שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

ב”ה רציתי לשאול האם יש איסור להתרפא על ידי מח אחד. האם מותר לשאול במטולטלת? עקיבא יוסף לוי התשובה בקצרה אין להתרפאות בכל מה שאינו ברור שהוא כדרך הטבע [או שהותר ע”י מורי הוראה באופן מיוחד], ובכלל זה גם מח אחד. *** תשובה בע”ה ‏יום שני ט”ז אלול תשע”ו לכבוד ...קרא עוד

ב”ה

רציתי לשאול האם יש איסור להתרפא על ידי מח אחד.

האם מותר לשאול במטולטלת?

עקיבא יוסף לוי

התשובה בקצרה

אין להתרפאות בכל מה שאינו ברור שהוא כדרך הטבע [או שהותר ע”י מורי הוראה באופן מיוחד], ובכלל זה גם מח אחד.

***

תשובה

בע”ה

‏יום שני ט”ז אלול תשע”ו

לכבוד הג”ר עקיבא יוסף לוי שליט”א

שלום רב

הנה מח אחד הוא דבר הפועל לכאורה ע”פ כוחות על טבעיים בין היתר וע”פ עקרונות לא – יהודיות, ובעצם שאלה זו דנו כבר רבים וכן שלמים, ובאמת יש בזה ממש חשש איסורים דאורייתא, ובעוה”ר אין מספיק מודעות בציבור ויש נערות תמימות ההולכות ללמוד ענין זה ולהתפרנס מזה בהמשך, ואין דורש ואין מבקש.

ואציין מקצת המקומות שדנו בזה להלן בתשובה, ראה להג”ר יעקב משה הלל שליט”א בספרו תמים תהיה מה שכתב באריכות בכל ענין הרפואות העל טבעיות, ובענין המטולטלת, ומאידך ראה במאמרו הארוך של הג”ר שמואל יצחק רוזנבלאט בכתב עת פעמי יעקב סח תשס”ח עמ’ קי – קיח, שם דן באריכות בכל הנושא של מח אחד, [ומ”מ אפשר ללמוד ענין זה ם רק על מנת להבין ולהורות ולא על מנת לעשות, מכיון שיש בזה חשש אל תפנו אל האלילים, וגם ללמוד גרידא יש בזה איסור, וכמו שיתבאר בפסק הדין שיובא להלן], וכן ראה במאמרו של הג”ר יעקב שלמה מוזסון שליט”א בכתב עת אור ישראל (מונסי) מח, תשס”ז, עמ’ סד – עח, ונדפס גם בקובץ בית אהרן וישראל קלא תשס”ז, עמ’ מט – עד {ודברתי עם בעל מקצוע ידוע שם בארה”ק בתחום טיפולי הנפש, ולדבריו ענין זה של מח אחד מלבד שזוהי שיטה שאינה אמיתי דיה, היא עלולה גם להזיק ולהכניס בלבולים בנפש האדם, וביאר את הענין היטב ואכמ”ל.

} .

ורק יש לסכם שדעת כמה פוסקים שיש במח אחד חשש ע”ז, וכדלהלן:

בפסקי דין של ביה”ד בירושלים לדיני ממונות ובירורי יוחסין (ח”י פס”ד המתחיל בעמ’ של”ב, [כל מה שמובא להלן עד דברי הרב מורגנשטרן הוא מתוך פסק הדין]) דנו בזה באריכות אודות אשה שבאה ללמוד מח אחד ולאחר תקופה שמעה שיש בזה איסור ורצתה והפסיקה בטענה שהיא חוששת שהמדע הזה כולל ניחוש שאסור מן התורה באיסור “לא תנחשו”, זאת לאחר שנוכחה ב”ניחוש” של המרצה ושל אחת התלמידות על תופעות ומקרים שלא היו לפניהן – על פי הסתכלות בפני תלמידה שעמדה לפניהן.

כמו כן כולל המדע ניחוש מרחוק על פי תנועות אצבעות, כגון אם קיים “פקק” בכביש פלוני.

גב’ א’ התיעצה עם רבנים ונאמר לה שהיה מי שעורר על מדעים אלו שמקורם בסין ובארה”ב שיש בהם משום איסור אביזרייהו דעבודה זרה.

עוד היא טוענת שלימודי הקורס כוללים שאלות שהמטפל שואל את המטופל על בעיות משפחתיות רגשיות בשפת רחוב זולה וניבול פה, וטיפולים של נשים ע”י גברים ולהיפך, וכשביקשה לתקן ולעדן את הנוסחאות הללו נענתה בשלילה.

גב’ א’ תובעת לפטור אותה מתשלום עבור יתרת הקורס, וגם עבור השיעורים שהשתתפה בהם.

מאמרים שנתפרסמו בענין בעבר בקבצים הלכתיים, מגלים, שהקינזיולוגיה מלמדת את המטפל לאבחן בעיות רגשיות ורפואיות אצל המטופל ע”י אבחנה בשרירי הגוף שלו המקבלים “הוראות” מהשריר שבמרכז המוח.

הריפוי של המטופל נעשה ע”י התחברות רוחנית של המטפל עם המעטפה הרוחנית העוטפת את הגוף של המטופל, ומשם אל המוח שלו.

המדע גם כולל אבחנה רפואית לאנשים שאינם נמצאים אצל המטפל ע”י אבחנה בקרוב משפחתם הנמצא לפני המטפל, וזאת ע”י התחברות רוחנית.

הנושא של “התחברות רוחנית” עומד על גבול האמונות הטפלות, ומכאן החשש ההלכתי לכשרותו.

לאחר מתן פסק הדין השיגה התלמידה חומר פרסומי של מדע הקיניזיולוגיה ועל אנרגית הצ’אקרות, הכלול בלימודי המכון (בדף מידע על החומר הלימודי שחולק במכון נמנים שבעה מרכזים לאנרגיה הצ’קרית, והראשון שבהם הוא הכתר).

לפי אותם פרסומים קיניזיולוגיה היא תנועת גוף הבאה לביטוי דרך טונוס שריר במשוב מהגוף – שיחה לא מילולית עם הגוף והנפש.

הצ’קרות מוזכרות בכתובים הודיים קדומים שגילם בערך 2600 שנים.

המילה צ’קרה פירושה “גלגל”, והכוונה לצורת השמש המעניקה חיים ושולטת בעולם (עפ”ל).

הצ’קרות המרכזיות בגוף האדם הן שבעה מרכזים רוחניים של אנרגיה, בהתאם לפילוסופיה של המדיטציה היוגית.

הצ’קרה השביעית היא צ’קרת הכתר האחראית על התקשרות הרוחנית וכו’ וכו’.

עפ”ל.

כמו כן הגיע חומר מדעי נוסף המלמד שמקורם של המדעים הללו הוא באמונה בע”ז ע”כ.

ולא ניכנס בזאת לדיני החושן משפט שדנו שם בזה, אבל הובאו שם שמועות מהגרי”ש אלישיב בקשר לשאלה הנ”ל, ובעיקר הדברים בענין זה של המח אחד הפנה הגרי”ש את בית הדין לבירור הדברים להגאון רבי דוד אריה מורגנשטרן שליט”א “שהוא יודע בזה”.

בית הדין דן בענין, והפנה את השאלה להגאון רבי דוד אריה מורגנשטרן שליט”א, כהוראת מרן (שליט”א) [זצ”ל], כל כך משום שהמדע המדובר חדר לאחרונה בחוגים חרדיים שונים שהולכים לקבל ממנו מרפא לנפש ולגוף, והוא נושא הנלמד בהשתלמויות שונות למורות חרדיות.

וזו היתה תשובתו (ביום טו כסלו תשס”ז):

לאור בקשת בית הדין לברר את נושא הרפואות האלטרנטיביות והיתר השימוש בהם על פי ההלכה, הנני להשיבו לאחר מו”מ קמיה דמו”ר מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א והבאת הדברים בכתב לפניו.

ואלו הם הדברים אשר עלו בידי:

אין היתר להשתמש ברפואות אלטרנטיביות שמקורם בדעות עובדי עבודה זרה ויסודם בפעולת כחות לא טבעיים – אלא אם כן אפשר להוכיח שהוא עובד בדרך “הטבע” בדרכי הבירור, ולא סגי בכך שהעוסקים ברפואות אלו מאמינים שהוא “טבע”.

ויש לחוש בזה משום קוסם קסמים מעונן ומנחש, או משום דרכי האמורי.

וקל וחומר אם לא השמיטו מכלל הלימודים את חלק הע”ז שבדבר, שיש בזה איסורי ע”ז.

ע”כ.

יצויין, שהגר”ד מורגנשטרן חקר רבות במדעים כאלו מעין הקיניזיולוגיה ומח אחד והצ’קרות, האם נכונה טענת כמה מהמשתמשים בהם שהם פועלים בדרך הטבע, והגיע למסקנה שאין הוכחה לטענתם זו [ע”כ מתוך דברי בית הדין].

ובסוף הכרך (עמ’ תקל”ה) הובא המשך הדברים מהרב מורגנשטרן שליט”א, וזה תורף דבריו:

גם דבר שלא ידוע שמגיע מהגויים, אם היא פעולה שאין לה הסבר בדרכי הטבע המוכרות, יש בו משום איסור ניחוש וקוסם וכו’, ע’ סנהדרין סה ב בפירוש מנחש, ובב”י יו”ד ר”ס קעט בשם סמ”ג בפירוש קוסם, ועוד הרבה כיוצ”ב.

ויש בזה אריכות לרשב”א בתשו’ ח”א סי’ תיג בדעת הרמב”ם, אמנם ביסוד העקרוני הזה אין הבדל ביניהם, ונחלקו רק בהגדרת הדברים הנכללים במסגרת טבע העולם כמציאות השדים וכיוצ”ב.

וכדי לקבוע שדבר פועל בדרכי הטבע, צריך אחת משתים.

א.

או שיתברר ע”פ “דרכי ההקש וההגיון” שהיא טבעית, דהיינו שזה משתלב ומתאים במסגרת כללי הטבע המוכרים בזמנינו, וכדי לקבוע זאת צריך ידיעה מסויימת במסגרת הטבע – שמידתה המדוייקת של ידיעה זו צ”ע, (ולמרות שאין המדע או הרפואה המערבית הבעה”ב על הטבע וקביעת דרכיה, שהרי גם הם מודים שאינם מבינים הכל, אבל לפחות דבר שמקובל אצלם ניתן להניח שמתאים למסגרת הטבע המוכרת, ואפי’ אם הדבר אינו מובן לגמרי מצ”ע, אבל בנוי על יסוד הנחות מוכרות.

אבל בדבר שאינם מודים בו, צ”ע מי יכול לקבוע את גדרי הטבע).

ב.

דבר שהוכח עובדתית שהוא “עובד”, למרות שא”א להסביר בדיוק איך, ודאי נחשב טבע, וכמו הדוגמא שהביא הרשב”א מאבן השואבת – המגנט.

אבל צריך שזה יהיה “מוכח” בצורה ודאית (כעובדת שאיבת הברזל ע”י המגנט) ע”פ כללי חזקה וסטטיסטיקה ברורים ושלילת כל הגורמים הצדדיים וכו’, ולא ע”פ סיפורי מעשיות.

(כ”ז עולה מדברי הראשונים, והרפואות המובאות בדבריהם נחשבו אז כעומדות בכללים אלו.

וראה דעת מרן הגרי”ש אלישיב שהובאה במכתב הנדפס בגוף התיק, וכן הסכים הגר”נ קרליץ שליט”א על מכתב זה, וכן דעת האגרו”מ שפרסם חתנו במכ”ע “המאור” רע”ב תשמ”ג עמ’ 34 ובמנח”י ח”ו סי’ פ).

כל זה גם אם באים לעשות דבר בסתם, שאין יודעים איך הוא פועל, שמאחר שאין לו מבוא בדרכי הטבע נחשב ממילא שזה נעשה ע”י כוחות לא טבעיים.

אם מסבירים את פעולת הדבר ע”פ “כוחות” “רוחניים” לא “חושיים”, הנושא מסתבך הרבה יותר.

ראשית, א”כ הרי יש לחוש להדיא שאין כחות אלו נחשבים טבעיים.

שנית, “אם” כוחות אלו אכן קיימים, הרי שצריך לקבוע שאין

השימוש בהם נחשב לכישוף וכו’, (בסה”כ זה בדיוק מה שאמרו המכשפים בזמן חז”ל, ואף בזמנינו), ושוב לא יעזור גם אם “יוכח” שזה “עובד”.

ובהגה”ה שם: בטוטו”ד (הובא בדרכ”ת סי’ קעט ס”ו) נקט בפשיטות דשאלה בשולחן (שהמסובים מניחים ידיהם על השולחן ושואלים, והשולחן מתנענע לפי התשובה ומצביע ברגליו על אותיות של הלוח) הוי כישוף או קוסם, ולא חשש לומר שיש לזה מבוא בדרכי הטבע אלא שנעלם מאיתנו, וכ’ שם “עוד אני אומר כיון שאין זה דבר טבעי לפי המחקר והשכל ודאי אחת מהנה או בכלל קוסם או בכלל כישוף” וכו’, (ובתשורת שי, הובא בדרכ”ת שם חשש בה משום קוסם, ומשום מעשה שדים, וכ’ שם “חוששני שזה בכלל קוסם שהרבה מיני קסם יש וכו’ וכל מה שאינה בדרך הטבע והשכל הוו קוסם”).

וכן בכל דבר שיסודו בצורה לא טבעית, אף שהוכח שעובד, עדיין אי”ז הוכחה שפעולתו במסגרת הטבע, (ומשא”כ בדבר הנעשה בסתם, והוכח שעובד).

וע”ע קריינא דאגרתא ח”ג ו ושבט הלוי ח”ג סי’ קז ע”כ.

והמסקנות להלכה הכתובים בפסק הדין הנ”ל בסופו ז”ל: א.

מדעי הקינזולוגיה ו”מח אחד”, ו”צ’קרה של הכתר”, מקורם באמונה בעבודה זרה, ופועל שלא בדרך הטבע על גוף האדם אלא בכח האנרגיה שמסביב לגוף באופן סגולי, ואלו המשתמשים בו כמקורו, הרי זו אמונה בעבודה זרה ממש, ואסור באיסור עבודה זרה.

ב.

גם אלו שמסננים ומצנזרים את המדע משם העבודה זרה, ומשתמשים בתחליפים אחרים, הרי זה אסור באיסור קוסם קסמים מעונן ומנחש, או משום דרכי האמורי, שהרי אינו פועל בדרך הטבע אלא באופן סגולי.

כל זה משום שה”רפואות” קינזיולוגיה, מח אחד וצ’קרות, אין בהם כל בסיס מוכח של ריפוי בדרכי הטבע.

ג.

כשם שאסור להשתמש במדע זה, כך אסור ללמוד אותו, מה גם שהקורסים המלמדים מדעים אלו הם לצורך ולתועלת, ולא כתיאוריה בעלמא, וע”י הלימוד משתמשים בהמשך ברפואה האסורה, וגם תוך כדי הלימוד מבצעים תרגילים שהם בכלל איסורי תורה אלו.

ובנוסף, כיון שהביטויים הנלמדים לקוחים מע”ז, כל התיאוריות שסביבם גם המוגהים, יש בהם רוח טומאה שצריך להרחיקם ולהתרחק מהם.

עה”ח: אברהם דוב לוין.

פסק דין שם: אין ללמוד את ה”רפואות” הנ”ל.

ועל החתום: אברהם דוב לוין אב”ד, יהושע ווייס, מרדכי אהרן הייזלר [ע”כ מהפסק דין הנ”ל].

וע”ש עוד בפסקי דין כרך יא (פס”ד בעמוד תקכו) וז”ל, האשה א’ הצהירה בבית הדין “איני ניזונית ואיני עושה”.

הגב’ א’ מרויחה כסף ממכון לימודים שהיא מנהלת, ובמכון מלמדים קורסים של “מח אחד” ו”קינזיולוגיה” ו”צ’אקרות”, שנתברר בפסקי דין ירושלים כרך י עמ’ שלב ואילך, ועמ’ תקלה ואילך, שמדעים אלה אסורים באיסור ע”ז, וגם אם השמיטו מחומר הלימודים את חלק הע”ז שבדבר, עדיין יש לחוש בהם משום קוסם קסמים מעונן ומנחש או משום דרכי האמורי.

יצויין שאת השכר עבור הלימודים משלמות התלמידות בתחילת הלימודים עכ”ל.

ורצו מתחילה לומר שהרווחים נחשבים ככספי ע”ז ויהיו אסורים בהנאה עי”ש.

לסיכום הדברים שנתבארו בכ”ז שלא להתעסק בדברים הללו של מח אחד, אשר יש בהם חשש מדאורייתא, וחשש ע”ז החמורה, שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה כמו שאמרו חז”ל.

***

קרא פחות
0

כאשר בונה סוכה בתוך שלו יש בזה כמה היתרים וגם להמחבר יש לצדד בזה להתיר מטעם שא”א לאוסרו לישון בתוך שלו וגם מטעם שהוא צורך מצוה. ובמקרה של אורח שנוחר ומפריע לבעה”ב יכול הבעה”ב לעכב עליו לישון ...קרא עוד

כאשר בונה סוכה בתוך שלו יש בזה כמה היתרים וגם להמחבר יש לצדד בזה להתיר מטעם שא”א לאוסרו לישון בתוך שלו וגם מטעם שהוא צורך מצוה.

ובמקרה של אורח שנוחר ומפריע לבעה”ב יכול הבעה”ב לעכב עליו לישון שם, וכאשר בונה סוכה במקום שאינו שלו ג”כ יש מקום לדון שבזה אינו בא מחמת שום טענה.

כאן הנידון רק מצד ממונות ודיני שכנים הדין עם מי, אבל לענין אם הנוחר חייב בסוכה במקרה כזה ואם שאר הישנים בסוכה חייבים בסוכה דנתי בב’ תשובות נפרדות.

מקורות:

בחו”מ סי’ קנו ס”ב כ’ שם הרמ”א בשם ריב”ש סי’ קצו ויש אומרים דכל מה שעושה בחנותו ובביתו אפילו לכתחילה אינן יכולין למחות ודוקא בני אדם בריאים אבל אם הם חולים והקול מזיק להם יכולים למחות עכ”ל, אבל השו”ע שם (לפי מה שביארו בנו”כ שם) סובר שמה שעושה בביתו ג”כ יכולים למחות אא”כ כבר החזיק בזה.

ולכן לפו”ר היה מקום לומר דבסוכה כזו לדעת המחבר יהיה תלוי אם החזיק לישון שם או לא (ובגדר חזקה כמה זמן צריך עי”ש בערה”ש), ולפי הרמ”א גם בלא החזיק אין זכות לעכב עליו ברעש שעושה בתוך סוכתו.

ובמקרה שהניזוק הוא חולה והרעש פועל אצלו נזק יהיה לפ”ז לפו”ר אסור גם לדעת הרמ”א שם, וכ”ה בסי’ קנה סט”ו ברמ”א שאדם אינו יכול לעשות הכאה בתוך ביתו אם לשכנו יש חולי הראש וקול ההכאה מזיק לו ואז במקרה כזה צריך להרחיק עצמו, וה”ה בניד”ד היה מקום לומר לפו”ר שאם השני אינו חש בטוב כל הצורך בשיעור שעדיין אינו נפטר מסוכה מחמת זה והנחירות גורמות לו כאבי ראש ונידודי שינה יש בזה איסור, (ובחולה גם חזקה לא מהני להעה”ש סי’ קנו ס”ב וסי’ קנה סל”ג).

ואם אכן נאמר דלפ”ד המחבר התביעה צודקת ולדעת הרמ”א התביעה אינה צודקת, ממילא אם הנתבע אשכנזי יכול לומר קים לי, עי’ פרטי הדינים בזה בחו”מ סי’ כה, ובניד”ד בודאי יכול לומר קים לי, אבל אם התובע הוא אשכנזי והנתבע הוא ספרדי יש לדון דלכאורה הו”ל כעין חייב בדיני שמים ממון שאין לו תובעין, ולא שייך לומר שיש כאן מחילה מכיון שהתובע אומר שאינו מוחל ורוצה לקבל כל זכות המגיעה לו, ויל”ע.

אבל החזו”א ב”ב סי’ יג סקי”א כתב דרעש הבא משימוש טבעי גם אם הרעש קיים רק במיעוט אי אפשר לתבוע בזה וז”ל שם, נראה שאין דברי הריב”ש אלא בעושה דבר שאינו עיקר דירה כמו בעושה אריגה וכיוצא בזה שאין זה מצוי בכל אדם, ולא ברוב בני אדם, אבל אם עושה דברים שרוב בני אדם עושין ולפעמים תשמישן ודיבורן משמיע קול שמפריע את החולה, אינו יכול למחות אף אם החולה קדם, ורשאי אדם לבנות בית אצל חבירו ולהכניס את העוללים והיונקים שצועקים בלילה ואין החולה יכול לעכב עליו דהרי אינו חייב לצאת מדירתו עכ”ל, ולכאורה לפי דברי החזו”א יוצא שמכיון שהוא ישן כדרך כל אדם ממילא א”א לטעון כנגדו.

אבל עדיין יש לדון גם להחזו”א דכל הדוגמאות והאופנים הם דוגמאות רגילים ואופייניים, דבכל בית אמורים להיות תינוקות וקטנים (ואף בבתים שאין שם קטנים כרגע מ”מ היה בעבר או שיהיה בעתיד ועכ”פ הוא חיוב המוטל על כל אדם ועכ”פ זה פשוט שמותר לקטנים לדור בבית) ודרך רוב הקטנים להגביה קול לפעמים, וכן דיבור דרך כל האנשים לדבר ודרך רוב האנשים שלפעמים מגביהים קולם מי פחות ומי יותר, ממילא לא חשיב שינוי, אבל אדם שנוחר שיש לו שינוי מהמקובל וסתם אדם לא אמור להגיע למצב כזה ויש כאן איזה ריעותא יש לדון דאפשר דלא מיירי בזה החזו”א, ובקיצור שמא החזו”א רק קאמר דמה שרוב בני אדם מרעישים אף אם הוא רק לפעמים א”א לבוא בטענות עליו אבל דבר שרוב בני אדם אינם מרעישים בו שמא בזה לא מיירי החזו”א.

ומיהו המחברים שדנו בנידון דידן והביאו דברי החזו”א ע”ז נראה שתפסו שדברי החזו”א שייכים גם לענייננו והבינו מדבריו שהטענה היא שזכות הבסיסית של האדם לעשות בביתו מה שדרך רוב בני אדם לעשות, והמעכב את חבירו מלעשות דבר שאין באפשרותו לעשות הוא אינו עושה כשורה והוא משנה כאן ממה שאמור להיות יותר ממה שחבירו משנה, ויתכן לומר שזה עיקר סברת החזו”א שהמעכב את חבירו מלעשות בביתו השימושים הבסיסיים הוא מזיק מבחינה מסויימת יותר השכן שמרעיש (בפרט שבא להוציא מחבירו ולעכבו במה שעושה והשני לא בא להוציא מחבירו אלא זה עושה בתוך שלו וזה עושה בתוך שלו), וממילא א”א לבוא בטענות על האדם שלא יישן בביתו משום שמפריע לחולה שכינו, ויל”ע.

ויש לדון מה סובר השו”ע ואם מסכים לדברי החזו”א, דשמא עד כאן לא מיירי החזו”א אלא לדעת הריב”ש (שפסק כמותו הרמ”א) דמצינו שמקל במה שעושה בביתו אלא שמחמיר בחולה, ואעפ”כ בנידון כזה חולה אינו יכול למחות, אלא דמאחר שהחזו”א בא מכח סברא פשוטה יש מקום לומר דמיירי גם להשו”ע, וצל”ע.

ומ”מ גם אם נסבור דבניד”ד יכול לעכב, מ”מ יש לדון לכאורה להתירו לישון בסוכה מצד שהוא מצוה, דבזה דעת טושו”ע סי’ קנה דא”א למחות בו, ואמנם העה”ש שם ס”ג כ’ דאין זה דעת הרמב”ם מ”מ לכאורה יכול לטעון קים לי כהרמב”ם ושו”ע.

ונחזור לענייננו לגוף פלוגתת השו”ע והרמ”א במקרה רגיל (מבלי להכנס שוב לנידון אם נחלקו גם בשינת האדם או לא) במקרה שאדם בונה סוכה ברחוב ברשות הרבים, גם אם לצורך הענין נניח שעצם בניית והעמדת הסוכה אין בה איסור (ואכמ”ל), מ”מ במקרה כזה אם עושה שם רעש לכאורה אין ההיתר של הרמ”א שאדם יכול לעשות בתוך שלו כיון ששטח זה אינו שלו ובאיזו טענה בא כנגדו.

וכמובן שבאופן שאחד הוא הבעלים והשאר אורחים או בני בית כמובן שהקובע לענין דיני ממונות הוא רק החלטת הבעלים לטוב או למוטב, וכל צרכי האחרים אינם שייכים בזה.

ובאופן שיש כאן סוכה משותפת שנבנתה מממון משותף יתכן שהוא יותר חמור כלפי האדם שמפריע מכיון שיכולים לטעון שרוצים לחלוק שותפותם (ע”ע פסחים גבי היו ידיו יפות אבל כאן אין לו החלק לתת לשני), או עכ”פ גוד או איגוד והאם יכול לטעון שרוצה הוא לקחת את הסוכה לעצמו ולשלם להם חלקם, ומה הדין בכה”ג אם הם הרוב, ונכנסים בזה לנידון של שותפות בשכירות קרקע, וכן נכנסים כאן לעוד נידונים חדשים אם שייך לטעון טענת חלוקה בשימוש זמני בין אם המקום שכור ובין אם המקום בבעלותם ובפשטות לאור דברי החזו”א הנ”ל יש מקום לטעון כל מי שיש לו רשות לישון מתיר לו לישון גם אם יש מזה רעש כל עוד שאין כאן טענת חלוקה אמיתית קבועה או עכ”פ שמעמיד לחבירו סוכה אחרת, וצל”ע בכ”ז.

קרא פחות
0

במקרה זה שגם אמר צ’ פעמים וגם המתין צ’ יום במצב שקבע עצמו לומר ותן טל ומטר לכאורה כבר יוצא מכלל כל ספק, ולכן לא יצטרך לחוש ולהתפלל נדבה גם אם ירצה לחזור ולחוש לשיטות אלו. מקורות: יש ...קרא עוד

במקרה זה שגם אמר צ’ פעמים וגם המתין צ’ יום במצב שקבע עצמו לומר ותן טל ומטר לכאורה כבר יוצא מכלל כל ספק, ולכן לא יצטרך לחוש ולהתפלל נדבה גם אם ירצה לחזור ולחוש לשיטות אלו.

מקורות:

יש מקום לומר דגם לפי שי’ רבינו פרץ (המובא בטור ס”ס קיד) והגר”א שאין מועיל אמירת צ’ פעמים אלא המתנת ל’ יום גרידא (ואולי גם הט”ז עי’ במשנ”ב ובבה”ל שם), מ”מ עצם מה שהמתין ל’ יום אחר שהתחיל לומר ותן טל ומטר מועיל לזה, גם בלא שידוע לו שאמר בכל הימים הללו.

דלכאורה שורש הפלוגתא הוא, דלפי שי’ מהר”ם מרוטנבורג (המובא בטור שם) והשו”ע שם והפוסקים (עי’ בה”ל שם ד”ה אם) שמועיל אמירת צ’ פעמים הוא משום שהחזקה נמדדת לפי כמות האמירות שנקבעו לצ’ פעמים (וכמו שנתבאר בתשובות אחרות דהשיעור הוא כמות אמירות הנאמרות בל’ יום, עי’ בתשובה ד”ה או”ח סי’ קיד ובתשובה ד”ה האם יותר טוב לומר ותן וכו’), ואילו לפי שי’ רבינו פרץ וסייעתו דאין מועיל אמירת צ’ פעמים הוא משום שהרגל הל’ יום קובע ולא כמות האמירות שיש בל’ יום.

וממילא מאחר דלשי’ רבינו פרץ וסייעתו השיעור נקבע לפי מה שקבע עצמו ל’ יום לומר ותן טל ומטר, א”כ מאחר שקבע עצמו לומר בימים אלו לומר ותן טל ומטר וזוכר שכך מוטל עליו לעשות והשתדל ככל יכלתו לומר כשזכר לומר (גם אם לשי’ זו אינו מוחזק שאמר בכל הפעמים) ממילא עברו עליו ל’ יום בזמן שקבע עצמו לומר ותן טל ומטר ומה שאמר קודם לכן ותן ברכה כבר עקר עצמו מחזקה זו.

אבל יש מקום לטעון לאידך גיסא דרבינו פרץ לא בא להקל שא”צ אמירת תשעים פעמים אלא להחמיר בא שתשעים פעמים הללו א”א לאומרם ביום אחד, אבל מ”מ בלא צ’ פעמים לכו”ע אינו מועיל, ואילו מה שאמר צ’ פעמים ביום אחד הרי הוא כמאן דליתא (דלא אמרי’ בזה קירב נגיחותיו לכ”ש כמבואר שיטתם בטור) כך היה מקום לטעון לאידך גיסא.

אבל במשנ”ב בסי’ קיד סקל”ז לכאורה מוכח כהצד הראשון, דהרי כתב דלהגר”א אזלי’ בתר תשעים יום בין לקולא ובין לחומרא גם כשהיו שבתות בינתיים שלא היה בהם שאלת ותן טל ומטר.

והיה מקום לטעון דכאן חמור יותר מכיון שכאן הרי לפי שיטת רבינו פרץ מוחזק לן שלכה”פ בחלק מהפעמים אמר ותן ברכה מאחר שלא דקדק וסמך על הצ’ פעמים שאמר, וא”כ אין מועיל בזה חזקה כלל, כך היה מקום לטעון.

אבל יש להשיב על זה דהרי אם החזקה נקבעת לפי ל’ הימים האחרונים, א”כ בל’ ימים האלו הרי בודאי כשזכר השתדל לומר ותן טל ומטר שהרי קבע עצמו לכך, ממילא אין לו בל’ יום הללו חזקה לומר ותן טל ומטר והו”ל לכל היותר ספק (ובספק בכה”ג לכאורה קיל עי’ במשנ”ב ס”ס קיד סקל”ז, והיינו אע”ג דבספק התפלל מחמרי’, וכאן בפרט יש מקום להקל שכן כאן יש ס”ס לקולא).

ועדיין יש לטעון עוד ולומר דהחזקה לומר ותן ברכה נקבעה אצלו בל’ יום הקודמים מז’ תשרי עד ז’ חשון, וכיון שעדיין לא נעקרה א”כ נשארה חזקה זו ולא פגה ממנו, אבל זה דחוק מאוד לטעון כן, דהרי לא בגברא רשיעא עסקי’ אלא בגברא שנתכוון להזהר לומר ותן טל וברכה ורק שיש לו ספקות ושכחות (שמחמתן הוצרך לסמוך על השיטות שמועיל אמירת צ’ פעמים), וא”כ היאך שייך לטעון שעדיין חזקה ראשונה נשארה.

אולם יש לפקפק בהכרעה זו, דהרי המשנ”ב בס”ק הנ”ל הביא דעת הט”ז סקי”ג שאם פשע ביום אחד ולא התפלל עולה לו למנין צ’ פעמים ומשמע שם שכ”ד גם מגן גיבורים באלף המגן סקי”ד (עי”ש במשנ”ב מה שהביא בשמו), ומאידך המחה”ש סקי”ד ומאמר סקט”ו ודה”ח דיני סמכיות גאולה לתפילה וכו’ סמ”א פקפקו בדין הט”ז.

ולכאורה לפ”ז יוצא דעיקרון זה תלוי בפלוגתא האם אזלי’ בתר הימים או בתר צ’ פעמים.

אולם המעיין יראה דלכאורה לק”מ דהרי הט”ז לפי שיטתו סובר כרבינו פרץ וסייעתו דאזלי’ בתר ימים, וגם המגן גיבורים שם הקל בדיעבד כרבינו פרץ בזה באופן שהוא לקולא כמו שהקיל הט”ז, כמ”ש השעה”צ סקכ”ח, [ויש שלמדו בט”ז שמקיל מן הדין גם בפעמים וגם בימים, כעין מה שהמשנ”ב נקט להקל בתורת ספק, אולם עי’ בבה”ל שם ד”ה אם, וצל”ע בזה], אבל הדה”ח אי’ בשעה”צ שם שאינו מסכים להר”פ וסייעתו אפי’ במקום שהוא לקולא, ממילא ניחא מה שסובר שיום שלא התפלל אין עולה לו, וגם צ”ל כן בדעת המחה”ש והמאמ”ר דאזלי לשיטתייהו שסוברים כשהו”ע דאזלי’ בתר פעמים ולא בתר ימים.

ממילא בניד”ד דמיירי באדם שכבר אמר צ’ פעמים ולדעת השו”ע אין לו לחשוש כלל, וכרגע הנידון רק לדעת הר”פ וסייעתו, הרי העומדים בשיטתו סוברים שאינו מפסיק מה שלא אמר יום אחד, וקל להבין.

קרא פחות
0

שאלה שלום. ובכן הנני מחפש כעת מענה לשאלה האם גם אצל גוים הזווג נקבע ארבעים יום קודם יצירת הולד ? האם יש לכם איזו ידיעה בענין ? אליהו בר שלום דיין ומו”צ שכ’ רמת שלמה בעיה”ק ירושת”ו ראש בית הוראה “משפטי החיים” בת ים מח”ס משפט ...קרא עוד

שאלה

שלום.

ובכן הנני מחפש כעת מענה לשאלה האם גם אצל גוים הזווג נקבע ארבעים יום קודם יצירת הולד ? האם יש לכם איזו ידיעה בענין ?

אליהו בר שלום

דיין ומו”צ שכ’ רמת שלמה בעיה”ק ירושת”ו

ראש בית הוראה “משפטי החיים” בת ים

מח”ס משפט הכתובה

***

תשובה

בע”ה כ”ח חשון תשע”ז

שלום רב

כתב בס’ גמטריאות לר”י החסיד (ענינים שונים סי’ ק”ס) שהנשמות של גוים מסודרין ב’גוף’ של מעלה, כל אומה ואומה לבד; ואותם שינשאו זה לזו, הם מעורין “כמער איש ולויות” (מל”א ז’ ל”ו), לכך צופה בהם המלאך, ומכריז קודם מ’ יום ליצירת הוולד: ‘בת פלוני לפלוני’ עכ”ל.

ומבואר מדבריו דגם בגוים יש דבר זה.

והנה יש נידון מה היה דין האבות קודם מתן תורה, וידוע מה דעת הרמב”ן בענין מנהגם בחו”ל, והרבה יש לפלפל בזה גם לענין זה, ורק יש לציין מה שכתוב בבראשית רבתי פ’ חיי שרה והנה רבקה יוצאת.

בת מלכים היתה ויצאת לשאוב אתמהה.

א”ר לוי הכל היה צפוי לפניו, ובת מלכים שלא יצאת לשאוב נתן הקדוש ברוך הוא בדעתה והוציאה, מפני שהיתה רבקה ראויה לו לאשה ממעי אמה שנאמר אך הבל בני אדם (תהלים ס”ב י’) מה שאומרים פלונית תנשא לפלוני, כזב בני איש (שם), ומה מתקיים במאזנים לעלות (שם) שהקב”ה שוקל במאזנים ומזווגן, ואימתי עושה הקדוש ברוך הוא כן משעת פקידה, הה”ד המה מהבל יחד (שם) עכ”ל.

בכבוד רב

***

 

 

תגובה מהרב השואל

אשרי העם שככה לו.

ישר כח ולמדנו הכתובת לשאול שאלות.

.

.

.

.

גם אנחנו בדלותנו כתבנו להביא ראיה שגם אצל הגויים כך הוא, מהמעשה המבואר בחז”ל (והובא באורך בויקרא רבה פרשה ח אות א) בההיא מטרוניתא ששאלה את ר’ יוסי בר חלפתא מה עושה הקב”ה ואמר לו מזווג זווגים, ואמרה לו שגם היא יכולה, ונטלה אלף עבדים ואלף שפחות ונכשלה בכולן, וכו’.

ויל”ע מה היה הויכוח ביניהם, דילמא לעולם גבי גוים הולכים אחרי השכל ולא אחרי גזירת הבורא.

ומוכח שגם אצל הגוים אין זה תלוי בהתאמה שלנו.

והיא ראיה חזקה לענ”ד, אע”פ שיש קצת מקום לדחות שענה לה דברים המוסברים לפי האוזן שלנו, ולא לפי האמת.

אבל יותר נראה שענה לה כפי האמת, שהרי על זה חזרה ואמרה לו משה אמת ותורתו אמת.

גם מפורסם בפי כל מעשה עם דון יצחק אברבנאל ששאלו מלך צרפת אם לתת את ביתו לבן מלך ספרד, ולא רצה להשיב לו דבר פן יכשלו הנישואין, והם יהיו אח”כ לאויבי עם ישראל, אחר שהוא יעץ שיעשו את הנישואין.

ולכן השיב לו שבלא”ה הכל מהשמים ולא נתון לבחירת בני אדם.

ורצה מלך ספרד להראות לו שלא כן, ונתן מכתב לנערה תגרנית אחת שתלך אל מקום מושב בנו ותתן לו המכתב, ובו היה כתוב לאמר שמצוה עליו לישא את מביאת המכתב.

והיא לא חפצה לעזוב את התגרנות שהיתה לה, פן תפסיד כמה פרוטות, ומצאה זקנה שלא היתה עובדת ןשלחה דרכה את המכתב, וכשהגיע הדבר לבן המלך עשה כמצוות אביו עליו בעל כרחו, וכשהגע אל אביו המלך תמה אמוד למה נשא אשה זו, עד שנודע הדבר.

אז הודה המלך לאברבנאל שדבר אמת בפיהו.

ע”כ.

והרי אלו היו גוים.

הרי שגם אצל גוים שייך זה.

***

קרא פחות
0

למה שכתבתי הנני להוסיף מה שכתב הרב ישראל דנדרוביץ, ראש בית המדרש ‘באר האבות’, מח”ס ‘הנחמדים מזהב’, ערד בגליון במשנת הפרשה שנה זו במאמר “מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ -לשם מה היה זקוק אברהם אבינו לדעת אם שרה אמנו נפטרה במיתת נשיקה?” ...קרא עוד

למה שכתבתי הנני להוסיף מה שכתב הרב ישראל דנדרוביץ, ראש בית המדרש ‘באר האבות’, מח”ס ‘הנחמדים מזהב’, ערד בגליון במשנת הפרשה שנה זו במאמר “מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ -לשם מה היה זקוק אברהם אבינו לדעת אם שרה אמנו נפטרה במיתת נשיקה?” וז”ל הנוגע לעניננו “אמרו במדרש (ויקרא רבה כה ו) שאברהם אבינו היה לו דין כהן גדול.

ומשכך, נתחבט הגאון הרוגאצ’ובי, בספרו ‘צפנת פענח’ על התורה, בשאלה חזקה: כיצד היה מותר לאברהם אבינו להטמא לשרה אשתו, בעוד דאנן קיימא לן (יומא כח ב) שאברהם אבינו קיים כל התורה כולה, והרי הלכה בידוע שאסור לכהן גדול להטמא למתים ואיסור זה כולל אפילו את שבעה קרוביו.

ותירץ הרוגאצ’ובי, דמהיות ויצחק לא היה שם נמצא שלא היה מי שיתעסק בקבורתה של שרה, ומשכך הוי ‘מת מצוה’ שאפילו כהן גדול מותר להטמא אליו ולעסוק בקבורתו.

ואני בעניי לא ידעתי לפרש כוונת הרוגאצ’ובי, מפני מה תחשב שרה כמת מצוה, ואטו יצחק בנה כולי עלמא נינהו, ואף אם יצחק אינו בנמצא שם והוא אינו יכול לעסוק בקבורתה, מהיכי תיתי שלא יהיו אנשים אחרים שיוכלו להתעסק בה, ומי מעכב בידי בני חת לסייע בקבורת אשת אברהם שהיה נשיא אלוקים בקרבם.

והנראה לתרץ את קושיית הרוגאצ’ובי על אברהם הכהן הגדול שנטמא לשרה בחדא מחתא עם הערת התפארת יהונתן מפני מה נאמר ‘מעל פני מתו’ בהקדם חידוש הקדמונים, שהצדיקים המתים במיתת נשיקה אין בהם טומאת מת (השוה: רמב”ן במדבר יט ב; רבינו יהושע אבן שועיב, פרשת חקת).

ומעתה מה ימתק לומר שאברהם הכהן הגדול ביקש לידע האם מותר לו להטמא לשרה אשתו, שהרי כהן גדול אסור לו להטמא לקרוביו ואף דין מת מצוה אין לה, שהרי גם בני חת יכולים לטפל בקבורתה; אלא שאם היא אכן מתה במיתת נשיקה אין היא מטמאה ויכול הוא להטמא אליה.

ובשל כך אמר הכתוב שאברהם קם מעל ‘פני’ מתו, דהיינו שבא לבדוק אם יש בשרה את הסימן של המתים במיתת נשיקה, והוא בירקון פניהם מהטיפה שבחרבו של מלאך המוות, אם לאו.

ומשראה אברהם שפניה של שרה מאירות ומוכח שמתה במיתת נשיקה, התיר לעצמו להטמא אליה, ומיושב הכל בטוב”.

א.

כ.

מודיעין עילית

***

קרא פחות
0

או”ח סי’ סו, בין הפרקים שואל וכו’, וסימן לזכור דינים אלו דבכל ענין שיש תרתי לטיבותא הוא מותר, דבין הפרקים מותר להשיב לכל אדם דיש כאן חדא לטיבותא שהוא השבה שהוא קל כיון שמצד דיני בין אדם לחבירו מחויב להשיב ...קרא עוד

או”ח סי’ סו, בין הפרקים שואל וכו’, וסימן לזכור דינים אלו דבכל ענין שיש תרתי לטיבותא הוא מותר, דבין הפרקים מותר להשיב לכל אדם דיש כאן חדא לטיבותא שהוא השבה שהוא קל כיון שמצד דיני בין אדם לחבירו מחויב להשיב לחבירו ויצטער חבירו ויתבייש אם לא ישיבנו, ויש כאן עוד חדא לטיבותא שהוא בין הפרקים, ובאמצע יכול להשיב לאדם נכבד דיש כאן חדא לטיבותא שהוא רק השבה שהוא קל וכנ”ל, ועוד חדא לטיבותא שהוא אדם נכבד, ובכל גוני גם באמצע יכול לשאול בשלום אביו או רבו דיש כאן ג”כ תרתי לטיבותא דיש כאן גם כבוד אביו או רבו וגם מורא אביו או רבו, ובנוסח מחודד יותר היינו דמלבד דין כבוד שיש גם בכל סתם אדם נכבד כאן יש גם דין מורא (ולהכי חלקו מפני הכבוד לחוד ומפני היראה לחוד) ומאחר שיש כאן עוד מעלה עלה בדרגא יותר, ונראה דהפסק בק”ש הוא דרבנן (גם להסוברים שואהבת ואילך הקריאה דאורייתא) לכך הקילו בתרתי לטיבותא ולכך אינו מעכב בדיעבד גם אם הפסיק באיסור עכ”פ לחלק מהפוסקים.

קרא פחות
0

דינו כמשומד להכעיס. מקורות: יעוי’ בביאור הלכה סי’ תרח ד”ה אבל, שהפורק עול לענין תוכחה דינו כאוכל נבלות להכעיס, שאינו בכלל עמיתך. וכן מבואר בהרבה מהנו”כ ביו”ד סי’ ב’ לענין נאמנות שחיטה שאין דין משומד כזה כאוכל נבלות לתיאבון ...קרא עוד

דינו כמשומד להכעיס.

מקורות:
יעוי’ בביאור הלכה סי’ תרח ד”ה אבל, שהפורק עול לענין תוכחה דינו כאוכל נבלות להכעיס, שאינו בכלל עמיתך.

וכן מבואר בהרבה מהנו”כ ביו”ד סי’ ב’ לענין נאמנות שחיטה שאין דין משומד כזה כאוכל נבלות לתיאבון אלא להכעיס, וכמה מהפוסקים נקטו שאפי’ עבר על ג’ עבירות מפורסמות כבר חשיב פורק עול, ועי’ ערוה”ש שם, וראה מעדני השולחן על השו”ע שם שהביא ליקוט גדול בזה מהנו”כ שם.

וכן יעוי’ גם בב”י או”ח סי’ לט לענין כתיבת תפילין ובהגהות החת”ס על השו”ע שם לענין תפילין שגם בדבריהם מבואר שהפורק עול אפי’ לתיאבון דינו כמשומד להכעיס.

וע”ש עוד ב”ח ודרישה מש”כ על הב”י.

ויש לציין דגם בשערי תשובה לרבינו יונה שער ג’ סי’ קמג נקט שדין הפורק עול מורידין ואין מעלין, ושם נקט דהגדרת להכעיס אינו שמתכוון לגרום צער לפני השכינה ח”ו דוקא, אלא כל שאינו חושש ומזלזל דינו כלהכעיס, ויתכן שלמד כן מקושיית הגמ’ גבי בע”ז כו ע”ב גבי אכל יתוש אחד וכו’ עי”ש, אולם ברש”י בע”ז שם נקט בהגדרה קצת שונה דכיון שאינו חושש וכו’ הלכך ודאי הוא להכעיס, ומ”מ המכוון זהה שמי שאינו מקפיד ואינו חושש.

וגם לפי מה דמיישב שם בגמ’ דאמר אטעום טעם דאיסורא הוא רק לענין מי שאכל פרעוש אבל הפורק מעליו כל העול לא שייך לתרץ כן, ואולי שייך לומר בזה הבחנה חדשה דמי שאינו מקפיד על שום מצוה מחמת שרוצה להיות במצב של פריקת עול וממילא מה שחוטא הוא לשם הפריקת עול, זה גופא הגדרה של להכעיס, ולפ”ז אפשר דגם רש”י אינו חולק על רבינו יונה ולפ”ז מובן למה תי’ הגמ’ שם שייך רק על אכל פרעוש ולא על הפורק עול כל המצוות.

ומ”מ עיקר דברי השערי תשובה לגבי רועי בהמה דקה לכאורה אינם כדברי הגמ’ והשו”ע חו”מ סי’ תכה דרועי בהמה דקה אין מורידין ואין מעלין, ויעוי’ שם במפרשי השערי תשובה.

ויש לציין דביומא פה מבואר דגם למ”ד שיו”כ מכפר בלא תשובה אבל בפורק עול הוא מהעבירות שאין יוה”כ מכפר בלא תשובה.

[ובמקום אחר ציינתי כמה מ”מ לענין הנידון אם יש דברים בשע”ת שהם מידת חסידות ואינן מעיקר הדין וכאן לכאורה לא שייך מידת חסידות].

הוספה והשלמה

לגבי לשון הב”י שכיון שפרקו עולו אינם מאמינים, דהיינו שעצם מה שפרקו עולו זו בפני עצמה ראי’ שאין אמונתם חזקה ואמיתית, אבל בלאו הכי כת”ר מודה לי מהמשך דברי הב”י.

הביאור הלכה נקט הפורק עול כגון מחלל וכו’, ר”ל שמחלל הוא דוגמה לפורק עול, אבל יש פורק עול בעצמו שהוא המקור של פורק עול ובזה אין נידון, ויש לציין דמחלל שבת בפרהסיא הוא מחלוקת תנאים בגמ’ דעירובין פ’ הדר, אבל פורק עול זה ודאי בכלל משומד שבענינו לא נחלקו התנאים וכהגדרת הברייתא בסוגי’ המקבילה בפ”ק דחולין בני אדם הדומין לבהמה, ויש להמליץ בזה דברי רבותינו לבית בריסק שאמרו שרובו ככולו אבל כולו הוא ג”כ ככולו (נפק”מ לבאר דינים בענייני שחיטה כגון הגרים בשליש אחרון ואכמ”ל) וכעין זה לענייננו המחלל שבת בפרהסיא נקבע דינו להלכה כמי שפורק עול, אבל יש הפורק עול בעצמו שהוא המקור ועליו אין מחלוקת ואין נידון שדינו כפורק עול.

אותו דבר החת”ס לענין מסור נקט שהמסור מעשי עצמו מוכיחין עליו שהוא בכלל פורק עול, אבל כ”ש פורק עול בעצמו שהוא פורק עול, ופשוט.

ואם יראה כת”ר דברי האחרונים ביו”ד שם שציינתי יתכן שיהיה לכת”ר מבט אחר בסוגי’, וכדאי לעיין בספר שציינתי על יו”ד שתמצת שם דעות הנו”כ שם.

(הוכנס בפנים)

קרא פחות
3

אם מוכר משלו אסור לקנות ממנו לד’ מינים של היום הראשון, והמיקל לקנות מבחור בר מצוה אין למחות בידו, ואם הוא שליח של אביו גם בקטן מותר. מקורות: הנה מאחר שד’ מינים צריכים קנין והקנאה כדי שיחשבו שלו ...קרא עוד

אם מוכר משלו אסור לקנות ממנו לד’ מינים של היום הראשון, והמיקל לקנות מבחור בר מצוה אין למחות בידו, ואם הוא שליח של אביו גם בקטן מותר.

מקורות:

הנה מאחר שד’ מינים צריכים קנין והקנאה כדי שיחשבו שלו ביום הראשון שהוא לעיכובא מדאורייתא, א”כ כאן יש בעיה שהרי קטן אינו יכול להקנות נכנסים אנו לנידון האם אפשר לסמוך על חזקה דרבא, דהיינו החזקה שמבן י”ג שנה מסתמא הביא סימנים ומסתמא הוא גדול.

ובמשנ”ב נקט לענין כמה מקומות שאין סומכין על חזקא דרבא לענינים הנוגעים לדאורייתא, עי’ בבה”ל סי’ תס ד”ה אין לשין לענין שימור מצות, ובשער הציון סי’ תקפט סק”ב בשם הפוסקים לענין שופר, אך לענין טויית ציצית כתב הביאור הלכה סי’ יא ד”ה טוואן שבדיעבד נראה שאפשר שאין להחמיר שסומכים על חזקה דרבא, אבל לענין לשמה שם הוא קל יותר מנידונים מסויימים אחרים שכן יש בזה צירופים נוספים, ועי”ש עוד סי’ לז ד”ה וי”א (לגבי דרבנן).

ולענין ד’ מינים הביא בבה”ל סי’ תרנח ס”ו ד”ה לא יתננו בשם הפמ”ג (א”א סקי”ב) דהוא ספק דאורייתא ואין לסמוך על חזקה דרבא כמו בניד”ד, אולם הביא שדעת הכתב סופר או”ח סי’ קכט להקל בזה, וע”ע שו”ת רע”א סי’ ז.

והמשנ”ב לא הכריע להדיא כהכתב סופר, (וממה שכתב הבה”ל בדבריו שכתב קודם שהביא הפמ”ג משמע שעכ”פ מתחילה לא נקט כהפמ”ג, וגם ממה דנחית לבאר שיטת הכת”ס אפשר שנטה לדעתו דהכתב סופר וגם מהלשון קצת שעל הפמ”ג כ’ ועיין ועל הכתב סופר כתב בפשיטות שדעתו וכו’, אבל אינו מוכרח כלל), אולם החזו”א והקה”י (ארחות רבינו מהדו”ח ח”ג עמ’ צו צח) נקטו לענין ד’ מינים להחמיר בזה כפמ”ג, וכן נקט במועדים וזמנים ח”ו סי’ מז.

ולכן לכתחילה יש להחמיר בזה אבל אין למחות בזה, בפרט דגם חלק מטענת הפמ”ג היא רק מצד דאין עושין ס”ס לכתחילה ולא מצד שיש כאן ודאי איסורא דאורייתא עי”ש.

ובדברי יציב או”ח ריש סי’ מה כתב שגם לענין דאורייתא סומכים על חזקה ושכן עמא דבר (ויש לציין דלא בכל מקום נהגו כך ואולי במקומו של הדברי יציב לא הקפידו לבעל תוקע וכיו”ב שלא לסמוך על חזקה דרבא), ויש לציין בזה עוד לפלוגתת המשנ”ב והחזו”א לענין זימון.

ובאופן שקטן מוכר ד’ מינים משלו מבואר בביה”ל הנ”ל ע”פ הכתב סופר שא”א עכ”פ לכתחילה (ולענין בדיעבד אם כבר בירך עי”ש מה שכתב), וגם כשמוכר משל הפקר עי’ מנח”י ח”ה סי’ סה והליכו”ש פי”א הערה 14, וארבעת המינים כהלכתם עמ’ קנא בשם הגרח”ק מה שכתבו בזה.

אבל אם קטן זה (וכ”ש בחור בר מצוה) מוכר ד’ מינים של גדול לענין אם יש להחשיב את הקונה כעושה קנין לעצמו על דעת הגדול המשלח, ואם יש להחשיב הגדול המשלח כמכוון להקנות לו, הוא תלוי בנידון נפרד, ובשם הגר”ש ואזנר (קובץ מבית לוי ח”ד עמ’ סג) והגרח”ק (תורת המועדים סי’ תרנח הערה כא) הובא שאין הקטן כאן מגרע כלל כיון שהמקנה הוא המשלח שלו והקונה הוא גדול ג”כ, ואעפ”כ יתכן שיש מדקדקים שנזהרים שלא לקנות מזה בפרט אם אין ידוע באמת ממי הקטן מקבל את הסחורה אלא על פי הקטן.

קרא פחות
0

בענין תיקוני תשובה, הנה בקדמונים הובאו הרבה תיקוני תשובה לזה ולכיוצא בזה, עי’ בריש ס’ הרוקח ובשע”ת לר”י ש”ג וארחות צדיקים שער התשובה, ועי’ עוד במנחת יהודה לר”י פתייה תלמיד הבא”ח, מה שהביא דברי האר”י ומה שהוסיף ע”ז, אכן בזמנינו ...קרא עוד

בענין תיקוני תשובה, הנה בקדמונים הובאו הרבה תיקוני תשובה לזה ולכיוצא בזה, עי’ בריש ס’ הרוקח ובשע”ת לר”י ש”ג וארחות צדיקים שער התשובה, ועי’ עוד במנחת יהודה לר”י פתייה תלמיד הבא”ח, מה שהביא דברי האר”י ומה שהוסיף ע”ז, אכן בזמנינו כבר כתב מרן הסטייפלר דאין הסיגופים נוגעים להיום שהדורות חלושין, ויוכל להרבות בהתמדת התורה, ולחזור על הלימוד דצער חזרת הלימוד הוא מועיל במקום הסיגופים.

והנה הורו רבותינו, כמו מרן הגרח”ק שליט”א, שאדם הנכשל באיזה חטא עליו ללמוד היטב ההלכות הנוגעים לזה, כמו אדם הנכשל בהלכות שבת ילמד הלכות שבת, אמנם כאן בעניניו הוא א'ו'נ'ס גמור, ויש לדעת האם צריך כפרה עבור זה.

והנה בזמן שבהמ”ק היה קיים אם אדם היה חוטא גם בשוגג היה מביא קרבן, והטעם הוא משום שגם בחטא שוגג היתה עליו איזה תביעה, וכמו שכתב הרמב”ן וביאר הענין עוד בחיי עולם להקה”י, דאם היה האדם ירא מאוד מן העבירה לא היה נכשל גם בשוגג, וכמו אם היה יודע שיש בעבירה זו מחלת סרטן היה בודק הרבה יותר, אמנם אם היה הוראת חכם יש בזה דין אחר, וקי”ל גבי חטאת שיחיד שעשה בהוראת ב”ד פטור, אבל אם עשה בהוראת חכם שלא בב”ד אי”ז פוטר אותו, ומיהו יתכן שאולי בודאי שיהיו אופנים שחשיב א'ו'נ'ס גמור ואפ”ה צריך להביא קרבן חטאת, וכמו בענינינו שנשמע מהמעשה שיש כאן א'ו'נ'ס גמור.

ואיתא בקידושין דף פ”א ב’, וז”ל, ולא ידע ואשם ונשא עונו כשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה היה בוכה ומה מי שנתכוין לאכול שומן ועלה בידו חלב אמרה תורה ולא ידע ואשם ונשא עונו מי שנתכוין לאכול חלב ועלה בידו חלב על אחת כמה וכמה איסי בן יהודה אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו על דבר זה ידוו כל הדווים ע”כ.

וכתב ברש”י כל הדווים, שיש להם לב לדוות ידוו על זה שאינו מתכוין ויש כאן נשיאות עון.

הנה יש לציין דיש מקומות שמצינו פטור מקרבן בעשה כהוראת ב”ד, אבל יש בזה כמה הגבלות, דלא מיירי בב”ד שאינן מומחין וגם לא מיירי בטעות במציאות, כמבואר בסוגי’ דיבמות גבי הורו ב”ד ששקעה חמה וכו’, וא”כ ממה שהעושה הוראה ע”פ חכם צריך להביא קרבן מבואר דצריך כפרה בזה, ואמנם כאן היה א'ו'נ'ס גמור כיון שהיה כאן גניבת זהות, ומצינו פוסקי זמנינו שכתבו שאפשר להסתמך על תעודת זהות בתורת חזקה, ממילא אין צריך לחשוש לגניבת זהות, והו”ל א'ו'נ'ס גמור.

ואע”פ שבא'ו'נ'ס גמור אין קרבן חטאת, דבשוגג קרוב לא'ו'נ'ס אין חטאת, וכ”ש בא'ו'נ'ס ממש, מ”מ משמע כאן שבא'ו'נ'ס כזה ג”כ שלא היתה צריכה לחשוש לזה גבי המקרה שם אעפ”כ צריך כפרה.

והטעם שגם בא'ו'נ'ס גמור צריך לישא עונו הוא משום שהיה כאן ‘קלקול’, וכמו לענינינו הנה בבא על הגויה יש קלקול [עי’ בזהר ובזוה”ח פ’ בהר שהנבעלת לגוי קשורה בו ככלב ומגברת מידת הדין שהיא מצד הדין והגוי מצד הדין, ובזהר אי’ שהכהן גם בא מצד הדין ואכמ”ל], ולהכי יתכן שא”צ כפרה, אלא יתפלל מלפני ה’ שלא ימציא לו מכשולות שוב, ובגמ’ מבואר שיש הבטחה לאדם המיישר דרכו שלא יבוא לידי חטא, כמו מי שלא חטא ג”פ הובטח כן, והיינו ששמר עצמו ג”פ כשהיה יכול לבוא לידי חטא, וכן המזכה את הרבים אי’ בספ”ג דיומא שאין חטא בא על ידו.

והנה אם היה מדובר כאן בישראל הייתי אומר דאולי אפשר שא”צ כפרה מכל וכל, וגם לא לצאת ידי שמים, דהנה איסור זה של הבא על הגויה שלא בפני עשרה הוא איסור דרבנן, וגם לא היה כאן שום חילול ה’ מכיון שלא נודע שהיא גויה, וידועים דברי הנתיבות המשפט דבכל איסור דרבנן לא שייך עבירה בשוגג, דעבירה בשוגג שייך רק בדאורייתא, ואיסור דרבנן שייך לעבור רק במזיד, [וכמו שמצאנו שספק דרבנן לקולא ג”כ].

אבל מכיון שמדובר בכהן אי”ז פשוט כלל, דהנה איתא בתמורה כ”ט ב’, דאמר אביי זונה עובדת כוכבים אתננה אסור מ”ט כתיב הכא תועבה וכתיב התם כי כל אשר יעשה מכל התועבות האל מה להלן עריות שאין קדושין תופסין בה ה”נ אין קדושין תופסין בה וכהן שבא עליה אין לוקה עליה משום זונה מ”ט דאמר קרא לא יחלל זרעו מי שזרעו מיוחס אחריו יצא עובדת כוכבים דאין זרעו מיוחס אחריו זונה ישראלית אתננה מותר מה טעם דהא קדושין תופסין בה וכהן שבא עליה לוקה משום זונה מ”ט דהא זרעו מיוחס אחריו ורבא אמר אחד זה ואחד זה אתננה אסור וכהן הבא עליה לוקה משום זונה מ”ט ילפי מהדדי מה זונה ישראלית בלאו אף זונה עובדת כוכבים בלאו ומה אתנן זונה עובדת כוכבים אסור אף אתנן זונה ישראלית אסור עכ”ל.

ופסק הרמב”ם בפי”ב מהל’ איסו”ב ה”ג ופי”ז ה”ו שכהן הבא על הגויה חייב משום זונה, ודעת הב”ש סי’ ו’ סקט”ז וסי’ ט”ז סק”ג בדעתו שגם אם לא זינתה הו”ל זונה, אך הביא דעת התוס’ ביבמות ס”א א’ ד”ה אין דרק אם זינתה, אכן המג”א סי’ קנ”ג ס”ק מ”ח ס”ל בדעת הרמב”ם התוס’ דרק אם זינתה.

אכן מ”מ איכא איסורא אחרינא, כדדרשינן בקידושין ע”ח א’ מקרא דכי אם בתולות מזרע ישראל וגו’, ודעת הראב”ד בפי”ח מאיסו”ב ה”ג והרשב”א בימות ס’ ב’ ד”ה אמר דמהתם ילפינן לאיסורא דגיורת לכהן, וס”ל דהאיסור מה”ת כמבואר בדבריו שם, אע”ג דיחזקאל אמרה, וכן מבואר מדברי הראב”ד שם פט”ז ה”ב.

ומ”מ גם אם היה רק מדברי קבלה קי”ל לדידן בהל’ מגילה דדברי קבלה הו”ל כדאורייתא, (ואכמ”ל בענין זה כעת).

וע”ע תוס’ סנהדרין פ”ב ב’ ד”ה ואידך וע”ז ל”ו ב’ ד”ה משום באיסור גיורת שנלמד מעמיו.

ולהכי בכהן א”א לומר כן, וגם דינו של הנה”מ איני יודע אם הוא מוסכם.

 

קרא פחות
0

לא. מקורות: מפשטות ל’ הגמ’ בעירובין מ ע”ב נשמע דשהחיינו על פרי חדש צריך לכלול ענין של חביבות, ובמשנ”ב סי’ רכה סקי”א דמי שאין לבו שמח בראייתו אלא באכילתו לכולי עלמא מברך רק על אכילתו, ומשמע שצריך שלכה”פ ...קרא עוד

לא.

מקורות:

מפשטות ל’ הגמ’ בעירובין מ ע”ב נשמע דשהחיינו על פרי חדש צריך לכלול ענין של חביבות, ובמשנ”ב סי’ רכה סקי”א דמי שאין לבו שמח בראייתו אלא באכילתו לכולי עלמא מברך רק על אכילתו, ומשמע שצריך שלכה”פ יהיה לבו שמח באכילתו, וגם לא מסתבר שלענין ראייתו אם אינו שמח לא יברך ולענין אכילתו גם אם אינו שמח יברך, דהרי לרוב הפוסקים ראייתו ואכילתו הוא אותו דרגא של ברכה ואכילה הוא מנהגא בלבד כמ”ש השו”ע שם ס”ג (ורק לסמ”ק סי’ קנה אות כט וכנה”ג בהגה”ט שהביא הא”ר סק”ו יש חילוק בין ראיה לאכילה דבאכילה הוא חובה אבל רוב הפוסקים אין סוברים כן וכמו עיקר הדעה שפסק המשנ”ב שם בסק”ט אע”ג שחשש לכתחילה להחולקים כמבואר שם שציין לא”ר, וע”ע בה”ל סי’ ריט ס”ד ד”ה ואין ומשנ”ב סי’ רכג סק”ז ובה”ל שם ס”א ד”ה ואין), וכ”כ בשו”ת שבט הלוי ח”ד סי’ כה שכיון שאין הברכה מעיקר הדין אלא רשות לרוב הפוסקים לכך לדבריהם אינו מברך אם אינו שמח, אמנם בספר וזאת הברכה עמ’ קנח אות א הביא בשם הגריש”א והגרח”ק לברך, עי”ש מה שכתבו הטעמים לזה, וכל הטעמים שכתבו שם דחוקים מאוד, וכיון שבברכות שומעין להקל ובפרט בברכת שהחיינו על פרי חדש שדעת רוב הפוסקים שהוא רשות, וכך קי”ל מעיקר הדין להלכה (לולא המנהג שקבלוהו כחובה כמ”ש הערוה”ש סי’ רכה ס”א, אבל מנהג זה לא בא לחייב ברכות חדשות), וכ”ש דאפי’ על כלי חדש שברכת השהחיינו שלו חובה מעיקר הדין אעפ”כ אינו מברך אם אינו שמח בכלי, ובפרט שיש משמעות חזקה מאוד במשנ”ב בשם הנו”כ להקל בזה, לכן גם בזה שומעין להקל.

אם יש מי שיכול להוציאו בודאי שטוב לצאת (וטוב לעשות תנאי שיוצא רק אם צריך ע”פ דין) מכיון שיש פוסקים שמחייבים גם באופן זה, וגם השבט הלוי נקט דלהראשונים הסוברים שברכת שהחיינו באכילת פרי הוא חובה יברך גם כאן א”כ ודאי שיותר טוב לצאת מאדם אחר.
 
מה ששאלת אם אפשר לסמוך בשהחיינו על מה שבירך ברכת האילנות כדי להיפטר משהחיינו, הנה ההגדרה שנזכרה בפוסקים בהלכות ברכת האילנות שמה שאפשר לברך עליו שהחיינו כבר אי אפשר לברך עליו ברכת האילנות וכן להיפך כשאפשר לברך ברכת האילנות עדיין אי אפשר לברך שהחיינו, משום שברכת האילנות הוא על הלבלוב וברכה שהחיינו הוא על הפרי הנאכל, לכן א”א לצאת בברכת האילנות על שהחיינו, מלבד שיש חילוקים נוספים, כמו שברכת האילנות היא ברכה אחת על כל הפירות וברכת שהחיינו היא ברכה על כל מין ועוד חילוקים.
קרא פחות
0