יד

יום חמישי כ”ג אדר א’ תשע”ו

לכבוד הרב יהודה שורץ עורך גליון דברים משמחים וערבים וגליון הידעת שליט”א

{ע”ד מה שכתב כת”ר וז”ל, בירושלמי (סוכה פ”ד ה”ו) איתא: “משחרב בית המקדש פסק יין קרוש, ופסקה זכוכית לבנה, ומהו זכוכית לבנה, שהיתה “מתקפלת”.

וכן איתא במדרש (איכה רבה פ”ד ד).

ובפירוש המהרז”ו ביאר מהותה הנפלאה של זכוכית לבנה זו.

“זכוכית לבנה שהיתה מתקפלת כמו הלבנה בשמים, שמתקטנת מעצמה ומתגדלת מעצמה, כך היו כלי זכוכית טובים כשהיו אוחזים אותם בכף ידם היו מתקפלים ומתקטנים, וכשהיו פותחים היד היו חוזרים לאיתנם מעצמם.

והיו באים מצור (כמו שכתב ב’חיבת ירושלים’ מאמר חוף הים י”ח).

מעשה שקרא שר אחד ליהודים חשובי העיר ואמר שיראה להם דבר חידוש, והוציא מבית גנזיו כוס של זכוכית, והיה כתוב עליו ‘זה הכוס שלח חירם מלך צור לשלמה בן דוד מלך ירושלים’, והפלא היה שנכנס לתוך כף יד הסגור כמו חתיכת עיסה, ובפתיחת היד עמד בשלימות כמקודם” עכ”ל.

}

ויש להוסיף ע”ז, דלפי זה מיושבת קושית התוס’ שהקשו בכ”מ היאך מצינו שהיה זכוכית לבנה אחר בהמ”ק (עיין בר”פ אין עומדין), אע”ג דמשחרב בהמ”ק בטלה זכוכית לבנה, וע”ז יש לתרץ דדוקא המין הזה בטל, אבל סתם זכוכית לבנה לא בטל.

קרא פחות

תגובה שכתבנו לחכ”א שפרסם בזה”ל:

כתב בעל שבט מוסר בחיבורו אגדות אליהו (ירושלמי ברכות פ”ט ה”ב): “התאומים כשחש ראשו של אחד חש נמי ראשו של שני”.

***

תגובה

כ”ו תשרי תשע”ז

יישר כח,

כן איתא ג”כ בחז”ל בכמה מקומות, בפסיקתא רבתי פיסקא טו – החודש וז”ל, רבי יהושע דסכנים בשם רבי לוי מה התאומים הללו חש לאחד מהם את ראשו חבירו מרגיש כך אמר הקדוש ברוך הוא עמו אנכי בצרה (תהלים צ”א ט”ו), וכ”ה בשהש”ר פ”ה ב’ פס’ קול דודי, ובפסדר”כ פ”ה ו’.

וכן כתב בשמות רבה פרשה ב’ וז”ל, א”ר ינאי מה התאומים הללו אם חשש אחד בראשו חבירו מרגיש כן אמר הקדוש ברוך הוא כביכול (תהלים צא) עמו אנכי בצרה,

ויעוי’ מש”כ רבינו טובי’ ב”ר אליעזר בספרו פסיקתא זוטרתא (הנקרא לקח טוב) שיר השירים פרק ד וז”ל, תאומי צביה.

כשם שהיו משה ואהרן אוהבים זה את זה, כענין שנאמר (שמות ד, יד) וראך ושמח בלבו, כך יהיו מלך המשיח וכהן צדק אוהבים זה את זה, כענין שנאמר בזרובבל ויהושע כהן גדול, שנאמר (זכריה ו, יג) ועצת שלום תהיה ביניהם.

וכן דרך תאומים שאין מתקנאין זה בצד זה, אלא זה מושך דדו ואין חבירו מרגיש, וזה פושט דדו ואין חבירו מרגיש.

כך זה מחזיק במלכותו וזה מחזיק בכהונתו, כדרך שעשו משה ואהרן עכ”ל.

ויעוי’ לר’ זמיר כהן שליט”א [אבי ידידי ר’ יוסף חיים כהן] בספרו תורה מן השמים מה שהאריך להביא הוכחות לזה מן המציאות, ומהמחקרים, ומי שיש במשפחתו תאומים אינו צריך מחקרים בזה (וכן זיכנו השי”ת שמשפחתינו משופעת בתאומים וידוע ג”כ על תאומים שחש א’ מהם וחבירו מרגיש), ואגב באופן כללי בעניני התאומים יעוי’ להגרי”מ שטרן בעמח”ס אוצר ידיעות שכתב פרק בענין זה.

***

קרא פחות

{לכבוד רב האי גאון הגרע”מ סילבר שליט”א, השלום והברכה
רציתי להציע לפני מעכ”ת את אשר הסתפקתי בנידון מאכל בת היענה, וכדלהלן.

א.

דהנה כתב בספר הברית (ח”א, מאמר יד איכות החי, פ”ה): “היענה (שטרויס פאגעל) היא גדולה מכל העופות שבעולם.

היא עם צוארה הארוך גבוה מן הארץ ד’ וה’ אמות.

משקלה עם נוצותיה צ’ ליטרות.

משכנה באפריקא ובארביא ובאינדיא במדברות בארץ ציה מקום אשר לא יעבר בה איש.

מאכלה חציר ודשא וכאשר לא תמצא די רעבונה תבלע גם כן עצמות וברזל וכל מתכות וזכוכית, כאשר אמרו בשבת (קכח, א) שברי זכוכית מאכל לנעמיות ופירש”י היענה.

ותזקין כשבעים שנה.

והנקבה תטיל בשנה אחת ארבעים ביצים, אשר משקל כל אחת ששה ליטרות והמה גדולות כראש ילד.

ומקליפות הביצים אשר הנם עבות וקשות יעשו כלים מכלים שונים כאשר אמרו חז”ל במסכת כלים (פרק יז, משנה יד).

וראשו דומה לראש אווז”.

וכתב לדייק מדבריו בספר מגדים חדשים (שבת שם), דעיקר מאכלה חציר ודשא, ורק כאשר לא תמצא די רעבונה תבלע ג”כ מתכות וכדו’.

משא”כ במדרש תנחומא (פרשת נח) הובא עה”פ “צא מן התבה זש”ה הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי (תהלים קמב) הוציאה ממסגר נפשי שהיה נח סגור בתבה א”ר לוי כל אותן י”ב חדש לא טעם טעם שינה לא נח ולא בניו שהיו זקוקין לזון את הבהמה ואת החיה ואת העופות.

ר”ע אומר אפי’ שבישתין לפילין וזכוכית לנעמיות הכניסו בידן לזון אותן”.

ועי’ בסהפ”ק אגרא דכלה (פרשת נח) מהיכן ילפינן לזה.

ועכ”פ מזה שנח הכניס לנעמיות זכוכית ולא חציר ודשא, משמע שזה עיקר מאכלן ולא דשא, וצ”ע.

ב.

כתב האבן עזרא (פרשת משפטים), שכשהיען מתבגרת וגודלת בשנים, כבר א”א לאכול מבשרה, כי הוא נהיה יבש כמו עץ וקשה כמו ברזל ואינו מתרכך אפילו ע”י בישול, ורק את הבשר הרך של הנקבה הקטנה שחיה רק ימים מועטים יתכן לאכול, ולכן על יענה גדולה לא הוצרך הכתוב להזהיר, אלא על בת היענה.

כעי”ז כתב החזקוני (ויקרא יא, טז): “ולא צריך לאסור האם היא היענה, דממילא לא אכלי לה, שהרי קשה היא כעץ ומבדל בדילי אינשי מינה”.

ומוסיף שם דבר פלא: “ומתוך קושי שבה היא אוכלת את הברזל”.

ומשמע דלחזקוני הטעם שיכולה לאכול ברזל וכדו’ היא מחמת קושייתה שהיא קשה כברזל.

והנה במדרש רבה (שה”ש ג, כב) הובא על זהב מזוקק “דבי ר’ ינאי ודבי רבי יודן ברבי שמעון דבי ר’ ינאי אמרי שמחתכין אותו כזיתים ומאכילין אותו לנעמיות והוא יוצא מזוקק”.

וביאר בחידושי הרד”ל על אתר “היא בת היענה שדרכה לבלוע זהב ושארי מתכות ומזדכך במעיה מחום האיצטומכא”.

ומזה משמע דלא כחזקוני דאינה אוכלת מתכות מכוח שהיא קשה כברזל, אלא שדרכה לבלעם והם מזדככים במעיה מחום האיצטומכא, וכן משמע מעט מדברי ספר הברית הנזכר למעלה, יעו”ש, וצ”ע.

ולסיכום:
א.

האם עיקר מאכל בת היענה הוא דשא או זכוכית?
ב.

האם אוכלת זכוכית ככל שאר מאכל וזאת מחמת שקשה כברזל, או שאינה כי אם בולעת הזכוכית והיא מזדככת במעיה מחום האיצטומכא?
אשמח לקבל תשובתו מאהבה}

 

 

תשובה להנ”ל

בע”ה לכבוד הרב יהודה שורץ שליט”א

א.

קבלתי שאלתך בעניני בת היענה, ואינני בקי בבת היענה, ואכתוב לך האמת דאני הקטן ג”כ לא הבנתי כמ”ש בס’ הברית אלא כמ”ש כת”ר להוכיח מן התנחומא, וגם בגמ’ שם דקאמר שכל ישראל ראויין לגדל נעמיות משום שכל ישראל בני מלכים הם, וכמ”ש על הגמ’ שם בס’ שבת של מי, ש’אין דרך לגדלם כי אם שרים הנכבדים’, ומכח זה יש צד להתיר גם למי שאין לו נעמיות, ואיני מדבר מצד הדין למעשה בזה, אבל מ”מ דוחק הוא קצת לומר דעל כאלה בני מלכים המכוון שנותנים לבע”ח ברזל שהיא אוכלת רק בשעת הדחק.

מ”מ מה שנח הכניס אמנם המשמעות מן המדרש בפשוטו הוא שזוהי עיקר מאכלה, אך עצם מה שהכניס יתכן כי זכוכית נשמר יותר מדשא שהוא מתייבש, ועכ”פ לבע”ח הזה יוכל לתת זכוכית במקום דשא יבש [משא”כ שאר בע”ח שלא יכל לתת אלא דשא יבש], ויתכן ג”כ כי זכוכית מועט מחזיק את המרובה משא”כ דשא שצריך הרבה בכמות, ולכך העדיף להביא זכוכית.

והנה מהרמב”ן חולין ס”ב ב’ נראה דאין עוד עוף שאוכלת ברזל וזכוכית מלבד בת יענה, וז”ל שם, וחזרתי לבת היענה הנקרא בלשון חכמים נעמה כתרגומו, וגם היא אין להסתפק בה שהיא האוכלת הברזל וזכוכית כדאמרינן בפ’ מפנין (קכ”ח א’), וכן אמרו בב”ר (פל”א) זכוכית לנעמיות, והיא העושה אבל תמיד שאינה משוררת ולא משמעת קול כלל כענין שכתוב ואבל כבנות יענה ע”כ, עי”ש מה שדן להוכיח ממנה בשיטת הגמ’ בחולין שם, וא”כ אם נמצא עוף שאוכלת זכוכית לא נסתפק בה שהיא בדאי בת היענה, וגם אפילו את”ל שבת היענה שבתורה אינה הבת היענה שלנו, אך מסתמא עכ”פ בת היענה של הסה”ב היא בת היענה שלנו, וא”כ אפשר לשאול את המומחים בזה, [ואינו מן המוכרח שכל הכתוב בס’ הברית יהיה מוסכם על המומחים המכירים].

ב.

בקושייתו השניה לא הבנתי מה קשה, דהרי הטעם שנותנין לה את זה לאכול הוא מחמת קוֹשיהּ, דהנה בגדי וטלה, גם אם היה המציאות שקיבתן היו מועילין לסנן את המתכות הללו, אך לא היינו אנו נותנים לה על מנת שלא להזיק לה, גם לא לאחר שזה טחון, ורק היענה מחמת שבשרה קשה ממילא אי”ז מזיק לה, ובזאת ניתן להשתמש בטבעה הנפלא לסנן את זה.

ואולי תברר לי שוב את נקודת שאלתך.

והיה מקום להסתפק האם מה שחותכין הוא ע”מ להקל על בת היענה, או שהוא לטובת המתכת ע”מ שהיא תהא מנופה ומסוננת יותר לכך טוחנין אותה, ובמפרשים משמע שיכולה ג”כ לאכול את הברזל ממש, ויתכן שמ”מ ע”מ להקל עליה טוחנין את הברזל.

אכן איתא גם בירושלמי ביומא (פ”ד ה”ד) זהב מזוקק שהיו מחתכים אותו כזתים, וטחים אותו בצק, ומאכילין אותו לנעמיות, [כדי שיזוקק במיעיהן, פני משה] והן מסננים אותן, [מבררים מנקים אותו וכשיוצא ממיעיהן מזוקק הוא מאד], והקרבן העדה כתב, וטחים את הזהב בבצק כדי שיאכלו אותו, ודרך הנעמיות לבלוע המאכל בלא לעיסה, והן מצרפין את הזהב בזפק שלהן עכ”ל.

ומבואר בזה שהיו דוקא טחין אותה ע”מ שתוכל לבלוע, ואולי היו טחין אותה בבצק כדי שתסכים לבלוע, דהגם שיכולה לבלוע מ”מ אינה בולעת אלא רק אם טחין אותה בבצק, או שהוא ג”כ מטעם הנ”ל.

(ועיין חשוקי חמד שבת י”ח א’ מה שדן אם יש בורר בשבת במאכיל מתכת לנעמיות ע”מ שיבררו את המתכת).

אכן בפירוש רבינו חיים פלטיאל עה”ת בויקרא שם הלשון הוא, ואת בת היענה.

פי’ מתוך שאוכלת ברזל בשרה קשה ואינה ראויה לאכל רק כשהיא בת עכ”ל, וכ”כ בפי’ הריב”א שם, ואת בת היענה לכך לא הזכיר הכתו’ על היענה עצמה אלא על הבת לפי שהבת רכה היא וראויה לאכילה אבל היענה קשה היא ואוכלת ברזל ואינה ראויה לאכילה עכ”ל, ומבואר דגם בסתם יענה השוכנת במדבר [כמ”ש בירמיה ד’] אין אוכלין אותה כיון שהיא אוכלת ברזל, ומשמע שכולם כך, ומ”ט אוכלת כיון שאין חותכין ואין עוטפים זאת בבצק, ואפשר שבמדבר יש לה יותר ברזל מדשא וצ”ע.

וכתב שוב השואל הנ”ל:

יש”כ, אם הבנתי נכון, אז מדברי קרבן העדה משמע שאכילת בת היענה את הזכוכית אינה כאכילה רגילה [לעיסה וכדו’] אלא שבולעת וכו’.

וכתבתי לו: כעת הבנתי שכונתך להקשות עמ”ש המפרשים שאוכלת את הברזל באופן רגיל, ומשמע כאן שאינה אוכלת אלא ע”י בליעה, אך בק”ע משמע שכל המאכלים היא אוכלת ע”י בליעה, וזוהי צורת אכילתה, והרי כאן מיירינן על ברזל מצופה בבצק שהנעמית סבורה שהיא מאכל, ולא על ברזל שהיא אוכלת אותו כאכילת ברזל.

מלבד זאת פשטות הירושלמי שאוכלת את זה באופן רגיל, וא”כ דברי הק”ע עצמם אינם קושיא על הראשונים שכתבו לא כן, שאין להקשות מדברי בק”ע על הראשונים, וגם אם במדרש נזכר אחרת מ”מ דבריהן אתיין כהירושלמי, ולק”מ.

בברכת פסח כשר ושמח.

קרא פחות

שאלה

שלום וברכה 

לכבוד הרב הגאון רבי משה עקיבא סילבר שליט”א

שאלה: מה נשתנה במציאות מזמן הגמרא, לזמן הראשונים, שבזמן הגמרא היו הנחשים מצויים, ובזמן הראשונים כתב הטור שאין נחשים מצויים.

שאלה: תלמוד ירושלמי תרומות פרק ח “מעיין כל זמן שהוא מושך אין בו משום גילוי”, וצ”ב, דמה קשור מה שהוא מושך לביטול הארס? דהא אם לא מושך – אפילו במים רבים לא בטל.

וכי משום שמושך – בטל הארס? מה הסברא בזה.

שאלה: לדעת הגר”א, שמחמיר בגילוי משקין כמובא במעשה רב, מדוע בביאור הגר”א על השו”ע משמע שמסכים להשו”ע דשרי בזמננו.

שאלה: ע”ז יד: “גמירי, דעבודת כוכבים דאברהם אבינו ד’ מאה פירקי הויין”, מה הכוונה בזה: האם ניתן לו מאת הקב”ה ד’ מאות פרקים, או שהוא חיבר וכתב ד’ מאות פרקים.

שאלה: שם: ל: “שלשה מיני ארס הן: של בחור שוקע”, מה הדין לפי”ז אם ראה נחש בחור שותה מן המים – ונחש אחר לא שתה, האם מותר לו לשתות את חלקם העליון של המים, דהא של בחור שוקע.

שאלה: שם: יז: “ובגמילות חסדים לא עסק וכו’ הימנוה הוא דהוה מהימן, מיעבד לא עבד”, וצ”ב, הרי גדול המעשה יותר מן העושה.

שאלה: שם: יז: “כל העוסק בתורה בלבד – דומה כמי שאין לו אלוה”, מה הכוונה בזה: האם אין מקיים מצוות כלל? או שמקיים כל המצוות אך לא עושה חסד כפי שראוי לו לעשות.

שאלה: שם: טז: “אמר לו: רבי, שמא מינות בא לידך והנאך”, וצ”ב, אם כן – איך למד רבי מאיר מאחר? ואת”ל “תוכו אכל קליפו זרק” – א”כ הכי נמי נימא “תוכו אכל קליפתו זרק”.

שאלה: שם: טז: בן בתירה מתיר בסוס, מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת, ופירש”י: שאין מלאכתו אלא לרכיבה, דחי נושא את עצמו.

וצ”ב, דבד”כ אדם לוקח עמו איזה דבר, ואינו הולך ריקם.

שאלה: שם: טז: “א”ל: פתיא אוכמא”, ופרש”י דרכן של תלמידי חכמים שמצטערין על לימוד תורה ואינם מכבסים בגדיהם.

וצ”ב הרי אמרי’ ת”ח שנמצא רבב על בגדו וכו’.

שאלה: שם: יט: “ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה”, וצ”ב מאי נפק”מ שנקראת על שמו.

שאלה: שם: יט: “כי רבים חללים הפילה? זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה – זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה”, מה יעשה במסתפק אם הגיע להוראה.

שאלה: סוטה כב.

“יראת חטא מבתולה, דר’ יוחנן שמעה לההיא בתולה דנפלה אאפה, וקאמרה: רבש”ע, בראת גן עדן ובראת גיהנם, בראת צדיקים ובראת רשעים”, וצ”ב דבאיוב שאמר זה נדרש בב”ב טז.

לא לטובה.

שאלה: זוהר יתרו סח: “זמנא חדא הוה ר’ אלעזר אזיל בארחא והוה אזיל עמיה ר’ חזקיה חמו חד חויא קם ר’ חזקיה למקטליה, א”ל ר’ אלעזר שביק ליה לא תקטליניה א”ל והא מלה בישא איהו דקטיל בני נשא, א”ל לר’ חזקיה והא כתיב אם ישוך הנחש בלא לחש, לא נשיך חויא לבר נש עד דלחשין ליה מלעילא ואמרי ליה זיל קטיל ליה לפלניא”, וצ”ב א”כ מדוע הורגים נחשים במקום יישוב ואפילו בשבת מפני הסכנה הרי לא נשיך חויא לבר נש עד דלחשין ליה מלעילא.

שאלה: ב”ב י: “האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני, הרי זה צדיק גמור”, מה הדין אם בסוף לא חיה בנו האם חייב ליתן הסלע לצדקה.

שאלה: ישעיהו “והיו עיניך רואות את מוריך” (ל’– כ’) האם לפי זה יש עניין להביט בתמונה של רבו, או שזה קאי רק על ראיית פניו ממש.

יישר כח עצום

אהרן אריה כהן

***

תשובה

לכבוד מעכת”ר הכהן שליט”א

שלום רב

שאלה: מה נשתנה במציאות מזמן הגמרא, לזמן הראשונים, שבזמן הגמרא היו הנחשים מצויים, ובזמן הראשונים כתב הטור שאין נחשים מצויים.

ת.

הראשונים ידעו שהמציאות בזמנם שאין נחשים מצויין, ולא מסתבר להם ששייך להזהיר כ”כ מגילוי משקין באופן זה, ולכן הוכרחו לומר שאם בעלי הגמ’ הזהירו רק מחמת שבזמנם היו נחשים, וכללו דבר זה בחדא מחתא עם דברים אחרים שג”כ ידעו שאינם מצויין כבר כמו סכנת זוגות.

ובאמת אם ימצאו שוב נחשים פשיטא שיחזור הדין לכמות שהיה בזמן הגמ’.

שאלה: תלמוד ירושלמי תרומות פרק ח “מעיין כל זמן שהוא מושך אין בו משום גילוי”, וצ”ב, דמה קשור מה שהוא מושך לביטול הארס? דהא אם לא מושך – אפילו במים רבים לא בטל.

וכי משום שמושך – בטל הארס? מה הסברא בזה.

ת.

על תוסס כתבו המפרשים שהנחש ירא ממנו ובורח, ואפשר דה”ה מושך.

ושוב ראיתי בשערי אמונה להגרח”ק [תרומות פ”ח מ”ה] שכתב, יש להסתפק אם אין נחש שותה ממנו כשמושך או אע”פ ששתה ממנו מתבטל הארס ונ”מ אם לא הי’ מושך והמשיכו אח”כ ע”כ.

ודברינו הם כהצד הא’ בדבריו, אמנם בספר שמירת נפש לנכדו [עמ’ לו ס”ק פ”ב] ציין שבר”ש סיריליאו מבואר כהצד הא’.

שאלה: לדעת הגר”א, שמחמיר בגילוי משקין כמובא במעשה רב, מדוע בביאור הגר”א על השו”ע משמע שמסכים להשו”ע דשרי בזמננו.

ת.

דרך הגר”א שהרבה פעמים מציין מקור לדברי השו”ע גם כשלדידיה לא ס”ל דברי השו”ע להלכה, והטעם הוא מכיון שכל דברי השו”ע בד”כ מקורן מדברי הראשונים כמלאכים גם אם אינם להלכה, ובלאו הכי יש דברים שיכול לחזור בו אח”כ ג”כ כדרך כל המחברים.

שאלה: ע”ז יד: “גמירי, דעבודת כוכבים דאברהם אבינו ד’ מאה פירקי הויין”, מה הכוונה בזה: האם ניתן לו מאת הקב”ה ד’ מאות פרקים, או שהוא חיבר וכתב ד’ מאות פרקים.

ת.

היו שני כליותיו נובעות חכמה ומלמדות אותו כמין שני רבנים כמ”ש במדרשים.

שאלה: שם: ל: “שלשה מיני ארס הן: של בחור שוקע”, מה הדין לפי”ז אם ראה נחש בחור שותה מן המים – ונחש אחר לא שתה, האם מותר לו לשתות את חלקם העליון של המים, דהא של בחור שוקע.

ת.

היה מקום לומר דאמרי’ הכי רק לחומרא ולא לקולא, וכן בסוגי’ דמסננת כמו בב”ק קטו לא מצינו שחילקו בין בחור לזקן לענין זה, אם כי אינו ראיה ברורה, דעדיין יש מקום לחלק בזה בין צף במסננת לצף במשקה.

שאלה: שם: יז: “ובגמילות חסדים לא עסק וכו’ הימנוה הוא דהוה מהימן, מיעבד לא עבד”, וצ”ב, הרי גדול המעשה יותר מן העושה.

ת.

מי שכבר רצה ליתן נתן דרך ר’ חנינא, והמעשה הכונה מי שמשכנע ומשדל אחרים לצדקה שלולי שידולו לא היו נותנים.

שאלה: שם: יז: “כל העוסק בתורה בלבד – דומה כמי שאין לו אלוה”, מה הכוונה בזה: האם אין מקיים מצוות כלל? או שמקיים כל המצוות אך לא עושה חסד כפי שראוי לו לעשות.

ת.

כל אחד התביעה עליו לפי דרגתו, ופשוט שאין הכונה כפשוטו שאין לו אלוה.

ומ”מ עיקר המשמעות דר”ל מי שאינו עוסק כלל בגמ”ח ועי”ש במהר”ל חידושי אגדות.

שאלה: שם: טז: “אמר לו: רבי, שמא מינות בא לידך והנאך”, וצ”ב, אם כן – איך למד רבי מאיר מאחר? ואת”ל “תוכו אכל קליפו זרק” – א”כ הכי נמי נימא “תוכו אכל קליפתו זרק”.

ת.

לא מוכרח שהסכימו זה עם זה, ואדרבה בב”ד של מעלה מתחילה לא הסכימו עם ר”מ גופי’ כמבואר בגמ’ פ”ב דחגיגה.

א”נ י”ל דמ”מ יש חילוק ממי שמכוין ללמד תורה בטהרתה לבין מי שמכוין אר להסית ולהדיח, דאחר מצינו שאמר לר”מ שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת, וא”כ לא היתה כוונתו להחטיא את תלמידו ר”מ [אף שאת ישראל רצה להחטיא כמבואר בירושלמי], משא”כ ישו הנוצרי שהוא המאן דאמר כאן במס’ ע”ז [כמבואר בדפוסים הישנים שקודם הצנזור] שכל מציאותו היה מינות והסתה לע”ז ובמקרה אמר דבר תורה שמצא חן בעיני ר”א.

וביותר נראה דיש חילוק בין רשע למינות, וכמבואר כאן בסוגי’ דע”ז שעיקר האיסור מחמת הרחק מעליה דרכך זו מינות, משא”כ סתם רשע פורק עול.

וגם אפשר שאחר לימד את ר”מ תורה שקיבל מרבותיו, ועי’ חגיגה שם [טו ע”ב] לדעתם לא נאמר אלא לדעתי, אבל כאן מיירי בחידוש שחידש ישו הנוצרי עצמו וזה מגרע גרע.

שאלה: שם: טז: בן בתירה מתיר בסוס, מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת, ופירש”י: שאין מלאכתו אלא לרכיבה, דחי נושא את עצמו.

וצ”ב, דבד”כ אדם לוקח עמו איזה דבר, ואינו הולך ריקם.

ת.

יל”ע.

שאלה: שם: טז: “א”ל: פתיא אוכמא”, ופרש”י דרכן של תלמידי חכמים שמצטערין על לימוד תורה ואינם מכבסים בגדיהם.

וצ”ב הרי אמרי’ ת”ח שנמצא רבב על בגדו וכו’.

ת.

הארכנו בזה בא’ החלקים הקודמים של שו”ת עם סגולה.

שאלה: שם: יט: “ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה”, וצ”ב מאי נפק”מ שנקראת על שמו.

ת.

נפק”מ לסוגי’ דקידושין פ”ק עי”ש.

שאלה: שם: יט: “כי רבים חללים הפילה? זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה – זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה”, מה יעשה במסתפק אם הגיע להוראה.

ת.

לחומרא.

שאלה: סוטה כב.

“יראת חטא מבתולה, דר’ יוחנן שמעה לההיא בתולה דנפלה אאפה, וקאמרה: רבש”ע, בראת גן עדן ובראת גיהנם, בראת צדיקים ובראת רשעים”, וצ”ב דבאיוב שאמר זה נדרש בב”ב טז.

לא לטובה.

ת.

העיקר הוא לא המשפט זה המופיע בתפילה, אלא כל נוסח התפילה שאמרו שני בני אדם אלו שהוא שונה לגמרי בין תרעומת שיש לו על הקב”ה ח”ו, לבין תפילה שמבקשת להציל בני אדם מלחטוא בה.

ובזזה חלוקים שני בני אדם אלו זה מזה.

שאלה: זוהר יתרו סח: “זמנא חדא הוה ר’ אלעזר אזיל בארחא והוה אזיל עמיה ר’ חזקיה חמו חד חויא קם ר’ חזקיה למקטליה, א”ל ר’ אלעזר שביק ליה לא תקטליניה א”ל והא מלה בישא איהו דקטיל בני נשא, א”ל לר’ חזקיה והא כתיב אם ישוך הנחש בלא לחש, לא נשיך חויא לבר נש עד דלחשין ליה מלעילא ואמרי ליה זיל קטיל ליה לפלניא”, וצ”ב א”כ מדוע הורגים נחשים במקום יישוב ואפילו בשבת מפני הסכנה הרי לא נשיך חויא לבר נש עד דלחשין ליה מלעילא.

ת.

קבלנו שא”א תמיד ללמוד כל דברי הזוהר כפשטן, ומ”מ גם ע”ד הפשט יש לומר בכמה אופנים, אחד שיש חילוק בין יישוב למדבר [והם עצמם ידעו להשמר ממנו], השני שידע ברוה”ק שנחש זה מיועד לשליחות להרוג רשע וצורר ועי’ תנחומא ריש חוקת [ויש מהדורות שזה נדפס בסוף הפרשה הקודמת] וב”ר פרשת?

שאלה: ב”ב י: “האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני, הרי זה צדיק גמור”, מה הדין אם בסוף לא חיה בנו האם חייב ליתן הסלע לצדקה.

ת.

באופן זה בודאי חל, שכן לא עשה כאן שום תנאי כדין, והשאלה מ”מ מי שעושה תנאי כדיני התנאים שאם לא יחיה בנו לא יתן כלום וכו’ אם הוא ג”כ צדיק, ובגוף הנושא כבר הארכנו בעבר במכתב אחר לידידי הרב הלברשטט כמדומני [נדפס מסתמא בחלק א’ משו”ת עם סגולה].

שאלה: ישעיהו “והיו עיניך רואות את מוריך” (ל’– כ’) האם לפי זה יש עניין להביט בתמונה של רבו, או שזה קאי רק על ראיית פניו ממש.

עיין בשו”ת תשובות והנהגות חלק ג’ (סוף סימן רסג), ושו”ת ציץ אליעזר חלק טז (סימן כז), ושו”ת בנין אב חלק ב’ (סימן יז), ומ”ש ע”ז בספר ואין למו מכשול.

***

שאלה חוזרת

יישר כח עצום על התשובות המאירות

שאלתי: שם: יט: “כי רבים חללים הפילה? זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה – זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה”, מה יעשה במסתפק אם הגיע להוראה.

וכתב לי, תשובה, לחומרא.

ולא הבנתי כוונתו, דלכאו’ ר”ל שלא יורה, אך לומר לחומרא לכאו’ זה כן להורות דהא ועצומים זה יותר מרבים

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

א.

הנזק בזה לכאורה יותר גדול.

ב.

יש כאן מחד ספק שב ואל תעשה וספק קום ועשה, ועי’ במשנה בזבחים.

מ”מ יתכן בזה חילוקי דינים.

***

קרא פחות