חצר פרטית שהרבים התרגלו לעבור שם למורת רוחו של בעל הבית האם תפסו את מקומם ויהיה אסור לסגור את החצר מדין מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו

מקורות:

דינא דמיצר שהחזיקו בו רבים הוא רק באופן שהרבים באים מחמת טענה או שאפשר לטעון לטובתם, אבל בידוע שבאים בגזילה ושאין להם טענה אין להם חזקה, כמבואר בשו”ע חו”מ סי’ שעז ס”א ובסמ”ע שם ועי’ עוד עירובין נג ע”ב.
ולכן גם הפקעות ממשלתיות להסוברים שאין דינא דמלכותא בכה”ג יש בזה באמת שאלה וצ”ע, ושמעתי דיש מדקדקים שנזהרים לא להיכנס במקומות עכ”פ כשידוע שהם הפקעה.
וכן יעוי’ בשו”ת אבנ”ז חו”מ סי’ יג דמדברי הסמ”ע סק”ב משמע שצריך שיש כאן טענת רשות מפורשת מהבעלים כדי לומר שהוא שייך לרבים למעבר, וה”ה דעכ”פ באופן שיש לטעון שבעה”ב נתן רשות (וע”ע שו”ת מהרש”ם ח”א סי’ ה), ובמבואות של כרכים גדולים שבזמנינו שידוע שכ”א עושה דין לעצמו כפי הבנתו ורצונו כמדומה שאין כאן מקום כ”כ לטעון לציבור שבעה”ב מחל להם.
אולם יש סוברים דסגי בשתיקת הבעלים להחשיבו כמיצר שהחזיקו בו רבים (ע”ע פת”ש סק”א בשם שו”ת פני יהושע ועי’ עוד שו”ת פני יהושע ח”ב סי’ צד ומהרשד”ם חו”מ סי’ רלח ומנח”י ח”ז סי’ קלח), ויש לדון במקום שאין עם מי לדבר והבעלים לא מכיר את האנשים והעוברים ואין לו דרך לבוא אליהם ואין לו שיחה משותפת עמהם כמצוי בכרכים גדולים בזמנינו האם יש לטעון כנגדו למה לא תלית מודעה וכיו”ב, דלכאורה גם לדעה זו יוכל לטעון שלא סבר שהמודעה תפתור הבעיה ומיטרח בכדי לא רצה לטרוח, ולסגור המקום היה קשה לי לטרוח בזה אבל לא הרשיתי להם ויל”ע.
ויש לציין דיש נידון נוסף דיש צד לא מהני החזקת רבים במיצר במקום שיש טאבו, ועי’ בפסקי המשפט על השו”ע שם מה שהביא בזה ומשמעות הדין בזה דמהני גם במקום טאבו, ויש להוסיף דלכאורה חזקת תשמישים אינה שייכת לטאבו.