תשובה

{שבוע טוב לכ”ת שליט”א
הנה בשבת שעברה עלינו לטובה, קראנו בפרשה גבי מי מריבה ועל שנגזר על משה ואהרן שלא ייכנסו לארץ.

הרבה הצלחה!
(מהרב דוד ורטהיימר)}

תשובה

בע”ה

‏ד’ תמוז תשע”ו

שלום וברכה

הנה בעיקר הקושיא דנו בזה בעבר, (עי’ מ”ש בעמ”ס ח”א סי’ ל”ה), אכן עתה יל”ע בזה עוד, דבאמת לכאורה היה תועלת גם באהרן שיתפלל, וגם היה תועלת שיכתב בתורה, והנה יש להתבונן מה שמצאנו שדימו רז”ל ענין בקשת מ”ר על ישראל [כגון בחטא העגל] שנאמר לו הטעם שנתקבלה תפילתו מחמת שהיה על הציבור, לבין תפילת מ”ר על עצמו כעת שלא נתקבלה תפילתו מחמת שהיה תפילה פרטית על עצמו, ואולי יתכן שמשו”ה מתחילה רק משה עלה בדעתו להתפלל כיון שכ”כ נתקבלו תפילותיו עד כה, משא”כ אהרן שאמנם היה יכול להתפלל בשאר דברים, אבל בדבר שנשבע הקב”ה כבר לא יכל להתפלל וכמ”ש רש”י גבי ‘לכן’ שהוא לשון שבועה שנשבע הקב”ה כדי שלא יקפצו בתפילה על כך.

וראיתי כעת להרב החיד”א שכתב (חומת אנך עזרא פרק ז) וז”ל, עזרא בן שריה וכו’ בן אהרן הכהן הראש הוא עזרא עלה וכו’ [לשון הכתוב].

אפשר לרמוז במ”ש הרב עיר וקדיש מהר”ם זכות ז”ל בהגהתו בספר שמן ששון בסוף הספר דף קמ”ז ע”ד משם רבינו האר”י ז”ל אהרן הכהן נתגלגל בעלי הכהן ובעון ע”ז היה חייב סקילה לכן ותשבר מפרקתו ויפול מן הכסא ואח”כ נתגלגל בעזרא הסופר שהי’ גם כן כהן ושם נתקן עכ”ד האר”י ז”ל ואני קבלתי שלכן לא התפלל ליכנס לארץ כי ידע שיכניס את ישראל אחרי כן עכ”ל הרמ”ז ז”ל.

ואפשר שזה רמז הכתוב פה אהרן הכהן הראש הוא עזרא לומר שנתגלגל אהרן הכהן בו ונקט הוא עזרא על”ה לרמוז גם כן לעלי וזה טעם הכתוב אח”כ כי באחד לחדש החמישי בא ירושלם שהוא יום פטירת אהרן הכהן.

ואפ’ שזה רמז מ”ש כי באחד לחדש הראשון הוא יסוד המעלה ובאחד לחדש החמישי בא לירושלם כי הנה ידוע.

דבאחד בניסן מתו בני אהרן ומזכיר מיתתן ביה”כ שמיתת הצדיקים מכפרת כמ”ש רז”ל במדרש רבה פ’ אחרי ואמרו רז”ל וידום אהרן שנטל שכר על זה.

וכיון שעזרא היה אהרן הכהן לזה באחד בניסן שמתו בני אהרן ומיתתן מכפרת וידום אהרן ונטל שכר לכן ביום הזה היה יסוד המעלה ואהניא זכותם של בניו וזכותו להיות למגן לעזרה שהיה יום זה יסוד המעלה ובא לירושלם יום אחד באב שיום פטירת הצדיקים הוא עליון כמו שפירשו כת הקודמין מ”ש ולא זכר כי היא עת הלידה שיום פטירת הצדיק הוא מעלה עליונה לו וזאת היתה לעזרא לבא לירושלם יום אחד באב עכ”ל.

עוד מצאתי שכתב בחידושי הגרי”ז זצ”ל סימן קמה וז”ל, ואתחנן (ג’, כ”ג) ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמר.

ובפרש”י בעת ההיא לאחר שכבשתי את סיחון ועוג דימיתי שמא הותר הנדר, עכ”ל.

וצ”ב חדא, למה לא התפלל קודם, ועוד למה לא התפלל אז גם על אהרן.

והנראה דהנה צ”ב אם דימה שהותר הנדר למה הצטרך בכלל להתפלל, ונראה דהנה בפרשת מרגלים היו ב’ גזירות, קודם נגזר שימותו כולם מיד במדבר, וע”ז התפלל משה ונתבטלה הגזירה, ואח”כ נגזר שלא יראו את הארץ וימותו במדבר, וע”ז לא התפלל משה לבטל גזרה זו, וצ”ב למה, והנראה דהנה איתא בר”ה י”ח.

דתפילה מועלת גם לאחר גזר דין, אבל רק גזר דין שאין עמו שבועה, אבל גזר דין שיש עמו שבועה לא, ולפי”ז יתבאר היטב דגזירה ראשונה לא היה עמה שבועה, אבל בגזירה השניה נאמר “ואולם חי אני נאום ה'” “ויקצף וישבע לאמר” (דברים א’ ל”ד) וכן בתהלים (צ”ה) אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי, ומכיון שהי’ השבועה בגזירה השניה, לא היה יכול להועיל תפלה, ולכן לא התפלל משה לבטלה.

ולפי”ז יתבאר היטב גם בהנ”ל, דהנה הגזרה על משה היתה ג”כ בשבועה כדכתיב להלן (ד’ כ”א) וישבע לבלתי עברי את הירדן ולבלתי בא אל הארץ וגו’, ורק בשעה שכבש את ארץ סיחון ועוג דימה משה רבנו דהותר הנדר, אבל זאת ידע דהגזירה עצמה לא בטלה, ולכן התפלל והתחנן עליה.

אבל קודם לא התפלל וגם לא על אהרן, משום דהגזרה יש עימה שבועה ולא מועלת תפלה, אכן כשכבש ארץ סיחון ועוג דימה שהותר הנדר, וא”כ הויא רק גזר דין שאין עמה שבועה ושפיר התפלל והתחנן עכ”ל הגרי”ז זצ”ל.

בהצלחה רבה

שאלה

בס”ד

שלו’ רב לכבוד הרב שליט”א,

בשאלה שנשאלה בביהמ”ד אמש,

א.

האם אברהם אבינו זיע”א היה כהן גדול לאחר מלכי צדק שהיה שם בנו של נח?

ב.

איך התעסק עם קבורתו של של שרה אימנו הרי היה כהן גדול ואסור לטפל בקבורת אשתו היא לא הייתה בגדר “מת מצוה” הרי יכל להתעסק אם קבורתה הבן ישמעאל?

לתשובת הרב אודה מקרב ליבי

***

תשובה

לכבוד.

.

.

שלום רב

כתוב בנדרים ל”ב ב’ וז”ל, אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל ביקש הקדוש ברוך הוא להוציא כהונה משם שנאמר והוא כהן לאל עליון כיון שהקדים ברכת

אברהם לברכת המקום הוציאה מאברהם שנאמר ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון אמר לו אברהם וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו מיד נתנה לאברהם שנאמר נאם ה’ לאדני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך ובתריה כתיב נשבע ה’ ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק על דיבורו של מלכי צדק והיינו דכתיב והוא כהן לאל עליון הוא כהן ואין זרעו כהן עכ”ל, ומבואר שאברהם מיד היה לו דין כהן כבר אז, וע”ע זוהר ח”ב דף צ”ה ע”א מובא בשל”ה שער האותיות אות ר’ רצון סו”ס ד’.

בענין שאלתך, יתכן שהיה דינו כהן הדיוט ולכן היה מותר לו להתעסק בקרוביו, ויתכן שהיה דינו ככהן גדול אך היה דין שרה כמת מצוה מכיון שלא היו יהודים אחרים שיתעסקו בה, או מטעמים אחרים שהיה יורשה ולא היו לה יורשין אחרים, או שלא רצו קרוביה להתעסק בה מכיון שהיה אברהם שותומ”צ, ראה בר”פ האשה רבה ביבמות היכי תימצי מתי חשיב בכח הדבר כמת מצוה גם אם אי”ז מת מצוה רגיל, מכיון שבעלה יורשה וקרוביה אינם עונים להיטפל בה עי”ש, יתכן ג”כ שלא הוא בעצמו קבר אלא רק ע”י אחרים, כדכתיב וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ (בראשית כג, ב), ואמנם כתיב שם פס’ יט, וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, מ”מ יתכן שקבר ע”י שליח, יתכן ג”כ שסמך על הדעות שקברי צדיקים אינן מטמאין, כך שיש כמה אפשרוות ליישב השאלה, ומ”מ צ”ע.

***

תגובה שנתקבלה בענין כהונתו של אברהם אבינו

מהרב א’ הכהן שליט”א מודיעין עילית

במש”כ במאמר ‘אברהם אבינו שהיה כהן איך נטמא לאשתו שרה’, “ליישוב השאלה, יתכן שהיה דינו כהן הדיוט ולכן היה מותר לו להתעסק בקרוביו”, יש לציין לפרקי דרבי אליעזר פרק אחד ושלשים שנקט בתו”ד לגבי מעמד עקידת יצחק, “וככהן גדול הגיש את מנחתו”, משמע שהיה דינו ככה”ג, ונודע בזה משם הגר”י ראזין זצ”ל מדווינסק בעל צפנת פענח דלכך היה דינו ככהן גדול דייקא, אחר שע”י שחיטת יצחק נעשה כאונן וכה”ג אינו נפסל באנינות.

תגובתי: יתכן שדוקא התם היה דינו ככהן גדול מכיון שהיה הציווי של הקרבת יצחק מוטל באופן מיוחד עליו, וכעין דין משה בז’ ימי המילואים, משא”כ בסתמא, וצל”ע.

***

המשך הדברים בענין הנ”ל

למה שכתבתי הנני להוסיף מה שכתב הרב ישראל דנדרוביץ, ראש בית המדרש ‘באר האבות’, מח”ס ‘הנחמדים מזהב’, ערד בגליון במשנת הפרשה שנה זו במאמר “מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ -לשם מה היה זקוק אברהם אבינו לדעת אם שרה אמנו נפטרה במיתת נשיקה?” וז”ל הנוגע לעניננו “אמרו במדרש (ויקרא רבה כה ו) שאברהם אבינו היה לו דין כהן גדול.

ותירץ הרוגאצ’ובי, דמהיות ויצחק לא היה שם נמצא שלא היה מי שיתעסק בקבורתה של שרה, ומשכך הוי ‘מת מצוה’ שאפילו כהן גדול מותר להטמא אליו ולעסוק בקבורתו.

ואני בעניי לא ידעתי לפרש כוונת הרוגאצ’ובי, מפני מה תחשב שרה כמת מצוה, ואטו יצחק בנה כולי עלמא נינהו, ואף אם יצחק אינו בנמצא שם והוא אינו יכול לעסוק בקבורתה, מהיכי תיתי שלא יהיו אנשים אחרים שיוכלו להתעסק בה, ומי מעכב בידי בני חת לסייע בקבורת אשת אברהם שהיה נשיא אלוקים בקרבם.

והנראה לתרץ את קושיית הרוגאצ’ובי על אברהם הכהן הגדול שנטמא לשרה בחדא מחתא עם הערת התפארת יהונתן מפני מה נאמר ‘מעל פני מתו’ בהקדם חידוש הקדמונים, שהצדיקים המתים במיתת נשיקה אין בהם טומאת מת (השוה: רמב”ן במדבר יט ב; רבינו יהושע אבן שועיב, פרשת חקת).

ומעתה מה ימתק לומר שאברהם הכהן הגדול ביקש לידע האם מותר לו להטמא לשרה אשתו, שהרי כהן גדול אסור לו להטמא לקרוביו ואף דין מת מצוה אין לה, שהרי גם בני חת יכולים לטפל בקבורתה; אלא שאם היא אכן מתה במיתת נשיקה אין היא מטמאה ויכול הוא להטמא אליה.

ובשל כך אמר הכתוב שאברהם קם מעל ‘פני’ מתו, דהיינו שבא לבדוק אם יש בשרה את הסימן של המתים במיתת נשיקה, והוא בירקון פניהם מהטיפה שבחרבו של מלאך המוות, אם לאו.

א.

מודיעין עילית

***

תגובה נוספת בענין הנ”ל

מהרב דוד אריה שלזינגר שליט”א

שמעתי בשם המשך חכמה והגאון מרוגשוב כי אברהם אבינו בעקידה היה דינו ככהן גדול בקודש הקדשים ולכן קרא אליו מלאך מן השמים ולא ירד למטה כי אפילו מלאך היה אסור ליכנס בשעת העבודה וכן אם ח”ו היה שוחט את יצחק היה מותר להמשיך העבודה כי כהן גדול עובד אונן וצ”ל כי אז היה דינו ככהן גדול משא”כ בשאר הזמנים היה רק ככהן.

אי’ בחגיגה ה’ א’, ר”י כי הוי מטי להאי קרא בכי, והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות (דברים לא, כא), עבד שרבו ממציא לו רעות רבות וצרות תקנה יש לו.

וקשה שהרעות באות רק מהסתרה, כמ”ש לעיל פס’ יז, והסתרתי פני מהם והיה לאכול, וכ”כ באיכה ג לח, מפי עליון לא תצא הרעות.

עוצ”ע מ”ט לא נזכר זה אלעיל מינה אוהסתרתי כו’ ומצאוהו רעות רבות וצרות.

תשובה – ראשית כל יש לידע כי מה שאנו רגילין לומר כן תמיד כי כל הרעות באין רק ע”י ההסתרה בבירור אינו כך, וכל המכות הכתובין בתורה נאמר בהן לשון של הבאת הדבר מאת ה’, והדבר ידוע שאין שום דבר בעולם יכול להתקיים רגע ללא חיות תמידית מהקב”ה, וגם המכות שקבלנו בכל הדורות היה ניתן לראות ממש השגחה פרטית בכל המהלך, הן לטוב להצלה פורתא והן למוטב רח”ל.

וכן אמר דוד לאבישי על שמעי בן גירא, ‘ה’ אמר לו קלל’, ר”ל שכל יכולתו לקללני הוא רק משום שמן השמים כך נגזר עלי.

ואף אצל שונאי ישראל מצינו שידעו כל זה, וכמו שאמר רבשקה המבלעדי ה’ וגו’ (בתמיה) ה’ אמר אלי וגו’, וכן אמר נבוזראדן ויבוא ויעש כאשר דיבר כי חטאתם וגו’.

ובמסכת חולין דף ז ע”ב ואמר ר’ חנינא אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א”כ מכריזין עליו מלמעלה שנאמר מה’ מצעדי גבר כוננו ואדם מה יבין דרכו.

וכתב שם במאירי: מיסודי התורה הוא להיות האדם מתבונן (האדם) ומכיר שכל מה שיארע לו מאיזה מין של צרה הכל במשפט מצד עונש משפטי ישרו יתברך והוא שאמרו אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא”כ מכריזין עליו מלמעלה ויבא מזה שיפשפש במעשיו וישוב מדרכיו הרעים.

ובתוס’ מסכת נדה דף טז ע”ב, והתם מיירי במאורעות כגון חלאים ופורעניות דהכל נגזר עליו ואינו יכול ליזהר כדאמר בחולין (דף ז:) אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא”כ מכריזין עליו מלמעלה חוץ מצינים ופחים שיכול לשמור עצמו.

ובקה”ר בפרק י: אם ישך הנחש וגו’ – א”ר אבא בר כהנא, מאי דכתיב אם ישך הנחש בלא לחש – לעולם אין הנחש נושך אלא א”כ נלחש לו מלמעלה, ואין הארי טורף אלא א”כ נלחש לו מלמעלה, ואין המלכות מתגרה בבני אדם אלא א”כ נלחש לה מלמעלה.

וכן בהא דכתיב בריש יחזקאל א’ ד’ וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונגה לו סביב ומתוכה כעין החשמל מתוך האש וגו’ וגרסי’ בחגיגה י”ג ב’ להיכן אזל אמר רב יהודה אמר רב שהלך לכבוש את כל העולם כולו תחת נבוכדנצר הרשע וכל כך למה שלא יאמרו אומות העולם ביד אומה שפלה מסר הקדוש ברוך הוא את בניו אמר הקדוש ברוך הוא מי גרם לי שאהיה שמש לעובדי פסילים עונותיהן של ישראל הן גרמו לי, שהיה צריך להעביר המרכבה לשם, דכ”מ שגלו ישראל שכינה גלתה עמהם כמ”ש למענכם שלחתי בבלה כדגרסי’ במסכת מגילה כ”ט א’, תניא רבי שמעון בן יוחי אומר בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא שבכל מקום שגלו שכינה עמהן גלו למצרים שכינה עמהן שנאמר הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים וגו’ גלו לבבל שכינה עמהן שנאמר למענכם שלחתי בבלה ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן שנאמר ושב ה’ אלהיך את שבותך והשיב לא נאמר אלא ושב מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהן מבין הגליות ע”כ [ועיין ר”ה ל”א].

והנה כששבו ישראל ממצרים כביכול שב הקב”ה עמהם עם מרכבת הקדושה, וז”ש זה אלי ואנוהו שראתה שפחה על הים מה שלא ראו יחזקאל וישעיה (כדאי’ במדר”י בפסוק זה).

ומבואר מכ”ז שחס לומר שהכל נעשה ממילא ובודאי הכל מאתו יתברך, וע”ע בפי’ הגר”א ריש אסתר מה שהביא המשל על בן המלך שנתנכר לו אביו.

ומעתה לא קשיא מידי.

והנה ידוע מ”ש האור החיים וכ”ה בזוהר דבכל מידי דשייך בחירה העונש יהיה תלוי ברצון השליח המעניש, והנה הדבר אינו כפשוטו וכמשמעותו ממש, ועיין בחי’ אילת השחר מ”ש מרן הגראי”ל שטינמן שליט”א ע”ז, ועיין גם במטפחת ספרים להיעב”ץ זצ”ל מ”ש ע”ז, אכן אם לזה היתה כונת השואל נ”י א”כ מצינו לתרץ שפיר, דהך קרא דועזבתים והיה לאכול מיירי על אכילה שע”י האומות ולזה מהני הסתרה משא”כ התם דמיירי בזיבורא ועקרבא כדאי’ בפ”ק דחגיגה ה’ א’ ע”ש ברש”י, ולכך לא נזכר שבכה ר”י עד פס’ דבכאן שרבו ממציא לו צרות רבות ורעות וע”ז בכי, משא”כ קרא קמא דמיירי שבא הדבר ע”י הסתרה, וא”כ ע”כ לא מיירי אזיבורא ועקרבא דכיון שהם בעלי בחירה א”כ אין שייך שיבואו ע”י הסתרה, ומה דבכי טפי הכא מדעיל לאו דוקא משום דהכא מיירי גבי דזיבורא ועקרבא דחמירי טפי, אלא דמה שהרב ממציא אין תקנה לינצל מזה.

והנה הגם שהבאתי דברי הזהר כפשטן הנה באמת הרבה יש להסתייג מפשט הדבר שאינו כפשטו כלל וכמ”ש, וכן החוה”ל פעמים רבות כתב שא”א שאדם ירע לחבירו כלום בלתי גזירת הקב”ה, וז”ל הערוך השולחן אבן העזר סימן קמד: ולכן נ”ל דכוונה אחרת לוטה בדבריהם דבאמת זה שאנו אומרים הפרש בין בידי אדם לבידי שמים אין הכוונה כפשוטו דוודאי כל המקרים הבאים על האדם הכל הוא בהשגחה אלקית וכמאמרם ז”ל אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא”כ מכריזין עליו מלמעלה [חולין ז’ ב] ומקרא מפורש הוא מד’ מצעדי גבר כוננו אלא הכוונה דבידי אדם מקרי דבר המורגל שרגיל לבא ואין הדבר ניכר שמן השמים הוא כמו חולי ומעבורת וכיוצא בהם ובידי שמים מקרי דבר הניכר לכל שמן השמים הוא כמו אכלו ארי נשכו נחש וכיוצא בזה וזהו ג”כ החילוק בין שכיח ולא שכיח ובין לא שכיח כלל ע”כ.

והנה מה שמקובל לומר שאין הפורענות באה אלא מהסתרה יש לזה ג”כ מקורות רבים ונאמנים, אכן זה יותר ויותר אינו כפשוטו כלל, ולמאי דאמרי’ הכי אביא פי’ א’ מן הקדמונים שעמד בזה, וז”ל רבינו מתתיה היצהרי { רבי מתתיה ב”ר משה היצהרי מחכמי ספרד.

}על אבות פרק ד, אמרו ז”ל שם (חגיגה שם) והיה כי תמצאנה אותו (צרות רבות ורעות) [רעות רבות וצרות] (דברים לא, כא), עבד שרבו ממציא לו רעות רבות וצרות תקנה יש לו.

ונראה לי שדקדקו זה ממה שקדם וחרה אפי בו ועזבתי(ו)[ם] (שם שם, יז) וגו’ ומצאוהו [רעות] צרות [ו]רבות וגו’, כלומר אני מודיען שכיון שיחרה אפי שימצאוהו הצרות, שהם ידעו כוונתו ויהיו מזומנים ויהיו כאלו המציאם.

וכוונת כל זה לומר, שסגולת כל מצוה וכל עבירה המצווים מאתו ית’ שלא ישובו ריקם ענשם ושכרם, אם מטבעם, אם מצד היותם מורדים במצוה, או מקיימים מצוותיו ונכנעים אליו.

שאלה

בס’ דברי תורה להאדמו”ר ממונקאטש בעל המנחת אלעזר מהדורא ב אות מו כתב מה ששגור בפי העולם יתמו חטאים ולא חוטאים כאילו הוא הללממ”ס, מאריך שם שאינו להלכה ומביא הוכחות לזה, אבל לפענ”ד נראה דסוגיא דעלמא לא כוותיה, לכן רציתי לשאול אתכם אם יש לכם מראה מקומות בין בספרי הלכה או בספרי השקפה, תודה רבה, ומודה לכם מאוד.

אליעזר שלאס

***

תשובה

שלו’ רב

דברנו מזה קצת בחיבור על המכילתא דרשב”י ר”פ בשלח מהדורת זכרון אהרן.

וכתב לי [על מה שכתבתי בספרי הנ”ל]: לפי דבריך יוצא שאין מחלוקת אם דרשינן חטאים ולא חוטאים אלא תלוי אם עומד במרדו או לא, או בבריוני או אם כופרים הם, אולם הבעל מנחת אלעזר נקט דהוי מחל’ ופסק דלא כוותיה, ולכא’ בזמנינו שהכפירה מחמת שהתחנכו כתינוק שנשבו פשוט דאמרינן יתמו חטאים ואין להם דין מורידין ואין מעלין, האם זה נכון.

וכתבתי לו: לפי הסוברים שהם תינוקות שנשבו מה הספק כאן, הרי אף חוטאים אין כאן.

ושוב הראוני עוד שיש על ענין זה דברים בנחלת יעקב על התורה לבעל הנתה”מ.

***

שלום וברכה

רציתי בבקשה עזרה בתשובה על שאלה שראיתי.

[השאלה מופיעה בגליון עיון הפרשה של החודש, ולמען הסר ספק אני מתחייב בל”נ שלא לעשות שימוש עם התשובה והמ”מ כלל, רק כיון שזה ‘מציק’ לי, אשמח לקבל תשובה, בלי קשר לגליון]

במכילתא פ’ יתרו על הפס’ ‘ויקח יתרו חותן משה את צפרה אשת משה אחר שלוחיה’ כתוב ‘אמר לו אהרן למשה, מה טף ונשים אלו עמך’, ע”כ.

חיפשתי בהרבה ממפרשי המכילתא ובעוד מקומות ולעת עתה לא ראיתי אף אחד שמדבר על זה, ואשמח לקבל ציון, מ”מ, ותשובה.

חזקו ואמצו ותודה מראש.

שלום וברכה

***

תשובה

שאלה זו קשה היא, ואיני יודע עליה יישוב ברור, ואמנם לא עמדתי על קושיא זו בחיבורי על המכילתא דרשב”י, משום ששם מופיע מדרש זה אבל לא בלשון זו המופיעה במכילתא דר’ ישמעאל.

ואין לומר שיש ט”ס במדר”י, דהרי יש מן הראשונים שהעתיקו המכילתא דר”י כפי הנוסח שלפנינו, הילקו”ש והלקח טוב.

ואולי יש ליישב שמשה היתה לו בת ממנה אלא שהכתוב לא הזכירה, ולכן הזכיר ביחד עם הנשים, ומה שלא נכללה יחד עם הטף – משום שיש להקדים טף לנשים כמ”ש במדרש וברש”י בפרשת וישלח עה”פ וירא את הנשים ואת הילדים (בראשית לג, ה), שרק עשו הקדים נשים לטף, אמנם כל זה על טף הזכרים אותם יש להקדים לאשה, אבל טף נקבות לא עדיפי מאשתו ואין להקדימו לאשתו.

אמנם כ”ז דוחק גדול, בפרט שגם במכילתא גופיה משמע שלא היו לו יותר מב’ בנים כשנטלן, ויותר נכון לומר כהפשטות, דנקט טף ונשים כיון שהוא לשינא דקרא בהרבה מקומות, ולאו דוקא שהיו לו ב’ נשים.

ואח”כ כתב השואל תגובה בזה”ל: בס”ד, אמעכ”ת שליט”א.

יש”כ על התגובה משעת האשמורה השלישית.

רק אולי להוסיף על שרציתם לומר דאולי היה למשה רבינו בת, ראיתי בס’ תשובות הגר”ח ח”ב [עמ’ תד] שהביא ממש”כ בזוה”ק פ’ נשא קמ”ח ע”א אי’ שהקב”ה ענה למלאך מיכאל אחר שציוה ה’ לפרוש מן האשה שמשה רבינו כבר קיים מצות פו”ר וק’ דהרי לא מצינו שהיה לו בת, ובפרט לפי הגמ’ ביבמות סא’ ב’ שמבואר שם להדיא דלא היו לו בנות אליבא דב”ש שס”ל דמהני ב’ בנים כדי לקיים מצות פו”ר וילפי’ ממשה רבינו ולא מסתבר לומר שהקב”ה אמר שהלכה כב”ש הנ”ל דהא ההלכה נפסקה כב”ה דדווקא בבן ובת מקיימים מצות פו”ר ולפ”ז מוכרח שהיה למשה רבינו בת וצ”ב א”כ מ”ט לא נזכרה בתורה, ור”ל אולי דהבנים הוצרכו ליכתב בתורה משום הנידון מי ימשיך מנהיגותן של ישראל אי הם או יהושע [כדאי’ בפ’ פנחס] או משום המעשה דהברית בדרך ממדין למצרים, משא”כ הבת.

ועוד בספר הנ”ל בח”א תשובה ג’ הביא שהק’ למרן הגרח”ק שליט”א דלכאו’ ק’ שלא מצינו אצל משה ואהרן שהיו להם בנות, והייתכן שלא קיימו פו”ר, ותי’ שלמשה רבינו ואהרן הכהן כן היו בנות ויעויי”ש ובהערות מש”כ.

[יעוי’ אבנ”ז אה”ע ח”א אות יב].

ברכה והצלחה עד בלי די.

ע”כ תגובת השואל.

וכתבתי אליו: ייש”כ גדול על הידיעה הנכבדה של הגרח”ק שהיה למרע”ה בת, מ”מ עכ”פ לשון המכילתא כאן שנטל את אשתו ושני בניו, ולא נזכרו מעיקרא שהיה לו עוד חוץ מזה, [ויתכן דפליג על הזוהר הנ”ל], ולכן כתבתי שהוא דוחק.

וז”ל המכילתא [פ’ יתרו, מס’ דעמלק פ”א], ר’ אלעזר המודעי אומר, מאחר שנפטרה ממנו במאמר, שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה, לך הוצא את עמי בני ישראל ממצרים, שנאמר [שמות ג י] ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, באותה שעה נטל אשתו ושני בניו והיה מוליכם למצרים, שנ’ [שמות ד כ] ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור וישב ארצה מצרים.

באותה שעה נאמר לאהרן, [שמות ד כז] לך לקראת משה.

יצא לקראת משה וחבקו ונשקו.

א”ל משה היכן היית כל השנים הללו, אמר לו במדין.

א”ל מה טף ונשים אלו עמך, אמר לו אשתי ובני עכ”ל.

***

קרא פחות

שאלה

בפרשת פקודי, ישנה קושיה מפורסמת של האחרונים, כתוב ‘וישם את הבדים על הארון’, ולכאורה הרי בצלאל כבר הביא את הבדים בטבעות ‘ויבא את הבדים בטבעות’, ושוב ‘לא יסורו ממנו’, ומהו שנתן משרע”ה שוב את הבדים.

וכך כתב המשך חכמה: ‘ויקח ויתן את העדות אל הארון וישם את הבדים על הארון, לפלא, הלא כבר כתוב שבצלאל הביא הבדים בטבעות כמו שכתוב (לז, ה) “ויבא את הבדים בטבעות על צלעות הארון וכו'”,

[וליכא למימר שעדיין לא נמשח דהיה מותר להסירם, רק שהביא לראות אם יהיו הטבעות לפי מדתם, אם כן קשה דכתיב לעיל (לט, כא) “וירכסו את החושן וכו’ אל טבעות האפוד וכו’, ולא יזח החושן מעל האפוד” – אף על גב שעדיין לא נתקדשו עד הזיית הדם ושמן המשחה].

ומתרץ: אולם המדקדק ימצא כי המה הבדים היו בהטבעות משני צלעיו, והיו אצל צלעיו.

אולם בעת ההקמה היו מעמידים אותם על דפנות הארון ומשכיבין אותן מלמעלה מעל הארון.

ולכך כתיבא “ויקח ויתן את העדות וכו’ וישם את הבדים על הארון”, היינו שמתחילה היו על צלעיו, ובעת הקמתו היה מניחן על הארון, וזה עומק פשוטו.

אבל בפרשת במדבר כתיב (ד, ו) “ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה וכו’ ושמו בדיו”, היינו שישימו אותם על צלעות הארון, ולא יהיו מונחים על הארון.

ובזה מסולק מה שתמהו על זה התוספות יומא דף עב, א ד”ה כתיב, עיין שם.

והנראה לעניות דעתי כתבתי ודו”ק.

בפשטות כוונת דבריו שלאחר שבצלאל הניח את הבדים בטבעות, בעת הקמת המשכן הסירום, והניחום על גבי הארון, וכך היו במשך כל זמן חנייתן, ולאחמ”כ בעת מסעם הניחום שוב בטבעות.

והתקשיתי, שהרי כתוב להדיא ‘וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן וַיָּשֶׂם אֶת הַבַּדִּים עַל הָאָרֹן וַיִּתֵּן אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה’, ולפירוש המשך חכמה, לאחר שהניחו את הבדים על הארון, הניחו את הכפורת עליהם-על הבדים, אתמהה.

חיים

תשובה

בע”ה

לכבוד הרב חיים נ”י

שאלתך קשה היא, אך יתכן ששייך לתרץ עפמ”ש רש”י יומא ע”ב ב’ וז”ל, זיר העולה היה עודף למעלה על עובי הכפורת משהו בגובה החיצון להיות זר לכפורת סביב, (ע”ש בכל הסוגיא ובריטב”א, וע”ע בפירוש ‘דעת’ למרן הגרח”ק שליט”א, על הברייתא דמלאכת המשכן רפ”ז).

וכתב עוד המאירי שם, ועוד טפח שהיה עולה למעלה להשלים כנגד עובי הכפרת שהיה טפח שנאמר אל פני הכפרת ואין פנים פחותים מטפח והרי אחד עשר ומשהו הנשאר היה לזר זהב ר”ל כתר קטן שהיה עולה למעלה מן הכפרת עכ”ל.

ובתוס’ רי”ד שם כתב, ומאי משהו זר מיכן מוכיח שהזר עולה על הכפרת והמורה [רש”י] פירש בפרשה ויקחו לי תרומה ועשית זר זהב כמין כתר מקיף לו סביב לשפתו למעלה משפתו ואינו עב כעובי כותלי הארון שעשה ארון החיצון גבוה מן הפנימי עד שעולה למול עובי הכפרת כל שהיא והנה משמע שכל עובי הכפרת שהוא טפח שוקע בתוך ארון החיצון ועדיין הי’ עולה עליו כל שהוא והוא הזיר עכ”ל.

ומ”מ לפי מה שנתבאר בדברי הראשונים ז”ל שהיה הזר קצת גבוה מהיכן שמסתיים גובה הכפורת, וממילא מה שהיה אפשר להניח דבר ע”ג הזר ועדיין אינו נוגע בכפורת, א”כ לענינינו י”ל דהנה כאשר הניח את הבדים ועדיין היה חלל תחתיהן היה שייך להשחיל את הכפורת מתחתיהן לתוך החלל הנ”ל, ולא היו הם נוגעין בבדים לא מלמעלה ולא מלמטה.

ובזה מתיישב ג”כ מה שהיה קשה בל’ המקרא שהיו הבדים על הארון ממש, ולפ”ז אה”נ לא היו הבדים אלא על הארון ממש, וגם אח”כ כשהביא הכפורת על הארון לא היה מפסיק הכפורת בין הארון לבדים.

ט’ סיון תשע”ה בס”ד

לרבא דעמיה מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא מרן רבינו הגדול רשכבה”ג שליט”א

באתי בזה לפני כבוד הדר”ג בכמה דברים שנתקשיתי בעניי, אם יוכל לכתוב לי דעתו דע”ת ויניח את דעתי.

א.

איתא במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב, וז”ל, ככה אתו אתו בחפזון ואין פסח דורות בחפזון דבר אחר אתו בחפזון ואין מצות ומררים בחפזון.

והנה כתב התה”ד סי’ קל”ט, ד’צריך לאכול הכזית ביחד ולבלוע ואין לבלוע הזית של מצה מעט מעט’, והובא בכל הפוסקים באו”ח סי’ תע”ה (ב”י, ד”מ, מ”א סק”ד, פר”ח וש”א, וכן במ”ב סק”ט), ולכאורה תקשי ממכילתא זו, דבתה”ד שם שהביא דברי התו’ ס”פ ג”ה דף ק”ג ב’, חזינן שכונתו על בליעת כל המצה כא’ ממש שאין לך חפזון גדול מזה, [ומ”ש בגמ’ קי”ד ב’ אכלן לחצאין יצא דמשמע דיעבד דייקא כמש”ש הגר”א, היינו שלא יאכלם בחצאין ממש אלא באכילה א’ בלא להפסיק, ואין הכונה לאכול בחפזון ממש].

תשובת מרן שליט”א: אין חייב בחפזון.

{ כלומר דבשאר שנים אינו חיוב, דהרי אינו מדין חפזון.

}

ב.

בהנ”ל.

ראיתי שהובא בשם מרן הגרי”ש אלישיב ז”ל מקור לדברי התה”ד מדברי הירוש’ רפ”ו דנזיר, רבי בא בן רבי מלל בעי כזית מצה שחלקו בפיו ואכלו תפלוגתא דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, אמר רבי יוסי בי רבי בון בכל מקום לא נהנה חיכו כזית, וצ”ע מאי ראי’ מייתי מהתם, דהירוש’ הוא דעה מחודשת שצריך להכניס כל המצה בפעם א’ לפיו, וזהו גם אם אינו בולע בב”א כלל, וכדין אבר מה”ח להסוברים כן (עתוס’ הנ”ל ועה”ש יו”ד סי’ ס”ב סי”א), וזהו גם לעיכובא להירוש’ [ודלא כהבבלי שם], עיין שם בפי’ ק”ע ז”ל, ודינא דהתה”ד אינו על מעשה ההכנסה כלל אלא על הבליעה וגם אינו לעיכובא.

תשובת מרן שליט”א: אין מוכרח.

ג.

ז”ל הב”י יו”ד סי’ קצ”ה, ומ”מ משמע דבשאר מקומות שאין דרך לכסותן מותר להסתכל בהן וכן נראה ממה שהתירו לה להתקשט בימי נדותה כדי שלא תתגנה על בעלה וממה שכתב הרמב”ם בפרק כ”א מהלכות איסורי ביאה (ה”ד) מותר אדם להביט באשתו נדה ואף על פי שהיא ערוה ואף על פי שיש לו הנאת לב ממנה בראייה הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא לידי מכשול אבל לא ישחק ולא יקל ראש עמה שמא ירגיל לעבירה ע”כ.

וא”כ ראיית הב”י ג”כ ממה שהותר לה להתקשט בימי נדותה, ש”מ שמותר לו להסתכל בה ג”כ, וכ”פ בשו”ע שם.

ושאלתי את מרן שליט”א במכתב אחר, דהנה כתבו איזה מחברים לאסור על חתן שפירסה אשתו נדה להסתכל בכלה, והוקשה לי דבגמ’ פ”ק דכתובות דף ד’ א’ איתא אפירסה נדה, ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל ל’ יום, ופרש”י התם (גבי אבילות לעיל מינה), אין אוסרין עליה תכשיטיה שלא תתגנה על בעלה, וה”נ אמרי’ בפ”ח דיומא ע”ח ב’ גבי יוה”כ.

וז”ל התו’ הרא”ש, וכעי”ז בפסקיו פ”א סי’ ו’, אין מונעין תכשיטין מן הכלה כלומר אם אירע לכלה אבל בתוך שלשים לחופתה אין מונעין ממנה תכשיטין ואפי’ בתוך שבעה לאבלה כדי שלא תתגנה על בעלה דכל שלשים של חופתה זמן שמחת חתן וכלה הוא וצריכה שלא תנוול את עצמה, ע”כ.

ואז השיב לי מרן שליט”א ע”ז בכי”ק בזה”ל: ‘היא צריכה שלא תתגנה, והוא צריך לא להסתכל וזה שלא לצורך’.

ואמנם השתא לפ”ד הב”י שמקור ההיתר להסתכלות כימי נדותה, מהא דשבת ס”ד ב’ שמותר לה להתקשט בפניו שלא תתגנה, א”כ ה”ה בכלה כל ל’ יום כיון שמותר לה להתקשט שלא תתגנה.

תשובת מרן שליט”א: נכון { ר”ל דלפ”ד הב”י באמת יהא מותר.

}.

ד.

כתב רש”י שבת י”ג א’, שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר שאר זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מ”ח א’), עכ”ל.

ושאלתי לפני מרן שליט”א דבגמ’ שם מבואר רק על תשמיש ממש ולא על כל שינה שמחוייב לישן עמה בקירוב בשר, והשיב מרן שליט”א בזה”ל: ‘היינו הך’, ר”ל דכ”ז כלול בחיוב תשמיש ועונה.

ואני בעניי לא זכיתי להבין, דבגמ’ שבת שם מבואר דישנין כ”כ בקירוב בשר תמיד עד שבלא זה חשיב כבר שינוי, ומאידך מצות עונה לרוב בנ”א אינו בכל יום, וא”כ אינו כלול במצות עונה דתשמיש מה שיצטרך גם לישן עמה תמיד בקירוב בשר, ואם הוא חיוב נפרד מכח חיוב תשמיש, א”כ מה ראיית רש”י מסוגיא דכתובות דמיירי על תשמיש ממש, ועוד דעכ”פ הו”ל למחשביה במתני’ בהדי שאר חיובים, כחיוב דאוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת, דקי”ל אוכלת ממש כמ”ד הכי כתובות ס”ה ב’ (ר”מ פי”ב ה”ב, ש”ע סי’ ע’ ס”ב).

תשובת מרן שליט”א: אם מותר סגי { אין התשובה מובנת, ואכן חסרה תשובה א’ במכתב [והושלמה ממכתב אחר] ויתכן כי זו התשובה החסרה, ותשובה הנוכחית קאי על השאלה הבאה, אשר שם יתכן יותר לקשרו לענין שם.

}.

ה.

ראיתי [לפני זמן רב] בס’ אעלה בתמר בשם מרן ז”ל דהקורא בהברה אחרת לא חשיב כקורא בכל לשון אלא כקורא בלעגי שפה בלה”ק, וק”ל ממש”כ הר”ן ז”ל ברפ”ק דנדרים ב’ א’, ואיכא למידק לר”י דאמר לשון נכרים הם, – מאי שנא דפריש הנך לישני דקונם קונח קונס טפי משאר לישני לימא הנודר בכל לשון נדרו נדר, והנכון שראיתי בזה הוא מה שפי’ החכם הגדול ר’ יהודה בר’ חסדאי ז”ל, דרבותא אשמעינן דלא מבעי בלשונות נכרים שהם לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר, שאפי’ בלשונות שאינן גמורים כגון אלו דקונם קונח שהרי לשון הקודש הוא אלא שנשתבש וסד”א שהנודר בהן לא יהא נדר כיון שאינן לשון גמור בפ”ע, קמ”ל דכיון שהנכרים מדברים בהם אף על פי שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שהוא בידם הרי הוא נדר גמור וכ”ש שאר לשונות הנכרים, ויש הוכחה לפירוש זה בירושלמי, עכ”ל הר”ן.

תשובת מרן שליט”א: אין מביאין ראיה משיבוש { אין כונת התשובה ברורה, ואבאר את הקושיא, דמבואר בר”ן על תיבות אלו דאף שעיקרן הן מלה”ק אך מ”מ כיון שנשתבשו חשובין כל”א, וה”ה הברה משובשת דינה כל”א, וממילא אין בקריאה זו איסור ‘לא דקדק באותיותיה’, אכן יש מקום ליישב דהתם מוכחא מילתא משום ששאר לשונם אין לו שום שייכות ללה”ק, משא”כ בהברה משובשת שכל הלשון הוא שיבוש מלה”ק שאני, דבזה הרואה אומר שהוא מתכוון לקרוא בלה”ק אלא שהוא עילג לשון.

}.

ו.

במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק י”ב ל”ח, ערב עלה אתם ערב רב עלה אתם וגם ערב רב עלה אתם מלמד שעלו מהן גרים ועבדים שלשה כיוצא בהן.

ושם בפרק יג גרסי’ ד”א וחמושים עלו מלמד שעלו עמהם גרים ועבדים חמשה כיוצא בהם.

וא”כ סתרן אהדדי.

ובמכילתא דר’ ישמעאל מצאתי דעות בזה, אבל ליכא התם למ”ד שהיו ה’ כיו”ב, אכן בהגהות הר”ס אוחנה (הנקראין הגו”ב לחכם קדמון ספרדי) גרס גם דעה זו ושמא שום ספר נזדמן לו שכתוב בה כך, אבל מ”מ קשיא סתמא אסתמא.

תשובת מרן שליט”א: גרים שלושה ועבדים חמישה { צ”ע חילוק זה מנ”ל, דהרי בברייתא נאמר בתרוייהו ‘גרים ועבדי’, ואולי כונתו לחלק בין ערב רב לבין עבדי ישראל, וה”ה גרים שעבדו את ישראל קרויין עבדים בלשונו, וכן עבדים שיצאו עם הערב רב קרויין בלשונו גרים.

}.

לכבוד הג”ר מנחם יעקובזון ר”מ דמאור יצחק חמד

על מה שכתב כ”ת להקשות וז”ל, כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו – הל’ כן נזכה לעשותו משמע דקאי על קרבן פסח, וצ”ע דא”כ מהו כאשר זכינו לסדר אותו הרי לא סדרנו קרבן פסח, ואם קאי על סידורא דליל פסח מה שייך כן נזכה לעשותו עכ”ל כ”ת.

תשובה כאשר זכינו לסדר אותו באמירה כך נזכה לעשותו, וזהו לשון סדר, עיין תענית כ”ז ב’.

כתב רש”י דברים פרשת ניצבים (פרק ל יט): העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ – שהם קיימים לעולם וכאשר תקרה אתכם הרעה יהיו עדים שאני התרתי בכם בכל זאת.

דבר אחר העידתי בכם היום את השמים וגו’ אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם, שמא שנו את מדתם שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם, כענין שנאמר (קהלת א, ה) וזרח השמש ובא השמש, הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם, שמא שנתה מדתה, שמא זרעתם אותה ולא צמחה, או שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים, ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד אם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פורענות, לא שנו את מדתם, אתם שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פורענות על אחת כמה וכמה ע”כ.

וברש”י בראשית פרק א פס’ יא: עץ פרי – שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא (פסוק יב) ותוצא הארץ עץ עושה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה עכ”ל.

והקשה הג”ר צבי קריזר נ”י דסותר זל”ז.

תשובה – הנה עיקר התי’ ע”ז הוא כדלעיל שיש כאן מדרשות חלוקות ולא שייך להקשות ממדרש על מדרש גם כאשר רש”י מביא שניהם.

וכדי להוכיח הדברים נעתיק תחילה לשון המהר”ל בפי’ הגור אריה בבראשית שם [פרק א פס’ יא], שכתב ע”ד רש”י הנ”ל וז”ל: ולקמן (ג, יז) פירש רש”י משלו משל למי שיצא לתרבות רעה שמקללין השדיים שינק מהם, ולכך האדם שנברא מן האדמה, כאשר חטא – קלל את האדמה וכו’.

וכאן פירש רש”י מפני שעברה על ציווי של הקדוש ברוך הוא נפקדה עונה עליה, והם שתי לשונות בבראשית רבה (ה, ט), דרכו של רש”י לפרש במקום אחד לשון אחד ובמקום השני לפי לשון השני.

ללשון אשר פירש בכאן – חטאה גם כן האדמה שהוציאה פרי, ולא “עץ (עושה) פרי”, ובשביל זה היה הבדל בין הפרי ובין העץ, וכאשר בא האדם ולקח פרי מן העץ, שהיה הפרי נחמד לו, כשבאה הקללה על לקיחת הפרי, באה הקללה על כל המפרידים בין הפרי ובין העץ בשביל חסרון שלהם, והבן זה מאד.

וללשון שני הקללה לארץ בשביל שהיא הסבה והגרם לחטא האדם, עכ”ל המהר”ל בגור אריה שם, וע”ש בשאר לשונו וקצרתי.

אכן מ”מ מבואר לענינינו דבלא”ה פרש”י דהתם אינו מוסכם לכו”ע, וב’ דעות איכא בזה בחז”ל, ורש”י גופיה במקו”א וממילא לק”מ דגם המדרש שהביא רש”י בכאן אינו מוסכם על המדרש דשם.

ויש להוסיף בזה מש”כ בהנהגות ר”ח מולוז’ין זצ”ל [ואינני זוכר אם בשם הגר”א] דאין לתמוה אם רש”י כתב במקו”א כך ובמק”א כך, דכך דרך רש”י שכשיש ב’ עמדות בנידון סתם במסכתא חדא כך ובאידך מס’ כך.

וזה אפילו בעניני סוגיות ששייך לומר שהי”ל לרש”י הכרעה ועיקר בזה, כ”ש בעניני אגדה כשיש מדרשות חלוקות דגם לא שייך בזה שום הכרעה ורש”י נקט בכ”מ רק מה שנוגע להפשט [כמ”ש הוא ז”ל בפ’ בראשית].

מיהו יש לידע אם עכ”פ הדעה הב’ שהביא שם תיתכן בכאן או לא, דהנה גם להדעה הב’ היה בזה כעין עונש לקרקע אף שלא עברה עברה, וכמו שפי’ שם הגור אריה ע”ז: והפירוש כי מפני שהאדם נברא מן האדמה, והיא שגרמה לאדם לחטא, לפי שהאדמה היא חומרית, כמו שאמר (להלן ג, יט) “כי עפר אתה ואל עפר תשוב”, ודבר החומרי סבה לחטא, כמו שהאם שממנה נולד הבן סבה לחטא הבן, שהיא נותנת גם כן החומר שממנה נוצר, עיין בפרשת וישלח שם נתבאר.

לכך כאשר באה הקללה לאדם, באה גם אל הדבר שהיא סבה לחטא ע”כ, ויש להסתפק בזה לעניינינו.

אך בין כך ובין כך לק”מ וכנ”ל.

ועוד יש להוסיף דבלא”ה אשכחן עוד סתירה על דברי רש”י מדגרסי’ במסכת נדרים דף לט ע”ב, דרש רבא ואמרי לה אמר ר’ יצחק מאי דכתיב שמש ירח עמד זבולה שמש וירח בזבול מאי בעיין והא ברקיע קביעי מלמד שעלו שמש וירח מרקיע לזבול ואמרו לפניו רבונו של עולם אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים ואם לאו אין אנו מאירין באותה שעה ירה בהן חיצים וחניתות אמר להם בכל יום ויום משתחוים לכם ואתם מאירים בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם ובכל יום ויום יורין בהן חיצין וחניתות ומאירים שנא’ לאור חציך יהלכו וגו’, ומבואר, חדא דשייך שימרו פי ה’ ועוד שיענשו ע”ז.

והיינו כנ”ל ששייך שיהיו מדרשות חלוקות.

שאלה

{כאשר אני מברך ברכת המזון, ואני באמצע או אחרי ברכה; האם מותר לי לענות ברוך הוא וברוך שמו, על מה ומתי? האם מותר לי לענות אמן, על מה ומתי? מה עם יעלה ויבוא, עונים אמן או לא, או שמא יש נפק”מ איפה אני אוחז?
תודה רבה.

חיים מאיר כץ, אשדוד}

תשובה

בע”ה

‏יום שלישי י”א ניסן תשע”ו

לכבוד הרב חיים מאיר כץ שליט”א מאשדוד,

הנה כתב השולחן ערוך (או”ח סימן קפג ס”ח) וז”ל, לענין לשאול בבה”מ מפני היראה או מפני הכבוד, יש מי שאומר שדינה כתפלה.

דהיינו שאע”ג שבק”ש יש אופנים דשרי לשאול או להשיב מפני היראה ומפני הכבוד, אך כאן אסור בכל גוני, וכמו שביאר שם המשנה ברורה סק”ל וז”ל, שדינה כתפלה שאין שואלין ומשיבין כלל ע”כ.

והנה לכאורה ה”ה באמן אין מפסיקין, שהרי כל היתר הפסקה באמן בק”ש [היכא דשרי], הוא מדין מפני היראה ומפני הכבוד כמ”ש הראשונים, וא”כ אין להפסיק כלל בברכת המזון, ויתכן שזוהי כוונת הערוך השלחן שם סי”א בלשונו שכתב [עם דין השו”ע שהעתיק], ולענין להפסיק באמצע הפרק או בין פרק לפרק י”א שדינה כתפילה שאין מפסיקין בה אלא מפני חשש סכנה וכו’, והיינו אף בין ברכה לברכה כמ”ש שם.

[אם כי יתכן שכונתו על שאלת שלום מפני הסכנה ולא מיירי על אמן].

וכן כתב הכה”ח שם סקמ”ה בשם כמה אחרונים שכיון שדינה כתפילה אין לענות אפילו קדיש וקדושה וברכו, אלא ישתוק וישמע כדין תפילת שמונ”ע [ויכוין לצאת, עיין מ”ב סי’ כ”ה סקל”ז], ואם שמע מודים ירכין ראשו לאותו צד שהקהל משתחוים, [כדין שמונ”ע, כדי שלא יראה ככופר ופורש מן הציבור].

ודעת הגרש”ז אויערבאך [כמ”ש בתיקונים ומלואים לספר שמירת שבת כהלכתה פנ”ז הערה א, ובספר ותן ברכה עמ’ י”ב], שאין לענות אמן בברכת המזון על ברכה ששומע מאחר, שאף כשסיים ברכה בברכת המזון ושומע אותה הברכה מאחר אין לו לענות אמן, משום שדין הברכת המזון כדין שמונ”ע, מלבד שיש זימון שיש לענות על ברכותיו של המברך, גם בזמנינו שאיננו יוצאים מן המברך, [א”ה וכ”כ המשנ”ב דעיקר הלכתחילה הוא לשמוע את המזמן בכל ברהמ”ז ולסיים לפניו כל ברכה על מנת שיוכל לענות על ברכותיו], והוסיף הגרש”ז שהאמן שיש שנהגו לענות על יעלה ויבוא אחר זכרנו וכו’, אין כלל חיוב לענות בזה אמן, ואסור לענות באמצע בהמ”ז גם כששומע מהזמן עצמו.

[מאידך יעויין במאמר מהרב סיני הלברשטאם [פעמי יעקב כ”ו תשנ”ד] מה שהעלה מדנפשיה מענין זה, שאם עדיין עומד ביעלה ויבוא מותר לענות לנוהגים לענות אמן על גאל ישראל, מכיון שעונה על אותו הענין שעומד באמצע, ועיין עוד שם בכ”ז, וצ”ע דאמן של גאל ישראל הוא אמן כדינו, משא”כ אמן שנהגו לענות מנ”ל שיהיה היתר בזה להפסיק, וגצ”ע לפי המנהג שנהגו לחשוש מלענות אמן דגאל ישראל, וכמו”כ צ”ע, דהרי שם בגאל ישראל הרי עומד בין ברכה לברכה וקיל מבאמצע ברכה].

וראיתי כעת עוד בשו”ת בצל החכמה ח”ד סימן מב שדן בכ”ז בארוכה, ע”ש בכל המקורות שהביא, וכתב בסיום הדברים וז”ל: העולה להלכה: א) באמצע ברכה דברכהמ”ז אסור לענות אמן אחר שום ברכה ואפי’ אחר ברכת הא’ הקדוש ושומע תפלה ואפי’ לקדיש וקדושה לא יפסיק.

– ב) גם אחר אותה ברכה עצמה שהוא עומד באמצעותה אסור לענות אמן.

– ג) גם בין ברכה לברכה דברכהמ”ז אסור להפסיק אפי’ לקדיש וקדושה, אבל מותר לענות אמן אחר הברכה שהוא גמר אמירתה כעת.

– ד) כל מקום שאסור להפסיק, אפי’ תיבה אחת חשיבא הפסק.

וז”ל שו”ת משנה הלכות ח”ו סימן לז, נראה בזה הסכמת הפוסקים דאין להפסיק אפילו לעניית אמן ויש”ר וקדושה וכיוצא בו לא מבעיא באמצע הברכה אלא אפילו בין פרק לפרק ובין ברכה לברכה דכלהו כא’ חשיבי לענין הפסק וכמו שכתבתי לעיל בס”ד וזה לפענ”ד נראה להלכה ולמעשה עכ”ל.

וכך יש לנהוג למעשה שלא להפסיק לשום אמן כשמברך בהמ”ז, מאחר והשח בבהמ”ז כתב הח”א [כלל מ”ז סי’ י”ג] שהמפסיק בבהמ”ז צ”ע אם חוזר לראש, ובפרט שבביאור הגר”א כתב על דברי השו”ע הנ”ל בזה”ל, וכמו הלל בימים שגומרין וכ”ש בבהמ”ז שהוא מפורש בתורה ע”כ.

וא”כ הגם שיש חולקין [כדלקמן], יש כאן מחלוקת בשל תורה ובעינן לילך אחר המחמיר ולא לענות אמן מכיון שיש בזה חשש הפסק.

אכן החזו”א באו”ח סי’ כ”ח סק”ג צידד שאין ברכת המזון חמור מק”ש, אכן יעויין מש”כ בדרכי משה ע”ד הב”י שם שכתב הדין הנ”ל שבשו”ע, וכתב [בסימן קפג אות ד] וז”ל, וכן משמע באבודרהם (עמ’ שכח) דלענין הפסק חמור מקריאת שמע ודינו כתפילה ע”כ.

ויל”ע היאך יבאר החזו”א את דברי הד”מ הללו.

והנה בעיקר הדין בק”ש נזכר הדין בשו”ע הלכות קריאת שמע סימן סו ס”ג וז”ל, לקדיש ולקדושה ולברכו, מפסיק אפילו באמצע הפסוק, וכן למודים, אבל לא יאמר אלא תיבת מודים בלבד [היינו מודים אנחנו לך ולא יותר, מ”ב סק”כ].

וכתב הרמ”א, הגה, וכן בברכו לא יאמר יתברך וישתבח כו’.

וי”א דאמן שעונין אחר ברכת האל הקדוש ואחר שומע תפלה יש לו דין קדושה ויוכל לענות אותם בק”ש, וכן עיקר ע”כ.

וביאר במשנה ברורה שם ס”ק יז וז”ל, לקדיש – היינו לאיש”ר עד עלמיא ולא יאמר יתברך ויענה אמן אחר דאמירן בעלמא אבל על תתקבל יהא שלמא עושה שלום לא יענה אמן כי אינו אלא מנהג ולקדושה יאמר רק קדוש וברוך שזהו עיקר קדושה ולא ימלוך וכ”ש שלא יאמר נקדש ושאר דברים שמוסיפין בשבת וכל זה אפילו בין הפרקים לא יאמר עכ”ל, ועיין שם עוד סקי”ח שהביא מחלוקת אם מותר לענות על אמן של עולה לתורה, וכן בברכת רעמים כששומע רעם הביא שם מחלוקת בסקי”ט, אם לא בין הפרקים דבזה הח”א דמחמיר מודה בזה, ע”ש שאר פרטי דינים בזה.

ואם ברכת המזון דינה כק”ש לכאורה ילפינן לכולה מילתא מהתם, ולכאורה בין הברכות בבהמ”ז דינן כמו בין הפרקים בק”ש לדעה זו.

אכן גם לדעת החזו”א שמפסיק בק”ש לענות אמן, מ”מ אי אפשר להפסיק אחר שאמר ברוך אתה ה’ קודם שסיים הברכה, ואם הפסיק בזה יתכן דמעכב גם בדיעבד [עיין בביאור הלכה סי’ ס”ו שם].

ולגבי ברכה רביעית של בהמ”ז הטוב והמטיב, הנה הערוך השולחן שם בסימן קפג ס”ח, אחר שהביא הדין גבי הפסק בבהמ”ז כתב, וברור הוא דהטוב והמטיב אינו בכלל זה שהוא מדרבנן [והגר”ז נתן טעם קצת ואינו מספיק ע”ש ונראה דגם לרמוז בעיניו אסור בברהמ”ז כיון דמדמינן לתפלה] עכ”ל.

[וראה מש”כ בשו”ע הגר”ז סימן קפג וז”ל, אבל ברכת המזון צריך להיות לכתחלה בתכיפה אחת מן התורה שכן הוא משמעות הפסוק וברכת את ה’ אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך לברך על הארץ והמזון וירושלים בברכה אחת בלא הפסק בינתיים אלא אין זה מעכב בדיעבד הואיל ולא נאמר בברכת המזון יהיו בהויתן יהיו כמו שנאמר בקריאת שמע לענין קראה למפרע כמ”ש בסימן ס”ד עכ”ל, ויתכן שכונתו של הערוה”ש, שאם יש דין מדאורייתא לומר כל בהמ”ז בפ”א, זהו רק בברכות דאורייתא אבל לא בברכות דרבנן].

מאידך הכה”ח כתב בשם הבא”ח, שדין ברכה רביעית כשאר ג’ ברכות.

[ולא עסקינן בכ”ז בשאר הרחמן שאינם חובה מעיקר הדין ובהם פשיטא שאפשר להפסיק כשאר תחנונים { ולא לתחנונים שאחר שמונ”ע, שאין מפסיקין בהן לכל האמנים, כמ”ש הרמ”א בסי’ ס”ו שם, אלא לשאר תחנונים שמפסיקין בהן לכל האמנים, כדאיתא במ”ב שם סקכ”ב.

}, וכ”כ הבא”ח שנה א’ פ’ חוקת אות י”ח, ויעויין בפירוש החרדים לירושלמי דברכות שס”ל שלא לומר הרחמן וכך הוא נהג כמ”ש המעתיק בהגה”ה שם, וכך אומרים בשם הגר”א שלא אמר, אך מנהג כל ישראל לומר הרחמן, ומיהו גם למנהגינו דעת הגרש”ז אוירבך [בספר ותן ברכה שם] שמי שאין לו פנאי יכול להשמיט ה’הרחמן’ חוץ מברכת האורח, והוסיף שמ”מ לא כדאי להפסיד ברכות אלו].

היוצא מכ”ז דלרוב הפוסקים אין מפסיקין כלל בבהמ”ז עד ברכה רביעית או עד הרחמן, בין בברכות בין באמצע הברכות, והנוהגים כפ”ד החזו”א באמצע בהמ”ז מפסיקים כדין ק”ש ובין הברכות מפסיקים כדין בין הפרקים בק”ש.

ולענין ברכה רביעית פלוגתא היא.

הענייה הנהוגה על יעלה ויבוא אין מפסיקים עבורה עכ”פ באמצע ארבעת ברכות של ברכת המזון, וכך הדין בענין להפסיק על מנת לענות ברוך הוא וברוך שמו.

בברכת פסח כשר ושמח

שאלה

בהוספת יחידות דיור בבנין האם על הרוכש יח”ד לשלם לשכנים הותיקים דמי השתתפות ברכוש משותף?

(חדר מדרגות, מעלית, מערכות מים וביוב משותפות)

***

תשובה

בע”ה

יום ו’ עש”ק פר’ וישלח ט”ז כסלו תשע”ז

שלו’ וברכה

הנה בעצם ענין התשלומים נהוג שבעל היחידה משלם חצי מדמי ועד הבית, ומ”מ בכל מקרה בעלי הבנין צריכים להסכים לבנית יחידת דיור, ופרטי הדינים בזה מתי צריך הסכמת השכנים ביחידת דיור ומתי לא – מבוארים בשו”ע חו”מ סי’ קנ”ד ס”א, אחד מהשותפין בחצר שלקח בית בחצר אחרת, אינו יכול לפתוח פתחו לחצר השותפים שלו.

(שכל אחד מבני החצר אין לו רשות לשנות כלל, אלא כמו שבנאו או קנאו או ירשוהו יש להם לנהוג בו, הגה”ה).

אפילו בנה עלייה על גב ביתו, לא יעשה לה (פתח) לתוך החצר, לפי שמרבה עליהם את הדרך נעשה כמי שהיה לו שכן אחד ונעשו לו שכנים הרבה.

אבל יכול הוא לבנות עלייה על גב ביתו בנין חדש, ובלבד שלא תהא פתוחה לחצר אלא לתוך ביתו.

ואצ”ל שאם רצה לחלוק (ביתו) לשנים, חולק, כיון שאינו פותח פתח אחר לחצר, בד”א שאם לקח בית בחצר אחרת אינו יכול לפתוח פתחו לחצר השותפים, הפותחו לחצר ממש.

אבל יכול לפתחו לתוך ביתו, והוא שיסתום הפתח שהיה לו בחצר אחרת.

(ויש חולקין דאפילו לתוך ביתו אסור לפתחו) (טור בשם הרא”ש).

עכ”ל הרמ”א.

וכתב השו”ע שם ס”ב, אחד מהשותפין בחצר שהביא לביתו אנשי בית אחרת, יש לחבירו לעכב עליו, מפני שמרבה עליו את הדרך.

וכן המשכיר ביתו לבעל הבית אחד, ואחר כך הביא עמו קרוביו או מיודעיו לשכון עמו כאחד בבית זה, הרי המשכיר מעכב.

ואם הם סמוכים על שולחנו, אינו יכול לעכב עליו לא השותף ולא המשכיר.

הגה: וי”א דשותף יכול למלאות ביתו אכסנאים ודיורים, כל שאינו מוסיף בנין חדש (טור בשם רשב”ם ונ”י בשם הרי”ף והרמב”ן וריטב”א), אף על פי שחולק ביתו לדיורין ויש להן בית הכסא אחד ביחד, ולא יוכל השני למימר: הם ממלאים לי הבית הכסא.

שנים שיש להם בשותפות בית אחד, אין האחד יכול להרשות לאחרים להשתמש בחלקו, אף על גב דבחצר אין להקפיד בכהאי גוונא, מיהו בבית קפידי אינשי (כ”ז מרדכי פרק חזקת) עכ”ל הרמ”א.

ובמקרה שכנס לתוך ביתו והפך את תחילת ביתו לחדר מדרגות ומשם פתח פתח אחד לביתו ופתח אחד ליחידת דיור הבנויה למעלה יש להסתפק אם חשיב שפתח היחידה לביתו או שפתח היחידה לחצר, עי’ בסמ”ע שם סק”ד שכתב, דאפילו לתוך ביתו אסור לפותחו.

פירוש, הבית שבחצר אחרת, אבל לבנות על גבי עלייתו או אחורי ביתו בחצר זו ולפתחו לביתו מותר, דהחצר משועבדת להחדרים המצורפים לבית זה שעומד כבר בה, רק שלא יפתחנו להחצר עכ”ל, דלכאורה יכול לטעון שהרי אילו היה פתח ישירות מביתו ליחידה היה מותר וא”כ מה גרע שנתן קצת מביתו לחדר המדרגות שהרי לא נתכוין לאבד זכותו בהיתר בנית היחידה לתוך רשותו, אמנם יותר היה נראה לומר דאסור, כיון שבפועל היחידה פתוחה לחצר היינו החדר מדרגות ומכביד על בני הבנין וצ”ע למעשה.

וגם יל”ע דהשו”ע לא הזכיר בזה בנין חדש אלא קונה בית שכבר היתה שם אלא שלא היתה פתוחה לחצר זו אלא לחצר אחרת, ודין זה לענין בונה בית חדש תליא באשלי רברבי, כמ”ש בבהגר”א שם סק”ז, ובעלייה העתיק הש”ע ל’ תשובת הרי”ף ולכן כ’ בחדר ואצ”ל כו’ ולפי שלא כ’ הרי”ף מזה אם רוצה לעשות בנין חדש לא בהלכות ולא בתשובה אבל הרמב”ן כ’ שאף אם בונה בנין חדש מותר ג”כ כיון שאין לו פתח אחר וזהו שחלק לשנים ששניהם נקראין חדר א’ וע’ בחידושיו בסוף פ”ג עכ”ל.

וגם להמבואר בסמ”ע סק”ד שמותר לבנות מעלה מביתו ולפתוחה בביתו עיין בנתה”מ (חידושים סק”ג) שכתב ונראה, דדוקא על המקום שהיה לו כבר אחורי ביתו מותר לבנות, דהחצר נשתעבד להמקומות שהיה שייך להחצר והיה יכול לבנות עליו מתחילה, ולכך לא הפסיד זכותו במה שלא בנה קודם בשעה שנעשה החצר, אבל אם קנה מקום מחדש אסור לבנות עליו בית ולפתוח פתח לביתו לדעת היש חולקין בהג”ה עכ”ל.

אמנם ראיתי מי שהביא את דברי המאירי (הג”ר א”ד לוין בקובץ פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין חי”א עמ’ תמ”ה) שכתב וז”ל, ואף באלו אני אומר שלא נאמרו אלא במקום קפידא ושמנהגם להקפיד בענינים הללו, וכבר הגענו לזמן שאין קפידא בכך, ואדרבא נוח לנו ברבוי דרכים ובאחזת רעים ושכנים הולכים ובאים.

וכבר רמזנו בפרקים שקדמו שדברים אלו מנהג מבטלם בכל מקום.

והדיין יורד לעמק הדין ויבין דבר מתוך דבר לפי הענין ולפי המקום ולפי הזמן אי זו ראויה לעכב ואי זו אינה ראויה לעכב ויזהר ממי שהמשפט שלו עכ”ל.

ומ”מ לא דן שם לגמרי להכריע כדברי המאירי בענין שם יעוי”ש, וצ”ע בזמנינו האם אפשר להחשיב שהשכנים מוחלים ע”ז, בפרט שכהיום יש סברא לומר שהבנין אינו חצר, ואולי אם השימושים של הבנין אינם כשימושי החצר אין כאן קפידא כ”כ.

אבל באופן כללי בענין שאלתך אינני ראוי להשיב בעניני חו”מ, ואפשר לפנות לבית ההוראה של הגר”נ קרליץ שליט”א.

בברכה רבה ושבת שלום

***

יום ראשון כ”ג ניסן תשע”ו

לכבוד גיסי המופלג החתן הרב מאיר בלומנטל נ”י

א) ע”ד שאלתך שהנך חתן שיום חופתו הוא ל”ג בעומר, אם מתענה ואם צריך לומר ודוי.

הנה כתב המ”ב סי’ תקע”ג סק”ז וז”ל, בניסן מתענה – דמה שזהירין שלא להתענות בניסן אינו אלא מנהג [ב”ח] ולפ”ז ה”ה ל”ג בעומר והימים שמר”ח סיון עד שבועות והימים שבין יוה”כ לסוכות אבל באסרו חג ובט”ו באב ובט”ו בשבט אינו מתענה כיון שהוזכר בגמרא [מ”א] ויש מקילין בכל הימים שא”א בהם תחנון עכ”ל, וציין בשעה”צ סק”א על היש מקילין הללו אליה רבה בשם נחלת שבעה עכ”ל.

א”כ יש כאן מחלוקת במ”ב כדת מה לעשות, וגם בקרב פוסקי זמנינו ראיתי חילוקי דעות בזה, הגרי”ש אלישיב בקובץ מבקשי תורה ח”ח קובץ ל”ז עמ’ כ”א כתב שאפשר להקל, יתכן שהיקל משום שתענית זו אינה אלא מנהג, ובפרט שהדורות חלושין, והגרשז”א בהליכ”ש פי”א סכ”ב כתב כדברי המ”א שיתענה.

ב) ובענין וידוי ראיתי שעמד ע”ז ג”כ הפתחי תשובה (אה”ע סי’ ס”א ססק”ט), וז”ל, וכ’ בס’ כרם שלמה נוהגין שהחתן מתפלל במנחה אחר תפלת י”ח קודם שעקר את רגליו כל סדר הוידוי כדרך שמתפללין ביוה”כ ונ”ל דאף בר”ח ושאר ימים שאין מתענין יתפלל כן וכן הוריתי למעשה עכ”ד.

וכן ראיתי בהנהגות ופסקים הגרי”ח זוננפלד הל’ קידושין ונישואין ס”ו, החתן מתוודה בתפילת מנחה אף בימים שאין חתן וכלה מתענים בהם, כגון ראש חודש וכדו’, וכ”כ בספר יד יצחק (סי’ ק”ג) שכן הוא המנהג בירושלים בזה, וכ”כ בשו”ת לבושי מרדכי (מהדו”ק אה”ע סי’ מ”ט) דכן עמא דבר, וכ”כ ב”שערים מצוינים להלכה” על קש”ע (סי’ קמ”ז סק”ז), וכן בשו”ת עצי חיים או”ח סי’ כ”ז, וכן בשולחן העזר ח”ב דף ט”ו ד’ כתב דנתפשט המנהג בכל המקומות לומר וידוי.

וכן מבואר בס’ עיון תפילה מהגה”ק בעל דעת קדושים דאין לדמות לתענית בר”ח שאסור להתענות, דשאני תענית דאסור בר”ח מדינא דגמרא ותענית חתן וכלה רק מנהגא, משא”כ לענין וידוי ואמירת תחנון דאינו אסור מדינא רק ממנהגא ולומר הוידוי לחתן ג”כ מנהג הוא ודוחה זה את זה, אבל דעת השבילי דוד אה”ע סי’ ס”א שאין לומר וידוי, ועיין ביד יצחק שם ובילקוט הגרשוני ח”ב שו”ת סי’ י”א, בשו”ת תורת יקותיאל או”ח סי’ מ”ב, שהביאו כן בשם הגר”י אסאד שלא לומר וידוי.

וע”פ כ”ז יש לדון בענינינו.

ושלחתי השאלה להגרח”ק.

ובערוך השלחן (אה”ע שם סכ”א) כתב, וגם נהגו להתוודות בתפלת המנחה ובימים שאין מתענין א”צ להתענות ג”כ ודווקא ימים שהוזכרו בגמ’ כמו ר”ח וחנוכה וכ”ש פורים ואסרו חג וט”ו באב וט”ו בשבט אבל ביומי ניסן מתענים וע’ בא”ח סי’ תקע”ג דגם בל”ג בעומר ושלשה ימי הגבלה ובין יוה”כ לסוכות מתענין ג”כ כיון דימים אלו אין נזכרין בגמ’ עכ”ל, ואולי ט”ס נפל בדבריו ולפי הענין במקום להתענות צ”ל להתודות [ועיין שו”ת צמח יהודה ח”ה סי’ י”ט].

ג) והנני להעיר עוד איזה דבר בענין נישואין בל”ג בעומר, שכתב בתורת המועדים [להרב קולדצקי נכד הגרח”ק] סי’ תצ”ג סקט”ו, לענין חתן שמתחתן בא’ מהימים המותרים מותר לו להסתפר כבר בע”ש אופרוף כיון שזה כעין יו”ט בשבילו [ובפרט אם הוא אחר ל”ג בעומר] [כ”כ הדגול מרבבה ושו”ת רבי ידידיה טיאה ווייל בנו של הקרבן נתנאל סי’ מ’], ולפ”ז כ”ש שיהא מותר לו להסתפר בערב החתונה [דהיינו אם החתונה מתקיימת בר”ח סיון יהיה מותר לו להסתפר בכ”ט אייר], אבל הגרח”ק אמר לי שלמעשה אין להתיר להסתפר כלל [כיון שהמ”ב לא העתיקו], והטעם בזה משום שדוקא בעל ברית מותר לו להסתפר כיון שהיו”ט שלו לא ניתן לידחות התירו לו להסתפר, אבל חתונה שבידו לקבוע בתאריך אחר הוא הפסיד לעצמו עכ”ל.

ד) עוד אבוא להעיר בזה אם התחילו הנישואין בל”ג בעומר מותר לגמור בליל ל”ד (אג”מ אה”ע ח”א סי’ צ’, הגרח”ק תורת המועדים סי’ תצ”ד סק”כ, דעת קדושים [אלא שבמקו”א החמיר בזה לכתחילה], הובא בארחות חיים בהגהות מהרש”ם, וכן בטעמי המנהגים בקו”א עמ’ רנ”ב).

וצריך לגמור את השבע ברכות של החופה קודם השקיעה כדי שיהיה מותר להמשיך בליל ל”ד (אשרי האיש פס”ה סכ”ח), ובהליכ”ש שם הע’ 81 כתב, בנישואין שהיו ביום ל”ג בעומר אמר רבינו דמלבד שתתחיל הסעודה מבעו”י, מוטב שיצא גם החתן מחדר הייחוד ביום כדי שיחלו אף הריקודים ביום ל”ג בעומר ואח”כ ימשיכו הסעודה והריקודים אף בלילה עכ”ל.

ואחרי שעשו החתונה בהיתר מותר גם לעשות את כל ז’ ימי המשתה בריקודים ובכלי שיר, דכיון שכל האיסור לישא אשה הוא רק על החתן והכלה לבד וכשהם מותרים לישא מותרים גם את כל עניני השמחה והריקודים, לפיכך אין שום איסור על המוזמנים להיות שם ולשמוח בשמחתם (אג”מ ח”א סי’ קנ”ט וח”ב סי’ צ”ב, הגרח”ק בתורת המועדים שם).

{בע”ה }

עש”ק פר’ ואלה תולדות ריש ירחא דכסלו לפ”ק

{פה קרית ספר יע”א}

ע”ד מה שהקשה כת”ר מדברי רש”י בראשית פרק כה פסוק כב רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת.

דבר אחר מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות עכ”ל.

ומאידך איתא בתנא דבי אליהו זוטא פי”ט { א”ה רק אציין שהפרקים הללו שבתד”א זוטא אינן מן התד”א, וכמבואר בדברי הערוך שהתדא”ז המקורי קצר מן התדא”ז שלנו, אלא שנוסף מן הפרדר”א, וכן הרמח”ל במס”י סדר ויכוח הביא מאמר זה בשם הפרדר”א, וכן המדרש הנקרא בראשית רבתי לר’ משה הדרשן, פרשת תולדות עמ’ 104, העתיק מאמר זה תני ר’ אליעזר כשהיו וכו’, היינו שזהו מפרקי דר”א.

}וז”ל, אמרו כשהיו יעקב ועשו במעי אמן אמר [לו] יעקב לעשו, עשו אחי שנים אנחנו לאבינו ושני עולמות יש לפנינו העולם הזה והעולם הבא, העולם הזה יש בו אכילה ושתיה משא ומתן לשאת אשה ולהוליד בנים ובנות, אבל העוה”ב אינו כן בכל מדות הללו, רצונך טול אתה העוה”ז ואני אטול העוה”ב, מנין שכך הוא, שנאמר מכרה כיום את בכורתך לי (בראשית כ”ה ל”א) כשם שהיינו אומרים בבטן, [מיד כפר עשו בתחיית (במתים) [המתים], מה חיים שיש בהם רוח ונשמה מתים, שמתו מנין שיחיו], באותה שעה נטל עשו בחלקו העוה”ז [ונטל] יעקב העוה”ב [בחלקו], עכ”ל.

והקשה כת”ר, חדא מ”ט פרש”י שהיו מריבין בנחלת ב’ העולמות, כיון שחילקו אותו ביניהם, ואם המריבה היתה קודם החלוקה, מ”ט לא הזכיר זה המדרש, ובלאו הכי וכי יעקב רצה עוה”ז, ואם היה רק על עוה”ב א”כ מהו ‘שני העולמות’, וגם אינו מובן מה רצו שהיו מריבין בנחלת העוה”ב, הרי אינו תלוי אלא במעשי האדם ע”כ דבריו.

תשובה ראשית כל יש לידע דלעולם לא שייך להקשות סתירה בין ב’ מדרשים, אלא דאפושי פלוגתא לא מפשינן, והיכא דאיכא לתרוצי מתרצינן, ונראה אה”נ יתכן שבתחילה היו מריבין בנחלת ב’ העולמות, ולאחמ”כ הושוו וחלקו ביניהן, והמדרש אינו עשוי להזכיר מה שהיה קודם ההסכם שעשו.

והדבר ידוע שכאשר ישנו הסכם ע”פ רוב קדם לזה ויכוח או מריבה שהיתה, ולא הוצרך להזכיר זאת, ומצאתי כדברינו בס’ פענח רזא לא’ מן הראשונים בעלי התוס’ בפרשת וישלח, וז”ל שם, ויפצר בו ויקח, הפציר בו כ”כ מפני כי בבטן אמם כשנחלקו בנחלת ב’ עולמות הושוו יחד שיטול עשו עוה”ז ויעקב עוה”ב וכו’ ע”כ, ומבואר מלשונו שהיו מריבין ומכח זה הושוו יחד.

ומשה”ק אם יעקב דרש גם עוה”ז, התשובה לזה ברורה דאה”נ, דע”י שיהא ליעקב כל צרכיו בעוה”ז יוכל לעבוד עבודת הקודש בלי טירדא, משא”כ אם כל הזמן יעמול ביגיעו להשיג פת לחם ולהנצל מצרות וכו’, זה בודאי מבטלו מן העבודה.

וז”ל הרמב”ם הלכות תשובה פ”ט ה”א, מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה’ הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים, והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית.

כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות, ואף על פי כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות.

אלא כך הוא הכרע כל הדברים, הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו’.

וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם, הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה’ וגו’, ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה’ בך, נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה’ בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ואם עזבתם את ה’ ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.

ושם בהלכה ב, ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא, לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה’ ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו, ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה’, ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה’ בראש ההרים, וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא, אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, עכ”ל הרמב”ם, והדברים מאירים וברורים.

וגם מה שבירכו יעקב מטל השמים ומשמני הארץ וכו’, היינו שיוכל לעסוק בתורה, וזהו יעבדוך עמים, וכמ”ש באמרי בינה דרוש ב לשבת הגדול וז”ל, וקבל יעקב ברכת עוה”ב כמ”ש בהע”ק ויברכהו ויתן לך אלקים מטל השמים שהשפע לא יהי’ ברב רק כמו טל שלא יקלקלו אותו אח”כ בהדרגה ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש ושלא יהי’ העושר שמור לו לרעתו יעבדוך עמים וכו’ היא במד’ הגבוה שמלאכתו יהי’ נעשת ע”י אחרים עכ”ל.

והנה במה ששאל מהו מריבין בנחלת ב’ העולמות, אי נימא דעיקר הויכוח מצד יעקב היה על העוה”ב, ומה שייך מריבה בכ”ז, הנה המס”י הביא דברי התד”א הללו, ופתח שם פתח להבין הדברים, עי”ש שהאריך לבאר ענין ב’ הדעות הרווחות בעולם, האם העיקר הוא העוה”ב וכל מה שנברא בעוה”ז הוא לצורך העוה”ב, או שהעיקר הוא העוה”ז, והביא שם מאמר זה לבאר שאנו בני יעקב בדעת הזו שהעיקר הוא עה”ב.

ויש להביא בזה עוד מ”ש רז”ל על הפסוק (יהושע פרק כד פסוק ד) ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים, שירדו לפרוע שטר חוב של כי גר יהיה זרעך, ועשו לא רצה, ולכן לא נטל חלק בארץ.

וכן אמרו רז”ל עוד בבראשית רבה (פרשת וישלח פרשה פב סימן יג), וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, ר’ אליעזר אמר מפני שטר חוב (בראשית טו) כי גר יהיה זרעך, ר’ יהושע בן לוי אמר מפני הבושה עכ”ל.

וכתב רש”י (בראשית פרשת וישלח פרק לו פסוק ז), ומדרש אגדה (פסוק ו) מפני יעקב אחיו, מפני שטר חוב של גזירת (טו יג) כי גר יהיה זרעך, המוטל על זרעו של יצחק, אמר אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר.

ומפני הבושה, שמכר בכורתו ע”כ.

והענין בזה הוא שהיה כאן תכנית אלהית בהשתלשלות גילוי היחוד בבריאה, והיה זה מוטל על זרע יצחק, ולקח זה יעקב בחפץ לב לירד למצרים, ומאידך עשו נמלט מבעוד מועד אל הר שעיר, וזהו המכוון הפנימי בדברים דלעיל שנטל יעקב העוה”ב ועשו העוה”ז.

וז”ל האלשיך על יהושע שם, וזהו ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו, כי גם זה בנו בצד מה יקרא.

והענין יהיה מה שכתוב אצלנו במקומו, כי צאת עשו ברחם אחד ובפעם אחת עם יעקב, והיותו גם הוא מרבקה הוא שלמות ליעקב.

כי הלא ראוי ליצחק לעשות כאברהם לקחת שפחה כהגר להטיל בה זוהמא תחלה ואחר כך יצא יעקב, לא היה אפשר כי נתקדש בעולה תמימה, ומשמנה ימים נרצה על ידי מילה לקרבן לה’, ואיככה אחרת כהגר יקח לו זולת בת זוגו.

על כן מה עשה הוא יתברך, הביא את עשו בן יצחק ויעקב בכרס אחד בבת אחת בבטן רבקה, וכל אחד מבחינתו זו נפש קדושה וזה לא, וכל אחת שאבה הבחינה שלה, עשו בן יצחק שאב בבטן רבקה בחינה שלו שבזרע יצחק, ויעקב שאב בחינת הקדושה, וכמאמר רבותינו ז”ל בפסיקתא, כי איך יצא עשו בן יצחק אדמוני.

כי אם בהיותו בבטן רבקה שתה כל דם נדות אמו.

והוא מאמרנו זה, כי הדם נדות הוא נמשך מצד אחר והוא שאב את הכל, ועל דרך זה הוא מה ששאב מבחינת הזרע.

ויובנו בזה מאמרי רבותינו ז”ל רבים ונכבדים.

כלל הדברים, כי בבחינת תועלת יעקב בהיות עשו בן יצחק עמו שם, לשתשאר בחינת הקדושה שלמה וגדולה ליעקב, והיא הנאה רבה וגדולה ליצחק, להוציא את יעקב זך, להוציא ממנו מטה שלמה.

על כן גם שניהם בנים ליצחק יקראו, נוסף על שגם עשו מרבקה היה כמדובר.

ואין זה רק מהבחינה הנזכרת, כי לפי האמת אין נקרא זרע לאברהם וליצחק כי אם ביעקב, וכמאמרם ז”ל (נדרים לא א) כי ביצחק ולא כל יצחק.

והראיה, כי הנה ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים.

ולמה זה נטל ירושתו מיד, וזה ירד למצרים להשתעבד הוא ובניו.

אך אין זה רק על כי ביעקב ובניו בלבד מתקיים זרע אברהם ויצחק, ולא בעשו לבד.

על כן מקרא שכתוב (בראשית טו יג – יד) כי גר יהיה זרעך כו’ ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שהוא לרשת נחלת הארץ אינו כי אם ביעקב בלבד, אך עשו בן יצחק, הבלתי נקרא זרעך, לא פורע חוב אביו ולא נוחל נחלתו, רק על היותו בן מחלצי יצחק ומרבקה אשתו לא יצא קרח מלינתן לו מקום ירושה מאז, הוא שעיר.

וזהו ואתן לעשו כו’ ויעקב ובניו ירדו מצרים עכ”ל הק’.

וראיתי כעת בפי’ המהר”ל גור אריה על רש”י שם, וז”ל, מריבים בנחלת שני עולמות.

יש מקשים למה היו עתה מריבים בתוך הבטן בשני עולמות, ועוד אם האחד נצח השני – וכי יקח בבטן העולם ממנו, ועוד עולם הבא – אשר יחפוץ ויבחר בו השם הוא הקדוש ויקרב אותו לו (עפ”י במדבר טו, ה).

וכתב עוד, ויש לך לדעת כי יעקב ועשו אינם משותפים יחד בעולם, לפי שהם מציאות מצד עצמם מתנגדים יחד, ולכך לא היו יכולים לעמוד יחד בבטן אמם, כי בטן אמם הוא דבר אחד משותף לשני דברים שהם מתנגדים זה לזה, ולפיכך אף שעדיין היו בבטן אמם היו מתנגדים זה לזה, כי מאחר שבעצם מציאות הם מתנגדים – אין להם שתוף ביחד, כמו אש ומים, שאף על גב שאין דעת ורצון בהם הם מתנגדים בצד עצמם, ואין עמידה להם, כך יעקב ועשו.

אם כי מצד הטבע היו אפשר להיות יחד אין עיקר האדם הטבע, ולפיכך אף בבטן אמם היו מתרוצצים ומתנגדים זה לזה.

ולא שהתנגדות הוא להם מצד עצם מציאתם בעולם הזה, שאם כן כל זמן שאין להם מציאות בעולם הזה ויצאו לאויר העולם – לא היה ראוי שיהיה נמצא התנגדות הזה, אבל מצד שם מציאות מה הם מתנגדים.

ולפיכך אמרו (ילקו”ש תולדות רמז קי) כי ההתנגדות בבטן אמם קודם מציאותם בעולם הזה – מורה על המריבה בעולם הזה ובעולם הבא.

וכאשר היו בבטן אמם, המורה על השתוף ביניהם שהרי בטן אמם כולל אותם, ואין שתוף ביניהם, לכך היו מתרוצצים, כי עצם מציאות יעקב מצד מציאות מה שיש לו – לא מצד המציאות שיש לו בעולם הזה, רק מצד שם מציאות מה – מתנגד לעשו, וכן עצם מציאות עשו, לא מצד המציאות שיש לו בעולם בשלימות, רק במה שיש לו מציאות מה – מתנגד ליעקב, ולפיכך כאשר היו בבטן אמם קודם שלימות המציאות בעולם הזה היו מתרוצצים.

ודבר זה – מה שהם מתנגדים מצד מציאות מה – (ו) הוא המריבה בשתי עולמות.

שכל התנגדות שיש לשני דברים היינו שכל אחד רוצה לדחות את השני בעבור שהוא מתנגד אל מציאותו, ויעקב ועשו שהיו מתנגדים בבטן אמם טרם יצאו לאויר עולם המציאות – אם כן כל אחד ואחד רוצה שיהיה לו כלל המציאות, שהוא עולם הזה והעולם הבא, וידחה המתנגד לו.

הארכנו לבאר זה להראות הפלגת דברי חכמים.

ומכל מקום יש לך רמז כי עשו הגיע לחלקו מן המריבה – עולם שיש בו גנאי וחרפה, ולפיכך הוא ראשון לרחם, שהוא יצא ראשונה, ואליו הוא קרוב.

ויעקב רחוק ממנו מצד שהוא מסולק מן הטנופת, וקרוב לעולם הנכבד, והוא יצא אחרונה עכ”ל המהר”ל.

{יום א’ כ”ד כסלו ערב חנוכה תשע”ו
כולל יששכר באהליך מודיעין עילית}

ת”ר נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרה”ר ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו, וכתבו התוס’ שם, וז”ל, מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ.

ומיירי דליכא חצר אלא בית עומד סמוך לרה”ר אבל אם יש חצר לפני הבית מצוה להניח על פתח חצר דאמר לקמן חצר שיש לה ב’ פתחים צריכה ב’ נרות ואמרי’ נמי נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם משמע לשני בתים ואם היו מניחים על פתחי בתיהם היה לזה מימין ולזה משמאל אבל אי מניחים על פתח החצר אתי שפיר עכ”ל התוס’.

והקשה הג”ר אליעזר יהודה פינקל (ר”מ דמיר) צע”ק לשיטת התוס’ דס”ל שצריך להדליק בפתח החצר, א”כ מ”ש זה שדר בעליה אמאי לא ידליק בחצר.

וצ”ל דחצירות העליה לא היו פונות לרה”ר, ואורחא דמילתא נקט, וא”כ צ”ע דהו”ל לאשמעינן דאף כל מי שאין דלתו פתוחה לרה”ר ידליק בחלון עכ”ל.

תשובה הנה עיקר מש”כ רבינו שליט”א דמיירי כשאין העליה פתוחה לא לחצר ולא לרה”ר, כ”כ בב”י סי’ תרע”א, והובא שם במ”ב סקכ”ג ושעה”צ סקכ”ז, ולא מבעיא למאן דס”ל שא”א להדליק בחלון כשיש לו פתח לחצר או לרה”ר (עיין שבות יצחק הל’ חנוכה פ”ב עמ’ ל”ג), אלא גם למ”ד דשרי (עיין חוט שני עמ’ שי”ב, ובס’ תורת המועדים על שונה הלכות סי’ תרע”א סקי”ג), מ”מ כאן לא מיירי בכה”ג אלא באופן שא”א וכנ”ל, ולתרץ קושיא זו נראה שבזמנם היה האופן המצוי והקרוב ביותר, שתהא דירה שאינה פתוחה לא לחצר ולא לרה”ר, היה בכה”ג בדר בעליה, אבל כל סתם דירה היתה פתוחה לחצר, ולהכי אשמעינן דבר הרגיל.

ולפי הסברא הנ”ל שהזכרתי דבכל גוני שרי להדליק בחלון א”ש טפי, די”ל דהשתא אתי לאשמעינן ג”כ קולא במי שדר בעליה שא”צ לטרוח לירד למטה, משא”כ אי אשמעינן בהדיא דמיירי רק באופן שא”א להדיק בחצר לא ידעינן לקולא זו.

נשאלתי, האם מותר ללבוש בגד חדש בר”ה.

התשובה בקצרה

מותר.

תשובה

מוצאי ‏שבת כ”ח אלול תשע”ו

כתב הטור בהל’ ראש השנה סימן תקפ”א וז”ל, ורוחצין ומסתפרין ע”פ המדרש א”ר סימון כתיב כי מי גוי גדול וגומר ר’ חנינא ור’ יהושע אומרין איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלהיה פי’ מנהגיו ודיניו שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר”ה לפי שיודעין שהקב”ה יעשה להם נס לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער”ה ולהרבות מנות בר”ה ומכאן תשובה למתענין בר”ה עכ”ל.

וכ”כ השו”ע סי’ תקפ”א ס”ד, מכבסין ומסתפרין בערב ר”ה.

וכתב המשנה ברורה סקכ”ה, להראות שאנו בטוחין בחסדו ית’ שיוציא לצדק משפטינו.

ומ”מ לא ילבש בר”ה בגדי רקמה ומשי כבשאר יום טוב דיהא מורא הדין אלא ילבש בגדים לבנים נאים [ט”ז בשם רש”ל] ועיין במ”א סימן תקצ”ז דבמקום שאין נוהגין ללבוש לבנים עכ”פ לא ילבש חשובים כ”כ עכ”ל.

והנה אמנם האחרונים נקטו דמש”כ במדרש המובא בטור ‘לבנים’ הכונה לבנים דוקא ולא כל בגדים חשובים שישנם, ועי’ עוד בבאר היטב סקט”ו, מ”מ העיקר מה שנתבאר בדברי המדרש הנ”ל הוא שעכו”ם לובשים שחורים וישראל לובשים לבנים, משום שישראל יודעין שהקב”ה יעשה להם נס.

ולא יתכן להשוות דין ר”ה לדין ט”ב שיהיה אסור בבגדים חדשים.

כתב בשו”ע או”ח סי’ תקצ”ז ס”א וז”ל, אוכלים ושותים ושמחים, ואין מתענין בר”ה ולא בשבת שובה; אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה’ על פניהם.

ועד כאן ביארנו עיקר ענין שמחה בר”ה, אכן נראה להביא ג”כ ראיה למעשה שמותר ללבוש בגד חדש בר”ה.

דהנה כתב בשו”ע או”ח סי’ ת”ר וז”ל, בקידוש ליל שני (ילבש בגד חדש) (הגהות מיימוני פ’ כ”ט מהלכות שבת) או מניח פרי חדש ואומר שהחיינו; ואם אין מצוי (בגד חדש או) פרי חדש, עם כל זה יאמר שהחיינו עכ”ל השו”ע וההג”ה.

וע”ש במ”ב היכי משכחת לה לברך על בגד חדש, [וכן בתקיעת שופר ביום שני הביאו בפוסקים שראוי ללבוש בגד חדש עי”ש], ומ”מ מדברי ההג”ה מבואר דשרי ללבוש בגד חדש בר”ה, ולא משמע לי לחלק ולומר דרק לצורך מותר וגם לא נראה לומר דרק ביום שני מותר ולא ביום ראשון.

קרא פחות

שאלה

לכבוד הרב הגאון רבי עקיבא משה סילבר שליט”א

יישר כח על כל התשובות

שאלה: שבת ל: “שלח שלמה לבי מדרשא: אבא מת ומוטל בחמה, וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה? שלחו ליה: חתוך נבלה והנח לפני הכלבים, ואביך – הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו”, וברש”י שם.

שאלה: שבת לא.

וצ”ב, וכי הוא ראוי ליתן מוסר לגדול הדור?

שאלה: שבת לא.

וצ”ב, כיצד דיברו בגנות תלמיד חכם? ועוד, לכאורה הווי לשון הרע, דהא כוונתם לגנאי, שהרי הם אוחזים שזהו גנאי?

שאלה: חגיגה ט.

וצ”ב, דהרי אין דבר העומד בפני התשובה?

שאלה: שבת לב.

שאלה: תרומות פרק יא מ”ט “וכהן ששכר פרה מישראל אף על פי שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה”.

שאלה: מגילת רות: “אל בנותי כי מר לי מאד מכם כי יצאה בי יד ה'” (א’, י”ג), וכתב רש”י: אמר רב לוי: כל מקום שנאמר יד ה’ – מכת דבר הוא.

שאלה: שבת פה.

שאלה: שבת לג: “בזמן שהצדיקים בדור – צדיקים נתפסים על הדור, אין צדיקים בדור – תינוקות של בית רבן נתפסים על הדור”.

יישר כח

אהרן אריה כהן

***

תשובה

לכבוד הרה”ג אהרן אריה כהן שליט”א

שאלה: שבת ל: “שלח שלמה לבי מדרשא: אבא מת ומוטל בחמה, וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה? שלחו ליה: חתוך נבלה והנח לפני הכלבים, ואביך – הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו”, וברש”י שם.

תשובה: רק כשאין טעם אחר הגובר על טעם זה נוהג כהמשנה, אבל כשיש טעם הגובר על טעם זה משיב על אחרון ראשון, והטעם שהשיבו לו כן עי’ בחת”ס בחידושיו כאן שכתב וז”ל, ולא יפה אמר שלמה.

פירש”י שהקדימוהו תשובת הכלב לתשובת הארי’.

והנה הוא בשאלתו הקדים אבא מת לטעמי’ שהוא אמר ושבח אני את המתים והסנהדרין הקדימו כלבים לארי כשיטת אביי לא המתים יהללו יה, עכ”ל.

שאלה: שבת לא.

וצ”ב, וכי הוא ראוי ליתן מוסר לגדול הדור?

תשובה: יש לתרץ בב’ אופנים: א.

הוא בא בכח תביעה וטענה על מה שריחקו שמאי מלהתגייר ולא העמידו על טעותו, ובכך היה יכול לאבד חלקו מן העוה”ב, ולא בא לומר מוסר.

ב.

יתכן שעשה שלא כדין מטעמי דרך ארץ, ומ”מ הגמ’ משמיעה הדברים לנו שיהיה מוסר לנו, כי הלכה כדרכו של הלל ולא כדרכו של שמאי.

שאלה: שבת לא.

וצ”ב, כיצד דיברו בגנות תלמיד חכם? ועוד, לכאורה הווי לשון הרע, דהא כוונתם לגנאי, שהרי הם אוחזים שזהו גנאי?

תשובה: ידוע מה שיסדו האחרונים שלא היה זה חסרון במידותיו של שמאי ח”ו, אלא שיטת ב”ש לרחק את הטועים [לפי הענין] והם באו להשיג על שיטתו ולומר שאין לליך בדעה זו, שהרי וכו’, ולדבר בדרכי עבודת ה’ באופן הנ”ל לכאורה אי”ז לה”ר, שהר”ז כעין מש”כ החזו”א בקוב”א שמותר לדבר בדרגת מעלת הת”ח למי שזה נוגע לו לדעת מעלות הת”ח כמו שמותר לדבר בדרגת מעלות בעלי אומנין.

וכמו”כ אפשר לומר כהתירוץ הב’ בשאלה הקודמת.

שאלה: שבת לב.

תשובה: מדאורייתא אין חיוב לעשר כלל לאחר שהע”ה העיד שהוא מעושר, הרי שהתורה סמכה עליהם, כ”ה לפירוש הזה שברש”י.

שאלה: תרומות פרק יא מ”ט “וכהן ששכר פרה מישראל אף על פי שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה”.

תשובה: עי’ בפירוש הון עשיר שם.

ובתפא”י ס”ק נג כתב וז”ל: דאין אומרים שכירות ליומא ממכר הוא רק גבי אונאה בשכירות מדכתיב גבי’ ממכר יתירה [כתו’ ב”מ דנ”ו ב’ וע”ז דט”ו א’].

שאלה: מגילת רות: “אל בנותי כי מר לי מאד מכם כי יצאה בי יד ה'” (א’, י”ג), וכתב רש”י: אמר רב לוי: כל מקום שנאמר יד ה’ – מכת דבר הוא.

תשובה: אפשר דהכונה רק כשנאמר לרעה.

ואפשר לומר באופ”א דגם שם הרי באו להלחם על הגוים ולהרגם, ואפשר דלכן שייך הלשון יד ה’ בזה.

שאלה: שבת פה.

תשובה הריטב”א שם כתב, ומנא לן דקים להו לרבנן מילתא היא.

פירוש מנא לן לסמוך בדיני תורה לדין אותם על פי חכמת התולדה אם לא קבלנוה בפירוש התורה שבעל פה ע”כ.

וכונתו שמה שקבעו חכמים שיעורין הם הלכה למשה מסיני אבל כאן היה ע”פ חכמת התולדה.

שאלה: חגיגה ט.

וצ”ב, דהרי אין דבר העומד בפני התשובה?

תשובה: עי’ בשו”ת מהרי”ט ח”ב או”ח סי’ ח’, שו”ת שאלת יעב”ץ ח”א סי’ ע”ט, שו”ת שתי הלחם סי’ ל”א, ובס’ לב מבין על הרמב”ם הל’ דעות פרק ו’.

שאלה: שבת לג: “בזמן שהצדיקים בדור – צדיקים נתפסים על הדור, אין צדיקים בדור – תינוקות של בית רבן נתפסים על הדור”.

תשובה: צ”ע, ואולי באופן שאין רוצים מן השמים להרגם מטעמים שיהיו.

שאלה: ובעיקר המימרא מה ההבנה בזה שנתפסים הצדיקים ותשב”ר בעוון הדור דמה עונש איכא בזה לדור, ומה עשו אלו שצריכים למות.

תשובה: כתב המהר”ל בח”א בשבת שם וז”ל, צדיקים נתפסים בעון הדור.

פירוש כי העיקר שהוא בדור נתפס בעון הדור, כאשר יש חטא בדור לוקח הקדוש ברוך הוא העיקר שהוא בדור שהוא נחשב כמו כל הדור.

וכאשר אין צדיקים תינוקת של בית רבן נתפסין, והם עיקר בדור בעבור הבל פה תורתם שהוא בלא חטא.

ודבר זה מבואר בכמה מקומות שהשי”ת לוקח עיקר הדור בעון הדור ואף על גב שלא חטא הלא כבר אמרו (סנהדרין כ”ז ב’) כל ישראל עריבין זה בזה וכאשר נענש העיקר בדור דבר זה הוא כפרתן עכ”ל.

בכבוד רב

***

שאלה

שלום וברכה

ויישר כח גדול על התשובות.

א.

ב.

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שלום רב

א.

פעם הבתים היו קטנים יותר ולא מלאים חפצים רבים כמו היום.

וזה הטעם שבבתים רבים בדיקת חמץ אורכת כמה שבועות ג”כ, ובעבר אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר (פסחים ב’ א’).

כמו”כ אפילו תימא שגם פעם הבתים היו גדולים כבהיום, מ”מ הגמ’ הנ”ל מיירי מצד החיוב, ורוצה הגמ’ לומר שהחיוב לא יהיה יותר מזה, ונפק”מ עכ”פ למי שיש לו בית קטן שלא יהיה מחוייב לבדוק קודם לשעה זו.

אפשר להוסיף דנפק”מ גם למומחה גדול בבדיקה שיכול לבדוק בשעה אחת שלא יהא צריך להקדים יותר מזה.

ב.

הגר”א דרכו לפעמים שחולק גם על ראשונים.

ומ”מ אין קושיא על הגר”א מהמשך הגמ’ דהגר”א לא מחק מילים דמים תרתי משמע, והיינו דם נדה ושפיכות דמים כדפרש”י.

בברכה מרובה

***

שאלה

הגמרא בריש ערבי פסחים אומרת שיש חילוק בין איסור אכילה קודם שבת לאיסור אכילה קודם פסח, והיינו משום דבפסח יש איסור מיוחד של “חיובא דמצה” ע”ש, ולכאו’ צ”ע דהלא גם בשבת יש חויב לאכול ג’ סעודות.

ואמנם יש לומר לחיוב בשבת אינו אלא מצד וקראת לשבת עונג דהוא ד”ק, אולם ז”א דהא כתב המג”א דפת משבת דאורייתא דכתיב אכלוהו היום, וגם, הא רובא דרבוואי סברי דאאיסור מד”ק כאיסור תורה דמי.

***

תשובה

בע”ה מוצ”ש חוה”מ פסח י”ט ניסן ע”ז

לכבוד הרב אוריאל שליט”א

שלום רב, לשאלה זו התייחס הרי”ד בפסקיו וז”ל, ואי קשיא, מאי שנא חיובא דמצה מחיובא דקידושא, הלא גם זה עשה הוא, כדאמ’ לקמן זוכריהו על היין בכניסתו.

תשובה, התם עיקר הזכירה שאמ’ רחמנא בתפילה שמברך מקדש השבת ולחזור ולקדש על הכוס בשולחן הוא מדרבנן, כדבענן למימר לקמן, ואין עשה בשתיית הכוס שלקידוש כמו שיש באכילת מצה.

ואם תאמר הרי גם בשבת איכא מצות ג’ סעודות, אין בהן עשה מפורשת כמו שיש באכילת מצה ואינו אלא מדרבנן ומדברי קבלה וקרא’ לשבת עונג ע”כ וכעי”ז ראיתי נדפס גם בתוס’ הרי”ד ממהדו”ת.

וכן נראה שם מדברי הצל”ח שהבין כן שהוא משום שזהו חמור משום שהוא מפורש בתורה.

בענין אם ג’ סעודות מדאורייתא, זהו מחלוקת הפוסקים ותליא באשלי רברבא, ורוב הפוסקים מקילין בזה, ועי’ בהערות יד רמ”ה על השל”ה מה שהביא הדעות בזה.

ומ”מ גם אם הוא מדאורייתא יש לזה ביאור אחר, עי’ עוד ברבינו דוד מה שהוסיף לבאר כאן דאין חשש אם יאכל וימנע מעונג שבת, דהרי ברגע שיהיהה שבע כבר לא יהיה מחוייב באכילה של סעודות שבת, שהרי עונג שבת הוא דבר המשתנה לפי המצב ולפי מה שמענג את האדם [ולפי הסברא שכתב האבנ”ז או”ח סי’ תלג שאכילת מצה לתיאבון הוא משום הידור מצוה, א”כ גם כאן יהיה תועלת בהידור מצוה של הסעודות בשבת באופן שבודאי יאכל ומ”מ יש ענין להדר במצוה שהסעודה תהיה יותר לתיאבון, ומ”מ גם ע”ז י”ל שאין זה בדין וקראת לשבת עונג להביא עצמו לידי מצב שיוכל להתענג, ולכן אפי’ אם לא יאכל כשאינו תאב הוא עונג שלו כמש”כ הפוסקים וכמבואר בדברי רבינו דוד שם, ודוקא בפסח הוא חיוב עליו לאכול מ”מ].

וכמו”כ אפשר דמצה מ”מ מפורש בתורה כנ”ל בשם הצל”ח.

ובמצפה איתן כתב שהחילוק הוא דסעודת שבת יש לה תשלומין למחר משא”כ מצה שזמנה רק בלילה.

מש”כ שרוב הפוסקים סוברים דרבנן הוא כדאורייתא, הנה אמנם יש נידון בפוסקים ובמפרשים האם דרבנן מהני לדאורייתא דלענין כל מיני דברים, אבל מ”מ לכו”ע יש דברים שנגזרו רק במצוות דאורייתא ולא במצוות דרבנן, עי’ למשל בסוכה טז ע”ב, דגרסי’ התם, לא רבי יהודה סבר לה כרבי יוסי עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם אלא בעירובי חצירות דרבנן אבל הכא סוכה דאורייתא לא, וכ”ה בעירובין פו ע”ב.

וע”ע כתובות לו ע”ב, אי נמי עד כאן לא קאמר ר’ דוסא התם אלא בתרומה דרבנן אבל קנס דאורייתא כרבנן סבירא ליה ע”כ.

אח”ז כתבתי אליו עוד: צדקתם שלא התבוננתי בדבריכם כראוי בחפזון הכתיבה, ואה”נ דקי”ל שדברי קבלה כדברי תורה כמו לענין ספק אם קרא את המגילה כמש”כ המשנ”ב בשם הפמ”ג, ואמנם הראשונים נחלקו בזה, ועי’ מה שהביא הב”י בהל’ קריאת המגילה לגבי עיירות המסופקות והערות שם מהדורת המאור, ומ”מ אנן קי”ל שדברי קבלה הו”ל כמן התורה לענין ספק דרבנן כמו שכתבתם וכנראה שהרי”ד סובר כהסוברים שהוא מדרבנן, או שניישב דס”ל שעונג באכילה הוא מדרבנן, ועי’ מאירי קידושין כד ריש ע”ב.

ומאידך עי’ מה שהאריך הרמב”ן בויקרא כג.

ומ”מ יש גם מקום להקל יותר בדבר שאינו מפורש בתורה, והרי אפילו באיסור עשה הקילו בגזירות יותר מאיסור לאו, עי’ בגמ’ סוכה שציינתי במכתב הקודם.

דברי האבנ”ז הוא הוסיף על דברי רש”י שם שהוא דין כללי מצד זה אלי ואנוהו ולכך היה אפשר להבין שהוא דין בסעודות בדיוק כמו במצות, ולזה באתי לדחות שעדיין כיון שלתיא בעונג יעשה אז מה שיתענג באותו הרגע, אבל מדברי רש”י לבד היה יותר קל, שניתן לומר מעיקרא עוד קודם שנכנסים לדון בזה, שאכן הידור מצוה הזה הוא פרט באכילת מצה.

בכבוד רב

ובברכת פסח כשר ושמח

***

שאלה

בס”ד

שבוע טוב

שאלה קטנה שהתעוררה בי:

קי”ל שהשורף חמצו של חברו פטור משום דחייב לבערו.

לפ”ז לכאורה מדוע שלא נשרוף כל חמץ של חילוני שנגיע אליו? ואפילו בביתו?

ומאידך גיסא, לפי ד”ת אם אכנס לבית של חילוני בפסח ואשרוף לו את חמצו האם יכול הוא לתבוע אותו בבי”ד ישראל? ואם לא, ז”א שמורת לעשות כן לכתחילה?

יישר כח גדול

יהודה

***

תשובה

שבוע טוב

שלום רב

לכאורה מצד הדין יהיה מותר לכתחילה לבער, ואף יהיה אולי חובה בזה, אם זה יהיה נוגע למעשה, ואני מעתיק מענין לענין מדברי הרש”ל ביש”ש פ”ג דב”ק, וז”ל, ומכאן הביא הגאון מהריי”א בתרומת הדשן סימן רי”ח.

שמותר אדם להכות את אשתו שהיא מקללת אביה ואמה.

מחמת שעוברת על דת, ועביד דינא לשמים.

ואין צריך להביאה לב”ד, כמו גבי נרצע.

ולאו דוקא כה”ג, אלא כל מה שהיא עושה כנגד דת תורה אלהית.

מכה אותה עד שתצא נפשה.

אפילו עוברת במצוה שב ואל תעשה.

ומ”מ אל ימהר בהכאה.

אם לא בתוכחה גמורה מקודם, ורואה שאינה נשמעת.

ולאו דוקא הרב לעבדו, ובעל לאשתו.

ה”ה כל בר ישראל יכול להכות חבירו, כדי לאפרושי מאיסורא.

וכן [הבאתי] לקמן סי’ כ”ז פסק הרא”ש (סימן י”ג) להדיא שמותר.

וכן איתא בערכין (ט”ז ע”ב) יכול לא יכנו ולא יסטרנו על דבר תוכחה כו’.

אלמא שמותר להכותו על דבר תוכחה.

ודוקא באדם מוחזק לכשרות, שידוע שלשם שמים עשה.

והוא אדם חשוב ומופלג.

אבל בסתמא דאינשי לאו כל כמיניה.

דא”כ לא שבקת חי לכל בריה.

וכל אדם ריק ילך ויכה חבירו על דבר הוכחה, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.

והתורה לא נתנה רשות ומקל ורצועה אלא לדיין, או לאדם חשוב, שראוי להיות דבריו נשמעים.

ג”כ לפי שעה מותר להכות חבירו, ולהפרישו מאיסורא.

והכל לפי ראות עיני הדיין.

ודוקא לאפרושי משארי איסורא, דבינו לשמים.

אבל מה שבין אדם לחבירו, כגון אחד שהכה חבירו.

שמותר לכל אדם, אפי’ איש פשוט, להציל אחיו, ויכול להכות המכה, כדי להציל המוכה כמו שאפרש לקמן עכ”ל, ועי”ש בכל אורך דבריו.

אמנם בפועל קשה לנהוג כן למעשה, משום שיכול דבר זה לגרום למכשולות גדולות יותר, להכשילם בלפני עיור בשנאת ישראל ושנאת התורה ועוד כמה דברים ועל כעין זה אמרו עת לעשות לה’ הפרו תורתך, וצא ולמד מה שהורו רבותינו בענין ברכות [דהיינו לתת לחילוני דבר בלא לברך], אע”פ שלא התירו הדבר לגמרי מ”מ באופנים מסוימים התירו הדברים כעין אלו, וכל ענין מורידין ואין מעלין שנקט החזו”א שאינו נוהג כיום אפשר שהוא מטעם זה.

ולכן בהרבה פעמים בענין החמץ יאמרו המורים שב ואל תעשה עדיף, ומ”מ הכל לפי הענין ולפי ראות עיני המורה.

בכבוד רב

***

שאלה

שאלה

לכבוד מו”ר הרב עקיבא שליט”א אחדשה”ט

פרשת צו [ויקרא ח, י”ג], ויחבש להם מגבעות, ועיין פירש”י ויחבש לשון קשירה.

גם יש להעיר על תרגום אונקלוס, דהנה בפרשת וירא כתב וזרז ובפרשת צו כתב ואתקן.

וע”ע בתרגום יונתן בפרשת וירא ובפרשת צו וע”ע בתרגום יונתן בפרשת תצוה עה”פ וחבשת להם מגבעות כו’, וצ”ע בכל זה.

החותם בכבוד רב,

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

שלו’ רב

זה ברור שיש מילים דומות שיש להם ב’ משמעויות ולא עוד אלא שיש מילים שיש להן המשמעות הפשוטה ויש להם המשמעות שאינה המשמעות התמידית אלא לפעמים נשמע כך, ולכן לא הוזקק רש”י לפרש אלא במקום שהמשמעות יוצאת מגדר הרגיל.

בכבוד רב וכט”ס {וכתב אלי שוב הנ”ל: אולם בפרשת תצוה וחבשת להם מגבעות הו”ל לפרש כן.

}

***