שבת

נשאלתי בשש”פ שחל בשבת השתא תשפ”ה האם יש לברך שבתא טבא ויומא טבא כבלשונינו גוט שבת גוט יו”ט טוב או להיפך גוט יו”ט גוט שבת, והשבתי דיש להקדים בזה כבוד שבת ליו”ט, דהרי כל התדיר מחבירו קודם את חבירו [זבחים ריש דף פט], ומוספי שבת קודמין לשל יו”ט [עי’ רש”י זבחים ריש דף פט וכ”ג להדיא הרי”ד בגמ’ זבחים פח ע””ב], ויש להוסיף דמקיים בזה זכור את יום השבת לקדשו [עי’ במכילתא דרשב”י ורמב”ן עה”ת ס”פ יתרו].

ויש להוסיף לסוגי’ דהילך מצה הילך חמץ בסוכה נו ע”א, ונחלקו שם תנאי ואמוראי אם אומרים הילך חמץ הילך מצה להקדים יו”ט לשבת שעברה או הילך מצה הילך חמץ להקדים שבת ליו”ט, ועד כאן לא פליגי אלא דחמץ עיקר ומצה טפל, וכדפרש”י דחמץ עיקר שהיא חובה ליום ומצה טפל שהוא של שבת שעברה, אבל בשניהם עיקרים ליום אין להקדים שאינו תדיר לתדיר (ועי’ בשפ”א שם ג”כ שרצה לחלק אף בקרבנות גופא בין בזיכי שבת שעברה לבין מוספי שבת האידנא וכך אכן יוצא לכאורה לפי הסוגיא דלדידן דאמרי’ הילך חמץ הילך מצה כיוצא במסקנת הסוגי’ והתוס’ שם דגם מוספי היו”ט יש להקדים לבזיכין).

ואין לומר דרק בברכות הקפידו כגון בברכת שהחיינו בסוכה שם או בקרבנות בזבחים שם, דהרי גבי הילך מצה וכו’ משמע דהקפידא היא אמירה בעלמא כשמחלקין הקרבן (ולא מסתבר ליישב דמשום שבחלוקה יש מצוה וגם דבהזכרת שבת יש ג”כ מצוה וכמשנ”ת), ולא ס”ד להתוס’ לחלק בזה לומר דבאמירה לחוד לא הקפידו אף לתרץ קושייתם עי”ש.

בשער אפרים שער י סל”א הובא דביו”ט שחל בשבת יש נוהגים לומר יזכור ויש נוהגים שלא לומר, אבל המנהג כהיום נראה שאומרים כמובא במחזורים.

גם כשחל יו”ט בשבת אומרים יקום פורקן כשאר שבתות השנה (ליקוטי מהרי”ח סדר יום א’ דפסח).

ויזכור אומרים אחר יקום פורקן (כ”ה בכל המחזורים שראיתי), והטעם נראה משום דיקום פורקן נסדר על הדרשא דרישי כלי (ע”פ הבעל המאור בעירובין הבאתי בתשובה אחרת, ומעין זה במחזור ויטרי), ודרשא נאמרת על הקריאה”ת כמבואר במסכת סופרים (והרחבתי בכל ענין זה של יקום פורקן בתשובה הנ”ל), הלכך יקום פורקן קאי על הקריאה”ת, ולכן אין להפריד ביזכור בין קריאה”ת ליקום פורקן.

ידועים דברי הרמ”א בסי’ תרצה דאם ישן אחר שתייתו מקיים עד דלא ידע, וידועה החקירה בזה האם הוא סיבה או סימן, דהיינו האם הוא שיעור שתיה וסימן ששתה דיו או שהוא תנאי לישון ודין נפרד מלבד השתיה.

ושורש הספק בזה הוא בעיקר האם דין שינה כבר נזכר בעיקר דין הגמרא עד דלא ידע וכו’ שהכונה בזה שיישן, או דעיקר דינא דעד דלא ידע הוא כפשוטו, אלא ששינה היא אופן לקיים חיוב זה עד דלא ידע.

והנה זה פשיטא שאם ראובן ושמעון הגיעו לאותה דרגת שכרות במצב ששניהם עדיין לא באו לידי עד דלא ידע כפשוטו (שעדיין יודעים ומכירים בין ארור המן לברוך מרדכי) ובכל זאת ראובן ישן ושמעון לא ישן, א”כ ראובן קיים הדין לדעת הרמ”א ושמעון לא קיים, שהרי זה גופא מה דבא הרמ”א להשמיע דעל ידי שיישן מקיים הדין, אבל הנידון הוא בגדר השינה שאחרי השתיה האם הוא דין בפני עצמו שצריך לישון אחר השתיה כדי לפטור עצמו מפרט של עד דלא ידע, או שהוא בס”ה צורה בשתיית היין דעל ידי השינה הושלמה מצוות שתיית היין.

ובודאי הסברא הפשוטה ע”פ נגלה היא דעל ידי השינה הושלמה מצוות שתיית היין, דהרי מדיני פורים הוא לשתות ודיני שינה אינם שייכים לפורים כלל, אלא דהשינה משלימה את השתיה ואמרו חכמים שצורת שתיה שמביאה לאחריה שינה הבאה מחמת שכרות היא שתיה חשובה שמקיים בה משתה ושמחה.

ויתכן לחדד הענין יותר דאין המטרה עצם השתיה האת גרונו או הנאת מעיו אלא השמחה הבאה על ידי השתיה אלא שהמעשה הוא השתיה ושתיה צריכה להיות חשובה המשכרת וגורמת לישן.

ויש להוסיף דאם לא נפרש כן אלא דשינה היא רק פטור מפרט של עד שלא ידע, לכאורה היאך נפטר בשינה ממצוות עד דלא ידע דהרי אם נפרש דעד דלא ידע הוא מצב גבוה של שכרות תקיפה מאוד שחייבו חכמים לבוא אליה על ידי שתיית יין רב א”כ היאך יפטור עצמו על ידי שינה שהיא ההיפך הגמור מהבאת עצמו לשכרות גבוהה שיש בה שמחה רבה.

והנה הרמב”ם בפ”ב מהל’ מגילה כתב כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות ע”כ, ומשמע מלשונו שסבר שכך עיקר דין הגמרא לשתות ולהרדם בשכרותו, ולמד שזו הכוונה בעד דלא ידע דהיינו בדרך משל שיבוא למצב שינה של עד דלא ידע והוא בלשון משל ומה שסבר שנאמר הדין בלשון משל הוא כדלהלן.

דהנה הרמב”ם דרכו בכמה מקומות לפרש המאמרים בלשון משל וכמ”ש בפהמ”ש דחלק לגבי לחם דלעתיד ועי’ רשב”א בביאורי אגדות ברפ”ט דברכות ומהרש”א שם.

ונראה לבאר פירוש זה דהנה אמרי’ בספ”ו דשבת סז ע”ב חמרא וחיי לפום רבנן אין בו משום דרכי האמורי, מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס שהביא אמר חמרא וחיי לפום רבנן חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון, והיינו שיש מנהג משום שמחה לברך את הצדיקים הראויים לברכה בזמן שתיית היין המשמח אלהים ואנשים ואומרים עליו שירה (עי’ ברכות לה ע”א ותוס’ פסחים סד ע”א), וגבי יצחק מצינו ג”כ שאמר לו יעקב שהביא לו מטעמים בעבור תברכני נפשך (בראשית כז, יט) ויבא לו יין וישת (שם כה), (ועי’ בפרדר”א דלשיטתו פנחס גזר על היין מחמת קירוב, וע”ע ערה”ש יו”ד סי’ קיד ס”ו).

וממילא כששותים יין בפורים אומרים ברוך מרדכי וארור המן וקאמר שישתה כ”כ עד שיישן וכבר לא יוכל להבחין באמירתו, ומשל קאמר, דלא מסתבר ליה להרמב”ם שיש מצוה להשתטות וכמ”ש כמה ראשונים בביאור דברי הגמ’ כל חד לפי שיטתו וכן מבואר בכמה מקומות בחז”ל דשתיית יין הוא דבר מגונה באופן מוחלט כמו שהביא הבהגר”א שם ע”פ הכלבו והגמ”י פ”ב, וכמ”ש הרמב”ם גופיה שהוא מנהג שטות להתאסף על היין כדי לוותר על הדעת החשובה שקיבל במתנה מן השמים והביאו בארחות צדיקים.

ולגבי לשון הרמ”א על אף  שיש שלמדו ברמ”א שחולק על הרמב”ם, מ”מ אין הכרח ברור בלשונו שחולק על הרמב”ם לעיקר דינא שכ”כ בזה”ל, וי”א דא”צ להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו וישן ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ע”כ, והמעיין בלשונו לא ימצא שום לשון ברורה שאין מפרש לשון הגמ’ כהרמב”ם (ומה שכ’ על לשון המחבר שלהי”א אין צריך לעשות כן אין הכונה שמסכים דכך פירוש הגמ’ כהמחבר אלא דהשו”ע יש לו לפרש דבריו יותר מהגמ’ ולא לסתום וכעין מ”ש התוס’ בר”פ אין צדין דאמורא יש לו לפרש דבריו יותר מתנא, וממילא מדלא פירש משמע דפסק כפשוטו, אבל בגמ’ גופא שייך שפיר לפרש כן).

ובאמת כן מבואר בדרכי משה שלמד כן בל’ הגמ’ ממש דז”ל שם, ומהר”י ברין כתב דרוצה לומר שישתכר ויישן ולא ידע בין ארור המן וכן משמע במיימוני ע”כ, ומבואר בדברי המהרי”ב דפירש כך לשון הגמ’ עד דלא ידע ועוד מבואר בדברי הד”מ שלא בא המהרי”ב לחלוק על הרמב”ם.

(ואפי’ אם תמצא לומר שכתב הרמ”א לשון סתמית ולא כתב שזו כוונת הגמ’ אינו ראי’ כלל דיש לומר שבא לפרש דברי הגמ’ ולשונו בד”מ יוכיח, ומגם את”ל כן מ”מ אפשר דרצה הרמ”א לומר דאפי’ לחלק מהחולקים על הרמב”ם בפירוש הסוגיא מ”מ יש לטעון שמודים לו שיכול לקיים גם באופן זה וממילא שייך לכתחילה לעשות כהרמב”ם אבל לא דהלכה שאין האמת בפירוש הגמרא כהרמב”ם).

ומ”מ עדיין יש קצת נפק”מ בין הרמב”ם להרמ”א דלהרמב”ם משמע שהכל הוא בכלל שיעור השתיה ולהרמ”א ע”פ המהרי”ב משמע שהשינה מועלת להשלים השתיה על ידי שיישן, ומ”מ עדיין צריך שיישן מחמת היין אלא דיש סברא לומר דשתייה המסתיימת בשינה היא שתיה חשובה ושזו כוונת הגמ’ בעד דלא ידע, דבענייני שכרות לא אמרו הראשונים והפוסקים להחמיר אלא להקל וכדמוכח בכל דבריהם.

ויש לציין דמש”כ המשנ”ב בשם הפמ”ג וכן ראוי לעשות לכאורה ג”כ הבינו דהוא עיקר דין הגמרא.

ומ”מ זה יש לדחות, חדא דיש לצרף הדעות שאין להשתכר (עי’ ר”ן בשם רבינו אפרים), ועוד דסו”ס האידנא יותר מצויים קלקולים מבזמן הגמרא וכמ”ש הלבוש דהרבה מכשולות באו על ידי השכרות, ועי’ בפר”ח שכתב דאף דמעיקר דינא הלכה שצריך להשתכר מ”מ האידנא שהדורות מקולקלים ראוי לתפוס סברת הסוברים שאין להשתכר אלא לשתות מעט יותר ממה שרגיל ביו”ט.

ובפנים הפמ”ג הזכיר שם דברי הפר”ח אלא שהלשון שם מגומגם דמשמע שם שהפר”ח כתב כל דבריו ובפר”ח גופיה כתב רק שלא להשתכר וכו’ כדלעיל ולא ככל דברי הרמ”א אלא שהפמ”ג המשיך דברי הרמ”א דכן יש לעשות עכ”פ כדי לצאת דעה זו.

עכ”פ לפי צד זה דכך עיקר דינא דגמ’ לכאורה אין כ”כ טעם לישן אחר שכבר בא שבת, כיון שהוא מדין צורת השתיה וכ”ש אם נימא דהוא שיעור שתיה של יין עד שירדם יש מקום לומר דאין תיקון אם לא הועיל לו היין להרדם מחמת היין.

ובאמת יש לדון דמ”ש הרמב”ם עד שירדם הרי אין כוונת הרמב”ם שיפקיע מעצמו חיוב בהמ”ז ועכ”פ ברכת מעין ג’ שעל היין אלא הכונה שירגיש צורך להרדם וירדם כשירצה, ומ”מ אפשר דאם יחזיק עצמו ולא יירדם יש לדון בזה אבל ברמ”א ובמהרי”ב בד”מ אכן משמע דיש כאן צורה של שינה אחרי היין שהיא משלמת את ענין היין ובצירוף דברי הרמב”ם שסמך עליו הרמ”א בד”מ וגם בסדר היום מייחס דין זה להרמב”ם א”כ למדנו שהוא דין בצורת השתיה שישתכר עד מצב של הירדמות וההירדמות מסיימת צורת קיום המצוה של היין (ויתכן עוד שדרך השותים יין לשם שמחה הולכים לישן אחר כך משא”כ השותים יין דרך תענוג או לשרות מאכלם ולכן צריך להתנהג כדרך השותים לשם שמחה וגם לעשות היכר בדבר).

ומ”מ אם רוצה לישן יכול לסמוך על הצד דהשינה מקיימת את השתיה ומלמדת שהיתה כאן שתיה חשובה.

ובאמת עי’ ביד אפרים שנקט דעד דלא ידע הוא עד ולא עד בכלל, ויש עוד אחרונים דמשמע מהם כדבריו, וגם דעיקר דבריו שם הם שנויים במחלוקת אבל עכ”פ אפשר דגם להרמ”א הלא ידע גופיה אינו חלק מן המצוה וסגי שמקיים אחר כך.

ומלבד זה יש אומרים שיכול לקיים סעודת פורים אחר שקיבל שבת.

ומלבד זה בפוסקים מבואר דבסעודת פורים היו ממשיכים גם בלילה ממש ויש מצוה בזה כיון שעיקר הסעודה מחמת פורים ולכבוד הפורים, א”כ יש לומר דגם בניד”ד יש מצוה מה שממשיך ומסיים ענין השתיה על ידי שישן מחמת היין, וגם יש לדון דשמא הנוהגים במנהג זה שהזכירו הפוסקים גם ישנו אחר סעודה זו, ומ”מ מי שאינו ישן מחמת היין בכל גוני לא יועיל לו מה ששותה יין ואחר כך שותה.

ובשם הגרח”ק ראיתי (אגרת הפורים פ”ו הערה יא) דצריך שהשינה תהיה ביום, ויתכן שהבין שהוא חלק מפרטי שתיית היין שיישן אחר כך ובזה נשלמה צורת שתיית היין (אם כי יש שהבינו דהוא רק לקיים עד דלא ידע ולא נתברר לי דעת הגרח”ק בזה אבל עכ”פ ביאור זה הוא צ”ב כמו שנתבאר לעיל), ועי’ עוד מה שכתבו בבירור זה באגרת הפורים להגר”ש דבלצקי עמ’ כ ובארחות רבינו ח”ג עמ’ נז.

ויש לצרף כאן עיקר דינא דדרכי משה בשם הגמ”י ובה”ל דשכרות אינו לעיכובא, וגם דיש בראשונים שנקטו דעד דלא ידע הוא גוזמא, וגם יש בראשונים שנקטו דאין הלכה כן, וגם יש דעת הפר”ח שהאידנא אין להשתכר כ”כ וגם עי’ במשנ”ב דמי שיתבטל ממצוות אין לו להשתכר, וגם יש להזכיר מש”כ בחז”ל ובראשונים ואחרונים הרבה בגנות היין, וממילא בכל כה”ג לא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל.

אמרי’ בגיטין נט ע”ב דיש ליתן לכהן מנה יפה ראשון והעירו שם התוס’ והרא”ש פ”ה סי’ כ דהרי אמרי’ בפסחים נ ע”ב שהנוטל מנה יפה אינו רואה סימן ברכה, ותירצו דכהן נוטל מנה יפה ראשון בצדקה ובמתנות עניים ובסעודת חברים אבל בשותפות לא, והובאו דבריהם להלכה במג”א ובמשנ”ב סי’ רא ס”ב.

ובפנים דברי הפוסקים לא נתבאר להדיא טעם החילוק בין האופנים שנזכרו בדבריהם, אבל נראה דהחילוק הוא שבכל דבר שהוא בבעלות הכהן עם אדם נוסף שהוא נידון של ממונות אין ראוי לו לכהן ליטול יותר מחבירו, אבל דבר הבא מעלמא כגון צדקה ומתנות עניים או סעודה בבני חבורה שאין מקפידין בממונות לא.

והטעם שנקטו סעודה של חברים נראה משום דאמרי’ בני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום מדה ומשקל וכו’ ולכך נקטו סעודה של חברים שאין מקפידין ובזה דמי למידי דאתי מעלמא ולא לדבר שיש לישראל שלטון ובעלות כמו שכתבו לגבי שותפות כיון שאין מקפידין.

ואפשר דבני חבורה המקפידין זה על זה שעוברין משום משקל ומנין וכו’ ה”ה שגם כהן שם לא יטול מנה יפה ראשון בסעודה כזו.

ויש מי שרצה לפרש הדברים באופן אחר אבל בהרא”ש שם להדיא נזכר הלשון ולא מיסתבר לדרוש הפסוק הזה להרגיל הכהן שיתן עינו בחלק יפה ע”כ.

עכ”פ בחדר בבית ההורים כיון דאתי מעלמא לכאורה הוא דומה לאופנים שנקטו הפוסקים שנוטל מנה יפה ראשון.

וצע”ק בגוף דברי התוס’ והרא”ש למה לא תירצו דמ”מ מצוה על הישראל לוותר לכהן ורק דלכהן אין לקחת המנה היפה, ויש לומר דמ”מ משמע בגיטין שם שיש לכהן לקחת מה שיתן לו הישראל (ועדיין צ”ע למה לא תירצו דהגמ’ בפסחם מיירי במי שלוקח המנה יפה מעצמו, ואילו מי שנותנים לו אינו בכלל הקללה, ויש לומר דזיל בתר טעמא, עי’ בפסחים שם, ומשמע להו דטעם זה שייך בכל גווני).

א”נ שמא ס”ל דפרטי דינים אלו הם מדרבנן ולא מסתבר דתקנו רבנן באופן שאינו דבר הראוי לעשות, אבל בגמ’ שם משמע שהוא מדאורייתא, וכן נקטו הרבה ראשונים, אולם בתוס’ חולין פז ע”א ורא”ש שם פ”ו סי’ ח נקטו דהוא אסמכתא בעלמא, וא”כ יש לומר דאזלי לשיטתייהו, אולם בהרא”ש בגיטין שם משמע דנקט כן גם להצד שהיא דרשא גמורה כמו שהובא לשונו לעיל אם כי קאי מדאורייתא שם כעין הך סברא.

אולם הפמ”ג במשב”ז בפתיחה לסי’ קלה נקט שקדימת כהן הוא רק בדברי קדושה ומנה יפה שמא היינו בסעודת מצוה, וכן בתומים סי’ טו סק”ג נקט דקדימת כהן הוא בדבר מצוה.

אולם העירו בילקוט ביאורים על הגמ’ בגיטין שם דחדא דפשטות הראשונים לגבי מנה יפה אינו דבר מצוה ובפרט ברש”י בגיטין שם, וכן מבואר בראשונים דגם בדין יש להקדים כהן (רש”י שברי”ף וריטב”א בסוף מו”ק), וכן יש להוסיף ולהעיר ממה שלא תי’ כן התוס’ והרא”ש על קושייתם לחלק בין דבר מצוה לדבר הרשות, וגם במג”א ובמשנ”ב סי’ רא שם לא משמע דמיירי דוקא בסעודת מצוה, וכן ציינו שם בשוע”ר סי’ רא ס”ג וקצש”ע סי’ קמד ס”ח דבכל גווני הוא.

ומש”כ בגמ’ וקדשתו בכל דבר שבקדושה פי’ הרא”ש בנדרים סב ע”ב דהיינו בכל דבר שאפשר לקדשו (ועי’ גם מהר”ם שיף בגיטין שם), וכך מסתבר לשון הדרשא, ולא דרק בדבר מצוה יש לקדשו.

ומ”מ באמת בדין וקדשתו לא מצינו שצריך לוותר לכהן לגמרי על המנה אלא להניח לו ליטול מנה יפה ראשון ויטול הישראל מנה רעה אחריו, וכ”ז במנה דאתיא מעלמא, דאילו בשותפות אפי’ מנה יפה א”צ להתוס’ (ואף דלגבי בהמ”ז הוא ויתור גמור יש לומר דהיינו בדבר של כבוד שבזה הכהן קודם לישראל גם לדחות אבל בדבר של ממון לכאורה לא מצינו), אבל באמת לא נתבאר הגדר בזה, דהנה לו יצוייר דיש בצד האחד מנה קטנה ובצד שכנגדה מנה אחת אפים שמא בזה כבר חשיב ויתור דבויתור י”ל דאין מחוייב בזה כלפי הכהן וכנ”ל, ומאידך גיסא מנה יפה יש במשמעה שהיא משובחת יותר מחברתה וכדאשכחן בכ”מ הלשון יפה בב”ק דהמשמעות יפה בשווי, ואין לטעון דמתנות כהונה אין כולל הפסד ממון דאדרבה מתנות כהונה הם דבר שבממון.

ומ”מ לענין חדר אירוח ללילה אחת בבית הורים לכאורה במקרה רגיל הוא בכלל דין מנה יפה שצריך להקדים הכהן.

ולגבי לדלג על תור לכאורה יצא חילוק דאם כל אחד תפס כבר את תורו א”כ לכאורה יש בזה כעין תפיסה דממון דלהוציא ממון לא אמרי’ נוטל מנה יפה ראשון, ובזה שייך תווהו בה אינשי (דפסחים שם) אם יקדים הכהן, אבל אם לא היה כאן תפיסה וכגון שהממונה מחליט למי לקרוא קודם א”כ לכאורה כהן קודם כמו שקודם לפתוח בתורה ראשון ולא גרע מסעודת חברים שבזה ג”כ הכהן קודם למנה יפה, וכמ”ש הרש”י שברי”ף במו”ק שם והריטב”א שם לענין הקדמה בדין (ואי”ז רק דין הקדמה מצד הדיין דגם בסעודת חברים יש הקדמה אע”פ שאין שם דיין).

ובאופן שהי’ תפיסה שלא כדין (שתפס אחר שכבר בא לכאן הכהן) אפשר דכדי לתקן האיסור יצטרך לוותר לכהן להקדים התור וצל”ע בכ”ז.

ואם הכהן מוחל עי’ במשנ”ב ס”ס קכח ס”ק קעה דיש פלוגתא באופן המבואר שם, ומבואר שם להדיא דמאן דסובר שיכול למחול על השתמשות ה”ה שיכול למחול על מנה יפה, (וגם משמע שם שזה עיקר הדעה להלכה), ומאידך הט”ז שסובר שאין הכהן יכול למחול על השתמשות בו מבואר שם שהוא מטעם ביזיון אבל באופן שאין בזיון משמע דלכו”ע יכול למחול.

ואם אחד מהם ת”ח ואחד ע”ה או ששניהם ת”ח ואחד יותר ת”ח מחבירו עי’ במגילה כח ובמשנ”ב שם ושם מה שנתבאר באופנים אלו אם כהן קודם או לא.

ואולי יש לומר דכל מה שבאוגרת שערה לא נאמר ההיתר של כל שהוא למעלה מן השבכה לא גזרו, הוא רק באשה שלפעמים אינה אוגרת שערה, ואז נאמר בה לחלק מהראשונים והפוסקים חילוק זה שהוא רק בדבר שאינו תכשיט, דבתכשיט בכה”ג כבר חיישי’ לשיטות אלו דילמא שלפא ומחווייא, אבל באשה שמקפדת לאגור שערה לא גרע אוגרת מכל סתם למעלה מן השבכה דלא גזרו אפי’ בתכשיט דבכה”ג לא גזרי’ כלל דילמא שלפא ומחוויא.

וגם דין דמעמדת קישוריה צ”ל דלא נאמר באופן שאם יתפרקו הקישורים יהיה בזה בושה גמורה, דבמקום שבלא קישורים לא שייך לצאת לרחוב יש מקום לטעון דבזה לא חיישי’ דילמא שלפא כלל, וכעין מה שהובא לעיל מהמשנ”ב ריש סי’ הנ”ל בשם התוס’ ר”פ במה אשה דף נז ע”א.

והרמ”א בסי’ שג ס”ב חילק בשם האו”ז ח”ב סי’ פד בלפנים מן השבכה בין נשואה לפנויה, אבל גם לשיטתו יש מקום לטעון דפנויה שמקפדת על כיסוי הראש כנשואה דינה כנשואה לענין זה, וממילא יש לטעון דה”ה בניד”ד.

והעירוני דיתכן דהך דינא דלפנים מן השבכה הוא רק בדבר שהחשש הוא דילמא שלפא ומחוייא אבל בדבר שהחשש הוא משום טבילה א”כ יש מקום לטעון דה”ה למעלה מן השבכה, ולעיל הזכרתי צד דדין חוטי שיער הם בשיער שמחוץ לשבכה, ולאור הנ”ל צל”ע בזה.

ויש להוסיף עוד דבמשנ”ב שם סק”ז כתב לגבי קטלא שנאמרו בה ב’ טעמים דילמא שלפא ומחוייא ושצריכה להסירה בשעת טבילה, וכתב בשם הט”ז סק”ה בשם התוס’ נז ע”ב ד”ה הכא דב’ הטעמים נצרכים, דטעם דטבילה אצטריך במהדקת כדי שתראה בעלת בשר דבל”ז לא תראה בעלת בשר, ולא חיישי’ דילמא שלפא ומחוייא, אבל חיישי’ משום טבילה, וטעם השני ברפויה דילמא שלפא ומחוייא, אבל משום טבילה לא חישי’.

וע”ע בפנים התוס’ שם דראיית הגמ’ דמיירי בקטלא מהודקת ומשום טבילה הוא משום דתני לה יחד עם חוטין שהנידון שם הוא מטעם זה, וא”כ כ”ש שיש ללמוד כן.

ולפ”ז לכאורה יש ללמוד מזה גם בניד”ד דאע”פ שלא שייך דילמא שלפא ומחוייא מ”מ טעם דטבילה שייך.

אבל יש להעיר דהרי כתבו התוס’ לעיל מינה והובא במשנ”ב לעיל סק”ג (הבאתי לעיל) דבבגד שהוא עיקר מלבוש לא חיישי’, ויש לומר דכמו שלגבי חוטי שיער נזכר במשנ”ב שם שהטעם דלא דמי לעיקר מלבוש משום שגם בחול לפעמים נושאת אותן בידה, הלכך גם בניד”ד בקטלא זהו הטעם, ולפ”ז בגומיית שיער זה יהיה הגדר אם לפעמים בחול נושאת הגומיה בידה או שמקפדת תמיד שהשיער יהיה אסוף, וכמו שהערתי לעיל דיתכן שנקבע גם לפי מנהג המקום או עכ”פ מנהג הקהילה.

ובנשואה באופן שהגומיה היא ממש תחת השבכה ואין אפשרות לצאת בלא הגומיה להנ”ל יוצא שאין בזה כל חשש.

מצינו בסוגי’ דמוכר בהמה לגוי בשבת צד ע”א שנזכר שם שאסור ליתן לגוי בהמה המיוחדת לעשות מלאכה בשבת ודנו שם לגבי סוס שמיועד לרכיבה דכיון שאין עושין בו מלאכה שחייבין עליו בשבת מעיקר הדין פטור וע’ בפרטי דין זה ודין סוס המיוחד לעופות בגמ’ שבת שם, וע’ בבה”ל סי’ רמו ס”ג מה שדן דבזמנו סוס מיועד גם למשא עי”ש.

ויש לדון האם הכונה דבר שאין חייבין עליו ופטור אבל אסור אפי’ במחמר (ורק בנתינה לגוי מותר כיון שאינו ודאי שיעשה והוא חששא בלבד בדרבנן) או דילמא שאין חייבין עליו באדם ואילו במחמר מותר לכתחילה ולכן מותר לתת לגוי דלא אכפת לן שיעביד הבהמה בדבר שהוא רק איסור דרבנן בשבת.

והפשטות היא יותר כהצד הראשון, אבל לכאורה יש להביא ראיה להצד השני, דבשבת ר”פ מי שהחשיך קנג ע”ב כל שבגופו חייב חטאת בחברו פטור אבל אסור כל שחברו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה, וכן כתבו שם רמב”ן ורשב”א לענין הנחה בלא עקירה דאינו בכלל מחמר כיון דבבהמתו נאמר רק איסור מלאכה ואי”ז בכלל מלאכה ועיקר הדין הובא בשו”ע סי’ רסו ס”ב והביא שם המשנ”ב סק”ז דברי הראשונים הנ”ל.

ועי’ בלשון הבה”ל שם ולכן בסוס דסתמא עומד לרכיבה שאין בזה משום שביתת בהמתו לרוב הפוסקים דחי נושא את עצמו לא גזרו רבנן על המכירה וכדאיתא בגמרא ע”כ, ומשמע ג”כ שנקט דאין בזה משום שביתת בהמתו כיון שלרוב הפוסקים אין בזה משום איסור מלאכה דאורייתא באדם כיון שחי נושא את עצמו (ומש”כ לרוב הפוסקים היינו שרוב הפוסקים פסקו דחי נושא את עצמו).

וכן במג”א סי’ שה סק”ו הביא דברי הגמ’ במי שהחשיך שם דמה שאין בו חיוב חטאת בבהמתו מותר לכתחילה ולמד מזה המג”א דגם בכרמלית שרי על ידי בהמה (ועי”ש מה שהביא שם עוד ראיה מתוס’ שבת נג סע”א עי”ש) ועי’ במחה”ש שם באריכות גדולה בשם הר”ן ובשם התוספת שבת מה שתמה על המג”א דבגמ’ שם מיירי במקום פסידא (ר”ל שהתירו שם גם דברים שלא הותרו בעלמא ואף נזכר שם דיש דבר שלא רצו חכמים לגלותה משום כבוד אלהים הסתר דבר עי”ש, וכ”ז הותר ג”כ רק בכיסא דאתא לידיה מעיקרא וכמבואר בסוגיות ומ”מ מסתימת מה שנאמר הכלל בבהמה מותר לכתחילה יש משמעות שנאמר בכלל סתמא ומאידך גיסא ממה שנזכר דהנחה בלא עקירא שרי בניד”ד משמע דבעלמא אסור, והשתא יש לומר דמה דקאמר סתמא בבהמתו מותר לכתחילה סמך על האמור בסוגי’) ועי”ש מה שהאריך המחה”ש להשיב ע”ז.

ובמשנ”ב שם סקמ”ג הביא ב’ הדעות דבמג”א מקל וכן מצדד כדבריו המחה”ש ואילו בתוספת שבת והגר”ז ושלחן עצי שיטים החמירו בזה.

ובגוף דברי הראשונים דלעיל שכ’ דליכא שביתת בהמתו בהנחה בלא עקירה כיון שאינה מלאכה צל”ע דא”כ גם גבי אדם אינה מלאכה ולשתרי וכ”ש דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה וגו’ ובהמתך (שמות כ, ט) ואותו לשון נאמר על אדם ובהמה יחד, כך שלא שייך לתרץ דהוא רק מצד שא”א לאסור דבר המפורש בתורה כדעת הט”ז בכ”מ, אבל השתא שנתברר דדברי הראשונים הנ”ל אמורים בדאורייתא והותר רק באופן שהתירו חכמים באופן המסויים ניחא.

ועי’ ברמ”א ס”ס שו דהמוסר לרועה כ”ש שאין לחוש שיוציאה חוץ לתחום דהא תחומין דרבנן, ויש לדון ע”פ הנ”ל, וצ”ב הקשר הדברים ברמ”א שם שיש שם צירופים נוספים שגם בהם לבד מותר ולמה הורך שגם בזה מותר כיון דבכה”ג אינו מצווה על שביתת בהמתו כלל, ולהנ”ל משמע דאין איסור כלל ואולי עיקר מה דבא לשמעי’ משום שיש צד שחוץ לג’ פרסאות דאורייתא, ומ”מ כבר כתב המשנ”ב שם סקע”ט דלענין זה רק להוציא בידיים אסור ורק דיש אופנים שאסור שהגוי יעשה מחמת הישראל דגוי מחמת ישראל אסור ברוב האופנים גם במלאכה דרבנן (עי’ או”ח סי’ רמו), ומ”מ יתכן שיש לדייק מהרמ”א שסבר כהמחמירים בניד”ד.

ועי’ סי’ שו ס”ב ומשנ”ב שם דמבואר שם בבהמה שיצאה חוץ לתחום שאסור לכל ישראל להזיזה בידים מחוץ לד’ אמות שלה אבל לקרותה שתבוא מותר.

ולענין שביתת עבדו בשבת האם הוא גם בדרבנן, הנה יעוי’ ברמב”ם ספ”כ מהל’ שבת ושו”ע או”ח סי’ שד ס”א דעכ”פ חלק (אם לא עיקר) מדינא דאורייתא שביתת עבדו בעבד שחייב במצוות, ולפ”ז אין כאן שאלה לניד”ד, דודאי דינו כישראל.

אבל באיסור הנוסף שנזכר שם לגבי שלא יעשה לו מלאכה בשבת עבד שלא מל וטבל כלל הנה אם עושה לעצמו שרי כמ”ש שם, ועי’ גם ביבמות מח ע”ב, ואם עושה לרבו הרי אסור באופנים האסורים גם באיסור דרבנן, דמלאכה לישראל על ידי גוי אסור גם בשבות, ומ”מ יש אופנים שנתבארו בפוסקים (עי’ סי’ רמו וסי’ שה ועוד) שאין בהם איסור שגוי עשה מלאכה ישראל, והיינו גם בשפחה (ראה סי’ שא סכ”א, ועי’ עוד יו”ד סי’ רסז סי”א ברמ”א).

אבל יש דעה שיש דברים שהותרו באמירה לגוי שלא הותרו באמירה לעבד כיון שיש בזה חדא דאורייתא יותר מסתם גוי, ויש בזה דעות שונות, עי’ בשו”ע ומשנ”ב סי’ שד ס”א וסק”ט ואילך, והאופנים האסורים לדעות האסורות הוא גם באיסור דרבנן וכדמוכח ברמ”א שם ובמשנ”ב סקי”ז ואילך.

בשו”ע סי’ שג ס”א פסק (ע”פ שבת נז) דחוטים צמר ופשתן ורצועות שבראשה צריכה להסירן בשעת טבילה לכך לא תצא בהם בשבת אבל מעשה אריגה מותר כיון שא”צ להסירה בשעת טבילה, והוסיף רמ”א דבמוזהבות אסורות שאז תסירן שלא יטנפו וכן במטונפות אסורות עי”ש במשנ”ב, ולהלן סי”ד פסק השו”ע דבחוטי שיער מותר והטעם מבואר בגמ’ שבת סד דשיער ע”ג שיער לא חייצי והובא בשעה”צ שם סקל”ב.

ולפי הני כללי לכאורה יהיה אסור לצאת בגומיות האוספות את השיער בשבת, כיון שהם מהודקות ולכאורה צריך להסירן לפני הטבילה.

ובאמת המשנ”ב בסק”ה הזכיר דביו”ד סי’ קצח בס”ג פסק השו”ע דדוקא מעשה אריגה חלול א”צ להסירם, ומשמע מזה דבכל גוני שצריך להסירם אסור לצאת בשבת.

וכן במקרה שהגומיות נמכרות בדוגמאות ומיני צבעונין ומקפידים שישארו נקיים יש לדון בזה ג”כ מדין מוזהבים שהרי במקפדת מצינו שאסורה דחיישי’ שתסירן וגם יש צד שאסורה לטבול בהם מדינא עי’ במשנ”ב שם.

אולם במשנ”ב סק”ג כתב מהמג”א בשם התוס’ דגזירה זו היא דוקא בדברים קטנים כאלו שלפעמים בחול נושאת אותם בידה אבל בדברים שהם עיקר מלבושים לא חיישי’ שתשא אותם ברה”ר דאין דרכה לילך בלעדיהם ובודאי תלבשם אחר הטבילה עכ”ד.

ומעין זה אשכחן להלן בס”ג ע”פ שבת דף סד דכל שהוא למעלה מן השכבה לא גזרו ובמשנ”ב שם שאינה נוטלת השבכה מראשה ברה”ר כדי שלא תתגלה שערה עכ”ל.

ויש לדון בזה במקומות שאין מהלכות בשיער פזור כלל, דיש מקום לדון גומיות אלו כעיקר מלבושה וכן יש לדון דאפשר דחשיב כעין למעלה מן השבכה לענין זה (ולהלן בסוף התשובה יתבאר למסקנא דלא אמרו היתר למעלה מן השבכה לענין גומיות של תכשיט אא”כ נימא דמי שמקפדת על כך לעולם יש בה דין שונה וכמו שיתבאר).

ומאידך כנגד כל הצדדים להיתר דלעיל יש מקום לטעון דברצועות לא חלקו וגזרו דכל מה שמהודק אסור.

ומאידך יש מקום לטעון דאין כאן איסור רצועות במקרה שמדובר בגומיות שהם ארוגות (היינו אריגה בלבד ללא חומר גומיה ממש בפנים) אלא שבא אתה לגזור משום שהם מהודקות וזה א”א לגזור במקרה שהוא עיקר מלבוש.

ובמקור דברי התוס’ בר”פ במה אשה בשבת נז ע”א (שהביא המשנ”ב מהם דבמלבוש שבודאי תלבש אחר הטבילה אין איסור לצאת) נראה מפשטות לשונם שנקטו שכל דבר שאין בו חשש שתסיר מחמת טבילה אין בו איסור זה וממילא לפי מה שנקטו קודם לכן בכלל זה כל דבר שבודאי תלבש לאחר טבילה אין בזה איסור.

אם כי יש לדון במקום שרוב מקפידות לאסוף השיער (עי’ במשנ”ב לעיל סי’ עה סקי”ב שהביא פלוגתא דרבוותא בזה), האם סגי בזה לומר שהוא בגד שהוא עיקר מלבוש לכל מי שמקפידה על זה או לא.

כמו”כ יש לדון במקום שרוב אין מקפידות ומיעוט מקפידות האם לגבי אותו המיעוט חשיב הקפדה, או לא.

כמו”כ יש לדון במי שרוב פעמים מקפדת (שלא מחמת חיובים של מוסד וכיו”ב שאינו שייך כאן), האם סגי בזה להחשיב כעיקר מלבוש.

והנה בשבת ס ע”א פליגי אביי ורב יוסף במחט שאינה נקובה שאשה אוגרת בה שערה אם פטור אבל אסור או מותר לכתחילה, והלכתא כאביי דס”ל דמחט זו מותרת לכתחילה לצאת בה בשבת, והראשונים למדו מזה להתיר גם מחט שאוגרת בו קישוריה, וכן הוא בטושו”ע סי’ שג ס”ט.

ומ”מ אף שהשו”ע העתיק רק דינא דהרא”ש דמחט שמעמדת בו קישוריה, מ”מ עיקר דינא דגמ’ דמחט שאוגרת בה שערה מותר כשאינה נקובה לא נדחתה מהלכה וכמבואר בשעה”צ שם סקט”ו דהוה פשיטא ליה כן לדינא, וכן כתב באג”מ יו”ד ח”א סוף סי’ מח בשם המג”א שם סק”ח.

(ולשונו של האג”מ צע”ק שכתב שעושין להעמיד קישוריהן שיהיו השערות במקומן, ולכאורה הגדרה זו היא אוגרת שערה ולא מעמדת קישוריה דהם ב’ עניינים כמבואר במקור הדברים בהרא”ש פ”ד סי’ ז ובשעה”צ שם, ומ”מ הדין שוה להלכה, ומ”מ לכאורה כבר במג”א שם כינה לאוגרת שערה דמעמדת קישוריה, ואולי השו”ע נתכוון לכלול גם אוגרת בלשונו “מעמדת קישוריה” ולכן לא פירט דין זה לחוד, אבל המשנ”ב ס”ק כג לא פירש כן אפי’ כוונת השו”ע).

ונחלקו הראשונים בטעם ההיתר דאוגרת בו דלרש”י ההיתר הוא משום צניעות דלא שלפא ומחויא ולהתוס’ ההיתר הוא משום דלא הוי תכשיט ולא חיישי’ דילמא שלפא ומחויא.

והנה דעת המג”א שם דהיתר זה לא נאמר בתכשיט (ודלא כב”ח) א”כ היתר זה אינו בגומיה שמוגדרת כתכשיט שיש בזה חשש דילמא שלפא ומחויא, ועי’ במג”א שם שהעיר כעי”ז לגבי מחט שאינה נקובה וסיים ואפשר דבמחטין שלנו ל”ש זה ולכן נהגו להקל עכ”ל, עי”ש עוד, וכוונתו צ”ב למה אין חשש שלפא ומחוויא ונראה דכוונתו למש”כ השו”ע שם בסעי’ יח על תכשיטין בזמנינו עי”ש, ולפ”ז צ”ל “וע”ל סעיף יח” במקום “סימן יח” הנדפס במג”א שלפני.

אבל במשנ”ב כתב בשם המג”א דבמחטין שלנו אינם תכשיט כ”כ ויש מקום לומר דאין בהם חשש דילמא שלפא ומחויא עי”ש וצ”ב לפ”ז הציונים שציין המג”א שם עי”ש.

[ובאג”מ שם כ’ בפשיטות דדעת המג”א דאם היה תכשיט אסור, ויש לומר דהיינו להדעות דאין היתר בדילמא שלפא בזמנינו עי’ בשו”ע סי”ח הנ”ל].

אבל אם נימא דכל שהוא למעלה מן השבכה לא גזרו א”כ ה”ה בתכשיט, אבל כבר חזינא דאינו נוהג בזה אלא כבר באשה שמכסה ראשה, דהרי לגבי חוטי צמר דלעיל כשהן מוזהבות לא נאמר דהוא מותר משום שהוא למעלה מן השבכה (ואפשר שהיו חוטין אלו חוץ לשבכה וגם יש לדחות דמ”מ מה שמסירה בטבילה גזרו גם למעלה מן השבכה אם הוא דבר שיתכן שלא תחזירם, אבל בדבר שודאי תחזירם מבואר במשנ”ב בשם התוס’ דנ”ז דלא גזרו בזה) וכן לגבי מחט שאוגרת בה שערה לא נאמר היתר זה במחט דתכשיט וכמו שנתבאר בדברי המג”א.

היוצא מזה דבגומיה לא שייך לומר ההיתר דלמעלה מן השבכה כדי להתיר בגומיה דתכשיט.

ואולי יש לומר דכל מה שבאוגרת שערה לא נאמר ההיתר של כל שהוא למעלה מן השבכה לא גזרו, הוא רק באשה שלפעמים אינה אוגרת שערה, ואז נאמר בה לחלק מהראשונים והפוסקים חילוק זה שהוא רק בדבר שאינו תכשיט, דבתכשיט בכה”ג כבר חיישי’ לשיטות אלו דילמא שלפא ומחווייא, אבל באשה שמקפדת לאגור שערה לא גרע אוגרת מכל סתם למעלה מן השבכה דלא גזרו אפי’ בתכשיט דבכה”ג לא גזרי’ כלל דילמא שלפא ומחוויא.

וגם דין דמעמדת קישוריה צ”ל דלא נאמר באופן שאם יתפרקו הקישורים יהיה בזה בושה גמורה, דבמקום שבלא קישורים לא שייך לצאת לרחוב יש מקום לטעון דבזה לא חיישי’ דילמא שלפא כלל, וכעין מה שהובא לעיל מהמשנ”ב ריש סי’ הנ”ל בשם התוס’ ר”פ במה אשה דף נז ע”א.

והרמ”א בסי’ שג ס”ב חילק בשם האו”ז ח”ב סי’ פד בלפנים מן השבכה בין נשואה לפנויה, אבל גם לשיטתו יש מקום לטעון דפנויה שמקפדת על כיסוי הראש כנשואה דינה כנשואה לענין זה, וממילא יש לטעון דה”ה בניד”ד.
והעירוני דיתכן דהך דינא דלפנים מן השבכה הוא רק בדבר שהחשש הוא דילמא שלפא ומחוייא אבל בדבר שהחשש הוא משום טבילה א”כ יש מקום לטעון דה”ה למעלה מן השבכה, ולעיל הזכרתי צד דדין חוטי שיער הם בשיער שמחוץ לשבכה, ולאור הנ”ל צל”ע בזה.
ויש להוסיף עוד דבמשנ”ב שם סק”ז כתב לגבי קטלא שנאמרו בה ב’ טעמים דילמא שלפא ומחוייא ושצריכה להסירה בשעת טבילה, וכתב בשם הט”ז סק”ה בשם התוס’ נז ע”ב ד”ה הכא דב’ הטעמים נצרכים, דטעם דטבילה אצטריך במהדקת כדי שתראה בעלת בשר דבל”ז לא תראה בעלת בשר, ולא חיישי’ דילמא שלפא ומחוייא, אבל חיישי’ משום טבילה, וטעם השני ברפויה דילמא שלפא ומחוייא, אבל משום טבילה לא חישי’.

וע”ע בפנים התוס’ שם דראיית הגמ’ דמיירי בקטלא מהודקת ומשום טבילה הוא משום דתני לה יחד עם חוטין שהנידון שם הוא מטעם זה, וא”כ כ”ש שיש ללמוד כן.

ולפ”ז לכאורה יש ללמוד מזה גם בניד”ד דאע”פ שלא שייך דילמא שלפא ומחוייא מ”מ טעם דטבילה שייך.

אבל יש להעיר דהרי כתבו התוס’ לעיל מינה והובא במשנ”ב לעיל סק”ג (הבאתי לעיל) דבבגד שהוא עיקר מלבוש לא חיישי’, ויש לומר דכמו שלגבי חוטי שיער נזכר במשנ”ב שם שהטעם דלא דמי לעיקר מלבוש משום שגם בחול לפעמים נושאת אותן בידה, הלכך גם בניד”ד בקטלא זהו הטעם, ולפ”ז בגומיית שיער זה יהיה הגדר אם לפעמים בחול נושאת הגומיה בידה או שמקפדת תמיד שהשיער יהיה אסוף, וכמו שהערתי לעיל דיתכן שנקבע גם לפי מנהג המקום או עכ”פ מנהג הקהילה.

ובנשואה באופן שהגומיה היא ממש תחת השבכה ואין אפשרות לצאת בלא הגומיה להנ”ל יוצא שאין בזה כל חשש.

אבל יש היתר אחר דיש דעות באחרונים דהיתר דמעמדת קישוריה (וה”ה אוגרת בה שערה) נאמר גם בדבר שהוא תכשיט והמשנ”ב סקכ”ד מסיק דאין למחות בהנוהגים להקל ושכן דעת הגר”א, וכ”ש במחטים שלנו שאינם תכשיט כ”כ (ואפשר דה”ה רוב גומיות אינם תכשיט כ”כ), ולכן בצירוף ההיתר דתכשיט בזמנינו ובצירוף העירובים שלנו ובפרט לפי מה שנתבאר דיש צד שגם המחמירים באוגרת לא החמירו בזה, כ”ש שאין למחות כלל בהמקילים בזה.

ויעוי’ עוד בחוט שני חלק ד’ פרק פח סק”ב עמ’ קכא מש”כ דיש לעיין בבנות שכורכות שערותיהן בגומי כלי להחזיקן אסופות, אם תשיב לקלועות בשערה או לא, אף דאין השערות קלועות בתוכם וממילא ליכא טעם המ”ב שאסור להסיר משום סתירת הקליעה, מ”מ אפשר כיון שאם תוציאנו משערה תסתור לגמרי כל צורת שערה אפשר דחשיב קלועות ע”כ.

ודבריו צריכין תלמוד בביאור הצד שיש להחשיבו כקליעה, דהרי טעם ההיתר דקליעה להמתירים בזה הוא רק באופן שאסור לסתור הקליעה כמבואר במשנ”ב ריש סי’ שג, אם לא דנימא דכוונתו שאסור לסתור גם שיער אסוף בשבת, אבל לכאורה בסוגי’ דשבת ס ע”א ובתוס’ שם מוכח דאין איסור לסתור איסוף של שיער בשבת אלא אדרבה בדבר אחר שנזכר שם אח”כ מבואר שיש איסור בשבת (ומשמע דבאוגרת אין איסור בשבת כלל), ואולי יש לדחוק בדעתו דמ”מ יש דרגות בסתירת איסוף של שיער דאם כל השיער כולו אסוף למקום אחד סובר לחדש דיש איסור להתירו בשבת וכמדומה שלא נהגו כן וצע”ג.

(ושמעתי בשם אחד מתלמידי מרן דקטע זה צ”ב אם הובא כצורתו).

מותר.

מקורות:
בסוכה מצינו בסוגיות בסוכה לא ע”א ובאו”ח סי’ תרלז כמה אופנים של סוכה גזולה ובחלקם יש חסרון של חג הסוכות תעשה לך ובחלקם אין חסרון, וחזי’ מזה דאין פסול של גזילה משום שבאה בעבירה, ויש להוסיף דאפי’ מחיצה העשויה בשבת כשרה לשבת הבאה וגם לשבת זו הוא חסרון רק מצד דיני שבת.

ויש להוסיף עוד דגם אהל שאינו עשוי בידי אדם קי”ל ברפ”ב דסוכה דחשיב אהל, ואפי’ לחי העומד מאליו דאיכא פלוגתא בפ”ק דערובין היינו דין מיוחד בלחי ע”ש, ואין חסרון במחיצה העומדת מאליה (עי’ עירובין טו ע”א), דבמחיצה א”צ שיהיה דוקא נעשה על ידי אדם בכונה או בכשרות.

ועי’ במנ”ח מצוה שכה שדן אם אמרי’ מיגו בסוכה שבשבת דליהני מחיצה גזולה בסוכה מיגו דשבת, ונקט דלא מהני, ועי’ עוד בעמק ברכה ובעמק סוכות סוכה ז ע”א ובעוד הרבה אחרונים שדברו בנידון זה (עי’ באוצר מפרשי התלמוד בסוגי’ דמיגו בסוכה שם ובאנ’ התלמודית בדיני מתוך שהביאו כו”כ אחרונים שדברו בזה), ומדברי כולם למדנו דמחיצה בשבת גזולה מתרת.

יעוי’ ברע”א בחי’ סוכה יח ע”א ואחרונים שדנו לענין דינים והלכות שנאמרו בסוכה אם מהני במחיצה גזולה, אבל בסתם מחיצה עכ”פ בשבת לא ס”ד דלא מהני מחיצה גזולה.

הנה באופן שהיה ייאוש ושינוי רשות או מעשה באופן המועיל לגבי לולב כמבואר בפוסקים, פשיטא דמהני גם כאן בדיעבד לצאת ידי חובה, ולענין ברכה לכאורה יהיה תלוי בפלוגתת הפוסקים לגבי לולב וציצית ועוד שהובאה במשנ”ב בכמה מקומות.

ובאופן שלא היה קנין ועדיין אינו ברשותו של הגזלן אינו יכול לערב בזה, דעירוב תבשילין צריך קנין כמבואר בעירובין פ ע”א ובתוס’ שם וכן פסקו בטושו”ע או”ח סי’ תקכז, ואע”ג דבשו”ע שם הנוסח הוא שאם מערב על ידי אחר צריך לזכות לו, אין הכוונה דמערב לעצמו יוצא גם בעירוב שאינו שלו, דהרי בגמ’ שם איתא שצריך לזכות, ולא נזכר שם דוקא במערב לאחרים, ועוד דבגמ’ שם מדמי עירוב תבשילין לעירוב חצרות ועירוב תחומין שצריך לזכות בהן, והרי לענין עירוב תחומין אין אדם יוצא במאכל שגזל מחבירו ולא קנאו כיון שלא היה כאן זיכוי וא”כ דכוותה לדידן לגבי עירוב תבשילין ג”כ לא יצא בכה”ג, דכמו שבעירוב תחומין לא חשיב שקנה שביתה באוכל שאינו שלו אף אם יכול לאכלו אם ירצה או אם היה שלו מ”מ צריך להיות שלו, א”כ ה”ה גם בעירוב תבשילין צריך שיהיה שלו, אלא השו”ע אורחא דמילתא נקט שאדם שמערב לעצמו בלאו הכי מערב בשלו ורק דאם מערב לאחר צריך לזכות.

ומסוגי’ דהנותן דינר לחנוני ג”כ משמע לפו”ר דגם מי שנותן בעצמו עירוב אינו בכלל עירוב אם אין מזכה הדבר לחלקו, אם כי שם יש בזה שליחות.