הרב עקיבא משה סילבר - שאלות

הרחבת השאלה בזה, דהנה סדר הימים הראשונים בכל שנה הוא משכו, שור, קדש, כסף, פסל וכו’, ובשנה זו הסדר הוא משכו, שור, ראה אתה, קדש, כסף וכו’, וכמבואר בשו”ע סי’ תצ ס”ה (והטעם משום שפרשת ראה אתה כוללת בה פסל לך ולכך מאחר שכבר קראו ראה אתה בשבת אין קוראין פסל וממילא מאחרין כל יום לקרוא יום האתמול עד ב’ ימים האחרונים שמשיגים אז את הסדר אחר שלא קראו פסל לך).

והנה מבואר בפוסקים בסי’ הנ”ל (במהריק”ש ופר”ח ופמ”ג ובה”ל) דאם טעו הציבור ביום א’ דחוה”מ וקראו מה שקורין בתאריך זה בכל שנה שהוא אם כסף במקום מה שקורין בשנה זו קדש לי יקראו למחר קדש לי.

ונשאלתי מה הדין כשיש בציבור מיעוט שקראו אתמול כדין מה יעשו הציבור אם יש לחשוש למיעוט הציבור או לא.

ולכאורה יש לפשוט ספק זה מדברי המשנ”ב בסי’ קלה סק”ז שכתב בשם השער אפרים וז”ל, אם בטלו הקריאה בביהכ”נ אחת ורוב הצבור מביהכ”נ זה שמעו קרה”ת בביהכ”נ אחרת א”צ להשלים אבל אם רוב הצבור לא שמעו כלל אף על פי שיש שם בתי כנסיות אחרות שקראו שמה כדין מ”מ אותן שלא שמעו הקריאה והם רוב הצבור של ביהכ”נ זה צריכין להשלים הקריאה עכ”ל.

ומבואר מדבריו דמצד הדין אין מטילין על הציבור לקרות מה שלא קראו היחידים, וכ”ש בניד”ד שהמיעוט עכ”פ שומעים מידי בקריאה”ת ואי”ז פשוט שלא יוצאים יד”ח קריאה”ת מה ששומעים שוב מה שקראו יום אתמול כיון דסו”ס קורין מענין החג (דדוקא לכפול באותו יום אין כופלין היכא דאפשר כמ”ש בשו”ע ס”ס קלז).

והנה אם ירצו הרוב לוותר למיעוט ולקרות לאחד מן הקרואים אם כסף הרשות בידם, דהרי שניהם לכאו’ מענין השייך למועד ושניהם בכלל עד שלא יפסוק המתורגמן כיון שאין רחוקין כ”כ בתורה וכמבואר בסי’ קמד ס”א עי”ש, אבל אין מחוייבין מן דין הרוב לוותר למיעוט וכנ”ל.

ועי’ אג”מ או”ח ח”ב סי’ כג דהיחידים יכולים לחוש וכו’ ואמנם שם מיירי באופן שהיחידים לא שמעו אבל אם היחידים שמעו ג’ פסוקים ואי”ז בסדרא של שבת מן הדין יצאו היחידים כמבו’ בסי” קלז ס”ג ועי’ גם באג”מ שם ולכן בניד”ד אין מחוייבין הציבור לטרוח לצורך היחידים כלל.

ואמנם מגוף הדברים הנ”ל של המשנ”ב בשם השער אפרים הי’ מקום לחלק ולומר דדוקא התם שהציבור מבקשים לעשות כסדר ולקרוא הפרשה במנין שלא קראו אז יש כח לציבור לבקש תפקידם משא”כ בניד”ד שהרוב הציבור מבקשים לשנות מן הסדר הי’ מקום לדון בזה בפלוגתת הגרי”ס והגרח”ק (עי’ בשערי אמונה פאה), אבל למעשה מבואר במשנ”ב בשם השער אפרים הנ”ל דגם באופן הפוך שהיחידים לא שמעו אין בידם לכוף הציבור לקרוא אע”ג דבמנין שלא קראו בו כלל עסקי’ אלא רק שמעו במנינים אחרים, ותו לא מידי.

היוצא מזה דהציבור קוראים כפי הרוב והיחידים יוצאים בזה יד”ח ג”כ ואם ירצו הרוב לקרוא לפנים משורת הדין ב’ הקריאות הרשות בידם.

בשו”ע יו”ד סי’ רא סמ”ח מבואר שצריך שיהיה הצינור מחובר לקרקע אם הוא מק”ט, ומבואר בחזו”א יו”ד סי’ קכו סוף אות ט דה”ה אם הוא מחובר בחלקו, וכן משמע ג”כ בנוב”י מהדו”ת יו”ד סי’ קלח דסגי אם הוא מחובר בחלקו [אלא דאי’ שם שצריך שיהיה מתחילתו עשוי לחיבור ועי’ בזה בחזו”א שם].

ועי’ בלבושי מרדכי יו”ד מהדו”ג סי’ כט שכתב שבחיבור לחוטי ברזל אינו מועיל כיון שיכול לפסקו ע”י הדיוט, והובא בדרכ”ת על השו”ע שם, ומבואר ג”כ דעכ”פ א”צ חיבור כולו.

ומ”מ עיקר הנידון בסמ”ח הוא מצד המשכת מים כשרים שלא יפסלו אבל לענין להכשיר מים פסולים באופן שמועיל להם המשכה עי’ בשו”ע לעיל סעי’ מו ובש”ך שם ס”ק ק וכן במשנ”ב סי’ קנט סק”מ בשם הפמ”ג.

מצינו כמה איסורים דומים, א’ איסור גילוי שהוא רק במים יין וחלב (משנה תרומות פ”ח ועי’ בטור אה”ע סי’ קטז), אבל לא בשמן (ועי’ בספר שמירת נפש להרב שציגל שהביא דעות הראשונים בזה ומ”מ להלכה אין בזה איסור גילוי עכ”פ במקרה רגיל, ועי’ מה שדן שם לענין שמן למצוה), ומאידך מצינו במשקין מזוגין שעבר עליהם הלילה וכן בשום בצל וביצה אבל לא בשמן, ולכן אין לאסור להשתמש בשמן זה אם יודע שהוא נקי.

ברמ”א חו”מ סי’ שמח ס”ב הביא בזה ב’ דעות דהטור מתיר והמרדכי אוסר, ולמעשה אין להקל בזה מכמה טעמים, הא’ דקי”ל שאסור לגנוב דעת הגוי בגמ’ דחולין ומשמע דלהטעותו ג”כ אסור (עי’ בסמ”ע שם), והב’ די”א דגזל גוי דאורייתא [ואמנם הרמ”א האה”ע סי’ כח ס”ל דהוא רק מצד קידוש ה’ כפשטות דעת רש”י אבל אינו מוסכם לכו”ע], ולשיטתם לכאו’ להטעות הגוי יהיה אסור דרק להשיב טעות אין חיוב אבל להטעות שיוציא ממון בטעות לכאו’ לשיטתם הוי גזל, והג’ דהרמב”ם דרב גובריה ס”ל שאסור להטעות לכתחילה כמ”ש הבאה”ג, והד’ שאם יוודע לגוי שהטעהו ואז יהיה בזה חילול ה’ ובאופן זה הרי אסור, ובאופן זה שמטעה לכתחילה שאין ברור ההיתר יש לצרף חשש זה ג”כ, והה’ דהרי לכו”ע יש בזה קידוש ה’ אם מראה שנזהר שלא להטעותו, והו’ שכתב בבאה”ג שם שכותב לדורות שראה אלו שהטעו הגוים ונתעשרו ונכסיהם ירדו לטמיון ויש שהחזירו אבידה לגוי בדבר חשוב והצליחו כמ”ש בספר חסידים.

נדה כד ע”ב עביד מיהא כוותיה דרב, הלשון מיהא בד”כ משמש כמו הלשון עכ”פ בלשה”ק שמובנו לכה”פ, וכאן לכאו’ הו”ל למימר אדרבה לאידך גיסא דהרי אומר לו להיפך ממה שסבר, ואולי י”ל דהכי קאמר ליה מאי דעתיך לחומרא הרי חומרא דאתי לידי קולא הוא דמאידך יש להחמיר כהצד השני, וכי תימא אין הכי נמי נחמיר בתרווייהו מ”מ הבריות יבואו להורות קולא מתוך חומרא ולא יתמידו בזה להחמיר כב’ הצדדים, אלא עביד מיהא לחומרא בפרט של ימי טהרה שלא תתן לה ימי טהרה, ומה שתקשה שסו”ס אתי לידי קולא לענין ימי טהרה אין לך לחשוש לזה דקי”ל כרב בין לקולא ובין לחומרא, או י”ל כעי”ז בנוסח אחר קצת, דמאי דעתיך כשמואל אדרבה אם תפסוק כשמואל אי”ז חומרא דאתי לידי קולא, וכי תימא א”כ מאי אעביד כדי שאעשה לחומרא, עשה כרב שיש בזה חומרא לענין ימי טהרה ואין לך לחשוש שהוא קולא לענין יימי טומאה דהא קי”ל וכו’, ומ”מ הפשטות הפשוטה של הגמ’ דר”ל מאי דעתיך להרוויח להורות כשמואל משום דלחומרא א”כ לא ארווחת לענין חומרא דאדרבה וכו’ אלא יש לפסוק כרב דבזה אמנם לא מרווחת חומרא אבל מרווחת דהלכתא כוותיה דרב ואפי’ לרווחא דמילתא אין לחשוש להחמיר כשמואל דכרב הלכתא בין לקולא ובין לחומרא.

לא.

מקורות:

הגר”מ ויא (בדיקת המזון כהלכה ח”ב עמ’ 150 וח”ג עמ’ 718 ור’ גם קיצור בדיקת המזון כהלכה עמ’ 98).