מכיון והיורשים אינם מרשים לגור שם לכן אסור לגור שם, ואפילו כל שימוש שלא היה משלם עליו שכירות (דהיינו גברא דלא עביד למיגר) ג”כ אסור, דדין זה נהנה וזה לא חסר לא נאמר לענין כפייה, שכל עוד שיש לו דבר בידו שיכול להשכיר אותו בכסף ואינו משכירו מטעמי נוחות א”א לחייבו לתת זאת בחינם משום כופין על מידת סדום שכן אפילו בתשלום אינו רוצה לתת את הדירה, וכמבואר כ”ז ברמ”א חו”מ סי’ שסג ס”ו.
ולא אמרי’ אלא שנוח לו בסתמא שידורו בביתו (סמ”ע שם סקט”ו ע”פ הגמ’ ב”ק כא ע”א), אבל בעומד וצווח א”א לדור שם בעל כרחו.
ואם כבר גר שם אדם בדיעבד בלא רשות, ובאים היורשים לבקש תשלום על זה, והוא טוען שאינו מעוניין לשלם כיון שמחמת היחסים שבין היורשים לא התאפשר להם בשום אופן להשכיר הדירה למישהו, והם טוענים שהיו רוצים אלא שאין יכולים, אבל אם מישהו בא כבר לגור שם הם מבקשים דמי השכירות.
היה מקום לצדד באופן זה שמכיון ואם היה מתאפשר לכל אחד מן היורשים לחוד להשכיר הדירה בתנאים המתאימים לו היה משכיר אותה, לכן אם אדם השתמש חשיב כקיימי לאגרא, כיון דלענין דיעבד חשיב כקיימא לאגרא, ויל”ע בזה.
וברמ”א שם אי’ דאם דרך בעה”ב להשכירו אלא שעכשיו לא עביד למיגר בתר השתא אזלינן, אבל אין משם ראי’ לענייננו, דיש לומר דהרמ”א לא מיירי אלא באופן שבאמת אין לו שום טעם וצורך ורצון וענין להשכיר עכשיו וקמ”ל שאע”פ שברוב הזמנים הוא כן מחזר אחר שוכרים, מ”מ מעכשיו מכיון שכך הוא חשיב לא עביד למיגר.
ואולי היה מקום לתלות הדברים במחלוקת ראשונים לענין חצר דקיימא לאגרא אלא שבעה”ב אינו כאן, דלהראבי”ה (הובא באו”ז סי’ קכד) חשיב כחצר דלא קיימא לאגרא, והאו”ז שם חלק עליו וכן נקט המהרש”ל [יש”ש ב”ק פ”ב ס”ס טז] והמחנה אפרים [הל’ גזילה סי’ י].
וא”כ לרוב הפוסקים הסוברים שחצר שהבעלים אינן לפנינו להשכירה חשיבא חצר דקיימא לאגרא כיון שאם היה יכול היה משכירה, אפשר דה”ה כאן מכיון שאם היו יכולים היו משכירין אותה חשיב קיימא לאגרא, ומ”מ יש קצת מקום לחלק בזה בין מצב חיצוני המפריע לקיים את השכירות לבין מצב ממשי של רשות וכוח הדירה כרגע.
ואחר מחשבה נראה דלכאורה אין צריך לדון בנידון זה, וגם אין צריך להביא דמיון לומר שדירה זו נחשבת כקיימא לאגרא כלל, דהרי אף אם נימא דלא חשיבא כקיימא לאגרא הרי כל הנידון שבזה נהנה וזה לא חסר הוא באופן שנהנה מסתמא שאין בעה”ב מקפיד עליו, אבל באופן שאמר לו בעה”ב צא ולא יצא, לא זו בלבד שאסור לו לדור שם כנ”ל בשם הרמ”א, אלא גם צריך לשלם אם ימשיך לדור שם כמ”ש השו”ע סי’ שסג ריש סעיף ו, והיינו אע”ג דמיירי בחצר דלא קיימא לאגרא עי”ש בסמ”ע ובביהגר”א.
(ועי”ש בגליון מהר”ש אייגר מה שדן לפ”ז בכוונת הרמ”א שם בהמשך הסעיף על הוציא בעה”ב בעל כרחו עי”ש).
ואפשר להוסיף עוד שמכיון שמבואר בסמ”ע ע”פ הפוסקים שדין זה נהנה וזה לא חסר הוא דין בסתמא מצד אומדנא שאין זה מפריע לבעה”ב, וכל שלא נוח לבעה”ב בזה אינו בכלל דין זה, א”כ הוא הדין באופן שברור לנו שבעה”ב לא ניחא ליה בזה, ולכן באופן שידוע וברור שבעה”ב אינו מסכים אסור להיכנס לדור שם, וה”ה מי שדר שם יצטרך לשלם.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 13
מק"ט התשובה הוא: 5426 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/5426