אם תפרש שיש בזה היתר של שינת ארעי באופנים המותרים עדיין צריך תלמוד קצת, דהרי שינת ארעי הותר רק עד מהלך מאה אמה, שהוא זמן קצר מאוד, ועליית נשמה שהוא דבר המצריך הכנה רבה קשה לומר שהוא מוגבל לזמן קצוב ...קרא עוד
אם תפרש שיש בזה היתר של שינת ארעי באופנים המותרים עדיין צריך תלמוד קצת, דהרי שינת ארעי הותר רק עד מהלך מאה אמה, שהוא זמן קצר מאוד, ועליית נשמה שהוא דבר המצריך הכנה רבה קשה לומר שהוא מוגבל לזמן קצוב כזה.
אבל מתוך דבריו של מהרח”ו נראה שהנמנום אינו נמנום כשלנו דייקא אלא חלק מתהליך עליית הנשמה גופא, והוא התפשטות הגשמיות, ונראה כישן ואינו ישן, כמבואר הדברים בהרחבה בר”ח פ”ב דחגיגה ובערוך ע”פ הגאונים, וזה מותר בתפילין כמבואר בשו”ע שחסידים הראשונים היו מתעלין עד כדי התפשטות הגשמיות בעת תפילתם, ובלשון חכמי הפילוסופיא נקרא השכל הפועל, עי’ אמונה רמה להראב”ד הראשון, ובספר הכוזרי ועוד הרבה ספרים, ומה שנקרא במקובלים השראת השכינה נקרא כעין זה בלשון חכמי פילוסופיא התדבקות בשכל הפועל, והוא השכל הראשון פועל כל, וברמב”ם סובר שעלייה זו היא מדרגות הנבואה ורוה”ק, ועי’ במלבי”ם ריש עמוס דיש קצת חילוק בהגדרת הנבואה בין פילוסופים למקובלים, ועי’ רמב”ן ושאר מפרשים בריש פרשת וירא ובמלבי”ם דיחזקאל, ובשם הגר”א ובית מדרשו הובאו כמה מן הדברים בזה בענין עליית הנשמה עד שנעשה כמת וכאבן דומם לא יפתח פיו, ויש מי שראה אותו בלילי הפסח באמירת שה”ש בדרגא זו והיה נראה כמת, ועי’ בספר הגאון מ”מ בזה בענין מנהגו ודברי בית מדרשו בזה.
לגבי שאלותיך על חילוקי הלשונות בין עובר ירך אמו וברא כרעא דאבוה נראה דכרעא יותר לשון מעמיד וירך יותר לשון חלק מן הגוף ולא כל הרגל, ועיקר מטבע הלשון ואם הוא נאמר ארמית או עברית נקבע על ידי מי שטבע הלשון בפעם הראשונה לפי דיבורו ולפי מקומו ושעתו, ויש מהלשונות שנקבעו על פי התבטאות השגורה בפי כל העולם כמ”ש רש”י בכ”מ, ולגבי התוספת של תיבת “הוא”, הנה גם אם לענין לשון תורה נחלקו תנאים אם אמרי’ דברה תורה בלשון בני אדם או לא, אבל לענין לשון חכמים בודאי אמרי’ דברה תורה בלשון בנ”א, ובגמ’ הרבה פעמים התוספת “הוא” הוא ממטבע הלשון כמו שלו “הוא” וכדאי “הוא” לו, וכעין זה בדברים אחרים כמו כל העולם כולו, והוא דרך דיבורם ולשונם, וכמובן שבודאי שע”פ סוד יש טעמים אחרים לכל דיבור ודיבור.