{בס”ד }

כ”ג מרחשון תשע”ו

כולל יששכר באהליך מודיעין עילית

{לכבוד הרה”ג רבי מתתיהו הלברשטט שליט”א}

מה ששאל בס”ד במ”ש בפרק קמא דסוטה (סוטה י א), ‘בפתח עינים’, דהיינו בפתח שכל העינים מצפות לראותו, ופרש”י, מצפות לראותו – שהיו רגילין להתקבל שם וללון והיה חביב עליהם.

וצ”ע כיון שאברהם לא היה חי אז.

תשובה – ע”ד פשוטו נראה כי היה בית אברהם מדור טוב לזכרון והיו כל הבריות נזכרות במעשים הטובים שנעשו בו, והיו מצפות לראותו, ואפשר עוד שהיו שם עדיין יורשיו או תלמידיו והיו ממשיכי דרכו ליתן אוכל לנפשם של כל רעב וצמא ועיף במדבר.

[וע’ תוס’ סוכה כ”ד ב’ ד”ה על].

ויש לציין דמצינו ביאורים אחרים מפרש”י שם, ולפי’ המזרחי לק”מ, שפי’ בפ’ וישב, והיא מערת אברהם אבינו עליו השלום עכ”ל, ר”ל מערת המכפלה, ולפירושו לק”מ, ויעויין במהרש”א שם שכתב שלא ידע מ”ט לא רצה המזרחי לפרש כפרש”י בגמ’, אכן להנ”ל י”ל דה”ט שלא פי’ כן כיון שאברהם לא היה חי אז וכנ”ל.

ופי’ מחודש מצאתי בפי’ המיוחס להרע”ב עה”ת שם (הנקרא עמר נקא), שפי’ כינוי הוא לאבר ההולדה כלומ’ שהיתה תאבה ליכנס בפתחו והיינו לידבק בזרעו של אברהם שכל עינים צופות לראותה שהכל תאבים לידבק בו והיא ישבה שם ליזקק ליהודה שהוא מזרע אברהם עכ”ל, ולדבריו ג”כ לק”מ כיון דלא מיירי באברהם עצמו אלא בזרעו.

וכן במדרש אי’ (ב”ר פה ז) שאמרה יהי רצון שאזקק לזרע אברהם, וכ’ עלה בעל הטורים בפתח עינים אשר.

ס”ת למפרע רמ”ח כמנין אברהם.

וז”ל האלשיך אומרו בפתח עינים שאמרו ז”ל שלא מצינו מקום ששמו פתח עינים אלא שהוא זרע אברהם שהכל פותחין בו עיניהם, ועדיין קשה שלא על אברהם ידבר פה, וע”ש שהאריך הרבה.

עירובין דף נה ע”א, דאמר אבדימי בר חמא בר דוסא מאי דכתיב לא בשמים היא ולא מעבר לים היא לא בשמים היא שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה ואם מעבר לים היא אתה צריך לעבור אחריה.

הקשה כמוהר”ר שמואל יעקב בורנשטין שליט”א דהשתא מאי קמ”ל כיון דאינה בשמים.

תשובה – אע”פ שאיני ראוי להשיב את זקן, ואכן זה תמוה דאדרבה קרא איפכא קאמר, שאינה בשמים ומעבר לים, ומאי היא דקאמר שאם היה כך היית עולה ומאי אשמעינן.

אכן נראה טובא אשמעינן, דהרבה פעמים אדם סבור שאין התורה ביכולתו, כגון שא”י לקרוא או שנמצא במקום שאין מכבדין את התורה וכהנה רבות, וסבור דכיון שטירחא רבה מאוד היא בשבילו בודאי יהא פטור בכה”ג מת”ת, וכן פעמים שבמציאות למצוא רב המתאים לו צריך לילך מעבר לים וכדאי’ בעירובין דף מז ע”ב, אין מן הכל זוכה אדם ללמוד ואמר רבי יוסי מעשה ביוסף הכהן שהלך אצל רבו לצידן ללמוד תורה ופרש”י שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד, אין אדם זוכה ללמוד מכל מלמדיו, יש רב שמשנתו סדורה בפיו, ושונה לתלמידיו דרך קצרה.

וע”ז קאמר הגמרא דידן דהרי אפי’ לשמים היה צריך לעלות כדי ללומדה ולכך מוטל עליו לעשות כל טצדקי לזה ולשבור כל מניעה העומדת בפניו.

שוב ראיתי שכדברינו כ”כ בשאילתות דרב אחאי גאון [פרשת תולדות שאילתא יט] וז”ל: והיכא דאית ליה רב במדינת הים מיחייב למיזל גביה למיגמר מיניה תורה דאמר רב דימי בר חמא מאי דכתיב לא בשמים היא ולא מעבר לים שאם בשמים היא צריך אתה לעלות אחריה ואם מעבר לים היא צריך אתה לעבור אחריה מיכן לתלמיד חכם שיש לו הרב במדינת הים שצריך לילך אחריו עכ”ל, ושמחתי, והשתא שנזכר להדיא סברא זו אוסיף ע”ז מילתא דמעיקרא לפני שראיתי זה להדיא הוי מסתפינא למימר לה, והוא שענין זה של ‘ולא מעבר לים’ וגו’ מיירי רק לדורו של משה, כיון שהיה להן רב עמהם, ובודאי היה ראוי משה ללמד את כל התורה, שההוא שורש נשמתן כמבואר במקובלים וכדכתיב העם אשר ברגלי, [ועיין במכילתא, ובבראשית רבה פרשת ויחי פרשה צז: אמר רבי לוי ששים רבוא תינוקות עיברו נשותיהן של ישראל בלילה אחד וכולן הושלכו ליאור ועלו בזכותו של משה, הוא שמשה אומר (במדבר יא) שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, כולן לרגלי עלו], וכ”א בעירובין נ”ד ב’ להדיא אי’ שם ‘כיון דמשה מפי הגבורה גמר מסתייעא מלתיה’ ע”ש, [וכן איתא שם, רבי עקיבא אומר מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו שנאמר ולמדה את בני ישראל ומנין עד שתהא סדורה בפיהם שנאמר שימה בפיהם, ובמשה מיירי מעיקרא], שכל ישראל היו ראויין ללמוד תורה ממשה [ולכאו’ כך מבואר בפ’ יתרו בתחילת ענין השרים ע”ש בלשון הפסוק, וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב, ויאמר משה לחתנו כי יבא אלי העם לדרש אלהים, כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חקי האלהים ואת תורתיו].

ומבואר מכ”ז שהיה משה רבינו ע”ה ראוי ללמד לכל אחד ואחד מישראל לפי מה שהוא ולהכי לא מעבר לים היא.

וכן הפרנס השני יהושע שהיו עומדין ליכנס אליו היה כך, כדכתיב אלוקי הרוחות ע”ש ברש”י ובבמדבר רבה פרשת פינחס פרשה כא, איש אשר רוח בו לפי שאמר אלהי הרוחות שאתה מכיר רוח כל אחד ואחד מכל בריה ותמנה אדם שידע להלוך עם כל אחד ואחד מהם לפי דעתו, וברש”י אח”כ בפסוק איש אשר רוח בו, פי’ אשר רוח בו – כאשר שאלת שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד ע”כ.

משא”כ בדור יתום שאין לו רב יתכן מצב שיצטרך לעבור מעבר לים, וי”ל נמי דאגב רישא נקט סיפא דצריך לעלות אחריה לשמים.

{פ’ נשא תשע”ו
לכבוד וכו’
ע”ד מה ששאלתם בזה”ל, כתיב (במדבר ז’ פ”ט), “וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אהֶֹל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרןֹ הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו”, ופרש”י, “מִדבר.

כמו מתדבר, כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו”.

עי’ בפסוק (שם י”ב, ז’ – ח’), “לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא.

פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה’ יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה”.

ומדוע בפסוקים אלו לא נמנעה התורה מלכתוב לשון ‘אדבר בו’, שכביכול נתיחד הדיבור עם משה, וצריך ביאור, עכ”ל.

}

תשובה

יתכן לומר שכל מה שבמציאות הוא שייך [עכ”פ בהבנה הרגילה בעולם שלנו] ורק משום כבוד אין אומרים זאת, אז כאשר יהא צורך באמירת זה, אז כבר לא יהא חסרון לומר, ולכן כשיש צורך לומר שהקב”ה מדבר עם משה אפשר לומר כך, ורק בסתם מקום טוב לומר בכינוי.

ויש לציין דבאמת בעוד מקומות נאמר דיבור כלפי משה, כמו וידבר ה’ אליו (ויקרא א’ א’), וכנראה סגי בפ”א שנאמר מִדַּבֵּר על מנת להודיענו ענין זה, עי’ כעי”ז בפסחים דף ג’.

ד) במ”ש בישעיה מ”ט כ”ג והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך, דמה שבח יש בזה, אדרבה אשכחן במשה שלא רצה לינק מן המצריות, כמ”ש בסוטה י”ב ב’ ומאי שנא מעבריות מלמד שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק אמר פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא והיינו דכתיב את מי יורה דעה וגו’ למי יורה דעה ולמי יבין שמועה לגמולי מחלב ולעתיקי משדים ע”כ.

תשובה הנה אי”ז ממש דבר טמא, אלא רק משה כיון שהיה עתיד לדבר עם השכינה הוצרך לשמירה טפי, אבל מי שאינו מקפיד בזה אין לחשוש, וא”כ אם יינק מן השרות יש בזה שבח טובא.

ויעויין עוד מ”ש הרמח”ל במאמר החכמה שאו”ה באותו הזמן תהיה מעלתם גדולה יותר ממעלת ישראל עתה, היינו שעתה האו”ה הם טומאה לגמרי, ונפשם מצד הקליפות כמבואר בחיי אדם בדרוש על עלינו לשבח הנדפס בסוף ח”א שם, אבל לעת”ל שיהיו חסידי או”ה בשעת גילוי הייחוד תהא נפשם מטוהרה כנ”ל בשם הרמח”ל, ונהי שלא יהיו בדרגת ישראל אז מיהו מ”מ לא ייטמאו עי”ז.

עוד אפשר לומר באופן ג’, דעיקר הקפידא בזה הוא שלא יינק משה ממה שהם אוכלות, שהם אוכלות דבר טמא, כמ”ש עכו”ם חביל גופייהו וכו’ (שבת פ”ו ב’, ע”ז ל”א ב’), אבל לעתיד לבוא שיהיו או”ה עבדים לישראל כמ”ש (זכריה ח’ כ”ג) נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם כמ”ש בשבת ל”ב ב’, וכן אי’ באוצר מדרשים (עמ’ ס”ז) הקב”ה אומר להם לישראל בתי אני מכין ליך העולם הבא ועתיד אני להמליכך על כל באי העולם ועתידין כל מלכי העולם להיות משרתים לך כעבדים ושרותיהם מניקותיך לעולם ילחכו עפר כפות רגליך שנאמר והיו מלכים אומניך וגו’ עכ”ל.

א”כ יאכילו ישראל את עבדיהן דברים טהורים, שהרי אסור לסחור בדברים טמאים אא”כ נזדמנו לו, א”כ לא יהא חשש מלינוק מהם.

ובדומה לזה ראיתי עתה גם בשו”ת דברי יציב יו”ד סי’ כ”א סק”ז, והוסיף עוד שיהיו גרים גרורים, וציין שם גם לס’ רביד הזהב עה”ת.

וז”ל הרמ”א בי”ד סי’ פ”א ס”ז, חלב כותית כחלב ישראל, ומכל מקום לא יניקו תינוק מן הכותית, אם אפשר בישראלית, דחלב כותית מטמטם הלב (ר”נ פא”מ בשם הרשב”א).

וכן לא תאכל המינקת, אפלו ישראלית, דברים האסורים (הגהות אשר”י).

וכן התינוק בעצמו, כי כל זה מזיק לו בזקנותו.

עכ”ל.

וי”ל עוד דרק האו”ה יציעו לישראל כן, אבל ישראל עצמם לא ירצו, וכעי”ז ראיתי באלשיך שם שכתב וז”ל, אמר והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך לא שתבקשי מהם שיהיו המלכים אומניך ולא שרותיהם מניקותיך כי אם שכדי שתוד’ להם בדבר, אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו, ושיעור הכתוב והיו מלכים כו’ וזה יהיה על ידי שאפים ארץ ישתחוו לך כו’, ושמא תאמר גם שישתחוו וילחכו עפר רגליך לא טוב הדבר כי טוב הוא יאמנו בניך ע”י יהודים ויינקו חלב דדי יהודית מליינק חלב נכרים כמשז”ל כי למשה הביאו לו מניקות מצריות ולא אבה ליינק מהן לז”א גם אני לא אעשה זאת לך לשתתמידי בכך כי אם כדי שע”י כך וידעו כי אני ה’ אשר לא יבושו קוי כי לעומת אשר היית נכנע עד שעבדים משלו בך בתקות הטוב המקווה יביאך ה’ ליכנע מלכים ושרות תחתך או יאמר כי תחת אשר כל המיצר לישראל היה נעשה ראש עתה יהפך כי אשר יהיו אומניך יגיעו להיות מלכים ושרותיהם של המלכים יהיו אשר יהיו מניקותיך שבזכות אשר ישרתוך יגיעו אל המעלה והגדולה וע”י כן וידעת וכו’ עכ”ל.

אכן בתוס’ ור”ח ונ”י ע”ז כ”ו א’ ורשב”א יבמות קי”ד א’ כתבו בשם הירושלמי ראיה מפסוק זה שתינוק ישראל יונק מנכרי.

וכתב עלה המאירי וז”ל, אלמא אין בה סרך איסור יותר מבישראלית וכמו שאמרו שם בתלמוד המערב נכרית מיניקה בני ישראל דכתיב והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך אלא שמכל מקום הואיל וידוע מדרך הטבע שכל מזון המגדל עושה רושם במדות המגודל ממנו מדת חסידות להניק כמה שאיפשר בחלב ישראלית שטבעה נח ורחמן וביישן וצנוע ומגדלת כפי טבעה וזהו שדרשו בספר שמות רבה וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות וכי אסור היה לו למשה לינק מחלב הנכריות ולא כן תני אבל נכרית מניקה בנה של ישראל ברשותה אלא מלמד שהחזירתו למשה על כל המצריות ולא רצה משה לינק מהן אמר הב”ה פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא אלמא שאינה אלא משום חסידות וקוראה דבר טמא דרך העברה שהרי מאחר שאמר וכי אסור היה לו כו’ פשוט הוא שמותר אם כן זה ששתפוה כאן עם חלב בהמה טמאה במה שאמר יונק תינוק והולך מן הנכרית לא להשוותן אלא כל אחת כדינה נכרית לכתחלה אף בשאיפשר בישראלית ובהמה טמאה דוקא בשאין שם טהורה ומשום סכנה וכו’ עכ”ל.

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכב הרה”ג ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א
ידוע שמי שלא קרא קר”ש בתוך זמנה, הוא מנודה מלפני ה’ ח”ו.

ורציתי לשאול, א.

מהו הנידוי והמשמעות?
ב.

כמה זמן נידוי זה?
לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי,}

תשובה

בע”ה

לכבוד ידידי היקר אהרן נ”י

התקבלתי שאלתך והריני להשיב על השאלה

הנה מקור הדברים מן הזוהר פרשת בלק קפ”ו א’, וז”ל, רבי יצחק ורבי יהודה הוו אזלי באורחא מטו לההוא אתר דכפר סכנין, דהוה תמן רב המנונא סבא אתארחו באתתא דיליה דהוה לה ברא חדא זעירא וכל יומא הוה בבי ספרא ההוא יומא סליק מבי ספרא ואתא לביתא, חמא לון לאלין חכימין, א”ל אמיה קריב לגבי אלין גוברין עלאין ותרווח מנייהו ברכאן, קריב לגבייהו עד לא קריב אהדר לאחורא, א”ל לאמיה לא בעינא לקרבא לגבייהו, דהא יומא דא לא קרו ק”ש והכי אולפי לי כל מאן דלא קרי ק”ש בעונתיה בנדוי הוא כל ההוא יומא, שמעו אינון ותווהו ארימו ידייהו ובריכו ליה, אמרו ודאי הכי הוא ויומא דא אשתדלנא בהדי חתן וכלה דלא הוה לון צרכייהו והוו מתאחרן לאזדווגא ולאהוה ב”נ לאשתדלא עלייהו ואנן אשתדלנא בהו ולא קרינן ק”ש בעונתיה ומאן דאתעסק במצוה פטור מן המצוה, אמרו ליה ברי במה ידעת, א”ל בריחא דלבושייכו ידענא כד קריבנא לגבייכו, תווהו עכ”ל, והובא באלשיך פ’ ויגש פמ”ה, ובשו”ת רב פעלים להבן איש חי ח”ב או”ח סי’ י”ב ד”ה עוד כתב, ומבואר שיש בזה משום נידוי אם אינו קורא ק”ש בזמנה.

וביאר החיד”א בניצוצי אורות שם שלא הרגיש בהם הריח של מצות ק”ש, ומה שלא ביאר החיד”א שהרגיש בהן את רוח הטומאה של העבירה אע”פ שלסברתו של הינוקא שלא קראו ק”ש לכאורה היתה צריכה הרוח טומאה להיות קיימת, ה”ט שהרי לא היה ריח זה כיון דאליבא דאמת לא עברו איזה איסור כיון שבאמת היו פטורין, ולכך לא היתה כלל רוח טומאה שם.

[ונ”ל שרצה החיד”א לדחות בזה הראיה שהביא בשו”ת שה”ל ח”א סי’ ר”ה שכתב, “סימן ק”ח ט”ז סק”א מביא דעת הדרישה דעוסק בצרכי צבור א”צ להשלים והט”ז סובר דחייב להשלים ויסוד מחלוקתם הוא אי הוי פטור גמור כאילו קרא כבר או דיש חיוב אלא דא”א לקיימו ומ”מ חייב ויש להביא ראי’ מזוה”ק ריש פרשת בלק וכו’ ע”כ מוכח כהט”ז דאינו פטור גמור כאלו קרא כבר דא”כ לא הי’ מורח בבגדייהו” עכ”ל, ועיין שו”ת להורות נתן ח”ח סי’ ל”ג סקט”ז ד”ה ויש].

והנה שאלת מה הן ההשלכות של נידוי זה, ונראה שמלבד מה שלא נזכר בגמ’ ובפוסקים, וא”כ אין לנו לחדש בנידוי זה כ”כ דינים, מלבד זאת יש לדמותו ג”כ למ”ש בפסחים קי”ג ב’, שבעה מנודין לשמים אלו הן מי שאין לו אשה וכו’ ומי שיש לו בנים ואין מגדלן לתלמוד תורה ומי שאין לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו והמונע מנעלים מרגליו ויש אומרים אף מי שאין מיסב בחבורה של מצוה עכ”ל, והנה זה פשוט ומבואר דכל הנך שנזכרו כאן בנידוי אין דינן ככל שאר מנודין שנתנדו ע”פ חכם, וכן ברמב”ם ה’ ת”ת וביו”ד סי’ של”ד נזכרו כ”ד דברים שחייבין עליהן נידוי, והדברים הללו לא נזכרו שם, וכ”ש שלא נזכר ענין זה של מי שלא קרא ק”ש, ומלבד זאת הרי עכ”פ רוב הדברים צריכין מי שינדה ולא חיל הנידוי מעצמו, וכ”ש ק”ש.

וגם כמעט לא מצינו שיהא הנידוי רק יום א’, ורק בנזיפה אשכחן הכי בפ”ג דמו”ק א”כ אי”ז נידוי ככל דיני הנידויין { ואגב אציין מה שנשאל הגרי”ח זוננפלד (שלמת חיים או”ח סי’ ג’, והובא שם ג”כ בהנהגות ופסקים, מקורות וציונים, השכמת הבוקר ונטילת ידים, בהערה), על מה שכתב בספר יסוד ושורש העבודה (שער י’ פ”א) בשם הספרים הקדושים (והוא מזהר ויקרא כ”ג א’), דמי שאינו קם בחצות הוא בנידוי ר”ל, דהא בגמ’ פסחים (קיג, ב) מנו שבעה מנודין לשמים ולא חשבו למי שאינו קם בחצות, והשיב דמשום קושי’ אין לנו לדחות מה שנמצא כתוב מגדולים זי”ע.

}.

ומה שנזכר בזוהר שם שלא רצה להתקרב אליהם, אפשר דאי”ז מצד מה שהחזיק אותם למנודים שאסור להתקרב ד”א אליהן, אלא מצד שסבר שיש רוח טומאה עליהן כיון שהם בנידוי לשמים, וע”ד מ”ש ישעי’ ס”ה, הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ, וכמו שפי’ האלשיך שם וז”ל, ואומרים בלכתם בדרך לפוגע בהם, קרב אליך אל עצמך אל תגש בי כי קדשתיך, כלומר ירא אני פן תכשל בחטא טומאה, כי אני לנתי בקברים ונטמאתי לכן אל תגש בי כי אטמאך, וזהו קדשתיך כד”א היגע איש בבשר קדש היקדש, שהוא כאומרו היטמא, והוא להורות כי חסיד ומדקדק במצות, הוא שמזהיר את חבירו בל יטמא בו עכ”ל, היינו שמכיון שיש עליהן רוח טומאה לא יקרב אליו כדי שלא יטמא ממנו.

ולכן ג”כ במעשה כאן בזוהר לא רצה להתקרב אצלם לפי מה שהיה סבור שהם רשעים, אבל לא שהיה להם דיני מנודה שאסור להתקרב אליהן ד”א.

ומה ששאלת עד מתי הוא הנידוי, מבואר בזוהר שם שזהו כל אותו היום, ודוקא אותו היום.

ומ”מ עליו לשוב בתשובה שלמה על מה שא קרא ק”ש, ובמס’ ברכות אמרו חכמים שכל מי שלא קרא ק”ש פ”א דומה כאילו לא קרא ק”ש מימיו.

שנזכה לעשות רצון ה’ תמיד

כמה פרטי דינים בענין הנ”ל

שאלה מהשואל כהמשך לתשובה הנ”ל

 {בס”ד
א.

כב’ הרב האם יוצא מן הדברים שמדובר בנידוי רוחני שיכול לגרום לאדם להטמא בחטאים?
ב.

ומה המשמעות מחינה מעשית?
ג.

האם ח”ו אין תפילת המנודה נשמעת וכו’?
ד.

לכמה זמן הנידוי?
לתשובת הרב אודה מקרב ליבי.

הקט’}

תשובה

א.

כן, ובס’ חיי עולם [ע”ש פכ”ז ואילך] למרן הסטייפלר זצ”ל מבואר עוד שע”י החטאים עלול לבוא למחשבות כפירה הבאים לו כעונש על החטאים.

ב.

המשמעות לזה ג”כ מבחינת אחרים שלא יתקרבו אליו באותו היום, כמובא במעשה בזוהר שם שהבאתי במכתב הקודם, והמשמעות לזה מבחינת המנודה היא ג”כ שאין לו עת רצון באותו הזמן ולכן ראוי שאת עיקר עסקיו וכדו’ לא יעשה באותו היום, מכיון שההצלחה תהיה ממנו והלאה, (יעוי’ תענית ל’ סע”א).

ג.

אכן בזהר כתוב שתפילת המנודה אינה נשמעת כל מ’ יום.

אכן זהו בנידוי קבוע, אך בנידוי כזה גם את”ל דשייכא הקללה, אך מ”מ נראה דקללה זו שייכת רק ביום של הנידוי, ומ”מ על מנת שיתקבלו תפילותיו מעתה כתפילת צדיק ולא כתפילת חוטא עליו לשוב בתשובה ותשובתו תתקבל.

זה עלול לקרוא לכל אדם.

ד.

רק לאותו היום, כמבואר בזוהר שהבאתי במכתב שלפני כן.

בהצלחה

‏יום חמישי כ”ז ניסן תשע”ו

לכבוד הרה”ג יהודה שורץ שליט”א

שלום רב

ראיתי דבריכם שכתבתם על המן בזה”ל, העלה בספה”ק שפתי צדיק, שלכאורה, עפ”י דברי הגמרא שרשב”י ובנו ניזונו רק מחרובים ומים, על מה אמרו את קידוש היום.

ותירץ, שיתכן לומר, שרשב”י שהיה הרי מתלמידי רבי עקיבא, שסובר (ברכות פ”ו, מ”ח) שאפילו אכל שלק והוא מזונו, מברך ג’ ברכות, שזהו סעודתו, ע”כ י”ל שהיו רשאים לקדש על החרובים, כמו שמקדשים על הפת.

ומוסיף, שכנראה יכלו לטעום בחרובים את כל טעמי המאכלים כמו המן, והנה במדבר קידשו כנראה על כוס מן וכיוונו שיהיה בו טעם יין, שהרי יין ממש לא היה להם, אף פה יכלו רשב”י ובנו לטעום בחרובים טעם יין עכ”ל.

רציתי לומר דבאמת בחז”ל במכילתא כבר מבואר דבארה של מרים היה כמו במן, דכמו שבמן היה כל טעמי מאכל כך בבארה של מרים היה כל טעמי השתיה, וז”ל המכילתא (דרשב”י י”ח ט’) עַל כָּל הַטּוֹבָה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בְּטוֹבַת הַמָּן הִגִּיד לוֹ.

אָמַר לוֹ, מָן שֶׁנָּתַן לָנוּ הַמָּקוֹם, אָנוּ טוֹעֲמִין בּוֹ טַעַם פַּת, טַעַם בָּשָׂר, טַעַם דָּגִים, טַעַם חֲגָבִים, טַעַם כָּל מַטְעַמִּים שֶׁבָּעוֹלָם.

שֶׁנֶּאֱמַר ‘טוֹבָה’ ‘הַטּוֹבָה’ ‘כָּל הַטּוֹבָה’ ‘עַל כָּל הַטּוֹבָה’.

רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר, בְּטוֹבַת הַבְּאֵר הִגִּיד לוֹ.

אָמַר לוֹ בְּאֵר שֶׁנָּתַן לָנוּ הַמָּקוֹם, אָנוּ טוֹעֲמִין בָּהּ טַעַם דְבַשׁ, טַעַם חָלָב, טַעַם יַיִן חָדָשׁ, טַעַם יַיִן יָשָׁן, טַעַם כָּל מַטְעַמִּים שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר ‘טוֹבָה’ ‘הַטּוֹבָה’ ‘כָּל הַטּוֹבָה’ ‘עַל כָּל הַטּוֹבָה’ עכ”ל, וכ”כ החיד”א שהיו טועמין בטעם מי הבאר כל מיני משקין, א”כ מסתמא שקידשו על בארה של מרים ולא על המן שטעם כל משקין היה במי הבאר ולא במן.

והדברים מבוארים עוד, דהרי אם בחמר מדינה מקדשין מים גם היה נחשב חמר מדינה, אי לאו מה שכתבו הפוסקים דאינו חשוב וחמר מדינה צ”ל חשוב, אבל בארה של מרים כיון שהיה חשוב שמשתנה לכל טעם שבעולם י”ל טפי דחשיב כחמר מדינה, [ואי’ ג”כ בדרז”ל גבי מן שכשהיו או”ה טועמין צבאים שהיו טועמין מן המן, והיו הם טועמין טעם מן, היו יודעין שבחן של ישראל], ומ”מ לפרש כדברי הנ”ל לומר שהיו מקדשים על כוס מן, זהו תימה שלא מצינו כיוצא בו בהלכה, דמצד קידוש בפת לא קאמר אלא מצד שהיה בו טעם יין.

והנה גרסי’ ביומא דף עה ע”א, את הקשואים ואת האבטחים רבי אמי ורבי אסי חד אמר טעם כל המינין טעמו במן טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו וחד אמר טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן והללו טעמן ולא ממשן עכ”ל, וכ”ז למ”ד טעמן ולא ממשן, א”כ לא היה להם יין והיו צריכין לבוא לחמר מדינה, אבל למ”ד טעמן וממשן פשוט דהרי גם ממשו היה יין והוא דבר פשוט לכל מי שלמד הסוגיא, ובין אם היה מן המן או מן הבאר מ”מ היה ממש יין, אבל להך דעה קמייתא לא היה מצד יין, ומ”מ יש קצת מקום לצדד דגם בחמר מדינה יש חשיבות לטעם יין, ע”פ מ”ש הגרי”ש אלישיב (הו”ד בשבות יצחק) דגם מיץ ענבים באופן שאינו נחשב לפ”ד כדין יין, מ”מ אם אין לו אלא מיץ ענבים כזה יברך שהכל ויצא עליו מדין חמר מדינה היינו מצד שהבנ”א נותנים לזה חשיבות של יין, ויתכן דה”ה הכא יש מקום להתבונן בטעם של השתיה שעי”ז יוכל יותר לקבל חשיבות יין.

וראיתי שציינו ג”כ שכתב המדרש תלפיות (ענף יין) אי’ שהיין היה מבארה של מרים או מתגרי עכו”ם (ועדיין לא נאסר יין עכו”ם ע”ש) עכ”ד, ודבריו נכוחים גם בתירוצו הב’ דלגבי מעשה דבנות מדין באמת מבואר בחז”ל שעדיין לא נאסר עליהם יין עכו”ם, וכן ציינו למ”ש בשהש”ר פ”ד שי”א שהיו משתמשים בזה לנסכים, וגם לדעת הפרקי דר”א שכתב דבאותה שעה גזר פנחס עליהם, מ”מ אפשר לומר שעד אז השתמשו ביין עכו”ם ואח”כ השתמשו במי הבאר, וגם לדעת הגמ’ עדיין לא נאסר עליהם אלא עד זמן רב אח”כ.

[והנה איכא למ”ד בפ”ק דקידושין ועוד דלא קרבו נסכים במדבר, אבל הך מימרא קיימא אליבא דמ”ד קרבו נסכים במדבר].

והנה כל הנ”ל הוא לדעות בראשונים (כמו שהאריך בביאור הלכה) דקידוש על היין הוא מדאורייתא אבל להדעות שקדוש על היין אינו מדאורייתא לק”מ, דכבר כתב הרמב”ן בסה”מ שלא קיימו עדיין אז את הדרבנן שעדין לא גזרו עליהם את תקנות הללו אז, והגם דאמרינן על א”א ביומא כ”ח ב’ ובב”ר שקיים אפילו עירו”ת מ”מ לאו כו”ע א”א נינהו (וע”ע מ”ש בעמ”ס ח”ב סי’ י”ד בדברי הגרש”א שטרן בענין קידוש ביום מ”ת שחל בשבת).

תגובה בענין הנ”ל מאחד הקוראים

תשובה שקבלנו מהג”ר ישראל יוסף הכהן פרידמן שליט”א

 {שלום וישע רב
יישר כוחכם על התשובות המענינות
ולא באתי אלא להעיר על מה שכתב בתשובה הראשונה אודות הקידוש במדבר – דהגם שטעמן וממשן היה במן מ”מ ודאי לא בירך עליהן בורא פרי הגפן שהרי אינם פרי הגפן אלא יין של נס וכמו שהאריכו הרבה אודות ברכת מן.

בברכת התורה
יש”י הכהן}

שאלה

מה הדין במי שאמר צ’ פעמים ותן טל ומטר אבל לא השמיע לאזנו, כי הרי אם התפלל כך שמונ”ע יוצא בדיעבד.

בברכה

אברהם סלושץ

***

תשובה

בע”ה

י”ג לשון ע”ז

לכבוד הרב אברהם סלושץ שליט”א

שלום רב

נ”ל דמהני, דהנה אין להסתפק באופן שרק שמע ולא אמר, היינו שמע מאחר צ’ פעמים, דבכה”ג פשיטא דבשמיעה בלבד לא מהני, דהרי העיקר הוא השפתים, שמצינו בחז”ל שיש כח לשפתים להמשיך בחוסר מודעות, כמ”ש במגילה כ”ז ב’ כל ד’ אמות רחושי מרחשן שפותיה, וברפ”ב דברכות לגבי פתח בלמען ירבו אמרי’ סירכי’ נקט, והכונה בכ”ז שיש כח בפיו של האדם שהוא מתחת לכוחות הגלויים שלו, שעלול פיו לומר מה שהוא לא התכוין לומר, ובכלל זה כל מה שהוא יכין מתחילה בפיו, עלול בחוסר המודעות להמשיך לומר אח”כ, דהנה זה ברור שהדין המבואר בגמ’ מגילה שם שהמתפלל מרחיק ד”א ומשתין הוא גם למי שלא השמיע לאזניו, דגם בכה”ג יש את המציאות של רחושי מרחשן שפותיה, ובפרט די”א שא”צ להשמיע לאזניו בשמונ”ע עי’ רש”י יומא י”ט ב’, וממילא גם לענינינו הכח המונח בפיו של האדם להרגילו יהיה גם באופן שאינו משמיע לאזניו.

ובלאו הכי מכיון שדעת רש”י והגאונים שיוצא יד”ח תפילה גם בכה”ג לכתחילה, א”כ לדידהו ע”כ מיירי הצ’ פעמים [שכבר בירוש’ (תענית פ”א) נזכר ל’ יום] בכה”ג, וא”כ סבירא לן שגם בכה”ג חשיב חזקה, ויתכן לומר לפ”ז אפושי פלוגתא לא מפשינן.

ובעצם הפוסקים היו צריכים לאשמעינן שאם לא השמיע בכולם צריך להשלים תפילות שלא השלים [ונהי דהמ”ב מקיל בדיעבד בכל גוני, משום דחושש להדעות שהשיעור הוא בזמן ולא צ’ פעמים, אבל הפוסקים שלפני המ”ב שלא חששו לדעה זו היו צריכים להזכיר].

ועל כן נראה דגם באופן שלא השמיע לאזניו מועיל.

***

שאלה

בוקר טוב.

בשבת היתה הפסקת חשמל של שעתיים ולכן המזגן והפלטה בבית כנסת ובבית איחרו בשעתיים.

כששני המכשירים היו כבויים הרמתי עוד שיניים כדי שהם יעבדו שעתיים מוקדם יותר כדי לאזן על הפסקת החשמל.

האם נהגתי כהלכה?

***

תשובה

שלום רב

יש מחלוקת הפוסקים האם איסור חשמל הוא מצד בונה או שהוא מצד מבעיר, לדעת החזו”א האיסור הוא מצד בונה וגם בשעה שהחשמל סגור אסור לשנות המתג, אכן לדעת הגרש”ז אוירבך כמדומה שמבואר שאין איסור בכיוון שעון שבת עכ”פ באופן זה.

בכבוד רב

***

תגובה שנתקבלה על ענין לכוין בשבת שעון שבת כשהחשמל אינו פועל

במש”כ, “לכוין שעון שבת בזמן שהחשמל לא עובד בשבת – שאלה בוקר טוב.

בשבת היתה הפסקת חשמל של שעתיים ולכן המזגן והפלטה בבית כנסת ובבית איחרו בשעתיים.

כששני המכשירים היו כבויים הרמתי עוד שיניים כדי שהם יעבדו שעתיים מוקדם יותר כדי לאזן על הפסקת החשמל – האם נהגתי כהלכה? – תשובה, שלום רב, יש מחלוקת הפוסקים האם איסור חשמל הוא מצד בונה או שהוא מצד מבעיר, לדעת החזו”א האיסור הוא מצד בונה וגם בשעה שהחשמל סגור אסור לשנות המתג, אכן לדעת הגרש”ז אוירבך כמדומה שמבואר שאין איסור בכיוון שעון שבת עכ”פ באופן זה, בכבוד רב”.

יש להעיר על מה שכתב שלדעת מרנא בעל החזו”א זיע”א דהאיסור הוא מצד בונה וגם בשעה שהחשמל סגור אסור לשנות המתג, ומשמעות דבריו דאף בזה מטעם בונה נגע בה, אי”ז ברור כלל, דיעו’ בציץ אליעזר חלק ו’ סימן ה’ בתשובתו להגר”ר הכהן קוק זצ”ל עמש”כ לו הגאון השואל כדברי מר, והשיבא הגרא”י ולדנברג זצ”ל דאין טעמו של החזו”א כמילתא בלא טעמא וסוד ה’ ליראיו שאין לחלק בין חשמל מנותק לשאינו מנותק אלא כל טעמו שהוא בונה וסותר משום שעל ידי הפתיחה מעמידו על תכונתו לזרום את זרם החשמל בתמידות ולכך נחשב כעושה כלי, ובסגירה הוא מפסיק את זרם הכלי וסותר הכלי מתכונתו, ולכן הוה כסותר בשבת, וכמו שכתב במכתבו להגרש”ז אויערבך זצ”ל (שהביאו הגרא”י בח”ג סי’ ט”ז פ”ח אות ה’) “דתיקון החוט עצמו ממות לחיים הוי בונה” וכל זה דוקא כאשר בפתיחתו ובסגירתו הוא מפעיל או מפסיק את הזרם שבכך סותר או ממיתו מחיותו, אך כאשר הזרם מופסק אינו עושה מאומה ולא שייך לבא על כך מדין בונה או סותר, ואי”ז אלא כפתיחת וסגירת דלת בשבת, והוסיף שלכן אין להאמין למי שיאמר בשמו של החזו”א ששמע כך ממנו בעל פה, ובודאי טעה השומע או לא הבין, וכ”כ גם בשש”כ פי”ג אות ל”ג והערה קי”ב משמיה דמרן הגרש”ז אויערבך זצ”ל, וכוונו בכך לסתור את שמוסר הגרי”נ קופרשטוק זצ”ל בספרו מאורות נתן פרק ו’ אות ד’ דהסכים עמו החזו”א דבלחיצת כפתור אף כשאין בזה הדלקה וכבוי יש משום בונה וסותר, הביא דבריו הגרי”י וייס זצ”ל במנחת יצחק ח”ג סי’ ל”ז.

אלא דיש לאוסרו משום מוקצה וכמו שנקטו המנח”י בח”א סי’ נ”ח וח”ב סי’ ק”י, ובצי”א ח”א סי’ כ’ -קונטרס עין החשמל פ”ט ויעו’ לו עוד בח”ט סי’ כ”ג ושייך מוקצה אף במחובר, אכן בשו”ת וחדושים חז”א שי”ל בשנה האחרונה פסקים סימן י”ז נראה דיש חשש נוסף מלבד אסור מוקצה, ויש לעיין מהו מקור תשובה זו כדי לידע מהו האיסור.

אשמח לתשובה וכו’.

א.

הכהן מודיעין עילית

***

תשובה

בע”ה ו’ שבט ע”ז

לכבוד הג”ר א’ הכהן שליט”א

שלום רב וכט”ס

יעוי’ בס’ ארחות רבינו ח”א עמ’ קמ”ג [ובדפו”ח עמ’ רס”ו] מה שהביא מהחזו”א ששמע מחבר הספר מפי קדשו, שיש בזה תיקון מנא בחיבור חוטי חשמל גם כשאין זרימת חשמל, ולפי מה שהביא הגריש”א נראה שלמד מזה שלדעת החזו”א יש בזה תיקון מנא דאורייתא בונה וסותר, ראה במ”ב מהדורת דרשו על מ”ב סי’ רע”ז סק”ד, מה שהביאו משבו”י גרמא פט”ז סוף אות ב’.

וכן כתבו בשם החזו”א באופן פשוט בשו”ת אול”צ ח”ב פמ”א תשובה ב’, וס’ מאורות נתן חשמל בשבת פ”ו אות ז’ והכל כפי עדות שהבאתם ג”כ בשם החזו”א כנ”ל.

הדברים בדעת החזו”א גם על חשמל סגור יתכן שראיתי גם בכתבי שיחות הרב גלינסקי שהביא בזה מעשה שהיה עם החזו”א והגאב”ד דפוניבז’ ואינו תח”י.

באופן כללי אפשר ליישב את הדיוק מן המכתב דמש”כ ממות לחיים הכונה שאפשר לעורר את הדבר ממות לחיים ע”י שמשנה את המצב, ואטו כל בונה הבניין נגמר בשעת המלאכה, דהבנין רק מתמשך והתועלת תבוא אליו כשיסיים את הדברים ורק עשה כאן מעשה שמכשיר החפץ לפעולה ע”י הרכבת החלקים, שהכשיר כאן מצב חדש, ואטו אם נימא שצריך שיפעל בפועל ורק אז יחשב בונה, א”כ היכן מצאנו ענין כאן בהלכות בונה, דאיך יוכל החזו”א לחדש ענין חדש עם הגדרות חדשות בהל’ בונה, אלא דבאמת שייך לומר בכוונתו שגם שינוי מצב והכשרה למצב חדש שייך להחשב בונה.

[ואעיר עוד שגם בדעת הגרשז”א בדעת החזו”א ראיתי סתירות בזה בשמו, אלא שאין לי פנאי כעת להתיישב בדבר].

בהצלחה רבה וייש”כ על תגובתו

***

שאלה

אשמח לקבל מידע-

בעניין תנור עם מערכת “ניקוי עצמי” (פירוליטי).

והוא שיש טכנולוגיה שגוף החימום של התנור מגיע ל- 500 מעלות צלזיוס, ואחר כשעה הופך את כל השומן והליכלוך שהצטבר בדפנות ל- “אפר דק”.

האם מהני לעניין פסח גם לכתחילה

ישר כח!

***

תשובה

בע”ה

י”ט טבת ע”ז

שלום רב

יש מן הפוסקים שנקטו לכתחילה להתיר תנור ע”י הסקה גבוהה (ראה מנח”י ח”ג סי’ ס”ו וח”ד סי’ י”ב סק”א), ויש שנקטו מעיקר הדין אם כי יש ענין להחמיר, ויש שנקטו למעשה להחמיר להצריך לכתחילה לפיד לליבון, (ראה משנ”ב מהדורת דרשו ח”ה סי’ תנ”א על המשנ”ב סקי”ג, וכן שו”ת עם סגולה ח”ד סי’ ל”ט, שהבאנו מהדעות בזה).

אמנם בצורת הניקוי שהזכרתם איני יודע התייחסות הפוסקים לפעולה זו, דאם באמת הניקוי הוא כליל על כל חלקי התנור, בזה יתכן שהיו מן הפוסקים שהיו מתירים לכתחילה להשתמש בזה, וכמו”כ אם מצב החימום שהזכרתם בחמש מאות מעלות המציאות היא שהניצוצות ניתזין ממנה כמדומה שיתירו בזה דהו”ל כליבון ממש לכאורה, אמנם יש לשאול את הפוסקים ולדעת מהי דעתם בענין זה, ואנכי לא ראיתי התייחסות לשאלה זו.

והנני לצרף מתוך מה שכתבתי שם (אם כי יש מן הדברים שטעונים תיקון): הנה אמנם מעיקר הדין אפשר להכשיר מבשרי לחלבי ולהיפך, אך מנהג בני אשכנז הוא לא להכשיר כלל מבשרי לחלבי ולהיפך,.

.

.

אכן בכמה אופנים מסוימים בלבד אפשר להכשיר באופן כזה יעויין במהרש”ם ח”ב סי’ רמ”א ובמ”ב שם.

אמנם כתב הגרי”א דינר [הבית בכשרותו עמ’ ל”ג] שלא לעשות כן בלא הוראת חכם, שהרי מאוד מצוי ששיירי החלב או הבשר דבוקים מאוד ובכמות גדולה וקשה להוציאו מידי דופיו, וגם בהכשרתו לפסח הסתייגו הפוסקים מלנהוג כן למעשה, גם אם יש להתיר מעיקר הדין.

בתנור העשוי מתכת ג”כ הורו כמה מגדולי הפוסקים דאמנם מעיקר הדין מועיל הסקתו בחום גבוה (עיין מנח”י ח”ג סי’ ס”ו סק”ג, שם ח”ד סי’ י”ב סק”א, מנח”ש מהדו”ת סי’ נ”א, קובץ מבית לוי ח”א עמ’ ל’, וע”ע חוט שני פסח פ”י סק”ב), ויש שהורו לכתחילה שיש ללבנו עם לפיד (הגריש”א – סידור פסח כהלכתו ח”א פ”ח הערה 11).

בתנור שנטרף הורו גדולי הפוסקים (הו”ד בס’ הבית בכשרותו עמ’ ל”ג וע”ש עוד עמ’ ל”ב) דסגי בהפעלה בחום הכי גבוה, מ”מ כאן יתכן שצריך ג”כ ניקוי כאן באם עינינו רואות שבלא ניקוי לא נעלם כל מה שהיה עד כה.

ולסיכום על מנת להכשירו מעיקר הדין יש בעיקר להסיקו בחום הגבוה לשיעור זמן ומלבד זאת לודא שלא נותר כלום מעברו.

אם יש שהזכירו ענין של המתנת 24 שעות יתכן שהוא לשופרא דמילתא [מאחר וכל ההכשרה של התנור אינו ממש לכתחילה].

***

שלום כבוד הרב

רציתי לדעת שעיור מלא חפניים המוזכר בטומאת רקב המת [שהוא מלא התרווד], הכוונה שני חפניים [וזה לשון רבים] או חופן אחד של אדם.

***

תשובה

שלום רב

כתב בשיירי קרבן [מהקרבן העדה] על הירושלמי נזיר פ”ז, ומ”ש הרמב”ם דבעינן מלא חפנים לא ידעתי מנ”ל דמשמע דלא בעינן אלא מלא חפינה אחת דהא תני ישנו מקושרי אצבעות ולמעלה משמע דביד אחת איירי.

ועמ”ש בסמוך עכ”ל.

ועיין בקרן אורה נזיר נ ע”ב, וז”ל, וכמה שיעור רקב ר”י אמר מלא חפניו.

והרמב”ם ז”ל כתב מלא חפנים משמע דשיעור חפינה בב’ ידיו קאמר וכמו מלא חפניו דקרא דקטורת.

ועיין קרבן העדה אבל מלשון רש”י נראה דמלא חפניו היינו בידו אחת וליכא בינייהו אלא דחזקיה אמר בלא אצבעות ור”י אמר בהדי אצבעות.

ובירושלמי איתא חכמים אומרים מלא יד הגדולה ע”ש עכ”ל.

בכבוד רב

***

שאלה

לכבוד מו”ר הרה”ג שליט”א

שלום וברכה

נקטיה לכובסיה כו’ עיין רש”י דכל דבר התלוי במחובר מיקרי כובסא, והביא ראיה מהגמרא במסכת מכות.

ויל”ע מדוע לא הביא ראיה מגמרא שבת סז, ובאמת ברש”י במסכת בבא מציעא דף קא: הביא הגמרא במסכת שבת.

ועיין גליוני הש”ס.

וצע”ק.

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

בשם הגר”א או מהר”ח דוולוז’ין הובא, שדרכו של רש”י לפרש לפעמים כך ולפעמים כך, ולא האריך לכתוב במקום א’ ב’ פירושים, וא”כ כ”ש שלא היה לו להאריך לכתוב במקו”א ב’ ראיות.

***

שאלה

שלו’

אני צריך מקור לב’ דברים אלו בדברי היעב”ץ, תודה מראש.

כתב היעב”ץ וז”ל, ידוע מה שאמרו רבותינו ז”ל כי משה ואהרן היו מוכרחין למות במדבר, שאם היו נכנסין לארץ ישראל לא היה עוד משם מות ומשכלת, לא חורבן ולא גלות, ולפי שצפה הקדוש ברוך הוא שעתידין ישראל לחטוא ויתחייבו גלות ושיחרב הבית, לפיכך לא הכניסם.

והרי זו עבירה לשמה, ועל דרך שאמרו במקושש, שעשה להורות חומר איסור שבת.

עכ”ל.

א.

היכן הוא אמרו רבותינו.

ב.

היכן אמרו במקושש וכו’.

תודה.

א.

ט

***

תשובה

הדבר הראשון ראה במדרש פטירת משה, נדפס בבתי מדרשות ובאוצר מדרשים ערך משה, שם יש דבר כעי”ז.

המדרש הזה לגופו הועתק ג”כ בספר פתרון תורה דברים ובקצת קיצור בדב”ר פרשה אחרונה ומשם לילקו”ש בנוסח הדב”ר.

הדבר השני מובא בתוס’ ב”ב קי”ט ע”ב בשם מדרש, עי’ בט”ז דברי דוד במדבר טו, לב, ואור חדש פסחים ה.

***

שאלה חוזרת

יש”כ רב.

עוד אחת וגדולה היא אלי: מה שדרשו גם כל חלי וכל מכה וגו’ זו מיתת צדיקים, ולא מצאתי.

א.

ט

***

תשובה

המדרש הזה כצורתו הובא ג”כ במלבי”ם תורה אור ניצבים כט, טו; הפלאה כתובות ח ע”ב; משך חכמה דברים כח, סא; מנח”י ח”ז הקדמה ד”ה ובזה י”ל, ערבי נחל לבעל הלבושי שרד ניצבים דרוש ו.

ועוד.

[ועי’ אלשיך משלי כז].

בדברי חז”ל כצורתו ממש לא ראיתי, אבל יתכן שכונת חכמי ישראל בזה היא למש”כ עשרה הרוגי מלכות אוצר מדרשים עמ’ 445 עי”ש.

***

שור שהורג גוי האם נהרג?

אדם שהורג עבד עברי ולא נהרג כי אין עדים האם ישלם לבעליו של העבד על הנזק שעשה לו

חופר בור ט’ ובא אחד והשלמו לי’ לרבי /איך מחלקים את התשלום בבא קמא דף יא

שומר שכר שפשע ומשלם על הנזק האם מקבל תשלום על השמירה

שש שהבהמה נאנסה בתוך הזמן האם יקבל תשלום על הזמן שנותר בין האונם לסיום זמן השמירה

שש שלא שמר ולא קרה לבהמה כל נזק האם יקבל שכרו

שאלות במסכת סוכה

כשצריך לעשות צורת הפתח בסוכה האם הסכך יכול לשמש כקורה לצורת הפתח

תודה מראש

י.

ח.

בלוך

***

תשובה

בע”ה מוצ”ש, ט’ שבט תשע”ז

לכבוד הרה”ג יוסף חיים בלוך שליט”א

אבוא בזה על שאלותיך בס”ד

שור שהורג גוי האם נהרג?

תשובה: תנן במתני’ ב”ק מ”ד א’.

שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם, נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, לכנעני והרג בן ישראל, לנפלים והרג בן קיימא – פטור ע”כ, וממילא מבואר שאין חיוב בהרג גוי.

וכ”כ הרמב”ם רפ”י מהל’ נז”מ, שור שהמית את האדם בכל מקום בין גדול בין קטן בין עבד בין בן חורין אחד תם ואחד מועד הרי זה נסקל, ואם המית את הגוי פטור כדיניהם ע”כ, וע”ש בלח”מ ובאחרונים [אבן האזל, חידושי הגר”ח ב”ק מ”א ע”א] מה שדנו בלשון הרמב”ם.

אדם שהורג עבד עברי ולא נהרג כי אין עדים האם ישלם לבעליו של העבד על הנזק שעשה לו

תשובה: קי”ל דפטור קם ליה בדרבה מיניה הוא גם באין עדים, וכדכתיב ואם לא יהיה אסון אז חייב בתשלומין אבל אם יהיה אסון דהיינו רציחה אז פטור הרוצח מתשלומין.

חופר בור ט’ ובא אחד והשלמו לי’ לרבי איך מחלקים את התשלום בבא קמא דף יא.

תשובה: הנה עצם השאלה שייכת גם להלכה וכדלקמן, דהנה השאלה מתחילה על רבי בב”ק י’ א’ החופר בור תשעה, ובא אחר והשלימו לעשרה – האחרון חייב.

ודלא כרבי, דתניא: החופר בור תשעה, ובא אחר והשלימו לעשרה – אחרון חייב; רבי אומר: אחר אחרון למיתה, אחר שניהם לנזקין.

אכן שאלה זו תהיה שייכת לכו”ע בעוד מקרה נוסף, והוא בב”ק נ”א א’ ת”ר: אחד החופר בור עשרה, ובא אחר והשלימה לכ’, ובא אחר והשלימה לשלשים – כולן חייבין.

וכ”ה בשו”ע חו”מ סי’ ת”י י”ד, החופר בור עשרה, ובא אחר והשלימו לכ’, ובא אחר והשלימו לל’, כולם חייבים.

ועוד שם בשו”ע סי”ג, חפר אחד שמנה, ובא חבירו וחפר עוד טפח, שניהם חייבים בנזקין, כל אחד לפי מה שחפר.

שומר שכר שפשע ומשלם על הנזק האם מקבל תשלום על השמירה.

תשובה: עיין ב”מ ע”ו ב’, השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותן אין להם זה על זה אלא תרעומת.

במה דברים אמורים שלא הלכו, אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה נותן להן שכרן משלם, אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל.

במה דברים אמורים שלא התחילו במלאכה, אבל התחילו במלאכה – שמין להן מה שעשו וכו’.

עי”ש כל הסוגיא.

ש”ש שהבהמה נאנסה בתוך הזמן האם יקבל תשלום על הזמן שנותר בין האונס לסיום זמן השמירה.

תשובה: פרטי הדינים בסוגיא הנ”ל.

ועי’ עוד שו”ע חו”מ סי’ של”ג, וז”ל השו”ע שם בס”א, השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותם, אין להם זה על זה אלא תרעומת.

הגה: ויש אומרים דאם משך בע”ה כלי אומנות שעושה בהם מלאכה, אין הבעל הבית יכול לחזור בו, ולא הפועל אם הוא קבלן, אבל אם הוא שכיר יום, יכול לחזור כמו שנתבאר.

מיהו יכול לעכב כלי אומנתו ולשכור אחרים.

וכתב עוד השו”ע, בד”א, בשלא הלכו.

אבל הלכו החמרים ולא מצאו תבואה; פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה; או ששכרם להשקות השדה ומצאוהו שנתמלא מים, אם ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב ומצאה שצריכה פועלים, אין לפועלים כלום, ומה בידו לעשות; ואם לא ביקר, נותן להם שכרן כפועל (פי’ ששמין מי שהשכיר עצמו למלאכה זו וכן חמר שהשכיר חמור להביא משאוי כמה היה רוצה לפחות משכרו ולישב בטל ולבא ריקן) בטל, שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן, ועושה מלאכה לבטל ע”כ ל’ השו”ע והרמ”א שם.

ש”ש שלא שמר ולא קרה לבהמה כל נזק האם יקבל שכרו

תשובה: שומר אפילו אם סיכם על שמירה ובפועל לא בא לשמור, לכאורה דבר פשוט שלא יקבל כסף על מה שלא עשה.

אך איני יכול להורות כלום למעשה.

שאלות במסכת סוכה

כשצריך לעשות צורת הפתח בסוכה האם הסכך יכול לשמש כקורה לצורת הפתח

תשובה: יש בזה מחלוקת, והרמ”א סי’ תר”ל ס”ב מקיל, ומג”א מחמיר, ולהלכה למעשה עי”ש במשנ”ב ס”ק י”ג דהסומך על הרמ”א לא הפסיד, ומאידך עי’ בחזו”א א”ח סי’ קי”א ס”ה ויו”ד סי’ קע”ב סק”ג, שכתב שיש להכשיר רק אם נראה כפתח בפני עצמו.

***

{מה שהקשה הרה”ג יוסף שוגורויט מק”ק לונדון יע”א, למה נאמר בבכורים (דברים כו טו) השקיפה ממעון קדשך דקי”ל כל השקפה לרעה, והקשה עוד למה נאמר וברך את עמך את ישראל, ועוד למה נאמר ממעון קדשך מן השמים בב’ לשונות.

}

תשובה – ז”ל המדרש תנאים לדברים פרק כו פ’ טו, וברך את עמך את ישראל והלא בידוע שעמך הן ישראל ומה ת”ל את עמך את ישראל אלא בזמן שאין ישראל עושין רצון המקום כביכול אינו קורא אותן עמי שנ’ (שמות לב ז) לך רד כי שחת עמך ובזמן שהן עושין רצונו הוא קורא אותן עמי וברך את עמך את יש’.

וברך את עמך את ישראל בבנים ובבנות, עכ”ל ואפשר דגם הדרשא השנייה באה לתרץ הקו’ הלזו, דר”ל וברך את ישראל ע”י שתרבה אותם לעם, או איפכא וברך את עמך ע”י שתרבה מהם ישראלים.

עוד אי’ התם, וברך את עמך את ישראל שעשו רצונך בעולם, וי”ל דהנה לשון ישראל הוא ל’ חשיבות, וקאמר וברך את עמך בעבור ישראל הם הצדיקים שבעבורם ניזונין.

וז”ל האלשיך על דברים פרשת כי תבוא פרק כו פ’ טו, על כן אמר השקיפה ממעון קדשך לשאוב שפע מהבחינות העליונות להריק שפע רב, ולא מבחינת מעון בית המקדש של מעלה השרויה למטה עם הבית התחתון, כי אם מן השמים שהוא מהבחינה הנשארת בבית המקדש של מעלה, משם תשקיף כלפי מעלה לשאוב שפע מבחינותיך העליונים מעלה מעלה.

וברך בעצמך ולא על ידי מלאך את כל חלקי ישראל, את עמך שהוא עם קדושך בייחוד הם שבט לוי.

ולהיות בהם שתי חלוקות כהנים ולויים, על כן אמר את עמך שהאת מרבה האחד, ועל השנית אמר עמך שלא יצטרכו לי, וכן את ישראל שמרבה האת גם את הגר ויתום ואלמנה שלא יצטרכו לזולתם ויאכלו מידך.

ואת האדמה שמרבה האת גם את החלק שניתן בארץ לכהנים וללויים ולדלים שתשלח ברכה במקומותם שלא יצטרכו לזולת.

עכ”ל האלשיך ובזה מתרץ ב’ קושיות האחרונות.

וז”ל האור החיים דברים פרשת כי תבוא פרק כו פ’ טו, צריך לדעת למה כפל לומר ממעון וגו’ מן השמים, ואם לכנות שם מקומו יתברך בלשון קדושה היה לו לומר על זה הדרך השקיפה ממעון וגו’ השמים, ונראה שהכתוב יעיר סוד אחד והוא כי האדון ברוך הוא הכין ב’ השפעות למעלה, א’ השפעת הרוחניות שהם הנפשות הטהורות, ואחד השפעת הטוב לחיות הנבראים שהוא מזון לכל, ושנים אלו יקראו להם רבותינו ז”ל (זוה”ק) זיווג, שכל שיש בבחינת משפיע ובחינת נשפע יתכנו בשם זיווג, ואמרו המקובלים שמיום שנחרב הבית נפסק השפעת הנשמות ולא נשאר אלא השפעת חיות העולמות שהוא מוכרח לקיום העולמות, והוא אומרו השקיפה ממעון קדשך כנגד השפעת הנשמות, והשקפה זו היא עליונה במקום גבוה הנקרא קודש, וכבר גילו המקובלים (זוהר ח”ב קכ”א א) מה בין הדרגת קודש להדרגת קדוש כי קדוש למעלה והמשכיל יבין, וכנגד השפעת חיות העולמות אמר מן השמים זה זיווג למטה מהראשון, ואמר כנגד מאמר השקיפה וברך את עמך ופירשו רבותינו ז”ל (מע”ש פ”ה מי”ג) בבנים ובנות, וזה יצדיק פירושינו שעל זווג הנשמות הוא אומר, וכנגד מאמר את השמים אמר ואת האדמה שהיא ברכת המזון ונכון עכ”ל.

ובענין ל’ השקפה, ז”ל הכתב והקבלה דברים פרשת כי תבוא פרק כו פ’ טו, ולכן ארז”ל אין השקפה אלא לרעה חוץ מן השקיפה ממעון קדשך, לפי שאין לך דבר בעולם שתרד לדקדק כל פרטי עניניו שלא תמצא בו שום דופי, אבל השקיפה ממעון קדשך היא לטובה, לפי שכל מה שתרבה לדקדק בה ובכל פרטיה תיטב בעיניך עכ”ל ע”ש עוד.

והנה בירוש’ מע”ש פ”ה ה”ה אי’ א”ר הונא ב”ר אחא, בוא וראה כמה גדול כחן של עושי מצוה, שכל השקפה ארורה וזה בלשון ברכה, ולא עוד אלא שכתוב בו היום הזה.

ונראה זהו ברכה יתרה יותר מאם היה נאמר בלשון ברכה, דהשתא נתבשרו שנהפך להם מדת הדין לטובה, וזהו ברכה יתרה ודו”ק.

ואביא רק ל’ התורה תמימה הערות דברים פרק כו הערה עו, נראה דרומז להאגדה שמביא רש”י בפסוק זה דהלשון היום הזה וגו’ הוא מלשון בת קול שמברכתו ואומרת הבאת בכורים [מעש”ש] היום – תשנה לשנה הבאה.

ומ”ש כל השקפה שבתורה לרעה – כמו וישקיפו על פני סדום, וישקף ה’ אל מחנה מצרים, הנה רש”י בפיה”ת בפ’ וירא שם הביא דרשה זו, וכו’, ונראה גירסת הירושלמי נכונה, וכו’.

סימן עו

ישיש עליך אלוקיך

מה שהקשה הג”ר חיים צבי קרשינסקי שליט”א במ”ש במגילה דף י ע”ב, רבי יהושע בן לוי פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא והיה כאשר שש ה’ עליכם להיטיב אתכם כן ישיש להרע אתכם ומי חדי הקדוש ברוך הוא במפלתן של רשעים והא כתיב בצאת לפני החלוץ ואמרים הודו לה’ כי לעולם חסדו ואמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמר כי טוב בהודאה זו לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים ואמר רבי יוחנן מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר הקדוש ברוך הוא מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה אמר רבי אלעזר הוא אינו שש אבל אחרים משיש ודיקא נמי דכתיב כן ישיש ולא כתיב ישוש שמע מינה.

וקשה דבישעיהו פרק סב פ’ ה כתיב כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך.

ואטו התם דרשי’ לה נמי הכי, וצ”ע.

תשובה – ז”ל המלבי”ם שם באותו המקרא, ונגד מ”ש כי חפץ ה’ בך, אומר שלא תדמה החזרת ה’ אליך, כשב אל עם שכעס עליהם פעם א’, עד שידמה במשלו כמחזיר גרושתו, שאין אהבה שלמה ואין עושים משוש וריקוד ושמחה בפרהסיא, רק כמשוש חתן על כלה שלא בא עליה מעולם, ולא כעס עליה מימיו, כן ישיש עליך אלהיך כי יכרות להם ברית חדשה ולא תזכרנה הצרות הראשונות עכ”ל.

ונראה דלעולם ישיש משמע שמעורר אחרים לשמוח, אלא דדרשי’ הכא מענינא דקרא והתם מענינא דקרא, וכאן דרשי’ לה לשבח שמעורר אחרים לשמוח בפרהסיא, כמ”ש בחז”ל שמלאכי השרת נתאבלו ועתידין לשמוח [עיין בפסדר”כ שוש אשיש השני], והתם דרשי’ לה לענין שלא ישמח הקב”ה בעצמו במפלתן של ישראל כדדרשי’ במגילה שם.

קרא פחות

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכב’ ידידי ורעי החשוב מע”כ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
בפרשתנו כתוב הפסוק: “הנני נותן לו את בריתי שלום” (כה, יב), וע”ז כתוב במדרש רבה (כ”א, א’) איתא: “בדין הוא שיטול שכרו”.

א.

מהו “בדין הוא שיטול שכרו” והקשר ל”הנני נותן לו את בריתי שלום” ?
ב.

מהם הביאורים המרכזיים על “הנני נותן לו את בריתי שלום”, ועל “בדין הוא שיטול שכרו”?
לתשובת כב’ הרב אודה מקרב ליבי,
הקט’ אהרון}

תשובה

בע”ה

‏ט”ו תמוז תשע”ו

לכבוד הג”ר אהרן שליט”א

שלום רב

הכוונה שמכיון שעשה מעשה טוב ומסירות נפש הקב”ה מוסר לו את בריתו כאות גמול, ובריתו של הקב”ה היא שלום, דהיינו הכהונה שהיא עושה שלום בעולם, ובפרט בעבודת הקרבנות בין ישראל ובין אביהן שבשמים, והכהנים הם מצד החסד עיין בזוהר, ופנחס קיבל ברית כהונת עולם דהיינו שיתמנה לכהן כגמול למעשהו הטוב.

וכתב רמב”ן במדבר פרשת פינחס פרק כה פסוק יב וז”ל, הודיע הקדוש ברוך הוא למשה שישלם שכר טוב לפנחס על קנאתו אשר קנא לאלהיו, ועל הצדקה שעשה עם ישראל לכפר עליהם, ולא מתו כולם במגפה.

וצוהו שיודיע לישראל שהוא כהן לעולם, וזה טעם לכן אמור שיגיד זה בישראל.

ולא אמר הכתוב “והיתה לו ולזרעו אחריו כהונת עולם” כמו שאמר (שמות מ טו) באהרן, אבל אמר “ברית כהונת עולם” ואמר “את בריתי שלום” שיתן לו ברית עם השלום דבק בו, ובאהרן נאמר לכבוד ולתפארת (שמות כח ב), ולכך אמר אשר קנא לאלהיו והמשכיל יבין, עכ”ל הרמב”ן.

וכתב ריקאנטי על דברי הרמב”ן הללו, וז”ל, ונראה כי כונת הרב ז”ל היתה כי פנחס זכה לברית ולצדק, אמנם אהרן זכה לכבוד ולתפארת.

אמנם לא הבנתי מלת שלום לפי כוונתו.

ולכל הפירושים צריך לדקדק למה שדקדק הרב ז”ל במלת לאלהיו, כי רמז אל הצדק המקנא להשי”ת בעוברי רצונו עכ”ל.

וראה עוד מה שכתב רבינו בחיי וז”ל, וע”ד הקבלה “הנני נותן לו את בריתי שלום”, הבטיחו במתנת המדה הנקראת “ברית” שהיא כנסת ישראל, והיא מדת הדין, והמדה הזו היא שהיתה לו כענין שאמרו באברהם: (ב”ב טז ב) בת היתה לו, ולזה אמרו בכאן: “והיתה לו ברית”, כי הברית תהיה לו, והבטיחו שיהיה שלום דבק בברית, כלשון: (ויקרא כו, ו) “ונתתי שלום בארץ”, ומכאן היה ראוי שיחיה לעולם, ולכן כתוב: (מלאכי ב, ה) “בריתי היתה אתו החיים והשלום”, כי החיים מכח הרחמים, וזהו שאמר: “אשר קנא לאלהיו”, כלשון: (תהלים פה, יא) “צדק ושלום נשקו”, שהוא החבור העליון שהעולם מתקיים בו, שכנגדו ביצירה התחתונה ענין הזווג והחבור הראוי, לכך כשראה פינחס חבורה לבלתי ראוי קנא.

ומכאן תבין במדת השלום שנתן לו שיהיה מדה כנגד מדה, ויתכן לומר כי על שם סופו שנסתלק וחזר אלהי נקרא “אליהו”, שהוא כולל שני שמות: דין ורחמים, “אל” הוא הדין והוא הברית, “יו”ד ה”א וא”ו”, הוא רחמים והוא שלום, והנה הוא כלול מכח הדין והרחמים, וזהו “בריתי שלום”, ולכך העניש לשר החמשים וחמשיו מכח הדין, והחיה המת מכח הרחמים, ועוד רמז בחשבון שמו פי שנים בשם המיוחד, והיה פינחס דור שביעי ליעקב אבינו, כשם שהיה חנוך שביעי לאדם, והם כנגד יום השביעי שהוא שבת, והוא יום המנוחה והחיים, וזה מבואר.

עכ”ל רבינו בחיי.

ב.

באופן כללי בפירוש ‘שלום’, רוב הראשונים פי’ דהיינו שלא יוכלו אחי זמרי להזיקו, כ”כ במדרש אגדה (בובר) במדבר פרשת פינחס פרק כה סימן יב וז”ל, לכך אני כורת ברית עמו שיהא לו שלום מכולם שלא יוכלו להזיקו ע”כ.

וכן כתב אבן עזרא וז”ל, והטעם שלא יגור מאחי זמרי, כי הוא נשיא בית אב.

וכן כתב ר’ יוסף בכור שור וז”ל, הנני נותן לו את בריתי שלום.

אין לו לירא כלום לא מקרובי זמרי שהיה נשיא ולא מקרובי כזבי שהיתה בת מלך, וכ”כ דעת זקנים והדר זקנים וחזקוני ופי’ ה”ר חיים פלטיאל.

וכן כתב רבינו בחיי וז”ל, ע”ד הפשט הבטיחו בברית שלום שלא יפחד מאחי זמרי שלא ינקמו נקמתו, ומה יהיה שכרו: “והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם”, שתהיה לו הכהונה נצחית.

פירוש נוסף כתב החזקוני וז”ל, ד”א בריתי שלום דואג היה פן יפסיד כהונתו דאמרי’ כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא הואיל והרציחה לשם שמים היתה כמו שמפרש והולך וכ”כ דעת זקנים.

וכן כתב פירוש הריב”א על התורה וז”ל, הנני נותן לו את בריתי שלום.

לפי שכפיו נגואלו בדם וכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו והיה מתירא שמא יפסיד כהונתו לכך נתן לו הקדוש ברוך הוא את בריתו שלם.

כן פי’ ר”מ מקוצ”י עכ”ל.

פירוש שלישי הוא פירש”י והראשונים שכתבו ע”ד הקבלה, דהשכר שנטל פנחס הוא עצמו השלום שנטל [עיין ברא”ם], והכהונה היא השלום, וכנראה זוהי כונת המדרש רבה ג”כ, שכתוב שם וז”ל, אמר הקדוש ברוך הוא בדין הוא שיטול שכרו [כה, יב] לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, גדול השלום שנתן לפנחס וכו’ ע”כ, וכפי שנתבאר בחלק הקודם בתשובה.

ואגב אביא בזה מה שכתב חנוכת התורה לה”ר העשיל זצ”ל רבו של הש”ך (במדבר ז’ אות קמב), וז”ל, במדרש על הפסוק לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום.

בדין הוא שיטול שכרו עד כאן וקשה הא אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר של שום בריה ומה זה שאמר דוקא אצל פנחס בדין הוא שיטול שכרו.

ויש לתרץ בהקדם הא דאיתא בגמרא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא.

וכתב בספר עשרה מאמרות הטעם מפני שהמצוה הוא נצחיי לכן צריך להיות השכר גם כן נצחיי לפיכך שכר מצוה בהאי עלמא ליכא.

דימינו כצל עובר ואם ינתן לו שכרו ואחר כך ימות אם כן לא יהיה השכר נצחיי.

מה שאין כן בהנתן לו לאחר מיתתו אם כן יהיה השכר נצחיי.

והנה איתא בזוהר הקדוש דפנחס כשהרג את זמרי נתקבצו כל שבטו של שמעון ורצו להרגו פרחה נשמתו של פנחס ונכנס בו נשמת נדב ואביהו וכו’ עיין שם.

וזה הוא כוונת הפסוק פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן הוה ליה למימר בן בנו של אהרן אלא אף שהוא בן אלעזר מכל מקום הוא בן אהרן ממש וזה בן אלעזר בן אהרן.

נמצא דלמידין מזה שפנחס כבר טעם טעם מיתה ותו לית ליה מיתה אחרת אחריה דפנחס הוא אליהו.

אם כן יש לומר דזהו שאמר המדרש בדין הוא שיטול שכרו דלגביה יהיה בחיים גם כן נצחיי.

או יאמר על דרך זה דקיימא לן דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ואיזהו סוף של אדם הוי אומר לאחר מיתה.

והנה פנחס זה אליהו שלעולם הוא חי ועליו אי אפשר לומר לשלם לו שכרו לבסוף כיון דאין לו סוף אם כן בדין הוא שיטול שכרו תיכף ומיד עכ”ל.

והחיד”א בספרו חומת אנך (במדבר ח’) כתב דבר נפלא בענין זה, וז”ל, וזה אפשר להבין מאמרם ז”ל פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן בדין הוא שיטול שכרו דהוה ס”ד דמאחר דנתעברו בו נדב ואביהוא לסייעו להרוג זמרי אימא דמגרעת נתן לשכרו דגדולי ישראל היו בגר”ם המעלות.

לז”א בדין הוא שיטול שכרו דאלמלא הכין עצמו וגמר למסור עצמו בקנאתו לה’ לא נתעברו בו ונמצא דהוא מסר עצמו על ק”ה.

ולא מיבעיא ששכרו אתו על הריגת זמרי ואביזריה והצלת ישראל אלא גם על נדב ואביהוא שנתקנו נוטל שכר וז”ש פנחס וכו’ בן אהרן שנתעברו בו נדב ואביהוא גם על זה נוטל שכרו כי הוא יסוד המעלה עכ”ל.

כלומר דמכיון שנתעברו בנשמתו נשמת נדב ואביהו וסייעוהו במצוה היה צד לומר שלא יטול שכרו משלם ולכן נצרך לומר שמ”מ הוא האחראי למעשה המצוה והוא נוטל שכרו.

קרא פחות

{בס”ד יום ו’ עש”ק פ’ תרומה ג’ אדר א’ תשע”ו}

נדבת חש”ו

א) מה שהקשה ע”ד הירושלמי רפ”ק דתרומות (פ”א ה”א) דממעט קטן מנדבה, דהא אין לו דעת וכי איצטריך קרא למעוטי ליה.

תשובה בתוס’ חולין י”ב ב’ י”ג א’ הביאו ירושלמי הזה, כשדנו שם גבי קטן שאין מחשבה, וכתבו וז”ל, ובירושלמי גבי חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתם תרומה חרש שוטה וקטן כו’ פריך ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתן דתנינן תמן העלום חרש שוטה וקטן כו’ וקצת תימה מה מקשה דבתחלת סוגיא דריש מקראי דאין תרומתן תרומה דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה פרט לעובד כוכבים מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו פרט לחרש שוטה וקטן ושמא אסמכתא בעלמא היא ומתרץ שם ונחשב לכם תרומתכם את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ושאין כתוב בו מחשבה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו פירוש כיון שעיקר תרומה במחשבה וקטן אין לו מחשבה לא מסתברא שיוכיח המעשה על מחשבתו עכ”ל התו’.

ומבואר מדבריהם לכאורה דבאמת א”צ קרא לזה ואסמכתא בעלמא היא.

ועייין בתורה תמימה כאן שעמד בזה, וז”ל (אות א’), ומה דיליף קטן מן איש ולא מן ידבנו לבו כמו חרש ושוטה משום דאין לו דעת י”ל משום דיש קטנים שהגיעו לכלל דעת כגון אלו שהגיעו לעונת נדרים שיודעים לשם מי נדרו ונדבו כמבואר בנדה מ”ה ב’ מ”מ אתמעטו מן איש שלא יונח על פחות מי”ג שנה כמבואר לפנינו בפ’ וישלח בפסוק ויקחו שמעון ולוי איש חרבו עכ”ל.

ובאמת כך מבואר בדברי הרע”ב על המשנה רפ”ק דתרומות, וז”ל, החרש והשוטה והקטן כו’ כולהו מחד קרא נפקא לן דכתיב (שמות כ”ח) דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו אל בני ישראל פרט לנכרי, מאת כל איש פרט לקטן, אשר ידבנו לבו פרט לחרש ושוטה שאין בהם דעת להיות נודבין.

וקטן לא מצי ממעיט מאשר ידבנו לבו, דאיכא קטן שהגיע לעונת נדרים שיש לו דעת להיות נודב.

ע”כ, וכ”כ המהר”י קורקוס פ”ד מהל’ תרומות ה”ב ועוד דמיירי בקטן שיש לו דעת שהגיע לעונת נדרים.

אכן באמת הקשה כת”ר מ”ט צריך קרא כלל למעט חרש ושוטה.

ב) מה שהקשה כת”ר איך נמשחה מידת ההין שבמקדש כיון שלא נעשית לשום צורך אלא לשמן המשחה (מנחות פ”ז ב’), א”כ איך נתקדש מעיקרא קודם שנעשה שמן המשחה, כדי לקדש את השמן המשחה.

תשובה ז”ל המקדש דוד (קדשים סי’ ב’ סק”ב) ובמנחות פ”ח א’ גבי הין שעשה משה לשמן המשחה דכתיב ושמן זית הין איכא למ”ד שהיה לדורות ואיכא למ”ד דלפי שעה הוא דעבדיה ואיגנז ע”ש ומכלל שהיה טעון גניזה, וע”כ אותו ההין לא היה כלי שרת גמור דליכא למימר דשמן המשחה היה צריך לקדש בכ”ש כמו קרבנות דבמה נתקדש אותו ההין דהכלים שעשה משה רק משיחתן מקדשתן וא”כ זה ההין שכל עצמו לא היה רק לעשות בו שמן המשחה א”כ ע”כ לא נמשח, ומ”מ היה טעון גניזה ככ”ש וע”כ לענין גניזה אינו טעון משיחה דגם קדושת פה מהני להיות כ”ש וטעון גניזה עכ”ל.

ומבואר דס”ל דאה”נ לא נמשחה מידה זו.

[וכ”ז רק למ”ד ז’ מידות היו אבל למ”ד שנתות היו בהין לק”מ, כיון דאח”כ נמשח בשמן המשחה לצורך שאר הכלים, ולצורך שמן המשחה עצמו ע”כ אין צריך קדושה ע”י משיחה, ומ”ש שבועות ט”ו א’ כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן אין למדים מן הכללות כמ”ש ברפ”ג דעירובין].

ג) מה שהקשה הג”ר עזריאל רוזנבוים [ר”מ דגייטסהעד] מ”ט פרש”י (שמות כ”ה ח’) ועשו לי לשמי, הרי כל המצות צריך לעשות לשמה.

תשובה בבנין בהמ”ק יש דין שלא נמצא ברוב המצוות שאם לא עשאוהו לשמה פסול, ועיין בר”מ הל’ בה”ב ובדרך חכמה פרטי הדינים בזה, משא”כ בהכנת לולב ואתרוג א”צ לשמה רק ס”ת ציצית ותפילין וגט ודדמי להו.

וגם בכל הנך יש פסוקים ללמד שצריך לשמה.

ד) מה שהקשה איך מותר להוציא עפר מן המזבח בשעת מסעות, דהו”ל כנותץ אבן מהמזבח.

תשובה זה פשיטא דשרי לפרק הכלים בשעת המסעות, וזהו דרך העברתן, ואין בזה משום לא תעשו כן לה’ אלהיכם, וכמ”ש והורד המשכן וגו’.

ה) הנה בת”י (שמות כ”ו ט’) כתב דשש היריעות הם כנגד ו’ סדרי משנה, וה’ היריעות הם כנגד ה’ חומשי תורה, והקשה הג”ר דוד פאלק דהשתא הפוגע תחילה פוגע בו’ היריעות ואח”כ בה’, והא אנן קי”ל בן ה’ למקרא בן י’ למשנה, א”כ הו”ל להקדים מקרא למשנה.

תשובה לא הבנתי הקושיא, דאטו הרמז הזה נעשה בשביל למי שנכנס לבקר למשכן, וכי מי הזמינו לשם שיבוא, דהמשכן אינו אלא בית מדור לשוכן בתוכו, ואין רשות לאדם ליכנס לשם אלא לשרת את השוכן בו, ולא נעשה הרמז אלא על פנימיות המשכן עצמו, ואדרבה מצינו במשכן שכמה שהיה בפנים היה נאה יותר, ויעוין בפוסקים מה שלמדו מזה (עי’ אעלה בתמר), וידוע בדברי רז”ל דתורה שבכתב רומז לעצם האש (אולי הגחלת) ותושבע”פ רומז לשלהבת שבנר, ותושב”כ רומז לקוב”ה ותושבע”פ רומז לשכינתא כ”י, היינו דהעיקר הוא תושב”כ, ולכך עיקר המשכן הוא החלק היותר פנימי, והנוסף הוא בבחינת תושבע”פ.

קרא פחות

{עש”ק פ’ דברים חזון ח’ אב ע”ה
לכבוד…}

משה”ק בדין תעשה ולא מן העשוי, א”כ היאך מהני להטיל ציצית כשאינו לבוש בטלית, וכן לקבוע מזוזה כשאינו דר בבית עדיין, אע”ג דקי”ל ציצית חובת גברא הוא ומזוזה חובת הדר היא.

תשובה – אין הנידון דומה לראיה, דכל מה דקי”ל תומ”ה הוא רק בדברים שעדיין חסר בפרטי המצוה ולא בתנאים לחייב האדם בזה, דיש אופנים שהאדם לא נתחייב בהטלת ציצית בבגד, כיון שאינו משתמש בה כעת, אך בכל עת יתחייב כשיבא להשתמש בה יהא חייב בהטלת הציצית כיון שהבגד עשוי ד’ כנפות באופן שחייב בציצית.

{עש”ק פ’ לך תשע”ו בס”ד}

הקשה הג”ר שמאי הכהן גראס שליט”א במ”ש יד כג אם מחוט ועד רצועת סנדל אם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם וברש”י – שהקב”ה הבטיחני לעשרני, שנאמר לעיל (יב ב) ואברכך וגו’.

וצ”ע דהקב”ה מסובב הסיבות דאטו רצה שתיפול העשירות מן השמים.

תשובה – התשובה מבוארת שהיה בזה סרך של חילול ה’ אם יטול מן השלל, ולכך היה ברי לו שיקבל ממקו”א, ובפרט לדעת רש”י בסוטה י”ז א’ שהיה כאן גם גזל, וגם אפשר שהיה קים ליה לאברהם על מלך סדום שיאמר אח”כ אני העשרתי ויש בזה בזיון לא”א וגם המעטת כבוד שמים שהקב”ה הבטיח לעשרו [דיש בכח ליצנות לדחות], וכמ”ש המזרחי (רא”ם) כדי שלא תאמר אני הוא שהעשרתי את אברם ולא הקדוש ברוך הוא שהבטיחני להעשירני, שזהו הרמוז במלת “אני”, כלומר אני ולא הקדוש ברוך הוא, דאם לא כן מאי “אני”, ‘ולא תאמר העשרתי את אברם’ מיבעי ליה.

עכ”ל.

וא”כ פשיטא שאי”ז רצון ה’ אלא יתן לו עושר באופן שלא יטעון אדם אחר אח”כ אני נתתי לו, והיה אברהם בטוח שיש באפשרותו לדחות הצעה הזו ולקבלה במקו”א.

ובפרט שבא ע”י מלחמה שיהיו שיטענו שעשה עושר שלא במשפט ויהיה גנאי בזה על כל עשרו.

ועוד ג”כ שבא לו עושר זה ע”י סיכון נפשו במלחמה, ויראה כאילו הבטחת העושר שהיתה לו הוא אם יסכן נפשו כך, וזהו חילול ה’ שיאמרו שלכך היתה הכונה בהבטחת הקב”ה.

ובגור אריה כתב, כי הקדוש ברוך הוא הבטיחני וכו’.

פירוש לא שהיה אברהם מקפיד על כבודו ולא היה רוצה שיאמרו “אני העשרתי את אברהם”, דזה אינו, שלא היה אברהם חס על כבודו, רק שהיה מקפיד על כבוד השם יתברך, שיהיה נראה כבודו יתברך שהוא יעשיר אותו.

ואם תאמר ומה בכך שהקב”ה הבטיח אותו לעשרו, שמא זה הוא העושר שיתן אליו הקדוש ברוך הוא, דאם לא כן הרי קבל מתנות מפרעה (לעיל יב, טז) ולא אמר כי הקדוש ברוך הוא הבטיח אותו לעשרו, אלא על כרחך זהו העושר שהקב”ה הבטיחו לעשרו, ואם כן למה לא רצה לקבל אותו ממלך סדום, ויש לומר דהכא מפני שלא נתן לו מלך סדום רק מפני שנשבה, ומכח הפסד שהגיע לו – לא הוי זה בכלל “ואברכך” (לעיל יב, ב), ד’ברכה’ אינו רק דבר שבא מכח ברכה ולא מכח צרה, אבל פרעה שנתן לו לכבודו – זהו הברכה שהבטיחו הקדוש ברוך הוא שיהיה מכובד עד שיתנו הכל אליו מתנות, והוא בכלל “ואברכך”.

ואף על גב דגם פרעה נתן לו בשביל המכות שבאו עליו, זה לא יחשב קללה, כי היה בשביל כפרתו, אבל באלו מלכים שנשבו במלחמה לא נקרא זה ‘ברכה’ אם היה מקבל מהם עכ”ל.

{בס”ד אור לט’ תשרי תשע”ו}

שאלה – אמרי’ בפיוט הן במלאכיו לא יאמין, וצ”ע דהמלאכים אין להם בחירה.

ועוד תמוה מ”ש וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים וכו’, הרי אין להם בחירה ומה שייך קבלת עומ”ש.

{תשובה – א) הנה המקור לזה מקרא מלא הוא בס’ איוב (פרק ד פס’ יח): הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה.

והנה המפרשים נחלקו מהו לא יאמין דהנה רוב המפרשים עה”פ שם פי’ דהכונה שאינם מושלמים, ע”ש באבן עזרא: לא יאמין – אין אמונה בעבדיו כנגדו שהוא לבדו שלם בלא חסרון.

תהלה – כמו אמרתי להוללים אל תהולו בעבור חסרונם ע”כ.

}

וברלב”ג: לא יאמין הוא מענין אמת ר”ל שלא ישיגו האמתות והקיום מעצמותם אבל להם סבה בהיותם אמת כמו שיש להם סבה בהיותם נמצאים ולזה היה חסרון בחק אלו הנמצאים הקדושים ביחס אל השי”ת וזה כי הש”י לבדו יהיה אמתותו וקיומו מעצמותו או יהיה הרצון בזה שהש”י לא יאמין בהם שישלימו מעצמם מה שהוכן להם מהפעולות אם לא יהיה בזה עזר מהש”י וזה הדבר כבר בארנוהו במה שאין ספק בו בחלק הג’ מהמאמר החמישי בספר מלחמות ה’.

תהלה – רוצה לומר אורה ויהיו הלה והלל שני שרשים בענין אחד והרצון בו ולא במלאכיו ישים אורה ר”ל שאין האור להם והוא ההשגה במה שהם משיגים מצד עצמותם אבל מצד הסבה ראשונה והוא השם יתברך ואולם השם ית’ אין לו ההשגה במה שישיג מזולתו.

אכן פשטות המקראות הם שאין לו בהם אמונה ר”ל שיוכלו לבטל מעבודתם וע”ז תמה הרי אין להם בחירה, וכ”כ מפרשים אחרים, וראשית כל נעתיק הלשונות בזה.

כתב הרב אלשיך שם באיוב: הן בעבדיו לא יאמין כו’.

.

.

או יאמר, ראה נא כי אין לבטוח במי שאמרו עליו כי בטבעו לחטוא, ומי יאמר זכיתי לבי שתקפיד איוב, כי אין ספק שהאלקים מצא בך ערות דבר, כי הלא הן בעבדיו שלומי אמוני כל דור לא יאמין, כי על כן לא יכנה שמו על הצדיקים בעולם הזה, ובמלאכיו גם שאין להם יצה”ר ישים תהלה, כענין המלאכים שהלכו להפך סדום, שדקדק הוא ית’ עמהם על אומרם משחיתים אנחנו וגורשו ממחיצתם כמ”ש ז”ל, עד בא יעקב להר המוריה.

ועתה שא נא ק”ו, ומה אם מלאכים משוללי גוף נמצא בהם אשמת דבר, ק”ו (יט) שוכני בתי חומר הם נפשות בני אדם, השוכנים תוך הגופים שהם בתי חומר, כי ראה נא הפסד איכותם מצד היותם לבושי חומר, שישכחו יום המיתה, אצ”ל עודם בריאים וחזקים, כי אם אפי’ בהביא עליהם הוא יתברך ייסורי חלאים אשר ימותו בהם, מעכבם טפשות חומרם לשוב אל האלקים כדי לתת דין לפניו ית’, וז”א אף שוכני בתי חומר אשר בעפר שהוא יסודם הם הגופים ידכאום מן השמים בחלאים לפני עש, שהוא כי קודם יאכלם עש רמה ותולעה בקבר, ידכאום פה בחולי למען יתעוררו ויזכרו מעלליהם, ואל על יקראוהו בתשובה וכו’.

עכ”ל האלשיך.

הנה האלשיך ז”ל פי’ זה כפשוטו וכנ”ל, אכן מלשונו נראה שבא קצת לתרץ קושי בזה, איך יתכן שתהא טענה על משגה של מלאכים, וע”ז תי’ שהקב”ה מדקדק עמהם וכו’, אך זה לא בא לתרץ הקו’ שהמלאכים אין להם בחירה.

וברבינו בחיי פרשת וירא: כי משחיתים אנחנו.

היה להם לומר “כי משחית ה'”, אבל תלו הפעולה בעצמם, ולא זזו משם עד שהודו על כרחם כי אין הדבר תלוי בהם, אבל הם שלוחים מאת הש”י, זהו שהוצרכו לומר: וישלחנו ה’ לשחתה.

וזהו שאמר הכתוב: (איוב ד, יח) “הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה”.

וכתיב: (איוב טו, טו) “הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו”.

אכן נראה דלכו”ע גם אם אין זה זהו הביאור מ”מ אמת הוא שפעמים אין המלאכים מקיימין שליחותן כראוי, וכן מוכח מהרבה מאמרי רז”ל.

איתא בשו”ט מדרש תהלים (ע”פ מהדו’ ר”ש בובר) מזמור קיט [לז – קיט, צ]: לדור ודור אמונתך וגו’.

השמים והארץ עומדין על האמונה, שנאמר חסדי ה’ עולם אשירה לדור ודור וגו’ (תהלים פט ב), וכה”א מי יאמר זכיתי (לבבי) [לבי] טהרתי מחטאתי (משלי כ ט), הן בקדושיו לא יאמין (וכוכבים) [ושמים] לא זכו בעיניו (איוב טו טו), ומי נמלט והכל עומדין בדין, לכך נאמר למשפטיך עמדו היום וגו’.

ואי’ עוד במדרש תהלים מזמור יט ר’ לוי אמר בכל יום ויום עומדין בדין לפני הקדוש ברוך הוא, למה שהן מתביישין לצאת, ואומרים לפי שהבריות משתחוים לנו ומכעיסין להקב”ה, ומה עושה, מאיר לפניהם חצים שנאמר לאור חציך יהלכו (חבקוק ג’), והן יוצאין בעל כרחן, שנאמר בבקר בבקר משפטו (יצא) יתן לאור [לא נעדר ולא יודע עול בושת] (צפניה ג ה), מהו לא נעדר, לא פסקין, הא כמה דאת אמר לכולם בשם יקרא [וגו’ איש לא נעדר] (ישעיה מ כו), ומהו לא יודע עול בושת, לא חכמין ולא בהתין, טעוון דפלחין להון לקיין ולא בהתין.

וכ”א בגמ’ מסכת סנהדרין דף קי ע”א, אמר רבא מאי דכתיב שמש ירח עמד זבלה לאור חציך יהלכו מלמד שעלו שמש וירח לזבול אמרו לפניו רבונו של עולם אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו לא נצא עד שזרק בהם חצים אמר להן בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם והאידנא לא נפקי עד דמחו להו.

וכן אי’ עוד במסכת חולין דף ס ע”ב רבי שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא רבש”ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה לכי ומעטי את עצמך, ומבואר ג”כ שהי”ל עונש על טענה שהיה עליה.

ובמדרש שכל טוב פרשת בשלח לחד מן קמאי אי’, ועוד שהוא משובח בכל ועל כל, שנאמר כי מי בשחק יערוך לה’ ידמה לה’ בבני אלים (תהלים פט ז), ואומר אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו (שם שם ח), ואומר הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו (איוב טו טו), ק”ו לאדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז, בחייו בושה וכלימה באחריתו רימה ותולעת, איך יכול לומר זך לקחי ובר הייתי בעיניך, אלא להיות כל מעשיו לשם שמים, אולי ימצא חן לפניו עכ”ל.

ומרגלית יקרה מצאתי בס’ באר שבע מסכת סנהדרין דף קיג ע”א, וז”ל: וי”ל דהיינו דוקא למלאך מן הנפרדים החוטאים שכתוב בהם (איוב ד, יח) ובמלאכיו ישים תהלה, והתהלה היתה ממה שתלו הכח בעצמה בענין סדום, כשאמרו (בראשית יט, יג) כי משחיתים אנחנו, אבל אם המלאך הוא מן הנטיעות דהיינו מן הכת שאינן חוטאין והוא מטטרון שר הפנים, יש לו כח לשאת הפשעים והסליחה מסורה בידו, כמו שכתבו חכמי האמת (מובא ברבינו בחיי בראשית ג, ו מתנחומא שופטים יח, והובא ברש”י שמות כג, כא) בפסוק (שמות כג, כא) כי לא ישא לפשעכם.

ונעתיק באריכות [להשלמת המובן] { והנה ידעתי כי שמא ירצה הקורא לדלג על אריכות הלשון בזה, והרשות נתונה לכל, ומ”מ העתקתי למי שירצה בזה.

}לשון רבינו בחיי שמות פרק כג כ:

הנה אנכי שולח מלאך לפניך.

ע”ד הפשט ענין הפרשה הזאת שהקב”ה הודיע למשה כי ישראל עתידים שיחטאו בעגל, ולכך אמר: “כי לא ישא לפשעכם”, בלשון יחיד ולא אמר “לחטאתיכם”.

ועל כן אמר להם שישלח עמהם מלאך מאחר שאינם ראוים שתלך שכינה עמהם.

והנה משה רבינו ע”ה בכח תפלתו בטל זה שלא נתקיים בימיו, אבל נתקיים אחריו בימי יהושע שחזר המלאך הזה למקומו.

וטעם “לשמרך בדרך” שישמור אותם בדרך המדבר.

וטעם “אשר הכינותי” כלומר לשבתי כענין: (לעיל טו, יז) “מכון לשבתך פעלת” והוא בית המקדש, והוא הלשון שהזכיר שלמה: (דברי הימים – א כט, יט) “ולבנות הבירה אשר הכינותי”.

והמלאך הזה על דעת רבינו חננאל ז”ל היה מיכאל השר הגדול, כענין שאמר גבריאל לדניאל: (דניאל יב, א) “ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך”, וכתיב: (שם י, כא) “ואין אחד מתחזק עמי על אלה כי אם מיכאל שרכם”, והוא שנראה ליהושע, והוא שאמר לו: (יהושע ה, יד) “אני שר צבא ה’ עתה באתי”, ופירשו רז”ל: כי מה שיזכור בו “כי שמי בקרבו” באורו: שנקרא “שר צבא ה'”, כענין שכתוב: (מלכים – א ח, מג) “כי שמך נקרא על הבית הזה”, שנקרא בית ה’.

ומה שאמר כי לא ישא לפשעכם, כלומר יש לכם להשמר מפניו שלא תחטאו שאף על פי שאני שולחו איני שולחו לשאת עון, כי אני הנושא והמוחה, כענין שכתוב: (ישעיה מג, כה) “אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך” ע”כ.

גם זה דעת ר’ אברהם ז”ל שהמלאך הזה הוא מיכאל.

וראיתי אחד מבעלי הקבלה שאינו מרחיק הדעת הזאת ואומר: כי קרוב אל הדעת שיהיה המלאך הזה מיכאל, והוא ממונה על הסליחה כי הוא שר החסד, ומזה אמר: “כי לא ישא לפשעכם”, כלומר אף על פי שהוא ממונה על כך ואין צריך לומר שיעשה מה שאינו ממונה עליו, והוא השרף שנראה לישעיה, שהזכיר בו הכתוב: (שם ו, ו) “ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה”, ודבר ברור הוא שהיה מיכאל, שכן דרשו רז”ל בפרק קמא דברכות: (ברכות ד ב) גדול מה שנאמר במיכאל יותר ממה שנאמר בגבריאל, דאילו במיכאל כתיב: “ויעף אלי אחד מן השרפים”, ובגבריאל כתיב: (דניאל ט, כא) “והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מועף ביעף”, ואומר שם בגמרא: מאי משמע דהאי קרא במיכאל, דכתיב: (שם י, יג) “והנה מיכאל אחד השרים הראשונים” וגו’, ואמר רבי יוחנן אתיא אחד אחד, כתיב הכא: “ויעף אלי אחד מן השרפים”, וכתיב: “והנה מיכאל אחד מן השרים”.

ומה שקרא הכתוב למיכאל “שרף” והוא של מים, הכל לפי הענין, כי היה בידו רצפה של אש, ועוד לפי שנהפכה מדת רחמים למדת הדין, הוא שכתוב: (ישעיה ו, ט – י) “לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע” וגו’ “השמן לב העם הזה” וגו’ והוא שאמר לו: (שם, ז) “וסר עונך וחטאתך תכופר”, וזה ראיה שהוא ממונה על הסליחה.

ומפני זה המלאך שבפרשה הזאת הוא השרף שבישעיה ולכך הזכיר בכאן “כי לא ישא לפשעכם” והכוונה לומר כי אפילו מה שהוא ממונה עליו אין לו רשות לעשות בלא רשותי, ואפשר לומר כי הדעה הזאת רמוז בכאן באמרו: “כי ילך מלאכי לפניך”.

והנה גזרת המלאך הזה נתבטלה כל ימי משה, כי משה בטל אותה בכח תפלתו שלא יהיו ישראל נמסרים ביד מלאך כל ימי חייו של משה, כי הוא היה ממלא מקומו של מלאך, אבל אחרי מות משה חזר המלאך למקומו, הוא שכתוב: (יהושע ה, יד) “אני שר צבא ה’ עתה באתי”, וזה מיכאל, כי זה הוא מן ארבע מחנות שכינה שהוא שר צבא מחנה, ודרשו רז”ל: (תנחומא משפטים יח) “עתה באתי”, אני הוא שבאתי בימי משה רבך ודחה אותי ולא רצה שאלך וגו’.

ועל דרך המדרש: (שמות רבה לב, ג) “הנה אנכי שולח מלאך לפניך”, אלו זכיתם אני בעצמי נעשיתי לכם שליח כדרך שנעשיתי לכם במדבר, שנאמר: (לעיל יג, כא) “וה’ הולך לפניהם יומם”, ועכשיו שלא זכיתם הריני מוסר אתכם לשליח, הוי אומר: “הנה אנכי שולח מלאך לפניך”.

אתה מוצא בשעה שאמר ישראל: (להלן כד, ז) “כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע”, אמר הקדוש ברוך הוא צויתי לאדם הראשון מצוה אחת שיקימנה והשויתיו למלאכי השרת, שנאמר: (בראשית ג, כב) “הן האדם היה כאחד ממנו”.

אלו שקבלו תרי”ג מצות אינו דין שיהיו חיים וקיימים לעולם.

(להלן לב, טז) “חרות על הלחות”, רבי יהודה ורבי נחמיה פליגי, רבי יהודה אומר חרות מן השעבוד, רבי נחמיה אומר חרות מן מלאך המות.

וזהו שאמר הכתוב: (במדבר כא, יח – יט) “וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות”, מן המדבר נתנה תורה מתנה לישראל, ומתוך התורה שנתנה מתנה נחלו אל לעולם, “ומנחליאל במות”, ומתוך שהיתה הכונה שיחיו לעולם בא מות, אמר הקדוש ברוך הוא: בשטתו של אדם הראשון הלכתם שלא עמד בנסיונו שלש שעות, (תהלים פב, ו – ז) “אני אמרתי אלהים אתם” וגו’, “אכן כאדם תמותון”, לשעבר הייתם משתמשים ע”י רוח הקודש ועכשיו אי אתם משתמשים אלא על ידי מלאך, הוי אומר: “הנה אנכי שולח מלאך לפניך”.

זהו שאמר הכתוב: (ירמיה ג, יט) “ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים”, אמר הקדוש ברוך הוא: אני ואתם חשבנו שתהיו אתם בנים ואני האב, איך עשיתם שאכניס אומות העולם ביני וביניכם, שנאמר “איך אשיתך”, לשון הבדלה, כמו: (בראשית ל, מ) “וישת לו עדרים לבדו”, ואתן לך ארץ חמדה, ארץ שחמדוה גדולי עולם, אברהם אמר לבני חת: (שם כג, ד) “תנו לי אחזת קבר עמכם”, הקדוש ברוך הוא אמר ליצחק: (שם כו, ג) “גור בארץ הזאת”, יעקב אמר: (שם נ, ה) “בקברי אשר כריתי לי”.

“נחלת צבי”, מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו אף ארץ ישראל אינה מחזקת פרותיה, “צבאות גוים”, ארץ שנתאוו לה מלכי עולם, כיצד, כתיב: (יהושע יב, ט) “מלך יריחו אחד מלך העי אשר מצד בית אל אחד”, ואין בין יריחו לעי יותר משלשה מילין והוא אומר כך, אלא כל מלך שהיה מולך בחוצה לארץ ולא היה לו מקום בארץ ישראל לא היה נקרא מלך, למה לפי שהיו מתאוין לארץ ולפירותיה.

א”ר פרנך בשם ר’ יוחנן ראה מה כתיב: (יהושע ז, כא) “וארא בשלל אדרת שנער”, פורפירא בבלאה שהיה מלך בבל לובש כשהוא ביריחו, ואומר: (ירמיה ג, יט) “אבי תקראי לי”, שהוצאתי אתכם ממצרים וקרעתי לכם ים סוף ואתם עשיתם עגל, לא חסרתי לכם דבר ואתם בגדתם בי, עו”ג בגדו בי ונתתי להם שרים לשמרם, אף אתם אני נותן לכם מלאך שיהא משמר אתכם, הוי אומר: “הנה אנכי שולח מלאך”.

וע”ד הקבלה: “הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך”, המלאך הזה אינו מן הנפרדים החוטאים, שכתוב בהם: (איוב ד, יח) “ובמלאכיו ישים תהלה”, והתהלה היתה ממה שתלו הכח בעצמם בענין סדום כשאמרו: (בראשית יט, יג) “כי משחיתים אנחנו”, אבל הוא מן הנטיעות, וזהו שדרשו במדרש תנחומא: (תנחומא משפטים יח) “כי לא ישא לפשעכם”, לפי שהוא מן הכת שאינן חוטאין, והוא מטטרון שר הפנים, ולכך אמר “לשמרך בדרך”, כי תרגום: משמרת, מטרת, והוא מדת הדין, ולכך אמר “לפניך”, כלשון: (חבקוק ג, ה) “לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו”, ואומר: “כי ילך מלאכי לפניך”, וזהו לשון “מלאכי”, כלומר מלאכי החביב אצלי שעל ידו אני נודע בעולם, ועליו נאמר: (להלן לג, יד) “פני ילכו”, כשבקש משה ואמר: “הודיעני נא את דרכך”, בקש ממנו מדה שיהיה נודע בה, והשיב לו: “פני ילכו”, וזהו: (ישעיה סג, ט) “ומלאך פניו הושיעם”, מלאך שהוא פניו, ועל כן אמר: “וצרתי את צורריך”, על ידו, ואמר עוד: “והכחדתיו”, כי במדת הדין נכחדים האויבים, ומה שנקרא “מלאך” והוא אינו מן הנפרדים מפני שהנהגת העולם בו שהוא מדת הדין, ומה שאמר: “השמר מפניו”, כי ממדת הדין יש לו לאדם להשמר שלא יענש בחטאו, ולכך הזכיר בו לשון שמירה ולשון פנים, ואמר: “ושמע בקולו”, אזהרה שלא יקצצו בנטיעות, ולכך אמר מיד: “אל תמר בו”, ודרשו רז”ל: (שמות רבה לב, ד) “אל תמר בו”, אל תמירני בו, אלא שיתבונן כי הכל אחד והכל מיוחד בלי פרוד, “כי לא ישא לפשעכם”, יאמר כי המלאך הזה יש לו כח לשאת הפשעים והסליחה מסורה בידו, ואעפ”כ לא ישא לפשעכם אם תמר בו, כי כל הממר בו ממר בשמי המיוחד שבקרבו, ומה שהזכיר דוד ע”ה: (תהלים קל, ד) “כי עמך הסליחה”, ודרשו רז”ל: לא מסרת אותה למלאך, באור זה למלאך מן הנפרדים, “כי שמי בקרבו”, שמי המיוחד בקרבו, (ישעיה כו, ד) “כי ביה ה'”, וזהו שתרגם אונקלוס: ארי בשמי מימריה, והכוונה בזה כל מה שהוא אומר אינו אומר אלא בשמי, ובאר בזה כי קולו הוא קול אל עליון, וזהו שאמר: “כי אם שמוע תשמע בקולו ועשית כל אשר אדבר”, לא אמר “ידבר”, לבאר כי קולו הוא דבר ה’, ורצונו כי בו ידבר, זה משפיע וזה מושפע, השולח הוא המשפיע והמלאך הוא המושפע שנאצל ממנו, כשם שביצירה התחתונה נאצלה אשה מאיש, שנאמר: (בראשית ב, כג) “לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת”, וכן מצינו בכל מקום שכתוב בתורה: (ויקרא ב, ו – טו) “מנחה הוא”, (להלן כט, כה) “והאשה ההוא”, כתיב “הוא” וקרינן “היא”, לבאר כי היא בכלל הוא, וכן תמצא בפסוק ראשון בראשו וסופו ה”א יו”ד וא”ו שאחריו ה”א, וענין זה רמזו הרב ז”ל בפסוק: (ויקרא ב, יא) “כל המנחה”.

וכאשר חטאו ישראל בעגל נסתלק מביניהם המלאך הזה, וזה שאמר ה’ יתברך: (להלן לג, ג) “כי לא אעלה בקרבך”, כי כל זמן שהמלאך הזה אשר השם המיוחד בקרבו מתהלך בקרב ישראל לא יאמר ה’ יתברך: כי לא אעלה בקרבך, כי כיון ששמו בקרבו הנה הוא בקרב ישראל, אבל כיון שנסתלק מהם בחטאם רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה אחד מן הנפרדים שלוח לפניהם, הוא שכתוב: (שם, ב – ג) “ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני” וגו’, כי לא אעלה בקרבך והמלאך הזה מן הנפרדים אשר יבטיח בו לגרש הוא גבריאל המלאך, וסמך לזה מיד: (שם, ד) “וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו”, כי היו מתאבלים מהסתלקות המלאך הזה שר הפנים אשר השם המיוחד בקרבו, ופחדו לנפשם מעתה פן יפלו ביד האויבים עם אחד מן הנפרדים.

ועם הדעת הזאת של קבלה יאמנו דברי רז”ל שדרשו: (תנחומא משפטים יח) שכל ימיו של משה לא היה מלאך עמהם, כלומר מלאך שר צבא, כי היה הולך עמהם המלאך הזה שהוא מן הנטיעות, אין זה מלאך שר צבא כי אין זה מן הנפרדים, ומה שכתוב: (שם, ב) “ושלחתי לפניך מלאך”, והוא מן הנפרדים, זה לא נתקיים כי משה רבינו בטל הדבר בכח תפלתו, והוא היה ממלא מקום המלאך מן הנפרדים, אבל אחר שמת משה חזר מלאך שר צבא למקומו.

ודעת הרמב”ן ז”ל במלאך שר הצבא שחזר בימי יהושע שהיה גבריאל, ומשה כל ימי חייו הוא הממלא מקומו של גבריאל השר, כנרמז בפסוק: (לעיל יז, יא) “כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל”, ובימי יהושע חזר למקומו ללחום מלחמת ה’ בעד ישראל, והוא גבריאל הנלחם להם, ועל כן נראה ליהושע וחרבו בידו, שנאמר: (יהושע ה, יג) “וחרבו שלופה בידו”, ולכך תמצא שם נקמות גדולות באבוד האויבים במיני נקמה מחודשים מאד, וכענין שכתוב: (שם י, יא) “וה’ השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים עד עזקה וימותו”, גם בענין אבדן המלכים ההם, והיתה מדת הדין מתוחה בהם להאבידם בגוף ובנפש מה שלא תמצא כן במלחמה שעשה משה שלא יזכיר בהם הכתוב כי אם אבדן הגופות והחרימם, כענין שכתוב במלחמת סיחון ועוג: (דברים ג, ו) “החרם כל עיר מתים הנשים והטף”, ולא הזכיר שם נפש כלל, אבל במלחמת יהושע הזכיר (יהושע י, כח) “נפש” בכל מלחמותיו ובכל הערים אשר לכד, והנה בכל אחת ואחת הזכיר “נפש”, ובסוף הזכיר: (שם ה, מ) “ואת כל הנשמה החרים”, לבאר כי אין צריך לומר שהשמיד הגופות וכלה אותם כי גם הנשמות החרים שתהיינה נכרתות מן העוה”ב.

ועל כן הוצרך ללכת עמו המלאך הזה שהוא שר הגבורה להיות על ערי האויבים תחת אלהי ה’ הצבאות ויפלו לפני ישראל לאלפים ולרבבות, והאל יזכנו לראות מתורתו נפלאות, ע”כ לשון רבינו בחיי ז”ל.

ובס’ של”ה (תולדות אדם בית ישראל תליתאה) כתב: ואל תתמה על דברי, שהרי מצינו גם כן במלאכי עליון בחינת בחירה קצת, שהרי מלאכי סדום חטאו, שתלאו הגדולה בעצמם, ואמרו (שם יט, יג) ‘כי משחתים אנחנו’, ונענשו שנדחו ממחיצתם קל”ח שנה, כדאיתא במדרש רבה (בראשית רבה פ”נ ס”ט), ‘כי משחיתים אנחנו’, רבי לוי בשם רב שמואל בר נחמן, מלאכי השרת על ידי שגילו מסתורין של הקדוש ברוך הוא, נדחו ממחיצתן קל”ח שנה, אמר רבי חמא בר חנינא, על (ידי) שנתגאו ואמרו ‘כי משחיתים אנחנו את המקום הזה’, עד כאן.

והסוד, כי כל נברא הוא חסר, ואף אם הוא שלם, מכל מקום יש בו חסרון קצת מצד ההעדר הקודם להויה.

ובכל זאת נתבאר שיש איזו בחירה במלאכים ולק”מ.

והנה באמת שייך להאריך בזה, ויש עוד ספרים שהאריכו בזה, אבל נ”ל שיש כאן די אריכות, ודי בזה.

ב) ומה שהקשה על מ”ש וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים וכו’, הרי אין להם בחירה ומה שייך קבלת עומ”ש.

הנה ראשית כל בספר אבודרהם ברכות קריאת שמע כתב, וכלם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה לשון חכמים הוא על שם (ישעי’ ו, יג) וקרא זה אל זה ואמר ומתרגמינן ומקבלין דין מדין.

ולפ”ד יוצא דהנידון כאן אינו כלל על קבלת העול כהמשתמע לנו בפשטות, אלא דהכונה שקוראין זה לזה.

ובאמת בלאו הכי גם לולי דבריו הענין פשוט שאין הנידון כאן שצריך לקבל עול כעבד להסכים להשתעבד תחת מלכותו, אלא זהו שבח וכבוד להשי”ת שנקרא קבלת עול שכך צורתו, וכמו שגם צדיקים גמורים מקבלין עליהם בק”ש עול אע”פ שבודאי קבלו וקבלו יותר ויותר, דמ”מ שבח הוא להקב”ה, וכך היא דרך עבודתו, והענין מובן למבינים.

ואגב דאייתינן לשון האבודרהם, נעיר על ל’ חד מבתראי, ס’ משנה שכיר { רבי יששכר שלמה ב”ר יצחק טייכטל, רב ור”מ בפישטיאן בסלובקיה.

חיבר את הספר ‘אם הבנים שמחה’ (דפו”ר בודפסט תש”ג), וחמישה חלקים של ספר השו”ת ‘משנה שכיר’, ספר דרשות בשם ‘טוב יגאל’, ואת הספר ‘אם הבנים שמחה’ הנ”ל.

כרך אחד של ‘משנה שכיר’ על התורה ושני כרכים על המועדים שערך נכדו הרב יששכר דב קלויזנר, ועוד.

}פרשת ויקרא, שהבין גם מ”ש ומקבלין כפשוטו, [ונעתיק חלק מאריכות לשונו, וע”ש בפנים כל דבריו], וז”ל, גם צריך להבין על התרגום דפירש ומקבלין דין מן דין, מהו הן מקבלין זה מזה, ואיך ע”י הקבלה שמקבלין הם אומרין קדוש.

אך זה נראה פשוט, דכונת התרגום הי’ על מה שאנו אומרים בתפלה בכל יום וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה ונותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם, וכו’.

ונראה בזה דבר אמת בס”ד, דהנה אנו רואים בימינו דכמעט בכל מקום שדרים שני תלמידי חכמים במקום יש מחלוקת ביניהם, והמחלוקת זו הולכת וגודלת בכל יום ועושה חורבנות גדולות בהקהלה, כמו שאנו רואין בחוש המחלוקת שיש בעיירות גדולות שדרים שם שני רבי’ס יש לכל רבי כת בפני עצמו והכתות עושים ריב ומחלוקת ביניהם, ושם שמים מתחלל בעוה”ר ע”י המחלוקת שביניהם, וכן הוא אצל שני תלמידי חכמים שדרים בעיר שלכל אחד יש לו צד בפני עצמו והם לוחמים זה בזה, וכיון שבא לכלל מלחמה מתגברת השנאה ועושים נאצות גדולות, זה הצד רוצה להתגבר וזה הצד רוצה להתגבר, וביני לביני העיר נעשה חרוב ונחרב ומאבד ממונם של ישראל ונעשה חילול השם גדול בעוה”ר, וכאשר מעשים בכל יום יוכיחו.

מאין בא כל זה, הלא אדרבא השכל הי’ מחייב ששני תלמידי חכמים יקיימו ויעמידו חומת העיר, וטובים השנים מן האחד לבנות הדת על תילה, ואנו רואים ההיפך בעוה”ר.

אמת שחכמינו ז”ל אמרו סוף כתובות [קיב, ב] דור שבן דוד בא קטיגוריא בתלמידי חכמים, ופרש”י הרבה מסטינים ומלמדים חובה יעמדו עליהם עי”ש, אבל לא שיהיה ביניהם בינם לבינם קטיגוריא, על זה לא כיונו ז”ל, ואעפי”כ אנו רואים כעת שכמעט עיקר המחלוקת בא על ידם, ואולי דזאת גורם הקטגוריא עליהם, ואשר ע”ז כיונו ליזהר מזה, על כן צריך באמת להבין מהו הסיבה לזה עכ”ל הס’ הנזכר, והבאתיו כאן כנ”ל, [והבאתי גם חלק מלשונו שאין נוגע לעניינינו משום שיש מדבריו דשייכי להדור הזה ר”ל, ומ”מ מבואר באבודרהם דלא כמש”כ על וכולם מקבלים].

{השלמתי היום עיו”כ תשע”ו ויה”ר שנזכה כולנו להחתם בס’ של צדיקים גמורין לחיים ולשלו’.

}