שבת

לכבוד הרה”ג ע”מ סילבר שליט”א ברצוני לברר מה מקור המדרש שלאדה”ר נבראה שידה ולאחמ”כ רק נבראה חוה.

בתודה ובהערכה

י.
 ג

יש”כ

***

תשובה

לכבוד הרה”ג יעקב גלאי שליט”א

אינני מכיר מדרש כזה, ולכאורה זה יהיה סותר למשנה פ”ה דאבות מ”ו שהמזיקין נבראו בין השמשות של ע”ש, וז”ל, עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות ויש אומרים אף המזיקין.

ומיהו במדרש פתרון תורה פרשת בלק מבאר הפסוק כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם (במדבר כג, כב) כנגד בריאת יום החמישי, ר”ל משום דכתיב בבריאת יום החמישי וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ (בראשית א, כ), ואם דרשו חז”ל פסוק זה כתועפות ראם על השדים כמש”כ רש”י שם על הפסוק, א”כ אפשר דס”ל בדעת הת”ק דהמשנה שם שנבראו ביום החמישי, ורק ליש אומרים נבראו בערב שבת בין השמשות.

אכן אפשר לפרש עוד הפתרון תורה עפמש”כ בפרש”י עה”פ וז”ל, כתועפות ראם לו – כתוקף רום וגובה שלו, וכן וכסף תועפות (איוב כב כה), לשון מעוז המה, ואומר אני שהוא לשון ועוף יעופף (בראשית א כ), המעופף ברום וגובה ותוקף רב הוא זה ותועפות ראם עפיפות גובה עכ”ל, ואולי לפ”ז יש לומר דנקט רק לשון תועפות שהעפיפה נבראה ביום החמישי, והכונה שנשתמש בברכתו בלשון מעוף שהוא לשון דבר הנברא ביום ראשון.

ומיהו אם יהיה הפירוש הראשון שהשדים נבראו בים ה’ נכונים, א”כ במה שאמרו חז”ל שקודם שנבראת חוה בא אדה”ר על כל בהמה וחיה, ונחלקו המפרשים אם הכונה ביאה כפשוטו או לא, עי”ש בחזקוני ושפתי חכמים.

עי’ בעלי תמר על הירושלמי פ”ק דשבת, שהביא מדרש תנחומא הישן בראשית פיסקא כ”א כ”ז, שביאה שאינה דרך אישות אלא ע”י שד ורוח שהוא כוח על אנושי הר”ז כמקרה לילה שאין עליו כלום, והובא התנחומא באו”ז ח”א סימן קכ”ד ראה בי”כ, זה ספר תולדות אדם ויהי אדם וגו’, ויולד בדמותו כצלמו, מכאן אמרו הבא על הרוחות אין לו עליו כלום ואעפ”י שהוציא שכבת זרע כמקרה לילה דמיא, ומה שכתב לא תנאף, עם בני אדם ועם בהמה ולא תנאף ביד וברגל אבל הרוחות אין זו זנו’ת (ועיי”ש במדרש שכל ק”ל שנה שפירש אדם מחוה באו רוחות ומתחממות ממנו והוליד מזיקין ואינן אלא כקרי בעלמא עיין שם), עכ”ל, ועי”ש עוד בעלי תמר שם.

בכבוד רב

***

הערת הרב יהושע צביון שליט”א: עי’ באוצר מדרשים מה שהביא בזה.

{[דברים אלו נאמרו כתשובות לשאלות שנשאלו בבהמ”ד קהילות יעקב בשבתות אחר תפילת ותיקין} הדברים נכתבו ע”פ הבנת השומע בלבד, ולא נכתבו תיכף כמן ימא לטיגני, ולכן אין לסמוך על הדברים למעשה.

ההערות הם תוספות על דברי הרב שליט”א.

{].

}

א.

מצוה לרחוץ פניו וידיו בכל יום, אבל רגליו בזמנינו א”צ, ויש לנגב הפנים אח”כ שלא יהיו קמטים, וא”צ אלא להעביר מגבת, וא”צ לבדוק שלא תישאר שום טיפה { נ”ב, היה זה תשובה לילד, ויעויין בל’ השו”ע ‘יפה יפה’.

}.

ב.

מה שנוהגים בישיבות ששומעים שיעור בענין הקשור לגמ’ במשך שעה ארוכה, ואין חוששים לסגור הגמ’ לבינתיים אע”פ שאין מעיינים בו כל הזמן, הטעם הוא משום שבכה”ג אין בזיון לספר שכן עסוקים בעניינו.

ג.

בעניין ההסתכלות בנרות בשעת הקידוש, א”צ לראות כל הנרות, עכ”פ טוב שיראה שנים מהם כנגד זכור ושמור, ולא בחשמל { א”ה אע”פ שגם בחשמל יש מצוה, וכמו שהורה הגרי”ש ששייך לברך ע”ז [ויש חולקים], ומ”מ כשמברך על הנר בלא”ה טוב שיסמיך הברכה גם על החשמל [יעויין במה שהובא במ”ב מהדורת דרשו], אך אין עיקר המצוה אלא הנרות המונחין על השלחן כמ”ש הרמ”א.

}.

ד.

אין לדלג על הניסים כדי לשמוע קדושה בציבור, דחיובא דרמיא עליה הוא, ואין לחשב השכר בזה.

וכ”כ הפוסקים שלא יאמר שלום רב בשחרית במקום שים שלום כדי להספיק קדושה { יעויין באשי ישראל פל”ג הערה כ”ה שכתב הגרח”ק ששאל את החזו”א וכך ענה לו, והוסיף הגרח”ק דכמדו’ גם כהן לברכת כהנים לא ידלג.

ועיין הליכות שלמה הל’ תפילה פ”ח ס”מ.

והאדר”ת בס’ תפילת דוד בסדר התפילה כתב דשרי לדלג כדי להספיק קדושה.

}.

ה.

אין ללמוד בחזרת הש”ץ גם במנין שכולם בני תורה ולא יבואו לשוח, דלא פלוג וגם א”א לדעת כ”א מה הוא, ואע”פ שבארחות חיים להרא”ש התיר בכל גוני מ”מ לדידן אסור [כמ”ש המ”ב], ובעז”נ מותר.

ו.

אע”פ שדף שכתוב עליו ד”ת אסור לכתוב עליו דברי חולין בגליונות, [וגם תנאי לא מהני בזה כמ”ש המ”ב], מ”מ דף שהיה כתוב עליו דברי חולין ובא לכתוב עליו ד”ת, בזה מהני תנאי.

ז.

היוצא ומשאיר הספר פתוח צריך לכסותו, אבל סגי בכיסוי שקוף כגון ניילון, וא”צ שלא יראה הכתב, וכן הלומד מתוך מחשב א”צ לכסותו או לסגור המסך, משום שהוא כבר מכוסה וכנ”ל.

ח.

מעשה בזקן שהיה מטלטל כלבו בשבת, מעיקר הדין יש להוכיחו, אך בנידון דידן במקרה שעלול להכנס למרה שחורה ויש חשש פקו”נ יש להמנע מלהוכיחו, שכן יש לו על מי לסמוך.

ט.

המתפלל בק”ס ע”פ הנץ החמה הנראה, יש לידע שזהו רק פשרה בין הרי האופק ואין דבר ברור בזה, ולכן כל היכא שיהיה חסרון בכונה בק”ש וברכותיה אפשר לאחר קצת את תפילת שמונ”ע, ובכל גוני יכוון תנאי לפני התפילה בברכת לעולם יהא אדם, כאשר אומר שמע שיוצא יד”ח בק”ש זה על תנאי.

וא”צ תנאי גמור בזה וגם א”צ לכוין שיהיה באופן המועיל { יעויין מה שכתבתי בשו”ת עם סגולה ח”א ע”ז.

}.

י.

הציורים שהילדים מביאים עה”ת, כגון ציורי האבות הקדושים וכדו’, הכל צריך גניזה שהם כפירושי התורה.

יא.

רשימות על ד”ת שכתב אדם לעצמו ברמזים, וא”א להבין מהם רק מי שכתב אותם, אינם טעונים גניזה { וכ”כ האג”מ.

}.

יב.

אשה שטבלה בעדשות מהני בדיעבד כמ”ש האג”מ.

יג.

מה שבני ספרד קבלו הוראות השו”ע תמיד, ובני אשכנז לא קיבלו תמיד את הוראות הרמ”א, היינו משום שבני ספרד הוסכם אצלם בקיבוץ חכמים שקבלו הוראות השו”ע, אבל האשכנזים לא היה אצלם קיבוץ כזה, והגהות הרמ”א רק אתי לאשמעינן שאין מוכרח ההלכה בזה כהשו”ע, אבל יתכן ג”כ כהש”ך או הט”ז שג”כ דנו בזה.

יד.

בנרות לחנוכה, עדיף יותר להדר שהשמן יהא דולק היטב, ממה שיש להדר שיהיה שמן כבישה קרה.

טו.

גם שמן המופק כיום מגרעיני זיתים יש לו מעלת שמן זית לנר חנוכה { ועיין אשרי האיש ח”ג פל”ד אות י”ג.

}.

טז.

בשיעורי הגובה בנר חנוכה אזלינן בתר השלהבת עצמה, ולא אחר מקום העמדת המנורה { וכ”ה במקור חיים מבעל החוות יאיר בסי’ תרע”א קיצור הלכות ס”ו, וכה”ח סקנ”ב.

וכ”כ בשו”ת מנחת יצחק ח”ו סי’ ס”ה סק”ב, ובהליכות שלמה חנוכה פי”ד בדבר הלכה סק”ו.

}.

יז.

בקביעת מקום לתפילה עדיף שיהיה מקום קבוע לתמיד, אך מהני ג”כ לקביעות אם יודע שמתפלל שם בזמן קבוע כגון בכל יום שני וכדו’, וגם בזמן פחות מזה.

יח.

המעוניין להקפיד שתהא צורת הפתח בחופה, מהני לחומרא זו להחשיב את גג החופה כקורה על גביהן, וכן יכול להניח שם נייר, ובכה”ג שייך שפיר לסמוך על הרמ”א הסובר דחשיב צורת הפתח [אף שהחזו”א חולק בעצם הדין].

יט.

אין איסור צידה להביא את בנו הביתה, גם לדעות שיש צידה באדם, גם אם שבת בעיר אחרת ובנו אינו יודע את הדרך.

כ.

אין איסור צידה לסגור דלת בבית שנמצאת בו כלב מחמד השייך לבעל הבית, אף למי שאינו בעל החיה, וגם אם בעל הבית אינו נמצא שם.

שאלה

{אל מע”כ הגרע”מ שליט”א
המבי”ט בספרו בית אלקים כתב בשער היסודות פרק לז’ שחג הסוכות לא נהג במדבר שהרי היו מסוככים בענני כבוד ואיך יעשו סוכה תחת שם סוכה.

וקשה שבגמ’ שבת דף ה’ ע”א מובא המעביר חפץ ד’ אמות ברה”ר מקורה פטור לפי שאינה דומה לדגלי מדבר, ולדברי המבי”ט משמע שהיה מקורה בענני כבוד, וא”ת שלענין שבת לא נחשב קירוי מפני שזה קרוי רוחני, א”כ מדוע לגבי סוכה כן הוי קירוי וצ”ע.

בברכה
דוד ורטהיימר}

‏

תשובה

יום שלישי ט”ז אייר תשע”ו

לכבוד הגר”ד ורטהימר שליט”א

שלום רב

יתכן שעיקר כונת המבי”ט היא מצד הרוחניות שבזה, וכמבואר בזוהר שהסוכה היא צילא דמהימנותא, כמ”ש בזוהר ח”ג (ויקרא) פרשת אמור [ק”ג ע”א] וז”ל, תא חזי כל אינון שנין דקאים אהרן הוו ישראל בצלא דמהימנותא תחות אלין עננין, ואח”ז כתב בזוהר [ק”ד ע”א] וז”ל, וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא וזמין אושפיזין אלין עלאין וכו’.

ומבואר דבמדבר היו בצילא דמהימנותא בענני הכבוד, והסוכות שעשו אח”כ היו במקום ענני הכבוד מצד הרוחניות שבזה, ולא היו צריכין לסוכה כשהם כבר בסוכה.

אכן שייך לתרץ דברי המבי”ט ע”פ מה שהארכתי בעמ”ס ח”ב סי’ י”א להביא מכמה סוגיות דדברי הגמ’ בשבת הזו תליא בפלוגתא דכמה שיטתי בסוגיין דעלמא, וא”כ אין קושיא מדברי הגמ’ בשבת, דהמבי”ט ס”ל כהדעות שהעננים חשיבי מחיצה, וכמו שהבאתי דתליא באשלי רברבי ויש כמה ראיות שיש דעות דס”ל שהעננים דינם כמחיצה.

יסלח לי על הקיצור [ושם הארכתי], ויזכה להגדיל תורה ולהאדירה,

שלום רב למערכת עם סגולה

אשרי העם אוהבי תורה כאלה.

ראיתי פעם מאמר בדבר השועל, אם פיקח הוא אם לאו.

ואיני זוכר איפה הוא ומה היה כתוב שם, והנני זקוק לזה כעת.

התוכלו להשיב לי משהו בדבר השועל, החכם הוא אם לאו?

חז”ל תיארו את השועל כפיקח, ואמרו (ברכות דף סא ע”ב) “אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות”.

האמנם שם אמרו לו “לא םיקח אחתה” אלא טיפש אתה”.

וע”ע בס’ תולדות יעקב יוסף (פרשת בא) שהקשה עמ”ש המשנה “הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים”, ופירש”י “שועלים – אנשים ריקים”, והלא שועל הוא פיקח שבחיות ולמה לא יהיה ראש לאנשים כאלה.

עיי”ש מה שביאר.

הנני

אליהו בר שלום

דיין ומו”צ שכ’ רמת שלמה בעיה”ק ירושת”ו

ראש בית הוראה “משפטי החיים” בת ים

***

תשובה

לכבוד הגאון הרה”ג רבי אליהו בר שלום שליט”א

שלום וברכה

אחד מן הקדמונים חיבר הספר משלי שועלים, רבי ברכיה ברבי נטרונאי הנקדן, ובו הרבה משלות, והשועל הוא גיבור החכמה במשלות שלו, והוא מבוסס על עיניני משלי שועלים בסנהדרין ל”ט ע”א, וברש”י שם ביאר הענין מפי השמועה על ג’ משלות שנשארו בגמ’ שם שזכרו.

ואביא בזה לשון היד רמ”ה שהעתיק הגמ’ ורש”י שם, אמר רבי יוחנן שלש מאות משלי שועלים היו לו לר’ מאיר ואנו לא (באנו) [באו] לידינו אלא אחת אבות יאכלו בסר ושיני בנים תקהינה דהוה מייתי עלה ר’ מאיר חד משל בשועל שרימה לזאב להכנס לחצר יהודי בערב שבת ויתקן עמהם צרכי סעודה ויאכל עמהם בשבת כשבא ליכנס לשם הלקוהו בא להרוג את השועל אמר לו לא הלקוך אלא בשביל אביך שפעם אחת התחיל לסייען בסעודה ואכל כל נתח טוב אמר לו בשביל אבא אני לוקה אמר לו הן אבות יאכלו בסר ושיני בנים תקהינה אבל בא עמי ואראך מקום לאכל ולשבוע בא לו על הבור ועל שפתו מוטל עץ והחבל מושכב עליו ובשני ראשי החבל שני דליים קשורים נכנס השועל בדלי והכביד וירד למטה ודלי התחתון עלה אמר לו הזאב למה אתה נכנס לשם אמר לו יש כאן בשר וגבינה לאכול ולשבוע הראהו דמות הלבנה במים כמין גבינה עגולה אמר לו אני היאך ארד אמר לו הכנס אתה בדלי העליון נכנס והכביד וירד ודלי שהשועל בתוכו עלה אמר לו היאך אני עולה אמר לו צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו כך מצאתיו בפי’ ר”ש ז”ל עכ”ל היד רמ”ה.

ועי”ש במהרש”א מש”כ להשלים המשל עי”ש.

ויעוי’ מה שכתב בשו”ת להורות נתן (ח”ד בהקדמה, ד”ה ובבחינה זו) וז”ל, ובבחינה זו יתפרש הא דסנהדרין (לח ב) דאמר רבי יוחנן כי הוה דריש רבי מאיר בפירקיה, הוה דריש תילתא שמעתא תילתא אגדתא תילתא מתלי, ואמר רבי יוחנן ג’ מאות משלי שועלים היו לו לרבי מאיר ואנו אין לנו אלא שלש עכ”ד.

וצריך ביאור מה החשיבות לומר משלים שאינן אלא סיפורי דברים, גם קשיא וכי רבי יוחנן לא יכול למשול משלים יותר משלש.

וגם צ”ב אמאי נקט משלי שועלים דוקא.

אולם הכונה, דרבי מאיר כשלימד תורה לתלמידיו, הנה מלבד שלימד אותם שליש שמעתא ושליש אגדתא, לימד אותם דרכי התורה על ידי שהוא עצמו היה להם למשל ולדוגמא איך ללמוד ואיך לעבוד את השי”ת בכל לבבו, ורבי מאיר היו לו שלש מאות מדרגות ומדות טובות שהיו למשל לתלמידיו, ונקראו משלי שועלים כי רק מי שהיה בו מדת הפקחות של שועל יכול ללמוד ולעמוד בסוד מעשיו של רבי מאיר, כי רבי מאיר הסתיר את מעלותיו מעיני בני אדם ושם מסוה על פניו – וכרמז אמרם (בראשית רבה פ”כ י”ב) “בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב כתנות אור” שהאור הגנוז שבפנים היה מכוסה בכתנות עור – ורק על ידי מדת הערמה של שועלים היה אפשר לעמוד עליהן.

ועל זה הצטער רבי יוחנן שאנו אין לנו אלא שלש, כי לא החזיק טיבותא לנפשיה ולא ראה בעצמו אלא שלש מדות טובות היכולות להיות למשל ולדוגמא לאחרים ללמוד ממעשיו הטובים עכ”ל.

מה שבגמרא בברכות איתא שאמרו לו טיפש אתה, יש ליישב שהסברא שלו היא טיפשת, אבל בעצם הוא היה חכם לרעה, שהרי אילו היה מצליח לרמות את הדגים הרי הצליח במרמתו, וגם אם לא יצליח במרמתו מ”מ אין חייב הפיקח להצליח בכל תעלוליו, אלא שהוא עושה דבר מרמה ולפעמים יוכל להצליח ולפעמים לא יצליח ככתוב לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם (קהלת ט, יא).

בכבוד רב

לכבודה של תורה

***

שאלה

שלום וברכה

שאלה: ע”ז לה: “פעם אחת יצא רבי לשדה והביא עובד כוכבים לפניו פת פורני מאפה סאה, אמר רבי: כמה נאה פת זו, מה ראו חכמים לאוסרה”, וצ”ב מאי נפק”מ שאמר כמה נאה פת זו, לענין שתהא מותרת, וכי אם היתה לא נאה לא היה מתירה.

שאלה: מדרש תהלים מזמור צב’ “מזמור שיר ליום השבת אמר ר’ לוי בשם ר’ זימרא ליום השבת ליום שלא שימשה עמו אפילה, אתה מוצא בכל יום כתיב ויהי ערב ויהי בוקר, ובשבת אין כתיב ערב, אמר ר’ לוי בשם ר’ נזירא שלשים ושש שעות היה יום השבת, ערב שבת, והלילה שהיה, ושבת עצמה”, וצ”ע, א”כ איך נתקדש היום, הרי קדושת שבת וכניסתו תליא בצאת הכוכבים.

שאלה: אומרים על כמה צדיקים שנשמתם נסתלקה וברחה מאדם הראשון קודם שחטא בעץ הדעת, כי לא רצו לחטוא עימו, האם זה נכון.

שאלה: ע”ז ח: “אמר להם: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין”, לכאו’ סגי למימר כאבן, מה הפירוש “שאין לה הופכין”, ומה היה צריך לומר זה.

שאלה: יהושע “משה עבדי מת ועתה קום עבר את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נתן להם לבני ישראל“: (פ”א, ב’) צ”ב מדוע כפל להם ולבני ישראל.

שאלה: יא: “בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד.

ויום אידם נמי מי אסיר? והא רב יהודה שרא ליה לרב ברונא לזבוני חמרא, ולרב גידל – לזבוני חיטין בחגתא דטייעי”, וצ”ע לר”ת לעיל בתוס’ ב.

שכל האיסור זהו מידי דתקרובת, מאי פריך הכא.

שאלה: ע”ז יב.

בפירוש רבינו חננאל פי’ משום צינורא שמא ניתזה צינורא מפי העובד כוכבים ונפלה בקדירה של ישראל, וצ”ב איזה איסור איכא בזה.

שאלה: ע”ז ו: “דקאי בתרי עברי דנהרא” ופרש”י דלא מצי שקיל לה, וילע”י אם יכול לקחתו רק ע”י מאמצים והשתדלות גדולה האם מקרי תרי עברי דנהרא.

שאלה: תוס’ ע”ז ג.

ד”ה נוגעים בעדותן הן – וא”ת והרי ראיה גדולה שקיימו שהרי שמים וארץ קיימים הם, וכו’ ועוד י”ל שהם קיימים ממה שקבלו כדאמר אם ישראל מקבלים.

וצ”ב מכאן לכאו’ על מש”כ בנפש החיים דאם העולם היה פנוי מעסק התורה אפילו רגע אחד היה נחרב מיד.

שאלה: איך שתו בנ”י מהיאור במצרים, הרי המצריים עשו את היאור עבודה זרה

שאלה: האם אפשר להניח שני מטבעות לחילול מעשר שני ולהתנות מראש שבכל פעם שיתפס כל המטבע הראשון בקדושת מעשר שני יתחלל על פרוטה שבחברו.

שאלה: ע”ז לט.

“לצפרא עיין בה, אשכח ביה דבר טמא, קרי אנפשיה לא יאונה לצדיק כל און”.

וצ”ב איך קרא לעצמו צדיק, הרי אמרי’ שאדם יחשוב עצמו שהוא בנוני.

שאלה: ע”ז מ: “פעם אחת חש אבא במעיו וכו’ בדקו ומצאו עובד כוכבים אחד שהיה לו שלש מאות גרבי יין של תפוחים של ע’ שנה, ושתה ונתרפא”.

מה נפק”מ כמה גרבי יין היו לאותו גוי.

בתודה גדולה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שלום וברכה

שאלה: ע”ז לה: “פעם אחת יצא רבי לשדה והביא גוי לפניו פת פורני מאפה סאה, אמר רבי: כמה נאה פת זו, מה ראו חכמים לאוסרה”, וצ”ב מאי נפק”מ שאמר כמה נאה פת זו, לענין שתהא מותרת, וכי אם היתה לא נאה לא היה מתירה.

ת.

בפשוטו באמת אין בזה נ”מ להלכה, אלא רק מצטער היה על מה שאסרו ואמר כן בלשון זו כביכול כדי לעורר את הלב.

וראיתי בספר דף על הדף שכתב בזה”ל, בלחם סתרים כאן הקשה אדרבה, כיון שנאה היא אסרוה משום חתנות.

ותירץ דהכוונה כמו שכתב הרשב”א דאם פת עכו”ם טוב יותר מותר אפי’ במקום שיש פלטר ישראל, וה”נ, עכ”פ בשדה יש להתיר.

וכתב בספר סדר יעקב, די”ל כפשוטו, ד”נאה” כאן הכוונה טוב וכהא דשבת ד’ לג: כמה נאה מעשיהן ע”ש דהכוונה שדבר טוב הוא, ולא לשון יפה (כהא דלעיל ד’ כ.

עובדת כוכבים נאה), וזה שאמר רבי, דכיון דפת שלהם טובה כ”כ, ועל הפת יחיה האדם תמיד, למה אסרו דבר טוב כזה ונצרך תמיד, ע”כ משם.

שאלה: מדרש תהלים מזמור צב’ “מזמור שיר ליום השבת אמר ר’ לוי בשם ר’ זימרא ליום השבת ליום שלא שימשה עמו אפילה, אתה מוצא בכל יום כתיב ויהי ערב ויהי בוקר, ובשבת אין כתיב ערב, אמר ר’ לוי בשם ר’ נזירא שלשים ושש שעות היה יום השבת, ערב שבת, והלילה שהיה, ושבת עצמה”, וצ”ע, א”כ איך נתקדש היום, הרי קדושת שבת וכניסתו תליא בצאת הכוכבים.

ת.

כנראה שקודם מתן תורה היו גדרים אחרים, וכמו קידוש החדש דמבואר בפרקי דר”א דעד שנתנה לישראל היה הקב”ה מחשב וכו’, אע”ג שאין הנידון דומה לראיה, מ”מ ביד הקב”ה היה לקבוע מהות היום והלילה, א”נ י”ל משום שהיה אור אחר ואילו החמה עצמה שקעה, וזה היה רק אור ז’ הימים.

שאלה: אומרים על כמה צדיקים שנשמתם נסתלקה וברחה מאדם הראשון קודם שחטא בעץ הדעת, כי לא רצו לחטוא עימו, האם זה נכון.

תשובה: ראיתי כתוב בעבר שמועה שונה קצת על צדיקים אחרים, אבל לא שמעתי דבר אמיתי בזה ואם יש בידו קבלה בזה יציע דבריו ונשמע.

שאלה: ע”ז ח: “אמר להם: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין”, לכאו’ סגי למימר כאבן, מה הפירוש “שאין לה הופכין”, ומה היה צריך לומר זה.

ת.

כאבן כבידה מאוד ולא כאבן גרידא, אלא אבן שאין מי שיכול להזיזה.

שאלה: יהושע “משה עבדי מת ועתה קום עבר את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נתן להם לבני ישראל” (פ”א, ב’), צ”ב מדוע כפל להם ולבני ישראל.

ת.

דברה תורה בלשון בני אדם כמבואר מדברי הרמב”ן שמות לה, ה, עיין שם, ובדרך דרוש יש לומר להם דייקא ולא לבני ישראל בעולם, כלומר לא לאומת ישראל כמו שהיתה מעיקרא אלא להם דהיינו לזרע דור המדבר, ולמ”ד דור המדבר אין להם חלק לעה”ב סנ’ ק”ח ניחא, אבל גם להחולק יש לומר דעכ”פ בעה”ז אינם נכנסין לארץ בעצמם, רק זרע שלהם.

שאלה: יא: “בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד.

ויום אידם נמי מי אסיר? והא רב יהודה שרא ליה לרב ברונא לזבוני חמרא, ולרב גידל – לזבוני חיטין בחגתא דטייעי”, וצ”ע לר”ת לעיל בתוס’ ב.

שכל האיסור זהו מידי דתקרובת, מאי פריך הכא.

ת.

לא הבנתי הקושי’.

ועי’ בתוספות רי”ד וז”ל, מיכן מוכיח דמאי דאמרן לעיל דדבר שאין מתקיים מוכרין להן דווקא לפני אידיהן אבל ביום אידם אפילו דבר שאינו מתקיים אסור דילמא מקרב לי’ לע”ז דהא חיטי וחמרא דבר שאין מתקיים הן ע”כ.

כלומר דאזיל ומקריב [ואפשר שהג’ הנכונה למזבן].

שאלה: ע”ז יב.

בפירוש רבינו חננאל פי’ משום צינורא שמא ניתזה צינורא מפי העובד כוכבים ונפלה בקדירה של ישראל, וצ”ב איזה איסור איכא בזה.

ת.

אולי הכונה בשעת אכילתו, ולא עיינתי בסוגי’ זו כעת הזו כל הצורך.

שאלה: ע”ז ו: “דקאי בתרי עברי דנהרא” ופרש”י דלא מצי שקיל לה, וילע”י אם יכול לקחתו רק ע”י מאמצים והשתדלות גדולה האם מקרי תרי עברי דנהרא.

ת.

 כמדומה שכבר כתבנו למעלתו בזה בעבר, תקנו אותי אם טעיתי.

שאלה: תוס’ ע”ז ג.

ד”ה נוגעים בעדותן הן – וא”ת והרי ראיה גדולה שקיימו שהרי שמים וארץ קיימים הם, וכו’ ועוד י”ל שהם קיימים ממה שקבלו כדאמר אם ישראל מקבלים.

וצ”ב מכאן לכאו’ על מש”כ בנפש החיים דאם העולם היה פנוי מעסק התורה אפילו רגע אחד היה נחרב מיד.

ת.

 כמדומה שכבר כתבנו למעלתו בזה בעבר, תקנו אותי אם טעיתי.

שאלה: איך שתו בנ”י מהיאור במצרים, הרי המצריים עשו את היאור עבודה זרה

ת.

מחובר לקרקע אינו נאסר [עיין ע”ז ריש דף נט].

שאלה: האם אפשר להניח שני מטבעות לחילול מעשר שני ולהתנות מראש שבכל פעם שיתפס כל המטבע הראשון בקדושת מעשר שני יתחלל על פרוטה שבחברו.

ת.

 כמדומה שכבר כתבנו למעלתו בזה בעבר, תקנו אותי אם טעיתי.

שאלה: ע”ז לט.

“לצפרא עיין בה, אשכח ביה דבר טמא, קרי אנפשיה לא יאונה לצדיק כל און”.

וצ”ב איך קרא לעצמו צדיק, הרי אמרי’ שאדם יחשוב עצמו שהוא בנוני.

ת.

כתבנו למעלתו בעבר בקושי’ כעין זה [או קושי’ זו ממש, איני זוכר], ויתורץ גם כאן לפ”מ שכתבנו שם.

שאלה: ע”ז מ: “פעם אחת חש אבא במעיו וכו’ בדקו ומצאו עובד כוכבים אחד שהיה לו שלש מאות גרבי יין של תפוחים של ע’ שנה, ושתה ונתרפא”.

מה נפק”מ כמה גרבי יין היו לאותו גוי.

כתבנו למעלתו בעבר ע”ז, תקנו אותי כנ”ל.

בכבוד רב והרבה הצלחה רבה

***

{עש”ק וירא ע”ו}

שאלה – כתב הרמב”ם הלכות דעות פרק ד הלכה ט, יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם, כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה, והכמהין ופטריות והבשר המליח הישן, ויין מגתו, ותבשיל ששהא עד שנדף ריחו, וכן כל מאכל שריחו רע או מר ביותר, הרי אלו לגוף כמו סם המות, ויש מאכלות שהן רעים אבל אינן כמו הראשונים לרוע, לפיכך ראוי לאדם שלא לאכול מהן אלא מעט ואחר ימים הרבה, ולא ירגיל עצמו להיות מזונו מהם או לאוכלן עם מזונו תמיד, כגון דגים גדולים וגבינה וחלב ששהא אחר שנחלב כ”ד שעות, ובשר שורים גדולים ותישים גדולים והפול והעדשים והספיר ולחם שעורים ולחם מצות והכרוב והחציר והבצלים והשומים והחרדל והצנון, כל אלו מאכלים רעים הם אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט עד מאד ובימות הגשמים, אבל בימות החמה לא יאכל מהן כלל, והפול והעדשים בלבד אין ראוי לאוכלן לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, והדלועין אוכלין מהן בימות החמה עכ”ל.

וקשה מר”פ וירא שהיה כחום היום, והביא להם אברהם ג’ לשונות בחרדל כמש”ש רז”ל, והרי הרמב”ם מנה החרדל בין המאכלים שאין ראויין בימות החמה.

תשובה – יעויין בתוס’ ספ”ק דמו”ק דנשתנו הטבעים מזמן הגמ’ עד זמנם, וכ”ש דשייך שישתנו הטבעים מזמן המקרא עד זמן הרמב”ם.

והחזו”א באה”ע יצא ללמוד אף בשינוי מציאותי בגוף ממש שנשתנו הטבעים ע”ש.

ויתכן דגם מזמן הרמב”ם עד היום ג”כ נשתנו הטבעין, וכמובן שלא בכל הדברים תתאים תורת הרפואה כיום לרפואות הרמב”ם.

עוד יתכן כי יש הידור הכנסת אורחים גם במאכלים שאינם בריאים הנחשבים משובחים וטובים, ומעולם לא ראינו שיחושו מלהביא מאכלים כמו קולה וכדו’ לאורחים, גם אצל גדולי הרבנים ששהיתי אצלן בסעודות, כמו מרן הגרח”ק שליט”א, אף שמסתמא מזיק יותר מן החרדל.

ולכאורה יש בזה מצות הכנסת אורחים כיון שמאכלים הללו מקובלים ונחשבים כמאכלים טעימים.

[קו’ זו כבר הקשו בגליון בית המדרש (מס’ ז’ ע’ 2)].

פירוש מחודש כתב בתוספות השלם עה”ת (פ’ וירא) חרדל מלשון חרדלית של גשמים (חגיגה י”ט ע”א) הוא זרם מי הגשמים שיורדין במהירות מן הר.

וזה הכוונה כאן ג’ לשונות בחרדל עם סגול שעשה הכל במהירות וזריזות להגיש מהר לפני האורחים ע”כ [ראיתי זה מובא בס’ דעה”ד], ולפ”ז לק”מ כיון שבאמת לא היה חרדל כלל.

וראיתי שכתב עוד הרה”ג ר’ גמליאל הכהן רבינוביץ שליט”א בספרו גם אני אודך (ח”א סי’ לט), ואביא כאן דבריו עם מה שאעיר עליהן, וז”ל:

א) נראה לתרץ דהנה לפי המדרש רבה (פרשה מ”ח – י”ב) באו המלאכים לאברהם בט”ו ניסן [יעויין תוס’ ראש השנה דף י”א ע”א ד”ה אלא) והנה כתב רש”י בפרשת נח (בראשית ח’ כ”ב) בד”ה חורף, וז”ל, קור הוא חצי שבט ואדר וחצי ניסן, עכ”ל.

נמצא שהיה אז ימי קור, ולאברהם היה מוכן רק אוכל של ימות הקור, ואף שהוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, לא היה לו אוכל אחר [וגם לחם לא היה לו מפני ששרה פירסה נידה – (ב”מ פז א)], ולכן בלית ברירה נתן להם שוורים בחרדל.

[א”ה זה תמוה דהיה לו את כל הבהמה לתת להם ולא מצא אלא לתת להם מכל בהמה את הלשון עם חרדל].

ב) י”ל לפי המדרש רבה הנ”ל שבאו המלאכים בט”ו ניסן, שאין זה זמן של ימים חמים, ולכן אף שהוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה ליום אחד, עדיין לא הזיק המלאכים של ימות החמה, דדוקא את כל התקופה ימות החמה י”ל שמזיק מאכלים אלו.

ודו”ק.

ג) אולי נשתנו הטבעיים מימות אברהם ע”ה ועד זמנו של הרמב”ם ז”ל.

[א”ה עמ”ש לעיל].

ד) נראה לתרץ דהנה בימי אברהם אכתי לא היה חולי בעולם, וכדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב”מ דף פז א) דעד יעקב לא הוה חולשא.

עיין שם.

ולפ”ז א”ש דרק כשיש חולאים צריך ליזהר מדברים המזיקים, אבל כשאין חולאים בעולם לא צריך ליזהר מדברים אלו, דכלל לא הזיק אז.

ודו”ק היטב.

ובסו”ד כותב: וכעת הראה לי ידידי השואל הנ”ל הגרש”ב גנוט שליט”א, שהוציא לאור קונטרס רינת שמואל, ושם (בעמוד 13) הביא קושייתו הנ”ל, ותירוץ מדודו בעל “עבודת משא” שליט”א, דהרמב”ם כתב דבריו לגופי ישראל דוקא, אך אברהם סבר שהינם ערביים (רש”י בראשית י”ח – ד’ בד”ה ורחצו), והרי גופי עכו”ם אינם כגופי ישראל דאוכלים הם שקצים ורמשים, (שבת דף קמ”ה ע”ב), ולכן לא חשש להאכילם מאכלות אלו.

[א”ה זה תמוה מאוד והרמב”ם כתב הכל ע”פ הנסיון שלו שהיה הרופא במדינה בבית המלכות, והרמב”ם כתב עוד כמה ספרי רפואה שלא נתפרסמו בינותינו ואכמ”ל, והרמב”ם לא כתב כן רק לגופי יהודים].

שאלה

ח’ באב תשע”ז

כבוד הרב שליט”א

מבואר במשנה ברורה שאפילו במקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה.

השאלה, אם גם להיתר לעשות מלאכה בדבר האבד אינו רואה סימן ברכה?

בברכה,

יואל

***

תשובה

שלו’ וברכה

אע”פ שמצינו לענין שבת באופנים מסוימים דברים המותרים שאין רואים בהן סימן ברכה מ”מ לענין דבר האבד עי’ במו”ק סו”ס רנא שכתב, ומכאן אתה למד למש”כ עוד הרב הנ”ל (בסק”ד) להכריח כמ”ד מנחה קטנה, אינו מוכרח לגמרי, כי לחנויות המספיקות מאכלים ומשקים, ודאי התירו עד סוף היום כל האפשרי, כדי שלא למנוע מהצריך לכך להכין אז לכבוד השבת מה שחסר לו ולא היה אפשר לו קודם, והחנווני המוכר אותם דברים, אינו מחזר אחר הקונים בעת ההיא, כהאי גוונא אפילו משום העדר סימן ברכה ליכא למיחש, אדרבה תבוא עליו ברכה כדלעיל, ולעולם אימא בפרגמטיא ומלאכה שאינם לצורך השבת, ולא דבר האבד, אינו רואה סימן ברכה באותה שעה עכ”ל.

וכן לענין ת”ב יעוי’ בל’ החיי”א סי’ קלה סט”ו שכתב וז”ל, וכל העושה מלאכה בתשעה באב בקביעות, אינו רואה סימן ברכה, ומלאכת דבר האבד, מותר וכו’ ע”כ.

ומלשונו משמע שכאן בדבר האבד אין חסרון של סי’ ברכה.

בכבוד רב

***

שאלה

שלו’ וברכה למעכת”ר הרה”ג שליט”א

מעשה באדם שעבר דירה לרחוב סמוך, וחלק מהדואר מגיע עדיין לכתובתו הישנה.

א’ השכנים [מהבנין שזה עתה עזב] לוקח את הדואר ומעבירו לתיבת הדואר החדשה של השכן – בכתובת הנוכחית.

האם מלבד מצוות החסד שעושה מקיים גם מצוות השבת אבידה?

תודה רבה וגוט שבת

***

תשובה

בע”ה

‏יום שישי י”ג אלול תשע”ו

שלום וברכה

לכאורה דבר פשוט הוא שמקיים בזה גם מ”ע של השבת אבידה, בפרט שזהו גם השבת אבידה כפשוטו שמציל הדברים מאיבוד, והנה בהרבה מקומות בגמ’ מבואר שכל דבר שמציל מאיבוד מקיים בזה מ”ע של השבת אבידה, וכדאי’ בסנהדרין ע”ג א’ שהחיוב לרפאות חולה נלמד מדין השבת אבידה, יעוי’ להג”ר אשר ווייס שליט”א בספרו מנחת אשר על התורה פ’ כי תצא שהאריך להביא הרבה מקומות שמצינו כן, ולכן לא נאריך בזה כעת, אכן יש להתבונן בזה ב’ דברים, שלכאורה לפום ריהטא אם חסרים ב’ דברים הללו אין קיום מצות השבת אבידה, וכדלהלן:

הנה ראשית כל ידוע מה שחידש הנתיה”מ סי’ קמ”ח סק”א, שבדבר שאין בו שוויות ממונית לסתם בנ”א אין בזה חיוב השבת אבידה, ולמשל מי שמצא ברחוב נעל בודדת או עדשה של משקפים שסתם בנ”א אין להם מה לעשות בזה אין בזה חיוב ששל השבת אבידה, וכמש”כ אאמו”ר הגאון שליט”א בספרו שערי משפט שער אבידה ומציאה, אלא שהוספתי לפני לפני מע”כ אאמו”ר שליט”א שלכאורה יש בזה משום מצוה מכל מקום עכ”פ, משום שלמאבד עצמו יש בזה שוויות, והעתיק כן אאמו”ר שליט”א הדברים לדינא שם, דעכ”פ יש בזה משום ועשית הישר והטוב וכו’.

וכן מבואר בשו”ת בית יצחק אה”ע סי’ פ”ז סק”ז, שכתב לגבי דרכון דמכיון שאין ראוי למכרו אין בזה מצות השבת אבידה.

א”כ אם נניח שחברת החשמל או הטלפון שולחת פרוספקט של חשבון החשמל החודשי, וזה יכול להועיל מאוד לבעלים, משום שאם ישנם תקלות בחשבונית יש לשים לב אליהם [ומשאר הטעמים], ויהודי בעל לב טוב יביא את המכתב אליו הביתה, הרי מכתב זה אינו שוה לבני האדם שום ערך ממוני.

והנה בודאי שרגש האדם נוטה לומר שיהיה חיוב השבת אבידה כל היכא שהשני נפסד מן החפץ שאבד ממנו, אך מצד דין השבת אבידה, כבר בגמ’ ממעטינן כל מה שאינו ממון מהשבת אבידה ואפילו שטרות מכיון שאין גופן ממון.

אכן החזו”א בחו”מ ב”ק סי’ ו’ סק”ג חלק על דברי הנתה”מ, וכן הביא בקונטרס משפט האבדה ועוד שכן דעת הגר”מ פינשטין והגרי”ש אלישיב, וכן דעת האול”צ חו”מ סי’ ד’, שדעת דסגי שלבעלים הוא שוה פרוטה על מנת לחייב בהשבה.

והנה כתב הרמב”ם (הלכות אבידה טו, א): “כל המוצא אבידה, בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן, אם מצאה דרך הנחה, אסור ליגע בה, שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה; ואם יבוא ליטלנה, והיה דבר שאין בו סימן, הרי איבד ממון חברו בידו, שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו; ואם היה דבר שיש לו סימן, הרי זה הטריחן לרדוף אחריה ולתת סימנה.

ולפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה.

ואפילו נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח, הרי זה לא יגע בו” עכ”ל.

לפי דברי הרמב”ם הללו לכאורה בדבר שהוא דרך הינוח אין מצות השבת אבידה, [ולא עיינתי כעת אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, והגרי”י פישר בספר אבן ישראל על הרמב”ם שם נראה דנקט בפשיטות שהוא דין דאורייתא], ולכן אם מוצא דבר שהוא ממש דרך הינוח לכאורה אין חילוק בין אם האדם עצמו הניח או אחר הניח בשבילו, אם הוא יודע שהוא אמור לקחת הדבר, אא”כ ממש לא יודע לבעלים שזה נמצא שם, או שזה עלול לבוא לידי פסידא בכל מקרה שכיח, (כגון שיש במעטפה כסף גלוי שזה עלול להגנב ע”י עו”ש נכריים וכדו’), שבזה יש ג”כ השבת אבידה מהטעם שכבתי למעלה.

אכן יש לדחות דכל דברי הרמב”ם הוא באופן שאין ברור מי הוא הבעלים, ובאופן כזה נמצא שאם הוא מטריח הבעלים לבקש סימנים זה ממש לחינם, משא”כ באופן שברור מי הוא הבעלים והוא הולך בעצמו להביא להם אולי בזה אין טעם הזה.

ומאידך גיסא אפשר דבענינינו א”צ לטעם הזה דבענינינו בלאו הכי אינו אבוד שברור למי נאבד ואין כאן אבידה כלל, אבל היכא שיש צד שיש אבידה שנמצא במקום שאין יודעים של מי זה ע”ז היה מקום לומר שצריך להחזירו וע”ז אמרי’ דמכיון שהוא בדרך הינוח אין כאן אבידה, אבל כאן בלאו הכי אין לזה צורת אבידה.

כמו כן אם תיבת הדואר עצמה היא מקום שהבעלים עובר שם מדי יום יתכן שאין בזה משום השבת אבידה, שהרי הבעלים עצמם עובר שם ויכול ליטול את זה וצ”ע, [והנה ממכתבך נראה שאין תיבת הדואר נעולה, אבל אם תיבת הדואר נעולה אלא שהיהודי יש לו מפתח לפתוח לכאורה בזה אין כאן השבת אבידה].

אכן אמר לי מו”ח הגר”ד בלומנטל שליט”א דהמציאות בכל זה היא שאדם אינו הול לתיבת הדואר של דירתו הקודמת לחפש שם דואר, וממילא הו”ל כאבוד ממנו, כל עוד שאין ידוע שהאדם הולך לחפש דואר.

וראיתי בספר השבת אבידה כהלכתה [פיינהנדלר] פי”ב עמ’ קט”ז, שכתב בשם מו”ר הגרמ”מ קארפ שליט”א וז”ל, המוצא מכתב חתום בידי הדואר יתנו לאדם שאליו מופנה המכתב, ומצוי הדבר שהדוור טועה ומניח בתיבת הדואר של פלוני מכתב המיועד לאחר, וחייב להעביר המכתב למוטב ככל השבת אבדה, ואם אינו מכירו יחזיר לשולח.

אם אין המכתב חתום ע”י הדואר יכניסו בתיבת המכתבים, כדי שיגיע לאדם שאליו מיועד המכתב עכ”ל.

ומה שהזכיר שיש בזה חיוב השבת אבידה כנראה שמדובר באופן שיש כאן שוויות ממונית או אפילו בספק מקרה כזה, ואולי משום דאמרינן שבסתם מכתב יש שוה פרוטה עכ”פ לבעלים, וכדעת הפוסקים דבשו”פ לבעלים סגי כדי לחייב.

לסיכום הדברים יש כאן מצות חסד ואהבת לרעך כמוך, אבל מצות השבת אבידה יש כאן רק אם המכתב שוה פרוטה [ושטרות אינן בכלל השבת אבידה] וי”א דבעינן שיהיה שוה פרוטה בשוק, ודעת רוב האחרונים דסגי ששוה פרוטה לבעלים כדי לחייב במצות השבת אבידה, ורק אם זה אבוד מן הבעלים, ולא אם הבעלים אמור לבוא לקחת או שיודע שזה כאן.

שבת שלום

***

בס”ד

לגרע”מ סילבר שליט”א

שבו”ט וכט”ס

ברשותו, הנה שאלה הלכה למעשה:

כאשר יהודי שוכר נכרי בש”ק שימכור עבורו מאכל ומשקה וירשום כל מי שקנה, נהי דעבר בזה אאיסור הנאה ממלאכת נכרי, מ”מ השאלה היא כלפי הישראל שקונה ממנו האם יש בזה משום לפני עור?

דלכאורה תליא בשאלה האם האיסור של הישראל ששכר לנכרי הוא בעצם השכירות או שמא בכל רישום ורישום שיעשה הנכרי יהיה בזה איסור כלפי המשלח.

אם האיסור הוא כללי – ממילא הקונה אינו מוסיף דבר במה שקנה ואינו גורם להחמרת האיסור של הבעה”ב, ואולם אם האיסור בכל מלאכה ומלאכה, נמצא דמכשיל את הבעה”ב במה שמזמין מאכל והנכרי רושם.

אודה אם יוכל לציין מ”מ

יישר כח גדול וברכה עד בלי די להגדיל תורה ולהאדירה,

יהודה

***

תשובה

בע”ה ‏יום ראשון ט”ו אלול תשע”ו

לכבוד הרה”ג יהודה משה שליט”א

שלום וברכה

הנה אמנם קי”ל דאין שליחות לגוי, והיה מקום לומר דאין הגוי ידא אריכתא של הישראל, אמנם מסברא נראה דבכל מלאכה שהוא עושה עובר המשלח על איסור, דהנה כתב בשו”ע או”ח סי’ רמג ס”א וז”ל, לא ישכיר אדם מרחץ שלו לכותי, מפני שנקרא על שמו, וכותי זה עושה מלאכה בו בשבת, דסתם מרחץ לאו לאריסותא (פירוש אריס הוא העובד ליקח חלק ממה שישביח לבעליו) עביד, ואמרי שכל הריוח של ישראל ושכר את הכותי בכך וכך ליום, ונמצא הכותי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל, וכתב עלה במשנה ברורה שם ס”ק ה’ וז”ל, וזהו איסור גמור כמו שאמרו בכמה מקומות דאמירה לא”י שבות ואסמכוהו אקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם ולא כתיב לא תעשה לרמז דאפילו ע”י אחרים לא יעשה ואפילו כשעושה בעצמו מלאכה של ישראל בשבילו ג”כ צריך למחות בידו עכ”ל.

ומבואר מדברי השו”ע והמ”ב שהאיסור הוא מה שעובר הגוי בעצם על מלאכת שבת בזה עובר הישראל את האיסור.

ובשעה”צ שם ציין למה שכתב בבית יוסף סו”ס רמ”ד וז”ל, כתב סמ”ג במצוות לא תעשה סימן ע”ה (כד ריש ע”ד) תניא במכילתא (בא פרשה ט) כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה הגוי מלאכתך משמע מכאן שאסור לישראל להניח לגוי לעשות מלאכתו בין ביום טוב בין בשבת דאורייתא אבל אם מסר לו הישראל [המלאכה] מערב שבת מותר ובלבד שיהיה בביתו של גוי כאשר ביארנו בהלכות שבת (יט ע”ג) אמנם י”ל שהיא אסמכתא בעלמא שאם היתה מן התורה לא היו חכמים מתירין לעשותה אף בביתו של גוי ואף (חסרה מעשה) [מסרה מע”ש] ולשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהיא דרשה גמורה ע”כ.

ומ”מ לפי מה שדרשו מן המכילתא באסמכתא נראה דס”ל לרבנן לאסור כל מה שעושה הגוי עכ”פ בצוואת הישראל, וזהו צורת האיסור של אמירה לנכרי, דכל מעשה שהוא עושה בעצם הוא אופן עשיית האיסור של הישראל.

ויש עוד מקום לאסור מצד הדין שהישראל נהנה ממעשה שבת, והרי מסתמא כל החשבונות רשומים במערכת הממוחשבת כדרך המסחר בזמנינו, ואם הבעה”ב הישראל צריך יוכל מיד לראות את החשבונות מכל מחשב, ובכה”ג שהבעה”ב צריך גם אם אין כאן איסור מעשה שבת יש איסור מלאכה, והרי הוא מכשיל את בהעה”ב.

וגם אם כל המסחר הוא רק בדף ועט בלבד, מ”מ אם בעה”ב צריך לראות הדברים הרי הבעה”ב יעבור על איסור שטרי הדיוטות, עי’ במשנה ברורה סימן שכג ס”ק כ וז”ל, מה שנוהגין שכותבין מע”ש פלוני הניח כך וכך מעות ופלוני כך וכך ולמחר בשבת כשנותן היין לוקח המוכר מחט ועושה נקבים בנייר כמנין היין שלוקח אסור לעשות כן דהא אסור להסתכל באותו כתב שכתב בו סכום המעות דהוי שטרי הדיוטות עכ”ל.

אכן לפעמים לא יהיה איסור אמירה לעכו”ם באופנים מסוימים, ועי’ סי’ רנ”ב סעיפים ד’ ה’, וכתב בשו”ע או”ח סי’ רמה ס”ה וז”ל, מותר לישראל ליתן סחורה לא”י למכור, אם קצץ לו שכר, ובלבד שלא יאמר לו מכור בשבת, עי”ש כל פרטי הדינים בשו”ע ובמ”ב.

וראה מה שכתב בשו”ת נודע ביהודה מהדו”ת או”ח סי’ כ”ט וז”ל, מכתבם הטהור כו’ ועל אודות שאלתם במה שנוגע לדינא הנאני מאוד שנותנים לב להנצל מאיסור שבות.

והנה לא רציתי לאחר התשובה כלל כי רצוני להקדים להורותם הדרך להצילם מהשגגה שהיה להם עד הנה כי המה באו לשאול על להבא ובאמת גם לשעבר אף שהיה החנות ברחוב הנכרים ונכרי יושב בתוכה מכל מקום לפי הנראה ממכתבם הנכרי הזה שכיר הוא מכבודם הרמה והמה נותנים שכר ידוע כך וכך לשבוע או כך וכך לשנה וא”כ אין להנכרי שום נפקותא אם יזדמן קונה או לא בין כך ובין כך הוא נוטל שכרו ודבר זה אסור שא”כ מה שמוכר הנכרי בשבת עושה רק לטובת ישראל וכו’ ובסוף התשובה שם סיים וכתב, אני אומר שהחנות שיושיבו בה את הנכרי ישכירו החנות עצמה להנכרי ואז הנכרי כי מעייל הסחורה לביתו מעייל דשכירות ליומא ממכר הוא וגם יעשו עמו שחוץ משכרו יקח מכל אלף או מכל ככר פרוטה או כפי רצונם והנכרי ישב לבדו בחנות ואפילו בימות החול לא ישב שום יהודי עמו לסייע לו במכירה ואז אני מתיר להם עכ”ל, וציין ג”כ שהוא להלכה ולא למעשה, עי”ש כל אריכות דבריו.

אכן בזמנינו התנאים על העסקים בשבת לגבי השותפות עם הגוי אינם ברורים דיים להיתר, ועי’ שו”ת שבט הלוי ח”ג סי’ כ”ג, ואולי בענינינו יש יותר להקל מכיון שהתנאי אינו קולא עבור מפעיל העסק שהוא בלאו הכי עובר איסורים מדאורייתא ואינו שומר תו”מ כפי הנראה מן השאלה, וזה יהיה תועלת להצילו מאיסורא רבא, ואולי אגב זה יועיל ג”כ להתיר עבור הקונה שהאיסור קיל מגבי המוכר.

וז”ל השבט הלוי הנ”ל, וחלק זה הוא מה שגדולי עולם התרחקו כ”כ ממנו להתיר חלק מ”ע וזלזול שבת קודש, ובאמת קשה לי להזדקק לזה, דלבי אומר לי דכל מה שהתירו משום הפסד היינו שאם יפסיד ישבור מטה לחם שלו או כיו”ב הפסד הניכר לפרנסתו, אבל מה שעושים כמה עשירים כהיום שיש להם עשרות עסקים ושותפות כאלה אף על פי שהם כבר גבירים גדולים בעמם כידוע אלא שרוצים להרבות הונם מאד ומכניסים עצמם כל פעם לעוד עסק גדול מזה, שגורם להם לנגוע בש”ק צפור נפשם של ישראל, ורוצים להשתמש בהיתר הפסד מרובה, כזה בעניותי מעולם לא נכנס במה שהתירו באו”ח שם סו”ס רמ”ד, ובדוק ומנוסה שכל אלו שמחפשים להם היתר בנוגע לשבת בתחילתן מתחרטין בסופן, כאשר הי’ גם עובדא אצלי עם אחד הגבירים בעמו ידיד שלי שיצא נקי מנכסיו עי”ז ר”ל עכ”ל, ועי”ש בפנים דבריו מה דמסיק, כי אני לא העתקתי אלא מקצת מן הנוגע לי ולא כל שיטתו.

ועוד אביא בזה מה שכתב האג”מ או”ח ח”ד סי’ נ”ה וז”ל, הנה בדבר לעשות שטרי מכירה בשביל היתר עבודה בשבת אין דעתי נוחה מזה אף כשהייתי ביוראפ [-באירופה] כי הערמה גדולה מזה וגם ברוב הפעמים הוא שלא כדין דהא עכ”פ נשכר משבת באופן שאין הנכרי שייך שיעשה אדעתא דנפשיה ועושה באמת רק אדעתא דבעה”ב להרוחה שלהם שזה באמת אסור, וכ”ש במדינתנו כאן ששמירת שבת בעוה”ר אינו כראוי ויש הרבה פרוצים, ואם יתירו ב”ד מכירה לנכרי יתחלל השבת בפרהסיא שיתלו להקל כו”ע וישבו בחנויות להערים שישב שם רק להשגחה וכו’, עי”ש במה דמסיק למעשה.

והנה כל מה ששייך למיחת לדון בכל נושא זה הוא רק מצד האיסור של לפני עיור שמכשיל את בעה”ב, אבל גם בלאו הכי כשהולך לקנות בשבת אפילו בהקפה צריך להקפיד על כל הדינים הנוהגין בזה, כמו שכתב בשו”ע או”ח סי’ שכ”ג ס”ד וז”ל, מותר לומר לחנוני תן לי ד’ ביצים וה’ רמונים, ובלבד שלא יזכיר לו שם דמים ולא סכום מדה ולא סכום מנין, לומר הרי שיש לך בידי חמשים אגוזים תן לי חמשים אחרים והרי יש לך בידי מאה.

וכתב הרמ”א הגה: וכן בסכום דמים אינו אסור אלא בכה”ג שאומר: תן לי בכך וכך דמים ויהיה לך בידי כך וכך, אבל בלאו הכי, שרי.

וכן בסכום מדה, דוקא בכה”ג אסור, אבל בלאו הכי, שרי.

ואף על גב דאסור להזכיר דמים כלל, היינו בדבר שאין מקחו ידוע אבל בדבר שידוע רק שאומר לו כמה צריך, שרי אם לא שמזכיר לו סכום (א”ז והג”א פ’ אין צדין) ואף על גב שיש מחמירין בדבר זה, כבר פשט המנהג במדינות אלו להקל, וכסברא הנזכרת עכ”ל.

וכתב במשנה ברורה שם ס”ק יז וז”ל, וכן בסכום מדה וכו’ – ר”ל דוקא סכום מדה שעושה עמו חשבון הכולל גם ממדותיו שנתחייב לו מכבר אבל שם מדה בעלמא ס”ל להג”ה דמותר למדכר דהא שהזכיר מדה הוא רק לסימנא בעלמא להודיע לו כמה הוא צריך ולא שימדדו דוקא והא דאסר בגמרא להזכיר שם מדה היינו בדבר שאין העולם רגילים למדוד אותו במדה שאז אין אומרים דלסימנא בעלמא נקטיה והמחבר לעיל דלא חילק בזה ס”ל דבכל גוונא אסור גם בזה עכ”ל.

לסיכום כל הדברים, בענין המדובר לקנות מגוי שמוכר בשבת בשליחות הישראל לכאורה יש חששות לאסור וכמו שנתבאר, ומ”מ יוכל בדוחק לבוא לאיזה היתר ע”י מתן שטר עסקא ע”י כשרות מוסמכת בתנאי שגם בעה”ב לא יעיין בדברים בשבת [ועכ”פ אם תהיה מציאות שניתן יהיה לתלות שאינו מעיין בזה לכאורה ג”כ יש להתיר ואכמ”ל], וכמו כן יש להקפיד על דיני מכירה בשבת.

[וכן יש להקפיד רק לקנות דבר שיש בו צורך שבת].

***

שאלה

למה ומדוע נוהגים לומר בהבדלה במוצ”ש כל הציבור ליהודים היתה אורה ושמחה וכו’.

נשמח לתשובה

***

תשובה

לכבוד מע”כ שיחי’

שלום רב

אומרים זה לסימן טוב כמבואר ברמ”א או”ח סי’ רצ”ו ס”א, מאותו הטעם שאומרים שאר הפסוקים במוצא”ש כמבואר שם, וכמש”כ בדרכי משה שם סק”א וז”ל, ונהגו עכשיו לומר הנה אל ישועתי וגו’ (ישעיה י”ב ב’), כוס ישועות אשא וגו’ (תהלים קט”ז י”ג), ליהודים היתה אורה וגו’ (אסתר ח’ ט”ז), והכל לסימן טוב ואין חובה בדבר עכ”ל.

וכ”כ הלבוש מנהג זה, וע”ש מה שכתב על מנהג זה: ‘ולולי המנהג מפורסם כל כך, הייתי אומר שטוב יותר לומר ראשונה כוס ישועות אשא, ואח”כ הנה אל ישועתי, ואח”כ ליהודים היתה אורה, כי היה נראה לי המנהג באלו הפסוקים שהם כולם לסימן ברכה והם כנגד השלשה ברכות הראשונות של הבדלה, דהיינו כוס ישועות אשא כנגד ברכת הכוס שהוא בורא פרי הגפן.

והנה אל ישועתי וגו’ כנגד ברכת הבשמים שבאים להשיב הנפש יתירה שהיתה בשבת כמו שיתבאר בסימן שאחר זה, כי עליו שייך לומר הנה אל ישועתי, וגו’ שיבטח בו יתברך שיושיעהו בהשבת הנפש בצירוף שאר ישועות אשר יבטח בו יתברך, ופסוק ליהודים היתה אורה כנגד ברכת הנר, אלא שהעולם נוהגין לומר כוס ישועות לאחר הנה אל ישועתי, ויש סומכין אותו לברכת בורא פרי הגפן.

ונוסח המחזור ויטרי (חלק א’ סימן קן) שונה קצת מהנוסח הנ”ל, כיעו”ש.

ובספר המנהיג (הלכות שבת עב) כתב, שמנהג ספרד לומר זמירות לפני ההבדלה וכו’, ויש לו סמך בירושלמי בפרק אין עומדין.

ע”ש.

וזהו ג”כ הטעם שאומרים כל ויתן לך במוצ”ש לסימן טוב, כמש”כ הטור, ועי’ בזוה”ק בהקדמה סי’ ח’.

ויעוי’ בערוך השלחן סי’ רצ”ו ס”ח שכתב בבהכ”נ מתחילין מברכת בפה”ג וכל בעה”ב בביתו מתחילין בפסוקים לסימן טוב והצלחה הנה אל ישועתי ושאבתם מים בששון לד’ הישועה ד’ צבאות עמנו ויש מוסיפין גם ד’ צבאות אשרי אדם ד’ הושיעה ליהודים היתה אורה ומסיימין כן תהיה לנו ואומרים כוס ישועות אשא ולמה אין אומרים אותם בבהכ”נ כדי ללמד לההמון שאין זה מהבדלה ועוד דכיון דאמרו מקודם ויתן לך הרי כבר אמרו הרבה פסוקים לסימן טוב עכ”ל.

ומבואר דאם כבר אמרו שם ויתן לך א”צ לומר אלו הפסוקים, ועוד מבואר בדבריו מקור לאמירת כן תהיה לנו.

ובפסקי תשובות אות ו’ הביא מליקוטי מהרי”ח את המנהג שהשומעים אומרים ליהודים היתה אורה, כמו שנהגו הרבה היום, וע”ש עוד מנהגים שהביא (ועי’ בכתב עת זכור לאברהם חולון, תשנ”ז – תשנ”ח, במאמר סדר ומנהגי ההבדלה אות י”ג, בית אהרן וישראל קי”ב, תשס”ד).

ויתכן הטעם שהציבור אומרים ליהודים ולא הפסוקים האחרים משום ש’ליהודים’ קאי על הקהל, שלהקהל היתה אורה ושמחה וגו’, משא”כ כוס ישועות אשא קאי על המברך, וכן שאר הפסוקים נאמרו בל’ יחיד, ולא בל’ רבים, ולא יאה לאומרן בציבור יחד, ומ”מ הוא מוציאם בשאר הפסוקים הללו.

(עוד יש לציין שהר”צ הכהן מלובלין בכמה מקומות נחית לענין זה שאומרים בהבדלה ליהודים וגו’, ראה פרי צדיק כי תשא אות ט’, פ’ זכור אות י”ג, קדושים אות י”ד).

בכבוד רב

***

שאלה

לכבוד מו”ר הרה”ג שליט”א

שלום וברכה

נקטיה לכובסיה כו’ עיין רש”י דכל דבר התלוי במחובר מיקרי כובסא, והביא ראיה מהגמרא במסכת מכות.

ויל”ע מדוע לא הביא ראיה מגמרא שבת סז, ובאמת ברש”י במסכת בבא מציעא דף קא: הביא הגמרא במסכת שבת.

ועיין גליוני הש”ס.

וצע”ק.

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

בשם הגר”א או מהר”ח דוולוז’ין הובא, שדרכו של רש”י לפרש לפעמים כך ולפעמים כך, ולא האריך לכתוב במקום א’ ב’ פירושים, וא”כ כ”ש שלא היה לו להאריך לכתוב במקו”א ב’ ראיות.

***

מכתב שקבלתי מהרב יהודה שורץ שליט”א עורך גליון יין ישן וגליון הידעת

מש”ה אמת ותורתו אמת, השלום והברכה

א.

במה שדן מעכ”ת בקובץ הראשון ששלח אלי סימן יא אי מחנה ישראל חשיב מוקף מחיצות או לא.

אציין מש”כ במצפה איתן (הובא בילקוט מפרשים עוז והדר שבת ו, ב) על דברי הגמ’ בשבת שם כאן בזמן שישראל שרוין במדבר, וכתב ואע”ג דמאי דהוה הוה וכדפריך ביומא (דף ה) גבי כיצד הלבישן י”ל דנ”מ אם ילכו בזמן הזה במדבר שיירא גדולה כמו שהיו ישראל במדבר יהיה גם בזמן הזה רה”ר וכה”ג איתא בחגיגה (דף ו) וברא”ש פ”ק דחולין (סי’ כ”ג) ובפי’ המשנה להרמב”ם שלהי נזיר והפמ”ג בא”ח ס”ס שמ”ה ע”ש הביא פי’ להיפך דבזמן שהיו ישראל במדבר היה רה”י משום שהיה אז מצמיח ולא היה רשות להלך וברייתא דחשיב מדבר איירי בזמן הזה, ומיהו נראה דדוקא חוץ מחנה ישראל קאמר אבל בתוך המחנה גופה מקום הילוכן היה רה”ר לכ”ע כדמוכח בכ”ד לעיל (ה) לקמן (פ”ז ע”ב צו ע”ב צח ע”א) עירובין (יז ע”ב).

ב.

במה שהאריך שם בסי’ עד ע”ד שקרא למנשה איש טרם שמלאו לו י”ג שנה, אפשר ששייך לומר בזה עפ”י מש”כ במקום אחר דהנה איתא בטור חו”מ (הלכות דיינים, סעיף ז), שקטן פסול לדון.

וי”א שאינו ראוי לדון עד שיהיה בן י”ח שנה והביא ב’ שערות, מהא דאמר שמואל (שבת נו, א) שכל דין שדן יאשיהו מבן שמנה שנים עד בן י”ח החזיר לבעליו.

אבל בירושלמי מוכח, דמן י”ג שנה ומעלה ראוי לדון ואפילו לא הביא שתי שערות.

והיינו לדיני ממונות, אבל לדון דיני נפשות הביא בפרישה שם מהירושלמי דבעי שיהא בן כ’ שנה ושיהא לו שתי שערות, יעו”ש.

עפי”ז הקשה האדמו”ר מצאנז (בפלפול ליל שב”ק, פרשת שמיני, תשע”ג) היאך דן משה את המצרי להריגה, הרי באותה שעה לא היה ראוי לדון, שהרי עדיין לא היה בן עשרים שנה, כדאיתא ברמב”ן (שמות ב, כג) וז”ל: “ויגדל משה ויצא אל אחיו, שהיה זה מיד כאשר גדל ועמד על דעתו, והגידו לו כי הוא יהודי, ונכסף לראות סבלות אחיו ועמלם ולחצם, וביום ההוא שיצא הכה את המצרי, וביום השני הלשינו עליו וברח הנה היה כבן שתים עשרה שנה, כאשר הזכירו רבותינו (שמו”ר א ה), ועל כל פנים לא הגיע לעשרים”, עכל”ק.

ועיין במדרש תנחומא (שמות, סוס”ח), שבשעה שנצו אותן שני אנשים עבריים.

א”ל אחד מהם מי שמך לאיש ועדיין אין אתה איש, מלמד שהיה פחות מבן עשרים.

ותירץ, דהא דאמרינן דאין לדון בדיני נפשות לפחות מבן כ’ היינו בסתמא דאינשי, וכעין דאמרינן דאינו נקרא גדול עד בן י”ג (עי’ רש”י נזיר כט, ב).

והיינו משום דבדרך כלל בזמנים הללו בא לכלל דעת שלימה להתחייב במצוות ושיהא בכוחו לדון דיני נפשות.

אבל כד חזינן יניק וחכים טובא שחריף בדעתו כגדול בשנים, או אז שפיר נידון כגדול.

ועיין מש”כ בספר בנין אריאל (פרשת וישב), דהשבטים דנו את יוסף למיתה על דיבה שהוציא עליהם, דאע”פ שלא היה עליו חיוב בדיני אדם, סברו דבגין דיבורו לשה”ר נתחייב מיתה בידי שמים [עפ”י מה דאיתא במסכת ערכין (טו, ב) סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוה”ק, שנאמר (תהלים יב, ד) יכרת ה’ וגו’], שוב רשאים לגרום לו מיתה או למכרו לעבד, דגברא קטילא קטלי.

ואע”פ דאין בית דין של מעלה דנין אלא מבן עשרים שנה [כדאיתא בשבת (פט, ב) דל עשרים דלא ענשת עלייהו], ויוסף בן שבע עשרה שנה היה, מ”מ כיון דיוסף בר חכים היה ומיושב בדעתו ושכלו, שפיר נידון כגדול, יעו”ש.

וכבר מבואר כן במזרחי (פרשת וישב), במה שנענשו ער ואונן בידי שמים, דאע”ג שלא היו בני כ’, מ”מ כיון שהיו חריפי דעת, שפיר נענשו, עיי”ש.

עד”ז ביאר בספה”ק ישמח משה (פרשת ויקרא), הא דאיתא במסכת ברכות (לא, ב) עה”פ (שמואל-א א, כה) וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי, משום דוישחטו את הפר.

אלא עלי אמר זילו קראו לכהן למשחט, כיון דקא חזי דמהדרי בתר כהן, אמר להו שמואל למה לכו, הא שחיטה בזר כשרה.

אמר ליה עלי, מנא לך הא.

אמר שמואל, דכתיב (ויקרא א, ה) והקריבו בני אהרן הכהנים, מקבלה ואילך מצות כהונה.

א”ל מימר שפיר קאמרת, מיהו מורה הלכה בפני רבך את, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.

אתי חנה וקא צווחא קמיה וכו’, אל הנער הזה התפללתי (שמואל-א א, כו).

ודקדקו המפרשים, דלמה לו לומר מימר שפיר קאמרת, לא היו לו לומר רק מורה הלכה בפני רבך את.

והנה לקושיא זו יש לומר, דהא ידוע דקטן אין מענשין אותו בבית דין שלמטה עד י”ג שנים ויום אחד, ובבית דין שלמעלה עד כ’ שנים, ושמואל קטן הוי, דהיה תיכף כאשר גמלתו, ואיך יענשהו במיתה בידי שמים.

אך כל עיקר טעמו של דבר משום דקטן אין בו דעת, ואם כן יוסיף דעת יוסיף מכאוב.

וראיה לזה דבחכם ביותר הוי בר עונשין לפי חכמתו, מהא דמסכת חגיגה (יג, א) בהאי ינוקא דנפק אש מחשמל ושרפתו, וכן מצינו בזוהר הק’ (ח”ג קעא, א) בהאי ינוקא שדנו אותו על דכסיף לרביה בקושיות, והבן.

והיינו דאמר עלי מימר שפיר קאמרת, מיהו לפי זה דחריף אתה, אם כן מורה הלכה בפני רבך את, דהא אתה בר עונשין לפי חכמתך הגדולה, עכתו”ד.

ולפי”ז כ”ש וק”ו במשה רבנו ע”ה, שעוד מינקותו כתיב ביה (שמות ב, ב) ותרא אותו כי טוב הוא, ודרשו חז”ל (שמו”ר פרק א, אות כ) שנתמלא הבית כולו אורה, ובעודו צעיר לימים כבר היה מפולפל ובקי בכל חדרי תורה, בוודאי דשפיר היה יכול לדון ולהורות אפילו בדיני נפשות, ושפיר דן את המצרי להריגה מתורת בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין.

אולם עדיין יל”ב דהיאך נימא דכאשר הקטן חריף בשכלו, נחשב כגדול בשנים אפילו בקטנותו, הרי בכל דיני התורה רק מבן י”ג נחשב לגדול, ומהיכי תיתי לומר דתלוי בהשגת הדעת וחריפות השכל לומר דביניק וחכים נידון כגדול.

אכן אי נימא דבדיני התורה אזלינן בתר טעמא דמילתא, י”ל דכיון דהטעם דאין הקטן יכול לדון וכן מה דפטור מן העונשין הוא משום דירדה תורה לסוף דעתו של אדם, דבעוד לא מלאו לו השנים לא נתיישבה דעתו עדיין [כעין שאמרו (יבמות לג, ב) פיתוי קטנה אונס הוא], לכך לגבי דיני נפשות החמורים דבעי ישוב הדעת גדולה, צריך שיהא מיושב ביותר בדעת שלימה, שזה רק בבן עשרים.

ובאשר לכך, בגווני דחזינן קטן פחות מבן י”ג שדעתו שלימה ומיושבת לחלוטין כבן י”ג, שפיר נידון כגדול.

אמנם באנו בזה לפלוגתא דתנאי אי דרשינן טעמא דקרא (שם כג, א ועוד).

דתינח אי דרשינן טעמא דקרא, שפיר י”ל דזיל בתר טעמא וכל שהוא חכים טפי לגדול יחשב, משא”כ אי לא דרשינן טעמא דקרא, מהיכי תיתי לן לחלק בין קטן זה לקטן אחר וכל שלא מלאו שניו נידון כקטן, עכתוד”ק של כ”ק מרן אדמו”ר מצאנז שליט”א.

ועכ”פ לפי”ז אפשר שלגבי מנשה קרי ליה איש עוד טרם שמלאו לו י”ג שנה דאפשר שהיתה דעתו שלימה ומיושבת לחלוטין כבן י”ג, וע”כ שפיר נקרא איש.

ג.

עוד שם בסי’ פב בענין מטהו של משה, אציין עוד בזה מש”כ בעבר

[והריני מוסר הכא מודעא שרוב הדברים שנביא להלן, הם פרי עמלו של הרה”ג רבי יצחק אייזיק אונגאר שליט”א מחו”ר כולל צאנז י-ם, ועל כך תשואות חן חן לו], איתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק לט) וז”ל: “ר’ לוי אומר, אותו המטה שהיה לו למשה רבינו נברא בין השמשות ונמסר לאדם הראשון מגן עדן, ואדם מסרו לחנוך, וחנוך מסרו לנח, ונח לשם, ושם מסרו לאברהם ואברהם ליצחק, ויצחק ליעקב ויעקב הוריד אותו למצרים ומסרו ליוסף בנו”.

“כשמת יוסף ושללו ביתו, נתנה בפלטרין של פרעה, והיה יתרו אחד מחרטומי מצרים וראה את המטה ואת האותות אשר עליו, וחמד אותו בליבו ולקחו והביאו ונטעו בתוך הגן של ביתו, ולא היה אדם יכול לקרב אליו עוד.

כשבא משה לתוך ביתו, נכנס לגן ביתו של יתרו וראה את המטה וקרא את האותות אשר עליו ושלף ידו ולקחו, וראה יתרו למשה ואמר זה עתיד לגאול את ישראל ממצרים, לפיכך נתן לו את צפורה בתו לאשה, שנאמר (שמות ב, כא) ויואל משה לשבת את האיש”, עכ”ל.

וכעי”ז מבואר בילקוט שמעוני (פרשת שמות, רמז קסב) וז”ל: “וירד האיש משה אל גינת רעואל אשר אחרי הבית, ויתפלל אל אלוקיו אשר עשה איתו נפלאות רבות.

ויהי בהתפללו, ויבט בצידו, והנה מטה ספיר מוצב ארצה והוא נטוע בתוך הגינה.

ויקרב אל המטה, והנה חקוק בו שם ה’ אלוקים צבאו-ת כתוב ומפורש על המטה, ויקרא בו, ויתלשהו כהיתלש עץ יער מסובכו, ויהי למטה בכפו.

הוא המטה הנברא בתבל מפעלות אלוקים אחרי בוראו שמים וארץ וכל צבאם, ימים ונהרות וכל דגתם.

ויהי בהיגרש אדם מגן עדן ויקח את המטה בידו ויצא ויעבוד את האדמה אשר לוקח משם, ויגיע המטה עד נח, ויותר אל שם ואל תולדותיו, עד הגעתו אל ידי אברהם העברי, ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, גם את מטה האותיות ירוש ירש”.

“ויהי כברוח יעקב פדנה ארם ויקחהו בידו.

ובבואו אל יצחק אביו בארה שבע נטוש לא נטשו.

וברדתו מצרימה לקחו בידו ויתנהו אל יוסף שכם אחד על אחיו, כי באמצו לקחו יעקב מיד עשו אבי אדום.

ויהי אחרי מות יוסף, וישבו שרי מצרים בית יוסף.

ויגיע המטה אל יד רעואל המדיני, ובעת צאתו ממצרים לקחו בידו ויטעהו בתוך גינתו, ויבחנו כל גיבורי קיני לתלשו בבקשם לקחת צפורה בתו ולא יכלו.

וישאר בתוך הגן עד בא אשר לו המשפט ויקחהו.

ויהי כראות רעואל את המטה בידו ויתמה על ככה, ויתן רעואל צפורה בתו למשה”, ע”כ.

ועוד שנינו במדרש (במדבר רבה, פרשה יח, סימן כג) על מה שאמרה תורה (במדבר יז, כג) שכל אחד מהשבטים הניח מטהו בתוך אוהל מועד ופרח מטה אהרן, שנחלקו בזה איזה מטה היה מטה אהרן, וז”ל שם: “ומטה אהרן, יש אומרים הוא המטה שהיה ביד יהודה, שנאמר (בראשית לח, יח) ומטך אשר בידך.

וי”א הוא המטה שהיה ביד משה ומעצמו פרח, שנאמר והנה פרח מטה אהרן.

ואית דאמרי נטל משה קורה אחת וחתכה לשנים עשר נסרים ואומר להם כולכם מקורה אחת טלו מקלכם.

ועל מה עשה, (משלי כ, ג) כבוד לאיש שבת מריב וכל אויל יתגלע, שלא יאמרו מקלו היה לח והפריח.

וגזר הקב”ה על המקל ונמצא עליו שם המפורש שהיה בציץ, שנאמר (במדבר יז, כג) ויוצא פרח ויצץ ציץ והפריח בו בלילה, ועשה פרי ויגמול שקדים, גמל לכל מי שהיה שוקד על שבטו של לוי.

ולמה שקדים ולא רימונים ולא אגוזים, לפי שנמשלו ישראל בהם.

ואותו המטה היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב ביהמ”ק ונגנז, ואותו המטה עתיד להיות ביד מלך המשיח במהרה בימינו, שנאמר (תהלים קי, ב) מטה עוזך ישלח ה’ מציון, רדה בקרב אויביך”.

ולפי דברי המדרש נמצא שהמטה שהיה ביד יהודה אינו המטה שהיה אצל משה רבינו, אלא היו שני מטות נפרדים, ובעניין מטה אהרן נחלקו הדעות אם היה של יהודה או של משה רבינו.

אבל בילקוט שמעוני (פרשת חוקת, רמז תשסג) כתב: “קח את המטה, זה שאמר הכתוב (תהלים קי, ב) מטה עוזך ישלח ה’ מציון.

זה המטה שהיה ביד יעקב אבינו, שנאמר (בראשית לב, יא) כי במקלי עברתי.

והוא המטה שהיה ביד יהודה, שנאמר (שם לח, יח) חותמך ופתילך ומטך אשר בידך.

והוא היה ביד משה, שנאמר (שמות ד, יז) ואת המטה הזה תיקח בידך.

הוא היה ביד אהרן, שנאמר (שם ז, י) וישלך אהרן את מטהו.

והוא היה ביד דוד, שנאמר (שמו”א יז, מ) ויקח מקלו בידו.

והוא היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב בית המקדש.

וכן עתיד אותו המטה לימסר למלך המשיח, וכן עתיד לרדות בו את אומות העולם.

לכך נאמר מטה עוזך ישלח ה’ מציון”, עכ”ל.

אמור מעתה, שהמטה שהיה ביד משה רבינו הוא המטה שהיה ביד יעקב אבינו וכן היה ברשות יהודה, ובזה המטה יגאל אותנו משיח צדקנו במהרה בימינו.

והנה יש לחקור היכן טמון המטה הזה, שהוא מוכן ומזומן למלך המשיח.

ולכך נקדים דבר נפלא דאיתא במדרש זרובבל [שהוא מוסמך מהקדמונים, וגם הרה”ק רבי חיים ויטאל זי”ע בספרו עץ הדעת טוב עה”ת (פרשת ויחי) מביא ממנו].

וזה לשון המדרש: “ואני זרובבל שאלתי לשר צבא ה’ על אודות אותות הקץ.

ויאמר אל מטה ישועות יתן ה’ לחפצי בה אם מנחם בן עמיאל.

והמטה הוא שוהם הוא הגנוז ברקת עיר נפתלי.

והוא המטה אשר נתן ה’ לאדם ולנח ולשם, לאברהם וליצחק ויעקב ויוסף, למשה ואהרן, ליהושע ולדוד המלך.

ומשום יוציאהו אליהו ויתנו לאדם שמו נחמיה בן חושיאל בן אפרים בן יוסף, והוא יביאנו אל חפצי בה אם מנחם בן עמיאל”, ע”כ.

והנה רקת עיר נפתלי הוא עיה”ק טבריה, וכדאיתא בגמרא (מגילה ו, א).

הוי אומר, המטה של מלך המשיח גנוז כעת בעיה”ק טבריה, ואליהו הנביא יבוא ויוציאהו משם.

ויהיו הדברים תואמים למה דאיתא במסכת ראש השנה (לא, ב) שמשם עתידין ליגאל.

וכן מבואר במדרש (ילקו”ש, בראשית, רמז קסא) שטבריה משלמת למשיח, וכיון שביאת המשיח תתחיל בטבריה, לכן דווקא שם טמון מטהו של מלך המשיח, במקום שיתגלה במהרה בימינו, עד כאן דברי הרב.

בברכה מרובה

{לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א
הנה כתב הרמב”ם באגרת תחית המתים}: {וראינו כל הדרשות וההגדות אשר קבצן.

וידוע אצל כל אדם, שאין המבוקש מן החכמים ספור הדרשות והמעשים ההם הנפלאים בלשונם, כמו שידרשום הנשים בבית האבל קצתן לקצתן, אבל המבוקש מהם לבאר עניניהם עד שיאותו למושכל או יקרבו אליו}.

{וכתב עוד שם}:

{השתדלותנו והשתדלות כל איש מהיחידים חלוף השתדלות ההמון, שהמון אנשי התורה הנאהב שבדברים להם והערב לסכלותם שישימו התורה והשכל שני קצוות סותרים, ויוציאו כל דבר נבדל ומופרש מן המושכל ויאמרו שהוא מופת, ויברחו מהיות דבר על מנהג הטבע, לא במה שיסופר ממה שעבר, ולא במה שיראה מזמן העומד, ולא במה שיאמר שיארע לעתיד.

ואנחנו נשתדל לקבץ בין התורה והמושכל, וננהיג הדברים על סדר טבעי אפשר בכל זה, אלא מה שהתבאר בו שהוא מופת ולא יתכן לפרש כלל, אז נצטרך לומר שהוא מופת, עכל”ק}.

{והשאלה: כיצד באמת עלינו לפרש את הדברים, הרי ישנו מושג שאומר אין מקרא יוצא מידי פשוטו וכן מצינו שהתורה נדרשת דרך פרד”ס.

וכי אי אפשר לומר שהסיפורים המופלאים המובאים בחז”ל ארעו במציאות}?

{אשמח לקבל את תשובתכם}

(מהרה”ג יהודה שווארץ)

תשובה

בס”ד

‏ה’ תמוז תשע”ו

לכבוד הג”ר יהודה שוארץ שליט”א

שלו’ וברכה

הנה נחלקו בזה החכמים בכמה דורות, ועי’ מה שכתב רשב”ם מסכת בבא בתרא דף עג ע”א וז”ל, אמר רבה אשתעו לי כו’ – כל הני עובדי דקא חשיב משום מה רבו מעשיך ה’ ומהן להודיע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא או לפרש מקראות האמורים בספר איוב המדברים בעופות גדולים ובהמות ודגים גדולים שכל שיחת תלמידי חכמים צריכה תלמוד עכ”ל, ומבואר דס”ל שהמעשים הללו שהם תמוהים ביותר – אכן אירעו, ומסתמא כ”ש שאר מעשים המובנים יותר.

וכן כתב הריטב”א שם וז”ל, יש במעשיות שבפרק זה ענינים זרים לבני אדם לפי שלא הורגלו בהם והם דברים קרובים מאד להיודעים בטבעם כענין גודל הדגים שבים וגודל סערת גלי הים, ויש גם במעשיות אלו ענינים נרמזים שלא היו נראים להם במראית העין אלא במראה החלום, וזה כי כשהחכמים הולכים בים אוקיינוס ורואין שם נפלאות השם יתברך וגם שהם שם מתבודדים מחשבים בענינים נוראים ונפלאים ובעת השינה נראה להם כענין הרהוריהם ענינים נפלאים מורים על הענין, והגאונים כתבו כי כל היכא דאמרינן הכא לדידי חזי לי במראה החלום היה כשהיה מהלך בים אוקיינוס, ומפני שיש טופלי שקר מלגלגים על דברי רבותינו ז”ל נרמוז בקצת הענינים האלו קצת רמזיהם הקרובים יותר לפשט, וישמע חכם ויוסף לקח עכ”ל, ודעתו ג”כ כהרשב”ם.

וכן נראה קצת מדברי רבינו בחיי בראשית פרק א פסוק כא וז”ל, וחכמי הפלוסופים כתבו בספריהם שידעו מהם ארוכים חמש מאות פרסה, גם רבותינו חכמי התלמוד ספרו לנו הפלגות במס’ ב”ב (עג א), והוא שהעיד רבה בר בר חנה ואמר: ההוא כוורא דסליק וניים וכו’, וכאלה רבות, ופסוק מלא הוא: (תהלים קז, כג – כד) “יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה'” וגו’ עכ”ל.

[וע”ע בחידושי גאונים על הע”י מ”ש לבאר הגמ’ ע”פ המציאות, ויל”ע האם באמת כל הדברים שם בליקוטי גאונים יתכנו בפועל ע”פ המציאות].

ויעוי’ ג”כ מה שכתב המהרש”א בחידושי אגדות שם וז”ל, אישתעו לי נחותי ימא האי גלא כו’.

אף כי באמת אין להכחיש פשטי הדברים כמ”ש יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה’ וגו’ ותרומם גליו יעלו וגו’ מ”מ יש כאן דברים בגו בענין צוציתא דנורא וטעם להצלת הספינה אלו השמות דנקט וכו’ עכ”ל.

והנה באופן כללי, הרמב”ם ידוע שהיה לו דעה ייחודית ביחס להרבה מושגים שהם רגילים באגדות חז”ל, כמו רוחות ושדים וחלומות ומזלות וכשפים ואוב, וכל מה ששייך לכל מה שאינו טבע רגיל, והרמב”ם אזיל לשיטתו בהרבה מקומות, ולא רק במקום אחד או שנים, ואלמלא כתוב א”א לאמרו, מה שכתב עליו הגר”א שהפילוסופיא הארורה הטעתו, וגם בענין הפרדס הנזכר בדברי רז”ל כתב הרמב”ם מה שכתב, וכתב עליו הגר”א בביאורו לשו”ע יו”ד סי’ רמ”ו שלא טייל בפרדס, ויש לציין מה שבני תימן קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם את סמכות הרמב”ם מחיי חיותו ועד היום [והיו אומרים בקדיש בחיי מרנא משה בן מיימון כמו שהעיד הרמב”ן], אבל מ”מ עניני הפילוסופיא והאמונה של הרמב”ם לא קבלו, [ועי’ בספר נשמת חיים לה”ר מנשה בן ישראל מש”כ בזה, וע”ע בספר נשמת החלומות מה שליקט מ”מ בענין דעתו הזו של הרמב”ם, ובכתב עת ‘אסיא’ פג-פד תשס”ט עמ’ 220 עד 231].

ומכיון שבדעת הרמב”ם כאן עסקינן, וכל התשובה סובבת כאן סביב דעת הרמב”ם, לכן אאריך בזה להביא מה שכתב בפירוש המשנה לרמב”ם מסכת סנהדרין פרק י [ע”פ נוסח המתורגם בזמנינו] וז”ל, וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום נחלקו בהם בני אדם לשלש כתות.

הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם כפשטם ואינם מסבירים אותם כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות מחוייבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים, ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף על פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם כל שכן ליחידיהם היו נדהמים בכך ואומרים היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים, וכל שכן שימצאו חן בעיניו.

והכת הזו המסכנה רחמנות על סכלותם לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחי ה’ כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרה, ועושים תורת השם בהפך המכוון בה, לפי שה’ אמר על חכמת תורתו אשר ישמעון את כל החוקים האלה וכו’, והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה.

והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה, או היה להם לומר אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו, אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה.

והכת השניה גם הם רבים והם אותם שראו דברי חכמים או שמעוהו והבינוהו כפשטו, וחשבו שאין כונת חכמים בכך אלא משמעות פשטי הדברים, ולכן זלזלו בו וגנוהו וחשבו למוזר מה שאינו מוזר, וילעיגו על דברי חכמים לעתים קרובות, וחושבים שהם יותר נבונים מהם ויותר זכי רעיון, ושהם עליהם השלום פתיים חסרי דעת סכלים בכל המציאות, ואינם משיגים שום דבר כלל, ורוב מי שנפל במחשבה זו אותם הטוענים שהם רופאים, וההוזים במשפטי המזלות, לפי שהם לפי דמיונם פקחים חכמים פילוסופים וכמה רחוקים הם מן האנושות אצל הפילוסופים האמתיים.

והם יותר סכלים מן הכת הראשונה ויותר פתים, והם כת ארורה שהתפרצו כלפי אנשים רמי המעלה שכבר נודעה חכמתם אצל החכמים.

ואלו הכשירו את עצמם במדעים עד שידעו איך כותבים את הדברים בענינים האלהיים וכיוצא בהם מן המדעים להמון ולחכמים, ויסגלו לעצמם את החלק המעשי של הפילוסופיא, כי אז היו מבינים אם החכמים חכמים או לאו, והיו מובנים להם עניני דבריהם.

והכת השלישית והם חי ה’ מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם כת כמו שאפשר לומר על השמש מין, והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוב תבונתם במה שנמצא בכלל דבריהם דברים המראים על ענינים אמתיים מאד, ואף על פי שהם מעטים ומפוזרים בכמה מקומות בחבוריהם הרי הם מראים על שלמותם והשגתם את האמת.

וגם נתברר אצלם מניעת הנמנעות ומציאות מחוייב המציאות, וידעו שהם עליהם השלום לא דברו דברי הבאי, ונתברר אצלם שיש בדבריהם פשט וסוד, ושכל מה שאמרו מדברים שהם בלתי אפשריים אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל, וכך הוא דרך החכמים הגדולים, ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמר להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם, וכבר ידוע אצל חכמי הלשון כי חידה הם הדברים שענינים בסודם ולא בפשטם וכמו שאמר אחודה נא לכם חידה וכו’, לפי שדברי כל בעלי החכמה בדברים הנשגבים שהם התכלית אינם אלא בדרך חידה ומשל, ומדוע נתפלא על שחברו את החכמה בדרך משל ודמו אותם בדברים שפלים המוניים, והנך רואה החכם מכל אדם עשה כן ברוח הקדש כלומר שלמה במשלי בשיר השירים ומקצת קהלת, ומדוע יהא מוזר בעינינו לפרש את דבריהם ולהוציאם מפשטן כדי שיהא תואם את המושכל ומתאים לאמת ולכתבי הקדש, והרי הם עצמם מבארים פסוקי הכתובים ומוציאים אותם מפשוטם ועושים אותם משל והוא האמת, כפי שמצאנו שאמרו שזה שאמר הכתוב הוא הכה את שני אריאל מואב כולו משל, וכן מה שנ’ הוא הכה את הארי בתוך הבור וכו’ משל, ואמרו מי ישקיני מים ושאר מה שאירע כל זה משל.

וכן ספר איוב כולו אמר אחד מהם משל היה ולא ביאר לאיזה ענין נעשה המשל הזה.

וכן מתי יחזקאל אמר אחד מהם משל היה ורבים כאלה.

ואם אתה הקורא מאחת משתי הכתות הראשונות אל תעיין בדברי בשום דבר מן הענין הזה, כי לא יתאים לך ממנו מאומה, ולא עוד אלא שיזיק לך ותשנאהו, כי איך יתאימו מיני המזון קלי הכמות ממוצעי האיכות לאדם שכבר הורגל למיני המזון הרעים והכבדים, הלא רק יזיקוהו וישנאם, הנך רואה דבר אותם שהורגלו באכילת הבצלים והשומים והדגים על המן מה הוא ונפשנו קצה בלחם הקלקל.

ואם אתה מאנשי הכת השלישית, שכל זמן שיזדמן לך דבר מדבריהם ממה שהשכל מרחיקו תתעכב אצלו ותדע שהוא חידה ומשל ותשאר בטרדת הלב ואמוץ המחשבה בהבנתו, דואג למצוא דרך האמת ורעיון הצדק כמו שאמר למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת.

התבונן בדברי תשיג תועלת אם ירצה ה’ יתעלה עכ”ל הרמב”ם.

מ”מ ענין זה של אין מקרא יוצא מידי פשוטו אינו שייך לאגדות רז”ל, וגם אם אין מקרא יוצא מידי פשוטו עדיין יתכן שדברי חז”ל הם משל, ובלאו הכי בהרבה פעמים פשוטו של המקרא עצמו הוא משל ולא פשט הנשים שבזה, עיין מורה נבוכים מש”ש, והיינו דגם כדי להבין המשל צריך חכמה בזה, ומ”ש אין מקרא וכו’ הכונה ש’דרש’ הוא נגד פשוטו מכיון שצריך לזה מידות שהתורה נדרשת בהן וא”א להבין הדרש מסברא, אבל לפרש שהוא משל אי”ז חסרון להחשיב דמקרא יוצא מידי פשוטו, וגם בכל מידי דעלמא שייך לפרש שהכוונה היתה לומר משל ולא לודאי (עי’ עירובין נ”ג ב’).

וכ”ז הוא בכלל פשוטו.

[ואגב לא אכלא שפתי להזכיר כאן ענין נפלא, והוא שהגר”א ז”ל סובר שגם במשנה יש ד’ דרכים הנזכרים בזהר פרד”ס, דהיינו פשטין ראיות דרש וסוד, ופעמים ביאר המשנה על דרך פשטה אע”ג שבגמ’ ביארו ענין זה באופ”א על דרך יותר דרש, וכן נראה בכ”מ דאע”ג שהלומדים משנה בלא גמ’ נזכרו מבלי עולם היינו רק במורי הוראה מתוך משנתן, אבל בסתם מה שהם מפרשים המשנה שלא כפי הגמ’ אי”ז חשוב ביטול תורה, וכמ”ש בסוטה כ”ב א’, וז”ל, תנא התנאים מבלי עולם מבלי עולם ס”ד אמר רבינא שמורין הלכה מתוך משנתן תניא נמי הכי א”ר יהושע וכי מבלי עולם הן והלא מיישבי עולם הן שנאמר הליכות עולם לו אלא שמורין הלכה מתוך משנתן עכ”ל, ועי’ רש”י סוטה שם, וברש”י ברכות ה’ א’ וברש”י ב”מ פ”ו א’].

ואגב אביא בזה עוד מה שכתב אבן עזרא איכה הקדמה וז”ל, אנשי אמת יבינו מדרשי קדמונינו הצדיקים, שהם נוסדים על קשט וביציקת מדע יצוקים, וכל דבריהם כזהב וככסף שבעתים מזוקקים, אכן מדרשיה אל דרכים רבים נחלקים מהם חידות וסודות ומשלים גבוהים עד שחקים ומהם להרויח לבות נלאות בפרקים עמוקים, ומהם לאמן נכשלים ולמלאת הריקים, על כן דמו לגופות טעמי הפסוקי’, והמדרשים כמלבושים בגוף דבקים, מהם כמשי דקים ומהם עבים כשקים, ודרך הפשט הוא הגוף בדברים נבחרים ובחוקים, וכן אמרו שהמקרא כפשוטו והדברים עתיקים; ואני אברהם, בר מאיר מארץ מרחקים, הוצאתני מארץ ספרד חמת המציקי’, וספרי אלו בגלותי היו בידי מחזיקים, ויורוני לבאר ספרים בטעמים מנופת מתוקים, וכן אפרש זאת המגלה אחרי הדקדוקים, ואיננה המגלה הנשרפת על יד יהויקים, כי לא נמצא שני דברי השם אשר הם בספר ירמיה חקוקים, וכן כתוב קח לך מגלת ספר וכתבת אליה את כל הדברים אשר דברתי אליך על ישראל ועל יהודה ועל כל הגוים ועוד כתוב מדוע כתבת עליה לאמר בא יבא מלך בבל ותשחית את הארץ הזאת ואין במגלת ספר איכה זכר בבל ולא מלכה עכ”ל.

ואגב מ”ש יש עבים כשקים ו’לְאַמֵן הריקים’ אי”ז לפי חכמת האמת שהכל דק והכל פלאות חכמה וסודות עמוקים כמו שקבלנו מהרב הקדוש האר”י ז”ל ושאר חכמים האמתיים, [וידוע שגם הא”ע הי”ל דעה ייחודית בהתייחסות למאמרי חז”ל אם כי מכיוון אחר].

אכן בעצם ענין זה שפעמים אגדות רז”ל מכוונים בדרך משל, זה אשכחן ג”כ לחכמים מחכמי האמת שכתבו כן, ויעוי’ מה שכתב בחידושי אגדות למהר”ל בבא בתרא דף עג ע”א וז”ל, כבר בארנו פעמים הרבה כי כאשר דברו חכמים מן השעורים המופלגים כמו אלו אין הכוונה להם על השעור הנמדד במדה הגשמית, שדבר זה אינו, כי אין זה מענין חכמים לדבר מן המדה הגשמית.

אבל הכוונה בכל מקום על ענין בלתי גשמי.

וזה כי כאשר הגלים מיוחדים ברוממות וכו’, ואח”ז כתב עוד וז”ל, ואין כל הדברים בשעור הגשמי כי מה שאמר שאמרו נחותי ימא היינו היורדים לים מצד צורת האדם המופשטת, ודבר זה בארנו פעמים הרבה כי זהו ענין החכמים לדבר מצד הצורה המופשטת שכך הוא מצד עצם צורת הים שיש לו התרוממות היותר גדול עד שהכוכב הקטון אין מתיחס אליו כמו שהוא מתיחס אל הארץ עכ”ל.

עוד אביא כאן מה שכתב השל”ה (כללי התלמוד יז כלל דרושים ואגדות אות שצד), וז”ל, בשלטי הגבורים בפרק קמא דעבודה זרה (ו’ ע”א מדפי הרי”ף), מביא לשון ריא”ז, מה שכתב בענין דרושים ואגדות, וזה לשונו: דע והבן, כי המדרשים הן על שלשה דרכים.

יש מהן שהן דרך גוזמא, כמו שאמרו בפרק גיד הנשה (חולין צ ב), דברה תורה בלשון הבאי, דברו נביאים בלשון הבאי, דברו חכמים בלשון הבאי, כענין ‘ערים גדלת ובצורת בשמים’ (דברים א, כח), וכן ‘ותבקע הארץ לקולם’, וכיוצא בהן.

ויש מהן רבים, כדברי רבה בר בר חנה בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא עג א – עד א) שהן דרך גוזמא, שדרך בני אדם לדבר כן.

ויש מן (הדרשות) [המדרשים] שהן על דרך מעשה ניסים, שמראה הקדוש ברוך הוא כחו, ומראה להם מעשים נוראים ומתמיהים, כמו שנאמר בדניאל (י, ז) ‘וראיתי אני [לבדי] את המראה’ כו’.

וכן יונה בן אמתי שבלעו הדג והקיאו (יונה ב, א – יא), ורבים כיוצא בהן.

וכאלה ימצאו רבים בדברי החכמים, כמו שאמרו בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא נח א), על רבי בנאה שהיה מציין המערות, וכל הענין האמור שם.

ועוד אומר שם, שהיה מגושא אחד שהיה חוטט מערות המתים, וכל אותן העניינים מעשה ניסים, כמו שהיו נעשין ונגלין לנביאים שאין כן לשאר בני אדם.

ויש מאלה רבים (במעשיו) [כמעשים] של רבה בר בר חנה שהם דברים מותמהים, שהיה מראה השם יתברך לחסידיו המאמינים בו בלב שלם.

ויש מן המדרשים שכוונת חכמים בהם לדרוש המקרא בכל ענין שיכולין לדרוש, וסמכו על מה שכתוב (תהלים סב, יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמענו.

וכן מה שנאמר (ירמיה כג, כט) ‘הלא כה דברי כאש’ כו’, ולמדו מזה שמקרא אחד יוצא לכמה טעמים, כמו שאמרו בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לד א).

ואל תתמה על זה, הלא תראה רוב פעמים אפילו הדיוט אחד מדבר דבריו מורכבין שיש להם שתי פנים, וכל שכן דברי חכמה שנאמרו ברוח הקודש.

ועל דרך זה דורשין החכמים המקרא בכל ענין שיכולים לדורשו, ואמרו (שבת סג א) אין מקרא יוצא מידי פשוטו, שהוא העיקר.

וכל המדרשים הנדרשים בו, יש מהן שהוא עיקר קרוב לפשט, ויש מהן שיש בו רמז כמעט.

הלא תראה מה שדרש אחד מן החכמים בפרק קמא דתענית (ה ב) שאמר, יעקב אבינו לא מת, והשיב לו חכם אחד, וכי בחנם הספידוהו הספדנים וחנטו החונטים וקברו הקוברים.

והשיב לו, מקרא אני דורש.

כלומר, גם אני יודע שמת, אלא אני מתכוון לדרוש את המקרא בכל ענין שראוי לדרוש, ואם אי אפשר להיות המדרש כמשמעו, יש בו רמז שיש לומר לא מת, כמו שאמרו (ברכות יח א) צדיקים אפילו במיתתן הן חיים, לפי ששמם וזכרם ומעשיהם קיימים לעולם.

וכזה תמצא בפרק במה מדליקין (שבת ל ב), שהיה הדרשן דורש, עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת וכו’, והודיע לו שיש לך לפרש המדרש בענין הקרוב לו, ובא אותו הכתוב ללמד שעתיד הבורא לחדש טובה גדולה בעולם, וכיוצא בזה אומר שם גם מדרשים אחרים.

ועוד אמרו בתלמוד ארץ ישראל (ירושלמי) בפרק שביעי דנזיר (הלכה ב’), וכי המדרשות אמנה הם, דרוש וקבל שכר.

הא לך הדבר מבואר שלא אמרו חכמים המדרשים על דרך אמונה ועיקר, אלא להרבות טעמא למקרא ולדרשו בכל פנים, (ו)אולי יש בהן רמז.

והמלגלג על דבריהם, עליו נאמר (דברי הימים – ב לו, טז) ‘ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ומתעתעים בנביאיו’, ובכמה מקומות נענשו על שהיו מלגלגים על דברי החכמים, עד כאן לשון השל”ה בשם שלטי הגבורים, וע”ע אח”ז שם באות י”ח מ”ש לבאר מדברי רבב”ח.

וע”ע במאמר הרמח”ל על האגדות מה שכתב באורך בענין זה, וע”ע במאמר הגר”א לאגדות רבב”ח.

וע”ע מה שכתב שו”ת אפרקסתא דעניא חלק ג – יורה דעה סימן קצז.

ועי’ ברשב”א בביאורי אגדות רפ”ט דברכות ובמהרש”א שם והוא אזיל לשיטתיה שהובאה לעיל, ומאידך גיסא במעשה איש הובא עדות הסותרת לזה, שלא רצה החזו”א לשתות מיין של מי שאומר שאינו כפשוטו, ואפשר דדבר מינות ראה החזו”א באותו הבחור, ויש לציין דגם הרשב”א מסכים שמי שאומר שאברהם ושרה משל היו כדברים שביסודי התורה הוא כופר כמ”ש בתשובות הרשב”א.

והארכתי הרבה כעת יותר מדרכי, מפני שהדברים באמת ארוכים מאוד, ולולא שאין פנאי להאריך בזה בודאי היה אפשר לסדר חיבור נפרד מזה מלשונות המפרשים ז”ל ראשונים ואחרונים, אבל כמדומה שלעת עתה די בזה.

בס”ד

חוה”מ סוכות י”ז תשרי תשע”ז

ע”ד שאלתך בענין מעשה שהיה באחד שנסע ברכב הפרטי שלו ורצה לאכול בסוכה, [ולא ניכנס בזאת בגדר פטור עוברי דרכים אם אכן היה מחוייב באכילה בסוכה או לא], ואז פתח את שני הדלתות של הרכב וסיכך עליהם.

האם יצא ידי חובת אכילה בסוכה בסוכה זו.

תשובה

אין בעיה מבחינה הלכתית לאכול בחוה”מ בסוכה שבנויה ע”ג הרכב (עי’ מקראי קדש סוכות ח”א סי’ א’).

אלא שיש לראות שמספר תנאים יתקיימו בסוכה זו:

א) שבין הסכך ובין הדלתות יהיו עמידים כנגד רוח מצויה ולא ינועו ברוח, [עכ”פ שלא ינועו ג’ טפחים, וי”א שצריך שלא ינועו כלל].

ב) לראות שתהיה הדופן השלישית עשויה כהלכתה, ולא די בשני הדלתות שהם רק ב’ דפנות.

[אלא שהדופן השלישית אינה צריכה להיות דופן גמורה אלא סגי בטפח שוחק פחות מג’ בסמוך לדופן עם צורת הפתח, ובאופן שיש כאן גם גג של רכב שכלה בצמוד לתחילת הסכך לדעת המחבר (סי’ תר”ל ס”ח) יש מקום להתיר אף בפחות מזה עי”ש, ומ”מ לנוהגים כדעת הרמ”א אין ההלכה כך].

ומ”מ אם הדלת סגורה – ברוח שכנגד הדלתות הפתוחות, א”כ הוא יוכל לשמש כדופן, [דהיינו לדוגמא אם הדלתות הפתוחות היו מהרוח השמאלית כמו במקרה המצולם שהבאת, אזי הדלת בצד הימני של הרכב יוכל לשמש כדופן], וגג הרכב המפסיק יוכל להחשב כדופן עקומה עד לסכך, אם גג הרכב אינו רחב ד’ אמות להפסיק בין הדלת הסגורה לסכך.

ובאופן זה אין צריך עוד צורת הפתח אם שלושת הדפנות רחבים כל אחת ז’ טפחים (רמ”א סי’ תר”ל ס”ג), וכ”ש אם המושבים ממשיכים את המחיצה מהדלתות הפתוחות עד הדלת הסגורה [שהיא המחיצה השלישית], שבזה בודאי טוב, ויוצא [עכ”פ באופן חלקי] גם חומרת הרמ”א שכתב שכיום יש לעשות דפנות שלמות משום שיש שאין בקיאין במחיצות.

ומ”מ יש לבדוק אם יש הפסק ג’ טפחים בין הגג לסכך, שבאופן כזה אין גג הרכב מצטרף לסכך להחשב דופן עקומה.

ואם יש הפסק פחות מג’ טפחים אך אין הסכך דבוק לגג הרכב, בזה צריך לבוא לדופן עקומה עם לבוד, באופן זה נכון להחמיר ולהצמיד את שניהם יחד שלא יהיה הפסק אויר ביניהם {דהנה בלבוד ודופן עקומה לדעת המשנ”ב בשם הפמ”ג סי’ תרל”ב סק”ד אפשר שהוא כשר, והביא בשעה”צ סק”ח, שגם הבכורי יעקב הסכים להקל, אכן הרע”א בשו”ת מהדו”ק סי’ י”ב וכן החזו”א או”ח סי’ ע”ז סק”ז חולקים ע”ז, כמו שהביא בחוט שני סוכות עמ’ רי”ט, ומכיון שגם המ”ב לא סתם אלא ש’אפשר’ שהוא כשר, ויש מן האחרונים שהחמירו, לכן ראוי להחמיר בזה.

[ועיין דיוק כעי”ז בשער הציון סימן נ”ה סקנ”ג, וז”ל, ‘ובאמת הרשב”א גופא לאכ תב דדומה לזימון רק בדרך אפשר’].

} .

ג) שלא יהיה הפרש של ג’ טפחים או יותר, מתחתית הדלתות למטה עד הקרקע, אלא שיהיה פחות מג’ טפחים.

ד) שהדפנות יהיו גבוהים עשרה טפחים, ולא יפסיק החלון הפסק של ג’ טפחים בתוך עשרה טפחים לקרקע.

ולענין האכילה בסוכה כזו בשבת ויו”ט, י”א שאם אינו מזיז דבר מוקצה ואין חשש שיפעיל אזעקה וכדו’ אין חשש בזה, (אשרי האיש ח”ג פכ”ד אות ג’ ועי’ שמירת שבת כהלכתה פ”כ ס”פ והערה רנ”ד) {ומ”מ צל”ע על דבריו דהגרי”ש ז”ל, דאמאי לא גזרי’ שמא ישתמש ברכב, כמו דגזרי’ באילן גזירה שמא ישתמש באילן, עי’ מ”ב סי’ תרכ”ח סק”י בשם הרא”ש, דגם להדעות שבזמנינו לא חיישי’ שיבוא להשתמש באילן מכיון שאין הדרך להשתמש באילן, א”כ במכונית עכ”פ שהדרך להשתמש בה ולעשות בה מלאכות גמורות אמאי לא ניחוש שלא יעשה בה מלאכות, ובשלמא בסתם שימוש שרוצה להשתמש בשבת במכונית היינו שימוש שאינו ישיבת סוכה, כגון שרוצה לשבת ולנוח במכונית בשבת יש להתיר לצורך מקומו, אבל שימוש של סוכה מבואר בפוסקים דיש לחשוש שיבוא לידי איסור וכנ”ל בשם הפוסקים, והטעם הוא דכיון שסוכה דירתה קבועה לא מבעיא דלא מתירין לצורך גופו ומקומו, אלא גם היכא שא”צ לבוא כלל להיתר דצורך גופו ומקומו אסרינן בסוכה שבאילן, וכנ”ל, והטעם הוא דכיון שסוכה דירתה קבועה חיישי’ טפי שיבוא לידי מלאכות, ולכך צ”ע מ”ט במכונית לא קיימא הך גזירה, והנה ידוע שהגרי”ש היה סובר שאין גוזרין גזירות חדשות, ומאידך דעת החזו”א היתה שכל דבר הקרוב לאיסור הוא גזור ועומד.

} .

בכבוד רב

***

{יום א’ לסדר מקץ כ”ד כסלו ערב יום ראשון של חנוכה ע”ו
מודיעין עילית}

שאלה כתב השו”ע או”ח סי’ תרע”ב ס”ב, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן וכו’, וכתב המ”ב סק”ו, ואף בזמנינו צריך לשיעור הזה אבל אם נותן בה שמן הרבה שידליק יותר אין בו שום מצוה עכ”ל.

והקשה ראל”א שיק נ”י ממ”ש בשבת כ”ג ב’, אמר אביי מריש הוה מהדר מר אמשחא דשומשמי אמר האי משך נהורי טפי כיון דשמע לה להא דרבי יהושע בן לוי מהדר אמשחא דזיתא אמר האי צליל נהוריה טפי, ופרש”י משוך נהוריה אינו ממהר לכלות כשמן זית עכ”ל.

חזינן שיש ענין שידלק הרבה זמן אפילו יותר מהשיעור, וכל מה שאח”כ מהדר אמישחא דזיתא רק בגלל שצלול נהורא טפי, אבל לא שאין ענין שלא ידלק הרבה זמן עכ”ל השואל.

תשובה הנה המ”ב מיירי בזמנו שהיו מדליקין בפנים, וז”ש המ”ב שם דגם כשמדליקין בפנים שצריך לזה השיעור, היינו גם כשמדליקין בפנים, דכיון שבני הבית מצויין שם כל הלילה א”כ אין קצבה, וע”כ אין להחמיר יותר מעיקר התקנה, משא”כ בזמן הגמ’ שהיו מדליקים בחוץ, א”כ דעת רוב פוסקי זמנינו דתליא כל זמן שבנ”א עוברים בחוץ, ואע”ג דקאמרינן עד דכליא רגלא דתרמודאי, י”ל דאח”ז בזמן רבה היו עוד שהיו עוברין, ונהי שאין חיוב מעיקר הדין יותר מחצי שעה, מ”מ יש הידור בזה ופרסומי ניסא, וכ”כ הגרשז”א (הוב”ד במ”ב מהדורת ביצחק יקרא סי’ תרע”ב ס”א) שאין חיוב בזה אלא מצד הידור, וכ”כ הגריש”א (הוב”ד בס’ פניני חנוכה עמ’ קנ”ו-קס”ה) וכ”כ בחוט שני (הל’ חנוכה עמ’ שט”ו-שי”ז).

ועוד ביאר הגריש”א שם דמי שדינו להדליק בתוך ביתו וא”צ לפרסם את הנס אלא לבני ביתו י”ל דלכל הדעות אין חיוב שידלק עד שישנו כל בני הבית, אלא די שידלק חצי שעה, כיון שאין פרסום הנס בבית אלא לאותן בנ”א שראו הנר בתחילת הלילה, משא”כ המדליק בחוץ שכל העת עוברין בנ”א שלא ראו עדיין הנר.

ומיהו כ”ז נכון לדעת רוב הפוסקים הנ”ל, אכן ידוע שנחלקו בזה שני הרי הרים החזו”א והגרי”ז, דלדעת החזו”א אין מצוה גם בזמנינו יותר מחצי שעה, וכעדות הגרח”ק (במכתבו בס’ נר חנוכה עמ’ ט”ו סקי”ז, והובא גם בס’ מנחת תודה) שהיה מכבה אח”כ הנרות, וזה היה כדי להודיע הדין בזה כמ”ש במנחת תודה שם.

ומאידך דעת הגרי”ז דשיעור עד שתכלה רגל מן השוק בכל מקום כפי מה שהוא, וכ”א בחי’ הריטב”א החדשים בשבת שם.

וא”כ אי ס”ל להמ”ב כדעת החזו”א לא שייך לתרץ כנ”ל, דהרי אין שום מצוה גם בכה”ג, ולהחזו”א גופיה תקשי, ומאידך לדעת הגרי”ז שאי”ז הידור אלא מעיקר הדין, א”כ ממ”נ היה מחוייב ליתן שמן בנר שיעור הצריך, ואיך יתכן שיהא שייך הידור באורך הזמן, ובפרט שלסוף הניח הידור זה, א”כ בודאי לא היה זה מצד חיוב.

ובאמת בלא”ה קשה דאי הוה ס”ל שיש מקום להדר שיהיה דלוק זמן רב, א”כ מ”ט לא נתן שמן זית בשיעור זמן שהיה דולק לו השמן שומשמין והיה נשכר בתרתי.

וכן יש להקשות עוד ממ”ש הכלבו סי’ מ”ד בשם הרי”ף שנכון שידלק כל זמן שבני הבית ניעורים ע”כ, אכן זה ל”ק דהמ”ב בלאו הכי לא ס”ל כהכלבו כדקאמר להדיא דגם בזמנינו אין להדר יותר מחצי שעה.

ושמא י”ל דמ”ש משיך נהורא טפי, ופרש”י דאינו ממהר לכלות כשמן זית, הכונה היא ששמן זית פעמים כלה בלא עת, ונהי דלא בעינן למיחש לזה מתחילה, ואפילו אם כלה הא קי”ל כבתה אין זקוק לה, דהכי סבר נמי אביי גופיה לעיל כ”א ב’, מ”מ לכתחילה מצוה לחשוש לזה, וקאמר אביי דאפ”ה שמן זית עדיפא.

וכן ראיתי עתה בא’ מן האחרונים, בס’ שבת של מי { דפו”ר ליוורנו תק”ז, מה”ר יעקב שמשון שבתי ב”ר רפאל יששכר סינגליה.

תק”ל בערך – ת”ר.

}, דהבין ג”כ הגמ’ על השיעור של חצי שעה גופיה, ולא על תוספת זמן של אח”כ, וז”ל, אמר אביי מריש הוה מהדר מר אמשחא דשומשמי וכו’ אע”ג דבנר חנוכה קאי כדכתבו תוספו’ מ”מ צריך טעם אמאי היה בוחר בשמן שומשמין והא תנן בהדיא בלילי שבת אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד דהיא המובחר שבשמנים אלא צ”ל דרבה בר נחמני היה סובר בנר חנוכה כיון דבעי’ שיעורא כדאמרי’ לעיל משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק דהויא לשיעורא לכך היה מהדר טפי השמן שומשמין לפי דאינו ממהר לכלות השמן ומדליק טפי משמן זית כפי’ רש”י ז”ל ובתר דשמע לדריב”ל דשמן זית צליל טפי נהורא לקח גם הוא לנ”ח משחא דזיתא עכ”ל.

אח”ז ראיתי עוד בס’ שפ”א שעמד ע”ז ג”כ, וגם לפי דבריו אין הענין כאן שידלק זמן רב יותר, וז”ל, בגמ’ מריש הוי מהדר מר אמשחא דשומשמי האי משיך נהורי’ טפי, פי’ רש”י שאינו ממהר לכלות כשמן זית, אין נראה לפרש משום שיכבה במהרה, שהרי יכול להוסיף שמן יותר, אלא נראה דכשהאש מכלה רוב שמן אין האור יפה, כי רוב הלחלוחית מכבה האור, וגם האש יש לו ב’ פעולות שורף ומאיר, וכשא”צ לשרוף הרבה מאיר ביותר, והתוס’ כ’ דלא קאי אשבת דשם כו”ע מודין דשמן זית מן המובחר דהא ר”ט ס”ל א”מ אלא בשמן זית ע”ש, ולכאורה אין דבריהם מובנים לי דאם קשה להו על הס”ד דמהדר אחר שומשמין הא יש לו טעם דמשיך טפי א”כ נהי דלענין המשכה אחר הפתילה שמן זית מובחר מה בכך כיון דהלכה כת”ק דר”ט ואין חוששין בשמנים הכשרים לשמא יטה שע”פ רוב אין נכבין שפיר לקח שמן שמאיר יפה אע”פ שאינו נמשך אחר הפתילה כל כך ואם כוונתם דמדאינו נמשך אה”פ מסתמא אינו דולק יפה א”כ תיקשי אדחנוכה ג”כ כיון דאינו דולק יפה ולכן אפשר לומר דכוונת התוס’ להיפוך דוודאי הפלוגתא לענין אי נמשך אחה”פ אינו שייך לענין מה שדולק יפה וא”כ רבה ידע הא דמן הדין ש”ז מן המובחר אלא דסבר דשומשמי דולק יותר יפה וא”כ קשה מ”ט חזר בו רבה אח”כ כששמע דברי ריב”ל דילמא ריב”ל מטעם דמן המובחר מן הדין אתי עלה וזה ידע רבה בלא”ה ומזה דייקו התוס’ דכל דבריהם הן דריב”ל הן דרבה קאי על חנוכה וא”כ כוונת ריב”ל נמי לענין מה שדולק יפה ודו”ק אך קצת קשה לפ”ז הי’ להם לציין דבריהם אריב”ל ג”כ אבל עיקר קושית התוס’ י”ל דהא מצינו בגמ’ דצריכין להראות הלכה במעשיו וא”כ אין נכון לחזור אחר שמן זית כי היכי דלא לימרו דהלכה כר”ט ולכן מריש הוי מהדר אמד”ש שהוא הטוב מכל השמנים שלמטה משמן זית רק דריב”ל אמר ש”ז מן המובחר א”כ מוכח מדבריו דאין לחוש בזה דיאמרו הלכה כר”ט וחידש רבה דהטעם דריב”ל משום דמלבד שנמשך אחר הפתילה גוף האור יפה וצלול וא”כ יאמרו דמה”ט מהדר אחריו ולא מטעם דהלכה כר”ט ולכן מן המובחר להדר אחר שמן זית עכ”ל.