שבת

תמיהני עליכם במה שכתבתם בפשיטות שלענין כל התורה מתעסק הוא רק כשוגג, הנה אולי כיוונתם לתשו’ הגרעק”א סי’ ח’ שכן ס”ל ונחלק בזה על החוו”ד סי’ תלא שסובר שזהו היתר גמור בכל התורה ולכן תמה לגבי בדיקת חמץ, אבל הייתם צריכים לציין זאת, ולא לכתוב כן בפשיטות, וגם דאף להגרעק”א הרי פטור מקרבן ואינו כשוגג ממש, וגם דהרבה אחרונים סוברים כהחוו”ד בזה, עי’ אגלי טל קוצר סקכ”ד אות יב שכתב עליו דמש”כ הגרעק”א שהוא דבר חדש אני אומר חדש אסור מה”ת.

ובעיקר הקושיא מכלאים הגרעק”א בעצמו הוכיח כן משם דבמתעסק יש איסור ואינו היתר גמור, אמנם הוא בעצמו דחה הראיה הזו משום דשאני כלאים דהאיסור הנאת החימום והוי כמו מתעסק בחלבים ועריות שכן נהנה, ויש להאריך בזה עוד טובא ואכ”מ.

אמנם אם כבר מדברים אכתוב מה שקשה לי שנים הרבה, דהנה פוסקי זמנינו העתיקו דברי הגרעק”א שגם בשבת איכא איסור מדרבנן עכ”פ, ולכאו’ צ”ב דמדברי המשנ”ב מבואר לדהדיא דלא כהגרעק”א, שהרי הביאוה”ל בסי’ שט דן בארוכה בספק פס”ר שנתכוין לנעול תיבה וספק לו אם יש שם זבובים דשרי כיון דהוי ספק פס”ר, והשתא אם לא היה יודע כלל אם יש זבובים זה הוי ממש דין מתעסק בהיתר, כמבו’ בראשונים דף קה ע”ב, שהרי זה דומה לנועל ביתו ונמצא צבי בתוכו, והשתא אי נימא דגם בכה”ג איכא איסור דרבנן, אין שום מקום לומר דמשום שיודע דיתכן שיש כאן זבובים טפי לישתרי, הא להיפך הידיעה היא סיבה לאסור יותר, ומדדן הביאוה”ל להתיר אפי’ בכה”ג, וכן נראה מסקנתו, ודאי דסובר דמתעסק בהיתר ליכא איסור כלל, ואפשר דאף מתעסק באיסור דבשבת אפשר דליכא חילוק.

וא”כ נמצינו למדין דמדברי המשנ”ב נראה דנקט להלכה דהיכא דמתעסק בהיתר עכ”פ ודאי הוי היתר גמור, והרמ”א ביו”ד דאסר ספק פס”ר אכתי אין ראיה שגם במתעסק יאסור.

אני תקופה קצרה מנוי על העם סגולה ואני מאד מאד נהנה מתשובותיכם ודפח”ח

***

שאלה

כבוד הרב שליט”א אשמח אם תוכלו לבאר לי פשט פשוט במשנה שבת פי”ד מ”ב “אין עושין הילמי בשבת וכו'”, וזה ענין של מעבד דרבנן, שלכאורה מהלשון משמע שעצם הכנת ההילמי הוא האיסור, ולכאורה רק כשמכניס בהם הירקות וכדו’ עובר על המלאכה שאז מעבדן, או שבעצם זו כוונת המשנה שאין עושין – וכשמערב בהם הירקות כו’.

***

תשובה

שלום רב

איסור העיבוד מתחיל כבר בהכנת מי המלח, אע”פ שעדיין לא התחיל בפעולת עיבוד, וגם אין בכוונתו כלל להמשיך עיבוד.

בכבוד רב

***

שאלה

שלו’ רב.

הגרי”ז [מרן רי”ז הלוי] הל’ שבת מבאר מחלוקת הראשונים מהו הטעם שאסור לעשות מלאכה קודם שיבדיל, האם הוא מטעם קודם הבדלה, [דהיינו ככל מצווה המוטלת על האדם, וכשהגיע זמנה נאסר הוא במלאכה וה”ה באכילה.

ולא הבנתי אחרי דבריו הנפלאים.

מהו הטעם אליבא דרש”י האוסר מטעם איסור מלאכה עצמה, מדוע אין את האיסור שיש בכל מקום, שאסור לאכול ולשתות ולעשות מלאכה משום מצווה המוטלת לעשות?

תודה

***

תשובה

נפק”מ באופן שיש עליו עוד מצוה חיובית התלויה במלאכה אם חלה עליו קודם.

***

שאלה חוזרת

.

והגרי”ז כותב, מהו האיסור “לפני הבדלה”.

ולכן אסור בעשיית מלאכה.

ושאלתי: מדוע לרש”י אין את האיסור הרגיל של לפני מצווה, ואיסור זה הלא אוסר גם באכילה ושתיה? מה מע”כ ענה אם מצוה חיובית התלויה.

משה אילן

רק לאחרונה נודע לי על קיום מקום תורה שכזה.

יהי רצון שתזכו ללמוד וללמד את כל דברי תלמוד תורתו באהבה.

***

תשובה

לא ראיתי כעת את דברי הגרי”ז אבל יתכן לומר דלרש”י אה”נ שיש בזה איסור עשיי דבר קודם מצוה ורק שנוסף כאן איסור מצד כבוד שבת, ונפק”מ שגם במקום שכבר מחוייב במצוה אחרת וממילתא מצד מה שמוטל עליו חובת הבדלה אינו נפטר ממצוה אחרת קמ”ל דכיון שהוא משום כבוד שבת ממילא לא דיינן לזה כשאר מצוה אחרת, ולהכי אסור לעשות מלאכה קודם הבדלה גם כשמחוייב אז במצוה אחרת.

ויש להוסיף דבלאו הכי ודאי סברתו בדעת רש”י פשוטה יותר, דהרי גדר איסור מלאכה במוצ”ש קודם הבדלה חמור יותר משאר איבורי מלאכה קודם מצוה דהאי איכא למ”ד טעם אינו מבדיל.

***

שאלה חוזרת

שלו’ רב.

שמתי לב שיתכן שטעיתי בפירוש דברי הגרי”ז.

אני פרשתי את כוונת דברי הגרי”ז בדעת הרמב”ם, שחובת הבדלה היא האוסרת במלאכה ובאכילה ושתיה,

ופרשתי לתומי שכוונת הגרי”ז לפרש בדעת הרמב”ם, שחובת ההבדלה היא האוסרת באכילה, והוא מטעם מצווה וככל מצווה המוטלת על האדם, שמאז שהגיע זמן המצווה, אוסרת אכילה ושתיה ומלאכה.

ושאלתי: מדוע רש”י לא פירש כהרמב”ם, והלא מטעם שהגיע זמן המצווה אפשר לאסור? ותרצתם כמש”כ אמש.

אך עוררו אותי, שאין כוונת הרמב”ם שמצווה של הבדלה יכולה לאסור עד שתסתיים.

אלא הכוונה שהבדלה זהו הדבר הראשון שצריך לעשות במוצאי שבת, ואין הכוונה משום שחיוב קיום המצווה אוסר במלאכה ואכילה [כמו בשופר, דדוקא בשופר, והיכא דאיתני איתני] אלא שדין הבדלה היא להיות הדבר הראשון במוצאי שבת, וזהו כוונת הגרי”ז.

וממילא רש”י לא ס”ל לחידוש זה.

אודה לכם על תשומת הלב.

משה אילן

***

{כ”ד ניסן תשע”ה בס”ד}

לרבא דעמיה מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא מרן רבינו הגדול רשכבה”ג שליט”א

באתי בזה לפני כבוד הדר”ג בכמה דברים שנתקשיתי בעניי, אם יוכל לכתוב לי דעתו דע”ת ויניח את דעתי.

{א.

והשיבני מרן שליט”א בכי”ק: יש”כ.

}

והנה אח”ז ראיתי דבאמת לא דבר ריק הוא, ובשמות רבה פרש’ בא בפ’ החדש הזה לכם אי’, תני עשה ירח למועדים א”ל לדוד עד עד שאנו במצרים נטלנו חדשה של לבנה, הה”ד החדש הזה לכם, ואי’ בשכל טוב (בראשית ל”ד כ”ה) עוד דמתחילה לא היו מונין ללבנה אלא לחמה, ומאידך בפרדר”א פ”ח פליג עכ”ז באריכות, וכאן הבן שואל שהרי הכל גלוי לפניו וגם בודאי מחמת ענותנותו כ’ אלי כנ”ל, וא”כ הדרא קו’ לדוכתה, והשתא מיהא מ”ט לא העתיק כ”ז בחיבורו.

תשובת מרן שליט”א: יפה העיר ויש”כ.

{ועיין עוד במש”כ בס’ הר אפרים על המדר”י שם.

כתב מרן שליט”א בספרו תשובות הגר”ח ח”ב סי’ תתרס”ז בדין ג’ כתות בק”פ, דמה יהיה הדין אם יחיד לא שחט עם הג’ כתות כדין, אם מותר אחר כך לשחוט הפסח ביחיד, והשיב ע”ז מרן שליט”א: כמדומה ששוחט.

[וכ”כ במנחת שלמה בפסחים ס”ד ובספר הליקוטים על הרמב”ם פ”א מק”פ בשם ס’ ביתה יוסף].

}

והנה בפסחים פרק תמיד נשחט [דף ס”ד ב’] גבי ג’ כתות, מספקא לן אי בבת אחת אי בזה אחר זה, הלכך בעינן שלש כתות של שלשים שלשים בני אדם, דאי בבת אחת הא איכא ואי בזה אחר זה הא איכא ע”כ.

ופרש”י או בזה אחר זה – שלש כתות של עשרה עשרה, הלכך שלש כתות בעינן, דילמא בזה אחר זה קאמר, ושל שלשים בעינן דילמא בבת אחת קאמר – ואינו יכול לשוחטו בפחות משלשים עכ”ל.

ולפ”ד מתבאר דלפי הצד בגמ’ דבעי’ ג’ כתות בב”א א”א לשחוט בפחות מל’, [וכ”מ לכאו’ מדברי הגמ’ בסוגי’ אח”כ על חמשין].

וז”ל הצל”ח שם, ואי אפשר לעשות הפסח בפחות משלשים בני אדם, אפי’ יהיה כמה כתות זה אחר זה צריך בכל פעם שלשים בני אדם, וא”כ הוצרכה העזרה להיות ננעלת פן יכנסו כל כך הרבה עד שישארו בחוץ פחות משלשים ולא יהיו אלו יכולים לעשות הפסח כלל וכו’.

וא”כ לדעת הרמב”ם שכתב בפ”א דאם היו פחות מחמשים לא ישחטו, א”כ ה”ה ביחיד שבא אחר ג’ כתות לכאורה שלא ישחט, וצ”ע.

תשובת מרן שליט”א: יתכן שהוא המשך.

{יש להעיר על דבריו דבגמ’ שם מבואר שכדי להחשיב שיצטרפו צריך שימתינו בפנים, וישנם דעות בראשונים דבעינן שימתינו מלשחוט, ולפ”ד אם שחטו אינם יכולים להצטרף אף אם עומדים שם, ותליא בגירסאות הגמ’ שם, (עיין בחיבורי זבח פסח על הרמב”ם הל’ קרבן פסח פ”א שהבאתי הדעות בזה), וא”כ בענינינו דמיירי בסתמא צ”ע שיתאפשר לצרף בסתם.

}

ג.

מרן שליט”א בספרו הגדול דרך אמונה הל’ מתנ”ע פ”ז סקל”ח, הכריע כדעות הראשונים דערום שאמר כסוני לאו ערום ממש קאמר, ונתקשיתי בדעה זו, דהנה גרסי’ בירושלמי פאה פ”ח ה”ו, רבי בא בר זבדי אמר איתפלגין רב ורבי יוחנן חד אמר מדקדקים בחיי נפשות וחרנא אמר אף בכסות אין מדקדקין מפני בריתו של אברהם אבינו, ואע”ג דקי”ל מיהא כמ”ד מדקדקין מ”מ שמעינן דבכה”ג פליגי שכך הוא הפשטות שאינו לבוש, ואפ”ה מדקדקין.

תשובת מרן שליט”א: אין לבוש כראוי.

{יש להעיר על דבריו, דהמפרשים שם ביארו ‘מפני מילתו של אברהם אבינו’ ר”ל שהוא מגולה, משום שאין לו בגדים לכסותו, וזהו הביאור הפשוט בירוש’ כמ”ש, ואפשר שזוהי גופא כונת מרן שליט”א דס”ל לעיקר כהמפרשים שלא ביארו כפשוטו.

}

ד.

כתב רש”י שבת י”ג א’, שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר שאר זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מ”ח א’), עכ”ל.

ואמנם עיקר הענין של שנה בקירוב בשר שכך הוא הדרך מבואר בגמ’ שבת שם, אבל מנ”ל לרש”י שיוציא ויתן כתובה קאי גם ע”ז, דבכתובות שם מבואר להדיא דמיירי על שעת תשמיש, וז”ל הגמ’ שם: תני רב יוסף, שארה זו קרוב בשר, שלא ינהג בה מנהג פרסיים, שמשמשין מטותיהן בלבושיהן, מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ונותן כתובה, עכ”ל.

ולפ”ז צ”ע מנ”ל לרש”י הא, [וכן ראיתי ב’ערכי תנאים ואמוראים’ לחד מן קמאי שכתב לפרש כרש”י מהגמ’ דכתובות כנ”ל, וגם זה צ”ע].

תשובת מרן שליט”א: היינו הך.

{כונתו דהכל כלול במצות עונה, וגם השינה בקירוב בשר היא חלק ממצות עונה, ויש להעיר דהנה בגמ’ בשבת שם מבואר דאין דרך כלל לישן בלא קירוב בשר ושינה בלא קירוב בשר חשיב שינוי והיכר, ומאידך מצות עונה לרוב בנ”א אינו בכל יום, אלא רק לכגון רב שמואל בר שילת שהי”ל תנאים מיוחדים כמ”ש בכתובות.

}

ה.

בענין כלה שפירסה נדה דאיתא בפ”ק דכתובות ד’ א’ שאסורה ביחוד, כתב בספר נתיבות לשבת דגם אסור לבעלה להסכל ביופיה, [והביאו דבריו בס’ בדי השלחן הל’ נדה, ובאוצר הפוסקים באה”ע, ובס’ מנהג ישראל תורה חלק אהע”ז בענין חופת נדה].

ודבריו צ”ע דהתם בכתובות גרסי’ וכן מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל ל’ יום, ופרש”י התם (גבי אבילות לעיל מינה), אין אוסרין עליה תכשיטיה שלא תתגנה על בעלה, וה”נ אמרי’ בפ”ח דיומא ע”ח ב’ גבי יוה”כ.

וז”ל התו’ הרא”ש, וכעי”ז בפסקיו פ”א סי’ ו’, אין מונעין תכשיטין מן הכלה כלומר אם אירע לכלה אבל בתוך שלשים לחופתה אין מונעין ממנה תכשיטין ואפי’ בתוך שבעה לאבלה כדי שלא תתגנה על בעלה דכל שלשים של חופתה זמן שמחת חתן וכלה הוא וצריכה שלא תנוול את עצמה, ע”כ.

והנה ע”ז אמרו במסכת שבת ס”ד ב’, זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין עד שבא רבי עקיבא ולימד אם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה אלא מה תלמוד לומר והדוה בנדתה בנדתה תהא עד שתבא במים, ואם מותר לה להתקשט שלא תתגנה על בעלה א”כ כ”ש דשרי לי’ להביט בה.

[וכה”ג ביותר אשכחנא דמש”ה אפי’ בהסתכלות בא”א בכתו’ י”ז א’ אי’ למאן דשרי].

ולפ”ז צ”ע דדברי הס’ הנזכר הן היפך שיטת הש”ס.

תשובת מרן שליט”א: היא צריכה שלא תתגנה, והוא צריך לא להסתכל וזה שלא לצורך { מייתור לשונו משמע דס”ל למרן שליט”א הכי אליבא דהלכתא, ולא רק לתרץ הדעה הנ”ל.

}.

{ז”ל הב”י יו”ד סי’ קצ”ה, ומ”מ משמע דבשאר מקומות שאין דרך לכסותן מותר להסתכל בהן וכן נראה ממה שהתירו לה להתקשט בימי נדותה כדי שלא תתגנה על בעלה וממה שכתב הרמב”ם בפרק כ”א מהלכות איסורי ביאה (ה”ד) מותר אדם להביט באשתו נדה ואף על פי שהיא ערוה ואף על פי שיש לו הנאת לב ממנה בראייה הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא לידי מכשול אבל לא ישחק ולא יקל ראש עמה שמא ירגיל לעבירה ע”כ.

}

ומבואר מדבריו שלמד ההיתר להסכל באשתו נדה הוא ממה שהתירו לה להתקשט בימי נדותה, ולפ”ז ה”ה גם בזמן חופת נדה שמתקשטת כנ”ל, מותר לו להסתכל בה.

{ו.

ז”ל המהרש”א חגיגה י”ג ב’, מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע, ולפי שהיה ישעיה בן כרך ונתגדל בירושלים בין מלכים כדאמרינן [מגילה י’ ב’] דאמוץ ואמציה אחים הוו והיה רגיל במלכותא דארעא, לא היה מתמיה נמי כ”כ במלכותא דרקיעא, משא”כ יחזקאל שהיה בן כפר מהכהנים אשר בענתות ולא היה רגיל גם במלכותא דארעא, ולכך תמה כ”כ במלכותא דרקיעא, עכ”ל, ותמוה, דאה”נ ענתות זה היה עירו של ירמיה כמש”ש א’ א’, אבל לא אשכחן ביחזקאל, וגם לא מצאתי הצעיר כן בדרז”ל, [ולפו”ר משמע בחז”ל דרק ירמיה היה מענתות ולא יותר, עיין סנהדרין צ”ה א’ ובריש האיכ”ר ופסדר”כ פי”ג, ומיהו זה יש לדחות].

}

תשובת מרן שליט”א: ירמי’ הי’ תלמיד צפני’ שהי’ נכד של ריק?? (חזקי’?) המלך כמש”כ בס’ בשער המלך דף ל”ד א’ {אין הדברים ברורים.

}.

{בס”ד קרית ספר יע”א
עש”ק פ’ וישב כ”ב כסלו ע”ו}

שאלה – גרסי’ בפ”ק דסוטה דף י’ א’ גבי תמר ויהודה, ר’ שמואל בר נחמני אמר שנתנה עינים לדבריה (דוגמא ופתח היתר נתנה לעצמה שאין עבירה בדבר, רש”י), כשתבעה אמר לה שמא נכרית את, אמרה ליה גיורת אני (ואיני גויה וראויה לך, רש”י), שמא אשת איש את אמרה ליה פנויה אני (ומותרת לכל אדם, רש”י), שמא קיבל בך אביך קידושין אמרה ליה יתומה אני (והייתי קטנה והשיאוני אמי ואחיי, ואין נישואין לער ואונן כלום לאסור עליו משום כלתו, ואין זכות לאם ולאחים להשיא קטנה, אלא האב זוכה בה כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה (דברים כ”ב), ולהך סברא לאו בתו של שם היתה, שמשנת ששים ליעקב כלו שנותיו של שם, ויעקב כבר היה יותר מבן מאה ועשר, רש”י), שמא טמאה את אמרה ליה טהורה אני (מנדה, רש”י), ע”כ.

א) והקשה הג”ר נועם אלון, חדא, דכיון שלא היו נישואי ער ואונן כלום, א”כ היאך אמר יהודה הוציאוה ותישרף.

תשובה הנה זה פשיטא שלא אמרה לו ליהודה את כל זה דא”כ כבר ידע הכל, ובמקראות מוכח שלא ידע עדיין, אלא דהיא סברה כן בלבה כדי לאמת את דבריה, אבל אפשר דבאמת יהודה לא סבר כמותה, דשמא ס”ל שקודם מ”ת יש דעת לקטן, א”נ דס”ל שהיה לה דעת טפי כמ”ש האחרונים על שמואל הרמתי מה שרצה עלי להענישו, ובגמ’ לא אמרי’ אלא רק מה שהיא היתה סבורה.

ויעויין במהרש”א שהקשה מ”ט פרש”י שלא היתה אסורה מצד כלתו, הרי הוא לא שאל ע”ז, וע”ש, אכן הרש”ש כתב אבל פשוט דרש”י כיון להצדיק גם אותה וכמו שפי’ בד”ה שנתנה עינים עכ”ל, וכנ”ל.

היינו דבין כך ובין כך לא אמרה ליהודה כלום.

וכ”כ בס’ פרחי כהונה וז”ל, הא דהוצרך רש”י לפרש כן אע”פ שיהודה לא נתכוון לזה, שהרי לא הכירה, משום דא”כ תקשה איך הטעתו והכשילתו באיסור כלתו, ולכן כתב רש”י דבאמת לא הטעתו ונתכוונה לומר שאין בנישואי ער ואונן כלום וכו’, עכ”ל.

ב) עוד הקשה הרב הנ”ל דכיון שאמרה לו גיורת אני א”כ אין לה אב, ומ”ט שוב שאל אותה אם קיבל בה אביה קידושין.

תשובה הנה היה קודם מ”ת, ולא מיבעיא אי סבירא לן שנהגו מצוות רק לחומרא, א”כ היה לה ג”כ דין ב”נ לחומרא גם אחרי גירותה, ולא אמרינן בכה”ג גר שנתגייר כקטן שנולד לקולא, אלא אפילו אי ס”ל שהאבות קודם מ”ת היו כישראל גם לקולא, מ”מ מנ”ל דתיהני גירות קודם מ”ת כיון שלא נאמר עדיין כלום, וכן מבואר בתוס’ שבת קל”ה ב’ ד”ה כגון שלא היה טבילה קודם מ”ת, אלא נראה דמה שהקפידו על איסור גירות, היה זה כעין קדושה יתרה שלא לבוא על אשה שאינה מן המודים במלכות שמים, וזה ענין הגרים של אברהם דכתיב ואת הנפש אש עשו בחרן, ותרגם אונקלוס דשעבידו לאורייתא, והיו לאברהם תלמידים שהיו כופרים בע”ז ומודים במלכות שמים ומקיימים המצוות, וע”ז אמרה שהיא גיורת, משום שנהג יהודה קדושה דלא לנסיב שפחה ועובדת כוכבים דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (עיין יבמות ק’ ב’), אלא רק מאותן הגרים הללו, ומ”מ לא אהני שלא יתפסו בה קידושין שקידשה אביה.

אכן ראיתי בחי’ הגרי”ז בסוטה כאן שייסד שהיה שייך גירות קודם מ”ת והאריך בזה הרבה ע”ש, וצ”ע.

ג) עוד הקשה החכם הנזכר, דאי איתא שלא היתה בתו של שם כמ”ש רש”י, א”כ מ”ט אמר הוציאוה ותשרף, כיון שאינה בת כהן, ואם כן אין עונשה שריפה אלא ב”נ דינו בסיף.

תשובה שמא היה אז צורך הדור שהיו פרוצין בזנות, וב”ד מכין ועונשין שלא מן התורה למען ישמעו ויראו, עי’ יבמות צ’, וביותר ראיתי בפי’ הרשב”ם שכתב, ותשרף – לפי הפשט כך היה מנהגם מאחר זקוקה לייבם עכ”ל.

ורבינו בחיי כתב, וכה משפטם להיות כל אשה מנאפת לשריפה ע”כ, ואח”ז הביא דרשת חז”ל.

וצ”ל דכונת רש”י בסוטה שם דלדעה זו [שאמרה גיורת גיורת אני וכו’], לאו משום שהיתה בתו של שם נשרפה אלא מטעם אחר.

וז”ל הרד”ק הוציאוה למקום שמוציאין הנדונין לשרפה, ותשרף, כי כפי מה שהיו נוהגים היבום היתה להם שומרת יבם כאילו היא אשת איש, והיו דנה { אוצ”ל: ‘דנים’.

}דינה לשריפה אם לא תזכה, אבל לחמיה לא היתה אסורה אם ירצה הוא, כי אחר שהיה היבום להקים זרע למת שוה היה בעיניהם אבי המת או אחיו כי שניהם היו קרובים למת אלא שהיה האח קודם, לפיכך פטרה תמר עצמה ביהודה ע”כ.

וכן מצאתי להדיא שהיה מטעם זה, בס’ דעת זקנים מבעלי התוס’ וז”ל, הוציאוה ותשרף, אמר אפרים מקשאה תמר בתו של שם היתה שהיה כהן ובת כהן שזינתה היא בשריפה, ותימא שלא היו עדים והתראה בדבר, ותירץ הר’ יוסף מארץ ישראל דדור פרוץ היה, לכך חייבוה כדי לעשות סייג לתורה, כדאמרינן בסנהדרין פרק נגמר הדין, תניא ר’ אלי’ ב”י אומר, ב”ד מכין ועונשין שלא מן הדין וכו’, וכן יהושע שהרג עכן ומסיק תלמודא דלא עשה בה מעשה אלא כדי לרדות ישראל עכ”ל.

וכעי”ז בהדר זקנים מבעלי התוס’, ואומר ה”ר יוסף איש ירושלם דדור פרוץ הוה ומ”ה דנוה בשריפה כדי שלא ירגילו בדבר וכיוצא בדבר מצינו בסנהדרין מעשה באחד שהטיח באשתו תחת התאנה והלקוהו ולא מפני שדרכו בכך אלא מפני שהשעה צריכה לכך ועל כן נקרא בנו הא’ פרץ על שם שדנוה על פריצות הדור עכ”ל.

וז”ל החזקוני, וי”א אפי’ לא היתה בתו של שם דינה היה בשריפה דאינהו סבור הבא על תמר כנעני הוה וכנעני הבא על בת ישראל דמשכה אבתריה בבית דינו של שם גזרו דכתיב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף ואף על פי שלא היה שם קיים מ”מ בית דינו איקרי משום שישבו בדין על גזירתו ע”כ לשונו.

וגם לדעה זו צ”ל דב”ד מכין ועונשין שלא מה”ת.

ומה שהוצרך לכ”ז צ”ל שהיה דוחק לו לחייב מיתה בשומרת יבם שזינתה בכה”ג.

וכתב הרמב”ן וז”ל, ונראה לי שהיה יהודה קצין שוטר ומושל בארץ והכלה אשר תזנה עליו איננה נדונת כמשפט שאר האנשים אך כמבזה את המלכות ועל כן כתוב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף כי באו לפניו לעשות בה ככל אשר יצוה והוא חייב אותה מיתה למעלת המלכות ושפט אותה כמחללת את אביה לכבוד כהונתו לא שיהיה דין הדיוטות כן ועל דרך הפשט יתכן שהיה משפטם כנהוג היום במקצת ארצות ספרד שהאשה אשר תזנה תחת אישה מוסרין אותה לבעלה והוא דן אותה למיתה או לחיים כרצונו והנה היתה מיועדת לשלה בנו והיא להם כאשת איש בנימוסיהם עכ”ל הרמב”ן, ודבריו אתיין כמין חומר.

וראה עוד בפי’ בעל הטורים עה”ת שהביא כל דברי הרמב”ן וכתב עלה וז”ל, ורבינו יהודא החסיד פירש לא דנה אותה יהודה לשריפה, אלא שישרפו לה רושם בין פניה לסימן שהיא זונה, וכאשר ידע יהודה שהיה ממנו ולא היתה זונה לא עשו לה שום דבר עכ”ל.

וכ”כ בשו”ת הרא”ש כלל י”ח סי’ י”ג כמו שהוא עוד היום בבני ישמעאל שכל זונה שמפקרת עצמה שורפים בחותם של ברזל על מצחה.

א”נ שמא לא היו יכולין מצד המציאות להרגה כדין משום טעם שהיה אז, וקי”ל בסנהדרין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה זו דאפשר להמיתו בכל מיתה, ודוחק.

{בס”ד אור לט”ו מרחשון תשע”ו הא סיהרא על מילואה}

לכבוד ידידי הנכבד אהוב למעלה ונחמד למטה שוקד ועמל בתוה”ק ומתעלה במעלות ביראה והעבודה הרב מ’ הירשמן נ”י

{קבלתי מכתבו ותהי לי עונג לנפשי למזכרת בשורה ושמחה מכת”ר, זכרתי ימים מקדם עת שהיתי במחיצתו, ויה”ר שיעלה מעלה מעלה בדרכו הק’.

}

א) בענין מה שהקשה על הגמ’ בכתובות ע”ב א’ המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל יוציא ויתן כתובה דלמחר היא מתה ואין כל בריה סופדה וא”ד סופנה, דאם הכונה על צרכי הקבורה הרי הוא ויורשיו מחוייבין בזה, ואם הכונה על הלויה וההספד, אטו משום הכי יוציא ויתן כתובה.

תשובה – נראה דכונת הגמ’ היא כפשטה ממש, וכמו דמייתי אח”ז דספד יספדוניה וכו’, ר”ל שמה שלא תעשה כעת לא יעשו לה, והכונה על הספד וקבורה ממש כדפרש”י, וכן בריטב”א ושטמ”ק, וכ”כ רבינו יהונתן בשלמא לבית המשתה איכא נעל בפניה, כלומר שנועל דלת בפניה שאינה יכולה לשמוח בבית המשתה ועוד למחר היא עושה משתה ואין חברותיה באות אצלה.

אלא בית האבל מאי נעל בפניה איכא, כלומר איזו טענה יכולה לומר.

סופדה, כלומר אלא שמח[ו]ת שכנותיה במיתתה.

סופנה, מלשון מטמינה בקרקע מלשון חלקת מחוקק ספון [דברים ל”ג] דמתרגמינן משה ספרא רבא דישראל קביר.

דילוו ילווניה, העושה לויה לא מפסיד שכמו כן עושין בו והקרן קיימת לו לעולם הבא.

דטען יטענוניה, כלומר שנשא את המטה ישאו אתו על מטה בכבוד עכ”ל.

וכן איתא בתוספתא פ”ז ה”ד שלמחר תהא מוטלת ואין כל בריה סופנה, ומוטלת היינו בלא קבורה, עוד י”ל שיש בזה דרגות בקבורה וחוששת שבעלה יתן לה רק הצריך והמחוייב היינו תכריכין ובור קבורה ולא יותר, וגם בלא”ה מי יתבענו לדין אם לא ירצה, והרי אפילו מחיים אמרינן דאשה לאו בת מיקם בדינא ודיינא כ”ש לאחר מיתה, ופעמים שאין ב”ד מזומנין, וללישנא אחרינא ג”כ הכונה על הספד, כדפרש”י שם.

אכן מ”מ לאמתו של דבר יש לידע כי הרבה מן הדברים לגבי יוציא ויתן כתובה, וכן איפכא לגבי תצא שלא בכתובה, הם דברים שרוב בני אדם אין מגרשין נשותיהן עבור זה, וכן רוב נשים אינן רוצות לצאת עבור זה, כמו לגבי אשה שאינה מריחה, וכן בענין הטפח שם בדף ע”ה א’ וגדולים מחברותיה וכו’, ואפשר להביא הרבה דוגמאות בזה, אלא שחכמים קבעו באומדן דעתם ששייך בזה כח טענה בדיני ממונות אם תרצה לטעון שלא היתה מסכמת לינשא ע”ד כן.

משא”כ בשאר טענות שא”א לטעון כך מכל וכל.

ב) מה שנתקשה בדברי המשנ”ב סימן רמ”ז ס”ק י”ח לגבי מסירת מכתב דואר בשבת, שכתב וז”ל, ודע דליתן לו בשבת אסור לכו”ע אפילו בהולך מעצמו ואפילו קצץ לו שכר מבעוד יום עבור זה וע”כ אסור ליתן אגרת על הפאצט [דואר] בשבת [ומע”ש מותר דעל הפאצט הוי תמיד קצץ דאף אם אינו משלם כאן מ”מ יצטרך לשלם מי שנשתלח לו] אפילו במקום שיש עירוב ואפילו ע”י א”י אסור דבר זה [ולא מהני קציצה על שבת גופא] אך במקום הפסד גדול יש להתיר בכה”ג דהוי שבות דשבות במקום פסידא דמותר ושלא במקום הפסד יש להחמיר אפילו בע”ש שלא ליתן לא”י האגרת שהוא יתן אותו על הפאצט בשבת ואפילו בקצץ שהרי מייחד מלאכתו על שבת [ח”א בכלל ג’ ע”ש] עכ”ל.

ומשמע דאמירה לנכרי שיאמר לנכרי אחר של הדואר הו”ל שבות דשבות, ומאידך בעיקר דין זה כתב בסימן שז ס”ק כד, ודע דמה דקי”ל אמירה לא”י שבות הוא אפילו אם אומר לא”י שיאמר לא”י אחר לעשות לו מלאכה בשבת [הגאון מו”ה גרשון בעל עבודת הגרשוני] והחות יאיר בסימן נ”ג מצדד להקל בזה וכ”ש בדבר שאינו אלא משום שבות ועיין בספר החיים שכתב דבמקום הפסד גדול יש לסמוך על המקילין ועיין לעיל במה שכתבתי ס”ק י”א דשייך גם כן הכא, עכ”ל.

ומשמע דאמירה לנכרי שיאמר לנכרי אחר תליא בפלוגתא, וא”כ איך סתם להתיר לעיל.

תשובה – הנה מלבד מה שאינו מן הנמנע שהמ”ב יסתום פ”א בדבר שהביא בו פלוגתא במקו”א, ומצוי דבר זה במ”ב, והכונה בדבר כזה הוא שמ”ב היה לו פשיטותא להלכה כא’ מן הצדדין במחלוקת, וגם מרן הגר”ח קניבסקי שליט”א השיבני פ”א כעי”ז על סתירה אחרת במ”ב [כמדו’], אכן כאן נראה שאין סתירה בזה, דהרי המ”ב שם מיירי על עיקר דין אמירה לנכרי שאסורה גם באופן שהוא שבות דשבות, אלא דס”ד שכאן אי”ז שבות דשובותכלל אלא דעדיפא מיניה טפי, ולכך קאמר המ”ב, דעכ”פ יש בזה איסור זה, משא”כ כאן מיירי במקום הפסד מרובה ובכה”ג קי”ל דשבות דשבות במקום מרובה שרי, וליכא מאן דפליג דל הו”ל כשבות דשבות.

ולחזק דברינו אביא כאן לשון הבאר היטב והחו”י שהביא המ”ב, וז”ל הבאר היטב ש”ז סק”ג, ואסור לומר לאינו יהודי שיאמר לאינו יהודי אחר לעשות לו מלאכה מוהר”ר גרשון ז”ל בשו”ת חו”י סי’ מ”ט, ובסי’ נ”ג ד’ החו”י להקל וכ”ש בשבות, ע”ש, עכ”ל.

ומבואר דאין הנידון על מקום הפסד מרובה.

וז”ל החוות יאיר בסימן נ”ג שהזכיר המ”ב שם, וז”ל: אחר ד”ש הראוי אודיע למכ”ת שזה חודש ימים אשר בשכוני בראי חוץ לקהלתינו הוינא ובבואי הלום לשלום מצאתי את שאהבה נפשי ה”ה בג”י מאירת עינים כמעשה לבנת הספיר ועצם השמי’ וענוותנותו תרבני במה שהרשני לומר לפניו אם דבריו נוחים ומקובלים בעיני בדברים הנוגעים לדינא ובפרט במ”ש בענין אמירה לגוי.

אלה הם קצות דבריו הנדברים מתוך ענוה לשמה וכבר כתבתי ושניתי שהם מקובלים ונוחי’ כעולות מחים.

ברורים וצחים.

נקיים ומרוחים.

מבאר האמת לקוחים.

וממחצב השכל גוחים ומכל השגה בטוחים.

ואף אם באיזה דבר פרטי עלה ברעיוני לשדות קצת נרגא באיזה סברא והוכחה זחלתי ואירא לבא לפניו לסתור ח”ו דבריו ותליתי הגמגום בגמגומי והחסרון בחסרון הבנתי.

אבל זאת הפעם אשר מחל הרב על כבודו הרב אליו אשים דברתי ברצוא ושוב אחר בקשת המחילה ממקום שבא מכ”ת לעוררני בקול דודי דופק קול נעים קול משובח.

והוא מ”ש רוממות מכ”ת [ע”ל תשו’ מ”ט] לאסור בשבת לומר לגוי שהגוי (וע’ בת”ה סי’ רצ”א הביאו רמ”א בהג”ה א”ה ס”ס ה’ אם אין הגוי מסרסם רק אומר לגוי אחר וכו’ ודוק) יאמר לגוי אחר לעשות מלאכה מסוגיא דפרק שואל ק”נ דבמסקנא מסיק שם בגמרא מקרא ממצוא חפציך ודבר דבר חפציך אסורים חפצי שמים מותרים להתיר לשדך תינוקת לארס ועל התינוק ללמדו ספר וכתב הטור א”ח סי’ ש”ו וז”ל והר”מ מרוטינבורג כתב דווקא לדבר אליו אם רוצה להשתכר אבל לשוכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור וכן הסכימו רוב הפוסקים ודייק מכ”ת מזה הא בדברי רשות אפי’ בלי סכום מעות אסור וא”כ גם הא דתנן במשנה ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלי’ בכה”ג מיירי ורב פפא מוקי ליה בחבר גוי ומתקיף לה רב אשי אמירה לגוי שבות ש”מ דאמירה לגוי לומר לגוי אחר אם רוצה להשתכר אסור ע”כ תמצית אמרי נועם דמכ”ת.

ומטיבותא דמכ”ת אמינא שאין זו ראיי’ כלל שכבר בארתי בכתבי דאמירה לגוי לעשות דבר שהוא משום שבות לא קמבעיא לי שזה מחלוקת ישינה בין הפוסקים כמבואר בסי’ ש”ז וזו היא ממש סוגיא הנ”ל דאחר דשכירות פועלים לו יהי בלא פסוק דמים אסור מקרא דממצוא חפציך וגו’ מעתה מ”ש לא יאמר אדם לחבירו גוי לשכור לו פועלים הוי כאומר לגוי לעשות לו דבר שהוא משום שבות אפילו אם נאמר דקרא אסמכתא בעלמא הוא וכ”ש לפי מה שכתבו התוס’ דדבור דאסור הוא איסור דאורייתא יע”ש וכדבריהם מוכח בע”ד בש”ס ממה דמתקיף לה רב אשי על מ”ש ר”פ בחבר גוי אמירה לגוי שבות ואיכא לתמוה מה קשיא הא טובא קמ”ל דאפילו אמירה לגוי בדבר שאין בו מלאכה דאורייתא ממש אסור שהרי אכתי לא ידעינן רק במלאכה דאורייתא כדפי’ רש”י מנכרי שבא לכבות וכו’ אלא ע”כ ס”ל דגם שכירות פועלים מדאורייתא (וע”כ נאמר כך דלא תקשה סוגיא זו לדעת המתירין אמירה לגוי בדבר שבות) וכדבריהם משמע לי בסוגיא פרק הפועלים צ’ וכ”ש לדעת רבינו ה”מ הש”ס לומר דקמ”ל לאסור אמירה לאמירה בעלמא דודאי קיל טפי אחר דאין בו מעשה כלל אלא ע”כ אין כאן רק אמירה אחת ומה שהגוי שוכר פועלים אינו ענין לאמירה מגוי לגוי רק אסור גמור ולכן נלע”ד דאסור אפילו לא בא לכלל מעשה כלל כגון שכרו לשמור פירות או ללקט מציאות דמה ששכרו הוא האיסור אי מדאורייתא כדעת התוס’ הנ”ל או מדרבנן כדברי התוס’ פרק כל כתבי קכ”א ומשם ג”כ ראי’ עצומה לדברי לע”ד יע”ש ומוכח עוד כדברי ממה דמקשה בפ’ שואל שם ודיבור מי אסור וכו’ דקשה וכי לא ידע אמירה לגוי שבות אלא ע”כ דדבור דנפקא לן אסורי’ מקרא לחוד ואמירה לגוי דאסרו חז”ל לחוד (וא”א לומר דמה שכתבו התוס’ ודיבור מי אסור פירוש מן התורה דק”ל מה שהקשינו דוכי לית ליה אמירה לגוי שבות דא”כ קשה הרי במסקנא נשאר קיים זה לדברי התוס’ דאסור מן התורה ומה זה שבות שארז”ל אלא ע”כ גם התוס’ לא הסתפקו בזה כלל רק היה קשה להם דקארי לה מאי קארי ליה כפשיטא דלדבר מצוה שאני לכן פרשו דעל דיליף אסורי’ מקרא מקשה ושפיר משני הש”ס דילפינין מקרא גופי’ היתרא דדבר מצוה), וא”ת באמת לענין מה אסרו רז”ל אמירה לגוי לעשות מלאכה אם כבר למדנו דדבור אסור נ”ל דלא הרי זה כהרי זה דלא אסרה תורה רק מדבר דבר שהוא דרך בני אדם במשא ומתן למצוא חפציהם והוא השכירות אפילו לומר רק היה נכון עמי לערב ע”מ לשכרו דאחר דלשונו היה נכון משמע כך הוי בכלל ודבר דבר כמ”ש הרמב”ם וכ”ש אם שואלו אם רוצה להשתכר כמ”ש הר”מ ואחר שנאסר זה מעתה גם האמירה לגוי לעשות זה הוי אמירה לגוי מש”כ אמירה לגוי שבות דבכל מקום אינו ענין לזה דהוי ממש אמירה ותו לא כי אינו רק מדבר לגוי שיעשה דבר מה ואינו מזכיר לו שום תשלומין או שכירות או לשון דמשתמע כך דאע”פ דקרא סתמא אמר ודבר דבר מ”מ מדהקדים ממצוא חפציך לא נילף מינה רק דיבור שהוא דרך משא ומתן ומגזרת משא ומתן.

ומ”מ אסרו חז”ל אמירה לגוי בין לומר לו עשה מלאכה היום או עשה מלאכה מחר כמ”ש הר”ן מש”כ אמירה לגוי לאמר לגוי אחר אכתי לא איפשיטא אפילו אם הגוי השני עושה מלאכה דאורייתא בשבת וכ”ש אם אינו רק שבות וכ”ש אם אומר לגוי שיאמר לגוי או לישראל הדר אצלו שיעשה מלאכה פלונית למחר ואף כי מ”ש לחלק אינו רק סברת הכרס מ”מ הדבר מוכח ומוכרח מצד עצמו לחלק ביניהם ואם שגיתי אתי תלין משוגתי.

– עכ”ל החוו”י.

ולשון התשובה בסי’ מ”ט שם כך היא, וע”ד מה שבדק לן מר אם אסור לומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר לעשות לו מלאכה בשבת ומתוך כותלי כתבו ניכר שדעתו נוטה להקל.

ולענ”ד שהוא אסור גמור וחילי דידי מהא דתנן בפ’ שואל דף ק”ן ע”א לא ישכור פועלי’ בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים ע”כ ובגמרא אמרינן פשיטא מה לי הוא מ”ל חבירו.

אמר ר”פ חבירו נכרי מתקיף ליה רב אשי אמירה לנכרי שבות כו’ ע”כ והפוסקים דייקי מכאן שאסור לאדם לומר לנכרי שישכור לו פועלים.

והנה נלע”ד מ”ש לא ישכור פועלים בשבת ר”ל שלא יאמר לפועלים ולשאול אותם אם ירצו להשתכר אעפ”י שלא הזכיר להם סכום מעות.

דהא איתא עוד התם תנא דבי מנשה משדכין על התינוקות ליארס בשבת ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות דאמר קרא ממצוא חפציך ודבר דבר חפציך אסור וחפצי שמים מותרי’ ע”כ.

וכתב הטור בסי’ ש”ו בשם מהר”מ מרוטינבורג וז”ל ודווקא לדבר אליו אם רוצה להשתכר אבל לשכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור עכ”ל וכן דעת הרמב”ן ושארי גדולים עיין בב”י וכן פסק בש”ע.

א”כ משמע שדבר רשות אסור לומר לפועלים אם ירצו להשתכר אעפ”י שלא שכר ולא הזכיר להם סכום מעות וכיון שפירוש דמתניתין מ”ש לא ישכור פועלים ר”ל שלא יאמר להם אם רוצים להשתכר ממילא מ”ש ולא יאמר לחבירו (היינו נכרי) לשכור לו פועלים ר”ל נמי שלא יאמר לנכרי שיאמר לנכרי אחר אם רוצה להשתכר ממילא נשמע שאסור לומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר לעשות לו מלאכה והוא מה שרצינו בלי פקפוק ולענ”ד שאין לראי’ זו שום פירכא.

גם מצד הסברא הוא אסור למ”ד שלחומרא יש שליחות לנכרי.

והנה לא הזכיר החוו”י בלשונו כלל לא ענין שבות דשבות במקום הפסד מרובה, ולא ענין שבות דשבות במקום מצוה, אלא רק דן בגדר איסור אמירה לנכרי גרידא אם הוא גם באופן שאומר לנכרי לומר לנכרי אחר.

ולהשביע עיניך עוד בדברי טעם אביא בכאן דברי שו”ת מנחת יצחק חלק ו’ סימן י”ח שדן בכל זה, והרי הוא לפניך וז”ל, בנדון שלוח מכתב אקספרס בערב שבת בחו”ל בס”ד אור ליום ד’ עשרה בטבת תשל”ב לפ”ק ירושלים עיה”ק ת”ו.

ע”ד שאלתו אם מותר לשלוח מכתב אקספרס ע”י הדואר בערב שבת בזמן שאי אפשר עוד שיוליכו המכתב קודם השבת אמנם הממונים והעובדים שם המה נכרים.

הנה העולם נוהגים היתר, והנראה שהיא עפ”י המבואר בתשו’ שבות יעקב (ח”ב סי’ מ”ב), שנשאל ע”ד הכתבים ששולחין בערב שבת על הבי דואר שקורין פאסט אי שפיר דמי, וכתב בזה ג’ טעמי להיתרא, א’ דהוי כמו קצץ, והישראל אינו אומר לו לילך בשבת, אדעתי’ דנפשי’ קעביד.

ב’ אפילו בחנם שרי כה”ג, וכדאיתא בש”ע (או”ח סי’ רמ”ז סעי’ ה’), דאם הכותי הולך בעצמו למקום אחר והישראל נותן האגרת מותר בכל גווני, ג’ אפילו אם הישראל בעצמו שולח הבי דואר על הוצאת עצמו שלא בזמנה להביא אגרת במקום פלוני ביום פלוני, וא”א לבוא שם באותו יום אלא א”כ שילך בשבת כי הדבר נחוץ לו, דהוי כאומר לו בפירוש שילך בשבת בשבילו, מ”מ יש לצדד היתר, אם אין הישראל עצמו מדבר עם הנכרי שהולך בשליחות רק עם האדון של הבי דואר, נמצא שהשליח עצמו אינו הולך אדעת ישראל רק בשביל אדונו והוי שבות דשבות, ועי’ בתשו’ חות יאיר (סי’ מ”ד) שפסק להדיא בשבות דשבות לאמור להנכרי שיאמר לנכרי אחר דשרי, אכן שם (בסי’ מ”ט) הביא בשם הגאון מהר”ג לדחות כ”ז ולאסור, מ”מ הא מבואר (בסי’ ש”ז סעי’ ה’), דאם יש לדבר צורך הרבה, מותר לומר לעכו”ם לעשותו, וא”כ כיון ששלח הבי דואר מעצמו ודאי הוא צורך הרבה בדבר ושרי בשבות עכת”ד.

ובזה י”ל דמכתב עקספרעס אף בנשלח בערב שבת אחה”צ דאין שהות להבי דואר לשלוח מע”ש, והוי כמצוה בפירוש לשלוח בשבת, מ”מ אם יש צורך גדול בדבר, יש ההיתר של השבו”י, אבל כל ההיתר האחרון חלש מאד, דהרי עיקר יסודו בנוי על המבואר (בסי’ ש”ז), והרי שם התיר המחבר בש”ע רק בשבות דשבות, היינו דעיקר המלאכה ל”ה רק משום שבות, ואז מותר באמירה לנכרי, ומה שהביא הרמ”א שם יש מקילין אפילו במלאכה דאו’, כבר כתב הרמ”א (בסי’ רע”ו) דדיעה זו רק דיעה יחידאה, וגם בשבות ע”י א”י, כתב המג”א שם דדוקא במקום הפסד גדול יש להקל עיין שם, אמנם במכתב עקספרעס שייך גם טעם הב’ דאינו הולך בשביל זה המכתב בלבד כמובן עכ”ל.

וע”ש בדבריו עוד בארוכה מ”ש להלכה בזה.

ג) מה שנתקשה בדברי הס”ח המובאים במ”ב סי’ רט”ו סקי”ט בשם הא”ר ובסי’ ה’ סק”ג לגבי מי שהזכיר שם ה’ לספר חסדי ה’ שלא יפסיקוהו באמצע שלא יהא לבטלה, ומשמע שמותר להזכיר שם שמים כדי לספר חסדי ה’, וכן מצינו שתקנו רבותינו תפילות עם אזכרות גם בדורות האחרונים, ומאידך גיסא קי”ל (שו”ע שם ס”ד) דכל ברכה שאינה צריכה עובר בלאו, ובפרט ק’ לדעת התוס’ שכל איסור ברכה לבטלה הוא רק מדרבנן דמ”ש שתיקנו את האיסור רק באופן שהוציא השם במטבע שטבעו בברכה.

ובעצם כל ענין ברכה לבטלה תמוה כיון שמדאוריתא לא היה ענין של ברכה עד שתקנו חז”ל.

ורצה כ”ת לייסד דרק בשמות הנמחקין מותר לשבח את הקב”ה ולבקש בקשות, אבל לא בז’ שמות שבזה עובר בל”ת.

תשובה – עצם הדין שמותר לבקש בקשות פרטיות בשם ה’, וגם בשמות שאין נמחקין זה כבר מבואר בדברי הפוסקים, וכ”כ החזו”א והגרשז”א, ובאמת י”א דמותר להוסיף אף ברכות ממש אם יודע כללי הברכות ושמעתי שכתב רש”י בספרו שמותר לחדש כל ברכה שירצה להודות לפי ה’, והנה אף שהפוסקים נקטו לא כך, וכמו ברכת סומך נופלים שכתבו הפוסקים (הובא במ”ב ושוע”ר סי’ מ”ו) שלא לברך כיון שלא נזכרה בגמ’, אכן אשכחן כעי”ז בסוגיא דנדרים שבירך ר’ יהודה ברוך שעטני מעיל, ובגמ’ בברכות בירך רב יהודה האמורא בורא שמן ארצינו כיון דחביבא ליה א”י הגם שלא היתה זה ברכתו, ומיהו דברים הללו יש להן ברכה בעיקר ורק שינו אותם, ורבי יהודה דלעיל לטעמיה דכל יום תן לו מעין ברכותיו בכיצד מברכין ובלולב וערבה.

והנה בעצם בקושייתו האחרונה יתכן שנתכוין להקשות עוד, דמ”ט מה שתיקנו חז”ל לברך יצא מידי האיסור של ברכה לבטלה, ומה שלא תקנו לברכה יחשב ברכה לבטלה, ויש לידע דבאמת סברת התוס’ ר”ה ל”ג א’, מובנת מאוד [וכן דעת הריטב”א ר”ה כ”ט ב’, והר”ן סוף ר”ה, ועתוס’ מנחות ס”ו א’ ד”ה זכר, ויתכן שכן דעת כל הראשונים המתירין לברך גם כאשר מחוייב רק מספק, כגון בעל החינוך], ודעת הרמב”ם שעובר בלא תשא יש להתיישב בה, ובאמת החזו”א רצה לומר דהרמב”ם מודה להתוס’ בזה [וכן דעת החיי”א בנשמת אדם ח”א כלל ה’], אכן המ”א (סי’ רט”ו) והמ”ב והרע”א והאחרונים נקטו בדעת הרמב”ם שעובר בלא תשא.

וביאור דבריהם ז”ל הוא דהנה בשבועת שוא מה שעובר בלא תשא הוא על מה שהזכיר שם ה’, והענין הוא שכל דבר נעלה שיש לו חשיבות, וכמו שכתב השל”ה מסכת שבועות פרק תורה אור, אמרו רבותינו ז”ל במסכת ברכות (לג א), המברך ברכה שאינה צריכה עובר ב’לא תשא’.

והטעם, כי בהזכיר ישראל השם, בוקע כל הרקיעים, ומזדעזעות כל המרכבות, ומרעיש כל המלאכים הנושאים זו ההזכרה לחנם.

וזהו ‘כי לא ינקה ה’ את אשר ישא’ וגו’ (שמות כ, ז), רוצה לומר, הגורם להיות נשא בחנם על ידי מלאך עכ”ל.

והנה לעבור ע”ז צריך שיהא באופן שבוקע כל הרקיעים וכו’, וזהו דוקא ע”י שבועה או ברכה או בהזכרת השם גרידא.

וכה”ג אשכחן לגבי קדיש שכתבו הפוסקים שאין להוסיף על הקדישים, וביארו פוסקי זמנינו הטעם בזה שהוא כמו ברכה שאינה צריכה, כיון שקדיש קדושתו נשגבה עד מאוד, ולא כל הרוצה משתמש בשרביטו של מלך.

ובעצם מה שרצה כת”ר ליסד חילוק בזה באומר בכינוי, יעויין בשו”ת הרע”א שביאר שאין חילוק בזה, דאם חל כאן ברכה כבר ממילא הו”ל ביזוי כבוד שמים.

מיהו החזו”א הנ”ל נטה לפקפק בזה ע”ש.

אחר הדברים והאמת ראיתי בשו”ת מנחת שלמה תנינא (ב – ג) סימן ז שעמד על כ”ז באורך ע”ש ואביא בזה חלק מתשובתו שם, וז”ל, ונראה בביאור הדברים דמה שאמרה תורה לא תשבעו בשמי, ובתר הכי כתיב גם אלקיכם, אף על פי דשמי סתמא היינו בכל מקום השם המיוחד כמו ושמו את שמי דברכת כהנים וכמש”כ הרא”ש שבועות שם, לכן מפרשים אנו שכוונת הכתוב להשתמש בשמו של הקדוש ברוך הוא בשבועה, וזה ג”כ שמו, ולפיכך גם רחום וחנון וכדומה בכלל זה, וגם גילתה תורה דכל שמשתמש בשמו לישבע שבועה חשיב כמזכירו להדיא, וכשנשבע לשוא ולשקר עובר בלא תשא.

וניחא לפ”ז גם דברי הר”ן, ואפשר דגם מש”כ הרא”ש דהוא מדין יד כוונתו כיון דבלא”ה חשיב כהזכיר.

ובזה א”ש הא דלמדו מהכתוב נשבעתי ואקיימה דנשבעין לקיים המצוה כיון דבשבועה יש אזכרה, ואם אין נשבעין לקיים המצוה הרי הוא מזכיר ש”ש לבטלה כדכתבו הראשונים שם, וזהו מה שאמרו בירושלמי הנ”ל דכל נשבע לשקר עובר גם בעשה שהזכיר ש”ש לבטלה דכתיב ליראה את ד’, משום דבכל אופן של שבועה, גם כשמזכיר רק חנון ורחום, אם היה בלשון שבועה ה”ז עצמו השתמשות בשמו של הקדוש ברוך הוא ונקרא זלזול לשמו יתברך שמזכירו לשוא ולשקר, ועובר גם בעשה.

ומעתה י”ל דראו חכמים שיש חשיבות לברכה כמו לשבועה, וכל המזכירה לבטלה לצורך ברכה עובר בלא תשא, ואף בהזכרה בלשון תרגום או בכינוי, כל שאומרו לשם ברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא, ואף אילו היה הדין דמטבע הברכה אינה צריכה הזכרת השם ג”כ היה אסור לברך לבטלה כמו בשבועה בלי הזכרה.

ונראה עוד דגם אם יאמר בריך רחמנא לשם ברכה ולא סיים, אף על פי שבלא”ה אין זה ברכה, מ”מ כיון שהתחיל לאמרו לשם ברכה יש בזה משום לא תשא, וכדמוכח מנשבע לקיים את המצוה דאע”ג דאין השבועה חלה אפ”ה כיון דאומרו עכ”פ בלשון שבועה כדי לזרוזי נפשיה יש בזה משום הזכרת השם, וה”נ בברכה לבטלה אף על פי שהיא לבטלה ואין עליה שם של ברכה מ”מ יש בזה משום הזכרת ש”ש לבטלה גם אם אומר בה כינוי בלחוד, אלא דמ”מ בשבועה אם יאמר בלשון כינוי כגון שבותה שבוקה, נראה דדוקא אם יגמור שבועתו אז חשיב שפיר כמזכיר שם השם, משא”כ אם לא יגמור, כיון שלמעשה לא נשבע אינו נקרא מזכיר את השם, אולם הכינוי של רחמנא שפיר חשיב כמזכיר שם השם אף אם לא גמר את השבועה כמו לענין ברכה, משא”כ במזכיר ש”ש סתם לא בלשון ברכה דאינו עובר בלא תשא ואינו אסור אלא משום ליראה את ד’, ולכן אם מזכירו בכינוי או בלעז מותר, ומצאתי בפירוש הרס”ג להגאון מהרי”פ ז”ל עשה א’ עמ’ מ”ב שכתב כדברינו, עי”ש בארוכה עכ”ל הגרש”ז אויערבך ז”ל במנחת שלמה.

{אדרוש שלומו ושלום אחי ורעי בני הישיבה הקדושה, ויהי רצון שתזכו לזיווג הגון בקרוב, ומוטב שתראה מכתב זה לשאר בני החבורה שיחיו}

למזכרת מאת מכרו

בס”ד

‏מוצאי שבת פ’ וילך ו’ תשרי תשע”ז

א) הנה קי”ל באמירת אשרי שצריך לכוין בפסוק פותח את ידיך, כמו שכתב בשו”ע או”ח סי’ נ”א ס”ז וז”ל, צריך לכוין בפסוק פותח את ידך (תהילים קמה, טז), ואם לא כוון צריך לחזור ולאומרו פעם אחרת.

ויש להסתפק האם הכונה המחויבת צריכה להיות על כל מילה ומילה בפני עצמה, או שמועיל וסגי במה שמכוין את עיקר הענין שהקב”ה זן ברחמיו את כל ברואיו.

ב) ויתכן לפי הספק הנ”ל תהיה נפק”מ: אם לא כיון כראוי את המילה ‘רצון’, האם יצא יד”ח, או לא.

דהנה נחלקו המפרשים מה הכונה ומשביע לכל חי רצון, ברש”י כתב [תהלים קמה, טז] וז”ל, ומשביע לכל חי רצון – כדי פרנסתו הוא משביע את טובו ואת רצונו ואת ברכתו.

רצון – אפיימנ”ט בלעז עכ”ל.

ומבואר בדבריו דמש”כ ‘רצון’ פירושו רצונו של הקב”ה שהוא טובו והשפעתו.

וכן כתב המלבי”ם שם וז”ל, ושיעור הכתוב הרצון פותח את ידך ומשביע לכל חי, מציין את הרצון כעצם מופשט, שהרצון הוא הפותח את ידי ה’, שע”י הרצון יפתח ידיהם לתת ולהשפיע בידים פתוחות מלאות טוב, ואז ישביע לכל חי בשביעה יתירה, וזה יהיה בעת רצון שאז הרצון גורם פתיחת הידים ברב טוב ובשביעה.

והמלבי”ם שם בביאור המילות ביאר עוד את הענין לפ”ז וז”ל, פותח, מלת רצון הוא נושא המאמר, והוא הפועל הפותח ידי ה’ ובזה סר הלחץ הגדול בכתוב הזה שבא נסתר ונוכח ביחד עכ”ל.

אמנם ברד”ק שם כתב, ‘רצון, כל אחד לפי רצונו’, וכן כתב במצודת דוד, אתה פותח את ידך ומשביע לכל חי לפי רצונו ותאותו וכעי”ז כתב באבן עזרא שם, ‘וטעם רצון מה שיספיק להם’.

ויעויין עוד בצל”ח (ברכות דף ד’ ב’) שכתב וז”ל, ופסוק פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון יש לנו בו דקדוק, דהוה ליה למימר ומשביע לכל חי מזון, או שובע, מהו לשון משביע רצון.

ואומר אני שדבר זה אמר דוד כלפי מי שמזונותיו מצומצמים בדוחק ובעוני, שהקב”ה נותן וחונן לו דיעה לשמוח בחלקו, ואיזה עשיר השמח בחלקו [אבות פ”ד מ”א], ואין לך מדה טובה כמדת ההסתפקות, ולקמן סוף פרק שני [י”ז ע”ב] אמרו כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין וכו’, דוק בדבריהם שלא אמרו וחנינא אין לו אלא קב חרובין, אבל אמרו די לו בקב חרובין, שהיה לו בזה די והותר, וקיבל זה ברצון כאדם שיש לו די כל צרכו.

וזהו שרמז בפסוק זה פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, שישביעו במה שנתן לו בדעתו שישמח בחלקו, ויהיה זה כאילו נתמלא כל רצונו עכ”ל, והוא פרוש חדש ב’רצון’ שהקב”ה יפעל שישמח בחלקו כדי שיתמלא רצונו.

ג) ואולי יהיה נפק”מ לפ”ז אם נניח שההלכה כרש”י וסיעתו שרצון קאי על השפעת הקב”ה, א”כ מה הדין אם כיון כהרד”ק וסייעתו שרצון קאי על רצון האיש, וכן להיפך, אם נניח שההלכה כהרד”ק וסיעתו ש’רצון’ קאי על רצון האיש, מה יהיה הדין אם כיון שרצון קאי על האדם.

[אכן היה מקום לומר דלכו”ע אם כיון עכ”פ אחד מהפירושים יצא יד”ח, ולא היה מקום לדון אלא באופן שכיון פירוש שהוא ודאי לא נכון – האם בזה יצא יד”ח או לא, וכן אם לא כיון כלל את המילה רצון, אלא רק את כוונת הפסוק בכללות.

אבל מ”מ הפשטות היא שאם האמת כאחד מהפירושים לא יצא יד”ח כהפירוש השני אם נימא שצריך לכוין בכל מילה בפנ”ע].

ד) והנה לענין פסוק ראשון של ק”ש נחלקו הפוסקים האם צריך לכוין כל מילה ומילה בפסוק ראשון או לא.

וזקני הרעק”א ז”ל בכתב וחותם על פ”ב דברכות נקט להקל בזה, ויש מהפוסקים שהחמירו בזה, ועי’ במג”א סי’ ס’ ס”ה ובמ”ב שם סקי”א, שאולי נראה מדבריהם שסברו להחמיר בזה, ועיין בהערות על ספר ‘תורת רבי עקיבא אייגר’ בברכות שם (מהדורת המאור) מה שהביא בזה דבעצם זהו מחלוקת ראשונים בענין ק”ש.

ויש לדון להסוברים שבק”ש יש לכוין בכל מילה ומילה, מה הדין בכונת פסוק פותח את ידיך.

ה) והנה בטעם מה שצריך לכוין בפסוק פותח את ידיך, כתב במשנה ברורה על השו”ע שם ס”ק ט”ו וז”ל, צריך לכוין – שעיקר מה שקבעו לומר תהלה לדויד בכל יום הוא בשביל אותו פסוק שמזכיר בו שבחו של הקדוש ברוך הוא שהוא משגיח על בריותיו ומפרנסן עכ”ל.

ומקור המשנ”ב ציין שם בשעה”צ לטור.

והנה לשון הטור הוא, וצריך לכוין בתהלה לדוד דא”ר אלעזר כל האומר תהלה לדוד בכל יום ג”פ מובטח לו שהוא בן העולם הבא ויותר יכוין בפסוק פותח את ידך שעיקר מה שקבעוהו לומר בכל יום הוא בשביל אותו פסוק שמזכיר בו שבחו של הקדוש ברוך הוא שמשגיח על בריותיו ומפרנסן עכ”ל.

ואמנם נתבאר כאן הטעם שצריך לכוין טפי בפסוק זה, אבל לא נתבאר בדבריו החילוק בין שאר המזמור לפסוק זה, דהטור לא הזכיר אלא שצריך לכוין בכל תהלה לדוד ויותר בפסוק זה, ומסתמא היה משמע שאם יש דין לחזור על חסרון כונה הדין היה בכל המזמור, ואם לא היה דין לחזור לא יהיה חילוק בין פסוק זה לכל המזמור שלא ציוה הטור אלא על תוספת כוונה בפסוק זה.

והנה מקור כל הפוסקים באמירת תהלה לדוד בכל יום ובהתייחסות העקרית לפסוק פותח את ידיך, הוא מדאיתא בברכות ד’ ב’ וז”ל, אמר רבי אלעזר אמר רבי אבינא כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא מאי טעמא אילימא משום דאתיא באל”ף בי”ת נימא אשרי תמימי דרך דאתיא בתמניא אפין אלא משום דאית ביה פותח את ידך נימא הלל הגדול דכתיב ביה נתן לחם לכל בשר אלא משום דאית ביה תרתי עכ”ל.

וגם בזה יש להתבונן, דהנה למסקנת הגמ’ יש ב’ סיבות במה שאומרים תהלה לדוד דוקא ולא מזמור אחר, סיבה הא’ היא משום שנאמרה בא”ב, וסיבה שניה היא משום שיש בה פסוק פותח את ידיך, וא”כ צ”ע מנא לן שדין זה של כוונה היא בפסוק פותח את ידיך, ואם משום שנתקן לומר תהלה לדוד בגללה, א”כ הרי כל המזמור נתקן לומר משום דאתיא בא”ב, וזהו הטעם השני בגמ’, וא”כ יהא צריך לכוין בכולה.

אלא שטעם הפוסקים הוא דהטעם של פותח את ידיך הוא דבר שקשור יותר לבקשת רחמים ולכן שייך יותר לכוונה, וצ”ל דהפוסקים סבירא להו דסברא היא שמכיון שזה שייך לבקשת רחמים ממילא בודאי שהכונה מעכבת, משא”כ הטעם של אל”ף בי”ת הוא טעם הקשור יותר לצחות הלשון ולכן אינו לעיכובא בכונה.

כך צ”ל.

אכן יל”ע ממש”כ המג”א והמשנ”ב בסימן א [מ”ב סקי”ג] לגבי פרשת המן והעקידה וז”ל, ואין די באמירה אלא שיתבונן מה שהוא אומר ויכיר נפלאות ד’ וכן מה שאמרו בגמרא כל האומר תהלה לדוד ג’ פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה”ב ג”כ באופן זה עכ”ל, וכ”ה בפי’ רבינו בחיי עה”ת פרשת צו.

[והיינו, שעל ידי האמירה בכוונת הלב, יכיר קצת מחסדי הבורא, ומגדלותו של השי”ת, ועל ידי זה יהיה חרד על דבר ה’ וישמור את עצמו מן החטא.

וישוב בתשובה מכל חטאיו, ועל ידי זה יזכה לחיי העולם הבא.

מחצית השקל שם].

וא”כ כל הכונה מעכבת ולא רק פסוק פותח את ידיך.

[ואין לתרץ ולומר דשם מיירי המ”ב במש”כ לזכות לחיי העוה”ב וכאן מיירי המ”ב על עצם החיוב לומר תהלה לדוד עם הכונה של פסוק פותח את ידיך, אין לומר כן, דהרי עיקר הכונה בפסוק פותח את ידיך ג”כ נלמד מן הגמ’ של כל האומר תהלה לדוד בכל יום וכו’, ואין עוד מקור אחר בגמ’ לחיוב אמירת תהלה לדוד חוץ מן הגמ’ שם, ומשם למדו הפוסקים דין זה, וא”כ מה שמחוייב כדי לזכות לעוה”ב הוא החיוב לכל אדם].

אכן הגם שבטור לא נתבאר חיוב זה [אלא רק הטעם שהביא המ”ב ולא עצם החיוב לכוין בפסוק זה ואם לא אמר מחזירים אותו] מ”מ המקור לזה הוא ממה שכתב ברבינו יונה על הרי”ף ברכות דף כ”ג א’ וז”ל, וכיון שעיקר אמירתו הוא מפני זה הפסוק להודיע גבורותיו של הקדוש ברוך הוא שהוא זן מקרני ראמים ועד ביצי כנים אומרים הגאונים שצריך לכוין באמירתו ואם לא כוון צריך לחזור ולאמרו פעם אחרת ונראה שאע”פ שלא כוון בכולו כיון שכיון בפסוק של פותח את ידך סגי ליה בהכי כיון שעיקר האמירה היא בעבור זה הפסוק.

מפי מורי הרב נר”ו עכ”ל, וכן הביא הב”י והפרישה שם.

ו) למעשה לעניננו יותר נראה שדי לכוין את הענין, דהרי בגמ’ מבואר דהיה סגי לנו לומר הלל הגדול ודי בזה משום שיש בו פסוק נותן לחם לכל בשר, ורק משום שיש בתהלה לדוד סדר אל”ף בי”ת אומרים תהלה לדוד, וכמו הטעם המבואר במ”ב שמזכיר בו שבחו של הקדוש ברוך הוא שהוא משגיח על בריותיו ומפרנסן.

***

שאלה

לכבוד הרב הגאון רבי עקיבא משה סילבר שליט”א

שלום רב

שאלה: פרשת תזריע: “ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא” (י”ג, י”ח) – לכאורה סגי למימר “ובשר כי יהיה בעורו שחין”, ומילת “בו” לכאורה מיותרת.

שאלה: מדוע מותר לבשל בכלי שני, תיפו”ל שזהו תולדות האור.

שאלה: ריחא לאו מילתא – וצ”ב, א”כ, מדוע מברכים על ריח טוב?

שאלה: “כי את מקדש ה’ טימא” – צ”ב, וכי טימא את בית המקדש? אדרבא, טימא את עצמו!

שאלה: שבת כט: שאני בית נתזא דזריזין הן, וצ”ב – במה נתייחדו בזה שהיו זריזין? ועוד, דלכאורה משמע, דבזריזין שרי, ולית מאן דפליג בזה.

שאלה: נחלקו אם יש טעם בגיד הנשה.

שאלה: האם הנוגע במגפיים בחלק העליון, צריך ליטול ידים.

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע”ה י”ד אייר תשע”ז

לכבוד הרה”ג אהרן אריה כהן שליט”א

שלום רב

שאלה: פרשת תזריע: “ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא” (י”ג, י”ח) – לכאורה סגי למימר “ובשר כי יהיה בעורו שחין”, ומילת “בו” לכאורה מיותרת.

תשובה: עי’ בתו”כ דגרסי’ התם, בו בעורו – אין לי אלא שחין שיש לו להיכן שיפשה, שחין שאין לו היכן שיפשה מניין ת”ל כי יהיה בו בעורו אפילו בכולו.

ועוד שם, בו בעורו – אין לי אלא בזמן שמקצתו שחין ומקצתו בהרת, מקצת שחין וכולו בהרת, מקצת בהרת וכולו שחין, כולו שחין וכולו בהרת מניין, ת”ל בו בעורו – אפילו בכולו ע”כ.

ועי’ בהעמק דבר שכתב וז”ל, כי יהיה בו בעורו.

האי בו מיותר, ללמד דוקא שמה שנתחמם המכה ונעשית שחין בה מבפנים, לאפוקי אם חכך עור העליון ונעשה צרבת, ולא נגע חימום של החיכוך לגוף האדם מבפנים, זה לא מיקרי שחין עכ”ל.

שאלה: מדוע מותר לבשל בכלי שני, תיפו”ל שזהו תולדות האור.

תשובה: תולדות האור כולל מה שרותח כאש אבל אינו אש ממש, לאפוקי כלי שני שאמנם הוא מחמת אש אבל אינו בתוקף בישול [להדעות והאופנים שכ”ה].

תולדות האור בא רק להוציא מתולדות חום רותח ממש שהחסרון בו רק שאינו אש שהוא ענין אחר.

שאלה: ריחא לאו מילתא – וצ”ב, א”כ, מדוע מברכים על ריח טוב?

תשובה: בהודאה צריך להודות על הכל.

שאלה: “כי את מקדש ה’ טימא” – צ”ב, וכי טימא את בית המקדש? אדרבא, טימא את עצמו!

תשובה: הכונה שהכניס טומאה לתוך בהמ”ק (וע”ע עירובין קה ע”א).

שאלה: שבת כט: שאני בית נתזא דזריזין הן, וצ”ב – במה נתייחדו בזה שהיו זריזין? ועוד, דלכאורה משמע, דבזריזין שרי, ולית מאן דפליג בזה.

תשובה: א”א בזמנינו שיהיה בודאות זריזין כמו שהיה בזמן חז”ל.

ובגוף שאלתך אולי י”ל בדרך אפשר דהנה רבנן בסוגי’ שם אינם חולקים על ר”י לומר שפעם לא היתה הגזירה נהוגה שלכו”ע מ”ת לא קבלו הדרבנן לחובה מיד כמ”ש הרמב”ן בסה”מ, אלא טענת ר”י שהיו הזקנים צריכים לגזור עליהם מיד שלא יעשו כן, והשיו לו שלא ראו צורך מיד לגזור עליהם איסור זה, אבל אה”נ אחר שגזרו אולי מודים שאין חילוק בין זריזין, ודוקא בכהנים ובבני חבורה מצינו שאחר הגזירה לא נכללו בגזירה, שהם ניכרים כשם בפ”ע אבל שאר בנ”א זריזין לא.

שאלה: נחלקו אם יש טעם בגיד הנשה.

תשובה: הי’ מקום לומר אם קבלה בידינו שיש טעם לא יועיל שיאמר שאין טעם וכן איפכא, אל העיקר נראה שעל טעם העץ שבו נחלקו האם חשיב כטעם או לא, וכן נראה להדי’ מל’ רש”י פסחים כ ע”א, ולא עיינתי זה כעת.

שאלה: האם הנוגע במגפיים בחלק העליון, צריך ליטול ידים.

תשובה: אמנם בקטנותי שמעתי שאחד הורה שלא, וכך הי’ נראה לכאורה מצד הסברא, ועי’ בברכות מג ע”ב דאי’ שם על נעלים שבימות הגשמים מלוכלכים וכו’ עי”ש, וא”כ בזמנינו יש מקום להקל בזה יותר שהוא נקי בגב הנעל, והרי אפילו בעפר נזכר בפוסקים שאפשר לקנח בו צואה כדי שיוכל להתפלל כ”ש בגב הנעל שלנו שהוא נקי ומצוחצח.

ואמנם הג”ר יוסף פלאג’י בנו של הג”ר חיים האריך בתשובתו לדון אם הוא מצד רו”ר או לכלוך, ולהצד שהוא רו”ר אין חילוק, אמנם ממה שדנו הפוסקים לענין שרוכים נראה שנקטו שאע”פ שאינו מלוכלך צריך נטילה, וכנראה סברו שיש תקנה בזה, כמו שנראה מדברי החזו”א והפוסקים על נגיעה במקום המכוסה אע”פ שאינו מלולכך כעת [ואמנם גם ע”ז יש חולקים] ובענין זה הארכתי בתשובה אחרת.

ובענין שאלתך צ”ע למעשה.

בכבוד רב והצלחה רבה

***