דינו כמשומד להכעיס. מקורות: יעוי’ בביאור הלכה סי’ תרח ד”ה אבל, שהפורק עול לענין תוכחה דינו כאוכל נבלות להכעיס, שאינו בכלל עמיתך. וכן מבואר בהרבה מהנו”כ ביו”ד סי’ ב’ לענין נאמנות שחיטה שאין דין משומד כזה כאוכל נבלות לתיאבון אלא להכעיס, וכמה מהפוסקים ...קרא עוד
דינו כמשומד להכעיס.
מקורות:
יעוי’ בביאור הלכה סי’ תרח ד”ה אבל, שהפורק עול לענין תוכחה דינו כאוכל נבלות להכעיס, שאינו בכלל עמיתך.
וכן מבואר בהרבה מהנו”כ ביו”ד סי’ ב’ לענין נאמנות שחיטה שאין דין משומד כזה כאוכל נבלות לתיאבון אלא להכעיס, וכמה מהפוסקים נקטו שאפי’ עבר על ג’ עבירות מפורסמות כבר חשיב פורק עול, ועי’ ערוה”ש שם, וראה מעדני השולחן על השו”ע שם שהביא ליקוט גדול בזה מהנו”כ שם.
וכן יעוי’ גם בב”י או”ח סי’ לט לענין כתיבת תפילין ובהגהות החת”ס על השו”ע שם לענין תפילין שגם בדבריהם מבואר שהפורק עול אפי’ לתיאבון דינו כמשומד להכעיס.
וע”ש עוד ב”ח ודרישה מש”כ על הב”י.
ויש לציין דגם בשערי תשובה לרבינו יונה שער ג’ סי’ קמג נקט שדין הפורק עול מורידין ואין מעלין, ושם נקט דהגדרת להכעיס אינו שמתכוון לגרום צער לפני השכינה ח”ו דוקא, אלא כל שאינו חושש ומזלזל דינו כלהכעיס, ויתכן שלמד כן מקושיית הגמ’ גבי בע”ז כו ע”ב גבי אכל יתוש אחד וכו’ עי”ש, אולם ברש”י בע”ז שם נקט בהגדרה קצת שונה דכיון שאינו חושש וכו’ הלכך ודאי הוא להכעיס, ומ”מ המכוון זהה שמי שאינו מקפיד ואינו חושש.
וגם לפי מה דמיישב שם בגמ’ דאמר אטעום טעם דאיסורא הוא רק לענין מי שאכל פרעוש אבל הפורק מעליו כל העול לא שייך לתרץ כן, ואולי שייך לומר בזה הבחנה חדשה דמי שאינו מקפיד על שום מצוה מחמת שרוצה להיות במצב של פריקת עול וממילא מה שחוטא הוא לשם הפריקת עול, זה גופא הגדרה של להכעיס, ולפ”ז אפשר דגם רש”י אינו חולק על רבינו יונה ולפ”ז מובן למה תי’ הגמ’ שם שייך רק על אכל פרעוש ולא על הפורק עול כל המצוות.
ומ”מ עיקר דברי השערי תשובה לגבי רועי בהמה דקה לכאורה אינם כדברי הגמ’ והשו”ע חו”מ סי’ תכה דרועי בהמה דקה אין מורידין ואין מעלין, ויעוי’ שם במפרשי השערי תשובה.
ויש לציין דביומא פה מבואר דגם למ”ד שיו”כ מכפר בלא תשובה אבל בפורק עול הוא מהעבירות שאין יוה”כ מכפר בלא תשובה.
[ובמקום אחר ציינתי כמה מ”מ לענין הנידון אם יש דברים בשע”ת שהם מידת חסידות ואינן מעיקר הדין וכאן לכאורה לא שייך מידת חסידות].
הוספה והשלמה
לגבי לשון הב”י שכיון שפרקו עולו אינם מאמינים, דהיינו שעצם מה שפרקו עולו זו בפני עצמה ראי’ שאין אמונתם חזקה ואמיתית, אבל בלאו הכי כת”ר מודה לי מהמשך דברי הב”י.
הביאור הלכה נקט הפורק עול כגון מחלל וכו’, ר”ל שמחלל הוא דוגמה לפורק עול, אבל יש פורק עול בעצמו שהוא המקור של פורק עול ובזה אין נידון, ויש לציין דמחלל שבת בפרהסיא הוא מחלוקת תנאים בגמ’ דעירובין פ’ הדר, אבל פורק עול זה ודאי בכלל משומד שבענינו לא נחלקו התנאים וכהגדרת הברייתא בסוגי’ המקבילה בפ”ק דחולין בני אדם הדומין לבהמה, ויש להמליץ בזה דברי רבותינו לבית בריסק שאמרו שרובו ככולו אבל כולו הוא ג”כ ככולו (נפק”מ לבאר דינים בענייני שחיטה כגון הגרים בשליש אחרון ואכמ”ל) וכעין זה לענייננו המחלל שבת בפרהסיא נקבע דינו להלכה כמי שפורק עול, אבל יש הפורק עול בעצמו שהוא המקור ועליו אין מחלוקת ואין נידון שדינו כפורק עול.
אותו דבר החת”ס לענין מסור נקט שהמסור מעשי עצמו מוכיחין עליו שהוא בכלל פורק עול, אבל כ”ש פורק עול בעצמו שהוא פורק עול, ופשוט.
ואם יראה כת”ר דברי האחרונים ביו”ד שם שציינתי יתכן שיהיה לכת”ר מבט אחר בסוגי’, וכדאי לעיין בספר שציינתי על יו”ד שתמצת שם דעות הנו”כ שם.
(הוכנס בפנים)
קרא פחות