תשובה

{עש"ק פר' חיי שרה תשע"ו עיה"ק ירושלם תובב"א}

משה"ק על שינויי הלשון בפ' אליעזר עבד אברהם, שפעם נקרא עבד ופעם נקרא האיש.

ומתחילה נקרא עבד אברהם, עד שבאתה רבקה וקראתו אדוני, ומשם ואילך נקרא איש עד שאמר לבתואל עבד אברהם אנכי, ועדיין בעיני רבקה נקרא איש, דכתיב התלכי עם האיש, ותלכנה אחרי האיש.

ויל"ב מ"ט משם ואילך חזר ונקרא העבד.

תשובה - בפשוטו נראה כי עתה כשחוזר אל בית אברהם עם רבקה נקרא עבד לגביהם, ויש להוסיף עוד דדרכו של עולם שהצריך טובה גדולה מא' מתייחס אליו בחשיבות יתרה על מה שהוא באמת, עד שעובר הענין.

ומיהו יעויין בל' השל"ה פרשת חיי שרה תורה אור שפי' הענין ע"ד האמת, ע"ש בסי' יח ואילך.

*

פרשת כי תבוא

{עש"ק פ' וירא י"ז חשון תשע"ו}

שאלה - יש לבאר מ"ט כתיב אצל אבימלך כשלקח את שרה (בראשית כ ג) ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה ואמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל.

היינו שזכה אבימלך שקיבל התראה קודם ענשו.

ומאידך גבי פרעה כתיב (יב יז) וינגע ה' את פרעה וגו' ולא מצינו שהותרה, אף ששוגג היה.

תשובה - איתא בב"ר שפרעה נטל את שרה וגם אילו היה יודע שהיא א"א לא היה פורש, ולפ"ז מובן מ"ט לא קיבל התראה, והנה גם אבימלך נענש סופו של דבר גם שהיה בשוגג, כמו שאבאר מיד בסמוך, אך מ"מ הועילה ההתראה כיון שאם היה יודע שהיא א"א היה פורש כדמוכחי קראי ולזה היה כאן צורך בהתראה.

והנה בבראשית רבה פרשת וירא פרשה נב ח, איתא, ואם אינך משיב דע כי מות תמות, מיכן שאין התראה בבני נח.

והדבר לכאורה תמוה, הרי היה כאן התראה, שמתרה שהיא א"א ואם לא ישיבנה ימות.

והנה בבבא קמא דף צב ע"א איתא גבי אבימלך, השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך דאשת נביא בעי אהדורי אשת אחר לא בעי אהדורי אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן השב אשת האיש מכל מקום ודקא אמרת הגוי גם צדיק תהרוג הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא נביא הוא וכבר לימד אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו שואלין אותו אשתך היא אחותך היא מכאן לבן נח שנהרג שהיה לו ללמוד ולא למד, ופרש"י שהיה לו ללמוד - דרך ארץ ולא למד מדקאמר ליה רחמנא נביא הוא דמשמע אין ממש בדבריך וראוי אתה ליהרג עכ"ל.

והיינו שהיה עליו טענה אכסנאי בא לעיר וכו' כמ"ש בגמ' שם.

ולכך חשיב גם גבי אבימלך שהיה בלא התראה.

עש"ק הנ"ל ג' מרחשון ע"ו בס"ד

מה ששאלת ע"ד התוס' (בנדה נ' ב' ד"ה תרנגולתא בפי א') דס"ל דהנקבה של אותו המין מותרת וזכר שלו אסור, דהשתא כמה הכניס נח לתיבה, אי שבעה או שנים.

ורצה כת"ר לומר ע"ז איזה פלפול.

תשובה - ראשית כל יש ז"ל התוס' שם, תרנגולתא דאגמא - הזכר אסור לפי שאין לו סימני טהרה ולא שרי מטעם כל היוצא מן הטהור טהור שהרי האם לא ילדה האפרוח אלא ביצים הטילה והאפרוח מעפרא קא גדיל ונאסר ממילא ע"י סימני טומאה ונקבה נמי אין לאוסרה למאן דאסר זה וזה גורם דהא אפרוח לא יצא אלא מן הביצה ומעפרא קגדיל כדפרישית ומיהו נראה עיקר ששני מינים הן והמין שקורין תרנגולתא דאגמא שרי הזכר והנקבה דיש להן סימני טהרה והמין שקורין תרנגול דאגמא אסור הזכר והנקבה דאין נראה שמין אחד חלוק הזכר מהנקבה ועוד כיון דלא הוי מעופות טמאין הכתובין דבהנהו בכל מין יש זכר ונקבה משום סימני טומאה אין לאסור עד שיהא בו כל ד' סימנים דמנשר ילפינן.

עכ"ל.

והנה התוס' לא ניחא להו כלל לפרש כן, וכמו שכתבו ומיהו נראה וכו' וזהו לשון של חזרה, וגם בחולין ס"ב ע"ב ד"ה תרנגולתא, הכריעו כחזרתם כאן ולא הזכירו צד שני, וכן הריטב"א כתב כן בשם ר"י, [ר"ל שהוא היה בעל התוס'], וא"י מה מטעם יש לחקור אחר ראשונות וקדמוניות אם התוס' לא ס"ל כך, וכ"כ הערל"נ שם בשם התוס', אכן שו"ר שהגרא"ו ז"ל בקובץ שמועות חולין סי' כ"ז נקט שכ"ד התוס' כמ"ש כת"ר והדרנא בי.

אכן אכתי נראה שאין כאן מקום לדון בזה כיון דבגמ' שם נקטו למסקנא דגם נקבתו אסורה דחזיוה דדרסא ואכלה, והנה נח פשיטא דעשה כפ"ד המסקנא שהכל עשה ע"פ רוה"ק וחכמה עליונה לידע מה טמא ומה טהור, וראיתי חכ"א (דברי יואל פ' נח ע' קל"ב) שכתב דרק אח"כ נעשה להיות עוף טמא כיון שנעשה דורס ע"י שהשחיתו בני האדם דרכם באותו דור, כמו שמצינו בדור המבול שהשחיתו דרכן ע"י הבנ"א, ובמחכת"ר, חדא כבר כתב רש"י חולין ס"ב ב' ע"ז חזיוה דדרסה ואכלה - ראוה חכמים שדורסת ואוכלת והיינו גירותא דאמרי' לקמן בפ' כל הבשר (חולין דף קט:) אסר לן גירותא שרא לן לישנא דכוורא שטעמו כטעמו ומתוך שאין אנו בקיאין בהם נראה לי דעוף הבא לפנינו יש לומר שמא ידרוס דהא הך תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין בטהורה ולאחר זמן ראוה שדורסת ואין עוף נאכל לנו אלא במסורת עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור ושלא מסרו לנו יש לחוש ובמסורת יש לנו לסמוך כדאמר לקמן (חולין דף סג:) שעוף טהור נאכל במסורת.

עכ"ל רש"י, ומבואר דהיה כאן טעות ממש ולא שנשתנה אח"כ.

ועוד א"כ בדור המבול כל הבהמות היו אסורות באכילה לפי דבריו, דכיון שהשחיתו המינים דרכן נעשו טמאים, ומיהו רש"י שם כתב שהכניס לתיבה רק מאותן שלא השחיתו, וא"כ צ"ל דאזלי' בתר הפרט ולא בתר המינים, ולפ"ז אם נמצא תרנגולתא דאגמא א' שלא השחיתה דרכיה כלל יהא מותר לאוכלה לפי דבריו, ואלו דברי תימה.

אכן ראיתי שבס' משך חכמה בראשית ז' ג' וז"ל, גם מעוף השמים שבעה (שבעה זכר ונקבה) לחיות זרע על (פני) כל הארץ.

'בטהורים הכתוב מדבר', רש"י.

והא דלא כתב בפירוש "מעוף הטהור", אתי שפיר לפי מה שכתבו התוספות בנדה דף נ' דתרנגולתא דאגמא, הזכר טמא והנקבה טהורה, יעוין שם.

אם כן, במין כזה צוהו להביא שבעה, מפני שאף שהזכר טמא, אכן הוא "לחיות זרע על (פני) כל הארץ", ובנקבה הנולדת תהיה טהורה.

וכן מדויק הפסוק, שכאן נזכר "לחיות זרע", ודו"ק ע"כ, אכן הדברים תמוהים כמ"ש.

וראיתי הובא מקובץ ירושלים (שי"ל בוורשא) תשובה מהג"ר יצחק זעליג מסוקולב זצ"ל אל הגאון ר' מנחם זעמבא זצ"ל, ובתו"ד כותב הרב מסוקולוב זצ"ל על דברי המשך חכמה הנ"ל: רשמתי בצדו: לפי ענ"ד דברי שגגה הם שהתוס' בחולין ס"א ע"א ד"ה "כל" כתבו שהדורס שהוא סימן טומאה נמסר להם מנח, הגם שמשמעות התוס' משמע שבעת שרצה להקריב מהם קרבנות בדק את כולם, אבל אחר שגם הטהורים באו מעצמם אל התיבה, וכלפי שמיא גליא מקודם שהיא דורסת, לא הי' באים כלל כיון דשניהם טמאים.

ור' פפא שלא הי' יודע אם דורסת אמר דעתו שהנקיבה טהורה בסימני', אבל אם הי' יודע וראה שהיא דורסת, בוודאי הי' חזר בו, כי נח מסר להם שכל עוף טהור אינו דורס כמ"ש התוס' שם וז"ב ואמת.

שנית לחיות זרע באמת די בשנים שנים מכל מין, כתחילת בריאתם שלא נברא יותר מזכר ונקיבה מכל מין, והטהורים שבאו שבעה, הי' כדי להקריב מהם קרבנות, ואם הזכר לעולם טמא למה באו הזכרים שבעה כנגד כל נקיבה די בזכר אחד.

ולפי דברי הילקוט שמעוני פ' נח אות נ"ג כי עד המבול הי' עופית טמאים רובא יותר מן הטהורים, ומעת המבול עשה ה' שיהיו הטהורים רוב, ועיין בזית רענן שם ובעופות דאגמא אין הטהורים רוב, דהזכרים שבהם לעולם טמאים.

שלישית אם הזכר טמא קיי"ל דאין הטהור מוליד מטמא, וגם בעופות כן הדין וכמ"ש הח"ס חיו"ד (סי' ע"ד), אך להטיל ביצים די באמת בחימום בעלמא, דחזינין שיש אפי' ספנא מארעא בלא זכר כלל, א"כ לא גרע מה שמחמם אותה הזכר של אגמא אפי' שיש לו כל סימני טומאה שתוכל מזה להטיל בצים, אבל חימום מאינו מינו של טהור שוב הרי רק כספנא מארעא דאינו מוליד.

ועוד בזה דבאמת בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' נ"א בסופו מביא ראי' נכונה דאין הסימנים גורמים הטומאה, רק הסימנים מראים שהם ממין הטמא, וראייתו מבכורות ה' ע"ב בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה, ובהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותרת באכילה, שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור, חזינן דאין הסימנים מטמאים או מטהרים עיין שם.

ולכאורה לר' פפא שסובר בתרנגול דאגמא כיון דיש לו סימנים נשאר עוף טמא, ואף דהביצה טרם שיצא ממנה האפרוח בודאי מותרת באכילה כדין היוצא מהטהור, אעפ"כ אחר שנעשה אפרוח בסימני טומאה נאסר, ואפשר שזה באמת כונת קושיית התוס' שם שאיך יחלוק ר"פ על סתם משנה בכורות ה' ע"ב, וע"כ צ"ל כתי' התוס' שם דעוף תולדתו היא מהביצה, אשר נעשה מתחלה עפר לגמרי, וביאתו לעולם היא הוי' חדשה לגמרי של עתה, ואינו בכלל יוצא מהטמא או מהטהור לגמרי, ואין בו אלא התהוות חדשה של עתה, ע"כ אף שהתרנגולת ישבה על הביצים ויצא אפרוח זכר, ומסתמא ביצה זו שנעשה ממנה אפרוח זכר היא מין זכר בתחילתו, אלא שמותרת מטעם יוצא מן הטהור, והיא רק גרמה רק החימום שתסרח הביצה ותצא עוף של אינו מינה, שוב גם בזה הוי כספנא מארעא.

והרמב"ן בפ' תזריע [עהפ"ס] וילדה לפי דבריו שם שדוקא לידת אשה נותנת כח הזרע שהולד יוכל לזרוע אח"כ, ומביא טבעיות החכמים שספנא מארעא אינו מוליד, וכוונתו אפי' אם הלידה הוי מספנא מארעא.

וכן שמעתי מחכמי הטבע שאותם האפרוחים שנולדו מביצים ע"י מכונה של חימום, לא ע"י חימום תרנגולת אינם יכולים להוליד, ובחו"ל ישנם עופות כאלה לרוב עתה, והמעיין ברמב"ן היטב יראה שכוונתו על סוף הלידה ספנא מארעא לא על הולדת הביצים המוזכר בגמ'.

ואני מסופק אם איש הנולד ע"י ניתוח הבטן כנהוג עתה, אם יש לו כח זריעה של הולדה, כי בביצים השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות אין הביצה הזאת יכולה להוליד כדאיתא ביצה ד' ו' ע"ב, ועדיין לא שאלתי בזה את חכמי הרופאים עכ"ד.

ובקובץ בית שמואל (סי' כ') כתב חכ"א ליישב קושיותיו של הרב דסוקולוב הנ"ל על המשך חכמה ואלו דבריו: מה שמקשה כ"ג דלחיות זרע די בשנים מכל מין וכו', ואם הזכר לעולם טמא והנקבה טהורה למה באו הזכרים שבעה כנגד כל נקבה די בזכר אחד עיין שם, לא קשה דהא הנקבות ראויין לבא שבעה, משום דראויין להקרבה, אז באו ג"כ הזכרים נמי שבעה, משום דזוג זוג באו בתיבה לא מצד עצמו, אלא דאם אחד מהם כמו הנקיבה באה להתיבה מצד הקרבה, באו הזכרים במנין שבעה מצד לחיות זרע על פני הארץ, וזה שמדייק הגאון לחיות זרע על פני הארץ.

גם מה שמקשה כ"ק, אם הזכר טמא איך טהור מוליד מטמא וכו' אמת דאינו מונע מלהטיל ביצים וכו' דהוי כספנא מארעא, אבל חימום מאינו מינו דאינו רק כספנא מארעא אינו מוליד עיין שם במאי דמאריך שם.

לא קשה.

דזה שטהור אינו מוליד מטמא, דוקא היכא דאינו במציאות כלל, אבל היכי דהם מין אחד כמו תרנגול ותרנגולת דאגמא, אף על גב דזה טמא וזה טהור מוליד, וכן טהורים אפילו דאם אינם מינם, אם הם טהורים מולידים זה מזה דנקראים מינו בזה שהם טהורים (כן מצינו לגבי דשילמ"ת דאינו בטל מטעם דהיתר בהיתר נקראין מין במינו, יעיי"ש בר"ן נדרים בפרק הנודר מן המבושל).

גם מה שמסתפק כ"ק אם איש הנולד ע"י ניתוח הבטן כנהוג עתה אם יש לו כח ההולדה, וראייתו מהשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורים אין הביצה הזאת יכולה להוליד כדאיתא בביצה דף ו' ע"ב, לכאורה לא דמי, דהתם לא היו להביצים כח הולדה כלל, ולא נגמרה כחם לצאת לאויר העולם וביצים כמותם אין להם כח הולדה, אבל איש הנולד ע"י ניתוח הבטן.

הולד רוצה לצאת, אלא אדרבא מפני גדלו הרחם צר ואין יכול לצאת מן הבטן, ומשום זה מוכרח להוציאו ע"י ניתוח, לא גרע מולד שיצא מן הבטן מאליו שיכול להוליד ע"כ.

זה הבאתי מספר דעה"ד בנדה שם, וראה שם מה שהאריך בזה עוד.

{עש"ק פ' בשלח תשע"ו
מודיעין עילית}

מה שהקשה עמ"ש הרוקח דיני עירובין קע"ח ומוש"ז מבעלי התוס' שמות כ' ב' שהעננים היו כמחיצות, ולכך היו מותרין לילך מצד א' לחבירו בשבת אף שהיה יותר מאלפים אמה, ומאידך מבואר בכ"מ שהיה למחנה ישראל דין רה"ר.

עוד הקשה דאי איתא דחשיבי עננים מחיצה הו"ל להחשב ג"כ קירוי, וא"כ אמאי קי"ל (שבת ה' א') המעביר ד"א ברה"ר מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר.

תשובה הנה בעיקר דבריהן צ"ע אמאי הוצרכו לכ"ז, הרי היו ישראל זה לצד זה, וא"כ היה צירוף מאהל לאהל, ושמא ס"ל דא"א שלא יהיה הפסק בין הדגלים יותר משבעים אמה ושיריים.

והנה בגמ' עירובין נ"ה ב' מבואר להדיא לא כן, וז"ל, אמר רב הונא יושבי צריפין אין מודדין להן אלא מפתח בתיהן מתיב רב חסדא ויחנו על הירדן מבית הישמת ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לדידי חזי לי ההוא אתרא והוי תלתא פרסי על תלתא פרסי ותניא כשהן נפנין אין נפנין לא לפניהם ולא לצדיהן אלא לאחריהן אמר ליה רבא דגלי מדבר קאמרת כיון דכתיב בהו על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כמאן דקביע להו דמי ע"כ.

ומבואר בגמ' לפ"ז דהטעם האמתי שהיו נחשבין כעיר אחת, לאו משום דמוקפין מחיצות, אלא משום קביעותן מצטרפין כל האהלים להתחבר זל"ז.

והנה לכאורה י"ל דאתו ס' ריבוא ומבטלי מחיצתא, ולכך לא חשיב ג"כ הקירוי, אך א"א לומר כן דהא גם אי אמרינן הכי הא קי"ל ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רה"ר, וא"כ בכה"ג רבים לא מבטלי מחיצתא, אך י"ל דזהו עפמ"ש הרשב"א דבפלטיא לא מהני דלתות נעולות בלילה וביאר החכם צבי (סי' ל"ז, הוב"ד בבאר היטב סי' שמ"ה סק"ז) דכיון שיד כל אדם שוה בהן לא, ואפשר נמי דמדבר חשיב יד כל אדם שוה (ועיין בעל המאור וראב"ד ומלחמות עירובין ו' א'), ואפשר עוד דמדבר לא חשיב קבוע דליהוי כדלתות, ואע"ג דאמרינן כנ"ל דהו"ל כמאן דקביע מ"מ י"ל דקביע להא ולא קביע להא.

אבל עדיין צ"ע מהלשון לפי שאינו דומה לדגלי מדבר משמע ששם לא היה כלל קירוי.

ויש לציין דבגמ' פ"ק דסוכה ג"כ מבואר שהיה לענני הכבוד דין סכך, ובעי למילף מהתם דבעינן דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ, ומסתמא הי"ל ג"כ דין מחיצה לפ"ז.

ונראה דיש ב' דעות בכל הסוגיות כאן, והא בהא תליא, דהנה בגמ' בסוכה שם נחלקו תנאי אי ילפינן מעננים או לא, והנה לכו"ע היה עננים, ואעפ"כ לא בעי למילף מנייהו דלא בעי לפרש קרא דבסוכות הושבתי על העננים, דזהו משום דס"ל שאינן חשובין מחיצה, כיון דאיהו גופייהו לא מתכשרי לא למחיצות ולא לסכך, ולכך ס"ל דסוכות ממש עשו להן.

משא"כ אידך מ"ד ע"כ ס"ל כדברי הרוקח והמושב זקנים הנ"ל דחשיב מחיצה וכנ"ל.

א"כ אשכחן בשבת ה' א' ובעירובין נ"ה ב' דלא ס"ל לגמ' מדברי הראשונים הנ"ל להדיא, ומאידך אשכחן בסוכה שם דמ"ד הזה ע"כ ס"ל מדברי הראשונים הנ"ל, וכל הרואה יראה שיש כאן ב' דעות בכל הסוגיות, וי"ל דס"ל למ"ד שהעננים היו מחיצות כמ"ד דאתו רבים ומבטלי מחיצתא.

והנך דוכתי דאשכחן דפליגי ע"ז אה"נ דלא ס"ל הכי ולפ"ז א"ש הכל.

{בע"ה יום ו' עש"ק פ' וישב כ"ב כסלו ע"ו
קרית ספר יע"א}

שאלה - כתיב (בראשית ל"ז ל"ב) וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם, והקשה הג"ר צבי רוטברג, דהנה הרשב"ם פי' דהשלוחים אמרו זאת מצאנו, וא"כ 'ויביאו' גם קאי על השלוחים.

והיינו דא"א שהשבטים הם היו המביאים, שהרי שלחו הכתונת ביד אחרים.

אמנם פי' הרשב"ם צ"ע, דאם שלחו ביד אחרים, א"כ אמאי כתיב 'ויביאו אל אביהם', והרי יעקב לא היה אביהם של השלוחים, ודוחק לומר אל אביהם של השבטים, וראה תרגום יב"ע, גם יש לדון אם מצד שלוחו של אדם כמותו, אם השלוחים נחשבים כבני יעקב ממש.

תשובה יעויין בס' הישר שכתב דהשלוחים היו מתוך השבטים עצמן, וכ"א בת"י, וכ"כ בפי' הרד"ק 'שלחוה ביד מקצתם'.

ולפ"ז שפיר קאי ע"ז אביהם.

וראיתי במדרש שכל טוב, וז"ל, ויביאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו, וישלחו משמע על ידי שליח, ויביאו ויאמרו הן עצמן, אלא וישלחו ע"י בני השפחות ויביאו בני השפחות אל אביהם ולא אמרו כלום אלא זאת מצאנו בא יהודה ואמר הכר נא הכתונת ה' פתוחה וחטורה { אולי צ"ל 'וחטופה', ואולי היה להם מסורת כאן על אופן כתיבת הה"א.

}והוא לשון שמא שמא כתונת בנך היא אם לא עשה עצמו כמתנכר ומתעתע בעיני אביו א"ר יוחנן אמר הקב"ה חייך בו בלשון אני גובה ממך שכן תמר אומרת לך הכר נא למי החותמת וגו' בראשית לח כה וכן יעקב לפי שרימה באביו רימו בו בניו ע"כ.

ולפ"ז שפיר י"ל דאף שעל תיבות זאת מצאנו פרשב"ם דקאי על השלוחים, וכ"א גם בשכל טוב, מ"מ כולה מילתא בבני יעקב מיירי וכנ"ל.

אכן עיינתי בפי' הרשב"ם, וראיתי דברשב"ם גופיה לכאורה לא שייך לפרש כן, וז"ל הרשב"ם, וישלחו על ידי בני אדם שלא יגידו מי השולחים אלא שיאמרו זאת מצאנו עכ"ל, וא"כ לכאורה ס"ל שלא היה זה אחד מן השבטים כלל, כיון שלא רצו השבטים שידעו מהם, אבל בדוחק י"ל דרק לא רצו שידעו שזה גם מבני לאה, ושלחו ביד בני השפחות, שלא יבא יעקב לחושדן, כיון שהיה יוסף מכרם, וכדכתיב והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, ופרש"י, כלומר, ורגיל אצל בני בלהה, לפי שהיו אחיו מבזין אותן, והוא מקרבן עכ"ל.

עוד נראה דגם לולי דבריו של הסה"י, [וכן ברבינו בחיי נראה שחולק ע"ז, וז"ל, השלוחים הביאוה, וזהו שאמרו הכתונת בנך, שאילו הביאוה האחים היו אומרים הכתונת יוסף עכ"ל], לזה י"ל דאביהם לא קאי על השלוחים גופייהו, אלא על השבטים דכתיב לעיל מינה, דכתיב בפס' ל"א ויקחו את כתונת יוסף וגו', וע"ז קאי אביהם, ר"ל אביהם של משלחיהם הנ"ל, ולא ידעתי מה דוחק יש בזה.

ולשון פי' הדר זקנים מבעלי התוס' הוא, וישלחו את כתונת הפסים פי' על ידי שליח ויביאו אותה השלוחים אל אביהם ע"כ.

וכעי"ז ברמב"ן וז"ל, 'וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם' - בצווי, או ויביאו השלוחים המביאים כי שלחו אותה ועודם בדותן ואמרו זאת מצאנו הכר נא או ששלחוה אל חברון לבית האחד מהן ובבואם הכניסוה לפני אביהם ואמרו לו זאת מצאנו וכל זה להתנכר בענין כי אם שתקו היה חושד אותם לאמר אתם הרגתם אותו כי ידע קנאתם בו ע"כ.

היינו דאביהם קאי על השבטים המשלחים, וזהו שכתב 'בציווי', ר"ל ע"י ציווי נקרא כאן אביהם, כיון דהשליחות מתיחסת למשלחים, [ופירוש זה הראשון אינו כפרשב"ם].

והחזקוני כתב וז"ל, סרס את המקרא הכי וישלחו את כתנת הפסים אל אביהם ויביאו אותה השלוחים ויאמרו זאת מצאנו אבל הם עצמם לא רצו להביאה אל אביהם פן ירגיש כי הדבר נודע ששונאים אותו ע"כ.

בע"ה יום ה' ר"ח אדר ע"ו

לכבוד גיסי המופלג רבי יעקב בלומנטל נ"י

{ע"ד בעל קורא במנחתא דשבתא שקרא לשני גם את מה שהכין עבור קריאת השלישי, ובשלישי חזר וקרא חלק ממה שקרא לשני, [היינו מה שכתוב בסידור לקרוא לשלישי], האם שפיר עבד או לא.

}

תשובה כתבו התוס' במגילה כ"ב א' וז"ל, קשיא היאך נהגו העולם בחולו של מועד של חג שקורא הרביעי כל מה שקראו השנים והא הכא דלא שרינן לא דולג ולא פוסק אלא היכא דלא אפשר ואפילו היכא דקאמר משום הנכנסין והיוצאין מיהו הא פשיטא לן שאם קרא אותו שלפני האחרון עד שני פסוקים מסוף הפרשה שבפסח או בעצרת שהאחרון דולג למעלה ולא יקרא שני פסוקים שהניח האחר וגם מפרשה של אחריה כיון דלא הוי מענינו של יום עכ"ל.

ומבואר מדברי התוס' ומכל הסוגיא דהיכא דלא אפשר עכ"פ קרינן שוב מה שקרא הראשון.

וע"ע על קריאת קרבנות החג ברש"י ותוס' סוכה נ"ה א'.

וכן בחנוכה התירו לכפול.

וכן בפרשת עמלק אע"ג דמדינא א"צ לכפול וכמ"ש בירוש' פ"ד דמגילה, וכ"כ התוס' ועוד ראשונים (הובא בב"י סי' תרצ"ג), מ"מ דעת השו"ע שם ס"ד לכפול [והרמ"א פליג], ועל אף שאינו מעיקר הדין כדאי' בפר"ח סי' קל"ז סק"ד, מ"מ התירו לכפול, אך אכתי לא דמי להתם לגמרי דבפ' עמלק משלים י' פסוקים כשפטור מלהשלים משא"כ הכא קורא עיקר חיוב היום, אך מ"מ אשכחן גם בזה כמו שהבאתי מהתוס', אבל התם הוא מצד דלא אפשר, והכא נימא דלא אפשר מטעם אחר וכנ"ל.

ושם במגילה כ"ג א' כתבו התוס', וחזן שטעה וגמר כל הסדר של שבת יחזור ויקרא השביעי עכ"ל, ר"ל העולה האחרון ישלים מנין העולים.

והכי אשכחן במפטיר שקורא מה שקראו הראשונים כמ"ש בתוס' במגילה שם.

ועיין שו"ע סי' רפ"ב ס"ו, אם טעה ש"צ וסיים הפרשה עם הששי ואמר קדיש א"צ לקרות עוד אחר אלא יקרא עם המפטיר מה שקרא עם הששי דקי"ל מפטיר עולה למנין שבעה עכ"ל, וכתב במ"ב, ר"ל שא"צ לקרות עוד שביעי מלבד המפטיר דאחרי שאמר קדיש בסיום הפרשה אינו קורא אח"כ רק לשם מפטיר לבד כמו שרגיל תמיד אחר הקדיש והוא יהיה עולה למנין שבעה אבל אם נזכר קודם שאמר הקדיש אז צריך לקרות אחד לשביעי ממה שקרא כבר ויסיים הפרשה עמו ויאמר קדיש ואח"כ יחזור לקרות איזה פסוקים למפטיר כמו שרגיל תמיד עכ"ל.

חזינן דלא חשו לומר שיקרא מפרשה דלאחריה אע"פ שמצד הדין אין איסור בדבר, אלא יחזור ויקרא, ומ"מ י"ל דאי"ז ראיה, דתקנה קדומה היא לקרות לפי סדר פרשיות של כל שתא או כל ג' שנין כבמגילה כ"ט ב', אבל לא בסדר אחר.

משא"כ הכא דאין שום איסור בדבר מעיקר הדין להמשיך אחר מה שנהגו לקרות (עיין מ"ב סי' קל"ז סק"ד).

ושמא הכא ג"כ הו"ל כלא אפשר, ולכאורה אם לא נמלך וקרא א"כ בדיעבד היה לומר דעכ"פ בדיעבד לא גרע משעה"ד ונפיק.

אכן כתב השו"ע או"ח סי' קל"ז ס"ו וז"ל, הקורא בתורה ראשון וקרא השני מה שקרא הראשון אם הוסיף על מה שקרא הראשון ג' פסוקים או אפי' שנים במקום דלא אפשר אותו שני עולה מן המנין ואם לאו אינו עולה מהמנין חוץ מפרי החג משום דלא אפשר ע"כ.

ומשמע שם בשו"ע דמיירי גם אחר שכבר קרא, וגם היכא דאסור להוסיף על הקרואים, לענין דיעבד לא מקרי לא אפשר, [ומה שקורין במפטיר בשבת אינו ענין לכאן משום דאין מוסיפין בקרואים].

והנה בענינינו ג"כ דאיכא שעת הדחק וגם כבוד הבריות, אם יאמר שאינו יודע לקרא ויתן לאחר לקרוא את ההמשך, שמא בכה"ג הו"ל כלא אפשר, וכמ"ש המ"ב שם דהיכא דלא אפשר הו"ל כפרי החג.

ובזה שמא שייך להקל שישוב ויקרא שוב לשלישי, וכן הסכים חכ"א שליט"א.

וצ"ע למעשה, אך מ"מ ז"ב שאם יש שם מי שיודע לקרוא ויוכל הבעל קורא למחול על כבודו הר"ז משובח.

ואין להביא ראיה לזה ממ"ש המ"ב בסי' תכ"ח סקי"ז, ובמקום שנוהגים שהרב אב"ד יהיה שלישי אפילו בפרשת בחוקותי וא"כ שוב לא ישאר להתחיל ג"פ מקודם קריאת התוכחה יש להתחיל עוד הפעם לקרות ג"פ למפרע אך נכון הדבר שהרב ימחול על כבודו ויעלה לרביעי באותו שבת עכ"ל.

ומ"מ אם לא מחל הרב על כבודו מותר לחזור על המקראות, אי"ז ראיה דהתם לא בעינן לזה להוסיף קרואים אלא רק לקרוא קודם התוכחה כדי שלא להתחיל בתוכחה (כמ"ש במגילה ל"א ב' ובתוס' שם), משא"כ הכא שרוצה להשלים.

(עיין במ"ב שם בסי' קל"ז בריש הסעיף) { גיסי היקר כמוה"ר ר' יעקב שיחי' כתב ע"ז תשובה ארוכה, אלא שלא זכיתי להציגו לע"ע בחיבורי, משום שגדרתי עצמי שלא להקליד מכתבים חוזרים בשלב זה, עד שיעלה בידינו להקליד את כל כת"י הגרח"ק ושאר כת"י.

}.