תשובה

שאלה

לכבוד מו”ר הרה”ג שליט”א אחדשה”ט 

א) ב”ב קעא רשב”ם ז”ל ת”ר שטר שכתב בו זמנו בשבת או בעשרה בתשרי – כגון במקומות שמונין לחדשי החמה וכתב בשטר בט”ו לירח פלוני כו’, לכאורה לשון ירח לא שייך אצל חודשי החמה.

ב) קעב.

ג) רשב”ם קעב: ד”ה אמר רב הונא כו’ הול”ל כדלקמן ממך כו’ 

ועיין שם בהגהות הב”ח שהגיה כדלקמיה וצ”ע כוונתו בזה

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

שלו’ רב

א.

בפשוטו נראה מצד הלשון הוא נכון אבל כנראה אחר שהורגלו לכתוב לחודשי הלבנה כן אגב זה הורגלו גם מלימות החמה, ובאמת גם הלשון חודש אינו פשוט כ”כ מעיקרו מצד הלשון שהוא שייך לחדשי החמה, ועי’ במלבי”ם פ’ בא שמות יב מה שהאריך בזה ובענין הנושא כאן דרך בזה דרך אחרת עי”ש.

ב.

כותבין הרשאה הוא סוגיא בפנ”ע, עי’ שו”ע חו”מ סי’ מט ס”ז בסופו.

ג.

יתכן שהיו לו כתב יד מקוריים יותר וידע שזהו סגנון הרשב”ם האמיתי, עי’ עירובין נג ע”א ורש”י שם ד”ה דייקי לישנא שכתב, דדייקי לישנא – לחזר באותו לשון שהיו שומעין מרבן, ועל ידי שהיו שומעין על פי שמועה אחר שמועה היו נותנין בהן סימן זו אחר זו, ומתוך כך שהיו מדקדקים בלשון – יודעין להניח סימנין נאין, ואינן משתכחין מהן עכ”ל.

ואח”כ [לאור המשך התכתבות] ביארתי עוד: ככל הזכור לי לע”ע חדשי החמה אין להם שום משמעות ע”פ התורה, רק תקופות החמה יש להם משמעות, ורק לאחר שהתרגלו בני אדם לקרוא לחדשי חמה חדשי חמה השאילו לזה ג”כ שמות מחדשי הלבנה.

ואם יש לתורה משמעות בחדשי החמה זה רק אחרי שבני האדם החליטו לקרוא לזה כך, ככל דינים הנקבעים ע”פ דרכי ולשונות בני האדם.

***

שאלה

רב לומד שדניאל גזר.

תודה על התשובה.

רמי פלר

***

תשובה

בע”ה ו’ אדר תשע”ח

שלום רב

כנראה שבימים הקדמונים היו ילדים שחכמתם היתה גדולה, ועד הדורות האחרונים היו צעירים שחיבורים שחברו בצעירותם שינו פני העולם, כמו ביהגר”א שנכתב בצעירות וכן הש”ך ועוד, וכנראה שבדורות הראשונים היו יותר צעירים שבאו למעלות גבוהות, וגם כן בדורות הראשונים ידעו לחלוק התייחסות לצעירים ע”פ חכמתם ולא היו חולקים התייחסות לפי סיבות החיצוניות בדוקא כבדורות האחרונים, מאחר ואז היו ג”כ יותר חכמים להכיר אדם ע”פ חכמתו, משא”כ בדורות האחרונים שקשה להכיר אדם ע”פ חכמתו, לכן בדורות האחרונים לפעמים תולים ההתייחסות בד”כ בסיבות חיצוניות למיניהם.

וגם מצינו מלכי יהודה שהיו קטנים מאוד בזמן מלכותם.

ומ”מ מש”כ [דניאל א, ד] ילדים, אינו בא לומר דוקא ילדים קטנים, אלא לאפוקי זקנים שאינם ראויים לעמוד בהיכל מלך, עיין בספר הנקרא “מדרש חדש” מה שהוא מחז”ל לפרש פסוק זה מ”ט לא מועיל שיביאו זקנים אלא דוקא צעירים, ויש להוסיף עוד שאפילו מלך קטן אין כבודו בילדים קטנים שיעמדו לפניו לשרתו ולישא פניו, כ”ש נבוכדנצר שהיה מושל בכפה, מסתמא הילדים שהביאו לפניו הכונה שהיו בחורים, ובמשנה בסוכה איתא וארבעה ילדים מפרחי כהונה.

וצא ולמד שכבר ניבא הקב”ה ליחזקאל והיו שלשת האנשים נח דניאל ואיוב וגו’ ומבואר דכבר בזמן נבואת יחזקאל היה דניאל בתורת איש דהיינו שהגיע לגיל גדלות, וגם שכבר בזמנו היה נחשב כצדיק הדורות, כמבואר במפרשים על פסוק זה שלכן נאמרה נבואה זו על ג’ אנשים אלו.

בכבוד רב וכט”ס

***

שאלה

מה המקור לזה לרש”י ומה כוונתו [דברים טו, ה]: שמוע תשמע, שמע קמעא משמיעין אותו הרבה.

מ.

***

תשובה

המקור בסוכה מו ע”א, וכן בעוד מקומות כמו מכילתא דרשב”י ומדרש תנאים, וברש”י שם: אם שמוע תשמע אם הורגלת לשמוע אז תשמע תוכל ללמוד ולהוסיף.

***

שאלה

שלום וברכה

שאלה: ע”ז לה: “פעם אחת יצא רבי לשדה והביא עובד כוכבים לפניו פת פורני מאפה סאה, אמר רבי: כמה נאה פת זו, מה ראו חכמים לאוסרה”, וצ”ב מאי נפק”מ שאמר כמה נאה פת זו, לענין שתהא מותרת, וכי אם היתה לא נאה לא היה מתירה.

שאלה: מדרש תהלים מזמור צב’ “מזמור שיר ליום השבת אמר ר’ לוי בשם ר’ זימרא ליום השבת ליום שלא שימשה עמו אפילה, אתה מוצא בכל יום כתיב ויהי ערב ויהי בוקר, ובשבת אין כתיב ערב, אמר ר’ לוי בשם ר’ נזירא שלשים ושש שעות היה יום השבת, ערב שבת, והלילה שהיה, ושבת עצמה”, וצ”ע, א”כ איך נתקדש היום, הרי קדושת שבת וכניסתו תליא בצאת הכוכבים.

שאלה: אומרים על כמה צדיקים שנשמתם נסתלקה וברחה מאדם הראשון קודם שחטא בעץ הדעת, כי לא רצו לחטוא עימו, האם זה נכון.

שאלה: ע”ז ח: “אמר להם: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין”, לכאו’ סגי למימר כאבן, מה הפירוש “שאין לה הופכין”, ומה היה צריך לומר זה.

שאלה: יהושע “משה עבדי מת ועתה קום עבר את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נתן להם לבני ישראל“: (פ”א, ב’) צ”ב מדוע כפל להם ולבני ישראל.

שאלה: יא: “בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד.

שאלה: ע”ז יב.

שאלה: ע”ז ו: “דקאי בתרי עברי דנהרא” ופרש”י דלא מצי שקיל לה, וילע”י אם יכול לקחתו רק ע”י מאמצים והשתדלות גדולה האם מקרי תרי עברי דנהרא.

שאלה: תוס’ ע”ז ג.

שאלה: איך שתו בנ”י מהיאור במצרים, הרי המצריים עשו את היאור עבודה זרה

שאלה: האם אפשר להניח שני מטבעות לחילול מעשר שני ולהתנות מראש שבכל פעם שיתפס כל המטבע הראשון בקדושת מעשר שני יתחלל על פרוטה שבחברו.

שאלה: ע”ז לט.

שאלה: ע”ז מ: “פעם אחת חש אבא במעיו וכו’ בדקו ומצאו עובד כוכבים אחד שהיה לו שלש מאות גרבי יין של תפוחים של ע’ שנה, ושתה ונתרפא”.

בתודה גדולה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שלום וברכה

שאלה: ע”ז לה: “פעם אחת יצא רבי לשדה והביא גוי לפניו פת פורני מאפה סאה, אמר רבי: כמה נאה פת זו, מה ראו חכמים לאוסרה”, וצ”ב מאי נפק”מ שאמר כמה נאה פת זו, לענין שתהא מותרת, וכי אם היתה לא נאה לא היה מתירה.

ת.

בפשוטו באמת אין בזה נ”מ להלכה, אלא רק מצטער היה על מה שאסרו ואמר כן בלשון זו כביכול כדי לעורר את הלב.

וראיתי בספר דף על הדף שכתב בזה”ל, בלחם סתרים כאן הקשה אדרבה, כיון שנאה היא אסרוה משום חתנות.

ותירץ דהכוונה כמו שכתב הרשב”א דאם פת עכו”ם טוב יותר מותר אפי’ במקום שיש פלטר ישראל, וה”נ, עכ”פ בשדה יש להתיר.

וכתב בספר סדר יעקב, די”ל כפשוטו, ד”נאה” כאן הכוונה טוב וכהא דשבת ד’ לג: כמה נאה מעשיהן ע”ש דהכוונה שדבר טוב הוא, ולא לשון יפה (כהא דלעיל ד’ כ.

עובדת כוכבים נאה), וזה שאמר רבי, דכיון דפת שלהם טובה כ”כ, ועל הפת יחיה האדם תמיד, למה אסרו דבר טוב כזה ונצרך תמיד, ע”כ משם.

שאלה: מדרש תהלים מזמור צב’ “מזמור שיר ליום השבת אמר ר’ לוי בשם ר’ זימרא ליום השבת ליום שלא שימשה עמו אפילה, אתה מוצא בכל יום כתיב ויהי ערב ויהי בוקר, ובשבת אין כתיב ערב, אמר ר’ לוי בשם ר’ נזירא שלשים ושש שעות היה יום השבת, ערב שבת, והלילה שהיה, ושבת עצמה”, וצ”ע, א”כ איך נתקדש היום, הרי קדושת שבת וכניסתו תליא בצאת הכוכבים.

ת.

כנראה שקודם מתן תורה היו גדרים אחרים, וכמו קידוש החדש דמבואר בפרקי דר”א דעד שנתנה לישראל היה הקב”ה מחשב וכו’, אע”ג שאין הנידון דומה לראיה, מ”מ ביד הקב”ה היה לקבוע מהות היום והלילה, א”נ י”ל משום שהיה אור אחר ואילו החמה עצמה שקעה, וזה היה רק אור ז’ הימים.

שאלה: אומרים על כמה צדיקים שנשמתם נסתלקה וברחה מאדם הראשון קודם שחטא בעץ הדעת, כי לא רצו לחטוא עימו, האם זה נכון.

תשובה: ראיתי כתוב בעבר שמועה שונה קצת על צדיקים אחרים, אבל לא שמעתי דבר אמיתי בזה ואם יש בידו קבלה בזה יציע דבריו ונשמע.

שאלה: ע”ז ח: “אמר להם: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין”, לכאו’ סגי למימר כאבן, מה הפירוש “שאין לה הופכין”, ומה היה צריך לומר זה.

ת.

כאבן כבידה מאוד ולא כאבן גרידא, אלא אבן שאין מי שיכול להזיזה.

שאלה: יהושע “משה עבדי מת ועתה קום עבר את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נתן להם לבני ישראל” (פ”א, ב’), צ”ב מדוע כפל להם ולבני ישראל.

ת.

דברה תורה בלשון בני אדם כמבואר מדברי הרמב”ן שמות לה, ה, עיין שם, ובדרך דרוש יש לומר להם דייקא ולא לבני ישראל בעולם, כלומר לא לאומת ישראל כמו שהיתה מעיקרא אלא להם דהיינו לזרע דור המדבר, ולמ”ד דור המדבר אין להם חלק לעה”ב סנ’ ק”ח ניחא, אבל גם להחולק יש לומר דעכ”פ בעה”ז אינם נכנסין לארץ בעצמם, רק זרע שלהם.

שאלה: יא: “בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד.

ת.

לא הבנתי הקושי’.

ועי’ בתוספות רי”ד וז”ל, מיכן מוכיח דמאי דאמרן לעיל דדבר שאין מתקיים מוכרין להן דווקא לפני אידיהן אבל ביום אידם אפילו דבר שאינו מתקיים אסור דילמא מקרב לי’ לע”ז דהא חיטי וחמרא דבר שאין מתקיים הן ע”כ.

כלומר דאזיל ומקריב [ואפשר שהג’ הנכונה למזבן].

שאלה: ע”ז יב.

ת.

אולי הכונה בשעת אכילתו, ולא עיינתי בסוגי’ זו כעת הזו כל הצורך.

שאלה: ע”ז ו: “דקאי בתרי עברי דנהרא” ופרש”י דלא מצי שקיל לה, וילע”י אם יכול לקחתו רק ע”י מאמצים והשתדלות גדולה האם מקרי תרי עברי דנהרא.

ת.

 כמדומה שכבר כתבנו למעלתו בזה בעבר, תקנו אותי אם טעיתי.

שאלה: תוס’ ע”ז ג.

ת.

 כמדומה שכבר כתבנו למעלתו בזה בעבר, תקנו אותי אם טעיתי.

שאלה: איך שתו בנ”י מהיאור במצרים, הרי המצריים עשו את היאור עבודה זרה

ת.

מחובר לקרקע אינו נאסר [עיין ע”ז ריש דף נט].

שאלה: האם אפשר להניח שני מטבעות לחילול מעשר שני ולהתנות מראש שבכל פעם שיתפס כל המטבע הראשון בקדושת מעשר שני יתחלל על פרוטה שבחברו.

ת.

 כמדומה שכבר כתבנו למעלתו בזה בעבר, תקנו אותי אם טעיתי.

שאלה: ע”ז לט.

ת.

כתבנו למעלתו בעבר בקושי’ כעין זה [או קושי’ זו ממש, איני זוכר], ויתורץ גם כאן לפ”מ שכתבנו שם.

שאלה: ע”ז מ: “פעם אחת חש אבא במעיו וכו’ בדקו ומצאו עובד כוכבים אחד שהיה לו שלש מאות גרבי יין של תפוחים של ע’ שנה, ושתה ונתרפא”.

כתבנו למעלתו בעבר ע”ז, תקנו אותי כנ”ל.

בכבוד רב והרבה הצלחה רבה

***

שאלה – במקרא נאמר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל, משמע שיהא כנגדן, וק’ דברמב”ם מפורש בפ”ג מהל’ חגיגה ה”ד שהקריאה היתה באמצע כל ישראל וצ”ע.

תשובה – אין בפי’ כנגד דוקא שיהיה המלך נוכח העם, וכן האונקלוס תרגם קדם כל ישראל ולא קבל כל ישראל [כבשאר התרגומים] היינו לפני כל ישראל.

ולא שצריך ממש מולם.

ואביא בזה לשון האברבנאל פרשת וילך שפי’ תי’ הללו ג”כ, ולא הבין לפרש שהכונה דוקא נוכח, וז”ל, והנה צוה אותם שבמועד שנת השמט’ בחג הסכות תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל לפי שכל ההשתדלות הזה היה למען הלמוד והידיעה בלבד ומאשר אמר שיקרא את התורה הזאת ידענו שהיתה המצו’ מוטלת על כל ישראל לכן אמר לכהנים וללוים ולכל הזקנים תקרא בלשון נכח.

וידוע שלא היה אפשר שיהיו כולם קוראים כי תרי קלי לא משתמעי אף כי קולות הרב’ כל כך.

גם כי הכתוב אמר נגד כל ישראל.

מכלל שיהי’ קורא אחד ויהי’ נגד כל ישראל.

ויתחייב מזה שיהי’ הקורא אחד וראוי שיהי’ הראש והגדול אשר בעם שהוא המלך.

לפי שהמלך כמו שזכר המדיני הוא נפש כללית לעם ובהיותו הוא הקורא היה כל ישראל קורא עכ”ל.

הייינו דאתי למעוטי שיהיה הקורא א’ לכולן.

והאלשיך פי’ זה על דרך דרוש, וז”ל, והוא כי רצה הוא יתברך להורות כי שלש כתרים הם, כתר כהונה וכתר מלכות ושניהם בסיס אל התורה, כי כתר תורה גדולה מכלם.

גם הורה בהזכיר כתר התורה כי כתר תורה כוללת אל כל המשפחות.

וזהו נגד כל ישראל להורות כי כל הרוצה לזכות בה הוא זוכה.

ולהורות שכתר שם טוב עולה על גביהן, על כן בעלי כתר כהונה ישרתו אל בעל כתר מלכות לתת בידו הספר תורה, ובעל כתר מלכות ישתעבד אל התורה להשמיעה להקרות בקהל אל כל הכללות כולו כתר שם טוב.

ועוד כתב הטעם הוא לשיהיה נגד כל ישראל באזניהם.

והוא כי אילו חוץ לעזרת בית המקדש היו צריכים מקום רחב כמחנה ישראל שבמדבר שהיתה כמה מילין, ולא יהיו בפני המלך הקורא רק קצתם ולא ישמעו קולו כי אם הקרובים אליו, כי אך רחוק יהיה בין המלך ובין העם אשר בכל גבול מחניהם.

על כן צוה יתברך יהיה בעזרה כי שם צוה ה’ את הברכה שמועט החזיק את המרובה.

באופן שכל ישראל ימצאו בפני המלך ולא קצתם וכלם ישמעו קולו ויכנסו דבריו באזניהם.

וזהו אומרו תדע למה אמרתי במקום אשר יבחר, הלא הוא כדי שיהיה נגד כל ישראל, שיקרא הקורא נגד כל ישראל שיהיו כל ישראל נגדך לפניך ויכנסו כל דברי התורה אשר תקרא באזניהם, כי כלם ישמעו כי סמוכים וקרובים המה אליך עכ”ל, ומבואר ג”כ לפו”ר דנגד היינו שיהיה כלפי כולם ולא דוקא מולם בפועל.

וראיתי בכלי יקר פרשת וילך שהבין דבפשטות כנגד הכונה ממש אלא שדרשוהו חז”ל על ד”א, ללמד שיהיה כעין תוכחות משה, וז”ל: תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באוזניהם.

הנה כל הקורא לחבירו באוזניו אינו עומד כנגדו כי אם מצידו.

ואולי מכאן למדו רבותינו (סוטה מא א) במוצאי יום טוב ראשון של חג עושין למלך בימה של עץ בעזרה וכו’ וקורא מתחילת אלה הדברים וכו’, ומהיכן למדו לומר כן שמתחיל מן אלה הדברים כי יותר היה נכון לומר שיאמר מן הואיל משה באר את התורה הזאת.

אלא שלמדו זה ממה שאמר נגד כל ישראל, כי כל פס’ אלה הדברים היה מתנגד לכל ישראל כי היה מזכיר ברמז כל המקומות שהכעיסו בהם להקב”ה מפני כבודן של ישראל, והדבר האמור ברמז דומה כאילו היה מלחש באוזניו שאין השומעים מבינים שום דבר כי אם מי שמרגיש בעצמו שחטא בדבר ההוא הוא המבין הרמיזה ההיא, ועל זה אמר שיקרא את התורה הזאת שהיא נגד כל ישראל ובאוזניהם רצה לומר התורה המתנגדת לישראל ואמירה באוזניהם ברמז.

ושם נאמר אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל.

לכך אמר כאן נגד כל ישראל, כי בהקהל זה אי אפשר שיהיו שם כל ישראל שבכל הארץ, אך שהוא מדבר מן אמירת משה שהיתה במעמד כל ישראל.

ומכאן לימוד לכל דברי תוכחות עלי עוון, שצריך המוכיח לדבר ברמז מן חטא שחטא בו איזה איש פרטי באופן שלא יכנס הדבר כי אם באוזניו ולא יבינו בו אחרים מפני כבודו כדרך שעשה משה עכ”ל הכלי יקר.

וז”ל התורה תמימה פרשת וילך: נגד כל ישראל – שיהיו כל ישראל שומעין [חגיגה ג’ א’], ובהערה מבעהמ”ח [הערה יב]: ואין לפרש נגד כל ישראל במעמד כל ישראל ואעפ”י שאינם שומעין יען דכתיב גם למען ישמעו, הרי דעיקר התכלית הוי השמיעה עכ”ל.

חזינן מדברי הני רבותא דהוי פשיטא להו דאין כאן במכוון שיעמדו ישראל בצוה כזו שתהא הקריאה נוכח כל ישראל וכמשנ”ת.

קרא פחות

{יום ג’ לסדר ויצא ה’ כסלו ע”ו}

גרסי’ בברכות ו’ ב’ ואמר רבי חלבו אמר רב הונא לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה שנאמר ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר וגו’ ע”כ.

וקשה מנ”ל שנענה רק במנחה, דשמא גם אם היה מתפלל בשחרית או בערבית היה נענה.

תשובה נראה דהוא ממה שהפסוק הזכיר זה להדיא א”כ אתי לאשמעינן ענין זה.

וראה במהרש”א שכתב דמעיקרו לא אתא ללמד שתהא תפילת המנחה חשובה יותר משחרית וערבית, אלא רק שיש ענין בתחילת זמן המנחה שהיא עת רצון יותר מאח”כ, מדכתיב בעלות המנחה שהיה בתחילת זמן מנחה.

וראיתי בצל”ח שביאר התשובה ע”ז יותר, וז”ל, ואין ראיה שלא נענה אלא בתפלת המנחה, אבל אם הדיבור אליו לא היה ביום ההוא כלל בזה ולא קבע לו שום זמן ואליהו בעצמו המתין עד עלות המנחה, מוכח שמנחה הוא עת רצון שיהיה נענה אז בתפלתו, והוסיף עוד על מה שהקשה שם מתחילה, וכתב, ולכן שפיר שייך כאן הסמיכות דקאמר לעולם יהיה זהיר בתפלת המנחה וכו’ שלא תאמר דאליהו היה לו הזמן מוגבל מהקב”ה ולכן קאמר ענני ענני שתרד אש וכו’ ומדהוצרך להתפלל על זה מוכח שלא הוגבל הזמן ההוא וכנ”ל ע”כ.

שאלה – כתב רש”י דברים פרשת האזינו פרק לב פס’ מז כי לא דבר רק הוא מכם – לא לחנם אתם יגעים בה, כי הרבה שכר תלוי בה, כי הוא חייכם.

דבר אחר אין לך דבר ריקן בתורה שאם תדרשנו שאין בו מתן שכר, תדע לך שכן אמרו (בראשית לו, כב) ואחות לוטן תמנע, (שם לו, יב) ותמנע היתה פלגש וגו’ לפי שאמרה איני כדאי להיות לו לאשה הלואי ואהיה פילגשו, וכל כך למה, להודיע שבחו של אברהם שהיו שלטונים ומלכים מתאוים להדבק בזרעו.

ובמ”ש שאין בו מתן שכר צ”ב מאי אתא תו לאשמעינן בזה, ובשלמא לפירושא קמא דמיירי על יגיעת התורה [ס’ הזכרון], מובן דבא להוסיף שעל עצם היגיעה נוטלין שכר ג”כ, אבל לפי’ זה צ”ע.

תשובה – אתא לאשמעינן שגם בדברים שבתורה הנראים קלים ג”כ נוטלין על דרשתם מתן שכר.

ולשון הספרי כאן הוא, ללמדך שאין לך דבר ריקם בתורה אלא כל דבר שאם תדרשנו יש בו מתן שכר בעוה”ז והקרן קיימת לו לעוה”ב, ולפ”ז ניחא טפי דאתא לאשמעינן שיזכה לאכול פירותיהן והקרן קיימת אם ידרוש מקראות הללו.

{עש”ק פ’ וירא ע”ו
שאלה – כתיב, בבראשית (פרק כב, ו) ויקח אברהם את עצי העלה וישם על יצחק בנו ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו שניהם יחדו.

תשובה – העצים לקח עמו מתחילה ולא האש והמאכלת, ועצים בלבד עדין יכולים להשתמש בהם לבניה ולדברים נוספים, וכן עד אז היה גם את שני נעריו ולא היה ליצחק לפחד ע”ע, וז”ל הפסוקים [בראשית פרק כב, ג-ז]: }

וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עלה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים: ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחק: ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם: ויקח אברהם את עצי העלה וישם על יצחק בנו ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו שניהם יחדו: ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעלה: ומבואר ככל מה שכתבתי.

ויתכן עוד שמהלך יום א’ אינו משונה כ”כ כדי שיתן אל לבו מה שלוקח עמו אברהם כדי לפחד עי”ז.

ומה שהקשה עוד כת”ר מ”ט נאמר ואיה השה, דמנ”ל שה דלמא פר או בהמה אחרת.

ז”ל מהר”ם אלשיך על בראשית פרשת וירא פרק כב פסוק ז, עוד יתכן בשום לב אל אומרו השה ולא אמר הבהמה, כי אולי היה שור ראוי ליקרב.

אך הוא כי לא נעלם מיצחק שעתיד יעקב לצאת ממנו שנקרא שה, כמו שאמרו ז”ל (בראשית רבה צו ו) כי על כן יעקב לא רצה ליקבר במצרים כי אמר אני שה ומצרים חמורים, לא יפדו בי, כענין ופטר חמור תפדה בשה.

ואפשר כי זה רמז הנה האש והעצים שיורה כי אלי נוגע הדבר, ואם כן איה השה העתיד, כי איך יצא בהיותי לעולה.

והשיב אלהים יראה לו השה, אך באשר הוא שם הנה עתה לעולה בני.

וחזר ואמר וילכו שניהם יחדו לומר כי מתחלה כשהיה בספק היה לבו כלב אביו לקבל עליו, אך אין להחזיק לו טובה כל כך כאשר עתה שפירש לו לעולה בני, ועם כל זה וילכו שניהם יחדו בלב אחד עכ”ל.

ובמשך חכמה בראשית פרשת וירא פרק כב פסוק ז, הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה.

פירוש, שקרבן תמיד בעי ביקור [פסחים צו, א], רק כדי שלא יהיה בו מום.

אבל בבני נח לא פסלי מומים, רק מחוסר אבר [עבודה זרה ה, ב], ולא בעי ביקור בהם.

אך אברהם יצא מכלל בן נח.

ובבמה אינו טעון עצים, ורק תמיד במזבח בעי שני גזרי עצים, ואש קדוש גם כן אינו טעון בבמה [מנחות כב, א].

וזה ששאל, “הנה האש והעצים” – אלמא דין תמיד במזבח, “ואיה השה לעולה” – שטעון ביקור.

ולכן אמר: “ה’ יראה לו השה וכו'”, פירוש שכבר מבוקר, ודו”ק עכ”ל.

ומבואר שהבין יצחק שהיה זה קרבן תמיד ובקרבן תמיד מקריבין שה.

ומה שקשה כת”ר על המשך דברי רש”י שכתב, פסוק ח’, יראה לו השה – כלומר יראה ויבחר לו השה, ואם אין שה, לעולה בני עכ”ל.

ותמוה דהול”ל בהדיא אלהים יראה לו בני לעולה.

תשובה – זה ברור שאברהם לא רצה עדין לגלות לו שהוא השה, והעדיף להשאיר בידי יצחק את מחשבתו שחשב כי ישנו שה, ורק רצה להבליע בדבריו האמת, ויתכן ג”כ שרוה”ק נזרקה בדבריו כמ”ש ונשתחוה ונשובה אליכם.

ומ”ש אח”ז רש”י ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך לישחט וכו’, יתכן שהבין על אף שלא רצה אברהם שיבין.

וקצת משמע כן במדרש שכל טוב וז”ל, א”ל זעף לההוא גברא דיגער ביה מ”מ אלהים יראה לו השה, והוא יזמנו לפניך, ואם לאו לעולה בני, אז הבין יצחק כי הוא נבחר לעולה, ויתחזק לבו ע”כ.

אכן ראיתי במדרש אגדה דמשמע דס”ל שגילה אברהם ממש ליצחק.

וז”ל: ואף כי גילה אברהם ליצחק כי לשחטו היה מוליכו, קבל דבריו של הקדוש ברוך הוא בשמחה, לכך נאמר וילכו שניהם יחדו עכ”ל.

וכ”א בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) כיון שפירש לו הדבר עוד נתחזקו שניהם בעצה אחת: וילכו שניהם יחדו.

זה לשחוט וזה לישחט ע”כ.

ויעויין גם בתרגום ירושלמי כאן.

ויעויין במלבי”ם שביאר לפי דרכו שעדיין היה אברהם באמת מסופק מי יהיה השה, וכך כתב בתוך דבריו, והשיב לו שעדיין אין הדבר ברור מי יהיה השה, אם שה אם יצחק, שזה תלוי לפי שיראה אלהים ויבחר, וזה תשובה לשתיהן שלכן לקח אש הדיוט, כי יוכל להיות שהקרבן יהיה שה לא יצחק, וכן לכן שם עליו את העצים שעדיין לא הוקדש לעולה, עכ”ל.

והוא דבר חידוש שאברהם כבר נסתפק בזה מתחילה.

אכן יתכן להביא ראיה לדבריו מדברי הגמ’ בסנהדרין פ”ט ב’, אמר לו, אני בתומי אלך, כיון דחזא דלא שמיע לי’, אמר לי’, ואלי דבר יגונב, כך שמעתי מאחורי הפרגוד השה לעולה ואין יצחק לעולה, אמר לי’, כך עונשו של בדאי, שאפילו אומר אמת אין שומעין לו ע”כ.

והנה אברהם השתמש כאן בל’ אמת, היינו דעכ”פ ניכרין דברי אמת וידע שיש כאן אולי טעם בדבריו.

[וע”ע במהרש”א שם ובתורה תמימה כאן].

{לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א
הנה כתב הרמב”ם באגרת תחית המתים}: {וראינו כל הדרשות וההגדות אשר קבצן.

וידוע אצל כל אדם, שאין המבוקש מן החכמים ספור הדרשות והמעשים ההם הנפלאים בלשונם, כמו שידרשום הנשים בבית האבל קצתן לקצתן, אבל המבוקש מהם לבאר עניניהם עד שיאותו למושכל או יקרבו אליו}.

{וכתב עוד שם}:

{השתדלותנו והשתדלות כל איש מהיחידים חלוף השתדלות ההמון, שהמון אנשי התורה הנאהב שבדברים להם והערב לסכלותם שישימו התורה והשכל שני קצוות סותרים, ויוציאו כל דבר נבדל ומופרש מן המושכל ויאמרו שהוא מופת, ויברחו מהיות דבר על מנהג הטבע, לא במה שיסופר ממה שעבר, ולא במה שיראה מזמן העומד, ולא במה שיאמר שיארע לעתיד.

ואנחנו נשתדל לקבץ בין התורה והמושכל, וננהיג הדברים על סדר טבעי אפשר בכל זה, אלא מה שהתבאר בו שהוא מופת ולא יתכן לפרש כלל, אז נצטרך לומר שהוא מופת, עכל”ק}.

{והשאלה: כיצד באמת עלינו לפרש את הדברים, הרי ישנו מושג שאומר אין מקרא יוצא מידי פשוטו וכן מצינו שהתורה נדרשת דרך פרד”ס.

וכי אי אפשר לומר שהסיפורים המופלאים המובאים בחז”ל ארעו במציאות}?

{אשמח לקבל את תשובתכם}

(מהרה”ג יהודה שווארץ)

תשובה

בס”ד

‏ה’ תמוז תשע”ו

לכבוד הג”ר יהודה שוארץ שליט”א

שלו’ וברכה

הנה נחלקו בזה החכמים בכמה דורות, ועי’ מה שכתב רשב”ם מסכת בבא בתרא דף עג ע”א וז”ל, אמר רבה אשתעו לי כו’ – כל הני עובדי דקא חשיב משום מה רבו מעשיך ה’ ומהן להודיע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא או לפרש מקראות האמורים בספר איוב המדברים בעופות גדולים ובהמות ודגים גדולים שכל שיחת תלמידי חכמים צריכה תלמוד עכ”ל, ומבואר דס”ל שהמעשים הללו שהם תמוהים ביותר – אכן אירעו, ומסתמא כ”ש שאר מעשים המובנים יותר.

וכן כתב הריטב”א שם וז”ל, יש במעשיות שבפרק זה ענינים זרים לבני אדם לפי שלא הורגלו בהם והם דברים קרובים מאד להיודעים בטבעם כענין גודל הדגים שבים וגודל סערת גלי הים, ויש גם במעשיות אלו ענינים נרמזים שלא היו נראים להם במראית העין אלא במראה החלום, וזה כי כשהחכמים הולכים בים אוקיינוס ורואין שם נפלאות השם יתברך וגם שהם שם מתבודדים מחשבים בענינים נוראים ונפלאים ובעת השינה נראה להם כענין הרהוריהם ענינים נפלאים מורים על הענין, והגאונים כתבו כי כל היכא דאמרינן הכא לדידי חזי לי במראה החלום היה כשהיה מהלך בים אוקיינוס, ומפני שיש טופלי שקר מלגלגים על דברי רבותינו ז”ל נרמוז בקצת הענינים האלו קצת רמזיהם הקרובים יותר לפשט, וישמע חכם ויוסף לקח עכ”ל, ודעתו ג”כ כהרשב”ם.

וכן נראה קצת מדברי רבינו בחיי בראשית פרק א פסוק כא וז”ל, וחכמי הפלוסופים כתבו בספריהם שידעו מהם ארוכים חמש מאות פרסה, גם רבותינו חכמי התלמוד ספרו לנו הפלגות במס’ ב”ב (עג א), והוא שהעיד רבה בר בר חנה ואמר: ההוא כוורא דסליק וניים וכו’, וכאלה רבות, ופסוק מלא הוא: (תהלים קז, כג – כד) “יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה'” וגו’ עכ”ל.

[וע”ע בחידושי גאונים על הע”י מ”ש לבאר הגמ’ ע”פ המציאות, ויל”ע האם באמת כל הדברים שם בליקוטי גאונים יתכנו בפועל ע”פ המציאות].

ויעוי’ ג”כ מה שכתב המהרש”א בחידושי אגדות שם וז”ל, אישתעו לי נחותי ימא האי גלא כו’.

אף כי באמת אין להכחיש פשטי הדברים כמ”ש יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה’ וגו’ ותרומם גליו יעלו וגו’ מ”מ יש כאן דברים בגו בענין צוציתא דנורא וטעם להצלת הספינה אלו השמות דנקט וכו’ עכ”ל.

והנה באופן כללי, הרמב”ם ידוע שהיה לו דעה ייחודית ביחס להרבה מושגים שהם רגילים באגדות חז”ל, כמו רוחות ושדים וחלומות ומזלות וכשפים ואוב, וכל מה ששייך לכל מה שאינו טבע רגיל, והרמב”ם אזיל לשיטתו בהרבה מקומות, ולא רק במקום אחד או שנים, ואלמלא כתוב א”א לאמרו, מה שכתב עליו הגר”א שהפילוסופיא הארורה הטעתו, וגם בענין הפרדס הנזכר בדברי רז”ל כתב הרמב”ם מה שכתב, וכתב עליו הגר”א בביאורו לשו”ע יו”ד סי’ רמ”ו שלא טייל בפרדס, ויש לציין מה שבני תימן קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם את סמכות הרמב”ם מחיי חיותו ועד היום [והיו אומרים בקדיש בחיי מרנא משה בן מיימון כמו שהעיד הרמב”ן], אבל מ”מ עניני הפילוסופיא והאמונה של הרמב”ם לא קבלו, [ועי’ בספר נשמת חיים לה”ר מנשה בן ישראל מש”כ בזה, וע”ע בספר נשמת החלומות מה שליקט מ”מ בענין דעתו הזו של הרמב”ם, ובכתב עת ‘אסיא’ פג-פד תשס”ט עמ’ 220 עד 231].

ומכיון שבדעת הרמב”ם כאן עסקינן, וכל התשובה סובבת כאן סביב דעת הרמב”ם, לכן אאריך בזה להביא מה שכתב בפירוש המשנה לרמב”ם מסכת סנהדרין פרק י [ע”פ נוסח המתורגם בזמנינו] וז”ל, וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום נחלקו בהם בני אדם לשלש כתות.

הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם כפשטם ואינם מסבירים אותם כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות מחוייבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים, ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף על פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם כל שכן ליחידיהם היו נדהמים בכך ואומרים היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים, וכל שכן שימצאו חן בעיניו.

והכת הזו המסכנה רחמנות על סכלותם לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחי ה’ כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרה, ועושים תורת השם בהפך המכוון בה, לפי שה’ אמר על חכמת תורתו אשר ישמעון את כל החוקים האלה וכו’, והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה.

והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה, או היה להם לומר אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו, אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה.

והכת השניה גם הם רבים והם אותם שראו דברי חכמים או שמעוהו והבינוהו כפשטו, וחשבו שאין כונת חכמים בכך אלא משמעות פשטי הדברים, ולכן זלזלו בו וגנוהו וחשבו למוזר מה שאינו מוזר, וילעיגו על דברי חכמים לעתים קרובות, וחושבים שהם יותר נבונים מהם ויותר זכי רעיון, ושהם עליהם השלום פתיים חסרי דעת סכלים בכל המציאות, ואינם משיגים שום דבר כלל, ורוב מי שנפל במחשבה זו אותם הטוענים שהם רופאים, וההוזים במשפטי המזלות, לפי שהם לפי דמיונם פקחים חכמים פילוסופים וכמה רחוקים הם מן האנושות אצל הפילוסופים האמתיים.

והם יותר סכלים מן הכת הראשונה ויותר פתים, והם כת ארורה שהתפרצו כלפי אנשים רמי המעלה שכבר נודעה חכמתם אצל החכמים.

ואלו הכשירו את עצמם במדעים עד שידעו איך כותבים את הדברים בענינים האלהיים וכיוצא בהם מן המדעים להמון ולחכמים, ויסגלו לעצמם את החלק המעשי של הפילוסופיא, כי אז היו מבינים אם החכמים חכמים או לאו, והיו מובנים להם עניני דבריהם.

והכת השלישית והם חי ה’ מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם כת כמו שאפשר לומר על השמש מין, והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוב תבונתם במה שנמצא בכלל דבריהם דברים המראים על ענינים אמתיים מאד, ואף על פי שהם מעטים ומפוזרים בכמה מקומות בחבוריהם הרי הם מראים על שלמותם והשגתם את האמת.

וגם נתברר אצלם מניעת הנמנעות ומציאות מחוייב המציאות, וידעו שהם עליהם השלום לא דברו דברי הבאי, ונתברר אצלם שיש בדבריהם פשט וסוד, ושכל מה שאמרו מדברים שהם בלתי אפשריים אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל, וכך הוא דרך החכמים הגדולים, ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמר להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם, וכבר ידוע אצל חכמי הלשון כי חידה הם הדברים שענינים בסודם ולא בפשטם וכמו שאמר אחודה נא לכם חידה וכו’, לפי שדברי כל בעלי החכמה בדברים הנשגבים שהם התכלית אינם אלא בדרך חידה ומשל, ומדוע נתפלא על שחברו את החכמה בדרך משל ודמו אותם בדברים שפלים המוניים, והנך רואה החכם מכל אדם עשה כן ברוח הקדש כלומר שלמה במשלי בשיר השירים ומקצת קהלת, ומדוע יהא מוזר בעינינו לפרש את דבריהם ולהוציאם מפשטן כדי שיהא תואם את המושכל ומתאים לאמת ולכתבי הקדש, והרי הם עצמם מבארים פסוקי הכתובים ומוציאים אותם מפשוטם ועושים אותם משל והוא האמת, כפי שמצאנו שאמרו שזה שאמר הכתוב הוא הכה את שני אריאל מואב כולו משל, וכן מה שנ’ הוא הכה את הארי בתוך הבור וכו’ משל, ואמרו מי ישקיני מים ושאר מה שאירע כל זה משל.

וכן ספר איוב כולו אמר אחד מהם משל היה ולא ביאר לאיזה ענין נעשה המשל הזה.

וכן מתי יחזקאל אמר אחד מהם משל היה ורבים כאלה.

ואם אתה הקורא מאחת משתי הכתות הראשונות אל תעיין בדברי בשום דבר מן הענין הזה, כי לא יתאים לך ממנו מאומה, ולא עוד אלא שיזיק לך ותשנאהו, כי איך יתאימו מיני המזון קלי הכמות ממוצעי האיכות לאדם שכבר הורגל למיני המזון הרעים והכבדים, הלא רק יזיקוהו וישנאם, הנך רואה דבר אותם שהורגלו באכילת הבצלים והשומים והדגים על המן מה הוא ונפשנו קצה בלחם הקלקל.

ואם אתה מאנשי הכת השלישית, שכל זמן שיזדמן לך דבר מדבריהם ממה שהשכל מרחיקו תתעכב אצלו ותדע שהוא חידה ומשל ותשאר בטרדת הלב ואמוץ המחשבה בהבנתו, דואג למצוא דרך האמת ורעיון הצדק כמו שאמר למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת.

התבונן בדברי תשיג תועלת אם ירצה ה’ יתעלה עכ”ל הרמב”ם.

מ”מ ענין זה של אין מקרא יוצא מידי פשוטו אינו שייך לאגדות רז”ל, וגם אם אין מקרא יוצא מידי פשוטו עדיין יתכן שדברי חז”ל הם משל, ובלאו הכי בהרבה פעמים פשוטו של המקרא עצמו הוא משל ולא פשט הנשים שבזה, עיין מורה נבוכים מש”ש, והיינו דגם כדי להבין המשל צריך חכמה בזה, ומ”ש אין מקרא וכו’ הכונה ש’דרש’ הוא נגד פשוטו מכיון שצריך לזה מידות שהתורה נדרשת בהן וא”א להבין הדרש מסברא, אבל לפרש שהוא משל אי”ז חסרון להחשיב דמקרא יוצא מידי פשוטו, וגם בכל מידי דעלמא שייך לפרש שהכוונה היתה לומר משל ולא לודאי (עי’ עירובין נ”ג ב’).

וכ”ז הוא בכלל פשוטו.

[ואגב לא אכלא שפתי להזכיר כאן ענין נפלא, והוא שהגר”א ז”ל סובר שגם במשנה יש ד’ דרכים הנזכרים בזהר פרד”ס, דהיינו פשטין ראיות דרש וסוד, ופעמים ביאר המשנה על דרך פשטה אע”ג שבגמ’ ביארו ענין זה באופ”א על דרך יותר דרש, וכן נראה בכ”מ דאע”ג שהלומדים משנה בלא גמ’ נזכרו מבלי עולם היינו רק במורי הוראה מתוך משנתן, אבל בסתם מה שהם מפרשים המשנה שלא כפי הגמ’ אי”ז חשוב ביטול תורה, וכמ”ש בסוטה כ”ב א’, וז”ל, תנא התנאים מבלי עולם מבלי עולם ס”ד אמר רבינא שמורין הלכה מתוך משנתן תניא נמי הכי א”ר יהושע וכי מבלי עולם הן והלא מיישבי עולם הן שנאמר הליכות עולם לו אלא שמורין הלכה מתוך משנתן עכ”ל, ועי’ רש”י סוטה שם, וברש”י ברכות ה’ א’ וברש”י ב”מ פ”ו א’].

ואגב אביא בזה עוד מה שכתב אבן עזרא איכה הקדמה וז”ל, אנשי אמת יבינו מדרשי קדמונינו הצדיקים, שהם נוסדים על קשט וביציקת מדע יצוקים, וכל דבריהם כזהב וככסף שבעתים מזוקקים, אכן מדרשיה אל דרכים רבים נחלקים מהם חידות וסודות ומשלים גבוהים עד שחקים ומהם להרויח לבות נלאות בפרקים עמוקים, ומהם לאמן נכשלים ולמלאת הריקים, על כן דמו לגופות טעמי הפסוקי’, והמדרשים כמלבושים בגוף דבקים, מהם כמשי דקים ומהם עבים כשקים, ודרך הפשט הוא הגוף בדברים נבחרים ובחוקים, וכן אמרו שהמקרא כפשוטו והדברים עתיקים; ואני אברהם, בר מאיר מארץ מרחקים, הוצאתני מארץ ספרד חמת המציקי’, וספרי אלו בגלותי היו בידי מחזיקים, ויורוני לבאר ספרים בטעמים מנופת מתוקים, וכן אפרש זאת המגלה אחרי הדקדוקים, ואיננה המגלה הנשרפת על יד יהויקים, כי לא נמצא שני דברי השם אשר הם בספר ירמיה חקוקים, וכן כתוב קח לך מגלת ספר וכתבת אליה את כל הדברים אשר דברתי אליך על ישראל ועל יהודה ועל כל הגוים ועוד כתוב מדוע כתבת עליה לאמר בא יבא מלך בבל ותשחית את הארץ הזאת ואין במגלת ספר איכה זכר בבל ולא מלכה עכ”ל.

ואגב מ”ש יש עבים כשקים ו’לְאַמֵן הריקים’ אי”ז לפי חכמת האמת שהכל דק והכל פלאות חכמה וסודות עמוקים כמו שקבלנו מהרב הקדוש האר”י ז”ל ושאר חכמים האמתיים, [וידוע שגם הא”ע הי”ל דעה ייחודית בהתייחסות למאמרי חז”ל אם כי מכיוון אחר].

אכן בעצם ענין זה שפעמים אגדות רז”ל מכוונים בדרך משל, זה אשכחן ג”כ לחכמים מחכמי האמת שכתבו כן, ויעוי’ מה שכתב בחידושי אגדות למהר”ל בבא בתרא דף עג ע”א וז”ל, כבר בארנו פעמים הרבה כי כאשר דברו חכמים מן השעורים המופלגים כמו אלו אין הכוונה להם על השעור הנמדד במדה הגשמית, שדבר זה אינו, כי אין זה מענין חכמים לדבר מן המדה הגשמית.

אבל הכוונה בכל מקום על ענין בלתי גשמי.

וזה כי כאשר הגלים מיוחדים ברוממות וכו’, ואח”ז כתב עוד וז”ל, ואין כל הדברים בשעור הגשמי כי מה שאמר שאמרו נחותי ימא היינו היורדים לים מצד צורת האדם המופשטת, ודבר זה בארנו פעמים הרבה כי זהו ענין החכמים לדבר מצד הצורה המופשטת שכך הוא מצד עצם צורת הים שיש לו התרוממות היותר גדול עד שהכוכב הקטון אין מתיחס אליו כמו שהוא מתיחס אל הארץ עכ”ל.

עוד אביא כאן מה שכתב השל”ה (כללי התלמוד יז כלל דרושים ואגדות אות שצד), וז”ל, בשלטי הגבורים בפרק קמא דעבודה זרה (ו’ ע”א מדפי הרי”ף), מביא לשון ריא”ז, מה שכתב בענין דרושים ואגדות, וזה לשונו: דע והבן, כי המדרשים הן על שלשה דרכים.

יש מהן שהן דרך גוזמא, כמו שאמרו בפרק גיד הנשה (חולין צ ב), דברה תורה בלשון הבאי, דברו נביאים בלשון הבאי, דברו חכמים בלשון הבאי, כענין ‘ערים גדלת ובצורת בשמים’ (דברים א, כח), וכן ‘ותבקע הארץ לקולם’, וכיוצא בהן.

ויש מהן רבים, כדברי רבה בר בר חנה בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא עג א – עד א) שהן דרך גוזמא, שדרך בני אדם לדבר כן.

ויש מן (הדרשות) [המדרשים] שהן על דרך מעשה ניסים, שמראה הקדוש ברוך הוא כחו, ומראה להם מעשים נוראים ומתמיהים, כמו שנאמר בדניאל (י, ז) ‘וראיתי אני [לבדי] את המראה’ כו’.

וכן יונה בן אמתי שבלעו הדג והקיאו (יונה ב, א – יא), ורבים כיוצא בהן.

וכאלה ימצאו רבים בדברי החכמים, כמו שאמרו בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא נח א), על רבי בנאה שהיה מציין המערות, וכל הענין האמור שם.

ועוד אומר שם, שהיה מגושא אחד שהיה חוטט מערות המתים, וכל אותן העניינים מעשה ניסים, כמו שהיו נעשין ונגלין לנביאים שאין כן לשאר בני אדם.

ויש מאלה רבים (במעשיו) [כמעשים] של רבה בר בר חנה שהם דברים מותמהים, שהיה מראה השם יתברך לחסידיו המאמינים בו בלב שלם.

ויש מן המדרשים שכוונת חכמים בהם לדרוש המקרא בכל ענין שיכולין לדרוש, וסמכו על מה שכתוב (תהלים סב, יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמענו.

וכן מה שנאמר (ירמיה כג, כט) ‘הלא כה דברי כאש’ כו’, ולמדו מזה שמקרא אחד יוצא לכמה טעמים, כמו שאמרו בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לד א).

ואל תתמה על זה, הלא תראה רוב פעמים אפילו הדיוט אחד מדבר דבריו מורכבין שיש להם שתי פנים, וכל שכן דברי חכמה שנאמרו ברוח הקודש.

ועל דרך זה דורשין החכמים המקרא בכל ענין שיכולים לדורשו, ואמרו (שבת סג א) אין מקרא יוצא מידי פשוטו, שהוא העיקר.

וכל המדרשים הנדרשים בו, יש מהן שהוא עיקר קרוב לפשט, ויש מהן שיש בו רמז כמעט.

הלא תראה מה שדרש אחד מן החכמים בפרק קמא דתענית (ה ב) שאמר, יעקב אבינו לא מת, והשיב לו חכם אחד, וכי בחנם הספידוהו הספדנים וחנטו החונטים וקברו הקוברים.

והשיב לו, מקרא אני דורש.

כלומר, גם אני יודע שמת, אלא אני מתכוון לדרוש את המקרא בכל ענין שראוי לדרוש, ואם אי אפשר להיות המדרש כמשמעו, יש בו רמז שיש לומר לא מת, כמו שאמרו (ברכות יח א) צדיקים אפילו במיתתן הן חיים, לפי ששמם וזכרם ומעשיהם קיימים לעולם.

וכזה תמצא בפרק במה מדליקין (שבת ל ב), שהיה הדרשן דורש, עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת וכו’, והודיע לו שיש לך לפרש המדרש בענין הקרוב לו, ובא אותו הכתוב ללמד שעתיד הבורא לחדש טובה גדולה בעולם, וכיוצא בזה אומר שם גם מדרשים אחרים.

ועוד אמרו בתלמוד ארץ ישראל (ירושלמי) בפרק שביעי דנזיר (הלכה ב’), וכי המדרשות אמנה הם, דרוש וקבל שכר.

הא לך הדבר מבואר שלא אמרו חכמים המדרשים על דרך אמונה ועיקר, אלא להרבות טעמא למקרא ולדרשו בכל פנים, (ו)אולי יש בהן רמז.

והמלגלג על דבריהם, עליו נאמר (דברי הימים – ב לו, טז) ‘ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ומתעתעים בנביאיו’, ובכמה מקומות נענשו על שהיו מלגלגים על דברי החכמים, עד כאן לשון השל”ה בשם שלטי הגבורים, וע”ע אח”ז שם באות י”ח מ”ש לבאר מדברי רבב”ח.

וע”ע במאמר הרמח”ל על האגדות מה שכתב באורך בענין זה, וע”ע במאמר הגר”א לאגדות רבב”ח.

וע”ע מה שכתב שו”ת אפרקסתא דעניא חלק ג – יורה דעה סימן קצז.

ועי’ ברשב”א בביאורי אגדות רפ”ט דברכות ובמהרש”א שם והוא אזיל לשיטתיה שהובאה לעיל, ומאידך גיסא במעשה איש הובא עדות הסותרת לזה, שלא רצה החזו”א לשתות מיין של מי שאומר שאינו כפשוטו, ואפשר דדבר מינות ראה החזו”א באותו הבחור, ויש לציין דגם הרשב”א מסכים שמי שאומר שאברהם ושרה משל היו כדברים שביסודי התורה הוא כופר כמ”ש בתשובות הרשב”א.

והארכתי הרבה כעת יותר מדרכי, מפני שהדברים באמת ארוכים מאוד, ולולא שאין פנאי להאריך בזה בודאי היה אפשר לסדר חיבור נפרד מזה מלשונות המפרשים ז”ל ראשונים ואחרונים, אבל כמדומה שלעת עתה די בזה.

{בס”ד מוצש”ק לסדר משפטים ע”ו}

מה שהקשה כת”ר עמ”ש הבני יונה (הוב”ד בשד”ח מערכת מ’ כלל נ”ז) דמצוה בו יותר מבשלוחו עדיפא על הידור מצוה כשא”א לו לקיים שניהם, [ודנו בזה הפוסקים, ואין כאן המקום], והקשה כת”ר שליט”א דמאידך איתא בירושלמי רפ”ו דיומא גבי עומר דעדיף שיביאו מן המשובח אף אם יצטרכו בכך לבטל מצות קצירה, ואם הידור מצוה דחיא מצות הקצירה כ”ש דדחייא מצוה בו יותר מבשלוחו.

תשובה ראשית כל הידור מצוה בקדשים מעלתו עיקרית יותר מבשאר מצוות כדכתיב מבחר נדריך וכל חלב לה’, וכן כתיב אחד מיוחד שבעדרו, ואמרינן ע”ז (יומא ע’ ב’) חד לחובה וחד לנדבה וצריכי, ר”ל דב”פ כתיב אחד מיוחד שבעדרו גם בקרבן חובה וגם בקרבן נדבה, ופרש”י, וצריכי שיש דעת נוטה לומר נדבה מובחרת כדי שתהא מקובלת ברצון ויש דעת נוטה לומר חובה תהא מובחרת כדי שיצא ידי חובתו יפה ע”כ.

א”כ ה”ה גם גבי עומר שייך כ”ז, ואכן גם בשאר מצות איכא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות שבת קל”ג ב’, וגם סברא היא דהקריבהו נא לפחתיך וגו’ וא”כ ה”ה אפכא שכמה שיביא מובחר עדיף, אבל בקדשים זהו פרט יותר עיקרי במצוה וכנ”ל וא”א ללמוד מהן שאר מצוות.

עוד נראה דבאמת א”א להשוותן זל”ז, דהנה בקצירה יש סברא לומר שהידור מצוה דוחה אותה, שהרי היא מעשה נפרד, וכמה שאדם מהדר ומכשיר עצמו בעשיית המצוה לפני קונו עדיף, א”כ עדיף שיהדר במצות ההבאה שהיא עיקר המצוה ויעשנה בשלמות הנרצית, משא”כ גבי היכא דאיכא מצוה בו יותר מבשלוח פשיטא שהמכוון והנרצה לפני ה’ הוא שיעשה המצוה בעצמו, ולא ישליך ציוויי ה’ אחרי גוו אלא כפרוטגמא חדשה תהיה לפניו.

{עש”ק פ’ וישב ע”ו
פ”ק קרית ספר יע”א}

שאלה – יל”ע דמצינו כמה חילוקים בין חלום יוסף הראשון לחלומו השני.

חדא, דבחלום הראשון נאמר ותשתחוין לאלומתי, ומאידך בחלום השני כתיב ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, משמע לי בעצמי, ויעויין בח”ס עה”ת דנקט שהשתחוו לכוכב הי”ב ודבריו צ”ע.

ועוד מצינו חילוק בין יחסי האחים אליו בחלום הראשון לבין יחסיהם בשני, דאחר החלום הראשון נאמר ויוסיפו עוד שנא אותו, ואחר החלום השני נאמר ויקנאו בו אחיו.

עוד מצינו דבחלום הא’ כתיב ויגד לאחיו, ואילו בחלום השני נאמר ויספר אותו לאחיו, ויל”ע בכ”ז (מחכ”א).

תשובה ראשית הדברים מה שתמה ע”ד הח”ס, אמת הוא שפשטות המקראות הן שהשתחוו לו בעצמו, אבל גם בשכל טוב ראיתי שכ”כ, וז”ל, ואחד עשר כוכבים כנגד אחד עשר אחין וכן בכל מקום נזכרין שבטי ישורון כנגד משטרן של מזלות משתחוים לי כך ראה שמשתחוים י”א מזלות למזלו שהוא י”ב ע”כ.

וי”ל דהכתוב סמך על מה שביאר מתחילה שהיה לו אלומה ולזה השתחוו, ולכך לא חש לבאר תו כ”ז, דממילא שמעינן לה שהשתחוו למזלו.

וז”ל פי’ ה”ר חיים פלטיאל מבעלי התוס’, ואחד עשר כוכבים משתחוים לי שאלו { ר”ל שאלו את ה”ר ברוך וכו’.

}הר”ר ברוך היה לו לומר משתחוים לכוכבי כמו שאמר לאלומתי ותירץ דא”כ שהיה אומר שהיו משתחוים לככבי והיו משיבים לו אתה משקר במה אתה יודע אם זה הככב שהשתחוו לו שלך הוא או של אחר הוא כי אין לך כח למשול בככבים אבל באלומות אדם מתקן בעצמו אלומות ויכול בטוב לומר אלומתי עכ”ל.

וי”ל בכונתו דבאמת השתחוו לכוכבו, והוא הרגיש שזהו כוכבו שלו וניכרין דברי אמת, אבל כיסה מה שראה מטעם הזה.

על חילוק השני י”ל דהנה בפ”ט דברכות איכא למאן דאמר על חלום שנשנה שהוא חלום אמת, ולכך רק אחר החלום השני התחילו מתקנאין בו, דאילו בחלום הראשון היו סבורין דמקרה הוא בעלמא, אבל אחר הישנות החלום פעמיים התחילו מתקנאין בו.

[ומה”ט ג”כ רק אחר החלום השני נאמר ואביו שמר את הדבר].

אכן יעויין בפי’ ה”ר חיים פלטיאל שכתב, ויחלום יוסף חלום ויוסיפו עוד שנא אותו תימ’ וכי עבור שראה חלום שנאוהו וכי מה היה יכול שראה חלום בדרך כל אדם שחולם בלילה מתוך השינה ופי’ הר”ר יוסף מאורליי[נ]ש דאמ’ בעלמא אין חלום אלא מתוך מחשבותיו שחושב על מטתו כדכתיב רעיונך על משכבך סליקו ויוסף כמו כן אמרו לו אחיו מתוך שאתה חושב עלינו מחשבות רעות שאתה אומר למלוך עלינו לכך נראו לך החלומות הללו עכ”ל, ולפי דבריו נראה דבאמת לא היתה קנאה בפעם הראשונה אלא שנאה וכפשטות הדברים.

אכן ראיתי בלק”ט שכתב כבר בחלום הראשון ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנא אותו היינו דתנן הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם עכ”ל, וכן מבואר בפי’ הרד”ק, וא”כ היתה כבר קנאה מתחילה, אבל י”ל דהשתא נתוסף קנאה על קנאתו, מכיון שהוציאה התורה בפעם הב’ כבר בלשון קנאה.

מאידך גבי יוסף שהיה לו סימן בחלום הראשון שהוא אמיתי, וניכרין דברי אמת, ולכן לגביו היה זה כבר רק סיפור בעלמא בפעם השניה, אבל בפעם הראשונה היה כאן הגדת דברים כיון שעדיין לא אמר להם זאת מעולם.

והשתא ראיתי בפי’ מהר”ם אלשיך שהקשה י”ב קושיות, והקו’ הי”ב היא, מהו אומרו אחר כך ויקנאו בו אחיו ולא אמר כבראשונה ויוסיפו עוד שנא אותו ומה ענין ואביו שמר וכו’ עכ”ל, ואין כאן המקום להעתיק כל אריכות לשונו הנעימה, ועיי”ש.

ויעויין עוד בפי’ תולדות יצחק שעמד ע”ז ועל עוד הרבה קושיות ע”ש בכל לשונו.

{לילה טוב לכת”ר המזכה את הרבים שליט”א, ובהודאה על תשובותיו עד כה.

(מהרב דוד ורטהיימר, ברכפלד – מודיעין עילית)}

תשובה

‏יום חמישי כ”ב תמוז תשע”ו

לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט”א

שלום רב

עצם מה שהעלה לטעון כנגד הרגילות שאין מוכרים ההגבהה לכאורה צדקו דבריו, ויעויין בספר הלכות הגר”א ומנהגיו להגר”מ שטרנבוך סי’ קכ”ט שהגר”א נהג להגביה הס”ת כמבואר במעשה רב אות קל”ה, ובימי אבלו גלל הס”ת (תוס’ מע”ר אות ל”ו), ועיין שם שהרחיב בזה, ובשו”ת דברי חכמים עמ’ נ’ מובא שבעל הברכת שמואל היה נוהג להגביה הס”ת, וכן הובא על הג”ר ישראל גוסטמאן ר”מ נצח ישראל שנהג כהברכת שמואל.

ויש להעיר עוד דאמנם לדעת המ”ב עיקר הגולל בזמנינו הוא המגביה, ולדעת החזו”א גם הגולל ממש הוא בכלל הגולל שנוטל שכר כנגד כולן (שו”ת אמרי יושר נזיקין בסופו בהנהגות החזו”א עמ’ י”א אות ע”ג, ארחות רבינוו ח”ג עמ’ רט”ז מהגרח”ק), א”כ יש להדר אחר מצוה זו, ויש איזה גבאים שבכל עת גלילה מבקשין הקטן ביותר שבביהכנ”ס על מנת ליתן לו הגלילה, ויעוי’ במ”ב סימן קמז ס”ק ז וז”ל, גוללו זהו מעיקר הדין ועכשיו נהגו שלא לדקדק בזה ומכבדים אף לאנשים בינונים משום דרכי שלום.

ואם יש שני יא”צ ביום אחד ואחד עלה לתורה יש לכבד השני בהגבהה.

ומצות גלילה אף כי רבה היא נהגו לכבד אף לקטנים שיש בהם דעת להבחין ענין דבר שבקדושה בכדי לחנכם במצות.

[שערי אפרים] עכ”ל המשנ”ב.

ועל עצם ענין מכירת הכיבודים אמנם לא נזכר בשו”ע כאן, אבל נזכר בשאר פוסקים, ובפרט גבי ימים נוראים.

אכן בעיקר ההערה הנ”ל לגבי הגלילה יש לדעת ולברר האם בזמנינו המגביה עושה מן הגלילה ג”כ, דהרי נזכר בפוסקים שכהיום המגביה עושה עיקר הגלילה, ולכך מש”כ בגמ’ שהגולל נוטל שכר כולם היינו המגביה, ואי נימא שבזמנינו ממש כבר אי”ז כך א”כ אין בזה מעלת המגביה הנזכר בפוסקים, ובפרט בקהילות שעושין ההגבהה קודם קריאה”ת [ויל”ע שהשו”ע ג”כ כתב שזהו קודם קריה”ת], וכמו”כ בקהילות שאין ההגבהה כלל ע”י המגביה, אלא הס”ת כמונח בקופסא.

וכתב בערוך השולחן אורח חיים סימן קמז ס”ט וז”ל, אבל מדברי הרמב”ם בפי”ב מתפלה דין י”ח למדתי פי’ אחר בזה וז”ל הרמב”ם וכל מי שהוא גדול בחכמה קודם לקרות והאחרון שגולל ס”ת נוטל שכר כנגד הכל לפיכך עולה ומשלים אפילו גדול שבציבור עכ”ל ולפ”ז האחרון הוא הגולל וזה שאמרה הגמ’ הגדול גולל ונוטל שכר כנגד כולם ה”פ הגדול יכול לעלות אחרון ולגלול ואף על גב שבזיון הוא להיות אחרון שבקרואים ונוטל שכר כנגד כולם משום דזוכה בשני מצות במצות קריאה ומצות גלילה ותמיהני על הטור וש”ע שלא הביאו דבריו כלל ודע שאני מתפלא על מנהג שלנו שמכבדים איש נכבד להגבהת התורה והגולל הוא אדם קטן והרי מגמ’ מבואר דעיקר שכר הוא הגלילה ולכן באמת במדינתינו בבתי מדרשות של חסידים מגביהים התורה וחוזרים ומניחים אותם על הבימה וגוללים בעצמן וחוזרים ונוטלים אותה וישב על ספסל ואיש פשוט כורך המפה ומלביש המעיל וברור הוא שמטעם זה עושים כן ומנהג האשכנזים תמוה ואפשר לומר דהגבהה שמראה הס”ת לעם וכולם עומדים מפני כבוד התורה זהו יותר גדול מהגלילה אבל בזמן הש”ס לא היה הגבהה אחר הקריאה אלא קודם הקריאה וכן מנהג ספרד גם היום וכבר כתבנו זה בסי’ קל”ד ע”ש ולכן אצלם הגלילה הוא העיקר ולא כן אצלינו עכ”ל.

וליישב מנהגינו ראיתי מי שכתב באריכות ע”פ מה שנמצא בכמה ראשונים [ר”ח מגילה ל”ב א’, רב עמרם גאון בסידורו עמ’ קע”ח (מדו’ גולשמיט), ועי’ רמב”ם פי”ב מהל’ תפילה הי”ח] שהכונה למי שגמר מלקרוא בתורה שהוא נקרא הגולל, ולכך החשוב שבקהל גומר לקרוא בתורה [ראה קובץ המעין לט, תשנ”ט, א, 30 21; ב, 68 65, שהאריך שם בכל ענין זה].

וכתב בספר אור זרוע הגדול [חלק ב הלכות שבת סימן מב] וז”ל, ובצרפת נוהגים [לקרות] הרב שבעיר שביעי ואומרי’ טעם לדבר משום מעלין בקודש ולא מורידין ואיני רואה מנהגם שאין משמע כן בהלכה כדפרי’.

ויש ליתן טעם למנהגם מפני שנוהגים שהשביעי גולל ס”ת לכך קורים את הרב בשביעי כדי שתהא נגללת בגדול שבהם כדאמרי’ בסוף מסכת מגילה א”ר שפטי’ עשרה שקראו בתורה גדול שבכולן גולל ס”ת כו’ וכ”כ ה”ר משה מיימון זצ”ל וכל מי שגדול מחבירו בחכמה קודם לקרות והאחרון שגולל ס”ת נוטל שכר כנגד הכל.

לפיכך עולה ומשלים אפי’ גדול שבצבור עכ”ל.

[המנהג לתת לגדול עליה אחרונה הובאה בהרבה אחרונים, לבוש סי’ קל”ה ס”י, מג”א סי’ קל”ו, מ”ב שם סק”ה].

וכעי”ז ראיתי שכתב הגר”מ שטרנבוך שם, ונראה שמעיקר הדין בש”ע, הגדול שבקוראים הוא המגביה וגולל, וחידוש קמ”ל בזה שאחרון הוא עלייה הכי חשובה כיון שהוא המגביה וכן מפורש ברמב”ם פרק י”ב דתפלה הי”ח, “והאחרון שגולל ספר תורה נוטל שכר כנגד כולם, לפיכך עולה ומשלים אפילו גדול שבציבור” ע”ש, והיינו כלפי מה שאמר לעיל רכל הגדול מחבירו בחכמה קודם לקרות, מסיים שהאחרון עדיף מכולם מפני שמגביה, וא”כ לפ”ז המעלה היא בעולה וגולל לאחריה דוקא, וא”כ כוונת הגמרא שהאחרון עלייה חשובה ביותר שהוא גומר, והיינו כשמברך ואחר כך גולל, אבל להגביה לבד לא מעולה כברכה.

ויעוי’ בס’ המנהיג לראב”ן [ח”ב יום שמיני וענין שמח”ת סי’ נה-נו עמ’ תט”ו] שהקשה ע”ד הס’ רע”ג הנ”ל, וס”ל דלא יתכן לומר שהגולל הכונה למי שמסיים לקרוא בתורה אלא ודאי למי שגולל כפשוטו.

וכן בביאור הגר”א סי’ קמ”ז הביא ממגילה ל”ב א’ ברש”י ור”ן ובעל העיטור בפירוש הראשון, שהגדול שבביהכ”נ גולל אף שלא קרא, וזהו גם דעתו לעיקר, ועיין עוד להגרמ”ש שם שהאריך בזה.

וכתב בשו”ת משנה הלכות חלק יא סימן ק”כ וז”ל, ועל דבר שאלתו במה שנהגו בכמה בתי כנסיות לכבד קטן בקשירת ס”ת שקוראים גלילה אי נכון לעשות כן.

יפה העיר וגם אני הרהרתי בזה כי כיון שזה דרך כיבוד אין מן הכבוד להציבור שהקטן יקבל.

ובש”ע או”ח סי’ קמ”ז גדול שבאותם שקראו בתורה גוללו ורגילים לקנותו בדמים יקרים לחבב המצוה.

ושוב ראיתי בס”ח סי’ תשנ”ז כתב אבל מצות אינן ירושה אלא הזקן הצדיק בעיר הוא יקשור ספר תורה ולא אחר שנאמר (ירמי’ ב ח) ותופשי התורה לא ידעוני ומשמע לכאורה בין הגבהות ובין גלילות יהי’ דוקא ע”י גדולי ישראל, ולפלא על מנהג העולם לכבד קטני קטנים בגלילה.

ולכן לכתחילה אין לכבד, אבל למחות בתוקף לפענ”ד נמי אינו כדאי והנח להם לישראל במה שנהגו בכמה מקומות כיון שאינו מנהג דדוקא זקן וצדיק העיר מניחין אותו על המנהג.

וכעת חשבתי שאולי הכוונה על ההגבהה ולא על הגלילה ובאמת מה”ט ראיתי אצל רבותי שהיו מהדרין להיותן הגבה שבת במנחה וצ”ע.

וראיתי לגדולי המורים לענין לכבד גלילה לקטן עיין במ”ב סי’ קמ”ז שנהגו לכבד אף לקטנים שיש בהם דעת להבחין ענין דבר שבקדושה בכדי לחנכם במצות כ”כ בשערי אפרים, עכ”ל המשנה הלכות.

ואחר העיון בכ”ז עוד רגע אדבר דבביאור הלכה ר”ס קל”ו ד”ה בשבת, נראה קצת מדבריו שהגבהה חשיבא כיבוד פחות מעליה לתורה, ויתכן ג”כ לתרץ עפ”ד הראשונים הנ”ל שעיקר חשיבות הגלילה היינו מי שקרא בתורה.

ולסיכום כל הדברים; יש מקום ליישב המנהג דחיישינן להדעות שהעיקר הוא להקורא האחרון שהוא הנקרא גולל, או באופן קצת שונה שעכ”פ מצות הגלילה עיקר חשיבותה היינו למי שקרא בתורה, ומ”מ דעת הגר”א כדעת כמה ראשונים שמי שגלל גם אם לא קרא בתורה נוטל שכר כולן, ולכן יש מעלה לתת לגדול, ויש ג”כ מעלה להדר אחר ההגבהה להמ”ב, ולהחזו”א גם הגלילה, [ויתכן שיראה המגביה לסייע לגולל קצת], ומ”מ נהגו ליתן גם לקטן לחנכו במצות וכמש”כ המ”ב.

וישמח לב מבקשי ה’

תגובה מהשואל הנ”ל

 {יישר כח גדול מאוד על תשובתו המפורטת
.

}

תשובה

בס”ד

‏כ”ג תמוז תשע”ו

לכבוד מע”כ שליט”א

שלום רב

הנה דברי המ”ב מוקשים ויש לתרצם, דהנה באמת המ”ב תפס כסתם הלכה כפי שכתבתם שהמגביה הוא הגולל, ומאידך נראה בביה”ל שנקט שהעולה הוא חשוב מן המגביה, ולכך כתבתי שהמ”ב חשש לדעות הללו, והנה הדעות הללו הן נחלקות לב’ ראשים, הא’ שהקורא בעצמו נקרא גולל ע”ש מה שמשלים הקריאה, והב’ שרק אם הקורא הוא המגביה חשיב כגולל, ואמנם המ”ב בסי’ קמ”ז, לא סתם לא כמר ולא כמר, אלא רק שהמגביה הוא הגולל כנ”ל, אך בבה”ל כשהזכיר המנהג הביא שהמנהג להחשיב פחות הגבהה מעליה, ומסתמא שלא נעלם ממנו דעות הראשונים בזה, וא”כ כנראה שעליהם סמך בהביאו מנהג זה.

[משא”כ בסי’ קמ”ז שלא היה בזה נפק”מ למעשה לא היה לו להמנע מלציין מאי דס”ל לעיקר הדין].

והטעם הוא, דמכיון שאמנם המצוה גדולה יותר, אך יש ספק בכלל אם ע”ז הכונה במצוה, או שלא היה המכוון לזה כלל, ולכן עליה לתורה שהיא מצוה ודאית [לא הכשר מצוה] בלא ספק, עדיפא ממצות הגבהה דלא ברירא לכל דעות הראשונים מהו גדר המצוה בזה בהגבהה שבזמנינו.

ולכך נראה לכאורה דגם למעשה עדיף לקנות עליה מלקנות הגבהה, מטעם שיש חשיבות לעליה כנ”ל.

עוד יתכן לתרץ גם את המנהג הפשוט [שמחשיבין עליה יותר מהגבהה] וגם את דברי הבה”ל הנ”ל, דאע”ג שמצד השכר חשוב ההגבהה, אבל יתכן שמצד גדרי הדין יש חשיבות יותר לעליה, ומה שהשו”ע הזכיר רק גבי ההגבהה לקנותה בדמים יקרים, היינו רבותא, ואצ”ל עליה לתורה שהוא מצוה [וכמו שבאמת הפוסקים כתבו לקנות בדמים יקרים גם על עליה], ומש”כ שהגדול גולל היינו לבד מן העליה שהוא מקבל כמבואר כבר בגמ’ גיטין ס’ א’, ועי’ מגילה כ”ב א’, ובכל הפוסקים שהביאו דין זה, אבל העיקר נראה כתירוץ הראשון.

קרא פחות

שאלה

בס”ד

שלו’ רב לכב’ הרב שליט”א,

אשמח אם הרב יענה לשאלותי.

שאלה ראשונה:

א) אדם הנוהג להוציא את השבת לפי זמן ר”ת האם בתענית יכול לאכול כבר בזמן הרגיל?

ב) ומה הדין שאדם הנ”ל שמשתתף בסעודת מצווה דברית מילה, האם יכול לאכול בזמן הרגיל?

ג) האם חייב לחזור על קריאת שמע, כשהגיע זמן קריאת שמע לנוהג להוציא את השבת כר”ת או רק זה שנוהג תמיד בכל זמני המצוות כשיטת ר”ת?

שאלה שניה:

א) בשו”ת “שואלים ודורשים בהלכות” כתוב: בני עדות המזרח שלא מברכים שהחיינו על תקיעות של יום שני, אם מתפלל במנין אשכנז יענה אמן על ברכת שהחיינו, ולא הוה הפסק (אשרי האיש בשם הגרי”ש אלישיב).

האם זה מעכב את המתפלל האשכנזי מחובת הברכה?

ב) האם המתפלל צריך לומר את ברכת “שהחיינו” לעצמו או לכוון בראשו מבלי לברך?

ג) האם בן ספרד הנמצא במניין ספרדי זה מהווה “הפסק” בלענות “אמן” לאחר ברכת שמיעת קול שופר?

שאלה שלישית:

א) האם הרך הנולד מאמו טמא בטומאת הנידה, אם כן איך זה מסתדר עם העניין שכמדומני שלמדתי באיזשהו מקום שגידלו בבידוד ממקום טמא את הילדים “פרחי כהונה” ששמשו בעניין מים טהורים עבור מי ההזאה שמעורבבים עם עפר פרה אדומה המטהרת את טמאי מתים?

לתשובות הרב אודה מקרב ליבי!

***

התשובות בקצרה

א.

אם אינו נוהג כר”ת בשבת מעיקר הדין אלא בתורת חומרא, ואינו רוצה להקפיד בתע”צ דרבנן, נראה שאינו מחוייב להקפיד בזה [ולענין יוהכ”פ ראה בפנים].

ב.

כנ”ל.

ג.

אם אינו נוהג כר”ת בשבת מעיקר הדין יתכן שאינו מחוייב לנהוג בק”ש, כמו”כ יכול לסמוך על ק”ש שעל המיטה ולכוין בפסוק ראשון.

א.

להדעות הסוברים שצריך לברך הברכה היא חיוב.

ב.

למעשה לא יברך.

ג.

לא.

א.

יכלו להטבילם בשביל זה, רק במת היה צריך אפר חטאת, וראה עוד בפנים.

***

תשובה

א) אדם הנוהג להוציא את השבת לפי זמן ר”ת האם בתענית יכול לאכול כבר בזמן הרגיל?

תשובה: אם נוהג כר”ת רק בתורת חומרא ולא מעיקר הדין, ורוצה להחמיר רק בשבת אך אינו רוצה להחמיר גם בתע”צ, [היינו שהשאלה מדין נדר, האם קיבל ע”ע להחמיר גם בתע”צ], רשאי להקל בתע”צ, משום שאינו מדאורייתא אלא מדרבנן ומתקנת נביאים [אף שלא היה חיוב מ”מ מאחר שקבלוהו נעשה ממילא מדברי קבלה מכיון שבדברי הקבלה נאמר רצו מתענין], כמו שכתב הטור או”ח סי’ תק”נ ע”ש, וי”א שגם אי”ז דין כשאר איסורים מדרבנן מתיקון חז”ל חכמי המשנה והתלמוד, אלא חיוב מצד שקבלו כל ישראל על עצמם, עי’ בלשון הרב המגיד שהביא הב”י שם.

ולענין יו”כ יתכן ג”כ שיכול להקל יותר משבת מכיון ששבת הוא איסור סקילה ויוה”כ הוא איסור כרת, ועיין ב”מ צ’ א’ שבת דאיסור סקילה וכו’, וכן ביבמות קי”ד א’ שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן יו”ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן, וכן בגמ’ בסוכה שנביא להלן, אבל מ”מ לכאורה אם קיבל עליו ג”פ ולא אמר בלי נדר יתכן שצריך לעשות התרת נדרים כדי לאכול במוצאי יו”כ קודם זמן ר”ת.

אכן המנהג אצל כמה המחמירים כר”ת הוא שמחמירים רק בדברים דאורייתא כשבת ויוה”כ ומחמירים בדברים דרבנן כד’ תעניות.

ויעוי’ גם במ”ב בהל’ אכילה לולה ביוה”כ, בסימן תרי”ח סקכ”ד, וז”ל, ועיין עוד מדינים אלו בהלכות שבת סימן שכ”ח וסימן ש”ל כי אין בין יוה”כ לשבת אלא שזה זדונו בסקילה וזה זדונו בעונש כרת, ומשמע מן הדברים שגם בדרכי הפסק אין חילוקים בין חומר שבת לחומר יוהכ”פ [אף שהיה מקום לחלק בדבר שהוא מצד נדר].

כ”ז אם נוהג כר”ת בתורת חומרא אבל אם נוהג כר”ת מעיקר הדין א”א להקל בשום דבר האסור מן הדין.

ב) ומה הדין שאדם הנ”ל שמשתתף בסעודת מצווה דברית מילה, האם יכול לאכול בזמן הרגיל?

תשובה: דינו כנ”ל, כמו בתשובה הקודמת.

[אין להקל יותר בתע”צ אם מחוייב מצד הדין].

ג) האם חייב לחזור על קריאת שמע, כשהגיע זמן קריאת שמע לנוהג להוציא את השבת כר”ת או רק זה שנוהג תמיד בכל זמני המצוות כשיטת ר”ת?

תשובה: הגרי”ש אלישיב היה מחמיר לקרוא שוב ק”ש לאחר זמן ר”ת (ספר גדולה שימושה).

אך כנ”ל מי שאינו מחמיר מעיקר הדין כר”ת ואינו רוצה להחמיר בדבר זה יתכן שאין חיוב מכיון שאי”ז איסור כאיסור סקילה, וגם אם לא נחלק בין איסור סקילה לאיסור כרת, מ”מ בין איסור סקילה למצוות עשה יש מקום לחלק, ראה סוכה ט”ז ב’ עד כאן לא קאמר ר’ יוסי הכא אלא בסוכה דמ”ע, אבל שבת דאיסור סקילה לא, ובזה מבואר ג”כ מהגמ’ שם דאע”ג שמיירינן גבי מצוות שבות של איסור שבת ולא על איסור סקילה מ”מ מכיון שמעיקרו זהו שבות שישנה בשבת שעיקרה היא איסור מה”ת של סקילה, וכמו שכתב רש”י סוכה שם וז”ל, אבל שבת דאיסור סקילה הוא – במלאכות דאורייתא מחמירין אפילו במידי דרבנן דאית בה עכ”ל.

וכ”כ בחידושי הריטב”א שם וז”ל, אבל בשבת דאיסור סקילה [לא].

לא קאמר חיוב סקילה דהא עירוב דרבנן הוא דלית ביה סקילה, אלא איסור סקילה כלומר איסור שבת שיש בו סקילה בדאורייתא ולהכי חמיר אפילו בשל דבריהם עכ”ל.

וכ”כ בחידושי הרא”ה שם וז”ל, לא קאמר ר’ יוסי (התם) [הכא] אלא בסוכה, דאיסור עשה, אבל שבת, דאיסור סקילה, לא לימא.

ואיסור סקילה לאו דוקא בדרבנן.

אלא הכי קאמר, אבל שבת דחמור, אפילו בעירובי חצרות דרבנן לא לימא עכ”ל.

ולפ”ז גם מי שמחמיר במלאכות דרבנן של שבת לפי זמן ר”ת, [באופן שאינו מחמיר מעיקר הדין], מ”מ יכול להקל בק”ש כדעת הגאונים, מכיון שבמלאכות דרבנן בשבת יש יותר מקום להחמיר ממצוות עשה.

כמו”כ יוכל גם לסמוך על ק”ש שעל המיטה, אם מקפיד לכוין בפסוק ראשון כדין, אף שהמ”ב נוקט שא”א לסמוך על ק”ש שעל המיטה כשמחוייב לקרוא ק”ש מעיקר הדין, מכיון שאי”ז באימה וביראה, מ”מ נראה דמאחר ומצד הדין יוצאים בק”ש שעל המיטה אם כיון בפסוק ראשון, דהק”ש באימה וביראה אינה לעיכובא, יעוי’ במ”ב סי’ ס’ סק”ז, ולכן מי שאינו נוהג מעיקר הדין להחמיר כדעת ר”ת יוכל לסמוך ע”ז.

עוד העירו מדברי התוס’ בריש ברכות וז”ל, לכן פי’ ר”ת דאדרבה קריאת שמע של בית הכנסת עיקר.

ואם תאמר היאך אנו קורין כל כך מבעוד יום.

ויש לומר דקיימא לן כרבי יהודה דאמר בפרק תפלת השחר (דף כו.

) דזמן תפלת מנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית וכו’, על כן אומר ר”י דודאי קריאת שמע של בית הכנסת עיקר וכו’ עי”ש.

והיינו דלדעת התוס’ יוצאים יד”ח בק”ש קודם צאה”כ, וא”כ יש מקום לסמוך ע”ז עכ”פ לעניננו.

א) בשו”ת “שואלים ודורשים בהלכות” כתוב: בני עדות המזרח שלא מברכים שהחיינו על תקיעות של יום שני, אם מתפלל במנין אשכנז יענה אמן על ברכת שהחיינו, ולא הוה הפסק (אשרי האיש בשם הגרי”ש אלישיב).

האם זה מעכב את המתפלל האשכנזי מחובת הברכה?

תשובה: אמנם ברכת שהחיינו על פרי חדש היא רשות כמבואר בסי’ רכ”ג ס”א, מ”מ ברכת שהחיינו על דבר הבא מזמן לזמן חובה היא, כמבואר בגמ’ עירובין מ’ ב’ דדוקא אקרא חדתא זהו מנהג חומרא של רב יהודה אבל על המועד זהו חיוב, וכתב הרמ”א בשו”ע או”ח סי’ רכ”ג ס”א וז”ל, ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו, שאינה חובה אלא רשות, ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות.

וכתב במשנה ברורה שם סק”ז, וז”ל, בברכה זו – פי’ בברכת שהחיינו מפני שהיא רק רשות [שעיקר ברכת שהחיינו נתקן על דבר הבא מזמן לזמן כמועדים וכדומה] ומזה נתפשט שרבים מקילים בכל הברכות כיוצא באלו אבל אינו נכון דמאי דאיתמר בגמרא שהיא רשות איתמר עכ”ל.

ומבואר בזה דהברכות הבאין מזמן לזמן חובה נינהו.

ב) האם המתפלל צריך לומר את ברכת “שהחיינו” לעצמו או לכוון בראשו מבלי לברך?

תשובה: למעשה אין לברך משום שבכך לא ישמע את התקיעות, וגם אם כאשר יכוין את הברכה ימשיך לכוין בעוד התוקע התחיל לברך כבר, באופן זה לא יכוין משום שאם הסיח דעתו לענינים אחרים בשעת התקיעות אי”ז פשוט כ”כ שיצא יד”ח, ולכן יסמוך על הפוסקים שסוברין שאינו מברך ביום השני שהחיינו, וגם לדידן המ”ב סי’ ת”ר סק”ז כתב שלכתחילה ילבש בגד חדש לברכת שהחיינו, א”כ חזינן שיש עדיין מקום לחשוש לדעה זו לכתחילה גם למנהגינו, ויתכן שיש לצרף זה למצב כגון זה להתייחס למעשה לדעה זו, ויש לצדד עוד שבדברים שהש”צ מוציא את הרבים ידי חובתן אפשר ללכת אחר מנהג המקום, [ויעוי’ במ”ב שם ג”כ שזה נראה שזה היה נקודת החילוק בין המחבר להרמ”א, דבמקומו של המחבר לא נהגו לברך ובמקומו של הרמ”א נהגו לברך, ולכן נקט הרמ”א לברך אבל במקום שלא נהגו לברך לא היה מנהיג הרמ”א לברך שם], ולכן למעשה לא יברך.

ג) האם בן ספרד הנמצא במניין ספרדי זה מהווה “הפסק” בלענות “אמן” לאחר ברכת שמיעת קול שופר?

תשובה: אי”ז הפסק אלא שחייב לענות אמן, וזהו מצורך הברכה, ואף יש דעות בפוסקים שאם לא ענה אמן לא יצא יד”ח.

א) האם הרך הנולד מאמו טמא בטומאת הנידה, אם כן איך זה מסתדר עם העניין שכמדומני שלמדתי באיזשהו מקום שגידלו בבידוד ממקום טמא את הילדים “פרחי כהונה” ששמשו בעניין מים טהורים עבור מי ההזאה שמעורבבים עם עפר פרה אדומה המטהרת את טמאי מתים?

תשובה: אם הולד נגע באם רק בתוך רחמה ולא בחוץ הו”ל מגע בית הסתרים ומגע בית הסתרים אינו מטמא, מ”מ מסתבר שנטמאו ע”י נגיעה מחוצה לה, אבל נראה דדי במה שהטבילום, וכן נזכר בר”ש פרה פ”ג מ”ד שהיו צריכים טבילה דחיישינן שנגעו בשרץ, ואע”ג שנזכר שהיו מקפידים שיהיו לפני הזמן שיוכלו ליטמא בטומאת קרי, מ”מ בטמאת קרי יש חשש שיטמאו לאחר שהטבילום, משא”כ בטומאת מגע אין חשש כזה, ודי במה שמטבילים אותם פעם אחת, ורק שלא יבואו אח”כ לידי קרי.

ובתפארת ישראל (יכין פרה פ”ג מ”ב סקי”ד) כתב וז”ל, ואף על גב דהרי בל”ז היו צריכין להטבילן קודם עשיית הפרה, מדנטמאו מאמותיהן בשעת לידה [כהר”ש במ”ד], וגם בל”ז היה צריך לטבלן מדדרכו של תינוק לטפח באשפה שבחצר שמצויי’ שם שרצים מתים של הח’ שרצים המטמאין [כטהרות פ”ג מ”ח], וא”כ גם אם היו רואין קרי, היו נטהרים בטבילה ההיא, אפ”ה שמרוהו בכל יכלתם מטומאת מת ומטומאה היוצאה מגופו בכל מה דאפשר עכ”ל.

***

שאלה

לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א

יש להסתפק בערב מכונת גילוח פסולה עם מכונות כשרות באופן שלא ניתן להכיר, האם הוי דין בטול ברוב והאם שייך הדין של הולכים אחר הרוב?

ויש לעיין ביותר בשיטת רש”י בחולין שכתב שבוטל ברוב הוי מדין הולך אחר הרוב.

י.

***

תשובה

יום ו’ עש”ק פ’ וירא י”ז מרחשון ע”ז

בע”ה

לכבוד הג”ר יוסף חיים ב.

שלום רב

כמדומה שהדבר פשוט שאין המכונה בטילה ברוב, טעם אחד שהמכונה הו”ל דבר חשוב, ודבר הנקנה במנין וזה אינו בטל ברוב אחד אלא בג’ רובי לדעת הרמב”ם ובתרי רובא לדעת הרשב”א והטור [יו”ד סי’ ק”י ובב”י שם].

ועוד טעם שכן זהו דבר שאפשר לברר ולבדוק איך המכונה מגלחת כגון לבדוק זאת על שערות אצבעו ולראות עי”ז אם זה מגלח כדין או לא, ובדבר שאפשר לברר אין ביטול [ואם א”א להכיר כלל ביניהם א”כ במה הוא כשר יותר מהאחרים, דא”כ הו”ל גילוח בדרך השחתה שהוא אסור מדאורייתא].

בכבוד רב

***

מש”כ להוכיח מדברי הרמב”ם יש לציין כי בסה”מ מצוה ט”ז כתב הרמב”ם “שציונו להקהיל את העם ביום השני של סוכות” הרי שנקט בפירוש שזמן ההקהל הוא בבוקרו של מוצאי יו”ט ראשון, וכ”כ בפירוש המשניות סוטה פ”ז מ”ח וא”כ מה שנקט בהלכות חגיגה מוצאי היינו אחר, וע”ד הא דאמרי’ בתענית כט.

ואעתיק בזה מה שכתב הרש”ז כהן בעומקא דפרשה היו”ל במודיעין עילית גליון שנ”ו:

מצות הקהל או מצות שמחת בית השואבה הי מינייהו קדים

אודות מאי דהסתפקנו בגליון שנ”ג בהא דתנן בסוכה (נא.

ומעתה איכא לספוקי איזה מצוה עבדינן ברישא, אי מצות שמחת בית השואבה, או דילמא מצות הקהל.

ושמא כוונת דבריו, דהנה תנן בסוטה מא.

ובפשטות כונת הירוש’ דבתחילה ביארו טעמא דמילתא דקורין בהקהל פרשיות דמעשרות, דכיון דבכל שנת השמיטה לא קיימו מצות מעשרות, וכדי שלא לשכח את המעשרות, קרא לפניהם פרשיות המעשרות להזכירם שצריך לשוב ולעשר.

ובשיירי קרבן תמה בזה טובא, דהרמב”ם לא הזכיר כלום הבדלה זו, ותו דמנין שיש הבדלה בשמיטה, ולכך ביאר דבאמת אין כונת הירוש’ דעבדינן הבדלה משום השביעית, אלא ההבדלה היא רק משום הקדושת יו”ט דחג ראשון של סוכות, אלא דקשיא ליה לירושלמי אמאי קתני דהמלך בירך שבעה ברכות לאחר ההקהל, הא איכא עוד תרי ברכות של ההבדלה דיו”ט, דקס”ד דהמלך עושה את ההבדלה סמוך להקהל, שהיא נמי בלילה, וע”ז משני הירושלמי דכבר הבדיל מראש, ול”ג מראש השנה, והיינו שכבר הבדיל קודם קריאת הקהל דהא היו צריכים לעשות הבימה למלך.

ומעתה, אי נימא דקודם שמחו בשמחת ביה”ש והדר קיימו מצות הקהל, נמצא דקס”ד דההבדלה נתאחרה מאוד ולא מסתברא, אך יל”ע דאדרבה לענין הבדלה אמרינן בפסחים קה ע”ב אפוקי יומא מאחרינן ליה כי היכי דלא ליהוי עלן כטונא, וי”ל.

וביותר נראה לבאר דאי עבדינן שמחת ביה”ש והדר הקהל, נמצא דשמחת ביה”ש היתה לפני הבדלה, והא אין החליל דוחה יו”ט, וכן התיקון גדול שעשו לשמחת ביה”ש מלאכה גמורה היא, ובפשוטו עשו התיקון במוציו”ט וכמתני’ בסוכה שם, ולא יתכן דעשו כ”ז לפני ההבדלה, אלא מוכח דהקהל קודם.

ולפ”ז מבואר היטב דאין לשמוח בשמחת ביה”ש לפני ההבדלה.

איברא דכבר בקרא כתיב דמצות הקהל היא מקץ שנת השמיטה, אלא דתליא בביאור הקרא דכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה, אי הוי סימן או סיבה.

הרב שלמה זלמן כהן

בברכת גמח”ט

א.

הכהן מודיעין עילית

***

רש”י סנהדרין מט.

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

הכונה שדוד היה נחבא שם.

ואני מצרף חיבור של חכם א’ שהעתיק ל’ רש”י בשינוי [החיבור הוא מכתב יד עם פירוש דילן ויצא לאור בקרוב בעז”ה].

וכתב אלי השואל שוב: והנה קשה על רש”י דאם הכוונה שדוד נחבא שם וחתכו א”כ מה כוונת אבנר, הרי מה החילוק בין מערה לבין הקוצים וצ”ע

וכתבתי לו: הוא נחבא שם אבל לא נגע בשאול אלא לקח את הכנף רק לאחר ששאול עבר שם, וכל טענתו של דוד שיכל להרוג את שאול ולא הרג ואבנר בא לדחות טענתו מכיון שהוא לא נגע בשאול.

וכתב אלי: רש”י כתב וחתכו ומשמע שדוד חתכו.

וכתבתי לו: חתך אותו מתוך המקום שנסתבך שם.

***

שאלה

לכבוד הרה”ג הרב עקיבא שליט”א

שלום וברכה

זבחים ס”ד ע”ב.

ב.

החותם בכבוד רב

שמואל דוד

***

תשובה

שלום רב

שני קושיותיך קשות וצריכות עיון, בפרט קושיא האחרונה שהיא בעצם תמיהת התוס’ למה יהיה פסול, וא”כ כבר התוס’ לא ידעו מגמרא מפורשת כזו, ודרך רש”י דקאמר בגמ’ מפרש טעמא בד”כ על דברים מפורשים בגמ’ עכ”פ לפי פירושו, ועיין בספר ציונים והערות מה שהקשה כבר כן (מצורף במכתב).

***

שאלה

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א

שאלה: בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה ז ב יעקב איש כפר נבוראי הורה בצור, דגים טעונין שחיטה, שמע ר’ חגי שלח ליה תא לקי, א”ל בר אינש דאמר מלתא מן אורייתא לקי, אמר ליה מנין היא דאורייתא, אמר ליה מן הדא דכתיב ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ, ומה עוף טעון שחיטה אף דגים טעונין שחיטה, אמר ליה לא הורת טב, אמר ליה מניין את מודע לי, אמר ליה רביע ואנא מודע לך דכתיב (במדבר יא) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ואם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם, ישחט אין כתיב כאן אלא יאסף, אמר חבוט חבטך רצוף רצפך, דהיא טבא לאולפנא, וצ”ב, איך שייך לשחוט דגים ומהיכן.

שאלה: שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרי סעיף א מקום שנוהגים להדליק נר בליל יום הכיפורים, מדליקין; מקום שנהגו שלא להדליק, אין מדליקין.

וצ”ב א”כ מדוע לא תיקנו בכל אשה נדה שיצטרכו להדליק או לא להדליק נר כדי לבטלם מתשמיש.

שאלה: האם מותר לאחסן שמן שריפה בחדר האמבטיה שיש שם שירותים או שאין זה כבוד או נימא שאדרבה שם ודאי לא יבוא לאכול ממנו.

יישר כח

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בס”ד מוצש ד’ כסלו תשע”ז

לכבוד הג”ר אהרן אריה כהן שליט”א

שלום וברכה

שאלה: בראשית רבה פרשת בראשית פרשה ז ב, יעקב איש כפר נבוראי הורה בצור, דגים טעונין שחיטה, שמע ר’ חגי שלח ליה תא לקי, א”ל בר אינש דאמר מלתא מן אורייתא לקי, אמר ליה מנין היא דאורייתא, אמר ליה מן הדא דכתיב ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ, ומה עוף טעון שחיטה אף דגים טעונין שחיטה, אמר ליה לא הורת טב, אמר ליה מניין את מודע לי, אמר ליה רביע ואנא מודע לך דכתיב (במדבר יא) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ואם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם, ישחט אין כתיב כאן אלא יאסף, אמר חבוט חבטך רצוף רצפך, דהיא טבא לאולפנא, וצ”ב, איך שייך לשחוט דגים ומהיכן.

תשובה: שחיטה הוא בסימנים שהם הקנה והושט, ואמנם לא לכל הדגים יש ריאות, אבל הדגים שיש להם ריאות יש להם הצינור של הריאות שהוא הקנה והצינור של המאכל שהוא כנגד הוושט, ודגים שאין להם ריאות י”ל שבהם היה מועיל סימן אחד כעוף, שמועיל בו סימן אחד, כדתנן ברפ”ב דחולין, שהרי יעקב עצמו לא הורה אלא כעוף.

ואפשר לומר עוד דאף אם יצטרכו שחיטה כדין שחיטה גמורה של בהמה, מ”מ שחיטה של סימן אחד במי שאין לו אלא סימן אחד חשוב כשחיטת ב’ סימנים בדבר שיש בו ב’ סימנים, [ואמינא לזה כדי ליישב מש”כ בחולין כ”ז א’ הטילו הכתוב לעוף בין בהמה לדגים ודו”ק].

שאלה: שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרי סעיף א מקום שנוהגים להדליק נר בליל יום הכיפורים, מדליקין; מקום שנהגו שלא להדליק, אין מדליקין.

וצ”ב א”כ מדוע לא תיקנו בכל אשה נדה שיצטרכו להדליק או לא להדליק נר כדי לבטלם מתשמיש.

תשובה: כנראה שהוא דבר שלא שייך כ”כ לעשותו בקלות, וגם אם נימא שזהוי גזריה שרוב הציבור יכולין לעמוד בזה, מ”מ מכיון שאינו תקנה מדרבנן אלא רק מנהג, לכן מתחילה לא הנהיגו דבר שהוא קשה מאוד לעמוד בו.

וכמו”כ יש להוסיף דבאשתו נדה ביו”כ נזכר בפוסקים סברא דבדיל מינה, להקל שלא להדליק נר במקום שלא נהגו, [אע”פ שאם יש לו נר בבית צריך להדליק עוד נר במקום ששוכב שם גם למנהג זה מ”מ באשתו נדה אינו צריך], (עי’ פמ”ג שם באשל אברהם סק”ב, ומ”ב סק”ה).

אבל ביו”כ אינו בדיל מאשתו, כנראה שנידות הוא טומאה וסיאוב רוחני וגשמי, ולכך אמרי’ דבדיל מינה, משא”כ באיסור יו”כ.

שאלה: האם מותר לאחסן שמן שריפה בחדר האמבטיה שיש שם שירותים או שאין זה כבוד או נימא שאדרבה שם ודאי לא יבוא לאכול ממנו.

תשובה: מצד הדין אין איסור לאכול אוכל שנכנס לחדר אמבטיה, דאין רוח רעה שורה אלא על אדם וכדו’ ששייך בו קדושה ולא על שאר דברים, והחזו”א היה מולח שם בשר באמבטיה שהיה בה שירותים (הגר”נ קרליץ, הבית בכשרותו להגרי”א דינר עמ’ צ”ד), וכ”כ במנח”י ח”ג סי’ ס”ג בשאלה לאחד שדן להחמיר באוכלין ומשקין בבהכ”ס יותר מאדם מאדם וז”ל:

הנה לא ידעתי מה דחמירא לי’ לכ”ת, הענין של אוכלין ומשקין שהוכנסו לביה”כ, מהא דיוצא מביה”כ דצריך נטילת ידים, ולא כן היא, דהרי הדין דיוצא מביה”כ, מבואר בש”ס (סוכה מ”ו וב”ק י”ז) וש”ע (או”ח סי’ ד’ סעי’ ח”י), ואלו הדין של אוכלין ומשקין שיאסרו ע”י הכנסתן לביה”כ, אין להם שום מקור בש”ס וש”ע, ואדרבה לענין מרחץ, דס”ל להש”ע שם (או”ח סי’ ד’ סעי’ ח”י) והוא מדברי אבודרהם (שהובא בב”י שם), שצריך ג”כ נטילה ביוצא ממרחץ, וכמו בביה”כ, ומ”מ מצינו בפירוש במרחץ, דאין המשקין נאסרים על הכנסתם לשם, וכדאיתא במג”א (סי’ קס”ו סק”ג) ובבאר היטב (סי’ פ”ד סק”ב) ובמשנה ברורה (שם סק”ז), דדנו שם האיך להתנהג עם הברכה, אם רוצה לשתות מים בבית המרחץ עיין שם, ואף די”ל דשאני בית הכסא דמאיס טפי, וכדאיתא (במס’ שבת י’), אבל לא מצינו זה בש”ס וש”ע בפירוש, וכל הענין שנהגו העולם להקפיד בזה, נובע ממה שאיתא בספר דברי יצחק (לקוטים מאת הרב הגאון מוה”ר יצחק אייזק מסוואלעווע ז”ל), ששמע בשם מרן הגה”ק מהר”ש מבעלזא זצלה”ה, שלא יאכל מאכל שהי’ בבית הכסא עיין שם, אמנם ראיתי בספר ליקוטי מהרי”ח (בדברים הנוהגים בסעודה) שהביא מס’ ש”צ (בדיני נט”י שחרית) שכתב שם דהרוח רע דבית הכסא, אינו שורה אלא על אדם שיש בו קדושה להנות ממנו, ולא על מים ועצים ואבנים עיין שם, אבל בכ”ז אי אפשר ח”ו לדחות דברי הרב הדומה למלאך ד’ צבאות מהר”ש זלה”ה, כי רב תנא הוא ופליג, וכן מנהג העולם עכת”ד, ובהגהות זכרון מנחם שם, הביא מספר חסד לאלפים (סי’ ד’), שכתב דאם הכניס אוכלים ומשקים בביה”כ מטמא האוכלים ודלא כש”ץ עיין שם, ואולם בכ”ז אין להחמיר בזה, יותר מבדבר המבואר בש”ס וש”ע הנ”ל, וע”כ בבית הכסא שלנו, יש מקום להקל בשעת הדחק, ואך בתנאי שיהא נקי מצואה ומכל דבר המזוהם כל זמן שהמאכלים והמשקאות בתוכו, ופשיטא ג”כ שלא ישתמשו לצרכם בשם כל אותו הזמן, ואז אם אי אפשר בענין אחר י”ל דשרי, ושו”ר מש”כ בענין ביה”כ דידן בספר חזון איש (הל’ קריאת שמע סי’ י”ז אות ד’ ואות ט’), וסיים שם אחר שצדד להקל, דמ”מ אין ההיתר ברור, ויש להחמיר מספק, עיין שם, אבל בכ”ז בשעת הדחק משנתנו לא זזה ממקומה בעזה”י עכ”ל המנח”י.

ועי’ בס’ הבית בכשרותו שם, שציין גם לשו”ת לב חיים (לר”ח פלאג’י) ח”א סי’ ס”ו, ושו”ת אפרקסתא דעניא סי’ קל”ג, שנקטו שאין בזה איסור מעיקר הדין, ועי”ש במה שציין שם עוד.

ולענין שמן שריפה אנו נכנסים כאן לנידון נוסף, דהנה שמן שריפה אסור לגרום לו הפסד בידים, ודבר כזה למי שמקפיד בזה יש לדון אם חשיב כהפסד בידים, מצד שהוא עצמו נמנע מלאכול אוכל כזה והקריבהו נא לפחתיך וגו’, או דנימא דחשיב רק כגרם הפסד, ואולי נימא דאינו חשיב כלל כהפסד מכיון שהשמן בלאו הכי כבר אסור באכילה, ומה שמוסיף ע”ז עוד רוח רעה אינו הפסד נוסף כבר וצ”ע.

ונ”ל לפשוט מדאי’ בספ”ק דפסחים כ’ ב’ והא ראוי לישנו אתי ביה לידי תקלה שמן נמי אתי ביה לידי תקלה דרמי ליה בכלי מאוס יין נמי רמי ליה בכלי מאוס לזילוף קא בעי ליה בכלי מאוס רמי ליה, ומיירי שם בתרומה טמאה, וכן פסק הר”מ פי”ב מתרומות הי”ב, פת תרומה שנטמאת משליכה לבין העצים עד שישרפנה, וכן שמן שנטמא נותנו בכלי מאוס עד שידליק כדי שלא יהיה תקלה לאחרים ויאכלוהו עכ”ל [ולענין המנהג בזמנינו עי”ש בדרך אמונה ס”ק ק”ה].

וחזינן שאם היא תרומה טמאה אין חשש להניחה בכלי מאוס, ולא מסתבר ששירותים דידן יהיה יותר גרוע מכלי מאוס [ומשליקת החיטים עי”ש].

בכבוד רב ושבוע טוב

***

{בע”ה יום ג’ עיו”כ תשע”ו}

שאלה – אמרי’ בסליחות אשמנו מכל עם בושנו מכל דור, ואינו מובן דבשלמא אמנו מאבותינו שהיו טובים מעמנו, אבל אמאי אשמנו מכל עם שגם הם אינן עושין רצון ה’.

תשובה – הנה יסוד זה שאנו גרועים במדת מה יותר מאו”ה כבר נזכר במקראות ורז”ל בכ”מ, ואין בכונתי לפריצי ורשעי עמינו ימ”ש שהם ממש רשעים גמורים ורודפים לכל דבר שבקדושה יותר מרוב או”ה וירדו פלאות מכל מוסריותם ותנאיהם המינימליים האנושיים, אלא לכלל עמינו המאמינים אחינו היראים ושלמים שאומרים מיהא התפילה אשמנו מכל עם וכו’ בבית הכנסת, ומ”מ יש דברים שהמקראות מוכיחין אותנו שהאו”ה טובים מעמנו, ועלי להביא המובאות הללו עם מדרשי רז”ל והמפרשים, וכדלהלן:

א) אי’ ביחזקאל פרק ה פס’ ז, לכן כה אמר אדני ה’ יען המנכם מן הגוים אשר סביבותיכם בחקותי לא הלכתם ואת משפטי לא עשיתם וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם.

ופי’ רש”י ז”ל שהם לא המירו את אלהיהם והמה לא אלהים ואתם המרתם כבודי בלא יועיל ורבותינו פירשו כמתוקנים שבהם לא עשיתם כמקולקלים שבהם עשיתם, וכע”ז כ’ רד”ק ז”ל.

והמלבי”ם כתב וז”ל, מפני שחטאת ישראל כפול, א) שלמדו מן הגוים שלא ללכת בחקי ה’ ומשפטיו, וז”ש יען המנכם (למדו) מן הגוים במה שבחקתי לא הלכתם ב) שכמשפטי הגוים הטובים לא עשיתם וא”כ עשיתם דברים שלא עשה לא מאמין בדת ישראל ולא הנוהגים ע”פ דתות שכליות.

ובס’ כלי יקר פרשת כי תשא כתב, כי מצינו שהם מתוקנים בשני דברים הללו הן בענין האלהות כמו שנאמר (ירמיה ב יא) ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלא יועיל.

הן בענין המנהיגים שאינן בועטים בהם כמו שמצינו באנשי נינוה ששמעו אפילו לנביאי ישראל.

ובמסכת סנהדרין דף לט ע”ב בשלמא למאן דאמר לשם שמים היינו דכתיב ויהי קצף גדול על ישראל אלא למאן דאמר לשם עבודה זרה אמאי ויהי קצף כדרבי יהושע בן לוי דרבי יהושע בן לוי רמי כתיב וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם וכתיב וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם עשיתם כמתוקנין שבהם לא עשיתם כמקולקלין שבהם עשיתם.

וכתב עלה היד רמ”ה שם ומהדרינן שהוזכר להן אותו עון שהיו מעבירין ביניהן לע”ג כדר’ יהושע בן לוי דרמי כתיב וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם וכתיב עשיתם הא כיצד כמתקנין שבהן לא עשיתם.

יש אומרים כגון עגלון מלך מואב שהיה מכבד את השם וכיון שאמר לו אהוד דבר סתר לי אליך מיד ויקם מעל הכסא (שופטים ג’).

כמקולקלין שבהם עשיתם כגון מישע מלך מואב שהקריב בנו לע”ג וכך היו ישראל עושין באותה שעה נזכר להן אותו עון שהיו גם הם רגילין בו.

וכ”כ רד”ק מלכים ב פרק ג, וז”ל, כי הי’ עובד לחמה והעלה את בנו לחמה ומה שאמר ויהי קצף גדול שנזכרו עונותיהן של ישראל באותה שעה שגם הם היו שורפים את בניהם לע”ג ולאשרה ואמר הכתוב וכמשפטי הגוים לא עשיתם ואמרו רז”ל כמתוקנים שבהם לא עשיתם כמקולקלים שבהם עשיתם ע”כ.

והמהרש”א חידושי אגדות כתב ומ”ש וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם וגו’ כמתוקנין שבהם לא עשיתם כו’.

עיין פירוש רש”י כמתוקנין שבהם היינו כגון עגלון כו’ וכמקולקלין שבהם כו’ כגון מישע כו’ עכ”ל אבל לפי הנראה דלענין הקרבת קרבן קאמר נמי כמתוקנין שבהם דהיינו בלק דלשם שמים נתכוין להקריב מ”ב קרבנות לא עשיתם וכמקולקלין שבהם דהיינו מישע שהקריב בנו לעבודת כוכבים עשיתם ואשר סביבותיכם משמע ממואב שהיתה קרובה מסביבות של א”י ע”כ.

[ובביאורי להפסדר”כ הבאתי עוד ביאור בזה, אך לא שייך לכאן ע”ש].

ובמדרש שמואל רבתי [פרשה כב] מצינו עוד דעה בזה, וז”ל המדרש, לכן כה אמר ה’ אלהים יען המנכם מן הגוים אשר סביבותיכם וגו’ [וכמשפטי הגוים וגו’ לא עשיתם] (יחזקאל ה’ ז’), רבנין ורבי יהודה ברבי סימון, רבנין אמרין כרעים עשיתם וכטובים לא עשיתם, (אמר) רבי יהודה ברבי סימון [אמר] אפילו כרעים לא עשיתם, איזבל בת כומרים היא משלחת ואומרת לאליהו כעת מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם (מ”א י”ט ב’), ופותחת לו פתח [שיברח], והכא וישלח שאול מלאכים וגו’, הוי אפילו כרעים לא עשיתם.

[משמע שהפסוק נדרש לטובה, וצ”ע דגבי תוכחה ופורענות נאמר, דכתיב יען וכו’ וכמשפטי וכו’ לכן כה אמר אדני ה’ הנני עליך גם אני ועשיתי בתוכך משפטים לעיני הגוים].

ב) עוד אשכחן אידך קרא כע”ז ביחזקאל פרק לו, יט-כא ואפיץ אתם בגוים ויזרו בארצות כדרכם וכעלילותם שפטתים.

ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה’ אלה ומארצו יצאו.

ואחמל על שם קדשי אשר חללוהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה.

ופי’ הרד”ק יחזקאל פרק לו, זהו חלול הש”י שאומרים העמים על ישראל עם ה’ אלה כבר נקראו עם ה’ אלה ויצאו מארצו והניחם בגלות זה כמה והנה כאילו הם מחללים אותו בהמשך גלותם זה כמה בעונותיהם והגוים אומרים מבלתי יכולת ה’ להוציאם יאמרו איך בחר בהם ואחר כך נאצם והשליכם מעל פניו ויונתן תרגם ועלו לביני עממיא דאתגליאו לתמן על דאחילו ית שמא דקודשי בדאמרין להון אם עמא דה’ אילין ואיכדין מארע בית שכנתיה גלו.

והמלבי”ם כתב, וחוץ מזה חמלתי על שם קדשי אשר חללהו בית ישראל שחוץ מה שנתחלל ע”י הגוים נתחלל ע”י ישראל וע”י מעשיהם הרעים, שעי”כ הוצרך להענישם כפעם בפעם וש”ש מתחלל תמיד מחדש.

וגרסינן במכילתא דרבי ישמעאל פ’ בשלח [מסכתא דשירה פרשה ג], ובזמן שאינן עושין רצונו כביכול שמו מתחלל בעולם שנ’ ויבא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי [באמור להם עם ה’ אלה ומארצו יצאו ואחמול על שם קדשי אשר חללוהו בית ישראל וכת’ לכן אמור לבית ישראל כה אמר ה’ אלהים לא למענכם אני עושה בית ישראל] ואומר וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים (יחזקאל לו כ – כג).

ואמנם יש שפי’ דאיפכא ר”ל שאם היינו בגולה יאמרו העמים איך עם ה’ שהם צדיקים אין הקב”ה שומר עליהם להיטיב להם, אכן איננו עוסקין בפי’ זה, ובכל דבר יש כמה פנים, וד”ת כאש וכפטיש המתחלק לכמה ניצוצות.

ג) קרא כתיב בס’ מלאכי דמן תרי עשר בפרק א פס’ יא – יב, כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מקטר מגש לשמי ומנחה טהורה כי גדול שמי בגוים אמר ה’ צבאות.

ואתם מחללים אותו באמרכם שלחן אדני מגאל הוא וניבו נבזה אכלו.

ופי’ החכם אבן עזרא, מקצה הארץ ועד קצה הארץ כן הוא הישוב ובכל מקום לו צויתי היו מקריבים לי דבר נכבד מוקטר היה מוגש לפני ומנחה טהורה או מוקטר שם כמו קטורת והיו שומעים בקולי לגדל את שמי הגדול, אח”ר כ”ן אמ”ר לי הר”ב החכ”ם על זה הפסו”ק פירו”ש נכו”ן מאד והוא דב”ק ע”ל הענין כי הנביא על הבזיון ועל הגיאול שהיו מחללין את השם על כן הוא אומר כי בכל הישוב ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ונכבד ובכל מקו’ שבעולם יחשב בעיני הדבר הזה שהם מכבדים ומגדלים את שמי כאילו הם בכל מקום יביאו לפני לשמי כל דבר מוקטר ומוגש הראוי לכבודי ומנחה טהורה לא כאשר אתם עושים להגיש לפני לחם מגואל ועור ופסח וחולה ואיננו רע בעיניכם ולמה לא תשימו על לב גדול שמי בגוים ואתם מחללים אותו.

וז”ל הרד”ק שם גדול שמי בגוים – כי אף על פי שעובדים לצבא השמים מודים בי שאני הסבה הראשונ’ אלא שעובדים אותם לפי דעתם שיהיו אמצעיים ביני ובינם ואמרו רז”ל דקרו ליה אלהא דאלהין.

ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי – אם הייתי מצוה אותם כמו שצויתי אתכם היו מקטירים ומגישים לשמי ועוד כי מנחה טהורה היו מגישים לא כמו שאתם עושים שאתם מגישים מנחה טמאה ונבזה או פירושו אף על פי שהם מקטירים ומגישים לעכו”ם דעתם לשמי ע”כ.

וז”ל האלשיך על מלאכי פרק א פס’ יא ושמא תאמרו, למה זה קראתי אתכם בוזי שמי הלא הוא, כי הלא ממזרח שמש עד מבואו.

בכל האומות גדול שמי בגוים, ובכל מקום מקטר מגש מגישים לשמי מנחה טהורה, עם שלא ידעוני רק מחמת שגדול שמי בגוים, הנה כי משומעם גודל שמי הם מקריבים לשמי, ומזה ימשך כי הנוגע בכבוד ההקרבה כנוגע בשמי.

והמלבי”ם פי’ כי ממזרח שמש ועד מבואו, הגם שכל האומות עובדים ע”ז, בכ”ז גדול שמי בגוים, שכולם יודעים שיש סבה ראשונה עליון על כולם וקרי ליה אלהא דאלהיא רק שאומרים שאין כבודו להשגיח בשפלים ושמסר הנהגת עולם השפל למשרתיו כמלך שמוסר ההנהגה לשריו ועבדיו ורוצה שיחלקו להם כבוד באשר הם הנגשים אל המלך והם האמצעים בינו ובין העם וכבודם הוא כבוד המלך, וכן כל מה שמקטירים לכוכבים ומזלות הוא מצד שאומרים שהם הקרובים אל הסבה הראשונה ומקבלים השפע מאתו, וז”ש ובכל מקום מקטר מגש לשמי, שמי שהוא מוגש לשמי הוא מוקטר, ר”ל שהם מקטירים קרבנות למי שהוא מוגש וקרוב לשם ה’, ומי שחושבים בו שהוא מוגש לשם ה’ הוא מוקטר, היינו שמקטירים אליו, ומצד זה מקטירים לצבא השמים שחושבים שהם מוגשים וקרובים לשם ה’, והם מקטירים אליהם מנחה טהורה ונקיה, לא בעל מום ודברים בלתי טהורים ונכבדים, וזה מצד כי גדול שמי בגוים, עד שיכבדו כל המוגש לשמו והקרוב אליו.

ובפי’ המלבי”ם ביאור המילות כתב עוד, מקטר מגש לשמי.

מי שמוגש לשמי ר”ל הקרוב אלי, הוא מוקטר שמקטירים אליו קטורת, בעבור שהוא מוגש וקרוב אלי לפי דעתם, ומקטירים לו מנחה טהורה, ובזה אזל כל מה שנלחצו המפרשים בזה עכ”ל.

ובחז”ל ג”כ דרשו מזה וז”ל במדבר רבה פרשת שלח פרשה טז כי מזרח שמש עד מבואו גדול שמי, אמר הקדוש ברוך הוא אומות העולם מכבדין אותי ואתם כמה עשיתי נסים לכם ומכעיסין אתם אותי, רצונך לידע עגלון מלך מואב אדם ערל היה ונכנס אהוד בן גרא אצלו כיון שהזכיר לו שמי חלק לי כבוד ועמד לו מכסאו שנאמר (שופטים ג) ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא לקיים מה שנא’ כי ממזרח וגו’ עליך אמר הקדוש ברוך הוא אומות העולם מכבדין אותי וחולקים לי כבוד ואתם מכעיסין אותי ואני טוען אתכם עד מתי אני סובל עד מתי לעדה הרעה אמר הקדוש ברוך הוא כביכול אדם קונה לו עבד שיהא העבד נוטל הפנס ומאיר לקונה ואני לא עשיתי כן אלא אתם עבדי (ויקרא כה) כי לי בני ישראל עבדים ואני נוטל את הפנס ומאיר לכם.

הנה עיקר מלאכתי בתשובה זו היתה רק ליקוט, וסוף הדבר הוא שהרבה פעמים הוכיחונו נביאינו שאנו גרועין מאו”ה וכנ”ל.

{בע”ה }

עש”ק פר’ תולדות ר”ח כסלו לפ”ק

{פה קרית ספר יע”א}

שאלה – כתיב (בראשית כ”ה ד’) והנה תומים בבטנה, ואינו מובן מהו והנה, הרי כבר ידעה זאת קודם (מחכ”א).

תשובה הנה ביאור זה בלשון ‘והנה’ נכון וכבר נזכר ברשב”ם, וז”ל, והנה תומים – בכל דבר חידוש רגיל לומר כן.

וכן ויהי בבקר והנה [היא] לאה, כי עד עתה היה סבור שהיא רחל.

וכן ויקץ פרעה והנה חלום.

כי לא היה סבור שהיה חלום עד שניעור משנתו עכ”ל הרשב”ם, ומבואר שלא שייך לומר והנה אלא על דבר שנודע פתאום.

אכן בספורנו פרשת תולדות כתב, והנה תומים בבטנה.

קודם שנולדו הכירו הנצבות שהם תאומים ע”כ.

ומבואר שלא הוקשה לו מזה ולא מידי, דאף שנאמר ל’ והנה שייך לומר שידעוהו קודם.

אכן מ”מ לדברי הרשב”ם, קשיא, ובאמת כך היא הפשטות כדברי הרשב”ם.

ומתחילה רציתי לתרץ זה, ע”פ מה שאמרו חז”ל בב”ר שם, שאמרו לה שצריכה לילד י”ב שבטים, ולבסוף מצאה רק תאומים, וזהו הכונה ב’ונה’, שרק עתה נתחדש לה כן, אכן לא שייך לפרש כן, שהרי א’ מן הלימודים שם הוא בצירוף המילים תומים עצמם, ולכך לא מסתבר שע”ז נאמר והנה תומים.

והנה בעל העקידה (עקידת יצחק שער כ”ג פ’ תולדות א) עמד על קו’ זו, והקשה, ועוד אומרו ויהי בעת לדתה והנה תומים בבטנה כאילו לא נודע לה מקודם לכן ע”כ.

ותירץ שם וז”ל, ויהי בעת לדתה והנה תומים בבטנה.

כי עדין לא נתברר לה אם היה ההריון מעובר א’ משונה בתולדתו אשר ממנו יפרדו השני גוים או אם היו שנים או יותר עד שילדה וראתה שהם תאומים עכ”ל, ומבואר שמה שנאמר לה שני גוים בבטנך עדין לא נתבאר שהיה כאן ב’ גוים ממש כעת, ויתכן שבהמשך יעשו מהן ב’ גוים, וכעת עמדה ע”ז שהיו תומים ממש בבטנה.

וז”ל הרש”ר הירש פרשת תולדות, והנה תומם וגו’.

כל מקום שכתוב “והנה”, אירע דבר בלתי צפוי.

אך כבר נודע לרבקה, כי שני גויים בבטנה, וכאשר נתגלה הדבר עתה, לא היה זה בלתי צפוי; נמצא שמלת “והנה” אינה יכולה להיות מוסבת על כך.

נראה אפוא היפוכו של דבר.

אחרי שרבקה שמעה על הניגוד המוחלט שבין הבנים העתידים להיולד, היו הכל סבורים, כי השנים לא יהיו דומים זה לזה, כמו שדבר זה מצוי גם בתאומים.

והנה נתגלתה העובדה המפתיעה, שאכן היו השנים דומים זה לזה – כמנהגם של תאומים.

שונים היו רק במבנה גופם, האחד היה מפותח יותר מבחינה גופנית, חזק ובריא מחברו.

אולי גם הכתיב של חסר דחסר – “תומם” במקום “תאומים” – (כטעם “ויחדו יהיו תמים על ראשו”, שמות כו, כד), רומז על הדמיון החיצוני המוחלט, על מה שנראה כשויון גמור.

דמיון חיצוני זה, אילו השוו אותו עם נבואת העתיד על ניגודי הדרכים, צריך היה לעורר את תשומת לב המחנכים; מחובתם היה לדעת, כי שורש ההבדל שלעתיד טמון במעמקי הנפש, והיה עליהם להתחקות בהקדם על יסוד תכונות השנים, שבהן שונים הם בעומק פנימיותם עכ”ל.

והוסיף בהערה שם, “תאומים”: אם “תהום” נגזר משורש “המם”, אפשר וגם “תאום” נגזר משורש “אמם” (ממנו נגזרו גם “אם” ו”אם”); נמצאו התאומים שני יצורים, המותנים זה בזה, ובבת אחת משורש אחד יצאו, וגם לאחר מכן ניזונים כאחד ומתחלקים ביניהם במקורות יניקה משותפים.

אמנם אם כך, תהיה צורת הפועל “תואמים” נגזרת שלא כמנהג מצורת השם עכ”ל.

והמהר”ם אלשיך תי’ זה ע”ד הדרוש וכתב, ועוד כי הנה גזרת הכתוב בלתי צודקת כי איך מאומרו וימלאו ימיה וכו’ יצא כי והנה תומים בבטנה, והלא גם טרם ימלאו ימיה היו תאומים בבטנה.

ואם הוא שבלידה הוכר שהיו שנים מה בא להשמיענו.

ועוד שבאומרו ללדת נראה שעל קודם הלידה ידבר.

והנה רבותינו ז”ל במדרש רבה (שם ח) אמרו למה בתמר נאמר תאומים ובזו תומים אלא שם היו שניהם צדיקים ובכאן אחד צדיק ואחד רשע.

ואפשר כי למה שהצדיקים יתאחדו בנפשותם יש בהם אל”ף שהיא אחד, מה שאין כן הצדיק ורשע כי הפירוד רב ביניהם, ובזה יאמר וימלאו וכו’, והוא כי תומים מלשון השלמה כד”א כאשר תמו, ויתמו ימי וכו’, והענין מה שכתבנו למעלה כי כל זמן שהיו בבטן היתה נפש עשו קולטת ושואבת כל הזוהמה ונפש יעקב כל בחינת הטהרה.

ונבא אל הענין כי אמר תדע למה וימלאו ימיה ללדת ולא עשה יתברך כאשר בתמר שילדה לששה חדשים ושלשה ימים והיה ממעט בצער רבקה, הלא הוא כדי שעל ידי כן נמצא כי במלאת הימים והנה תומים, שנמצאו שלמים כל אחד בבחינתו זה בקליטת הזוהמא וזה בהפכה ע”כ לשונו.

והחיד”א ז”ל כתב כאן ענין עמוק ע”פ הסוד, ואף שלא זכינו לבוא לידי מידה זו, אך נעתיק בזה דבריו כאן כלשונם, ומי שיהי לו יד בחכמה הלזו יבין פשר דבר, ומתחילה עמד ע”ד הפשט, וז”ל (חומת אנך פרשת תולדות), והנה תומים בבטנה.

כי הבינה שני גוים בשני עיבורים, עתה ראתה דבר חדש שהיו תאומים ולא אמר תאומים לכבוד יעקב ולא זיווגו עם עשו.

[וכמו שפי’ רש”י ז”ל שלא נכתב תאומים ללמד שאחד דוקא צדיק.

ועוד פירש רש”י ז”ל ויקרא שמו יעקב הקדוש ברוך הוא.

ובזה אפשר לתת טעם דאף אח”כ שנקרא ישראל עדיין נשאר לו שם יעקב ונקרא לפעמים יעקב ולפעמים ישראל ואינו כמו אברהם דאינו נקרא עוד אברם והקורא אברם עובר בעשה וכו’.

דהכא הקדוש ברוך הוא קרא שמו יעקב ולכן נשאר לו שם יעקב.

מעין דוגמא למ”ש בירושלמי סוף פ”ק דברכות למה נשתנה שמו של אברהם ושמו של יעקב.

ושמו של יצחק לא נשתנה דהקב”ה קראו יצחק ע”ש והירושלמי לא ס”ל כמו שפירש”י והוא מרז”ל דהקב”ה קראו יעקב כמ”ש מהר”ר אליהו ז”ל בפירושו ולפי המדרש דהקב”ה קראו יעקב אפשר דמשו”ה לא נעקר שם יעקב כמו אברם.

א”נ אפשר במ”ש בזהר הקדוש דף קמ”ה דיעקב רומז למלכות ע”ש ובהגה”ה בדפוס ליוורנו ולכך לא נעקר שם יעקב.

א”נ דשם יעקב מורה על שהותרו לו רחל ולאה דרחל רמז למ’ ורמוז ביוד מיעקב שהיא ספירה עשירית.

עקב רומז ללאה בסוד עקב ענוה כמו שפירש רבינו האריז”ל ולכך לא נעקר שם יעקב ובדרושים הארכתי לרמוז בכמה כתובים בהקדמות אלו א”נ כמ”ש רבינו מהר”ם אלשיך ז”ל כי יעקב ישראל הם שני נשמות עליונות ונשמת יעקב נשארה אף אחר פטירתו ומשו”ה נשאר שם יעקב ודו”ק כי קצרתי מאד].

ויצא הראשון אף כי בבכורה אין צד מכירה עם כל זה יעקב הוא היה ראשון ליצירה וליציאה גם כן דוגמת פרץ וזרח שהוציא ידו הראשון זרח ויהי כמשיב ידו יצא פרץ ואח”כ יצא אחיו זרח.

כן פה כי הוא הלשון עצמו ואחרי כן שם וכאן וא”כ ליצירה וליציאה היה יעקב קודם רק שעשו לאדמימותו וזריזותו יצא ראשון ואחר כך אחיו אף כי היה רוצה לצאת קודם וזהו מכרה כיום שיצאת שנראה שקדמת ראשון כי לאמת לא כן וזהו וימכור את בכורתו ליעקב כלומר בכורת יעקב ליעקב ע”ד מימינו בכסף שתינו.

הרב הגדול מהר”ר וידאל צרפתי ז”ל בפירושו כ”י.

ויש להשיב על דברי הרב ז”ל.

עכ”ל החיד”א.

ובזה השלימו רבותינו חלקן לבאר ענין זה ע”פ פשט רמז וסוד, ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע ומתחלק לכמה טעמים.