בשו”ת שאלת יעב”ץ סי’ יז כתב להוכיח מדברי הגמ’ בגיטין סב ע”א דגם מי שאינו בביתו אסור לאכול קודם שיתן לבהמתו, וכ”כ להוכיח מדברי הגמ’ הנ”ל במשנ”ה ח”ד סי’ כד, ומ”מ גם לפי הוכחתם אין עדיין ראי’ מדברי הגמ’ שגם במקום רחוק ממש אסור.
ויעוי’ בבה”ל סי’ קסז שהביא דעת מהר”ם (תשו’ סי’ שב הובא במג”א סי’ רעא סקי”ב) שאיסור אכילה קודם לבהמתו הוא דאורייתא וששאר פוסקים חולקים על זה, ותלה בנידון זה אם יכול להפסיק בין ברכה לאכילה בדיעבד כשבירך ועדיין לא נתן לבהמתו, ומשמע דעיקר מה שתפס המשנ”ב הוא שאינו דאורייתא אלא אסמכתא.
ובכה”ח שם הביא דברי האוה”ח עה”ת (בראשית כד יט) שכ’ דבצער גדול יכול לאכול קודם שיתן לבהמתו (ובאוה”ח ליתא ‘גדול’) ויש מקום לומר דזה גם לפי הצד שהוא דאורייתא דמה שבהמה קודמת לאדם לאכילה הוא להנאת האדםדבבהמה הוא אכילה ובאדם הוא אכילה דכוותה, אבל לא שמענו לדחות צערו של האדם להצריכו להצטער, ויעו’ ביד אפרים על השו”ע שם דמשמע שהוא מעין דין קדימה שיש לבהמה על האדם מצד שהפרנסה באה לעולם בזכות הבהמות שאינן חוטאות בדעת, וא”כ י”ל דהוא לכל היותר דין קדימה בדכוותה ולא יותר מדיני קדימה האמורים בסוף הוריות דגם שם הנידון בפרנסה כנגד פרנסה או בהצלה כנגד הצלה וכיו”ב, אבל בפרנסה כנגד הצלה או באופן אחר שכל אחד הוא צורך אחר אינו מוכרח שבהמה קודמת [ובאמת מה שבהמה קודמת לאדם הוא חידוש והבו דלא לוסיף עלה].
ולפ”ד האוה”ח הללו לכאו’ יוצא שאם יש טירחא חריגה לחזור ולהאכיל את בעל החי פטור מללכת לשם, ואולי גם דברי היעב”ץ הנ”ל יש להעמיד רק בטירחא קצת.
(ועדיין יש מקום לדון דלכאו’ הי’ שייך ע”ד זה ליישב גם איסור הפסק בברכה דגם אם הוא דאורייתא להביא לבהמתו מ”מ אין קדימת הבהמה דוחה הפסק ברכה, וביותר דהרי יש כאן כבוד שמים ואע”ג דבהמה לאו בת מחילה היא אבל אם היתה בת מחילה הו”א דכל דבר שישנו במחילה נדחה מפני מצוה, עי’ בתוס’ שבועות דף ל’ ע”ב גירסתם בגמ’ ברכות יט ע”ב ואכה”מ).
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 128
מק"ט התשובה הוא: 149094 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/149094