודכת היינו בדיני ההרחקות שלא נהגו בהם באשה אחרת כגון בהושטה וכיו”ב.

ואולי יש לדייק כהנ”ל גם מדברי הח”ח בספרו אהבת חסד ח”ג פ”ו בהג”ה דאשה אחר התנאים חמור איסורה כשאר אשה דעלמא לענין ייחוד וכו’ ומשמע דאין דינה חמור אלא כאשה דעלמא כמו לענין ייחוד וכיו”ב (מה שהזכיר שם) שאסורים באשה דעלמא, ויל”ע.

ומאחר שהוא מצד קרובי דעתא א”כ אפשר דה”ה בארוסה בקידושין ג”כ כל עוד שלא נכנסה לחופה ויל”ע ושו”ר שכ”כ בשו”ת ויען דוד סי’ קיח דבארוסה שאסורה ביחוד וגם אין קרובי דעתא לא נאסרו בהושטה.

ויש לדון ולהשוות דין זה להאיסור לדור בסמיכות לגרושתו מה דין נתגרשה מן האירוסין דמבו’ באה”ע סי’ ז ס”י דדין זה אינו נוהג בגרושה מן הארוסין, ואכן מצאתי שכבר יש לזה יסוד בתשו’ הרשב”א ח”א סי’ אלף קפח ובראבי”ה נדה פי”ג ס”ב (צויין במגיה לשטמ”ק החדש לנדה ח”ב עמ’ תרפב) לדמות דיני הרחקה שאסורים באשתו לדיני לנה עמו בפונדקי (גיטין פא ע”א) ששם נתבאר דנשואתו חמורה מארוסתו ובראבי”ה (שצויין שם בהערה) נוסף יותר מזה לחלק מכח זה בניד”ד בין ארוסה לנשואה, ולכאורה סגי בראיה זו לומר דהרחקות אלו לא נאמרו בנשואתו.

אולם מבו’ באה”ע שם סעי’ י דבגייסי אהדדי גם מן האירוסין דינה לענין הנ”ל כמו מן הנישואין ולפ”ז גם בעניננו בגייסי אהדדי יהיה דינה כמו בנשואה.

וכ”ז דלא כמ”ש בשו”ת אז נדברו ח”ה סי’ מח כתב דאולי יש להחמיר בישיבה על ספסל אחד עם משודכתו כמו באשתו (וגם הוא לא ברירא ליה חידוש זה דבתחילת תשובתו מיירי לגבי דברים האסורים מן הדין דאסורים במשודכתו ומשמע דזה הוה פשיטא ליה כשנוגעין משא”כ בספסל לא הוה פשיטא ליה כשאין נוגעין וחיליה הוא רק מצד שיש דברים שאסורים ממנהגא א”כ שמא גם זה בכלל מה שקבלו במנהגא).

קרא פחות

הנה מצינו שמסרו נפשם על ברית ברית מילה בכל הדורות, ואמרי’ בגמ’ ר”פ ר”א דמילה שכל מצוה שמסרו נפשה עליה עדיין עושין בשמחה ומ”מ נראה לענ”ד דאין חיוב דהרי מי שאינו מל בן חבירו אינו עובר בל”ת ולא באיסור כרת ...קרא עוד

הנה מצינו שמסרו נפשם על ברית ברית מילה בכל הדורות, ואמרי’ בגמ’ ר”פ ר”א דמילה שכל מצוה שמסרו נפשה עליה עדיין עושין בשמחה ומ”מ נראה לענ”ד דאין חיוב דהרי מי שאינו מל בן חבירו אינו עובר בל”ת ולא באיסור כרת אלא רק בעשה בלבד (ועי’ מהר”ם שיק יו”ד סי’ רלח) ואפי’ יותר מחומש נכסיו קי”ל (או”ח סי’ תרנו בהג”ה) שא”צ ליתן כדי לקיים מ”ע כ”ש שא”צ לישב על הדבר במאסר כמה שנים.

והאחרונים דנו לענין ביטול מילה אם חמירא לחייבו להוציא כל נכסיו דאפשר שהיא מ”ע חמירא שיש בה כרת (עי’ מנ”ח סוף מצוה ה ושד”ח מערכת ל כלל קז ד”ה וכתב, ואין שייך לזה דברי האבנ”ז ביו”ד סי’ שכא דשם הנידון לענין לשנות זמן המילה דבזה אפי’ בחולי קצת לפעמים ממתינים גם דבביטול מ”ע לגמרי אין מבטלים משום חולי קצת), אבל במרחשת ח”א סי’ מג הוכיח מדברי הגר”א יו”ד סי’ קנז סקנ”ה דמ”ע שיש בה כרת אין מחוייב להוציא כל ממונו וכ”כ בתשוה”נ ח”ד סי’ רכב, ואעפ”כ מסתבר דגם המחמירים עכ”פ יודו דלכה”פ חיוב ב”ד ייהת אינו לענין להוציא כל נכסיו כ”א מישראל (או ב”ד עצמם, ועי’ שו”ת רע”א קמא סי’ מב) על הדבר, ולכאורה אפי’ באב גופיה כיון דקי”ל דהכרת לאו עליה רמיא (כמ”ש באליה זוטא סי’ תקפח סק”ב) א”כ גם להמנ”ח שהזכיר כרת לא מיירי אלא על הבן עצמו ולא על האב ויש לדון מה יסבור המנ”ח לענין להוציא כל נכסיו (או מאסר) על מילת בנו ועי’ בזה באחרונים.

ואמנם לגבי מילת בן בנו (שזהו המקרה שלך שהאב אינו רוצה למול ואבי האב יכול למול בעל כרחו ולישב בבית האסורים) היה מקום לומר שהוא חמור יותר ממילת בן חבירו, דהנה בקידושין ל ע”א אי’ דהאב חייב למול בנו ולא נזכר בן בנו ומאידך גיסא לגבי ללמדו תורה נזכר גם בן בנו, ובספר יחוסי תנאים ואמוראים לחד מרבוותא קמאי (ערך זבולון) כתב דדין חיוב אבי האב הוא רק בלימוד ולא במילה [ועי’ מגדל עוז נחל יג אות יח שחידש שמוטל על היורשין וצ”ב דלכאו’ דבר זה נאמר לכל היותר בממונא היכא דקי”ל שיש שעבוד כמבואר בסוגיות בשלהי בכורות], אבל הרע”א קמא סי’ מב הביא דברי העוללות אפרים סי’ שצב שאם אין אב אבי האב ימול, והזכיר הרע”א שכ”כ הבאר שבע דאבי האב פודה היכא שאין אב, אבל גם ברע”א לא הזכיר שהוא מדיני חיובים כהאב אלא עיקר דבריו שהוא יותר שייך לענין הברכה עי”ש ובסוף דבריו הזכיר ש”יכול” לפדותו וכו’ ולא נראה שנזכר בזה ענין חיובא.

ואם תמצא לומר שיש בזה חיוב ממש א”כ יש לדון כשהאב לפנינו והחיוב מוטל על האב אלא שאינו רוצה ואין מי שיכופנו (להסוברים שיש כפי’ בזה), ולגבי ללמדו תורה מצינו פלוגתת האחרונים בכעין זה כשהאב אינו מטפל בלימוד התורה, דבהמקנה קידושין ל ע”א כ’ דגם כשהאב קיים יש חיוב גם על אבי האב, ועי’ גם ברע”א שם ובברכ”י יו”ד סי’ רמה, אבל בחידושי רבינו מאיר שמחה קידושין שם כ’ דכשהאב קיים אפי’ אינו יכול לשכור מלמד אבי האב פטור.

בשו”ת מהר”ם שיק יו”ד סי’ רלח חידש דבן משומד אין בו דין ערבות של הב”ד ובספר כורת הברית סי’ רסא סק”ב כתב עליו שאין דבריו נכונים להלכה, ועכ”פ אולי המהר”ם שיק מודה דכשיש אבי אב להסוברים שיש עליו חיוב כשאין אב גדרו שונה מחיוב ב”ד, ועי’ עוד ביו”ד סי’ שלד ס”י ובפת”ש שם בגדרי הגזירה שלא למול בן מנודה.

עכ”פ נתבאר דעכ”פ כשאינו האב מעיקר הדין אין חיוב להסגיר עצמו למאסר לשם זה, ויש להוסיף דלענין ישיבה במאסר של גויים אינו ברור שהוא מוצא מכלל פיקו”נ עי’ ב”ק קיז ע”א ובתוס’ שם ד”ה כיון שנפל, ואם המציאות היא שיש שם רבים המתים בקיצור ימים בודאי שיש בזה משום פקו”נ.

קרא פחות

האריך כת”ר כדרכו בחריפות ובקיאות בבית מתתיהו שלו, והביא מאות מקורות בדבריו לענין זה והמסתעף, ואין עניני לכפול הדברים שכבר נתבררו היטב בהרחבה בדברי כת”ר, אבל מ”מ מאחר ששאל לדעתי הקלושה אכתוב בזה הנלענ”ד. הנה בהשקפה ראשונה לכאורה זה לא ...קרא עוד

האריך כת”ר כדרכו בחריפות ובקיאות בבית מתתיהו שלו, והביא מאות מקורות בדבריו לענין זה והמסתעף, ואין עניני לכפול הדברים שכבר נתבררו היטב בהרחבה בדברי כת”ר, אבל מ”מ מאחר ששאל לדעתי הקלושה אכתוב בזה הנלענ”ד.

הנה בהשקפה ראשונה לכאורה זה לא תליא בנידון טבילה בזמנה מצוה או לאו מצוה, דיש מקום לומר שטבילה עצמה כשטובלת באופן המועיל לכו”ע מצוה (וכמו שראיתי גם שציין כת”ר לדברי הקה”י יומא סי’ כא שכתב כעי”ז אם כי הקה”י לא מיירי בטובלת שלא באופן המועיל למצות עונה ובזה יש להשוותו עם הפמ”ג דלהלן למסקנת הדברים שהמצוה בטבילה היא רק למצות עונה), וגם ברכת הטבילה היא ברכת המצוות כפשטיה דגמ’ בפ”ק דפסחים, וממילא הי’ מקום לומר דגם למ”ד טבילה בזמנה לאו מצוה טבילה באופן המועיל יש מקום לומר דיש בה מצוה ועיקר הנידון אם מחוייב להקדים טבילתו מצד שהטבילה תהיה בזמנה אע”ג שמחמת הספק לא ייטהר בטבילתו או באופן שיש מניעה לטבול השתא (עי’ יומא פח ע”א), אבל היכא שיכולה לטבול וטובלת והטבילה חלה ומועלת בדינה יש כאן טבילה כשרה ויש מקום לומר שיכולה לטבול, ואמנם מה שהנוגע בשרץ האידנא אינו טובל משום שכולנו טמאי מתים (עי’ בפמ”ג דלהלן), אבל טבילה שמועלת למצות עונה יכולה לטבול, וציין כת”ר שכך מסקנת כמה אחרונים שיכולה לברך גם כשאין בעלה בעיר (וציין כת”ר דגם בשוחט לכלבים פלוגתא היא ודעת כמה אחרונים דמברך מ”מ י”ל דלא פליגי על השבו”י ח”ב סי’ לו שאם לא יוכל ישראל לאכול מזה לא יברך ולא מיירי אלא ביכול לאכול), ויש מקום לומר דאפי’ להשו”ע שבמצוה דרשות אין לברך מ”מ מאחר שאם יבוא הבעל מועלת טבילה זו שתהא מותרת לו י”ל דסגי בזה.

ודעת הגר”א בריש סי’ קצז דגם למ”ד אין טבילה בזמנה מצוה מ”מ אסור לאשה לעמוד בטומאתה (אולם אכתי צ”ע דלמ”ד טבילה בזמנה אינה מצוה אינה טובלת ביו”כ למה לא תטבול מכח איסור זה להשאר בטומאתה, ועוד דהגר”א קאי על דברי השו”ע דמיירי כשבעלה בעיר, א”כ אולי כוונת הגר”א בטומאתה כשבעלה שם, וממילא אין כאן ראיה ברורה לעניננו), וכעי”ז דעת השל”ה שהביא שם הפמ”ג דטבילת מצוה היא גם כשאין מצות עונה עי”ש.

אמנם הפמ”ג גופיה חלק עליו וס”ל דטבילה האידנא מצוה רק משום מצות עונה ולהשל”ה לכאורה יכולה לברך (אא”כ נחלק כדלהלן בדעת השל”ה), ואפי’ להפמ”ג אולי יש מקום לומר דהיכא שאולי יבוא סגי בזה לשוויי מצוה לברכה (דהפמ”ג גופיה ס”ל ביו”ד סי’ יט שפ”ד סק”ב ששוחט לכלבים יברך כיון שאם ירצה יוכל לאכול וכדעת הרבה פוסקים וכמו שציין כת”ר), אבל היכא דאי אפשר לו לבוא כלל לא (כדלעיל ע”פ השבו”י שאם אינו יכול לבוא כלל יברך), והחת”ס ביו”ד הל’ נדה שם כ’ דאם לא יבוא כלל הו”ל ברכה לבטלה ומשמע אף אם יכול לבוא וי”ל כיון דמחוסר מעשה ואין בכוונתו לעשות מעשה זה ס”ל דלא הוה כטבילה למצוה (ובזה נרויח דלא פליג החת”ס על השבו”י וגם על האחרונים דס”ל שמברך בשוחט לכלבים).

וידוע שיש נידון באחרונים אם לדמות גדר דין הפרשת תרו”מ וחלה לגדר דין שחיטה לענין אם יש מצוה בעצם או רק לתקן המאכל והארכתי במקו”א דסוגיין דעלמא שיש מצוה בעצם ההפרשה ושייך גם לנידונים על איסור איבוד טבל והשהיית דבר שאינו מעושר וחסרונו של אדם המבקש לפטור עצמו ממעשר ומתן שכר של אדם המעשר, ולגבי טבילה לכאורה נחלקו בזה הגר”א והשל”ה ועוד אחרונים מחד דלכאורה ס”ל שיש מצוה בעצם הטבילה (ויש מקום לדחות בדעתם וכדבסמוך), ומאידך דעת הפמ”ג והחת”ס לכאורה דכ”ז רק למ”ד טבילה בזמנה מצוה דאז המצוה לטהר עצמו כל מה דאפשר ואפי’ בספק טהרה אבל להחולקים המצוה רק כשיכולה להטהר לבעלה ועכ”פ כ”ה להחת”ס (ולהפמ”ג יש מקום לומר דצורת המצוה להכשיר עצמה כשיש בזה תועלת אבל יותר נראה דקאי כהחת”ס).

א”כ המברכת תסמוך על דעות הפוסקים דס”ל שיש על האשה מצוה ליטהר ושכן דעת כמה אחרונים שיכולה לברך (ואם נבוא לצירופים אולי יש לצרף דעות הסוברים טבילה בזמנה מצוה שהיא דעת הר”ח אבל צל”ע דאולי השל”ה אזיל כשיטתו וגם י”ל דהשל”ה דמיירי בטבילה בשבת ת”ב מיירי מצד שאר קריבות עכ”פ לשיטתו משא”כ כשאין הבעל בעיר אפשר דמודה), אבל לכתחילה אין לברך מאחר דבספק ברכות אין מברכין ודעת החת”ס שלא לברך וכך פשטות דעת הפמ”ג (עכ”פ כשאין הבעל יכול לבוא).

קרא פחות

הנה המסיתים והמדיחים עצמם לא יועיל לדבר עמהם מאחר שכל דבריהם אינם מכח בקשת וחיפוש האמת וגם לא קרוב לכך אלא אך ורק במאמצי כח להרגיע המצפון שלהם, ואפיקורוס ישראל כ”ש דפקר טפי, אבל מאחר שיש לפעמים תלמידים השומעים אותם ...קרא עוד

הנה המסיתים והמדיחים עצמם לא יועיל לדבר עמהם מאחר שכל דבריהם אינם מכח בקשת וחיפוש האמת וגם לא קרוב לכך אלא אך ורק במאמצי כח להרגיע המצפון שלהם, ואפיקורוס ישראל כ”ש דפקר טפי, אבל מאחר שיש לפעמים תלמידים השומעים אותם הדיבורים ואין משנתם סדורה בידם לדעת למה הדברים אינם נכונים ונרתעים לאחוריהן עד שנפשם חוזרת עליהן, לכך אכתוב השורות הבאות עיקרי חלק מהדברים לבאר מה שאין ממש בדבריהם ואם היה חכם יוסיף מדעתו.

והנני להקדים שבאמת לא יועיל ויכוח בזה לשום צד דיסוד הויכוח עומד ברוב המקרים בשרשים עמוקים בעניני יסודות הדת, דהם סבורים שתכלית האדם הוא ליהנות בעוה”ז בכל מה שיכול ואילו תכלית האמיתית היא עבודת ה’ וכל המפריע לזה דינו מפורש בפוסקים.

וכמו שלא שייך לדון בגדר נ”ט בר נ”ט בצלי שנגע במבושל עם אדם שאוכל נבלות בפרהסיא וכשמסיים לאכול אינו מבקש אלא אך ורק שיביאו לפניו עוד, הכא נמי אין שייך לדון בעניני כבוד התורה עם אדם הרומס דברי תורה ועבר על כל תרי”ג מצוות כסדרן ושלא כסדרן, ובודאי שאין מצופה ממנו שיבין כל מיני ערכים שמכח הקליפה המלפפתו מתכחש כל כמה דאפשר שלא להכיר באמת.

ולכן אנן בדידן כשדנים בשאלותיהם נבוא לכל היותר לדון בהם בדיני תורה בהלכה ובהשקפה להבנת הדברים, והם לא יבינו זאת ולכן אין צורך לדון עמהם אלא אם כן נרצה להסביר להם ראשית מי ברא העולם כמו שמסבירים לתינוק היודע לדבר לאט לאט עד שיבינו כבר הכל, אבל זה אינם רוצים לשמוע משום שתכליתם בעולמם הוא להפקיר עצמם ולעשות מה שלבם חפץ ולשכוח יום המיתה ויום הדין ואם יחשבו על תכליתם בעולמם יצטרכו לעשות חשבון הנפש וזה אינם רוצים לעשות, וכל ענין ההסתה עיקרה הוא בהרגעת המצפון כמו שכבר אמרו כן להדיא שונאי ישראל שכל מלחמתם בשומרי התורה הוא אך ורק כדי להרגיע את מצפונם המעיק עליהם ביודעם שהם כלי ריק מכל ערך.

עוד יש להוסיף כי לפעמים רואים אפילו חרדים שאוחזם בלבול קצת וסוברים שעכ”פ מידי קפידא לא יצאנו וצריך לרצות דעתם כמו שצריך לצאת ידי כל אדם, ולכן חובה לשנן ולחדד כי מובילי המאבק כנגד הקב”ה ותורתו טעמם ונימוקם מבוסס על ההזיה שכל מה שיש כאן בעולם כולל עצים ובעלי חיים וכל המנגונים שעדיין לא גילה המדע אפס קצהו הכל לדעתם נברא מפיצוץ אוטומטי, והם אומרים זאת בפה מלא ובריש גלי באופן מוצהר שזה מטרת המאבק שלהם כדי לומר שהקב”ה לא ברא העולם ואין לו בעולמו כלום עפ”ל.

ובאמת אדם הסבור כן שיש דבר בעולם שנברא מפיצוץ היה צריך לקבל טיפול רפואי, אבל אצלם הוחזק דבר זה כודאי להשביע יצרם ולהשקיט את מצפונם לעשות מה שלבם חפץ, ולכן זה נהפך להם לנחלת הכלל, אבל הצופה מן הצד חובה לזכור שאין אמונה זו אלא שיגעון ואפילו השטן בעצמו מגחך עליהם שקבלו על עצמם אמונה זו כדי שיוכלו לשמוע לו, אבל עכ”פ פשוט וברור שכל אחד שנוהג במנהג שטות ומחמת זה רוצה לשנות ולהפך סדרי עולם אין צריך להתחשב בדעתו כלל.

והרי זה דומה למלך שבנה בנין מגורים והושיב שם כמה דיורין אשר בחר בטוב לבו שישמשו לפניו ויאכלו על שולחנו, ויהי בבוקר יום אחד ויקם אחד מן הדיורין בשחר ויספר הנה חלמתי חלום הללה והנה בחלום ראיתי שמתחילה מדבר היה כאן ובא לכאן עגל והמליט בנין זה וכל אחד דר בבית אחד בבנין זה אשר יצא מן העגל הזה, וממילא אין אנו חייבים למלך כלל אלא בואו ונבלה ימינו בבהלה ובתוהו כדי לשמח זה את זה לעשות שויון בנטל, וימשוך את כל באי הבנין אחריו ויאמינו בו, ויהי שם ילד אחד מסכן וחכם שזכר את המלך ואת חובותיו ויודע מה מוטל עליו, האם יתחשב בדעת שוטים זו הסובר שהבנין נעשה מן העגל הרי יום יבוא ויבוא המלך ליטול דין וחשבון וישמח לקראת חכמים ויצטער לקראת טפשים, והיה ביום ההוא לא יועילו לו חלומותיו ודבריו של אותו השוטה ולא יוכל לגאול חביריו מן השאול כי נורא היום ההוא.

המלך זה הקב”ה והשוטה אלו המסיתים והמדיחים המנסים לשכנע עצמם על דבר החלום שהעולם כולו נברא מפיצוץ, והחכם אלו היראים העובדים את ה’, ובזה גם אם יאמרו להם אלף פעמים שאינם משרתים הציבור וכיו”ב הרי כל דיבורים הללו אינם מעלים ולא מורידים, דהרי באמת כל דיבורים הללו שאומרים השקועים בעולם התוהו לא נועדו אלא לשחרר מעליהם עולו של הקב”ה שזה המוטל עליהם באמת.

ויש לזכור דאליבא דאמת עפ”ד התוה”ק גם המכנים עצמם חילונים אסור להם להשתמד בצבא השמד אלא מוטל עליהם בכל רגע ורגע לשוב בתשובה שלמה ולקיים כל תרי”ג מצוות כהלכתן ולא יועילו לזה שום תירוצים כשיעמדו לדין וחשבון לפני גבוה, וכידוע שהגר”א ראה משומד אחד שאכל פת בחזיר ויפנה אליו ויאמר לו הגר”א הקב”ה נשפט אותך גם על מה שלא נטלת מים אחרונים ואצ”ל על מים ראשונים ואצ”ל על מה שאכל פת בלא ברכה ואצ”ל על שאכל דבר אחר דהכל מוטל לפניו לגבות חובו אחת לאחת למצוא חשבון פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול.

ויש להוסיף בזה עוד דהנה אנשי מלאך המות מנסים לצייר ציור כביכול אותם המופקרים מחללי השבת ואוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר העסוקים בכל דברים מכוערים שבעולם וכל מילה ותיבה שמוציאים מפיהם מלאה בחוצפה ושחץ וחוסר דרך ארץ ובכל יום נלקחים לבית האסורים על פשעיהם ואין צורך לומר מה שקוראים הם בשם “חינוך” שלהם המרגיל ו”מחנך” לכל דבר אשר בשם רוע וסכלות יכונה.

וכדי להפטר מכל נקיפות המצפון פיתחו אגדת עועים כי הם הם האנשים המוסריים הדואגים לשויון ולעזרה לציבור ואילו היראים שהם מקיימים תרי”ג מצוות ולא חיסרו אפי’ אות אחת ומדברים בדרך ענוה ודרך הארץ ומדקדקים בכל דרכיהם קלה שבחמורה בק”נ בדיקות וחקירות וכ”ש מדקדקים במצוות שבין אדם לחבירו ומטיבין לכל סובביהם, הם הם שאינם דואגים לציבור, עפרא לפומייהו, הרי זה דומה לאותו משל שבאו שבעים זאבים לבוא ולדון על מה באה הרעה ואמרו על הכבשה כי הזאבים כולם צדיקים גמורים אבל לא מצאו שום עון לאותה כבשה ולכן פסקו עליה שעונה גדול מנשוא מכיון שאוכלת שיירי סעודת הזאבים באשפה אשר שדדו הזאבים מן הרועה שני כרעים ובדל אוזן, ונמצא שהיא חיה על חשבון הציבור.

והנה זה ידוע שכל אחד ואחד מאותם המופקרים כשקם בבוקר ליום חדש מלא תועבות אינו חושב כלל לעזור לציבור וכל מחשבותיו למלאות בטנו והרבה פעמים בדרכי רמאות משונים וחמורים זה מזה (ובדידי הוה עובדא כשעסקתי כמה פעמים בעניני כספים עם אחדים מאותם המופקרים ונדהמתי בכל פעם מחדש לראות הגזילות שמנסים לגזול על כל צעד ושעל והדברים אמיתיים), ומאידך גיסא ציבור היראים שאנו חיים בהם כמה גמחי”ם יש קטנים וגדולים מכל המינים והסוגים (באזור חילוני לא קיים כלל מושג כזה גמ”ח והרי זה מחוק מהמילון שלהם), כללו של דבר כל אחד ינסה לעזור את חבירו וגם בביהכנ”ס ובקהילה תוך כדי דיבור כשיראו אחד שצריך עזרה מיד כל אחד ינסה חלקו מה יכול לעזור (בדידי הוה עובדא שנתקלתי באזורים חילוניים איזה פעמים ושאלתי עוברי אורח כיצד מגיעים מהכא להתם וזה מראה בימינו וזה מראה בשמאלו שקרי שקרים דברים שלא היו מעולם עד שעבר זמן ניכר לבטלה והדברים אמיתיים ואחר שאירע כן כמה פעמים איני סומך על דבריהם כלל כדבר ודאי).

ולסבר את האוזן אם נמצא אחד מן הפוקרים המופקרים מדבר דבר חוצפה וגסות אפילו הוא כבן שבעים שנה לא נתפלא כלל כי זוהי השפה שלהם, ואם נמצא אחד חרדי אחד לכמה אלפים שידבר דבר זה וזקנו יורד לו על פי מידותיו שידבר אפילו רק שפה קצת שאינה נאותה נתפלא מאוד כי אין זו שפת בני ישראל כלל.

וכן אם יבקש עני צדקה במקומותיהם במושבותיהם כמה שעות יעברו עליו וכמה הרפתקאות עד שימצא לחם לאכול ויבוזו ילעיגו לו יניעו ראש אתה אוכל לחם חינם כסדום בשעתה, ואילו בני ישראל הכשרים כמה עניים סמוכים על שולחנם וזוכים במצוות צדקה במעשר או בחומש למען דעת צדקות ה’ ולהלך בדרכיו של הקב”ה, וכמה ראו בין בני לבין בן חמי, ועכשיו כדי להשקיט המצפון הוכרחו לומר שאותם המופקרים הם הדואגים לציבור במה שאוספים לעצמם הררי זהובים.

ויש להוסיף בזה עוד דבאמת בני ישראל הכשרים כל ישראל קרובים זה לזה כי מה שמאגד אותם הוא עבודת ה’ ותורתו אבל הפוקרים המופקרים אין באמת שום דבר המחבר ביניהם כי באמת אין שום כלום ביניהם אלא כל המקשר ביניהם הוא ההעדר והחושך שהם משותפים ביניהם שאין להם שום ערכים ומצוות וחוקים ומשפטים צדיקים והם נערים המנוערים מכל דבר שבקדושה וזה הדבר היחיד המקשר ביניהם במה שהם כולם בני כלי ריק כעגלה הריקה בשעתה, ונמצא שאין להם שום מעלה על פני המלאים במצוות כרימון דהרי לעולם המלא הוא יותר מן הריק ובכלל מאתים מנה, ואוי להם שזה הדבר המקשר ביניהם ועל זה יטענו שהם הדואגים לטובת הציבור.

ויש להוסיף עוד בכ”ז דהם מקימים מלחמות עם או”ה ומתרעמים עלינו שאין אנו מצטרפים להם, וידוע שהרבה מהציבור החרדי כלל אינו מבקש להיות תחת ממשלתם ואם הי’ שייך להיות דרים פה תחת ממשלת או”ה היו מעדיפים בכך וכ”ש אם הם גוזרים עלינו גזרות רעות בודאי שהרבה אין מעונינים כלל לא בממשלתם ולא בחיילותיהם ושנים רבות לפני שבאו לטמא את ארצנו היו יושבים כאן יראי ה’ שומרי תורה תחת ממשלת או”ה ומה להם כי נזעקו ואין להם אלא להלין על עצמם, והרי זה דומה לילד אחד מבני המשפחה שהחליט לפתוח במלחמה עם ילדי השכנים ולהציק להם ועכשיו הוא יושב ומתרעם למה הילדים השלמים בדעתם אינם מצטרפים אליו למלחמותיו שקשה לו לנהל את מלחמותיו לבד, הרי צריך שויון בנטל, וכבר כרע תחת עול טירחת השכנים המשיבים לו מלחמה שערה, אין לו אלא להלין על עצמו ודי בזה.

ויש להוסיף דמטבע הדברים הלומדים שרגילים להסתובב בין בעלי שכל ומחודדים בתורה סבורים שכל העולם כך הם וממילא מפחדים מה יש לאותם רשעים מופקרים לטעון בחכמתם, אולם האמת שהטפשות והבערות במחנה שלהם נורא, והרבה מהם רדודים ממש וטענותיהם א”א לדון בהם כלל מרוב טפשותם, וטפשותם מחמת שאין לומדים ועסוקים בהבל וא”א להאריך בזה מידי.

ומאחר שיש להם מצפון על מה שמכלים בהבל ימיהם נתנו עיניהם בלומדי התורה להכפישם, אבל בודאי שהם מופקרים ומעולם לא חשב אדם להצטרף למחנה שלהם כדי להיות מוסרי יותר, אלא אדרבה כל מי שלא הצליח לאחוז בעץ החיים נפל לדרך המות שלהם, ומה שעובדים כל מחשבתם הוא לצורך עצמם וכמ”ש ברפ”ק דע”ז וכל ימיהם יגעים להתעשר ואילו לצייר ציור כאילו מבקשים לעזור לציבור הוא להפוך הקערה על פיה (מלבד השקר הנורא שכל ממון המדינה מגיע מהם בעוד עשירים רבים שותו”מ ולצערינו שקר הנאמר פעמים רבות נעשה אצלם כאמת).

ומה שמקבלים תקציב קטן מהם הוא זכות הקיום שלהם וגם במוסדות שלהם מקבלים תקציבי עתק והוא ממש לועג לרש לומר שאנו מקבלים הסכומים דהם מקבלים כל העלות של המוסדות שלהם ואין משלמים כלל והעובדים במוסדות שלהם מקבלים סכומי עתק שאין מתקבלים במוסדות שלנו כלל וכל טענתם הוא מחמת שאין המוסדות שלנו מתנהלים לפי הכללים שלהם והוא ממש חוכא ואיטלולא כי החינוך שלהם הוא רק מוליד רע בטבע האדם בכל מה שאפשר ומגדל פושעים ומופקרים ותאותנים ורוצחים, ובאמת היו צריכים לשנות כל המוסדות שלהם לכללי התורה אם היו רוצים לראות פירות בעמלם לראות זרע בירך ה’ אבל עונות גרמו ויש לאל ידם לעשות רע לעצמם אבל בודאי שאין מוסדות החינוך האמיתיים צריכים לנהוג כפי כללי הטומאה והרשע שלהם שהוא תכלית הרע שבעולם, ובודאי שאין צריכים מוסדות האמת לקבל פחות מכספי הציבור רק מחמת שאין הולכים לפי כללי הרשע שלהם, ומה שבכ”ז מקבלים מעט מן המעט מיד עומדים עלינו לכלותינו בצוחה רבתי שאנו חיים על חשבונם.

וליהוי ידוע שע”פ דין תוה”ק לא רק שאיננו חייבים לישא בנטל שלהם אלא שדינם הרבה יותר חמור מזה והדברים מבוארים בש”ס ופוסקים.

והם נוהגים ברציחה בהפגנות החרדים אך ורק בשנאתם לחרדים ואין בזה שום טעם העולה על הדעת שכן אין שום מציאות של רציחה כזו בשום מדינה מתוקנת ואף לא במדינתינו ואין לזה הסבר אלא שנאה רשמית המקלקלת את השורה ופשוט שבמדינה מתוקנת היו מענישים לא רק השותפים בזה אלא כל המחפים עליהם ג”כ (וגם לכבול עשרות אנשים במאסר על שאחד מהם שבר חלון או עציץ למשומד אחד שכל מעשיו שאול ואבדון הוא דבר שאינו שייך אלא בזמן המלכים הקדמונים ובודאי שבמדינה מתוקנת היו מניחים במאסר את השופט עצמו ששפט המשפט הזה).

ואין סוד שכל מקום הקלון והבושה שלהם שהם מכנים בית משפט השתדלותם בזה היא לשפוט כל דבר כנגד שומרי התורה, וכמעט שלא אירע דבר שנוגע לתורה ולמצוות שלא עשו שם משפט כנגד התורה אפי’ באופן הרחוק מן השכל לחייב את הזכאי ולזכות את החייב העיקר שיצא פסק “משפט” כנגד יוצרם ובוראם והזן ומפרנסם ומכלכלם בכל רגע ורגע, והדברים ידועים וא”צ להאריך בהם.

(ובאחד מקרובי הוה עובדא שהיה לו שוכר חילוני שלא שילם שכירות כלל במשך מגוריו זמן רב וכשהביא הדבר לבית משפטם וראו שיש בזה חרדי שתובע לחילוני הכריעו בחכמתם שהוא פטור לגמרי כי אין ראיה שלא שילם וכהנה בלא מספר וכידוע שהמשומדים ביותר כל מהותם הוא לטעון בכל יום ויום טענה משפטית כנגד התורה ולומדיה ומקיימיה ואין שום שייכות בין דברי הרשעים הללו לשם משפט ומה להם ולשם משפט אלא יעשה בהם הקב”ה משפט אמת וכעל גמולות כעל ישלם חמה לאויביו ונקם לצריו ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו).

ובאמת כשהם נוהגים בדרכי רציחות כנ”ל הם מלמדים אותנו למה להתרחק מהם יותר ויותר והרי זה דומה לרוצח שאומר איני רוצח והרי מי שיאמר שאני רוצח ארצח אותו ובזה יושתקו כל האומרים שאני רוצח וכולם יידעו שאיני רוצח (נ”ב אין בדברים אלו משום מתן הכשר על הפגנות ויש להיוועץ בגדו”י בכל ענין זה).

וכתב הגר”א וסרמן בקובץ הערות (בביאורי אגדות) דאין חילוק בין היאבעסקעס הגרים בחו”ל ומדברים אידיש לבין הציונים הדרים בת”א ומדברים עברית שעל אלה ועל אלה נשבע הקב”ה שאין שמו שלם ואין הכסא שלם עד שיימחו שמם מן העולם.

קרא פחות