שבת

מחד גיסא י”ל דאין מעבירין על המצוות ואז יטול כל יד מיד ב’ פעמים ובפרט שכרגע עוסק כבר במצוות נטילת היד הראשון וצריך לסיים המצוה דהרי שייך לטהר רק ידו אחת כדאי’ בפ”ב דידים מ”ג עי”ש ובר”ש [וכן משמע בשוע”ר ריש סי’ קסב שכך הוא הסדר אבל לא נזכר שכך יותר טוב לעשות, ומיהו הגר”ז לא נחית למנהגינו כהחי”א והמשנ”ב להחמיר כהראב”ד דלקמן ליטול מים שניים גם ברביעית ועי’ לקמן].

מצד ב’ אפשר שהשניים בכלל הכשר מצוה וכמש”כ המשנ”ב סי’ קסב סקל”א שאלו המים השניים אינם באים לעצם הנטילה של הידים רק לטהר את המים הראשונים עכ”ל.
 

וצל”ע דאולי מצוה קודמת להכשר מצוה גם באופן שיש אין מעבירין [והפוסקים דנו בדיני קדימה בין ב’ מצוות כשהוא כנגד אין מעבירין (והבאתי דברי הפוסקים בזה בתשובה ד”ה הבא לקבוע מזוזות האם יעביר על המצוות כדי להקדים קביעת מזוזה דאורייתא לדרבנן), אבל כאן שהוא הכשר מצוה כנגד מצוה שמא קיל יותר].

[אבל יש לדחות דאי”ז הכשר מצוה אלא פרט במצוה וגם דלרוה”פ אין מים שניים נוהגים כשנטל רביעית מ”מ כשלא נטל רביעים במים ראשונים אפשר דאה”נ מים שניים הם חלק מהמצוה, ואולי יהיה תליא בפלוגתת הפוסקים אם מותר לנגבן ולא ליטול מים שניים ועי’ בבה”ל בסי’ קסב].

ואפשר גם דלא שייך כאן אין מעבירין כשסיים מים ראשונים ועדיין לא התחיל מים שניים וב’ הידיים לפניו ומאידך גיסא י”ל דיש שמחזיק בה הספל ע”כ לא חשיבא כמונחת לפניו.

וכן המשמעות בתוספתא שהובא בר”ש פ”ב דידים מ”ג נטל את הראשונים זו לעצמה וזו לעצמה ונמלך ונטל את השניים לשתי ידיו כאחת טימאו זו את זו וכו’ וכל הענין משמע שדרך הנטילה ליטול מים ראשונים על כל יד ואח”כ מים שניים על היד השניה והרא”ש מבאר בזה כוונת המשנה שם הובא בב”י סי’ קסב [ומבואר במשנה שם ובפוסקים ריש סי’ קסב דשייך ליטול בבת אחת ממש לב’ הידים מים ראשונים ואח”כ מים שניים לשתיהן ממש, וכ”ש דשייך ליטול מים ראשונים בשניהם כל אחת בנפרד ואח”כ שניים בשתיהם כל אחת בנפרד, רק דשם לא נתבאר שהוא לעיכובא דוקא באופן זה], אע”ג דאינה לעיכובא כדמוכח שם ג”כ [וכבר במשנה] דאם נטל ב’ פעמים על יד אחת היא נטהרה וכ”ש אם נטל ב’ פעמים על כל יד בפני עצמה .

ויש גם לטעון לפי מנהגינו שמקפידין על נטילת רביעית א”כ לדעת השו”ע ורוב הפוסקים א”צ ליטול מים שניים כמבואר בסי’ קסב במשנ”ב סקכ”א ויש לטעון דיש להקדים נטילת יד שני ולא להפסיק ביניהם בדבר שאינו מחוייב בו לרוה”פ ויל”ע [ועי’ היטב בל’ המשנ”ב שם דאולי יותר משמע דמיירי שנוטל ב’ הידים במים הראשונים ואח”כ ב’ הידים במים שניים וכך אולי מיירי גם לעיל סק”א וצריך וכו’].

ודעת המחבר בשו”ע סי’ קנח סי”א דהברכה היא קודם מים שניים והיא דעת מהר”ם ורבותיו של רבינו ירוחם (ב”י ומשנ”ב שם) וכ”כ האגור סי’ רב בשם המרדכי פ”ב דברכות בשם הר”ש משנץ והרוקח, אבל אי”ז מצד שהמים השניים אינם מן המצוה ושלא יפסיקו בין המצוה לברכה אלא דאדרבה דבעי’ עובר לעשייתן לכך מברכי’ קודם נטילה זו והמנהג סובר דמברכי’ קודם הניגוב משום שהניגוב ג”כ מצוה (עי”ש ברמ”א ובמשנ”ב).

עכ”פ חזי’ מיהת דלדעת המחבר נוטל תחילה ב’ ידיו במים הראשונים ולאחמ”כ ב’ ידיו במים שנים, ויל”ע אם הוא רק מחמת הברכה וכנ”ל וא”כ לדידן שהברכה אחר מים שנים אין צורך ליטול באופן זה דוקא או לא.

 (ועי’ עוד בסי’ קסה ובמשנ”ב סק”ג דגם שם נזכר לדעת המחבר מעין זה לפי מה שנתבאר במשנ”ב שם וגם שם יש להסתפק אם סדר זה הוא מחמת דין הברכה המבואר שם או לא).

ובמשנ”ב סי’ קסב סקמ”ט דן באופן שנטל ידו ראשונה פעם ראשונה ונגעה באוזן הכלי נטמא אוזן הכלי ואם תיגע בידו השמאלית יצטרך לנגבה [עי”ש הפרטים בזה ובשעה”צ שם ועי’ חזו”א סי’ כד סק”כ], וכתב עלה המשנ”ב דהעצה לזה שיטיל רביעית בב”א על כל יד ויד או שישפוך מים ראשונים ושניים על כל יד ויד בפ”ע עכ”ל.

ומבואר דאין בזה חשש ליטול כל יד בפני עצמה עכ”פ כשיש בזה צורך ובסתמא משמע שאין הנטילה כל יד בפני עצמה אבל יש לדון אם רק כשיש צורך מותר או גם כשאין החשש הנ”ל כלל (כגון שאחר נוטל את ידיו וכן בנוטל רביעית דבזה ליכא הך חששא לכאו’ לכו”ע כיון שהרביעית מטהרת את המים הללו, וי”א דאפי’ בנגע ביד אחרת של עצמו אין חשש אם כבר נטל רביעית כמבואר בשעה”צ סקל”ו, ועכ”פ כאן כשהמים שנטמאו מהיד השניה לא חזרו לידו הראשונה בזה גם להמחמירים בשעה”צ שם מקילים כאן, ואעפ”כ לדעת הראב”ד המובא בבה”ל בסי’ הנ”ל ובמשנ”ב שם סקכ”א צריך מים שניים גם בנטל רביעית) ג”כ יכול ליטול לכתחילה כל יד מים ראשונים ושניים בפני עצמה.

[ועכשיו מצאתי בספר אחד שכ’ בשם המשנ”ב שצריך ליטול שלא לסירוגין אך בדיעבד כשר גם אם נטל לסירוגין אם הי’ רביעית, ויש להעיר דלא זה מש”כ במשנ”ב אלא אדרבה יש כמה צדדים למשמעויות בשו”ע ובמשנ”ב שעיקר צורת הנטילה נאמרה באופן של סירוגין כדלעיל (אף שאינו דוקא וא”צ למעשה לעשות כן), והמשנ”ב רק כ’ דאם יטול באופן זה ימנע עי”ז חשש זה אבל יש עוד כמה דרכים אחרים למנוע חשש זה כגון שנוטל רביעית ואז שרי אף לכתחילה, או כגון שנוטל מב’ כלים, או שאחר נוטל ידיו, או שמשגיח ומדקדק שאין נוגע ביד שניה במקום שנרטב מיד הראשונה ובכ”ז שרי אף לכתחילה, ומ”מ יש צד שנזכר באופן של ניגוב אחר מים ראשונים שיש חשש שינגב שוב היכן שניגב וזה טעם מים שניים לכמה ראשונים, עי’ בבה”ל להלן סי’ קסב ס”ח, ולפ”ז גם בניד”ד ממילא שמעי’ שעכ”פ אינו כדאי להכניס עצמו למצב שיש רטיבות שאם יגע בה יצטרך נטילה שוב].

ומצאתי בזה ב’ מנהגים ע”פ הקבלה (עי’ עוד מ”מ בספר לרעות בגנים ח”א עמ’ מד) שבא”ר סי’ ד סק”ה כתב בשם בש”ע של מהר”י לוריא כתב בנטילת ידים לאכילה [בדברים השייכים בסעודה ס”ג] וצריך ב’ פעמים לערות על יד ימין ואחר כך ב’ פעמים על שמאל ואח”כ ישפשף ב’ ידיו יחד עכ”ל [ומה שתמה שם הא”ר ע”ז לא שייך לענייננו], ובשלחן הטהור סי’ קסב כ’ בשם מהר”ם אלשיך שיטול לסירוגין, ויש יחידי סגולה שנהגו סלסול בעצמן לחשוש לב’ צדדים אלו (עי’ ליקוטי הש”ס ענייני נט”י מנהג בעל הקדושת יו”ט), ועי’ בן איש חי שמיני אות ד’ וליקוטי מהרי”ח סדר נט”י לסעודה, ועי’ בהרחבה סדר הנטילה ע”פ הסוד בכה”ח סי’ קסב סק”ב.

היוצא מכ”ז דפשטות הדין הוא שצורת הנטילה היא מים ראשונים בב’ הידיים ואח”כ מים שניים בב’ הידיים וכן נראה מהתוספתא וכ”ה בשו”ע ובכמה ראשונים [עכ”פ לפי מנהגם לענין הברכה] אבל אינו לעיכובא כלל (ובהגר”ז יש משמעות שצורת הנטילה בנטילת ב’ פעמים לכל יד לחוד עכ”פ כשנוטל בכל יד פחות מרביעית ואפשר דלאו דוקא), ועכ”פ במקום צורך אין לעשות כנ”ל [והיינו אם נוטל פחות מרביעית ויש חשש שיהא נוגע בידו השניה בכלי היכן שנגע ביד הראשונה], ובקבלה ע”פ סוד מצינו בזה ב’ מנהגים.

הנה כשאין שיעור חלה בכל עיסה אלא רק בין כולם הדין הוא שצריך צירוף גמור, דהיינו בנשיכה (יו”ד סי’ שכה ס”א וסי’ שכו ס”א) ואם א”א על ידי נשיכה יצרף אותם על ידי צירוף סל (סי’ שכה ס”א) ואז א”צ נשיכה.

והגדרת צירוף סל הוא שיהיו כולם בסל ולא יצאו לחוץ (רמ”א יו”ד שם), אבל הכרעת הבה”ל בסי’ תנז דעל ידי כיסוי מפה אפשר להחשיב גם אם יוצאים לחוץ, אבל יש לזה כמה תנאים, הא’ שמה שמתחתיהם הוא כלי קיבול (דבלא זה אינו ברור עי’ בבה”ל סי’ תנז ס”א ד”ה והסל שהביא דעות בזה ואף דאפשר שנוטה שבכה”ג עם כיסוי מפה מהני מ”מ לא ברירא ליה ולא הכריע אלא בבית קיבול), הב’ שמכוסים במפה כולם ואין יוצאים לחוץ (ולענין בדיעבד עי’ בבה”ל שם ד”ה שיתן), והג’ שיגעו זה בזה מה שבסל (משנ”ב שם סק”ז ומבואר בשעה”צ שם סק”ט דהוא פלוגתא וחיישי’ להמצריכים).

ובנידון דידן מכיון שהפרישו על שיעור מסופק, לכן לכאורה אם עדיין יש בצק כולל בס”ה משיעור שאינו מסופק וכן יש בצק שלא הופרש עליו כלל משיעור שכנגדו הופרש מספק יכול עכשיו להפריש בברכה ממה נפשך מהבצק שלא הפרישו עליו כלל.

ופירושו כגון שהיה לו עיסה אחת של 1250 ועוד עיסה של 1250 ומאחת מהם הפריש בלא ברכה ומהשניה לא הפריש ושוב נצטרפו, אם כן ממה נפשך לפי הצד שבשיעור הקטן כבר נתחייב בתורת ודאי א”כ יש כאן עיסה מהשיעור הקטן, ולפי הצד שבשיעור הגדול נתחייב א”כ בשיעור הקטן לא התחייב ועכשיו מה שמפריש הוא על השיעור הקטן.

אבל אם אין שיעור שלא הפרישו ממנו כנגד שיעור שהפרישו ממנו באופן שיצטרף יחד עמהם השיעור הגדול (כגון שיש 1300 שהופרשו בלא ברכה ו1200 שלא הופרשו) א”א להפריש בברכה.

(ואם יש כמה עוגות יחד ויש אפשרות למצוא בתוכם שיעור אחד קטן שלא הופרש שכשתצרף אותו עם עוד כמה שיעורים קטנים שהופרשו ויגיעו יחד לשיעור המקסימלי אין בהם אחד מן העוגות המופרשות שהוא שיעור גדול מהעוגה שלא הופרשה אה”נ שאפשר עדיין להפריש גם אם מלבד עוגות אלו יש עוגות שהופרשו בשיעור מעט יותר גדול מהעוגה שלא הופרשה, וכגון שיש עוגה של 1200 שלא הופרשה ועוד כמה עוגות שכל אחד מהם לא יותר גדול משיעור זה ומצטרפים יחד לשיעור 2500, במקרה כזה יכול להפריש מהעיסה שלא הופרשה בברכה על הכל יחד גם אם יש עוד עוגה 1700 שהופרשה כבר שמתכוון להפריש עליו ג”כ, והוא פשוט בחשבון דהרי ממ”נ אם השיעור הוא 1660 בערך או פחות א”כ הרי בלאו הכי עוגה זו של ה1700 הופרשה כדין, ואם השיעור הוא יותר מכך כגון 1250 א”כ כל ההפרשות שהיו קודם לכן לא חלו, והחשבונות שבתשו’ זו לא עיינתי לע”ע בזה בספרים בדינם, וה’ יצילני משגיאות).

וכ”ז שיכול להועיל צירוף סל הוא רק באופן שאין מקפיד על תערובתן, אך בניד”ד מכיון שכל עוגה היא מסוג בצק נפרד ומתכון של תערובת נפרד א”א לצרפן יחד כשאין שיעור בכל אחת כיון שמסתמא מקפיד ע”ז (סי’ שכו ס”א) ולכן אם מקפיד שלא יגעו זה בזה אין מפריש כלל אבל אם אין מקפיד שלא יגעו רק מקפיד שלא יתערבו יש מחייבים בברכה (בית מאיר או”ח שם סוף ס”א) ולמעשה גם באופן כזה כיון שמקפיד שלא יתערבו יפריש בלא ברכה לחשוש להחולקים (מנח”י ח”ח סי’ קט).

ומ”מ גם באופן שמפריש בלא ברכה עדיין יש תועלת לעשות צירוף סל בתנאים דלעיל, שהרי עכשיו מכח זה לא יוכלו להצטרף בעתיד ולהתחייב.

אבל אם קשה עליו לעשות הצירוף סל וגם ברור לו שלא יצטרפו בעתיד באופן המחייב הנ”ל (ולא דמי למצות בשו”ע או”ח שם שיש חשש שיגעו בהמשך), א”כ יכול לעשות צירוף סל באופן הגרוע.

והיינו לפתוח את הכלים לקרב אותם יחד שיגעו זה בזה (א”ה כך לכאו’ יוצא ממה שלמדו המקילים דברי המשנ”ב בסי’ תנז סק”ז דמיירי שמכניס הכלים לתוך כלי והרי מיירי המשנ”ב באופן שהכלים נוגעים זב”ז ופתוחים ושו”ר שכ”כ הגרח”ק בדר”א דלהלן, ויש להוסיף דאפי’ כולם בכלי אד בלא כלים מפסיקים חשש בשעה”צ הנז”ל להדעות דבעי’ שיגעו כולם זב”ז וכ”ש בניד”ד דכולי האי שיגעו הכלים [דבזה דמי לצירוף של ב’ עיסות עם שיעור בכל אחת דמהני צירוף כזה] ואולי ליהני מגען להחשיבן כנוגעין העוגות זה בזה), ולהכניס את כולם בשקית אחת גדולה כגון שקית אשפה ובאופן זה יכול להפריש בלא ברכה גם אם שאר התנאים התקיימו, מכיון שיש אומרים שלא שייך צירוף שיעור בלא ברכה.

(לענין אם מהני באופן הגרוע דהיינו שהם כלי בתוך כלי ואין כל העוגות נוגעים ממש זב”ז עי’ הדעות בזה בדרך אמונה בכורים פ”ו הט”ז בבה”ל ד”ה ואין וערוה”ש או”ח סי’ תנז ס”ד ושש”כ פמ”ב הערה לט בשם הגרשז”א וקובץ מבית לוי ח”ה עמ’ לז).

ומעיקר הדין אין איסור לאכול כל עוד שלא צירף וקירב אם יודע שלא נצטרפו באיזה אופן המסופק כגון על ידי מקפיא או שאר אופנים שדברו בהם הפוסקים כגון ארון שאינו מחובר לקרקע.

ולכן במקרה שלנו מכיון שיש בלאו הכי כמה ספקות, שהרי כבר הפריש מהשיעורים הקטנים ולפי השיעורים הקטנים נמצא שכבר הופרשו, וגם מקפיד על תערובתן וגם על מגען אפשר שכבר נכנס בגדר מקפיד, וגם ברור שלא יצטרפו בהמשך צירוף יותר טוב מזה מאחר שמקפיד עליהם, הלכך יכול לצרפן באופן הגרוע הנ”ל (דהיינו שיפתח את הכלים ויקרבן זה לזה שיגעו זה בזה ויכניס כולם לתוך שקית אשפה) ויפריש בלא ברכה, ומ”מ צריך לדעת הדין שלא יעשה להם צירוף טוב יותר לאחר מכן כדי שלא ייכנס לחשש חיוב חדש.

הנה בעצם יש כאן ג’ אפשרויות, הא’ לסיים אשרי ולהתחיל עם הש”ץ רק בואתה קדוש ולהשלים אחר כך פסוקי ובא לציון, והב’ לומר כדרכו הכל לפי הסדר ולאו דוקא עם הש”ץ שוה בשוה והג’ להפסיק באשרי ולהתחיל ובא לציון ולהשלים שאר פסוקי אשרי אחר כך.

ונראה דצד ג’ בודאי לא יעשה.

חדא דהרי כבר התחיל אשרי ובכה”ג לחלק מהאחרונים צדדו דחשיב אין מעבירין על המצוות מאחר שכבר התחיל באזכרה אחת [עי’ להגר”א גנחובסקי מה שדן בזה בדברי האחרונים לענין התחיל ביעלה ויבוא קודם רצה בשבת ר”ח].

והב’ דהרי אשרי נזכר בגמ’ ופסוקי ובא לציון לא נזכרו בגמ’ אלא רק קדושה דסדרא שהם פסוקי הקדושה של ובא לציון והתרגום כדפרש”י בסוטה מט ע”א.

והג’ דברמב”ם בסה”ת מבואר דעיקר הפסוקים של התחנונים של ובא לציון אחר הקדושה הם להש”ץ וי”ל דעיקר התקנה על הציבור נתקן רק הקדושה [וכ”ש די”א שגם הקדושה היא רק על הציבור ולא על היחיד וא”כ שמא גם מהך טעמא קיל מאשרי שהוא מצוה המוטלת על היחיד וצל”ע דשמא בדברים שאין חובה מדינא לא שייך לומר דמה שמותר לעשות ביחיד חמור], ע”כ בודאי שלא יפסיק אשרי כדי להתחיל ובא לציון אלא ישלים אשרי ויאמר עם הש”ץ הקדושה.

ואע”ג דבמשנ”ב סי’ נט סק”י הביא בשם הפר”ח לגבי קדושת יוצר דגם אם אמר אחר הש”ץ יכול לאומרה ושם כ’ לאומרה בלחש (להסוברים שאין אומרים בציבור דלהחולקים יכול לומר בקול רם כדמוכח בסי’ קלב סק”ד עי”ש והבן), ומשמע דעדיין אי”ז כבציבור ממש [ובכתר ראש משמע דקצת אחר הש”ץ עדיין בכלל הציבור], מ”מ לכתחילה כ’ המשנ”ב בסי’ קלב סק”ג גם קדושא דסדרא לומר עם הציבור ולדלג פסוקי ובא ולציון ואני זאת בריתי ולהשלים אח”כ לצורך זה ומבואר דלכתחילה יש לומר עם הש”ץ והציבור ממש.

[ועי’ במשנ”ב סי’ קכה סק”ג לגבי קדושת חזהש”ץ דצריך לומר עם הציבור ממש ומ”מ שמא שום חילוק יש בין קדושה דהתם לדהכא].

היוצא מזה דיש לעשות כהצד הראשון.

הנה בסדין יש ד’ מיני מצבים, א’ שע”י הרוח מתבטלת המחיצה כגון שקשור רק מצד אחד (כגון רק למעלה) וכשבאה רוח מצויה היא מתנענעת לכל צד ואין כאן מחיצה, ב’ שהמחיצה נעה ברוח אבל גם כשהיא נעה ברוח תישאר מחיצה כשרה, ב’ שהסדין זז כל שהוא פחות מג’ טפחים שאפשר שהוא עקירת מקום (וגם אין מבטל המחיצה כשזז), ד’ כשאין זז כלל.

והנה במצב הראשון אין צד בפוסקים שכשר ובמצב האחרון אין צד בפוסקים שאינו כשר [וסגי לזה אף שאינו זז ברוח מצויה בלבד אף אם זז ברוח שאינה מצויה], ומ”מ כתב השו”ע דגם כשקושר היטב הסדינים אין ראוי לסמוך על זה מכיון שיכול להתנתק [ובאחרונים דנו בזה בכמה אופנים דיש שנקטו שלא בכל אופן נאמר דין השו”ע, ועכ”פ כשקשור היטב באופן שאין חשש כלל שייפסק דעת הרבה אחרונים דשרי לכתחילה, ועי’ במשנה אחרונה שהביא הדעות בזה].

אבל ב’ הנידונים האמצעיים לא נתברר בהם דין לכו”ע, והמשנ”ב והחזו”א ועוד אחרונים נחלקו באופן שהסדין זז ברוח מצויה באופן שאין כשרות המחיצה מתבטלת בזה.

ובפשטות החזו”א מקיל אף אם זז ביותר כל עוד שבמקום שהוא שם חשיב מחיצה כשרה להכשיר סוכה זו.

אולם בהערות הגריש”א בסוכה כג ע”א ושם כד ע”א אולי היה מקום ללמוד דגם לשי’ המבי”ט והחזו”א אם המחיצה זזה ממקומה ג’ טפחים הרי שהמחיצה נעקרה.

אבל לשון החזו”א סי’ עז סק”ו ונראה להיינו דוקא שהרוח מפזר את הענפים באופן שהן מתרחקין ג”ט זה מזה ובטל לי’ מחיצה ההיא שעתא הלכך פסול אף בשעה שהן נחין ושקטין ומחיצתן שלמה עכ”ל, ומבואר דעיקר הקפידא מצד שזזין זה מזה ולא מעצם מה שזזין ג’ טפחין ממקומן, וכן בהמשך דברי החזו”א שם כתב שהרוח כופפו למטה מי’ או מרחיקו ג’ טפחים מן הכותל אבל בלאו הכי לא מפסל  וכן הדין בצוה”פ אי הרוח כופפתה וכו’ באופן דמפסל פסולה וכו’ עכ”ל ומשמע דאי”ז מצד ג’ טפחים אלא מצד פסלות.

ושוב יתכן לפרש דאולי גם כוונת הגריש”א שם לזה דג’ טפחים היינו לא שתזוז המחיצה באמצעיתה ג’ טפחים אלא בצדדין, שאז תיפסל במקום חיבורה לדופן האחר או לסכך או לקרקע, ועכ”פ בדבריו שם בדף כד ע”ב יש משמעות ג”כ דרק כשנעקר המחיצה על ידי הרוח חשיב אינה עומדת ברוח, ובאמת גם בדבריו כד ע”א נזכר לשון עקירת המחיצה, וא”כ שפיר יש לפרש כוונתו ג’ טפחים באופן זה ואין ראיה להיפך.

והמשנ”ב בפשטות מחמיר אף אם זז מעט, וכן הוכיח בהערות הגריש”א שכן דעת המחה”ש שאפי’ תזוזה כל שהוא שיכול לזוז ע”י הרוח פוסלת את המחיצה.

ויש שכתבו להכשיר כשעכ”פ עיקר הסדין עומד במקומו ורק זז מעט דהרי א”א שלא יזוז אפי’ כלום, ועי’ במשנה אחרונה על המשנ”ב סי’ תרל מה שהביא בזה מדברי האחרונים וצל”ע בפנים אם דבריהם בדעת המשנ”ב או החזו”א או כעין הכרעה.

ומ”מ גם בתזוזה כל דהוא שייך לומר כמה הגדרות, דיש מקום לטעון דכל שלא זז פחות מג’ טפחים לא חשיב שזז כלל דהרי אויר ג’ טפחים כמאן דליתיה וכמ”ש הרמ”א שאין לך סוכה שאינה מלאה נקבים וכעין מה דאמרי’ בפ”ק דשבת שא”א לרה”ר שתילקט במלקט ורהיטני, ומאידך מצינו דלפעמים לבוד הוא דין, ועי’ מה שדנו האחרונים לענין צירוף דופן עקומה ולבוד וכן מה שדנו בש”ס ופוסקים לענין מחיצה שתי בלא ערב בשבת ובסוכה, ויש עוד הגדרה אחרת שאם קצוות הסדין מחוברים אפשר אם יש צד דלא אכפת לן מה שזז באמצעו וצל”ע אם יש הגדרה כזו דבפשוטו כמו שצריך שלא יזוז במקום שמחובר סדין זה למחיצה או לגג ה”ה צריך שלא יזוז במקום שמחובר עצמו לעצמו.

ועוד בענין סדין למחיצה עי’ מה שדנתי באידך תשובה (ד”ה האם אפשר לסכך בסוכה שמרכיבים חבלים בלבוד וסביבם פורסים סדינים).

בגמרא ב”ק נה ע”ב איתא שהפורץ גדר בפני בהמת חבירו פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים, ונאמרו כמה פירושים ושיטות בדברי הגמ’ שם, מאחר ויש כאן ג’ נידונים, על הכותל ועל הבהמה ועל מה שהזיקה הבהמה, ויעוי’ שם בתוס’ וכן ברמב”ם פ”ד מהל’ נזקי ממון ה”ב ובהשגות הראב”ד ומגיד משנה שם, ולמעשה הרמ”א בחו”מ סי’ שצו ס”ד הביא ב’ דעות בזה, דיש אומרים שאינו חייב על הבהמה עצמה, והיינו רק בדיני אדם, דאילו בדיני שמים חייב, כמ”ש שם הסמ”ע סק”ח ובאר היטב סק”ו, וכן מסתבר לפי סוגיית הגמ’ שם שבדיני שמים ודאי חייב מצד גרמא.

(ואמנם החו”י סי’ רד נוטה לחייב באופן שהיה מעשה גמור במעשהו, עכ”פ לענין שיועיל תפיסה, כמו שהביא שם הפת”ש, אבל כאן בהזזת הכלוב לא היה מעשה).

ומסתימת דברי הרמ”א משמע שדעה הראשונה שהביא הרמ”א סוברת שחייב על ההמה עצמה, וכן מבואר בביאור הגר”א שם בדעתו, ושכ”ה להדיא דעת הרמ”ה כמו שהביא בביאור הגר”א שם, עי”ש היאך מפרש הסוגיא בגמ’ לפ”ז, וכ’ הגר”א שם עוד שהרב פסק לחייב בזה, והיינו מה שסיים וכן עיקר על הדעה הראשונה שם.

ודעת המחבר אינה ברורה דמפשטות דברי הרמ”א משמע שדעת המחבר שחייב אפי’ על נזקי הבהמה וכ”ש על אבידת הבהמה עצמה, שבזה גם הדעה הראשונה של הרמ”א סוברים לחייב, [ויש לציין דמלשון הרמ”א משמע שהוא כל שכן אבל למעשה יש בראשונים שנקטו להיפך דלענין הבהמה עצמה יהיה חייב ולענין נזקיה יהיה פטור כמו שיובא להלן], אבל בפועל הט”ז נקט שהמחבר לא חלק על הרמ”א בזה, אלא שהט”ז לא נחית אלא לתחילת דברי הרמ”א בזה דמיירי לענין נזקים שהזיקה הבהמה, שבזה הביא הט”ז ראיה מסעיף ג’ שהמחבר מודה להרמ”א בזה, אבל לענין תשלומין על הבהמה לא נחית המחבר בסעיף ג’ כלל כמבואר שם בסמ”ע ס”ג סק”ו, וגם הט”ז לא נחית להדיא מה דעת המחבר לענין זה, דברמ”א גופיה משמע שיש ב’ דעות בדבריו, ולא נתבאר בדברי הט”ז מה סובר המחבר בזה.

והנה בתשובת הרמב”ם לחכמי לוניל הובא במגדל עוז על הרמב”ם שם ובדרישה שם מבואר שסובר שאם לא הוציאו הבהמה בפועל לא נתחייבו בדיני אדם על הבהמה עצמה אלא רק על נזקיה, אבל הב”י הביא בשם המגיד משנה שהראב”ד והאחרונים חולקין על זה וסוברין להיפך שחייב על הבהמה עצמה ופטור על נזקיה ומאחר שהרמב”ם יחיד בדבר זה נקטינן כוותייהו, ומסתימת דבריו שנקט כאותם האחרונים שמחייבים על הבהמה, אבל שוב ראיתי שבהלכה למשה פ”ד ה”ב (הובא בהגהות והערות על הב”י שם) נקט דמ”ש שם בב”י בשם המגיד משנה שהראב”ד והאחרונים חולקים על הרמב”ם הוא רק לענין הפטור על נזקין ולא על החיוב על הבהמה עצמה ותמה על הב”ח שלא למד כן (ויש לציין דגם הבאר הגולה למד כהב”ח שהראב”ד סובר כרמ”ה לחייב על הבהמה עצמה, והנידון אם המ”מ קאי על השגות הראב”ד או על תשובה אחרת שהי’ להם מהראב”ד ודברי ההלכה למשה מסתברים דבפשוטו אין שום הכרח לומר שמתכוון לעוד ראב”ד יותר ממה שנזכר בדבריו ושנזכר בדברי הראב”ד בהשגות שרק נזכר שפטור על הנזקין ולא נזכר שחייב על הבהמה עצמה), וממילא גם מה שפסק הב”י כדברי הראב”ד והאחרונים שהביא המ”מ אין ראיה מזה שמחייב על הבהמה עצמה, דשמא ס”ל להב”י כדעה ראשונה שבטור שהיא דעת רש”י ותוס’.

ודין כותל רעוע המבואר בשו”ע אינו שייך דבכותל רעוע כ רש”י בריש דף נו דלמסתר קאי ואינו שייך לכאן.

ואין לטעון שרק במעשה גמור חייב דאדרבה החו”י הנ”ל טען שאם עשה מעשה בזה לכו”ע חייב גם להפוטרים, אבל כאן מיירי שלא עשה מעשה אלא פתיחת בעלמא.

והמחבר מאחר שלא נחית בזה להדיא א”כ גם בני ספרד נוהגים כהרמ”א בזה, ובפרט אם נלמוד כהב”ח והבאר הגולה בדברי המ”מ שהראב”ד והאחרונים סוברים כהרמ”ה דלפי פירושם נמצא דהב”י פסק כוותייהו והכריע להחמיר בזה, ומ”מ גם לרש”י ותוס’ והרמב”ם שהם היש אומרים ברמ”א שפטור בדיני אדם מ”מ חייב בדיני שמים נמצא שבכל גווני יש לחייבו (ומכיון שחייב בדיני שמים עליו לשלם לו, וכ”ש בזמנינו שאין יד ב”ד תקיפה בכלל וכל הוראת ב”ד הוא רק מה שחייב בדיני שמים).

ולענין אם יש לפטור הנה מבואר בסי’ שעח סעי א ד דברשות חבירו חייב באונס ופטור באונס גמור, ובנידון דידן אם היה הכלוב פתוח מצד אחד ונשען על הקיר והוא הזיז אותו מסתבר ע”פ הגדרים המבוארים שם בס”ג שחייב שכן היה צריך לראות מה הוא עושה, ורק באופן שע”פ מה שיודע שהוא תקין היה צריך להיות בסדר וקרה משהו שלא היה צריך לקרות אז נפטר כמבואר שם לענין שליבות הסולם דאם היתה רעועה חייב ורק אם היתה בריאה ונפלה או התליעה אז חייב, וכאן הרי אם היה רואה מה שהוא עשה לא היה עושה זאת, ומה שקרה שבגלל שאיונ רואה מה שהוא עושה הביא את הנזק.

(ולענין מה שטוען שלא שם לב, הנה אדם מועד לעולם, ואע”פ שמצינו באיזה דברים שיש טענת אונס בנזיקין, מ”מ באופן כזה שהזיז כלוב ונפתח ולא שם לב לבדוק שהכלוב נפתח מסתבר שאין כאן טענת אונס אא”כ יש לו טענה מיוחדת על המבנה של הכלוב היאך היה מונח), ואם מדובר באופן אחר יש להחליט כפי הענין.

וכדאי לבדוק באיזה אופן ומה בדיוק קרה כדי שכשיבואו לשאול יוכלו הב”ד לפסוק לפי זה.

וכתב לי חכ”א הנה מה שרצו לחייב מצד הראשונים בסוגיא דפרץ גדר בפני בהמת חבירו.
נראה לי שלא דומה שהרי שם באמת שיטת המחייבים טעונה ביאור שהרי מבואר שם בגר”א שהחיוב הוא מצד גרמי ולא משום אדם המזיק, ונתקשו רבותינו אחרונים ז”ל למה יש כאן כללי גרמי.
הרי לפי השיטות שצריכים ברי היזקא אין כאן ברי היזקא שהרי לא בטוח שתאבד ועוד שהרי אין כאן מעשה בגוף הממון וגם הנזק לא בא מיד והבהמה יצתה מאליה והוא לא הוציא אותה.
ועיין בדברי הגרש”ר זצוק”ל (בשיעורים על מס’ סנהדרין דף עז.
) שהגדר הוא מצד שלקח את השמירה מהבהמה והפך אותה לבלתי משומרת כעין מי שמניח כיסו של חבירו ברה”ר שזה עצמו נזק וכך נראה באמת מדברי הרמב”ן בדינא דגרמי.
ואם כך כל זה שייך לומר רק באופן שמיד פריצת הגדר מעמיד את הבהמה ברה”ר ואין לה שמירה אבל כאן התוכי הרי עדיין פתיחת הכלוב לא מהוה אותה כבלתי משומרת כיון שעדיין נמצאת בתוך הבית ואם אח”כ יצאה מהבית אז זה כבר באמת לא מתקיימים כללי גרמי.
ורק לפי שיטת רש”י והסמ”ע בדעת הש”ע שאין הבדל בין גרמי לגרמא יהיה חייב אבל צריך שיהיה כוונה להזיק ולא נראה שכאן יש כוונה להזיק.
ועוד שהרי גם לפי דברי הב”ח שמבואר בדבריו שהוא מדין מזיק בידים, ועיין במאורי אש לגרשז”א זצוק”ל למה זה יכול ליחשב בידים ומדמה את זה למי שעושה נקב בחבית של יין נראה לי ברור שאין כאן צד שיחשב מזיק בידים.
כמובן שאם באמת הכלוב נמצא בקיר חיצוני באויר ולא בתוך הבית אז מובן שדומה לזה למי שפרץ את גדר חבירו ויצאה הבהמה ונאבדה.
עכ”ל.

והשבתי, לענ”ד א”צ לבוא בזה להדעות המחייבות בגרמא ומשוות גרמא לגרמי, ולענ”ד הבע”ח נחשב אינו משומר מאז שנפתח גם אם הוא בתוך ביתו של בעה”ב, שכך הוא הדינים לגבי צידה בשבת ויו”ט בין לגבי מחוסר צידה ובין לגבי להתחייב בצידה וכן לענין דיני חצר המשתמרת לקנות מציאה בכל זה אין דין שימור לבעל חי שנמצא במצב כזה שהוא בכלוב פתוח והבית פתוח (גם אם הבית קטן מאוד).

אם אבד טעמו א”א לעשר ממנו כלל, ולגבי אם חייב במעשר ומה הדין אם יש בו קדושת תרומה כשהשתמשו בו אבל עדיין לא אבד טעמו, בכל זה יש לעיין המציאות בזה אם רגיל להיזרע למאכל או רק לתבלין לתה ובזריעה זו לשם מה נזרע.

מקורות:

ולגבי זה יעוי’ במשנה פ”ג דעוקצין והובא בפ’ כיצד מברכין דף לט גבי השבת משנתנה טעם בקדירה וכו’ ומשנתן טעם בקדירה אין בו משום תרומה, ולכן כ”ש בזה שאי אפשר להפריש תרומה מתבלין כזה שהשתמש בו לנתינת טעם בקדירה וכ”ש אם כבר אבד טעמו שהוא דרגה גרועה יותר מסתם נתן טעם בקדירה [כמו שיבואר בירושלמי דלהלן, וכמו שיבואר בבה”ל הנ”ל בדעת הראשונים ג”כ], ואמנם יעוי’ בירושלמי רפי”א ממס’ תרומות שיש חילוק בין שבת לשאר תבלין, דבשבת משנתנה טעם בקדירה אין בה משום תרומה ואילו בשאר תבלין דוקא כשאבד הטעם מהתבלין לגמרי, אבל מ”מ עכ”פ באופן שהתבלין איבד טעמו אין בו קדושת תרומה אפי’ לחומרא, כ”ש שא”א להפריש ממנו לקולא על תבלין אחר חדש.

ויעוי’ בביאור הלכה תרומות פט”ו הי”ב שהביא מחזון נחום על המשנה בתרומות שם שהבבלי חולק על הירושלמי בזה וס”ל שבכל תבלין הדין הוא כמו בשבת, ולפי שיטתו אפי’ אם השתמשו פעם אחת בתה כנהוג וכבר רגילים לזרוק את זה כבר לא יהיה אפשר להפריש ממנו תרומה ומעשר על מקום אחר.

וכמו שהערתי לעיל מכיון שהתמצית תה לכאורה במציאות אינו רגיל להיזרע לאכילה כלל אלא רק ליתן טעם בתה [וצל”ע המציאות בזה], א”כ לכאורה לפי המבואר בביאור ההלכה שם אין בזה תרומות ומעשרות כלל, אבל באופן שיש ממנו סתמא לאכילה ונזרע גם לאכילה בזה הכריע שם שאם עדיין נשאר טעם יש בו קדושת תרומה ואם אין בו טעם כלל אין בו קדושת תרומה עי”ש בכל חילוקי הדינים.

ויש לשים לב כאשר מעשרים תה אחרי שכבר השתמשו בו, שגם המשקה צריך להתעשר, (ונכנסים בזה לנידון החזו”א והגרי”ז לענין לעשר זיעה בעלמא של פירות וכאן הוא אפי’ לא מיץ הפרי אלא פחות מזה, והוא נידון בפני עצמו, ושייך קצת לסוגי’ דהמתמד ומצא כדי מידתו, ואין כאן המקום לזה).

[ויש לציין לגוף הדין שאין חשיבות לתבלין שעשוי ורגיל רק ליתן טעם בקדירה ע”פ התנאים הנ”ל, דעדיין צל”ע מה הדין אם עשוי גם כן לתערובת בקדירה וכמו”כ צל”ע מה הדין באופן שאינו עשוי לקדירת תבשיל של בשר או ירק וכיו”ב אלא תבלין שעשוי למשקה שיהיה כל המשקה מושפע מתבלין זה ונקרא על שם תבלין זה, ולא נאריך בכ”ז השתא מכיון שאין זה הנידון בתשובה כאן].

מה ששאלת אם בתרומה אזלי’ בתר ה”בעין” או בתר הטעם, מלבד מה שכבר התבאר, אפשר להוסיף דבתרומה מפורש בתורה שההפרשה היא על היבול ועל הפרי, אבל בודאי התנאי בפרי הוא שיהיה טעם בפרי, כי בלא זה מה תועלת יש בפרי, ומאידך גיסא כשיש רק טעם הפרי בלא הפרי עצמו, כמו הסוגיות על זיעת הפרי בחולין ולר’ אליעזר זיעת אפילו זיתים וענבים, וכן הסוגי’ דהמתמד ומצא כדי מידתו, בזה כ”ש שא”א להפריש מטעם בלא פרי עצמו, רק שטעם בלא פרי עצמו מצד האיסור שבו נכנס לנידון של טעם כעיקר, שכן יש כאן טעם שהגיע מאיסור אמיתי של פרי עם טעם, שנשברו בו קולמוסין הרבה ברש”י ור”ת ורמב”ם בכל איסורין שבתורה מה גדרו ומה ההלכה בו.

דינו כמשומד להכעיס.

מקורות:
יעוי’ בביאור הלכה סי’ תרח ד”ה אבל, שהפורק עול לענין תוכחה דינו כאוכל נבלות להכעיס, שאינו בכלל עמיתך.

וכן מבואר בהרבה מהנו”כ ביו”ד סי’ ב’ לענין נאמנות שחיטה שאין דין משומד כזה כאוכל נבלות לתיאבון אלא להכעיס, וכמה מהפוסקים נקטו שאפי’ עבר על ג’ עבירות מפורסמות כבר חשיב פורק עול, ועי’ ערוה”ש שם, וראה מעדני השולחן על השו”ע שם שהביא ליקוט גדול בזה מהנו”כ שם.

וכן יעוי’ גם בב”י או”ח סי’ לט לענין כתיבת תפילין ובהגהות החת”ס על השו”ע שם לענין תפילין שגם בדבריהם מבואר שהפורק עול אפי’ לתיאבון דינו כמשומד להכעיס.

וע”ש עוד ב”ח ודרישה מש”כ על הב”י.

ויש לציין דגם בשערי תשובה לרבינו יונה שער ג’ סי’ קמג נקט שדין הפורק עול מורידין ואין מעלין, ושם נקט דהגדרת להכעיס אינו שמתכוון לגרום צער לפני השכינה ח”ו דוקא, אלא כל שאינו חושש ומזלזל דינו כלהכעיס, ויתכן שלמד כן מקושיית הגמ’ גבי בע”ז כו ע”ב גבי אכל יתוש אחד וכו’ עי”ש, אולם ברש”י בע”ז שם נקט בהגדרה קצת שונה דכיון שאינו חושש וכו’ הלכך ודאי הוא להכעיס, ומ”מ המכוון זהה שמי שאינו מקפיד ואינו חושש.

וגם לפי מה דמיישב שם בגמ’ דאמר אטעום טעם דאיסורא הוא רק לענין מי שאכל פרעוש אבל הפורק מעליו כל העול לא שייך לתרץ כן, ואולי שייך לומר בזה הבחנה חדשה דמי שאינו מקפיד על שום מצוה מחמת שרוצה להיות במצב של פריקת עול וממילא מה שחוטא הוא לשם הפריקת עול, זה גופא הגדרה של להכעיס, ולפ”ז אפשר דגם רש”י אינו חולק על רבינו יונה ולפ”ז מובן למה תי’ הגמ’ שם שייך רק על אכל פרעוש ולא על הפורק עול כל המצוות.

ומ”מ עיקר דברי השערי תשובה לגבי רועי בהמה דקה לכאורה אינם כדברי הגמ’ והשו”ע חו”מ סי’ תכה דרועי בהמה דקה אין מורידין ואין מעלין, ויעוי’ שם במפרשי השערי תשובה.

ויש לציין דביומא פה מבואר דגם למ”ד שיו”כ מכפר בלא תשובה אבל בפורק עול הוא מהעבירות שאין יוה”כ מכפר בלא תשובה.

[ובמקום אחר ציינתי כמה מ”מ לענין הנידון אם יש דברים בשע”ת שהם מידת חסידות ואינן מעיקר הדין וכאן לכאורה לא שייך מידת חסידות].

הוספה והשלמה

לגבי לשון הב”י שכיון שפרקו עולו אינם מאמינים, דהיינו שעצם מה שפרקו עולו זו בפני עצמה ראי’ שאין אמונתם חזקה ואמיתית, אבל בלאו הכי כת”ר מודה לי מהמשך דברי הב”י.

הביאור הלכה נקט הפורק עול כגון מחלל וכו’, ר”ל שמחלל הוא דוגמה לפורק עול, אבל יש פורק עול בעצמו שהוא המקור של פורק עול ובזה אין נידון, ויש לציין דמחלל שבת בפרהסיא הוא מחלוקת תנאים בגמ’ דעירובין פ’ הדר, אבל פורק עול זה ודאי בכלל משומד שבענינו לא נחלקו התנאים וכהגדרת הברייתא בסוגי’ המקבילה בפ”ק דחולין בני אדם הדומין לבהמה, ויש להמליץ בזה דברי רבותינו לבית בריסק שאמרו שרובו ככולו אבל כולו הוא ג”כ ככולו (נפק”מ לבאר דינים בענייני שחיטה כגון הגרים בשליש אחרון ואכמ”ל) וכעין זה לענייננו המחלל שבת בפרהסיא נקבע דינו להלכה כמי שפורק עול, אבל יש הפורק עול בעצמו שהוא המקור ועליו אין מחלוקת ואין נידון שדינו כפורק עול.

אותו דבר החת”ס לענין מסור נקט שהמסור מעשי עצמו מוכיחין עליו שהוא בכלל פורק עול, אבל כ”ש פורק עול בעצמו שהוא פורק עול, ופשוט.

ואם יראה כת”ר דברי האחרונים ביו”ד שם שציינתי יתכן שיהיה לכת”ר מבט אחר בסוגי’, וכדאי לעיין בספר שציינתי על יו”ד שתמצת שם דעות הנו”כ שם.

(הוכנס בפנים)

לכאורה היה מקום לפרש בב’ אופנים, הא’ שרבינו בחיי מפרש כמו שפירשו מקצת מפרשים שם העבודה באופנים אחרים ולא לענין עבודת הקרבנות, והאופן הב’ הוא שרבינו בחיי לא קאי על ג’ העמודים בריש פ”ק דאבות אלא בסופה על ג’ דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום.

אבל אחר העיון בדברי רבינו בחיי יתכן שאין כוונתו לא למשנה זו ולא למשנה זו אלא להשפעות הבאות מד’ רוחות העולם המפורטות בפרקי דר”א פ”ג על ג’ מתוכן ואילו הרביעי לא נתפרש, ועל זה קאמר שהצפון הוא השפעת הקרבנות, כמ”ש עורי צפון (יעוי’ במ”ר פ’ נשא פ’ ויהי ביום כלת) וכמ”ש הר ציון ירכתי צפון וכמ”ש ברפ”ה דזבחים ק”ק שחיטתן בצפון (הובא ברבינו בחיי שם), וזה לא היה בבריאת העולם עדיין שאז היו רק ג’ רוחות כמפורש בפרקי דר”א שם.

וכך פשטות דבריו שלא פירש מה הם ג’ העמודים משום שג’ העמודים הם המחיצות של העולם הנזכרים בגמ’ ב”ב כה שהביא שם, ולכן הקרבנות הוא תיקון רוחני כנגד הרוח הפרוצה של העולם, ולא הזכיר כלל שיש ד’ עמודים רוחניים ואחד מהם הוא העבודה.

וזהו מה שמסיים בפרקי דר”א שם אמר הקב”ה כל מי שיאמר אני אלוה יבוא ויגמור הפינה הזאת שהנחתי ע”כ, והטעם משום שהפינה הרביעית היא כנגד ענין עבודת האלהות.

וזהו שכ’ בבמדבר רבה פ’ נשא שכשהוקם המשכן נתבסס העולם ועד אז הי’ בלא ביסוס וכן בפסיקתא דר”כ פ”א, והטעם דכסא של ג’ רגליים אינו עומד וכמו שכ’ הרבינו בחיי.

ואה”נ ג’ הרוחות הם כנגד האבות ג”כ כמו שכתבתם שהוא גם כנגד ג’ אבות, דרוח מזרחית שנזכר בפרקי דר”א שם שהיא מאירה היא ע”ש מי האיר ממזרח דקאי על אאע”ה, וגם ג’ עמודי עולם של תורה עבודה וגמ”ח הם כנגד ג’ אבות למפרע כידוע תורה יעקב ועבודה יצחק וגמ”ח אברהם, אבל הפירוש בדברי הרבינו בחיי הוא כנ”ל דברז”ל נזכר שיש ג’ עמודים לעולם בדרך פשט וכדי שלא יפול העולם הוצרך רגל רביעי אבל בין זה ובין זה הם ע”ד רמז וסוד.

הערת בעל מריח ניחוח: מצאתי בס”ד שכתב רבנו בחיי שוב את היסוד הזה “הקרבנות רגל העולם” בספרו כד הקמח – ערך סוכה, כשנתן טעם למצוות סוכה ע”ד השכל, וז”ל: אמנם לפרש ולבאר טעם המצוה הזאת על דרך השכל, ידוע כי בחדש הזה בראשיתו נברא העולם ובאמצעיתו נצטוינו לעשות סוכה, ויש בבנין הסוכה רמז וזכרון שני העולמות העוה”ז והעוה”ב, העוה”ז הוא שהסוכה יש לה ג’ דפנות רמז לבנין העוה”ז שיש לו שלשה דפנות מזרח ומערב ודרום כי צפון אין לו דופן, ומזה אמר הכתוב (איוב כו) נוטה צפון על תהו, ואמרו ז”ל (ב”ב פ”ב דף כה ב) רוח צפונית אינה מסוככת, ועוד אז”ל הקרבנות רגל העולם שנא’ (ויקרא א) ושחט אותו על ירך המזבח צפונה, משפט הסוכה שיעשה לה צורת פתח קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן זו היא צורת פתח והיא צורת ה”א, וכבר ידעת מאמר רז”ל העוה”ז נברא בה”א וזהו שאמר בגמרא (סוכה פ”ק דף ז) וצריכה נמי צורת פתח, ואמר עוד אינה ניתרת אלא בצורת פתח.
העוה”ב כי יש צורך מוכרח להיות גובה הסוכה למעוט עשרה טפחים זהו ששנינו ושאינה גבוהה י’ טפחים פסולה, והוכיחו זה בגמרא מן הארון שהיה גבהו עשרת טפחים כענין שאמר הכתוב (שמות ה) ואמה וחצי קומתו, ועביו של כפרת היה טפח ומשלימו לעשרה והכרובים היו מן הכפרת למעלה סוככים בכנפיהם, ונמצאת למד כי החלל הזה עשרה טפחים והסכך למעלה מעשרה, ובפירוש אמרו העוה”ב נברא ביו”ד, וידוע כי כל מה שמשיג האדם בעוה”ז אינו יכול להשיג כי אם באמצעות חמשת חושיו וכל מה שאפשר לו להשיג לו לעוה”ב הוא השגת עשר ספירות, וזה ביאור המאמר לרז”ל העוה”ז נברא בה”א העוה”ב נברא ביו”ד.
והרי לך שני עולמות נרמזים במצות הסוכה כי כאשר ישתדל האדם ויטרח במעשה הסוכה עם חמשת חושיו יעשה בכונתה וציורה בדבר גופני קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן ואח”כ יכנס לפנים בחלל הסוכה להיות צל על ראשו הנה זה רמז ודוגמא להשתדלות האדם וטרחו בעה”ז במעשה המצות עם חמשת חושיו ואחרי כן יירש חיי העוה”ב בעשר ספירות להיות האור הבהיר הנקרא עטרה חופף וסוכך על ראשו כמאמר רז”ל ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, כי לא יתכן לו לאדם לירש העוה”ב אם לא יטרח בו בעוה”ז, וזהו שאמרו ז”ל (ע”ז פ”ק דף ג) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח מהיכן אוכל, וא”כ כל המקיים מצות סוכה ונכנס בה עיניו אל הסכך העשוי לצל ומסכים בדעתו כי הקב”ה צלן של ישראל והוא המגין עליהם כצל המגין מפני החמה הוא שכתוב (תהלים קכא) ה’ שומרך ה’ צלך על יד ימינך.
וכתיב (שיר ג) בצלו חמדתי וישבתי, וז”ש ושחמתה מרובה מצלתה פסולה.
ואמרו במדרש שיר השירים רבה (שם) ונסו הצללים אלו שרי אומות העולם כי הכח המנהיג את האומות נקרא צל.
עכ”ל.
ואיני יודע לגמרי לקשר את הדברים אך נראה שיש כאן הסבר מעט יותר על הענין וכו’ ע”כ.

תשובה בודאי שנתברר כאן עוד כמ”ש למעלה שאין הכונה שישנם ד’ עמודים שוין ושאחד מהם הוא העבודה, אלא שיש ג’ עמודים או מחיצות לג’ עמודי העולם והקרבנות יש בכחם להגן על העולם מפני הרוח הפרוצה, והוא כמו שנתבאר שאין הקרבנות אחד מכמה עמודים אלא כנגד הרוח החסרה ממחיצה.

ויש לציין שאע”פ שהי’ רבינו בחיי קדום יותר בעל חוה”ל שהוא רבינו בחיי ן’ פקודה אבל רבינו בחיי ן’ אשר בעל כד הקמח הוא רבינו בחיי בעל החיבור על התורה כמבואר בהרבה מקומות שהספרים משלימים זה את זה כמצוי בהערות הרב שעוועל לרבינו בחיי על התורה (הוצאת מוסד הרב קוק), ודלא כמי שהמציא שבעל החיבור על התורה הוא רבינו בחיי ן’ נתן.

להוציא כמה שאפשר על ידי סבון ומה שנשאר אינו חוצץ.

מקורות: אאמו”ר בבנין בית נאמן פרק יז סק”ל בשם חוט שני ספי”ז.

מכתב מלאחר זמן השייך לתשובה זו

מכתב שהשבתי על מאמר שנשלח אלי מחכ”א בענין היתר לדלדולי עור שפירשו רובן

מש”כ כת”ר בדעת החסדי דוד שחילק בין אבר ובשר המדולדלין וציפורן שפירשה מיעוטה שאין מניחתן ליפול לבד ובציפורן שפירשה מיעוטה שמניחתה ליפול לבד, ולפ”ז כתב כת”ר לדמות את דלדולי העור שפירשו רובן לציפורן שפירשה רובה שלא תחצוץ.

לא הבנתי דסו”ס הרי המציאות כיום שדלדול עור מפריע ואין מניחתן ליפול לבד, ובאמת גם בזמנם ז”ל היה שייך להסיר דלדולי העור כמו שנקט המשנ”ב דיש אופנים שיתחייב בהן מדאורייתא, ובאמת גם בציפרניים משמע בסוגיות בהל’ שבת דבד”כ היו מסירין על ידי כלי, ואולי סגי להחס”ד שכיון שבשעת הדחק אין מדקדקין בזה כיון שעשוי לנשור לבד, ממילא לא חשיב ליה חציצה, ואולי באמת נשתנה המציאות בזה ודרך להקפיד היום יותר כמו שרמז כת”ר, ויל”ע.

ועכ”פ באופן שהטובל אומר שהוא מקפיד על זה ורוצה להוריד ורק אינו יכול מחמת חילול שבת בודאי שלא שייך לומר שום סברא שנזכרה בפוסקים על אומדנא דמקפיד, דאפי’ בציפורן נקט הרמ”א בסי’ קצח ס”כ (ויעוי’ להלן) דהאידנא השתנה הדין כיון שמסירין אותו אפי’ שההסרה נעשית רק לצורך מצוה בלבד, וכ”ש בזה דודאי מודו להרמ”א בזה גם החולקים.

מה שכתב כת”ר באופן כללי שיש ללמוד לחלק מהדעות קולא מציפורן לדלדולי עור, יש להעיר שאם העור כבר יבש ואינו חי כלל מהגוף אינו ממש דומה לנידון הציפורן ולא לנידון אבר ובשר המדולדלין, וכשדבר יבש לגמרי ואינו חי וגדל מהגוף כלל ומקפיד עליו ק”ק לומר שנחשב חלק מהגוף, דעצם מה שהוא התייבש מהגוף אין לך פסיקה מן הגוף גדולה מזו וע”ע בסוגיות לענין תלישה מענפים יבשים בשבת ולענין דין הגדרת מחובר בענפים יבשים בדינים שנאמרו לענין מחובר לקרקע.

וגם בגמ’ בנזיר דמייתי צד לדמות שיער העומד ליגזז לענבים העומדות ליבצר ומייתי לה בפוסקים, אבל ביבשו הענפים הוא דין אחר מענבים העומדות ליבצר כמשנ”ת.

כמו כן יש מקום להעלות סברא בטעם החילוק בין ציפורן לאבר ובשר המדולדלין דציפורן מתחילתה גדלה מחוץ לגוף ולא נחשב ששינתה כ”כ מצורתה וממקומה גם אם היא מדולדלת במיעוטה או ברובה, משא”כ אבר ובשר המדולדלין כשגדלין שלא במקומן אינם אלא כגוף זר, וממילא דלדולי עור דמי לזה יותר.

באופן כללי מאחר דיש כמה צדדים להחמיר בזה אם אפשר לתקן בקל אין אנו שומעין כ”כ להקל, ועי’ בכללי ספקות דש”ך ופמ”ג, וגם כשהוא שעה”ד כגון בשבת ואין גויה לפנינו ליטלו בשינוי (כמ”ש הנקוה”כ והפת”ש) לפי המנהג שנהג את דברי הראב”ן כפשוטו כדעת הש”ך ס’ קצח סק”ה (והוא פלוגתא גדולה כידוע) קשה להקל בזה.

ומאידך המשנה במקוואות פ”ט מ”ב אינו פירכא על ראב”ן דהראב”ן אפשר דמוקי לה בציפורן שלא היה בהדיא דעתו להסירו דבזה אם מלוכלכת או מדולדלת הו”ל חציצה כבר בסתמא, דגם הראב”ן לא החמיר אלא האידנא כלשון הרמ”א סי’ קצח ס”כ שכל כך נהגו ליטול וכו’, ר”ל שנשתנה הדין בהקפדה מאחר שנהגו ליטול לגמרי.

מש”כ כת”ר שפיר הוו כגוף ולא בטלי בשום גוונא כמדומה שט”ס נפל בתיבות אלו.

מה שצידד כת”ר לסמוך על השיטות שאבר ובשר המדולדלין אינם חוצצים או על השיטות שציפורן שפירשה בין רובה בין מיעוטה אינה חוצצת, גם אם נקבל כל החשבון שכתב כת”ר בדעתם, יש להעיר דבאופן כללי לפסוק כשיטות שלא הובאו בטושו”ע לקולא הוא דבר שאינו מקובל כ”כ ברוב מקומות גם אם הוא בדרבנן, עי’ רב פעלים ח”ג סי’ ז, וכן שמעתי ממו”ר הגר”א גרבוז בשם החזו”א או חד מרבוותא שדעה שלא הובאו בשו”ע אינה דיעה, וכמובן שהכל לפי הענין (ועי’ פמ”ג יו”ד לא משב”ז סק”א).

[ויש להעיר רק מה ששגו בזה קצת להחליף בין נידון זה לנידון העה”ש ביו”ד סי’ קי סעי’ קיא על צירוף דעת המחבר כשיש הכרעת הרמ”א וההשואה בין הנידונים אינה נכונה דבודאי הרמ”א גופא דרכו בכ”מ שמתחשב בדעת המחבר, וכידוע שהרמ”א יותר מצרף שיטות מלהכריע כשטה אחת מהמחבר, וברוב מקומות אינו מיקל יותר מהכרעת המחבר, ובהרבה מקומות כשבא לחלוק כ’ רק בלשון ויש אומרים בלא שום לשון הכרעה וזה מלמד שלא דחה דעת המחבר לגמרי, ולפעמים אף אחר שכ’ ויש אומרים כך וכך חזר ופירש מה צריך לעשות כדי לצאת גם הדיעה שהביא המחבר, וזה ידוע לכל מי שרגיל בדברי מחבר ורמ”א].

באופן כללי כל הפוסקים שהזכירו בסתמא שציפורן שפירשה אינה חוצצת באיזה אופן שיהיה מחמת שבטלה לגוף יתכן דהיינו רק בצירוף שאינה מקפדת דהרי לא כתבו שהציפורן היא חלק מהגוף אלא רק שבטילה לגוף וא”כ היכא שמקפדת אולי לא אמרי’ הכי, ובזה משוינן טעם ה”ר קרשקש שהבאתם שכ’ שהוא מחמת שאינה מקפדת לטעם שא”ר שכ’ שהוא מחמת שבטל לגופה.

מה שדן כת”ר במ”ש המרדכי שבועות רמז שמז דציפורן שעומדת לפרוש וכבר התחילה לפרוש וכו’ לענ”ד כוונתו שלא היו רגילין לגדל ציפרניים כלל וכל מה שגדל קצת למעשה היה סופו להיקצץ וכ”ש אם התחיל להיקצץ ולפרוש קצת שגם עומד להיקצץ וגם התחיל להיקצץ, ויתכן שגרס דאבר ובשר אינן חוצצין ולכן אמר סברתו הנ”ל כמ”ש כת”ר, ומ”מ אינו מוכרח דיש לומר שלעולם גרס חוצצין אבל בהם יש טעם אחר שלא שייך כאן בציפורן וכאן הטעם הוא שונה.

ויתכן להביא ראי’ ששייך חציצה בעור המדולדל ממ”ש הרמ”א שם בסכ”ב אבל יבלת או יתרת ואינן מדולדלין אינן חוצצין ומסתמא יתרת היינו בבשר או בעצם ויבלת כולל גם יבלת שהיא עור בלבד ומכיון שהוא גדל בדרך גידול בבשר אינו חוצץ כיון שאינו מדולדל אבל במדולדל ופירש רובו אפשר דחוצץ עכ”פ אם פירש רובו.

מה שהבאת מהחכמ”א שהקיל בדלדולי עור ומשמע שהסתפק כת”ר אם כוונתו רק באינה מקפדת או לא ולמסקנא נקט כת”ר לומר דגם במקפדת, והנה ז”ל החכמ”א (כלל קיט סעי’ טז)  ועדיף מציפורן שידוע שאין שום אדם מקפיד על קליפות אלו ואין דרך כלל לחתכן כי נושרין מאליהן והוי מיעוט שאינו מקפיד דלכולי עלמא אינו חוצץ עכ”ל, ומבואר ב’ דברים, הא’ דעיקר דברי החכמ”א נאמרו באינה מקפדת והסתמך לצרף גם סברא זו, והב’ דהחכמ”א הסתמך גם על מה שבזמנו לא הקפידו בזה כלל, וכמדומה שבזמנינו קשה לומר כן שאין מקפידות בזה כלל.

(ומ”מ יש אולי מקום לצדד דרק לרווחא דמילתא הזכיר סברא זו דאינה מקפדת אבל יש לדחות צידוד זה ולומר דבציפורן הוא סתמא אינה מקפדת וכאן אינה מקפדת כלל אבל במקפדת להדיא לא כמ”ש ראב”ן וכמו שהחמיר לכתחילה החכמ”א גופיה בסי’ קיח וסי’ קיט כדלהלן).

כל הנ”ל כתבתי מקופיא ולא להלכה בפרט שקשה עלי להחמיר על בנות ישראל בשעת הדחק, אבל לכתחילה ודאי ראוי ליטלו עכ”פ בפירש רובו ומקפדת, וגבי שבת לא עדיף ממש”כ הנקוה”כ והפת”ש לעשות בשינוי על ידי גוי, וכשאין גוי יש לדון בזה דגבי ציפורן החכמ”א בכלל קיט סט”ו הקיל באין גויה, (וגם הש”ך אע”פ שמצריך לטבול שנית אבל מיקל בדיעבד בטבלה וכבר היתה וכו’) אבל גם החכמ”א בסוף כלל קיח הזכיר שטובלת אחר כך שנית אע”פ שהיה בשבת, ומאידך גיסא כאן אם יבש העור יש כאן יותר שאלה וגם אם מקפדת יש לדון בזה כמשנ”ת ויש להתיישב בדבר.

הנה אמנם שאלתך מתייחסת להוראת חלק מפוסקי זמנינו לענין תערובת מים במיץ ענבים שמעט מים מבטל כח היין, אבל השאלה היא גם למה בתערובת מים ביין החזק בפוסקים אזלי’ בתר היין גם כשהוא מעיוט באופנים המבוארים בפוסקים, והנה זה אינו קשה כ”כ כיון שחשיבות יין נשאר גם כשהוא מיעוט, עי’ בסי’ רד ס”ה ונו”כ שם, אבל הקושי’ היא למה א”כ בתערובת שכר גרע מתערובת מים.

ובאמת יעוי’ בביאור הלכה ריש סי’ רב שיש צד בדבריו שהנידון על תערובת שכר הוא באופן שאחר שכבר עירבו בו מים כמה שיכול לערב ועכשיו נתערב בו שכר, וגם לפי הצד שאינו כן הביא שם דעת הגר”א שחולק על דין זה כמו שיובא להלן בהמשך התשובה, ועי”ש במשנ”ב ובביאור הלכה בכל סעיף א’ מה שדן באריכות בנידון זה.

ולגוף שאלתך על ההוראה של חלק מפוסקי זמנינו לענין תערובת מים במיץ ענבים שהרבה פחות מחצי מאבד דין יין משא”כ בשכר שלא שמענו שהורו כן לענין תערובת שכר ביין, אולי היה מקום לומר שעיקר הטעם לחלק בזה הוא משום שברכת היין אינו מצד צורת המאכל אלא משום חשיבותו, ולכך נשתנה יין בברכה אחרת מכל שאר בני מינו, כמבואר בברכות לה ע”ב, ושיערו חכמים שבתערובת מים כל מ”ד לפי שיטתו אין בזה חשיבות יין, משא”כ בתערובת שכר כיון שלא נתבטל על ידי זה כח החשוב שביין שכן עיקר חשיבות יין הוא במה שמשמח ובזה גם כשהוא בתערובת עם שכר לא נתבטל כחו בזה, ועכ”פ לא נתבטל שמו כ”כ כמו במיץ ענבים, וכן מצינו בכ”מ במקרא שנזכרו יין ושכר יחד, כשלפעמים הכונה על יין ולפעמים הכוונה על שכר ממש, הלכך בזה חוזר הדין לילך אחר הרוב כמ”ש בסי’ רב ס”א.

אולם אחר העיון שוב נראה דאינו מוכרח שיסבור הגרי”ש לגבי תערובת שכר שיהיה עדיף מתערובת מים, ועי’ גם בביאור הלכה בסי’ רב ס”א סוף ד”ה מברך שהכל דמשמע בדבריו שביינות חלשים עכ”פ לפי השיעור המבואר בדבריו שם שכר לא עדיף ממים.

וגם הביא שם דעת הגר”א שגם ביינות חזקים שלפי השו”ע מים עדיפי משכר מ”מ להגר”א שכר לא גרוע ממים עי”ש ומזה למד המשנ”ב דשכר ומים דין אחד להם גם לענין שהשכר לא יהיה עדיף ממים.

וא”כ לענייננו גם במיצים של היום שיש פוסקי זמנינו שנקטו שמאבדים דין יין בהרבה פחות מים (ראה מנחת שלמה קמא סי’ ד ד”ה וא”כ, תנינא סי’ יג, הליכות שלמה פסח פ”ט סי”ג וארחות הלכה הערה 90, הלכות שבת בשבת ח”א עמ’ שפו בשם הגרי”ש, שיעורי הגרי”ש אלישיב ברכות עמ’ שעא) לא יהיה שכר עדיף מיין לכאורה.

מה ששאלת לגבי יין צימוקים אשמח אם תנמק שוב את שאלתך (ועי’ סי’ רע”ב סקט”ז).

קרא פחות

מה שיש השגחה פרטית על כל אחד ועל כל בעל חי זה מפורש בחז”ל אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזין עליו מלמעלה ועי’ ערכין טז וברכות ה ע”א, ובירושלמי שביעית פ”י אפי’ ציפור וכו’ וכן בפסיקתא דר”כ פ”י, ומאידך מה שיש מושג של השגחה כללית (שההנהגה היא לפי התנהגות הכלל) זה מפורש בחז”ל ג”כ שיש הנהגה כזו לטוב ולמוטב, כמ”ש בב”ק ס גבי ואתם לא תצאו וכו’, ועי’ בפ”ק דחגיגה דף ה’ גבי מרים מגדלא שער נשיא, ומאידך גיסא מ”ש חז”ל עה”פ באת אלי להזכיר את עוני, וכן אמרו בהרבה מקומות שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, וכן הזכרת בב”ק קה ע”ב ענין מכת מדינה ומה שכתב על זה הרמ”ק, ודי במ”מ אלו שלפעמים יש הנהגה שהיא כללית.

ויש הרבה מאוד שיטות ודעות בדבר זה, ולכן אינו מן הראוי שאומר את אשר ליבי בזה, ומ”מ מכיון שנדרשתי הנני לומר אשר עם לבי, והוא דהשגחה כללית אינה סותרת השגחה פרטית, והוא משל למלמד שיש לו הנהגה פרטית כאשר מלמד כל תלמיד ותלמיד בפני עצמו שנוהג עם כל אחד לפי רוחו ולפי דעתו, ומאידך גיסא כשמלמד כל התלמידים יחד אינו יכול לנהוג באותה הנהגה, שצריך לנהוג בהנהגה כוללת ושווה לפי הענין כדי שהכלל יתקיים (וע”ע שבת י ע”ב), וכמובן שטובת הכלל היא לא טובת המלמד אלא טובת כל פרט ופרט מן הכלל, שהרי אם לא יהיה מושג של כלל גם לא יהיה פרט.

וכמובן שאין כאן עיוות הדין, דלא חשיד קוב”ה דעביד דינא בלא דינא כמ”ש בברכות ה ע”ב, רק דיש מושג של הנהגות שונות בדין ולפנים משורת הדין עי’ מסילת ישרים פ”ד ומאידך גיסא עי’ בזוהר חדש איכה לגבי עשרה הרוגי מלכות, וגם בשעת הסכנה מבואר במגילה כז שרק מי שאינן לו זכויות אינו ניצול וכלשון חז”ל במדרש פנקסו נבדקת, וכמ”ש אומרים לו הבא זכות והיפטר עי’ שבת לב לגבי חולה, ועי’ ברכות נה ע”א, ואפי’ לגבי מכת מדינה אמרי’ במס’ תענית שהצדיק שדותיו הם הנהגה אחרת משאר שדות ואפי’ כל עשב ועשב יש לה הנהגה בפני עצמה כשהוא זכאי לכך, ולכן במכת מדינה הצדיק הגמור ניצול כמ”ש בברכות יח ודוק.

והענין הוא שיש כמה דרכי הנהגה שונים, ולפעמים אזלי’ במידת הדין קשה ואז באמת אין לאדם במה להינצל, וכמ”ש (פסיקתא פ’ העומר) דיין לצדיקים שהקב”ה מזריח עליהם את השמש, ולפעמים להיפך יש טעם דאזלי’ לפנים משורת הדין, ואינו ויתור אלא צורת הנהגה מסויימת של דרכי המשפט להחשיב הדברים בנידון אחר מצורת הדין הרגילה.

הלכך שייך שהעונש יבוא מחמת אדם אחד ואדם אחר ייענש מחמת שאינו די צדיק להנצל מזה, ויעוי’ בתענית בדרוקרת הוות דליקתא בשבבותא דרב הונא לא הוות דליקתא וכו’, ובסוף סוכה נו ע”ב אוי לרשע אוי לשכנו, ובכתובות ח’ צדיקים נענשים על עון הדור, ובשלהי סנהדרין כל זמן שע”ז בעולם חרון אף בעולם, ובגיטין נו על קמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, ושם בהמשך הגמ’ גבי השוליא דנגרא ובאותה שעה נתחתם גזר דינם, וכהנה מקורות רבות.

הנה אי’ בגמ’ ברכות נה שאחד מן החלומות שידוע שהם של אמת הם חלום שחלם על חבירו, ולכן בענייננו למיחש מיבעי.

ויש לציין דבהל’ שבת פסק השו”ע שיש חלומות שמתענין עליהם בשבת, ואע”פ שהחזו”א נקט שכהיום אין החלומות כ”כ אמיתיים מ”מ החזו”א לא פטר הדברים בפטור בלא כלום אלא שיאמר מה שיאמר עי”ש, וכן ידוע בשם הגרי”ז שכמה פעמים עשה הטבת חלום כמדומה, וצא וראה בסידורים שנדפס בהם ברגלים כל הנוסח להטבת חלום וכן כל הנוסחאות להמתקת דין החלום בתפילה דרגלים (שהיו נוהגים אצלם רק אז בברכת כהנים) והיעב”ץ טרח לסדר באריכות בסידור בית יעקב שלו פתרון חלומות, ולכן אי אפשר לומר שנוקטים היום שלא להתייחס כלל לחלומות שנזכרו בגמ’ שיש לחשוש אליהם, ולכן המינימום המומלץ כאן הוא שיאמר לחבירו מה שחלם על תפיליו.

ויש לציין עוד ליו”ד סי’ שלד שנפסק שמי שנידוהו בחלום צריך התרה והוא הלכה קיימת מפ”ק דנדרים שנפסקה בשו”ע, וי”א דגם נדר בחלום צריך התרה כמ”ש בשו”ע הל’ נדרים, וחזי’ מזה שיש חלומות שנתבארו שצריכים להתייחס אליהם לכה”פ כחשש.

ויעוי’ בברכ”י סי’ תקעו סק”ט שהביא משו”ת זקן אהרן סי’ כא בשם התשב”ץ ח”ב סי’ קכח שאם נראה בחלום לכמה אנשים שיגזרו תענית על הציבור בעיר כי צרה קרובה גוזרין תענית על הציבור, ומה שכ’ לכמה אנשים יש לציין לדברי הגמ’ בברכות שם שחלום שנשנה הוא אחד מהדברים שנאמר בהם שהם חלום אמת, ויש לציין דמצינו כיו”ב לענין תענית (דהיינו חלום שאחר התענית לטובת הציבור) גבי ר”א מהגרוניא בפ”ג דתענית ושם הוא חלום של אמת משום שחלם על חבירו משום שחלם על האמורא חבירו עי”ש.

ולגוף הענין ששייך להתגלות פסול בתפילין בחלום כן מבואר בברכות נו גבי מעשה דבר הדיא, ובאמת התקשיתי בחידושי שם דאי”ז דומיא דשאר הפתרונות שם שכולם נאמרו להבא ע”ד כל החלומות הולכין אחר הפה כמבואר שם, ואילו זה נאמר להבא, ויתכן לומר דאה”נ דמה שהולך אחר הפה אינו סותר דמה שידע הפתרון האמיתי אמר לו הפתרון האמיתי, אבל אפשר דאה”נ אמר ליה להבא, בל לא משמע בגמ’ שם כן, דהרי מתחילה אמר לו רבא אנא חזינא ליה וכו’ והודה לו בר הדיא ואמר לו דבר אחר ולא אמר לו שמכאן ולהבא יהיה כן, והנני לצרף כאן בהערה מה שכתבתי בחידושי הש”ס על הגמ’ שם.
 

מחי’ הש”ס על הגמ’ שם:

ברכות נו ע”א, וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא וגו’, יל”ע לפי פתרונו לרבא מהו שם ה’, וי”ל דר”ל שם יד ה’ דהיינו פורענות הבאה מאת ה’, א”נ משום שאין חלום בלא דברים בטלים, היינו דברים שאינם מכלל פתרון החלום, לכך יתכן שחלק מן הפסוק אף על פי שאינו דברים בטלים לעניינו, אבל אינו שייך לפתרון החלום ונאמר בחלום בכדי.

וגבי קראי דפרשת קללות שהוקראו להם בחלום, כגון זרע וגו’ וכן זיתים יהיו לך וגו’, הנה גבי קרא קמא לא נזכר בגמ’ אלא זרע רב תוציא השדה בלבד, ואילו קרא תניינא נזכר בגמ’ זיתים יהיו לך בכל גבולך עם תוספת התיבה וגו’, ויש מקום לומר דבאמת תיבת וגו’ היא תוספת מהמעתיקים, ובשני המקרים הקריאו להם רק רישא דקרא ולכן אמר לו לאביי כמשמעו אבל לרבא אמר לו דהכונה לכל הפסוק דבר הלמד מעניינו, אבל אפשר לאידך גיסא דתיבת וגו’ היא נכונה ואף בתרווייהו אינו נמנע שהקריאו להם כל הפסוק, ומ”מ לאביי אמר לו מחמת דאין חלום בלא דברים בטלים, דסיפא דקרא על אף שאינו דברים בטלים אך אינו שייך לפתרון החלום, ולחינם הראוהו לו בחלום, משא”כ לרבא דכולה קרא כפשטיה.

אבל אין לומר דלאביי הראו רק רישא דקרא ולרבא הראו כוליה קרא, דמשמע בגמ’ שהובאו השוואת המקרים בין אביי לרבא רק לאשמעי’ דאף על גב דהיה בשוה מ”מ מחמת זוזי דבר הדיא פתר לכל אחד באופן אחר.

ומיהו לגבי מה שפתר לשעבר צ”ב אם שייך לענין זוזי, דהיינו מה שפתר לענין ו’ דפטר חמור דמוכחא מילתא מדברי רבא שהיה לשעבר, דהא מאי דהוה הוה ואינו שייך לזוזי, ומ”מ יש לדחוק דגם זה היה להבא אבל אמר לו בר הדיא הכי בלישנא דלשעבר כדי שלא יכיר בזה ויקפיד עליו, ולכן לא ידע רבא עד דנפל מיניה ספרא, ומ”מ ג”ז צע”ק דהרי רצה שיידע רבא שאם יתן לו זוזי יפתור לו כרצונו.
ובעיקר ענין החילוק בין פתרון להבא לפתרון לשעבר כתבתי בזה בפני עצמו.

ודוחק לומר דלענין לשעבר היה פותר לו לטובה ולא אומר לו מה שארע וזה היה טוב לו דהחלומות אחר הפה, דלכאורה עליו להודיעו מה פתרון החלום אם הוא לשעבר.

וגם ממה שרבא מתחילה אמר לו אנא חזינא וכו’ משמע שלא אמר להבא אלא לשעבר, דאם הוא להבא מאי אכפת לן דאנא חזינא ליה וכו’ ולמה שינה בר הדיא הפתרון, ודוחק לומר דמ”מ מיירי להבא ורק ששינה הפתרון כיון שרצה שייראה לשעבר ושיש בו כח לשנות הפתרון.
ויל”ע.

אם כתב יכול לברך ולספור.

מקורות: יסוד הספק הוא לפי דעות האחרונים שחששו שכתיבה כדיבור (עי’ שו”ת רע”א תשובת ר”ו אייגר סי’ לא ובדברי הרע”א שם ס”ס לב לענין ספירת העומר, ובאופן כללי מסי’ כט ואילך שם, ומאידך עי’ שע”ת סי’ תפט סק”ו), וממילא אין לכתוב את יום הספירה (כגון היום שני ימים בעומר), מה הדין לענין כתיבה דיגיטלית.

והחקירה בזה האם מה שכתיבה כדיבור הוא בגלל מה שמייצר כאן כתיבה או בגלל מה שעושה כתיבה, דהרי במחשב התוצאה של הכתיבה אינו נחשב כתיבה כ”כ, כמו שמצינו לענין מחיקת השם ולענין כתיבה במחשב בחוה”מ ויש בזה דעות שונות בפוסקים אבל המנהג הרווח שלא להחשיב הדבר ככתיבה, אלא אם כן נאמר לעניננו שהגורם הוא העיסוק במעשה הכתיבה.

ובאמת יש לדון על כל כתיבה שאין מתקיימת להרע”א, אבל מסתימת הדברים נראה קצת דגם הרע”א לא מיירי אלא על כתיבה שמוגדרת ככתיבה בשאר דינים, ולא בא לחדש כתיבה בניד”ד יותר ממקומות אחרים, וגם לגבי עדות יש נידון דאפי’ עדיו על המחק לר”מ דלא מהני דאין כאן עדות וכן לגבי שבת כתיבה שאינה מתקיימת פטור.

ויש מקום לומר דאינו יוצא בכתיבה במחשב, דהרי כל ענין כתיבה כדיבור אין לו מקור בגמ’ וגם הוא נלמד מהצד שהרהור קודם קריאה”ת מותר וכתיבה אסורה, והרי בלאו הכי סובר הגר”א שהרהור ג”כ אסור (ויש דעות בגמ’ וראשונים שאפי’ בברכות הרהור כדיבור) מה שלא מועיל הרהור בספירת העומר, וגם יש אומרים גם בברכת התורה שכתיבה לאו כדיבור, וגם שם הוא באמת דין של מעשה כל דהוא שעושה שכבר חשיב עוסק בדברי תורה (תדע שהרי יש מחייבים אפי’ בהרהור), וא”כ כל ענין הכתיבה כהרהור הוא חידוש גדול ודי במה שאמרו בזה ואין לך בו אלא חידושו, והבו דלא לוסיף עלה.

וכעין זה ראיתי בשם הגראי”ל שטיינמן שנקט שכתיבה במחשב הוא ספק ספיקא, ספק אם כתיבה כדיבור וספק אם זה נחשב כתיבה, וממילא יש להקל בזה ולומר שיכול שוב לספור (כאיל תערוג מועדים עמ’ רכה בשם שיעורי הגרמ”ב זילברברג).

ויש להוסיף דבפרט בספירת העומר שדעת רוב האחרונים שלא יצא בספירה עי’ בשערי תשובה שם בשם כמה אחרונים ובערוה”ש סי’ תפט, וממילא אפי’ אם בברכה”ת נחשוש שכתיבה כדיבור מ”מ בספיה”ע רוב האחרונים אינם סוברים כן.

ובאמת היה מקום לומר דאע”פ שיש כאן ב’ ספקות אבל עדיין יחמיר בזה משום דאפשר להחמיר בקל, אולם למעשה אינו קל כ”כ, דהרי מצד הלכה אין הבדל אם מקליד אות אות או הכל יחד, וממילא גם אם עושה כן באופן של העתק הדבק נכנס להגדרה זו, וכן כל תוכנה שפותח שכתוב בה ספירה של יום זה נכנס להגדרה זו, ואפילו היתה התוכנה פתוחה אלא שהיתה מוסתרת על ידי תוכנה אחרת וסגר את אותה התוכנה האחרת נכנס להגדרה הנ”ל, ואמנם מודינא שיש יותר מקום להחשיב כתיבה כשרושם וקובע בתוך דיסק עי’ בחוה”מ כהלכתו מה שהביא בשם הגרשז”א, ובכלל זה רישום ברשת שהוא ג”כ נרשם בדיסק מרוחק.

ובגוף הדברים למה שכתיבה לא תיחשב ספירה שכ”ה לרוב הפוסקים בפשטות הוא חסרון בצורת הספירה שצריכה להיות בפה, כמו שהרהור אינו ספירה גם אם הרהור כדיבור, אבל אולי יש מקום לומר אבחנה נוספת בזה, דהמעלה שיש לכתיבה על פני הרהור אינה מעלה ששייכת לענין ספירה, דהרי כתיבה המעלה שלו שיש בו רושם ושנשמר לימים רבים, וממילא ספירת יום זה אינו שייך לכתיבה דאפי’ מחזי כשקרא קיי”ל דאין בכתיבה אם נכתב לצורך לאחר מכן באשרתא דדייני עי’ בפ”ג דגיטין ובתוס’ שם, ויל”ע בסברא זו.

הדעה הפשוטה שמותר ואינו כדאי.

מקורות: יש בזה דעות אם מותר לקבל מידע משדים או לא, אך הדעה הפשוטה והכרעת הרמ”א ביו”ד קעט סט”ז שאין בזה איסור וכמו שציין לזה שם הגר”א שכן מוכח בהרבה מקומות, (וגם המחבר שלכאורה הביא ב’ דעות אך יש לדון שיתכן שנחשב שלא הזכיר להדיא דעה החולקת על זה עי’ בלשונו שם), ומ”מ גם הרמ”א שם סיים ששומר נפשו ירחק מזה כי זה גורם לנזקים.

וכן בספר חסידים סי רו התבאר באריכות על הנזקים הנגרמים מזה של תעתועי שוא הנגרמים על ידי השדים לאחר מכן, וז”ל, אם תראה שמתנבא אדם על משיח דע כי היו עוסקים במעשה כשפים או במעשה שדים או במעשה שם המפורש ובשביל שהם מטריחים את המלאכים אומרים לו על משיח כדי שיתגלה לעולם על שהטריחו את המלאכים ולבסוף יהיה לבושת ולחרפה לכל העולם על שהטריחו המלאכי’ או השדים באים ולומדים לו חשבונות וסודות לבושתו ולבושת המאמינים בדבריו ע”כ.

ויש לציין שאפי’ אם בעניינא דעלמא יש היתר ללמוד משד מ”מ הלומד ד”ת צריך יותר להזהר ללמוד רק מרב כשר, עי’ שבת עה ע”א וחגיגה טו, (ואמנם עי’ עירובין מג ע”א על יוסף שידא ויש ליישב שאמרם מפי בהמ”ד), ובפרט סתרי תורה צריך זהירות יותר, ויש כמה אזהרות מבית מדרשו של הגר”א בענין שלא לקבל ממגידים, עי’ במה שנדפס בסוף הקובץ של תולדות אדם ותולדות מנחם מה שהובא בזה.

אם תצטרכו הרחבה נוספת או תשובות למקרי שאלות ספיציפיות ניתן לפנות אלינו שוב.

עי’ רש”י שבת לב ע”ב דהגדרת שנאת חנם היא שלא ראה בו דבר עבירה שיהא מותר לשנאותו ואעפ”כ שונאו עכ”ד, ומבואר מזה דהגדרת שנאת חינם אינו מי ששונא בלא סיבה, שאילו גם אם שונא עם סיבה עובר על איסור לא תשנא וכל שאין לו היתר מצד הלכה לשנוא ואעפ”כ שונא משיקולים אישיים נחשב שנאת חינם דהיינו שנאה בלא סיבה מוצדקת.

ולפ”ז הביטוי שנשתרבב “אהבת חינם” ומתכוונים בזה לומר שאוהב את חבירו אהבה שאינה תלויה בדבר, אינו נכון ביטוי זה ואינו דומה ל”שנאת חינם”, דאדרבה מצד התורה יש מצוות ואהבת לרעך כמוך, ואין זה אהבה לחינם כלל, אלא אהבת ישראל שעל ידה יזכה לאור הגנוז לנצח נצחים.

ועי’ עוד בדיני לא תשנא בקה”י על ערכין סי’ ד ובמשפטי השלום לאאמו”ר שליט”א בפרק לא תשנא.