הנה בעלונים המחולקים חינם, ומופצים כצורתם ומתכונתם, בד”כ לא נראה שיש לחשוש שבעלי העלונים הללו מקפידים שלא יפרסמו אחרים את דבריהם, זה פשוט לכאורה.
וכמו”כ עלונים או קבצים הניתנים בתשלום ויש המפיצים אותם חינם, אותם המפיצים הם חינם עושים שלא ...קרא עוד
הנה בעלונים המחולקים חינם, ומופצים כצורתם ומתכונתם, בד”כ לא נראה שיש לחשוש שבעלי העלונים הללו מקפידים שלא יפרסמו אחרים את דבריהם, זה פשוט לכאורה.
וכמו”כ עלונים או קבצים הניתנים בתשלום ויש המפיצים אותם חינם, אותם המפיצים הם חינם עושים שלא כדין, ואצ”ל אם מפיצים אותם בתשלום, ויש נידון בפוסקים באופן שא’ הדפיס ש”ס והשני הדפיס ש”ס ג”כ בלא להשתמש בעבודתו של הראשון, האם נקרא גזלן, עיין להגאון מהר”מ בנעט זצ”ל, בשו”ת פרשת מרדכי סי’ ז’, ובשו”ת שרידי אש חלק א סימן קמה.
וכתב בשו”ת ח”ס ח”ה חו”מ סי’ ע”ט, וז”ל, מזה נ”ל בכל מלאכת שמים דאיכא למיחש לאיתרשולי ולא שייך קנאת סופרים תרבה חכמה אין להתיר להזיק חברו אדרבא יש להחמיר ולאסור טפי למגדר מלתא ומכ”ש היכי דעי”ז מזלזל הפרגמטי’ והסוחרי’ מפסידים מקחם דע”כ לא אמרי’ זכור לטוב וכו’, וכתב עוד שם, והנה הנהיגו רבותינו הקדושים אשר מפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים לגזור חרמא ושמתו’ על מדפיסי’ ספרים שלא ישיגו גבול מדפיסי’ הראשונים על זמן מה ובדקתי בספרים ומצאתי הסכמה קרוב למאתים שנים ונרא’ שהתחיל זה אחר שהדפיס מהר”ם פאדוה ספרי רמב”ם שלו והשיג נכרי אחד גבולו וגזר רמ”א גזירתו כמבואר בתשוב’ מכאן ואילך החלו לגדור בפני פורצי פרץ ורגולי לכתוב בהסכמה שלא יהי’ שלוחי מצוה ניזוקין.
וס”ל שם שאין בהדפסת ספר שהדפיסו אחר משום יורד לאומנות חבירו, ורק להרים קרן התורה תיקנו כן, וע”ע להלן בדברי התשוה”נ.
ובסוף התשובה שם הראשונה הנ”ל כתב, וא”כ בשארי מדפיסי’ כ”ש במי שהוציא דבר חדש ובתנאי שלא יהי חי’ תורה ופסקי הלכות שאסור ליטול שכר וליהנות ממנו בעה”ז אבל מגיהי ספרים ופוסקי טעמי’ דמותר ליטול עליהם שכר וכו’ עכ”ל.
חזינן שהתיר עכ”פ חידושי תורה להדפיס שלא ברשות המדפיסן, אבל הגהות שהגיהו ספרים, וכן המטעים דבריו במעשיות ואיורים וכדו’ באופן שאין איסור ליטול עליהן שכר מדין ד”ת, אסור להדפיסו שלא ברשות המדפיס הקודם, וע”ש בעיקר הדין מה שאסור להדפיס שוב ספר שהדפיס ראשון כגון ש”ס וכדו’ עי”ש וכהיום לא נהגו להחמיר בזה כ”כ, שכן הטעמים שהזכיר לא שייכי כ”כ, שכתב לאסור משום שאין קונים כמעט ספרים עי”ש בכל הדברים ומ”ש על מחזורים [לא מוגהים], ורק אם הדפיס אחד כת”י חדש או בהגהה מדוקדקת בזה ודאי יש להחמיר גם היום, ומיהו ראיתי בספר זכויות יוצרים שהביא שם מה שמצא שאם אין המחבר הראשון מעוניין להדפיס שוב את החיבור [וכגון שכבר סיים למכור באופן שאין מפסיד אותו בהדפסת הספרים], בכה”ג אין איסור של השגת גבול, וע”ע בספר הנ”ל בכל עניני זכויות יוצרים, עם פסקי דינים מגדולי ההוראה, ואין הספר הנ”ל תח”י.
ובעיקר הענין הנ”ל באדם המעתיק חומר מד”ת שכתב חבירו, ללא רשותו, מצאנו שנהגו היתר בדבר, וכבר בהרבה חיבורים של הראשונים חזינן שחלק גדול מן החיבור הוא העתקה מחיבור אחר שקדם לו, בין חיבורים עה”ת, ובין חיבורים על הש”ס, ביאורים חידושים ופסקים וכו’, ובחלקם שייך לדחות שנעשה באופן שיודע שהוא על דעת כן, וכמו תוס’ הרא”ש שנכתב ע”פ תוס’ שאנץ, וכן רשב”א וריטב”א שנכתבו על יסוד הרמב”ן, אכן בחלקם לכאורה לא שייך למימר הכי, ואמרו בתוספתא דב”ק פרק ז’ הי”ג הובא בש”ך סי’ רצ”ב סקל”ה, המתגנב אחר חבירו והולך ושונה פרקו אעפ”י שנקרא גנב זוכה לעצמו שנאמר לא יבוזו לגנב כי ינוב וכו’ סוף דבר שמתמנה פרנס על הציבור וכו’.
וכתב השו”ע חו”מ סי’ רצ”ב סעיף כ’ וז”ל, המפקיד ס”ת אצל חבירו, גוללו פעם אחת לי”ב חדש.
ואם כשהוא גוללו פתחו וקרא בו, מותר, אבל לא יפתח בגלל עצמו ויקרא.
והוא הדין שאר ספרים.
וברמ”א שם, וכמו שאסור לקרות ממנו כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות, והני מילי בעם הארץ אבל ת”ח שאין לו ספר כיוצא בזה מותר לקרות ולהעתיק ממנו כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו עכ”ל.
והמקור לזה הוא במרדכי ב”מ סי’ רצ”ב בשם ספר המקצועות שכתב (הובא גם בש”ך חושן משפט ס”ק לה) וז”ל שם המפקיד ס”ת אצל חבירו גולל כל י”ב חדש ולא יקרא בו לכתחלה פירש רב יודא גאון כשם שאסור לקרות בו כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת שלא ברשות דמרע לי’ לפקדון וה”מ בבור וע”ה אבל חבר ות”ח מותר לקרות בו ומותר להעתיק ממנו ואפילו לכתחלה שלא ברשות והוא שאין לו כיוצא בו לפי שכשהפקידו אצלו יודע היה שהנפקד חבר וילמוד בו ואדעתא דהכין הפקיד אצלו כמו מפקיד מעות אצל שולחני דכשהן מותרין משתמש בהן ושמא הטעם משום דאיתא במדרש משלי על הדין קרא לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב שאין לבזות מי שגונב ד”ת והעתיקן עכ”ל.
ויעו”ש בש”ך דאף אם מקפיד בפירוש שלא ישתמש בו מהני טעם דלא יבוזו להתיר לו להעתיק, ואף דלקרוא בו אסור אם לא הסכים, אך להעתיק שרי מטעם זה, והסמ”ע שם תלה זה בב’ הטעמים במרדכי אי מיירי בסתמא או גם באופן שאמר לו בפירוש שלא יעתיק.
וכתב שם בביאור הגר”א ס”ק מו, וה”מ כו’ כי כו’.
כנ”ל ס”ז במעות דחילוק בין שולחני לבע”ה מיהו דוקא בשאין מקפיד כמש”ש דוקא מותרין כו’ וז”ש כי ודאי כו’ אבל בידוע שמקפיד אסור מיהו במקום ביטול תורה מותר בכל עת כמש”ו וכן אמר במרדכי שם ואיתא במדרש משלי לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב שאין לבזות מי שגונב ד”ת והעתיקן ובתוספתא פ”ז דב”ק המתגנב מאחר חבר כו’.
א”כ הגר”א פסק כהש”ך במקום ביטול תורה דגם כשבידוע שאין מסכים מותר.
ובאמת צ”ב מהו היתר זה, ואם הוא מדברי קבלה ממש דלא יבוזו או תנאי ב”ד הוא שא”א לאסור על חבירו להעתיק ד”ת, כדי שלא יבואו להעלים ד”ת זמ”ז, אם קבלה היא נקבל, או דלמא דמדאורייתא הוא, כיון דכתיב ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים, ודרשינן מה אני בחינם אף אתם בחינם, וכ”ש שאין רשות לבעל הספר להעלים את הספר מחבירו, ועל יסוד זה כתב בספר חסידים שכל מי שגילה לו הקב”ה דבר ואינו כותבה לאו שפיר עביד ע”ש, דאיסורא רמיא עליה להעלים הד”ת המחודש שעמו משאר ישראל, אע”ג שזוהי טירחא לכותבה מ”מ רמיא עליה, ולהכי כתב הח”ס הנ”ל שבחדו”ת א”צ רשות בשביל להעתיק.
ועיין שו”ת ציץ אליעזר חלק יח סימן פ.
ויעויין עוד בספרי עם סגולה חלק א’ סי’ ב’ מה שהבאתי מהגרש”ז אוירבך זצ”ל להתיר העתקת תוכנה לצורך אישי כשאין בדעתו לקנות, ועי”ש עוד מה שהבאתי מהגרח”ק שליט”א להתיר להדפיס שוב עבודת הגהות וציונים שנעשתה ע”י קונסרבטיבים, שכתב ע”ז ‘א”צ רשות מבהמות’.
וכתב בשו”ת בצל החכמה (ח”ד סי’ פד) וז”ל: לשאלת כבהדר”ג שליט”א בנוגע לחדושי תורה בפלפול והלכה של רב גאון וצדיק זצ”ל שכנראה הקפיד שלא להדפיסם, ועל כן מונעים יורשיו את עצמם מלהדפיסם והדפיסו רק מכתביו במוסר בהדרכה ודברי חסידות ודעת כבהדר”ג שליט”א שידפיסו גם כתביו בפלפול והלכה ודן ממש”א (יומא ד’ ב) אמר ר”מ וכו’ מנין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור שנאמר וידבר ה’ אליו מאהל מועד לאמור, ומביא משו”ת בית יצחק (חיו”ד ח”ב סי’ ע”ה) ושו”ת מהרי”א אסאד (חיו”ד סי’ שי”ט), ודעת מעכ”ת דלא מיבעיא חדושי תורה שהשיב בכתב לזולתו בודאי כבר יצא מתח”י ואין לו בעלות עליהם שלא לפרסמם, אלא גם שאר חדושי תורה שנשארו בכתב מותר לפרסמן בדפוס זת”ד מעכ”ת שליט”א, ורצונו לשמוע חו”ד העני’ וכו’.
ואחר שהאריך לדון בזה לפי דעתו דעתו כתב, מעתה בנד”ד גם אם יהיו חדושי התורה של הגה”צ המנוח הנ”ל ביד יורש אחד בלבד ונאמר דבכה”ג בדבר רשות שייך דרך ארץ של תורה שהוא בבל יאמר גם בכתב, מ”מ בנד”ד כיון שדבר מצוה הוא לפרסם חדושי תורה הנ”ל לזכות מחברו וגם כדי לזכות בהם את הרבים, בודאי נדחית דרך ארץ של תורה מפני מצוה זו וכמש”כ.
על כן מטעם זה לא נלענ”ד לאסור הדפסתו של ח”ת הנ”ל.
וע”ש עוד שהאריך הרבה בזה.
וכעת ראיתי תשובה ערוכה בתשובות והנהגות ח”ד סימן שט וז”ל, קבלתי שאלתו אודות החוקים בענין “זכות היוצרים” שסידרו שרושמים פטנט במשרד הפטנטים ואז אסור לאחרים להשתמש בו, ורוצה הממציא לאסור להעתיק מה שלוקח אפילו לב”ב או תלמידיו, ושואל מהו דין תורה להעתיק כשאינו למטרת רווח.
והנה בעיקר הדין אם יש זכות מדינא בזה למנוע את חבירו מלהעתיק וכדו’, בשו”ת חתם סופר חלק ח”מ (סימן מ”א) ועוד בח”ו (סימן נ”ז) כתב שאין בהדפסת ספר שהדפיסו אחר משום יורד לאומנות חבירו, או תקנת מערופיא, רק מכיון שמיום התגלות הדפוס שצריך לזה הוצאה מרובה, אי אפשר להכניס עצמו להדפיס ספר אלא אם נקיטא ליה שוקא, לכן, להרים קרן התורה תיקנו כן.
ולפ”ז כאן בנידון דידן לא שייך טעם זה ויש להקל.
ונראה שגם משום דינא דמלכותא דינא ליתא, דאף דבמקום שישנו תועלת בדינם להנהגת המדינה אמרינן דינא דמלכותא דינא וכמבואר בהרמ”א חו”מ שס”ט, מ”מ נראה דאף בחו”ל דאמרינן דינא דמלכותא דינא וכנ”ל, יש לומר שזה רק כשלעיקר התקנה יש יושר וצדק כמו לאסור למכור במקומו, אבל מה שאסרו להעתיק כלל אין שום יושר בזה כלל.
ויתכן דאף שבעיקר התקנה שלהם אסרו זאת, אין זה אלא מס שפתים לבד, אבל גם לדידהו עיקר הקפידא היא שלא לקפח את פרנסת הממציא שראוי לעודדו, ולא קפדי כשאינו מקפחו לגמרי אלא רק מונע ממנו מעט רווח כשנוגע ליחידים ממש.
וגם בא”י שאין כאן דינא דמלכותא דינא, מ”מ יש לפעמים כח משום מנהג העיר שנוהג גם בארץ ישראל כשהוקבע ע”י נציגי הציבור בעיר כדין תורה, וכמבואר בב”ב (ח ב) שרשאין בני העיר להתנות על המדות והשערים, ועל שכר הפועלים ולהסיע על קיצתן, וכן בב”ק קטז: איתא שאפילו נגד דין תורה מועיל, ומ”מ היינו כשיש בדבר חוסר יושר כמו לקפח את פרנסתו, והיינו שמעתיק כדי למכור לאחרים, אבל כשמעתיק לעצמו לבד או לתלמידיו בבית הספר, שרוצה הממציא לאסור להעתיק לעצמם כדי להכריח את כולם לקנות את ספרו וכדו’, אין זה יושר וצדק ולא אזלינן בכגון דא בתר דידהו, [ובזה בכל אופן לא נעשית התקנה ע”י נציגי העיר כד”ת].
ומיהו אם מהמצאה זו באה כל פרנסתו, אפילו מעט אסור, דיכול לומר לו פסקת לחיותי וכמבואר בב”ב כא: שמרחיקים מצודות הדג מן הדג ביהיב סיירא, וכאן גם כן אם זהו פרנסתו נראה שאסור לאחר להשתמש בהמצאה שלו, אבל כשזוהי חברה גדולה (פירמא) ואין כל פרנסתם מזה, או שכבר השיג הממציא מספיק רווח מהמצאתו, אין מקום לאסור להשתמש בו כשמעתיק לעצמו.
ומה שיש מוכרים המפרשים במכירתם לאסור להעתיק מדין שיור, דהיינו דנעשה של הקונה לכל דבר חוץ מלהעתיק גם לעצמו, או לצורך לימוד התלמידים, שבזה משאיר המוכר בעלות לעצמו לעכב, מ”מ נראה ברור שלא נתכוונו המוכרים לשיור כפשוטו, אלא סמכו על החוק הבין לאומי, ולזאת אין לחשוש וכנ”ל.
ואין לחשוש שהוא בגדר תנאי דהיינו שנמכר ע”מ שישתמש רק לעצמו בתנאי שאם ימכרנו אז בטל קנייתו למפרע, מלבד שאם זה חל כך, אז יש חשש ריבית אם אין מנכין לו דמי שימוש, גם המוכר בודאי לא נתכוין לתנאי ממש.
ולפי זה בנידון שאלתו, אם זהו פטנט השייך לפירמא או שהממציא סידר פטנט וקיבל כבר את מלוא טירחו ועמלו ואין זה עכשיו לחיותו, נראה שאם אינו מוכר, מותר להעתיק בחנם לעצמו וכדו’, ואין לנו למונעו אפילו לעניני חול וכ”ש לקודש, ובלבד שהמקבל ממנו גם כן לא ימכור, וכ”ש אם שייך הפטנט לעכו”ם או למומר שהאיסור לגביו הוא רק לגזול ממנו ממש, ואפילו אבידתו מותר ליקח, א”כ כה”ג שספק אם בכלל יש לאסור, אם הוא באופן שאין חשש חלול השם שעובר על חוקים המקובלים, נראה להתיר וכמ”ש.
שוב שמעתי עדות בשם הגרש”ז אויערבך זצ”ל שאסר להעתיק למכור, אבל לעצמו התיר להעתיק אף שנרשם על זה פטנט וכמ”ש ואין להממציא כח לאסור.
ולפי זה למעשה אסור להדפיס ספר של אחר כדי למכור, אבל אם מעתיק לעצמו ולתלמידיו דף או כמה דפים שצריך ללימוד ואינו מרויח בזה כסף, אם המו”ל ישראל כשר ופרנסתו דחוקה מאד ראוי להמנע מכך אם זה פוגע בו, אבל בפירמא או שיש להממציא פרנסה ברווח והמעתיק לא מרויח בזה, מותר.
עד כאן לשון התשובות והנהגות הנ”ל.
וראיתי כעת עוד תשובות והנהגות כרך א סימן תתכט לענין הקלטת ד”ת בלא רשות הדרשן, שכתב להתיר ע”פ דברי הש”ך והגר”א הללו כיון שיש בזה ביטול תורה.
וע”ש מ”ש כל פרטי הדינים בזה.
אבל בניגונים וכדו’ צריך לשאול רשות ע”ש.
קרא פחות
