תשובה

שאלה

בע”ה

בסוכה דף ב ע”ב, דלדעת החולקים על רב זירא הסכך לא עשוי לצל ולכאורה צריך להבין אם כן למה לשיטות החולקות, סוכה שחמתה מרובה מצילתה פסולה הרי הסכך לא נועד לצל.

תודה רבה

***

תשובה

יום ששי כ”ו תשרי ע”ז

שלום וברכה

הנה זה ברור דלכו”ע הצל של הסוכה הוא מה שעושה אותו סוכה, כמ”ש רש”י ברפ”ק דסוכה (דף ב’ א’) שע”ש הסכך קרויה סוכה, ויעוי’ בהר”ן על הרי”ף ריש סוכה (דף א’ א’ מדה”ר) וז”ל, ושחמתה מרובה מצלתה.

כתב רש”י ז”ל המועט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו ולא רצה לומר שהסכך המועט יהא בטל לגמרי ברוב המגולה ויהא כאילו אין שם סכך כלל וכמו שראיתי מי שכתב כן דהא אמרינן לקמן בפרק הישן [דף כב ב] דמתני’ בחמתה דלמטה קאמר אבל [אם] למעלה המסוכך והמגולה כי הדדי נינהו כזוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת וכיון דכי הדדי נינהו אין כאן מועט שיבטל לגבי המרובה אלא מצלתה דלמטה קאמר שהיא בטלה לגבי חמתה שהיא מרובה הימנה דאע”ג דרבי יהודה לא בעי שיהא הסכך מיצל תחתיו כיון שהוא מכשירו למעלה מעשרים אמה כדמוכחא בגמרא וסיפא דמתני’ דברי הכל היא אפ”ה בעי מיהא שיהא מיצל וכל שחמתו מרובה מצלתו אין כאן צל וכן נ”ל פי’ לפי’ של רש”י ז”ל עכ”ל הר”ן.

וכתב בשפת אמת סוכה שם וז”ל, ונראה לע”ד דהא כיון דלא קי”ל כר”ז משום דההיא לימות המשיח הוא דכתי’ ופי’ רש”י ז”ל אבל סוכת מצוה אינה לצל א”כ אין מובן לכאורה מ”ש רש”י דע”ש הסכך קרוי’ סוכה דממ”נ אם צריך להיות סוכך ומגין א”כ עשוי’ לצל, אמנם פשוט נראה דמאחר שהוא דבר שמציל אף שאין בו צורך דיש צל בל”ז מ”מ שפיר נקרא סכך כיון שהיא דבר המציל, וממילא מיושב דאם אין בסכך הכשר כשיעור אינו קרוי סכך שהרי הסכך הזה אינו מציל כלל שעדיין יש חמה לבטל הצל ואינו מציל ושוב ממילא אינו סכך כלל, וזה נראה ג”כ לע”ד כוונת רש”י ז”ל מ”ש בהא דר”ז דל דפנות ליכא צל סוכה שהחמה באה מתחתי’ ונמצא שמה בטל ע”ש, דלכאורה קשה הא די”ל חמתה מחמת דפנות אינו פוסל וכשאין הדפנות מגיעות לסכך כשר ג”כ, אמנם נראה דהא דכשר חמתה מחמת דפנות הוא מה”ט גופי’ דכל הפסול בחמתה מרובה הוא משום שאין קרוי סכך כיון שאינו מיציל אבל באופן שאם הי’ דופן טוב הי’ מיציל שפיר נקרא סכך, דאע”ג דהשתא חמה מרובה מאי בכך דלא הקפידה תורה רק שיהי’ דבר המיציל כנ”ל, וא”כ ממילא בלמעלה מעשרים שפיר אינו קרוי סכך כיון שאינו מיציל אם לא הי’ דופן ובדאיכא דפנות נמי פסול מטעם שאין צורך לצל הסכך לר”ז דבעי שיהי’ צורך בהצל, ושפיר כ’ רש”י שכשחמה באה מתחתי’ פסול משום שאינו קרוי סכך כנ”ל, אך מדברי הריטב”א למדתי דעיקר הטעם הוא משום דסכך שהוא תוך עשרים גם בלי דפנות מועיל להיות צל להיושב תחתיו אבל למעלה מכ’ בלי דפנות ליכא צל כלל נמצא דכל הצל היא רק מן הדפנות עכ”ל.

ובפני יהושע שם ע”ב הקשה כעין קו’ שכתבתם, וז”ל, בפרש”י בד”ה לימות המשיח כו’ אבל סוכת מצוה אינה לצל עכ”ל.

משמע לכאורה דלהנך אמוראי לית להו דר’ זירא לא בעי סוכה העשוי לצל.

וקשיא לי טובא היאך אפשר לומר כן והא בכולה מכילתין משמע דלכו”ע בעינן סוכה העשוי לצל כדאמרינן לקמן (דף ח’ ע”ב) בסוכת גנב”ך ורקב”ש דקתני והוא שתהא מסוככת כהלכתה והיינו לצל סוכה כדמפרש התם, וכן בסוגיא דחבילי עצים וחבילי קש [לקמן י”ב ע”א] דפסלינן משום תעשה ולא מן העשוי והיינו שעשוי בפסול ומאי פסולייהו אי לאו משום שלא נעשה לשום צל.

לכך נראה דודאי לכו”ע פשטא דלשון סוכה היינו לענין סכך דהיינו לשם צל להגין ולסכך, אלא דרבי זירא דריש מייתורא דקרא דוסוכה תהיה לצל יומם דכל סוכה שאין צריכה לצל הסכך אלא שצלתה מרובה מחמת הדפנות לא מיקריא סוכה כלל דאין לשון סוכה אלא היכא שצריכה לצל הסכך, משא”כ הנך אמוראי דמוקי לה לימות המשיח סברי דלא קפדינן בהכי אלא אף על גב דבלא”ה צלתה מרובה לא איכפת לן ובלבד שהסיכוך עשוי ג”כ לצל.

כן נראה לי נכון, אלא דמדקדוק לשון רש”י לא משמע כן דא”כ לא היה צריך לפרש לעיל במתני’ (בצילתה מרובה מחמתה) [בחמתה מרובה מצילתה] דפסולה (דע”כ) [דע”ש] הסכך קרוי סוכה, דבפשיטות הוה מצי לפרש דעל שם הצל נקרא סוכה וכמ”ש שם, ויש ליישב ועדיין צ”ע ודו”ק עכ”ל.

ובקיצור כונתו דע”כ צ”ל דכו”ע מודו דסוכה צריכה להיות עשויה לצל, אלא דרבי זירא דריש מיתורא דקרא דוסוכה תהיה לצל יומם, דכל סוכה שאין צריכה להיות לצל הסכך, שצלתה מרובה מחמת הדפנות, לא מיקריא סוכה כלל, דאין לשון סוכה אלא היכא דצריכה לצל הסכך, ועי’ חכמת שלמה על השו”ע סי’ תרל”ג.

וראה עוד מה שכתב בשו”ת שבט הלוי (חלק י סימן צז) בתוך דבריו וז”ל, וכזה יראה דעת רש”י בשמעתין ד”ה לימות המשיח, אותם סוכות יהיו לצל לעונג ולמסתר אבל סוכת מצוה אינה לצל, דבפשוטו צ”ע הלא כל מכילתן מפורש דבעינן צל סוכה, וע”כ כנ”ל דלדידן דלית לן דר’ זירא מספיק בסכך הראוי לצל משא”כ לר’ זירא דבעינן צל ממש.

ע”ש בכל הדברים, ועי’ עוד בשו”ת הנ”ל ח”ג סי’ ע”ח וח”י סי’ צ”ו סק”ו ובקובץ אדרת אליהו עמ’ ת”ח במאמרו של הרב רוזנטל, קובץ יד הרש”ז ב’ תש”ן עמ’ נ”ח.

בכבוד רב

ושבת שלום

***

{בע”ה עש”ק פ’ וירא התשע”ה}

נשאלתי האם מותר להעתיק תוכנות מחשב שנעשו ע”י אנשים שאינן מהוגנין.

תשובה – גרסי’ בגמ’ מסכת בבא מציעא דף עג ע”ב, רב סעורם אחוה דרבא הוה תקיף אינשי דלא מעלו ומעייל להו בגוהרקא דרבא אמר ליה רבא שפיר קא עבדת דתנינא ראית שאינו נוהג כשורה מנין שאתה רשאי להשתעבד בו תלמוד לומר לעולם בהם תעבדו ובאחיכם יכול אפילו נוהג כשורה תלמוד לומר ובאחיכם בני ישראל איש באחיו וגו’.

ויש לדון בגדר היתר זה של תקיפת אינשי דלא מעלו, ובתוס’ בפ”ק דסוטה דף ג’ ב’ ד”ה כתיב כתבו אסמכתא בעלמא היא וקנס חכמים הוא כדי לייסרן ע”כ, והנה בפ’ בתרא דב”ק לגבי גזל מרשע אע”ג דקי”ל מורידין ואין מעלין, מ”מ גזל לא גזלינן מינייהו למסקנא משום יכין וצדיק ילבש דלמא הו”ל זרעא מעליא, ומהא ל”ק על הגמ’ בב”מ שם דאע”ג דבזמן זה הרי הוא בטל ממלאכתו ויכין וצדיק ילבש, מ”מ כיון דעדיין אינו בעין לא חיישינן כ”כ דא”כ אין לדבר סוף דלעולם יש לחוש גם אם הורגו, אכן יש לדון כאן כיון שאינו ממש גזל, שאינו גוזל ממנו כלום, אלא מפסידו בעקיפין ע”י שמאבד זכויותיו, ונראה ג”כ דלא גרע מהא דב”מ שם שמותר לתוקפו למלאכתו וכך מותר להשתמש במלאכתו במה שעשה כבר אע”פ שעי”ז בעקיפין מפסיד הבן ממה שהיה יכול להרויח.

ובדידי הוה עובדא שרציתי להשתמש בעבודה יקרה שנעשתה ע”י כופר א’ ולשוב ולהדפיסה ללא רשותו ושאלתי למרן הגרח”ק שליט”א בסעודה בשב”ק ע”ז, ואמר לי שאינו יודע, ויתכן שלא שמע היטב השאלה, ואח”כ כתבתי לו השאלה בכתב, וכתב לי ‘א”צ רשות מבהמות (רק אל תזכירם)’ עכ”ל.

וכך כנראה עבד גם עובדא בנפשיה לשוב ולהדפיס המס’ גרים שלו ע”פ כת”י שנדפס בארה”ב ע”י כופרים, ויתכן שבאלו צירף ג”כ מה שיש בזה תועלת לצבור, דבכה”ג סברא הוא דלא ניחוש ליכין וצדיק ילבש, כיון שעד אז הכל זוכין.

הנה בעצם העתקת תוכנות באופן כללי שאינו גוזל כלום, אמר לי ידידי הרב נפתלי גולדמינץ ששאל את הרב נויבירט בעל השמירת שבת כהלכתה, ואמר לו בשם הגרש”ז אוירבך זצ”ל דאם מעתיק לצורך עצמו בלבד ולא היה קונה לולא זה מותר להעתיק.

{עש”ק פ’ בא התשע”ו
מודיעין עילית}

א) מה שהקשה הג”ר .

.

.

מ”ט כתיב ברישא (שמות י”ב ז’) על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, ואח”כ (פסוק י”ג) כתיב על הבתים אשר אתם שם.

תשובה הנה רז”ל במכילתא עמדו ע”ז, וטירחא היא להעתיק מחדש הענין מהמכילתא, דהו”ל להשואל לעיין שם בעצמו, מ”מ אעתיק זה להגדיל תורה ולהאדירה, איתא במכילתא דר’ ישמעאל [מס’ דפסחא פ”ו, וכ”ה בפ”ז, ע”ש הגר”א והגו”ב], וז”ל על הבתים אשר אתם שם, למה נאמר והלא כבר נאמר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, אין לי אלא בתים שיאכלו בהם, בתים שהיו ישנים בהם מנין, ת”ל על הבתים אשר אתם שם מכל מקום ע”כ, ומכילתא דרשב”י פליג עלי’ וז”ל, לאות על הבתים אשר אתם שם.

יכול יתן על מקום לינה, תלמוד לומר על הבתים אשר יאכלו אתו בהם.

יכול לא יתן אלא על מקום אכילה, תלמוד לומר על הבתים אשר אתם שם.

יכול יתן כאן וכאן, תלמוד לומר לאות, ולא לאותת.

אמור מעתה, מקום אכילה שם היתה לינה.

ומ”מ צ”ע לתרוייהו בין למר ובין למר, היאך ישנו במקו”א ממקום האכילה הא כתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, וכן תני’ בתוספ’ פ”ח דפסחים פסח מצרים מקום אכילה שם היתה לינה, פסח דורות אוכלין במקום אחד ולנין במקום אחר ע”כ וליכא למימר ברוח אחרת שבאותו הבית וקמ”ל ליתן גם בפתח ההוא, [את”ל דמדאורייתא לא חיישי’ לחשד ועכ”פ קודם מ”ת], דבהדיא תני’ לעיל שצריך ליתן על כל פתח ופתח בלאו הכי, [וגם דדוחק הוא תי’ זה].

ועמ”ש עוד בחידושי באריכות בחיבורי על המכילתא דרשב”י בכל ענין זה.

ב) מה שהקשה עוד הנ”ל מ”ט כתיב אשר יאכלו אותו בהם וכי ההצלה ממכת בכורות תלויה בבתים שאוכלים בהם ק”פ בלבד, ובית שלא אכלו בו ק”פ לא נצלו בו ממכת בכורות עכ”ד.

תשובה טוב שאלת, אכן מכיון שעסקתי בעניין זה כמה פעמים בחיבורי על המכילתא דרשב”י נלאיתי להעתיק כאן עוד שוב כל הענין, ולכן אכתוב בקיצור הענין דאה”נ קרבן פסח היה להצלה לישראל ממכת בכורות ולהכי היו צריכין ליתן הדם על הבתים כדי שיראה המשחית ויפסח עליהם, ולהכי כתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, ולהכי הוצרך הכתוב לרבות בתי נשים ועבדים כיון שלא היו יכולין לעשות חבורות משלהם בפ”ע [פי’ בלא ישראל] כמבואר במכילתא הנ”ל, ויש בזה עוד הרבה אריכות כמ”ש בחידושי הנ”ל בכמה דוכתי.

ורק אעתיק כאן איזה דבר מעיקר הענין הזה ממה שכתבתי בחידושי הנ”ל, וז”ל, והענין דפסח מצרים הוא מצוה שנצטוו ישראל קודם מתן תורה, והיה כדי לגאלן ממצרים, וכמ”ש מכילתא דר’ ישמעאל (מס’ דפסחא פ”ה), וז”ל, לא היה בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה וגו’ (יחזקאל ט”ז ז’), ערום מכל מצות נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו, וכ”ה בשמות רבה פט”ו ופסדר”כ פ’ ה’ החדש.

וגרסי’ בב”ק ס’ א’ ‘תאני רב יוסף מאי דכתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים’, ולכך הוצרכו ליתן הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות כדמפרש קרא (פסוק י”ג), והיה הדם לכם לאת על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים.

וג”כ דין זה של מתן דמים על המשקוף ועל שתי המזוזות הוא דין מצד פסח מצרים, כדגרסי’ בפסחים צ”ו א’, בעי רבי זירא אימורי פסח מצרים היכא אקטרינהו, אמר ליה אביי ומאן לימא לן דלא שויסקי עבוד, ועוד הא תנא רב יוסף שלשה מזבחות היו שם על המשקוף ועל שתי המזוזות ותו מידי אחרינא לא הוה ע”כ.

ומבואר דפסח מצרים לא היה טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח, דבעצם לא היה בו דיני קרבן, ונתינת הדם היה להגן עליהם מן המשחית וכנ”ל.

וכמו”כ פסח מצרים דינו לשחטו בתוך ביתו, כמו שנביא מן התוספתא להלן.

עכ”ל ועיין עוד שם באריכות.

שאלה

לכבוד מו”ר הרה”ג שליט”א שלום וברכה

זבחים כה.

ועיין רש”י ב: ד”ה ונדבה- בסו”ד – (מפי השמועה במנחות עד כאן), וגם שם צריך עיון בכוונת רש”י.

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

כוונתו “שמעתיה” – ששמע פירושה כבר כשלמד מרבו מנחות ומי שהסגיר את דברי רש”י בסוף זה המדפיסים ולא רש”י עצמו ומה שכתב עד כאן הכונה שעד כאן הוא מפי השמועה ששמע במנחות.

***

שאלה

לכבוד מו”ר הרה”ג רב עקיבא סילבר שליט”א

אחדשה”ט

א) ה: רד”ה בגליל – היו רגילין להרבות שמחה יותר.

ב) ו.

החותם בכבוד רב,

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

הביאור הוא בפשט דכיון שהנידון בגמ’ הוא על ג’ ימים לא נחית לפרטי ההוכחה, אלא אמר באופן פשוט שיש הוכחה שא”צ ג’ ימים.

אולי ט”ס נפל ברש”י בדף ו’ וצ”ע.

***

{עש”ק פ’ יתרו י”ט שבט תשע”ו
מודיעין עילית}

מה שהקשה הג”ר צבי קרויזר ע”ד רבינו בחיי (שמות כ’ י”ג) שכתב לא תענה ברעך עד שקר, דרעך מיירי גם בעכו”ם כדכתיב איש מאת רעהו, והקשה דהרי בב”ק ל”ח א’ מבואר דיתכן רעך שהכונה רק לישראל.

תשובה כונת הר”ב היא דכל מידי שהאיסור מצד העובר לא שנא, ר”ל דנהי היכא שהמצוה היא מצד בין אדם בחבירו בלבד אמרינן רעך ולא גוי, אבל היכא שהמצוה היא מצד העובר, שפוגם בעצמו ע”י מעשה שהוא עושה, בכל כה”ג לא יהא חילוק אם עושה מעשה זה כלפי גוי או כלפי ישראל.

והראיה שמצוה זו היא מצד שהוא פוגם בעצמו, יש להביא מן המכילתא דרשב”י וז”ל, לא תענה ברעך עד שקר – אין שקר אלא מבדה כיצד הפקיד לו זהב לא יאמר לו מרגלית מרג’ לא יאמר לו זהב ע”כ.

כלומר אע”ג שמשלם לו לפי אותו השווי, מ”מ לא יעשה כן כיון שמשקר בנפשו ומעות את הדין, וא”כ לא שנא אם משקר לפני גוי או לפני ישראל, דהא אפילו שינוי בעלמא אסור בעדות (עיין שבועות ל”א א’).

ומה שהביא מהפסוק שם, היינו דאע”ג שמסברא מצוה זו נוהגת גם כלפי גוי וכנ”ל, מ”מ אם היה גזה”כ למעט גוי הוה ממעטינן ליה, כמו טעות עכו”ם דמסברא לא נפיק מכלל גזל, אלא שמיעטתו התורה, וכן עמלקי דמסברא היה אסור להרגו, והתורה ציותה עליו שיהרג, וה”נ הכא אי הוה סבירא לן דרעהו ממעט גוי הוה ממעטינן ליה לגמרי, ולהכי כתב דכיון דמ”מ בעלמא אשכחן שגוי יקרא רעהו א”כ גם כאן אינו מיעוט.

וגם מאן דממעט גזל עכו”ם מרעך ס”ל דאי”ז דבר מגונה, דהופקר ממונן לישראל (עי’ ב”ק ל”ח), והו”ל כאוכל מן ההפקר, משא”כ עונה עדות שקר שעושה שקר בנפשו ומשנה דבורו.

ומה שכתב ר”ב שלא נאמר כאן אחיך כמו שאנו דורשים בשאר דוכתי למעט גוי, אלא רעך דלא ממעט, י”ל דלא קאמר דכל היכא דכתיב רעך שאינו ממעט עכו”ם, אלא רק דבר שאינו רק ענין בין אדם לחבירו אלא דבר גרוע וחמור מצד העובר האיסור, כמו כאן.

וכעי”ז בס’ אמרי הצבי כתב ליישב את דברי רבינו בחיי ובתחילה מקדים שהוכחת רבינו בחיי ממה שנאמר ‘וישאלו איש מאת רעהו’ אינה ראיה משום דשם היה עוד קודם קבלת התורה ואז אכן גם המצרי היה בכלל רעהו אבל לאחר קבלת התורה שפיר ממעטים מצרי מדכתיב ‘רעהו’ ואולם כדי ליישב את דברי רבינו בחיי כותב דהנה כבר כתבו הראשונים הרבה טעמים על כל מצוה ועיקר הטעם הוא שיש הרבה מצוות שציונו בוראנו יתברך להתרחק מן המידות המגונות כי העובר עבירה ממשיך מידה מגונה לעצמו ועל כן אסרה התורה מאכלות האסורות לפי זה יובן דמה שאסרה תורה להעיד עדות שקר הטעם בזה שייך גם בעדות שקר לנכרי כי אין לך אדם רע גדול מזה שמעיד עדות שקר בחבירו ובזה אין חילוק בין אם העדות הוא לישראל או לעכו”ם ומה שכתבה התורה הלשון ‘רעך’ בעדות כולל גם העכו”ם כי גם העכו”ם הוא בכלל ‘רעהו’ לענין זה אבל בשאר מקומות אין העכו”ם בכלל זה עכ”ד.

ובעיקר דין הזה יעויין במלבי”ם שכתב מדנפשיה דלא כר”ב.

שאלה {בס”ד שבוע טוב ומועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, האם אדם שסיים לאכול וברך ברכה אחרונה (ברה”ח או ברכה”ז) ובין שינייו נותר מזון שנותן עדיין טעם טוב בחייך(לדוגמא: שוקולד, בשר פרות) ולאחמ”כ בולע אותו,האם יש צורך לברך שוב ברכה ראשונה או הוא פטור מן ברכה ההנאה? לתשובתך מע”כ אודה מקרב לבי, ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט’ א’}

תשובה

ע”ד שאלתך במי שנשאר לו טעם האוכל בפיו לאחר הברכה, הנה בעיקר השאלה יעויין מש”כ הגרח”ק באגרות וכתבים בשם החזו”א שגם אם נשאר לו שאריות אוכל בפיו לאחר שבירך א”צ לחזור ולברך, ואין הספר תחת ידי כעת, וכ”כ במעשה איש ח”ה עמ’ י”ג בשם החזו”א, וביאר החוט שני שבת ח”א עמ’ רט”ו וברכות עמ’ י”ז, דאין לבליעת שיריים הללו חשיבות אכילה על מנת לחייב האדם בברכה אחרונה, וכ”כ הגרח”ק בתשובה [הוב”ד בוזאת הברכה עמ’ 191, וכן הובא בשמו במאיר עוז על סי’ ק”צ עמ’ 530] ששיירי המאכל אינם חשובים כלל, ואף אם שינה את מקומו אינו מברך עליהם.

וכן דעת הגרי”ש אלישיב, הובא בוזאת הברכה שם שאינו מברך על הפירורים שנשארו בין שיניו.

והנה בשאלתך לא הזכרת שיש לו אוכל בין שיניו אלא רק טעם טוב מצד מה שלפני כן היה בפיו אוכל בעל טעם חזק, וזה קיל טפי וכמבואר בשו”ע סי’ ר”י ס”ב שהטועם ופולט ע”מ לטעום את האוכל לכו”ע א”צ לברך ע”ז מכיון שאינו נהנה מגוף האוכל.

ויש לדון עוד אם יכול במחשבתו לכוין שתהא ברכתו מועלת רק למה שכבר אכל ולא להשיח דעתו שלא יוכל לאכול עוד, ודבר זה הוא מחלוקת כמובא בביאור הלכה סי’ ק”צ וז”ל, ואם דעתו לשתות עוד לא יברך אחריו אלא לבסוף [טור] וכתב המ”א דאם טעה ובירך אחריו א”צ לברך בתחלה כיון שהיה דעתו לשתות עוד, והגר”ז וח”א בהלכות קה”ת העתיקו דבריו.

ועיין בחידושי רע”א בשם תשובת קרית מלך רב דדוקא כשטעה בדין דחשב דצריך לברך ברכה אחרונה אף על פי שרצונו לשתות עוד אבל בשכח שיש לו לאכול עוד ובירך ברכה אחרונה צריך לברך על מה שאכל אח”כ עכ”ל.

ועיין בא”ר שמסתפק בדינו של המ”א ובגדי ישע ומאמר מרדכי חולקים על המ”א ודעתם דברכה אחרונה הוא סילוק גמור בכל גווני וכן מצדד בנהר שלום וע”כ למעשה צ”ע עכ”ל הבה”ל.

ושמעתי מהרב אלישע נכס בשם הגרי”ש אלישיב [שמע מת”ח ששמע מפיו] דבבהמ”ז ודאי הו”ל הפסק ומחלוקת ראשונים בעל המחיה אבל בבורא נפשות לכו”ע אפשר לכוין שהברכה לא תהא הפסק, וצ”ע דבדברי המ”ב מיירי על שתיה, וצ”ל דמיירי רק על שתית יין [סימן ק”צ הם דיני ברכת היין], ואולי דר”ל שההכרעה היא שהראשונים מודים בבורא נפשות אבל לא שאין מחלוקת בזה באחרונים.

וכן ראיתי עוד כעת שכתב כך בשו”ת אור לציון חלק ב פמ”ו ס”ק מח, נשארו לו שיירי מאכל בין השיניים, מותר לבולעם אף לאחר ברכה אחרונה, ואין צריך לברך עליהם עכ”ל.

וביאר בהערה שם, נראה שכיון שדעתו היתה לברך ברכה אחרונה רק בגמר האכילה, א”כ אף שבירך קודם, חשיב כטעה ובירך לפני גמר האכילה, שאינו צריך לברך בתחילה, וכמ”ש המג”א בסימן ק”צ ס”ק ד’, ואף שיש אחרונים שחלקו עליו בזה וסוברים שכל ברכה אחרונה היא סילוק, וכמו שנתבאר לעיל בפרק י”ב בבאורים לתשובה י”ט, מ”מ ספק ברכות להקל ולא יברך, ועוד שיש לומר שאף החולקים לא חלקו אלא במה שלא הכניס כלל לפיו, אבל במה שכבר נמצא בפיו אפשר דלא חשיב סילוק, ולכן יש להתיר לבלוע את מה שנשאר עכ”ל.

וכ”כ כבר באשל אברהם תנינא סי’ ר”ו שא”צ לחזור ולברך על אוכל שבין השינים, וכתב בהגהות מנחת פתים שיש ללמוד כן מדיננו.

היוצא מכ”ז שאין מברך כלל מב’ טעמים, וכ”ש היכא שלא נשאר לו ממשות של האוכל אלא רק הטעם שאינו מברך, דבזה כ”ש שגם אין ממשות וגם סב”ל מכיון שלא היה בדעתו לפטור וכדעת המג”א הנ”ל, וגם אם היה ממשות וגם אם היה בדעתו שלא לפטור מ”מ אין כאן חשיבות של אוכל.

שאלות קשורות:

מי שרוצה להמשיך לשתות לאחר ברכת המזון האם יכול לכוון לפני ברכת המזון שלא להסיח דעת מן השתיה

שאלה

שלו’

אני צריך מקור לב’ דברים אלו בדברי היעב”ץ, תודה מראש.

כתב היעב”ץ וז”ל, ידוע מה שאמרו רבותינו ז”ל כי משה ואהרן היו מוכרחין למות במדבר, שאם היו נכנסין לארץ ישראל לא היה עוד משם מות ומשכלת, לא חורבן ולא גלות, ולפי שצפה הקדוש ברוך הוא שעתידין ישראל לחטוא ויתחייבו גלות ושיחרב הבית, לפיכך לא הכניסם.

א.

תודה.

א.

ט

***

תשובה

הדבר הראשון ראה במדרש פטירת משה, נדפס בבתי מדרשות ובאוצר מדרשים ערך משה, שם יש דבר כעי”ז.

המדרש הזה לגופו הועתק ג”כ בספר פתרון תורה דברים ובקצת קיצור בדב”ר פרשה אחרונה ומשם לילקו”ש בנוסח הדב”ר.

הדבר השני מובא בתוס’ ב”ב קי”ט ע”ב בשם מדרש, עי’ בט”ז דברי דוד במדבר טו, לב, ואור חדש פסחים ה.

***

שאלה חוזרת

יש”כ רב.

א.

ט

***

תשובה

המדרש הזה כצורתו הובא ג”כ במלבי”ם תורה אור ניצבים כט, טו; הפלאה כתובות ח ע”ב; משך חכמה דברים כח, סא; מנח”י ח”ז הקדמה ד”ה ובזה י”ל, ערבי נחל לבעל הלבושי שרד ניצבים דרוש ו.

ועוד.

[ועי’ אלשיך משלי כז].

בדברי חז”ל כצורתו ממש לא ראיתי, אבל יתכן שכונת חכמי ישראל בזה היא למש”כ עשרה הרוגי מלכות אוצר מדרשים עמ’ 445 עי”ש.

***

שאלה – מה שהקשה על מה שכתב הגר”ח פלאג’י ז”ל [פר אחד על פרדר”א פי”א], במ”ש בפרקי דר”א שם שעשה הקב”ה את האדם בי”ב שעות, שעה ראשונה צבר את עפרו וכו’ [וע’ סנה’ לח ב], דר”א אזיל לטעמיה בר”ה ח’ א’ שבתשרי נברא העולם, דעתה אחר שראינו שי”ב השעות הקבועות היו משך אותו היום א”כ היה יום מימי תשרי שכך הוא אז.

תשובה – הנה זה ודאי שהפשטות כ”ה, וכן משמע בדרשות ר”י אבן שועיב פרשת בראשית וז”ל: והנה אמרו ז”ל במדרש ובסנהדרין פרק דיני ממונות שנברא בעשרה שעות לרמוז לעשר ספירות ולעשר מאמרות.

ואם השם יכול לבראו ברגע, גזרה חכמתו לברוא אותו בשעות ידועות כמעשה האצטגנונים לכלול בו כל הכחות להיות מושל עליהם, ושיהיה גופו למעלה מהם כמו שנפשו למעלה, ולכן אמרו שעה ראשונה צבר עפרו, שנייה גבלו, שלישית רקמו, רביעית נזרקה בו נשמה, חמישית עמד על רגליו, ששית קרא שמות, שביעית נזדוגה לו חוה, שמינית נצטוה, תשיעית עלו למטה שנים וירדו ארבעה, עשירית סרח, אחד עשר נדון, שתים עשרה נגרש, אבל פעולותיו היו בעשרה שעות, או בשתים עשרה, כנגד שתים עשרה גבול אלכסונין, וכנגד שתים עשרה מזלות המושלות בעולם, מכל זה למדנו חכמתו עכ”ל, והנה כיון שהשוה זה למזלות נראה ג”כ שהבין דמיירי בשעות זמניות [אף דאליבא דאמת להגרח”פ יוצא שהיו השעות ג”כ זמניות].

אכן אם משמע מדברי הגר”ח פלאג’י לא כן אנו מה נאמר, דאין לנו ראיה להדיא שלא כך היה, והגר”ח לפ”מ שסבר שהיו שעות ממש כתב כן, ואה”נ לכאורה אין ראיה ברורה לדבריו, כיון דשייך לפרש זה בשעות זמניות.

ואפשר דהגרח”פ הבין הטעם שחילק הקב”ה המעשים לשעות הוא דומיא דמלך ב”ו כשיש לו מטלות מחלקן לפי הזמנים, כדי שלא יצטרך לעשות הדברים בחפזה, וכך עשה הקב”ה משום טעם, ובאופן כזה פשיטא שאין סיבה שיהא מחולק לפי שעות זמניות [ובפרט שאין כל השעות שם מיירי בפעולותיו של הקב”ה בעצמו ע”ש, מיהו זהו אינו קו’ כ”כ דיודע מה שעתיד להיות, והכל עשה בכונה תחילה], אלא לפי שעות קבועות כפי המשוער בדעתו שכך מתאים עבורו.

{עש”ק פ’ כי תבוא תשע”ה ק”ס יע”א}

מה שהקשה בהא דלא נאמר שמחה אלא במעשר שני ולא במעשר עני, ונתקשה מה נשתנית ביכורים שנאמר בה שמחה מכל המצוות, וכן במצות שמחה בהר עיבל נתקשה מהי מצות השמחה בזה, דכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם, ומדוע לא נזכרה השמחה אלא בשלמים ולא בעולה ובשאר קרבנות.

תשובה – הנה לגבי מעשר שני דרשי’ בספרי פ’ ראה פיסקא ק”ז, יכול יקח בהמה למשתה בנו (פי’ שאינו שוחטו לשם שלמים), הרי אתה דן נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה (פי’ בהר עיבל דכתיב דברים כ”ז ז’, וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה’ אלהיך), מה שמחה האמורה להלן שלמים אף שמחה האמורה כאן שלמים, או (פי’ או אינו אלא) מה שמחה האמורה להלן עולה ושלמים אף שמחה האמורה כאן עולה ושלמים, תלמוד לומר ואכלת ושמחת שמחה שיש עמה אכילה יצאו עולות שאין עמהן אכילה ע”כ, (וע”ש עוד בפיס’ ס”ט, ס”ד, קל”ח).

ובזה מובן מ”ט לא נאמרה שמחה אלא במע”ש ולא במעש”ע, והטעם שמצות מע”ש נצטוו באופן של שמחה, משום שהיו באין לירושלים לקבל ירא”ש, וצריכין לעבוד את ה’ בשמחה, ועיקר הציווי היה שיבואו לירושלים לאכול ולשמוח שם.

משא”כ מ”ע לא נצטוו בשביל לאוכלו.

וז”ל התוס’ בבבא בתרא [דף יז ע”א], כי מציון תצא תורה [לגבי תינוקות שהיו באין ללמוד שם] – לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשי’ בספרי למען תלמד ליראה וגו’ גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה עכ”ל.

והנה מצוות שמחה בכל מקום היא מצות אכילת בשר שלמים, ולא רק במע”ש ילפי’ לה מהר עיבל אלא גם במצות שמחת החג אמרי’ בפסחים ק”ט א’ בזמן שבהמ”ק קיים אין שמחה אלא בבשר, וילפי’ לה התם מהר עיבל כמו שהעירו שם התוס’, וכן שם בסוף דף ע’ ילפי’ תו דבעינן זביחה בשעת שמחה וילפי’ לזה מהר עיבל, כמו שגם שם עמדו ע”ז התוס’ [וידוע שהתוס’ בע”פ הם בעלי תוס’ אחרים משאר המס’ פסחים, עיין הגו”צ בריש הפרק, ולכך תמצא חילוק בלשונם כאן וכאן עיי”ש].

ובעצם דין זה היה גם בהר גריזים והר עיבל, דלמה נצטוו לומר שם ברכות וקללות, אלא דהטעם הוא להודיע את המצווות כאשר הם נכנסים לארץ, וכדמפרשי קראי, [דברים פרק כו, טז], היום הזה ה’ אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך.

ואח”כ נאמר [שם פרק כז, א-ג] ויצו משה וזקני ישראל את העם לאמר שמר את כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום.

(ב) והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה’ אלהיך נתן לך והקמת לך אבנים גדלות ושדת אתם בשיד.

(ג) וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך למען אשר תבא אל הארץ אשר ה’ אלהיך נתן לך ארץ זבת חלב ודבש כאשר דבר ה’ אלהי אבתיך לך.

ומבואר מכ”ז דהמצוה הזו של הקמת האבנים בהר גריזים והר עיבל הוא הכנה לביאת הארץ באופן שידעו את כל מצוות ה’ ויקיימום.

ואח”כ עוד נאמר, וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל לאמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה’ אלהיך.

(י) ושמעת בקול ה’ אלהיך ועשית את מצותו ואת חקיו אשר אנכי מצוך היום.

(יא) ויצו משה את העם ביום ההוא לאמר.

(יב) אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים בעברכם את הירדן וגו’.

ואחר כל הענין נאמר עוד, [דברים פרק כח, א] והיה אם שמוע תשמע בקול ה’ אלהיך לשמר לעשות את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום וגו’, (יא) והותרך ה’ לטובה בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך על האדמה אשר נשבע ה’ לאבתיך לתת לך.

וזהו כסיום האזהרות שהוזהרו לפני ביאתן לארץ לקיים את כל המצוות.

וז”ל הרמב”ן דברים פרשת כי תבוא פרק כ”ז, למען אשר תבא אל הארץ – אמר רבי אברהם, כי השם יעזרך אם החלות לשמור מצותיו, כי זאת היא המצוה הראשונה לביאתם לארץ.

ולפי דעתי, “למען אשר תבא” רמז לכל דברי התורה, יאמר שתכתוב על האבנים כל דברי התורה הזאת בעברך בירדן מיד למען אשר באת אל הארץ, כי בעבור התורה באת שמה.

וכן למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית (לעיל ה יד טו), ינוח עבדך ואמתך כמוך למען תזכור כי עבד היית.

או טעמו, תכתוב עליהם את כל דברי התורה הזאת להיות לך לזכרון, למען אשר תבא אל הארץ ותכבוש אותה ותירש את כל העמים ההם בהיותך זוכר התורה ושומר כל מצותיה עכ”ל.

ולכך נצטוו אחר ביאתן לארץ אחר שיקבלו על עצמן את כל המצוות, שיעשו זאת בשמחה, וגם כאן מצוות שמחה היא עם אכילת בשר שלמים.

ובעולה פשוט שלא יהא נאמר שמחה שם כיון דאין בה אכילת בשר, ומה שלא מצינו שיהא אכילת בשר חולין נחשב כשמחה כ”ז ילפי’ מקראי דהר גריזים והר עיבל כמו שכתבתי [ועוד אאריך בזה בעז”ה].

ומ”מ יש ליתן טעם במקרא לומר שהאוכל בשר תאוה אין שמחתו שלמה [עיין חולין פ”ד א’], אבל אם אוכל בשר להנאה ויודע שמקיים מצוה בזה הרי שמחתו שלמה.

ולכך בזמן שאין בהמ”ק קיים אין שמחה בבשר כדאי’ בפסחים ק”ט א’, דבזה כבר הדרנא ליין שהוא נותן שמחה טבעית יותר מבשר כיון דכבר אין הטעם של שלמים.

ומ”מ פסק הר”מ שיש בזה ג”כ ממשות של שמחה.

ובתודה ג”כ יש שמחה כדמוכח במנחות פ”ב א’ ע”ש, כיון שבשרה נאכל לבעלים, והיא מין שלמים והשמחה שנאמרה בשלמים כולל כל מיני שלמים.

והנה דין שמחה בביכורים הוא ג”כ להביא קרבן שמחה, כדאי’ ברש”י סוכה מ”ז וברמב”ם רפ”ד מביכורים, ובפיה”מ יבמות דפ”ב.

וזהו דין אחר של שמחה והוא הודאה כללית שזכינו לקרקע בא”י ולבנין ביהמ”ק משוש חיינו, וזוהי ההזדמנות להודות על כל חיינו והטובות שאנו זוכים להם, ויש לזה חשיבות גדולה שיהיה בשמחה יותר משאר כל המצוות.

והנה ידוע שיש חיוב ברגלים להביא שלמי שמחה כמו שהזכרנו, כמבואר בפסחים סוף ד”ע (עי’ טו”א ר”ה דף ד’ ואבי עזרי הל’ חגיגה), וילפינן לה בחגיגה שם למעוטי עופות ומנחות מדכתיב ‘ושמחת בחגיך’ מי שחגיגה באה מהם, יצאו אלו שאינה באה מהם, וכתבו התוס’ בחגיגה שם ברע”ב וז”ל, הקשה ה”ר אלחנן לילף שמחה מהר עיבל, דכתיב (דברים כ”ז ז’) וזבחת שלמים ומינה ממעטינן עופות ומנחות, וכן דריש רבי יהודה בן בתירא בפסחים (ק”ט א’), ועוד אמאי לא מוקמינן קרא בבשר חולין דמיקרי שפיר שמחה, ותירץ דודאי ילפינן מהר עיבל מה שמחה דלהלן שלמים אף כאן שלמים, ובירושלמי (חגיגה פ”א ה”ד) איכא אבל לא בעופות ומנחות דכתיב זבח בהר עיבל ע”כ.

וב’ תמיהות יש בדבריהן ז”ל, חדא דמה ששאלו לא תירצו דהא עיקר קושייתם הוא אמאי בעי לקרא דבחגיך כיון דאיכא למילף מהר עיבל, ומה מהני לתרץ דאה”נ דילפי’ לה, הא הדרא קושיא לדוכתיה, וכבר העיר המהרש”א ע”ד דקושיא קמייתא לא מיתרצא, ועוד דלפ”מ דמבואר כאן בהתוס’ דבהר עיבל לא היו עופות, לפ”ז צ”ע מ”ש התו’ בע”א בשם ה”ר אלחנן גופיה דס”ד דנרבי עולת העוף שתבוא מן המעשר, שהביאו דברי ספרי הנ”ל, וכתבו ע”ז וז”ל, ויש להקשות דאמר בפ”ק דחולין (כ”א א’) בשמעתתא דכמשפט, איצטריך כמשפט בעולת העוף לומר שאינה באה אלא מן החולין תיפוק ליה דעולה היא ומיהו הא לא קושיא הוא וכו’, אבל הר”ר אלחנן מפרש דכתיב והקריבו דהוי חלוק שמע מינה דמוציא מכלל שאר עולות ולייתי ממעשר אף על גב דאינה נאכלת עכ”ל התוס’.

וצ”ע דהגם דס”ד שנשתנה דינו דעולת העוף משאר עולות, מ”מ דין זה דא”א להביא עולות ממעות מע”ש אינו דין רק מצד חובתו להביא עולת חובה, אלא דין בהלכות מע”ש דבעינן להשתמש במע”ש לדבר אכילה וליכא, דלגבי מע”ש מה שאינו מידי דאכילה הו”ל כעץ בעלמא, ועוד דהא ילפי’ במע”ש מהר עיבל דא”א להביא עופות ממעות מע”ש כמ”ש התוס’ בע”ב (ועיין היטב בשיטמ”ק חולין כ”א א’ בשם תו’ ר”פ), וסוף סוף אי איתא דבאמת ילפי’ לה כבר למע”ש מהר עיבל א”כ אמאי הוצרך לדרשא דכמשפט למעט עולת העוף, ועוד יש מקום להבין כיון שהתוס’ לעיל ידעו דדרשא זו בספרי א”כ מהו לשון זה אמאי לא ילפי’ וכו’ וי”ל דלעולם ילפי’ וכו’, דהו”ל למימר שמקור הדרשא גבי מע”ש בספרי.

והנראה מכ”ז אביא מ”ש בחידושי דבהכרח דברי התוס’ הנדפסין משובשין וחסר מן התי’ שם [והוא מחמת הדומות כדלקמן], והנה נודע דהתוס’ הרא”ש דחגיגה הוא כעין התו’ דידן דשם (ע”ש בהקדמה), והרבה יש להשלים ולבאר דבריהן ז”ל במס’ חגיגה מן התורא”ש והא בהא תלי’, וז”ל התוס’ הרא”ש שם, וי”ל דודאי יליף מהר עיבל למעוטי חולין אבל עופות ומנחות לא ממעטינן, דהו”א מה להלן קרבן אף כאן קרבן, ובתו”כ [צ”ל ספרי שם] דריש ושמחת אההיא דהר עיבל מה שמחה דלהלן שלמים וכו’, וההמשך כבתוס’.

והשתא פנים חדשות באו לכאן, ונוסף בזה טובא, וברור שנשמטו תי’ אלו בשגגה בתוס’ דידן מחמת הדומות, ולא בכדי נוספו בתוס’ הרא”ש, ובזה מיושבין כל הני קושיות, וכונת התוס’ בזה בתירוצן דלהבבלי י”ל דלא ממעטינן אלא חולין אבל לא עופות ומנחות, והביאו דמ”מ הספרי חולק ע”ז, וגם הירושלמי להדיא גבי חגיגה דריש למעט עופות ומנחות מהר עיבל.

ובזה ניחא עתה קו’ התוס’ הא’ דלהכי בעינן קרא דושמחת בחגיך, כיון דלא אהני קרא דהר עיבל לזה, ומה דא”א להביא חולין כקושייתן הב’, הוא משום דאה”נ חולין ממעטינן מיהא מהר עיבל.

וגם יש ליישב בזה מה שהקשיתי ע”ד התוס’ בע”א אמאי הוצרכו לקרא ד’כמשפט’ למעוטי עופות כיון דממילא ממעטינן להו מהר עיבל, והתירוץ לזה אפשר דהתוס’ לשיטתם דס”ל גבי חגיגה דלהבבלי לא ילפי’ מהר עיבל דהבבלי פליג על הספרי בזה וכנ”ל, וה”ה גבי מע”ש וכדעת הירושלמי וכנ”ל, ומ”מ פשיטא ליה דשאר עולות חובה מיהא אינן באות אלא מן החולין כדילפי’ במנחות פ”ג א’, ורק דמשמע אעולה גופיה דילפי’ משאר עולות.

שאלה

שלום כבוד הרב

למדנו בשולחן ערוך, הַנִּכְנָס לְהַקִּיז דָּם אוֹמֵר, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’ אֱלֹהַי שֶׁיְּהֵא עֵסֶק זֶה לִי לִרְפוּאָה כִּי רוֹפֵא חִנָּם אָתָּה.

השאלה, האם אומרים בדיוק הנוסח שכתוב בשולחן ערוך מלה במלה [כי נדמה לו שאו’ רק יהי רצון שיהיה עסק זה לרפואתי].

עוד שאלה, אני לוקח תרופות נגד לחץ דם וכולוסטרול שבעצם אינן מרפאות כלל, רק מונעות בעיות שיכולות להווצר במצב הנ”ל כידוע, האם גם על זה יש לומר את הנוסח הנ”ל כל פעם שאני לוקח כדור?

בברכה מרובה

***

תשובה

שלום רב

א.

אומרים הנוסח בשו”ע, אמנם מכיון שכמדומה אין אמירה זו חובה גמורה כשאר הברכות לכן לא אכפת לן אם ישנה הנוסח, ומ”מ ראוי לאומרו.

ב.

יעוי’ בשו”ע או”ח סי’ ו’ שכתב, רופא חולי כל בשר, על שם הנקבים שברא בו להוציא פסולת מאכלו, כי אם יתעפש בבטן ימות, והוצאתו היא רפואה ע”כ.

לפ”ז חזינן ששייך רפואה גם בדבר שהוא רק למנוע נזק, וכמו שהראיתם אח”כ גם מענין הקזת דם שבד”כ הוא רק למניעת מחלה להבא, וא”כ אפשר לומר הנוסח גם על הכדורים המדוברים.

***

שאלה

שלום כבוד הרב שליט”א

שאלה: האם מותר לקנות צעצוע לילדה פחות מגיל מבת מצוה שיש לה יום הולדת בתשעת הימים?

בברכה, יואל

***

תשובה

שלו’ רב

האג”מ ס”ל בכל דבר שגורם שמחה כדין בגדים חדשים, וג”כ יש דעות בראשונים שהוא מדינא דגמ’ שממעטין במשא ומתן, ומכיון וכל החייב בחינוך חייב בזה א”כ אם הגיעה לחינוך חייבת.

ואפשר לצדד עוד דמכיון שכשקונים מתנה לבת בעצם מכניסים לרשות האב [והרי הוא לא ימנע מלהשתמש במוצר בהמשך מחמת שזה “שלה” אם יהיה לו צורך בכך], ומעשה הקנין ג”כ האב קונה בעצמו א”כ אינו ברור כ”כ שהמתנה שייכת לבת לענין היתר תשעת הימים.

ולכאורה אפשר לומר לה שיקנו לה לאחר תשעת הימים שבזה אין איסור.

בכבוד רב

***

שאלה

{לכבוד הרב עקיבא סילבר שליט”א
רציתי לשאול לגבי החיוב לקרוא שמע כשנמצא בבית הכנסת והציבור קורא שמע והוא יושב ולומד האם חייב או לא.

אשמח לקבל למייל שלי את כל השו”תים שאתה שולח יש”כ מראש}

תשובה

בע”ה ‏יום ראשון י”ד אייר תשע”ו

לכבוד הג”ר מאיר חדש שליט”א

ייש”כ ושלו’ רב

הנה מדברי הגמ’ והפוסקים מבואר להדיא דה”ה אם עוסק בתורה, ושומע הציבור קורין ק”ש צריך להפסיק ולקרות עמהם וכדלהלן:

הטעם שכתבתם בענין ההיתר לישב לפני המתפלל לעוסק בתורה הוא נכון, כמבואר בדברי המשנה ברורה (סימן קב סק”ו) וז”ל, ויש מתיר וכו’ – דס”ל דלא אסרו חכמים לישב בצד המתפלל אלא כשיושב ודומם דנראה כאלו אינו רוצה לקבל עליו עומ”ש אבל כשהוא יושב ועוסק בתורה הרי הוא כמקבל עליו עומ”ש עכ”ל.

אכן הנה ראשית כל למעשה המשנה ברורה שם כתב וז”ל, ועיין באחרונים דטוב להחמיר לעמוד כדעה הראשונה אם לא במקום הדחק עכ”ל.

וא”כ לענינינו עכ”פ לא עדיף מהתם.

אכן באמת גם א”צ לזה, דהרי כמו שהבאת נקטו הפוסקים (הב”ח והט”ז והמ”ב) בסי’ ס”ה שבעוסק בפסוד”ז צריך להפסיק לקרוא עמהם ק”ש, וא”כ כ”ש עוסק בתורה, דגם שם בסימן ק”ב העוסק בתורה חמיר טפי מעוסק בדבר מתיקוני התפילה כמבואר שם בשו”ע, והטעם הוא משום שהעוסק בתורה אכתי ל”א לכל הדעות דחשיב כמקבל עליו עומ”ש, משא”כ בדבר מתיקוני התפילה כיון שעוסק בתפילה לפי דרכו יתכן שאין מה לחשוש, ולכן יש דעה בשו”ע שם שאע”פ שבתורה לא מהני לישב לפני המתפלל מ”מ בעוסק בדבר שהוא מתיקוני התפילות שרי.

וכמו שכתב בט”ז אורח חיים סימן קב ס”ק ג בדעת הטור, וז”ל, ואפי’ בפרק איזהו מקומן.

כיון שנהגו לאומרו קודם תפלה מעניני תפלה הוא חשוב אבל שאר ד”ת שאינו שייך לתפלה צריך לעמוד הוא דעת הטור שכתב שהטעם שאסור לישב בתוך ד”א של תפלה מפני שנראה כאלו חבירו מקבל עליו עול מלכות שמים והוא אינו מקבל וכשהוא עוסק בק”ש וברכותיה אזיל ליה האי טעמא.

אבל אם הוא עוסק בתורה אכתי איתא האי טעמא עכ”ל.

אבל כאן לא הביא השו”ע דעה להתיר בעוסק בתורה, ואפילו לא בשאר תיקוני תפילות היכן שמותר להפסיק, אלא רק בעוסק בפסוד”ז הביא מהתה”ד להתיר בזה כיון שעוסק בדבר שהוא עומ”ש, וכמו שנרחיב בזה עוד להלן, והטעם משום שכאן שונה הדין משם, הוא דהכא הדבר חמור יותר שכל הציבור קורין ק”ש ואחד אינו קורא ונראה כפורק עול וכמ”ש הב”י סי’ ס”ה, ומכיון שכעת כל הציבור קורין ק”ש אם אחד אינו קורא הרי הוא נראה כאילו אינו סבור מאמיתת פעולת הציבור כעת, ושהוא חלוק עליהם, מכיון שהוא נמנע מדבר שכולם עושים, משא”כ אם יש מי שמתפלל כאן הדבר ברור שאין כ”א מחוייב להתפלל עמו, ורק שנראה כזלזול שיושב לפני מי שמקבל עומ”ש ואינו מקבל עמו, ולכן סגי שהוא עוסק בתורה מכל מקום, אבל לא שיהא נראה כמכחיש את המתפלל רק משום שאינו עושה בדיוק מה שהוא עושה.

וכמו שכתב בשו”ע או”ח סי’ סה ס”ב וז”ל, קרא קריאת שמע ונכנס לבהכ”נ ומצא צבור שקורין ק”ש, צריך לקרות עמהם פסוק ראשון, שלא יראה כאילו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חביריו.

וה”ה אם הוא בבהכ”נ ואומר דברי תחנונים או פסוקים, במקום שרשאי לפסוק.

אבל אם הוא עסוק במקום שאינו רשאי לפסוק, כגון מברוך שאמר ואילך, לא יפסיק אלא יאמר התיבות שהוא אומר בשעה שהציבור אומרים פסוק ראשון, בניגון הצבור, שיהיה נראה כאילו קורא עמהם.

א”כ גם לדעת השו”ע כאן שא”צ להפסיק מי שעוסק במקום שא”א להפסיק מ”מ אם עוסק במקום שמותר להפסיק צריך להפסיק.

כמו”כ לטעם הט”ז גופיה שם פשוט שא”א ללמוד משם לכאן להתיר בזה, וז”ל הט”ז שם, וקשה לי במ”ש שהטעם מפני שנראה שאינו מקבל עול מלכות שמים בק”ש נמי נימא הכי ונימא שאסור לישב בתוך ד”א של הקורא ק”ש ושותק דהא עיקר קבלת מ”ש הוא בק”ש ותפלה לאו קבלת מ”ש היא רק רחמי וצלותא היא ותו לפי טעם זה קשה מאי אהני הרחקת ד”א לבטל חששא זו ותו מנ”ל לרבינו לומר טעם זה והלא מקרא דחנה ילפינן לה.

ואפשר לומר ט”א דהמקום שהמתפלל עומד אדמת קודש הוא כ”ז שהוא מתפלל וע”כ צריך לאותו שהוא באותו מקום דהיינו תוך ד”א לנהוג בו כבוד וכל שיושב ואינו עוסק ג”כ בדבר קדוש הוי כאלו לאו קדושה שם והוה כשאר מקומות שבבית ע”כ צריך שיעמוד להראות שיש כאן קדוש’ אבל אם עוסק בתפלה או בד”ת אפילו יושב הוי עליו ג”כ קדושה.

זה נ”ל טעם נכון לאותם שסוברים גם ד”ת מהני כמ”ש אח”כ ומ”מ כתב ב”י לחלק דדוקא כשמוציא בשפתיו ד”ת אז סגי שקדושה יתירה היא משא”כ בהרהור בד”ת בלב דלא סגי וחילוק נכון הוא עכ”ל הט”ז, וא”כ לא שייך לענינינו כיון שכאן אינו מדין אדמת קודש.

ולביאור הענין נבוא כעת, דהנה איתא במס’ ברכות דף כ ע”ב, וז”ל המשנה שם, בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו רבי יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם.

וגרסינן שם בגמרא, אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי דאי סלקא דעתך לאו כדבור דמי למה מהרהר אלא מאי הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו כדאשכחן בסיני ורב חסדא אמר הרהור לאו כדבור דמי דאי סלקא דעתך הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו אלא מאי הרהור לאו כדבור דמי למה מהרהר אמר רבי אלעזר כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל ונגרוס בפרקא אחרינא אמר רב אדא בר אהבה בדבר שהצבור עוסקין בו עכ”ל.

וכתב ברא”ש עלה [במס’ ברכות פרק ג סימן יד] וז”ל, מכאן כתב בעל ה”ג קרא ק”ש ובא לבית הכנסת ומצאם שקוראין ק”ש קורא פסוק ראשון עמהם עכ”ל.

וכתב בבית יוסף או”ח סי’ ס”ה אות ב ד”ה קראה ונכנס וז”ל, ובתרומת הדשן סימן ג’ כתוב שאם הוא עומד בברכות של ק”ש כשהצבור קורין את שמע אין לו להפסיק כלל דמשמע דלא הוי קפידא אלא שלא יהא יושב ובטל ומי שעוסק בברכות ק”ש עצמה פשיטא דלאו בטל הוא אלא אפילו אם עוסק בשאר דברי שיר ושבח לא מיקרי בטל וכדכתבו הגאונים אהא דאסור לישב בתוך ארבע אמות של תפלה ולכך היה נראה דאפילו בין ברוך שאמר לישתבח אין לו להפסיק כדי לקרות פסוק ראשון עם הצבור משום דכיון דאינו יושב ובטל אינו חייב לקרות וא”כ למה יפסיק דהא אסור לאשתעויי בין ברוך שאמר לישתבח אמנם נראה דאין ראיה דכיון שאינו פוסק אלא כדי לקבל עליו עול מלכות שמים עם הצבור שפיר דמי מכל מקום ראיתי בני אדם מן המדקדקים כשהיו עומדים בק”ש ובברכותיה שהיו עוצמים עיניהם והיו מנגנים בתיבה אחת או שתים שהיו אומרים בלאו הכי באותו פעם בניגון הצבור בפסוק ראשון כדי שיהא נראה כאילו קורא עמהם ע”כ.

אכן כתב ע”ז בב”ח בסי’ ס”ה וז”ל, והמקשה קסלקא דעתיה דמיירי ביושב ובטל לגמרי פריך עליה ונגרוס בפירקא אחרינא וקאמר רב אדא בר אהבה לפרושי לדרב אלעזר דהכי קאמר שלא יהא יושב ובטל בדבר שהצבור עוסקין בו דלפי זה אפילו עוסק בפירקא אחרינא צריך להפסיק כדי לעסוק במצות ק”ש דאורייתא שהצבור עוסקין בו א”כ מכאן ראיה דאפילו עוסק בזמירות מברוך שאמר ואילך אי נמי אפילו עומד בברכות שלפני ק”ש אפילו באמצע הברכה חייב להפסיק ולקרות ק”ש עם הצבור פסוק ראשון וכן אני נוהג דלא כהשלחן ערוך עכ”ל הב”ח.

וכן כתב בט”ז שם וז”ל, ובגמרא שם אח”כ משמע דאינו כן דפרכינן ונגרוס בפירק’ אחרינא ומשנינן א”ר אדא בר אהבה בדבר שהצבור עסוקים בו משמע שיש צד מעליות’ בזה כיון שהצבור עוסקים בו והיינו ע”כ בקבלת מ”ש דאל”כ מ”ש ק”ש דנקט בזה אלא ע”כ ק”ש יש בה מעלה טפי וא”כ גם כי עסיק בפסוקי דזמרה ראוי להפסיק בדבר שהצבור עוסקים בו עכ”ל.

ומבואר מכל זה דכל מה שאינו ק”ש הוא בכלל דברי הגמ’ שגם אם נגרוס בפירקא אחרינא לא מהני, וגם אם פסוד”ז מועיל אך עוסק בתורה ודאי לא מועיל לזה, וכ”ש לדידן דגם בפסוד”ז לא קי”ל כהתה”ד להקל אלא מפסיקין בזה כמו שפסקו האחרונים.

[והנה המ”ב נקט בפסוד”ז שלא לחשוש להגר”א לקרוא כל הק”ש, מכיון דבלא”ה יש פוטרים בפסוד”ז, אכן בעוסק בתורה מכיון שאין שום דעה לצרף כדי לפטור פשיטא שאין חילוק בזה בין מי שאינו עוסק בתורה לבין מי שעוסק בתורה לענין החיוב].

ואם יתכן שהיה כלול בכונת השאלה באופן שעוסק בתורה בא’ החדרים הסמוכים לבהכנ”ס, דבככה”ג י”א שיש להפסיק לקדושה, וכ”כ הגר”ח קניבסקי שליט”א בשם החזו”א (אגרות וכתבים ח”ב הוראות והנהגות), אכן בזה א”צ להפסיק, ומעשה פ”א ביושבי בסעודת שבת לפני מרן הגר”ח קניבסקי שליט”א בביתו, ושאלוהו על מי שהיה בבית הכנסת והתחילו ק”ש, והתחיל עמהם עמהם ומיד יצא, האם צריך להמשיך, והשיב דבלא”ה א”צ לומר אלא פסוק ראשון [ועיין הדעות בזה במ”ב סי’ ס”ה], ומ”מ לכאורה ז”פ שא”צ לומר עמהם כל שאינו בבהכנ”ס.

לסיכום גם מי שעוסק בתורה, אם היה בבהכנ”ס והתחילו לקרוא ק”ש צריך להפסיק ולקרוא עמהם.

{בס”ד מוצש”ק לסדר נח תשע”}

מה שכתב כת”ר להקשות ע”ד התוס’ גיטין ז’ א’ ד”ה עטרות חתנים – פירש בקונטרס עטרה ממש ואין נראה דאמר עלה בפ”ב דסוטה (דף מט:) לא שנו אלא של ורד ושל הדס אבל של קנים ושל חילת מותר ואין דרך לעשות עטרה משל קנים אלא עטרות שעושים כעין כיפה ובראש כל אדם דקאמר לאו דווקא בראש ממש אלא למעלה מראש ובמס’ מדות (ספ”ג דף לו.

) דתנן העטרות שבחלונות פירשו נמי הגאונים כעין כיפות מוזהבות שעושין בחלונות ולא הויא כלילא דדהבא כההיא דבמה אשה (שבת דף נט:) דקאמר נפוק כמה כלילי בנהרדעא ודווקא לחתנים אסרו דומיא דעטרות כלות דמפרש בסוטה (דף מט:) דהיא עיר של זהב ובפרק במה אשה (דף נז.

) אמר לא תצא אשה בעיר של זהב מכלל דבחול שרי אלא דוקא חתנים וכלות אסרו משום שמחה יתירה כדאמרי’ התם נמי (ב”ב ס:) זה אפר מקלה שבראש חתנים עכ”ל.

וקשה למ”ש בביהגר”א אה”ע נ”ה סק”ט דזהו החופה דידן דא”כ יהא אסור לעשות חופה דידן.

תשובה – הנה באמת כ”כ כבר במהרש”ל שם על התוס’ נ”ב פי’ שיושב בה החתן ע”כ, אכן אפשר דהמהרש”ל ס”ל שהוא כעין מושב פרטי עבור החתן ולא חופה שלמה דידן.

אכן ראיתי בשו”ת מנחת יצחק שדן בכל מאי דשייך בביהגר”א הזה, ולכן יש להביא כאן לשונו, וז”ל (ח”ה סי’ ל’ ס”ק י”א, י”ב, י”ג וי”ד), ועוד יש דברים בגו, לאסור כל שינוי ממנהג שלנו בחופה, בהקדם דחופה בסדינים מקורו טהור בדברי הירושלמי, דהנה (במס’ סוטה מ”ט ע”ב) איתא, תנא אף על חופת חתנים גזרו, מאי חופת חתנים, זהורית המוזהבית, תניא נמי הכי (תוספתא פט”ו), אלו הן חופת חתנים זהורית המוזהבית, אבל עושה פפירות ותולה בה כל מה שירצה עכ”ל, ובירושלמי (שם פ”ט הט”ו) איתא, נפלה עטרת ראשינו (איכה ה’), אלו הן עטרות חתנים זו זהורית המוזהבית וכו’, אלו הן חופת חתנים סדינים מצוירים וסהרוני זהב תלוים בהם, תני אבל עושה הוא אפיפיירות ותולה בהם כל מין שירצה עכ”ל, (ודברי הירושלמי אלו מובאים בדברי העיטור שם, במש”כ, ובירושלמי בסוכה אלו הן חופת חתנים סדינים המצוירים וכו’ עיין שם, אך יש ט”ס וצ”ל ובירושלמי בסוטה וכו’, כמ”ש בביאור הגר”א (שם א”ע סי’ נ”ה ס”ק ט’) עיין שם), וסיים בביאור הגר”א שם, בזה”ל, אבל מ”מ עשיית החופה הוא בסדינים וכו’, כמין כיפה הנ”ל בירושלמי, וזה ג”כ חופה שלנו, לפי שאצלנו אף הוא לאחר נשואין דרים בבית אביה, לפיכך מוציאה האב מרשותה לחצר בית הכנסת, ושם קובעין החופה בסדינים וכו’ עכ”ל, הרי דחופה שלנו בסדינים, יסודו בקודש בדברי הירושלמי הנ”ל.

וכיון שבאנו לזה, שוב שייך בזה כל הדינים דגזרו בזמן הזה בחופת חתנים המבואר בש”ס בבלי וירושלמי שם, וביותר, לפי מה שמשוה בביאור הגר”א שם (בתחילת דבריו) את דברי הש”ס בבלי וירושלמי הנ”ל, דבבבלי איתא, מאי חופת חתנים, זהורית המוזהבית, ובירושלמי איתא כן בעטרות חתנים, זו זהורית המוזהבית כנ”ל, וכתב ע”ז הגר”א, דמ”מ חד ענינא הוא, וציין לדברי רש”י (סוטה מ”ט ע”ב ד”ה זהורית), ותוס’ גיטין (ז’ ע”א ד”ה עטרות), ורצונו לומר, דרש”י כתב שם שמעמידין אותה כעין כיפה, והתוס’ כתבו דעטרות עושין כעין כיפה, ובראש כל אדם לאו דוקא עיין שם, וא”כ הכל חד ענינא, וכתב הגר”א והוא חופה שלנו עיין שם, אם כן, אף מה שאיתא שם שגזרו בעטרות חתנים שייך בחופה שלנו.

והנה מה דנוגע למה דגזרו בעטרות חתנים, מבואר הכל בדברי הטור (או”ח סי’ תק”ס) בשם הרמב”ן והרמב”ם, ובש”ע (שם סעי’ ד’) ונו”כ שם, אמנם י”ל כיון דחופה שלנו נעשה להחתן והכלה יחד, יש לזה דין עטרות כלות, שהקילו יותר בעטרות כלות כמבואר שם, ומ”מ כמה דברים החמירו גם בעטרות כלות, וכבר דחקו בפמ”ג וא”ר שם, במה שמקילים כהיום באיזה דברים בכלות, ועי’ מ”ב שם, ומ”מ בודאי אין להקל יותר ממה שראינו וקבלנו מאבותינו ורבותינו ונהגו כן בדורות שלפנינו, אבל בשינוי חוץ מזה, נכנסנו לפרצה דחוקה, שיש לחוש להעברת הגבול שגזרו ואסרו בזמן הזה.

ובהצטרף כל הנ”ל, יש בזה עוד איסור רבה בביטול המנהג, ממ”נ, או משום ההלכה דיריעה הוי לעיכובא מטעמים הנ”ל, או אף אם יש עוד מקום לטעון בזה, אז קולתו חומרו, דכיון דכבר קיבלו אבותינו עליהם דיריעה דוקא, לצאת שיטות הנ”ל, הרי הוי גדר לדבר תורה, מצוה או איסור, ויש בזה משום נדר, ואין לו התרה, וכמבואר בפר”ח שם באריכות, וכמ”ש כה”ג בתש’ חת”ס (חי”ד סי’ ק”ז), עפי”ד המג”א (או”ח סי’ תקנ”א סק”ז), ושם (בח”ס או”ח סי’ קכ”ב) הוסיף, דאין להתיר מנהג ראשונים, אף שלא נתפשט, דאדרבה, עלינו להוסיף גדרים וסייגים, כי הדור פרוץ במילואו בעוה”ר, ומכש”כ בזה, שנעשה בגזירת עירין פתגמין ומאמר קדישין ת”ח, ומנהג שנתפשט בעיר ומדינה, ומכ”ש לבניהם, דאין להם היתר בשום אופן עיין שם, (ולפי מש”כ הח”ס שם להוכיח מדברי הש”ס ורש”י (מכות דף כ”ב ע”ב), דאין התרה לבנים, בנדר שבא להם ע”י האבות, ואין סתירה לזה מירושלמי (פסחים) שם, דמיירי במנהג בטעות, ועפי”ד המהרי”ק (שורש קמ”ד) שהביא הפר”ח שם ע”ש, מיושב הערת המנ”ח בקובץ מנחה (מצוה שס”ח) על המל”מ (פ”ב מהל’ נזירות הי”ג) ע”ש), ובנידון דידן, כלהו איתניהו בה, דנתיסד ע”פ גזירת עירין פתגמין, גדולי הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים כנ”ל, ומשום גדר לדבר תורה, וגם נתפשט, לא רק בעיר או מדינה, אלא בכל העולם, וא”כ מאן ספין ומאן חשוב ומאן רקיע למעקר תקנתא דא ח”ו עכ”ל המנח”י.

ואיני יודע אם כל דבריו מוכרחין ולא זכיתי לראותן כעת בעיון הראוי, אכן ז”ל הירושלמי שם, אילו הן חופות חתנים סדינים מצויירין וסהרוני זהב תלויין בהם תני אבל עושה הוא אפיפיירות ותולה בהן כל מין שירצה ע”כ, ופי הר”מ בפ”ו דכלאים מ”ג, אפיפירות, הם השבכות שעושים מן הקנים ומן הזמורות כדי שיתפשט עליהם העריס, וכעי”ז כתב בפי”ז דכלים.

וברא”ש כלאים שם בנין של עצים מסודרים כמין סכך שתי וערב.

ואפשר שלא כל מיני החופות נכללו בזה והגר”א כונתו רק שבצורה זו ישנה חופה (ועיין במאמרו של הגרב”ש המבורגר ב’בית חופה’), ושמא האיסור לדעת הגר”א הוא אם עושה לזה בצורה מסוימת כעין כיפה, ולזה נקראת עטרה, ובדוחק עוד שייך לומר דלהגר”א אנן עבדי’ כדעת רש”י [ולפ”ז התוס’ ביומא י”ג ב’ פליגי על התוס’ בגיטין], אכן העיקר נראה כמ”ש.

{כ”ז לא כתבתי בעיון הראוי כלל ואין לסמוך על הדברים.

}

{כתיב (ויקרא פרק ט פסוק כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים.

}

תשובה

הנה ברש”י כאן כתב, וירד מעשות – אלמא בעוד עבודה בידו בירך ואח”כ וירד מעשות אלמא השתא הוא דגמר ע”כ, ומשמע לכאורה דמפרש דלא כהתו”כ אלא שהעבודה גופה היתה בזמן נשיאת כפים, ועכ”פ נמשכה עד אז.

אכן ז”ל הגמ’ מגילה דף יח ע”א גבי סדר שמונ”ע, ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים אימא קודם עבודה לא סלקא דעתך דכתיב וירד מעשת החטאת וגו’ מי כתיב לעשות מעשת כתיב ע”כ.

ומבואר להדיא דגם דעת הגמ’ כהתו”כ, ודוחק לומר שיש כאן מחלוקת הסוגיות, ולכך נראה לפרש דאדרבה גם הגמ’ בסוטה ס”ל הכי, ותדע דהא ע”כ השתא קיימינן בברכת עבודה שקודם ברכת כהנים.

ונראה דגם כונת רש”י במ”ש עבודה בידו אין הכונה ממש עבודה בידו אלא שעתה סיים מלאכת העבודה ועד שלא ירד מעשות ונסתלק מן המלאכה לגמרי התחיל לישא כפיו, וה”נ עד שלא ירד מעם הש”ץ שאמר העבודה כבר בא הכהן לישא כפיו.

וכן נ”ל בהדיא כונת המאירי בסוטה שם שכתב וז”ל, ומ”מ אף הוא צריך לעקור רגליו מעט לצד הדוכן בשעה שהוא אומר עבודה שעל כל פנים בשעת עבודה צריך שיהא מכין עצמו לכך ממה שמצינו באהרן וירד מעשות החטאת וכו’ ויברכם עכ”ל.

ומבואר דריב”ל גופיה בסוטה שם מפרש שהעבודה קודמת לנשיא”כ ולא מאוחרת לה, וכפי’ התו”כ והגמ’ במגילה.

הלכות קריאת התורה

שאלה

האם מוזיקה מותר מחצות של העשירי כדין הבשר?

בברכה, יואל

***

תשובה

שלום וברכה

אכן כך הוא הדין, שמותר לאחר חצות כדין הבשר, כמבואר במשנ”ב סי’ תקנח ס”ק ב.

בכבוד רב

***

שאלה

{שלום רב לאוהבי ומלמדי תורתך כבוד הרב סילבר שליט”א
בפרשת השבוע [כ”ב’ ב] וירא בלק בן צפור וגו’, וכן לקמן [פס’ ד’] ‘ובלק בן צפור מלך למואב וגו’, ולקמן [פס’ ז’] ‘וידברו אליו דברי בלק’, ובהמשך [פס’ י’] ‘ויאמר בלעם אל האלקים בלק בן צפר מלך מואב’ וגו’, וכן בפסוקים יג-יד-טו בלק ללא הזכרת שם אביו, ומיד אח”כ בפס’ טז’ -‘כה אמר בלק בן צפור’ וגו’ וכן ע”ז הדרך.

}

תשובה

בס”ד

אור ליום ו’ עש”ק פ’ בלק ט’ תמוז תשע”ו

לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט”א

אחדשה”ט, שלום רב וכל טו”ס

א) בענין שאלתו הראשונה, לא ראיתי עד כה איזה מי מן המפרשים שדיבר בזה, אבל נחזי אנן, דהנה מה שכתוב בתחילת הפרשה בן ציפור היינו משום שהיה עוסק בצרות עינו וברצונו לקלל, ויעוי’ מה שכתב בעל הטורים וז”ל, בן צפור.

שעף עליהם כצפור לקללם.

וזהו כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא (משלי כו ב) עכ”ל, או כמו שכתוב בזוהר ר”פ בלק שהציפר היה לכישוף, וכ”ז הוא מענינו שמתחיל לספר בענין בלק מעשיו וכשפיו, אבל אח”כ לא צריך.

וראה מה שכתב האור החיים בתוך דבריו וז”ל, עוד למה הוצרך להזכיר שם אביו בן צפור וכו’.

אכן יתבאר על דרך אומרם ז”ל (זוהר כאן) כי בלק מכשף גדול היה יותר מבלעם והיה עושה כשפיו בצפור אחד ששמו ידוע, והוא אומרו וירא בלק ובמה ראה בצפור, והוא אומרו בן צפור פירוש להיותו בן צפור ראה בכשפיו של צפור, ואמר תיבת בן לצד כי הצפור הוא לו לאב ולקצין וממנו ידע את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ולא הוצרך למגידים להודיע דבר קטן וגדול.

ואפשר שכוונת הכתוב היא שמקודם היות המעשה ראה בצפור, ודקדק לומר את כל רמז בריבוי כל לגופה שראה בצפור כל מה שעשה ישראל לאמורי, וריבוי את רמז לראיה אחרת עמה [אומה] שעתידה להיות כיוצא בדבר האמורי שעתידין ישראל לכלותם, ומה אומה היא שעקרו ישראל אז היא מדין, וזה רמז בתיבת את, הא למדת שראה מה שעשו לאמורי ומה שיעשו למדין, ואפשר שראה גם כן כי מואב מובטחים מצרת ישראל כמו שכן היה, כי הכישוף יגיד העתיד אם רע אם טוב, ומעתה תלה הראיה בבלק כי הוא הרואה בצפור לבד וראיה זו לא ראה אותה אלא בלק בכשפיו וכו’ עכ”ל האוה”ח.

ומש”כ וידברו אליו דברי בלק, היינו כיון שהתורה מספרת מה דברו א”צ לחזור ולומר את כל מציאותו של בלק כנ”ל, וסגי במה שהזכירו פעם אחת, ועיין כעי”ז ברש”י פסחים ג’ א’ לגבי מה שמלמד בפ”א לספר בלשון נקיה ע”ש.

ומש”כ [פס’ י’] ‘ויאמר בלעם אל האלקים בלק בן צפר מלך מואב’ וגו’, היינו שהיה בלעם רוצה להתגאות שחשוב אני בעיני המלכים וכדפרש”י שם, והרי בלק היה אביו נשיא ג”כ כדפרש”י ר”פ מטות, ועיין רש”י עוד עה”פ בנו בעור, וא”כ בעי לאפושי גדולה לעצמו, שמלך בן מלך מחשיבו וכ”ש דעדיף ליה.

ומה שכתוב בפסוק טז, וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי, היינו שהיה מדבר על עצמו אני בלק המיוחס אמרתי אל נא תמנע, או שעבדיו אמרו אנו עבדי המלך המיוחס שאמר אל תמנע מלעשות רצונו.

והנה מלבד ד’ אלו אשר נזכרו בשאלה, לא מצינו עוד בפרשה שיהיה כתוב בן ציפור, והטעם הוא משום שלא נכתב בן ציפור אלא היכן שהיה צורך בזה וכמו הנך דברים, אבל בלאו הכי לא, ואם אפשר להוסיף יש להוסיף מ”ש בפרק כג, יח וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר, ועיין מה שכתב אור החיים שם וז”ל, עוד יכוין לומר לו שקימה היא לו שזכה לשמוע דברים הבאים ממקום גבוה, והעירו עוד להטות אזנו עדיו להאזין כל דקדוקי הדברים, ובזה אתה יותר במדרגה מאותו שאתה מחשיבו לאב שהוא צפור הכשפים דכתיב בן צפור, מעתה הוא בנך, והוא אומרו בנו צפור ע”כ לשון האוה”ח.

והעמק דבר כתב וז”ל, האזינה עדי בנו צפור.

האזנה משמעו הטית אוזן בכונה ובדיוק, ובאשר אין דרך ארץ לומר למלך זה הלשון על כן אמר בנו של צפור, כאלו עדיין לא נתגדל והוא נקרא על שם אביו, וכדאיתא בסנהדרין דף מ”א גבי ר”י בן זכאי, דכל עוד שהאדם לא נתגדל נקרא על שם אביו ע”כ.

וע”פ דברי העמק דבר הללו אפשר לפרש עוד מש”כ האלשיך בריש הפרשה, וז”ל, ראוי לשים לב: א.

למה לא הודיע תחלה מציאותו ושהיה מלך מואב בעת ההיא, ואחרי כן יאמר מה ראה ומה עשה.

ב.

למה לא הזכירו בשם מלך, לומר וירא בלק בן צפור מלך מואב את וכו’.

ואח”כ בכתב תירוצו, וזהו וירא בלק עין בעין, בעוד היה שמו בלק בן צפור, ולא בשם מלך יכונה ע”כ.

והיינו שהיתה תחילת ראייתו כשהיה הדיוט ולא מלך, ובזה בא לתרץ מ”ט נקרא אז בלק בלא מלך, ולהנ”ל יש ליישב ג”כ מ”ט כתוב בפסוק זה בן צפור, משום שכשהיה הדיוט נקרא ע”ש אביו (וראה גם רש”ר הירש בפסוק ד’).

ב) בענין מה שחסר וא”ו, אפשר להביא מה שכתב בס’ אגרא דכלה פרשת בלק וז”ל, ויאמר בלעם וכו’ בלק בן צפר וכו’.

חסר ו’, וכן האזינה עדי בנו צפר [א”ה ואולם עי’ בחזקוני שכתב בנו צפור וא”ו יתרה].

והנראה דהנה בעסק מעשה הכשפים היה בלק יותר מבלעם [במד”ר פ”כ ז’] כי בלעם היה כוחו בדיבור ובלק במעשה, ובלעם לגודל גבהות לבו רצה להראות שצריך לו מכל וכל כי אין כח בלק גם במעשה זולתו, על כן אמר חסר ו’, כבר ידעת כי ו’ מורה על המעשה, וכן האזינה עדי בנו צפר, אמר לו לעגמת נפש שמעשיו אינם חשובים כלום למעשה עכ”ל האגד”כ.

קרא פחות

שאלה

{שבוע טוב
כמדומני שלפני כשנה, בהסתלקותם של מרנן הגר”ש וואזנר והגר”ח גרינימן זי”ע שמעתי שיש בספרים שאם נסתלק אדם גדול, וח”ו לא מתעוררים מזה לתשובה, אז הקב”ה לוקח צדיק נוסף לכפר על סילוקו של הראשון.

בימים אלו חיפשתי מקור זה, ולא מצאתי,
שמא יש מי שזוכר מקור לענין זה, ויואיל בטובו לזכני?
בתודה מראש}

תשובה

איתא ברמב”ם הלכות תעניות פרק א הלכה א – ג: מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.

ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו’, וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.

ועיין יבמות דף עח ע”ב בגמ’: קא תבע אל שאול שלא נספד כהלכה וכו’.

ומבואר שם שע”י שלא נספד שאול המלך כהלכתו, נתגלגל הדבר שהוצרכו כמה צדיקים ממשפחת שאול לההירג, ואם כי הכל אז היה באיתגליא, שהיה להם צוואה מן השמים בדיוק על מה היא הפורענות ומה יש לעשות על מנת לתקן הפורענות, אבל כעת הכל בהסתרה והכל הוא בדין וחשבון.

ויש לידע עוד דכאשר אין מתייחסים כראוי לפורענות אין הפורענות חוזרת על עצמה שוב, אלא ממש בכפל כפלים, כמ”ש ואם תלכו עמי קרי והלכתי עמכם בחמת קרי וכו’ שבע על חטאתיכם, ואיתא בתנא דבי אליהו משל לענין המבעט ביסורין, משל לפרה שהתקין לה אדונה חבל של כמה אמות והיתה מבעטת, התקין לה חבל של חמישים אמה.

וז”ל העקידת יצחק בראשית שער לב (פרשת ויחי): ולזה ענין אפשר שכיון רש”י ז”ל באומרו ומאי דחנטו חנטיא וספדו ספדיא אינו אלא שנדמה להם שמת ואינו כן כי על דרך האמת אין לבכותו ולסופדו אחר שלא מת אמנם אמר על עצמו הנה אנכי מת ואלהים פקד יפקד וכו’.

ונאמר ויראו אחי יוסף כי מת אביהם לפי שגויעת הגוף היא הכרחית אף לקדושים אשר בארץ המה לאותו הכרח טבעי שכתבנו בפירוש המזמור אשר משם יפרד והיה לד’ ראשים אשר יראה רמזום חכמינו ז”ל באומרם (סוכה כ”ט א) על ד’ דברים חמה לוקה וכו’.

וזה כי באומרם חמה לוקה או מאורות לוקין (שם) כוונו אל אסיפת המאורות הגדולים המה השלמים אשר מעולם אנשי השם כאומרו (יומא ל”ח ב) וזרח השמש ובא השמש וכו’.

עד שלא כבתה שמשו של עלי זרח שמשו של שמואל ונאמר (דניאל י”ב) ומצדיקי הרבים כככבים.

ורמזו (סוכה שם) אל הסבות אשר מהנה תתחייב המיתה על כל פנים.

וזה שאב ב”ד שמת ולא נספד כהלכה הוא מה שאמרנו מהלחות השרשי שנתך ולא נתחלף בכיוצא בו והוא דבר שאינו נרגש לשעתו וכו’ עכ”ל.

כלומר שמ”ש בגמ’ שע”י שאב ב”ד מת ולא נספד כהלכה המאורות לוקין – מפרש העקידה שהכונה שהצדיקים נאספים.

אח”ז הביאו עוד שכ”כ ג”כ החתם סופר.

בהצלחה

שאלה

כבוד היקרים ואהובים, מזכי הרבים.

אנשי עם סגולה.

חיפשתי ולא מצאתי, האם מרן חיבר את הבית יוסף קודם, או את האבקת רוכל? מצאתי תשובות לגבי ספרים אחרים ולא לגבי ספר זה.

האם יש לכם תשובה? (נפ”מ שיש לו סתירה מסויימת בהלכות קדימויות צדקה.

אליהו בר שלום

דיין ומו”צ שכ’ רמת שלמה בעיה”ק ירושת”ו

ראש בית הוראה “משפטי החיים” בת ים

מח”ס משפט הכתובה

***

תשובה

בע”ה

א’ דר”ח כסלו – נר ו’ דחנוכה תשע”ז

לכבוד הגאון רבי אליהו בר שלום שליט”א

הנה ז”ב שמעכת”ר אינו צריך לדידי ודכותי, אבל אביא לו קצת מה שראיתי בזה, והנה ראשית כל יש לברר האם שו”ת אבקת רוכל הוא שו”ת שסידר מרן את כל התשובות לפני שיצאו לאור, או שלא הוא סידר אותם באופן זה או שלא עבר עליהם קודם צאתם לאור, דא”כ י”ל שאפילו אם נדפסו אחר הב”י או נסדרו אח”כ אבל אפשר שחזר בו מזמן שכתב התשובות, ומאידך אם כתב הכל לפי הוצאתו לאור, או סידורו לספר, בזה יש להסתפק מה חיבר קודם.

ועי’ שו”ת ויאמר יצחק ח”ב ליקוטי דינים דף רי ע”א שכתב שתשובות נכתבו אחר הב”י, וגם הר”ח פלאג’י בגנזי חיים דגל קים לי אות נ”ד כתב שהלכה כתשובות נגד הב”י שהתשובות הם הלכה למעשה.

וראיתי בשו”ת עטרת פז ח”א כרך ב’ יו”ד סי’ ב’ וז”ל, ולכאורה דברים אלו חשיבי כסתירה בדברי מרן מתשובותיו לפסקיו בב”י, ולפי מאי דחזינן שכתב מרן גופיה בב”י חחו”מ (סי’ קי סקי”א) בשם הר”י בן הרא”ש שכתב, דאם הרא”ש סותר עצמו מפסקיו לתשובותיו הפסקים עיקר שהיו אחרונים.

ע”כ.

[ונראה שגם הטור נתכוון לרמוז לדברים אלו בדבריו בחחו”מ (סוס”י עב) שכתב שם: אף על פי שכתב [הרא”ש] בתשובה שהמלוה על המשכון שומר שכר, בפסקיו כתב שהוא שומר חינם כדפרישית לעיל ודאחרונה היא.

ולא כתבתי תשובה זו אלא ללמוד ממנו חילוק זה למי שפוסק שהוא שומר שכר.

עכ”ל.

ע”ש.

ומדכתב על פסקיו ודאחרונה היא ש”מ דס”ל נמי הכי דמש”כ הרא”ש ז”ל בפסקיו הוא העיקר, אף על גב שהוא נגד מה שכתב בתשובותיו וגם מדברי מרן ז”ל בב”י נראה שהסכים וקיבל לכלל זה בדברי הרא”ש, שכתב בבית יוסף חחו”מ (סי’ קכו סק”ח) והרא”ש אף על פי שבתשובה (כלל סט) כתב דמעמד שלשתן לא מהני אלא מדעתו של לוה, בפסקיו העלה דקיי”ל כריב”א ור”ת.

עכ”ל.

ע”ש.

ומזה נראה ג”כ דס”ל למרן דהעיקר הוא כמש”כ בפסקיו].

וממילא הכ”נ יש לומר לכאורה בדעת מרן ז”ל גופיה, דכל דחזינן כי הא שסותר עצמו בפסקיו בבית יוסף לדבריו בשו”ת אבקת רוכל, צריך לומר שהעיקר הוא כמש”כ בב”י.

הן אמת כי הנה הלום ראיתי להגאון רבי חיים פלאג’י בספרו כל החיים (מער’ י אות זך) שכתב שם וז”ל: מרן הקדוש ז”ל היכא דדבריו סותרין ממש”כ בבית יוסף למ”ש בתשובותיו יש לנו למנקט כמ”ש בתשובותיו, כן הכרחתי בתשובה ששלחתי לבבל יע”א מדברי הרב חיים שאל ח”א (סימן עד סי”א) שכתב, ודבריו בתשובה הם הלכה למעשה בפרטות ועדיף משו”ע יעו”ש.

הרי דתשובה עדיף משו”ע, ומאחר דקיי”ל דהיכא שסותר מבב”י לשו”ע השו”ע עיקר כמו שכתב הרב שולחן גבוה (בכללי השו”ע אות יג) יעו”ש, כ”ש כשסותר מב”י לתשובה שהתשובה עיקר דעדיף משו”ע.

ועוד הבאתי ראיה מדברי מהרמ”ז בתשובה בספר חק”ל (מהדורא בתרא דף קעד ע”ב) שכתב וז”ל: דלהוציא מיד המוחזק אין בנו כח להוציא מפסקי מרן בתשובה ומכל שכן על פי מ”ש בב”י דרך שקלא וטריא.

יעו”ש.

דשמעת מינה דעדיף כח התשובה ממ”ש בב”י כמו שהארכתי בפסקי הראשון והשני יעו”ש בס”ד.

והנה בעתה רואה אנכי כי עמדו הפוסקים בכיוצא בזה בדעת הרא”ש כשסותר דבריו מתשובה לפסקיו כמאן עבדינן, כי כפי דברי מרן בב”י סימן קסט כתב בדעת הטור דסובר כי מ”ש בתשובה עיקר וכ”כ בסימן רא יעו”ש.

ובתשו’ פ”מ (ח”א סימן יב דף כז ע”ב) וכן נראה מתשובת מהרי”ל (סימן עב) דהתשובה עיקר שהם הלכה למעשה, והרב כנסת הגדולה בחו”מ (סימן עב הגה”ט אות סח) ובתשובות בעי חיי חחו”מ (סימן סא) הביא בזה מחלוקת וסוף דבר כתב שם בתשובות בעי חיי (דכ”ו ע”א) הכלל העולה דלא נמצא מי שיאמר דהתשובות עיקר זולת מהרי”ל וכו’ ומה גם כי מצינו למרן בב”י בתשובה לחלק אבהע”ז (סימן ב) שכתב שהפסקים עיקר, וכמש”כ הרב כנסת הגדולה שם.

[והן אמת דלפי מה שהבאנו בס”ד לעיל חזינן שמרן ז”ל ציין לדברים אלו ג”כ בב”י חחו”מ סי’ קכו ובסי’ קי שהביא שם את תשובת ר”י בן הרא”ש שכתב כיו”ב דהפסקים עיקר, אלא שמדברי מרן בסי’ קי משמע מעט דהפסקים עיקר כיון דהרא”ש כתבם באחרונה, וכאשר משמע כן גם מדברי הטור הנ”ל בחו”מ סו”ס עב.

ודו”ק].

עכ”ל שו”ת עטרת פז.

ועי”ש עוד הרבה שהאריך בזה.

ועיין בברכי יוסף (יו”ד שיו”ב סימן קמא סק”ג) שכתב וז”ל, צורות הבהמות חיות ועופות וכו’.

בבית הכנסת או בבית מקום שמתפללין בקביעות פשיטא לי דאסור, כדברי רבינו אליקים שהביא הבית יוסף, וכל הראיות שהביא בב”י כנגדו יש לגמגם בהם.

והמורים התר להתפלל בקביעות במקומות שיש צורות אלו עתידין ליתן את הדין.

הרד”ק בהגהותיו כ”י.

ועתה נדפסו תשובות מרן הקדוש ספר אבקת רוכל, ובסימן ס”ג כתב שדברי רבינו אליקים עיקר, ואסר לשום על ההיכל אבן מצויירת כצורת אריה וכיוצא, וכן הסכים מהר”ם מפאדוה שם סימן ס”ה.

והסכימו עם מהר”א קאפסאלי דאסר.

ע”ש, עכ”ל הברכ”י, ונראה שתפס דברי האבקת רוכל בפשיטות ולאו דוקא משום דהוא לחומרא, אלא דמשמע שכך תופס מצד הדין.

[ומיהו הקושיא שגם באבקת רוכל גופיה יש סתירה בענין הנ”ל, עי’ במגיה שם, ובאחרונים שדנו בסתירה זו].

בכבוד רב

***

שאלה חוזרת

חן חן להגאון הנפלא רבי עקיבא סילבר.

ירבו כמותו.

הנדון שלי היה על סתירה שיש בין אבקת רוכל והשו”ע, ולא עיינתי בדברים היטב, אבל מקופיא הנה הסתירה:

.

אליהו בר שלום

דיין ומו”צ שכ’ רמת שלמה בעיה”ק ירושת”ו

ראש בית הוראה “משפטי החיים” בת ים

מח”ס משפט הכתובה

***

תשובה

כמדומה שהסכמת האחרונים שאחר השו”ע הוא כמו שכתוב בשו”ע, וכ”כ החכמ”א שער משפי צדק כלל קמז סי”ג, וע”ש בש”ך סקי”א מה שהביא משו”ת מהר”ם אלאשקר, ובבהגר”א שם סקי”ט, ועי’ שו”ת בצל החכמה חלק ד סימן קסא, ושו”ת שבט הלוי חלק ה סימן קל סק”ו.

בכבוד רב

***

שאלה

רציתי לשאול, אבל על אחד ההורים האם מותר לו ללכת לבר מצווה, והאם יש הבדל של מי הבר מצווה בן אח או אחות, או שאר מכרים, והאם מותר לשבת ולאכול, והאם משנה אם יש תזמורות, וכן האם יש חילוק עם זה סעודה או כיבוד.

תודה

***

תשובה

בע”ה ח’ חשון תשע”ז

שלום וברכה

כתב בשו”ע יו”ד סי’ שצ”ב ס”ב וז”ל, על כל מתים נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו, לאחר י”ב חדש.

וכתב הרמ”א, אבל סעודת מצוה דלית ביה שמחה, מותר ליכנס בה, כגון פדיון הבן או סעודת ברית מילה, ומותר לאכול שם אפילו תוך שבעה, ובלבד שלא יצא מפתח ביתו.

ויש אוסרין בסעודת ברית מילה.

והמנהג שלא לאכול בשום סעודה בעולם כל י”ב חדש, אם הוא חוץ לביתו, ובתוך הבית מקילין שאוכל בביתו בסעודת ברית מילה, וכ”ש בשאר סעודות שאין בהם שמחה עכ”ל.

וכתב בפתחי תשובה שם בשם הדגמ”ר וז”ל, וסעודת בר מצוה משמע ביש”ש פרק מרובה שדינו כסיום מסכת והיינו אם הנער דורש או שהוא ממש ביום שנעשה ב”מ.

ובקובץ מבית לוי [הגר”ש ואזנר] (י”א תשנ”ז עמ’ נ”א ס”ז) כתב שבסעודת בר מצוה המנהג להחמיר, ובהערה ביאר שם, דאע”ג שהדגמ”ר מקיל ומשמע גם לדעת הרמ”א, מ”מ כבר הרבה פוסקים אוסרים בסיום מסכת, וע”כ למעשה ההוראה שלא להקל בבר מצוה עכ”ד.

אמנם לגבי סעודת בר מצוה של בנו או נכדו כתב שם להתיר להשתתף בסעודה, להורים [אביו או אמו] או הסבים של החתן הבר מצוה.

אבל בשאר קורבה לא ראיתי שם היתר לענין בר מצוה.

אם יש רק כיבוד ואי”ז סעודה ואין שמחה כ”כ, יש מקילין בשבת (שאלת יעב”ץ ח”ב סי’ ק”פ), ויש שכתבו שהדברים אינם מוכרחין (פ”ת סק”ב), ובשבת יש עוד צדדי קולא לקרובים שיראו כאבלות בפרהסיא אם לא ישתתפו (עי’ שו”ת מהרשד”ם יו”ד סי’ ר”ב), אמנם מ”מ בחול לא ראיתי כעת מי שהקיל אף בסעודת כיבוד בעלמא.

ובעצם מה שנקט הרב להחמיר בבר מצוה יל”ע קצת דאולי יש להקל בבר מצוה יותר מסיום מסכת, דיש לצרף גם שמחת הבר מצוה עצמו שנכנס לעול מצוות, והפ”ת רק כתב דלא גרע מבר מצוה, דהרי מביא דברי היש”ש והוא סובר שבכל סיום מועיל.

וכמו”כ יש להעיר עוד ממה שכתב בערוך השולחן יורה דעה סימן שצא ס”ו וז”ל, ויש להסתפק בדבריו אם דווקא סעודת מילה מותר משום צערא דינוקא אבל סעודת פדיון הבן או בר מצוה או סיום מסכתא דליכא טעם זה אסור או אפשר דסימנא בעלמא נקיט כלומר דאינו אסור רק סעודת נשואין שאומרים שם שהשמחה במעונו אבל כל היכא דליכא שהשמחה במעונו מותר בסעודת מצוה ולפ”ז כולם מותרים [וכן נלע”ד] עכ”ל, וממה שסיים וכן נלענ”ד נראה שכך הכרעתו, וזהו מצד שאין בזה שמחה ולא מצד הסיום, ומ”מ יתכן שאמר דבריו רק לדעה זו שהזכיר שם ולא להלכה, וצ”ע.

וכן ראיתי שכתב בשו”ת אגרות משה (יורה דעה חלק ג סימן קסא) וז”ל, ולגבי לאיזה סעודות אפשר להתיר לאבל תוך י”ב חודש לילך, נראה שבסעודת בר מצוה, כשהוא קרוב או ידיד כזה שמוכרח לילך, יכול, ואם הוא בביהמ”ד אינו צריך לצאת דהוי בפרהסיא, כשזה בשבת ומועדים עכ”ל.

ומ”מ גם למי שינהגו היתר בדבר יתכן שאין לאבל לאכול וכנ”ל כמבואר בדברי הרמ”א.

ולענין כלי שיר, ראיתי לחכ”א שכתב (ביקור חולים ואבלות סימן לח סעי’ כו) וז”ל, אבל תוך י”ב חודש מותר לו לבקר אצל חבירו וידידו העורך סעודת מצוה לבנו שהגיע למצוות, אך לא ישהה שם בעת הנגינה בכלי שיר, אלא יכנס לברכו ויצא מיד, ובהל’ כ”ה שם כתב שאם יש כלי שיר אבור להשתתף [אא”כ יוצא מיד וכנ”ל].

בכבוד רב

***

ברש”י דברים פרשת ניצבים פרק ל פס’ ג, ושב ה’ אלהיך את שבותך – היה לו לכתוב והשיב את שבותך, רבותינו למדו מכאן שהשכינה כביכול שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם.

ועוד יש לומר, שגדול יום קבוץ גליות ובקושי, כאלו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר (ישעיה כז, יב) ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל, ואף בגליות שאר האומות מצינו כן (ירמיהו מח מז) ושבתי שבות מואב ע”כ, ומקור הדברים ע”פ הגמ’ במגילה דף כט ע”א, תניא רבי שמעון בן יוחי אומר בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא שבכל מקום שגלו שכינה עמהן גלו למצרים שכינה עמהן שנאמר הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים וגו’ גלו לבבל שכינה עמהן שנאמר למענכם שלחתי בבלה ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן שנאמר ושב ה’ אלהיך את שבותך והשיב לא נאמר אלא ושב מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהן מבין הגליות ע”כ.

והקשה בזה: א.

למאי בעינן עוד דרשא שהיה ממש בגלות, אחר דאשמעינן כבר שנגאל ממנה, וא”כ בודאי היה שם.

ב.

אם מצינו כן בעוד אומות מה נתייחדו ישראל בזה.

ג.

בגמ’ גופיה אי’ שהיה זה רק עם ישראל ולא עם או”ה, ודברי רש”י צ”ב.

ד.

באמת דברי הגמ’ צ”ב מן הפסוקים.

ה.

צ”ע במ”ש בירמיה מט ו: ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאום ה’, ומ”ט לא כתיב ושבתי כדכתיב במצרים ומואב.

ע”כ תורף הקושיא.

תשובה – ראשית כל יש לידע כי רש”י גופיה הביא הפסוקים דמיירי גבי או”ה רק גבי אידך פירושא, שצריך להיות אוחז בידיו וכו’, אבל ודאי אין השכינה שורה באו”ה אפי’ בשעת שלותן, וזהו גופא הצער שיש על שככינתא בגלותא כעת בגלותינו, שצריך להשפיע שפע לגוים וכאילו השכינה איננה במקומה כמ”ש הרמח”ל, וכתב החיי אדם בדרוש שלו על עלינו לשבח שישראל נפשם מצד הקדושה, כמ”ש כי חלק ה’ עמו, אבל או”ה נפשם מן הקליפות הטמאות, ובודאי הוא שאין השכינה שורה עמהם, ולא לפי’ קמא כיון רש”י בזה.

ולהכי לא אשכחן קראי שהיתה השכינה בגלות ממש אלא אצל ישראל כדמיייתי קראי דלמענכם שלחתי בבלה, והנגלה נגלתי, וי”ל דלהכי דרשי’ ל’ושב’ דכתיב גבי ישראל על השכינה, ולא דרשי’ ל’ושב’ דכתיב גבי אומות הכי כיון דגבי גלותם לא נזכר זה.

ולפ”ז מה שלא נזכר בשבות בני עמון אפשר משום שלא היו מפוזרין כ”כ, ומיהו תי’ זה אינו מתיישב די, לפמ”ש בפ”ד דידים ע”ש וכן לפמ”ש בקידושין פ”ד כגון הומניא לפום נהרי יעו”ש, משמע שאכן מפוזרין הן בכל מקומות מושבותיהן של ישראל, וי”ל דמ”מ אין מפוזרין כ”כ כשאר אומות.

ולענין פי’ ה’ושב’ גבי האו”ה יהא פירושן כמו פי’ השני ברש”י, ובלא”ה יש ממשרשי הפשט שפי’ ושב כפשוטו שישיב, כמו האב”ע שמות א ז בפי’ הארוך ע”ש, רמב”ן בראשית יח י, וחזקוני כאן מנו”א.

ובאמת קצת מדויק מרש”י שהזכיר את האומות רק גבי פירושו השני, ולא בפי’ הא’.

ומה שנזכר ב’ פעמים ענין גלות השכינה והגאולה, היינו א’ לגלות מצרים וא’ לגלות בבל וה’ושב’ אפשר שהוא לגלות האחרונה, ומצינו עוד בחז”ל שדרשו על כמה עניני גלויות, וכמו שאביא בזה, וז”ל המכילתא דסניא [ע”פ גי’ הגר”א]: ‘כשירדו ישראל למצרים שכינה ירדה עמהם שנאמ’ אנכי ארד עמך וגו’ (בר’ מו ד) נגלה שכינה עמהם שנא’ ובמדבר אשר ראית [אשר ינהגך ה’ אלקיך] וגו’ (דברים א’ לא)’.

ובמכילתא דרבי ישמעאל בא [מסכתא דפסחא פרשה יד, וכעי”ז בספרי פ’ בהעלותך פיסקא פד]: ר’ עקיבא אומר אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו כביכול אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא עצמך פדית.

וכן את מוצא בכל מקום שגלו ישראל כביכול גלתה שכינה עמהם, גלו למצרים שכינה עמהם שנ’ הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים (ש”א ב כז), גלו לבבל שכינה עמהם שנ’ למענכם שולחתי { לפנינו שלחתי, ובכ”מ עמדו המדקדקים על מקומות שמסורת חז”ל שונה ממסורתין (עיין תוס’ שבת נה ב ושו”ת הרשב”א המיוחסות סי’ רלב).

}בבלה (ישעיה מג יד), גלו לעילם שכינה עמהם שנ’ ושמתי כסאי בעילם (ירמיה מט לח), גלו לאדום שכינה עמהם שנ’ מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה (ישעיה סג א).

וכשעתידין לחזור כביכול שכינה חוזרת עמהן שנ’ ושב י”י אלהיך את שבותך (דברים ל ג) אינו אומר והשיב אלא ושב, ואומר אתי מלבנון כלה (שיר השירים ד ח) וכי מלבנון היא באה והלא ללבנון היא עולה ומה ת”ל אתי מלבנון כלה כביכול [אני ואת מלבנון גלינו] אני ואת ללבנון עולים.

וכעי”ז בבמדבר רבה [פרשת נשא פרשה ז]: אשר אני שוכן בתוכם רמז להם שבכל מקום שיגלו שכינה עמהם תני ר’ נתן אומר חביבין ישראל שכל מקום שגלו שכינה עמהם גלו למצרים שכינה עמהם שנאמר הנגלה נגליתי לבית אביך וגו’ גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר (ישעיה מג) למענכם שלחתי בבלה וגו’ גלו לעילם שכינה עמהם שנאמר (ירמיה מט) ושמתי כסאי בעילם גלו לאדום שכינה עמהם שנאמר (ישעיה סג) מי זה בא מאדום וכשהן פזורין שכינה עמהם שנאמר (דברים ל) ושב ה’ אלהיך את שבותך וגו’ והשיב לא נאמר אלא ושב ואומר (שיר השירים ד) אתי מלבנון כלה וגו’.

ועוד במדרש תלים [שוחר טוב ט] אגילה בישועתך [תהלים ט, טו].

אמר רבי אבהו זה אחד מחמש מקראות הקשים, שישועתן של ישראל ישועתו של הקדוש ברוך הוא, ישועתינו אין כתיב כאן אלא ישועתך, אמר דוד ישועתינו היא ישועתך.

אמר רבי ברכיה הכהן מה דכתיב [זכריה ט, ט] צדיק ונושע הוא, מושיע אין כתוב כאן אלא נושע, וכשעתידין לחזור שכינה היא חוזרת עמהם שנאמר [דברים ל, ג] ושב יי’ אלהיך, והשיב אין כתוב כאן אלא ושב עכ”ל, [ועוד בפ”ק דברכות כאילו פדאני כו’ והרי”ף שם ל”ג לזה כך ונתעורר ע”ז בהג’ ב”ח שם].

וכ”ז הם פסוקים ודרשות יתרות על זמני הגלות השונים.

והנה יש פי’ לחד מן קמאי ר’ חיים פלטיאל { רבי חיים פלטיאל ב”ר יעקב נולד סביב תחילת האלף השישי.

ספר ‘פירושי התורה’ מאת רבי חיים פלטיאל הוא לקט של פירושים על התורה מבית מדרשם של בעלי התוספות בעריכת בנו של ר’ חיים פלטיאל, דומה לליקוטים אחרים כאלו שרק חלקם נדפס עד היום.

}וראיתי שהביא ע”ז מסורת מרבינו תם, וכתב וז”ל [דברים פרשת ניצבים פרק ל פס’ ג]: ושב יי.

דרשינן בתלמוד ורש”י מייתי לה והשיב לא נאמר אלא ושב שישוב בעצמו.

והק’ רבינו תם והא אפי’ גבי עמון כתיב ושב ולא והשיב { א”ה לא מצאתי, דאדרבה אצל בני עמון נאמר והשיב כמשנ”ת, וכנראה יש ט”ס בדבריו.

}, וגר’ ר”ת ושב לא נאמר פעם אחת אלא ושב ושב תרי זימני דכתיב ושב וקבצך, ולהכי בחרז יצוה יי חסדו יש לומר ושב לא נאמר כי אם ושב ושב וקבץ.

ומורי פי’ דהכא דייק מדכתיב שם יתירא דהא מרישא כתיב (ושב) ושבת עד יי אלהיך, א”כ הזכיר השם כבר וה”ל למכתב ושב את שבותך ורחמך אלא ודאי דה”ק ושב הוא הק’ בעצמו ישוב אבל בבני עמון לא כתב שם יתירא עכ”ל.

והנה באמת המהר”ל בספר גור אריה דיין ונחית לחלק מהנך קושיות, (והביאו בס’ שפתי חכמים על פרש”י).

ונעתיק לשונו בזה, וז”ל [דברים פרק ל פס’ ג]: וכשנגאלו הכתיב גאולה לעצמו כו’.

בספרי פרשת בהעלותך.

‘ואף בגלות שאר אומות’ (רש”י כאן), ואם תאמר, אם כן למה דרשו רז”ל בישראל מה שנאמר “ושב ה’ אלהיך”, כיון דאף בשאר אומות כתוב כך.

ויש לומר, דודאי בשאר אומות כתוב { ז”ל ירמיהו פרק מח פס’ מז: ושבתי שבות מואב באחרית הימים נאם ה’ עד הנה משפט מואב.

}(ר’ ירמיה מח, מז) “ושבתי את שבות בני עמון”, והשם יתברך עושה דבר זה בעצמו, ושייך לומר “ושבתי”, שגדול יום קבוץ גלויות כאילו הוא עצמו צריך לאחוז בהם.

אבל כאן הוא דברי משה, ולא היה למשה לומר זה, שאין לבשר ודם לומר שהגאולה היא כאילו הוא צריך להיות אוחז בהם.

ואין לומר שדבר זה לכבוד הקדוש ברוך הוא, שכל כך הוא אוהב אתכם, ולכך יש לכם לעבוד אותו, שזה אינו, כי דבר זה תמצא גם כן בשאר אומות, ומאי אינהו עדיפי.

ולכך צריך לומר דכאן פירושו כאילו נגאל הוא עצמו.

והשתא לא קשיא דאין לבשר ודם לומר כאילו הוא שב, דכיון דהאמת שהשם יתברך עם ישראל בגלותם, והוא שב עמהם מן הגלות, יש לומר שפיר.

אבל אי לא הוי רק כאילו אוחז בהם, ולא שב אתם ממש, כמו שהוא באומות, לא היה לבשר ודם לומר “ושבתי” – ד’גדול יום קבוץ גליות כאילו הוא עצמו צריך לאחוז בהם’, כך יש לפרש.

אבל דע לך כי עיקר הפירוש, כי השם יתברך ברא העולם על סדרו, ויהיה כל נברא במקום שנתן לו השם יתברך.

והגלות הוא שינוי סדר בעולם, שיהיה גולה ממקומו המיוחד והמסודר לו.

וכאשר שב מן הגלות, אף אצל האומות כתיב “ושבתי”, לפי שהדבר הזה מגיע לו, שהגלות היפך רצונו אשר סדר העולם, וכאשר שב למקומו, גם כן דעתו יתברך שב ונח ושקט, וזהו “ושבתי” דכתיב.

אבל ישראל, שהגלות שלהם מגיע לעצם כבודו, שהשם יתברך נקרא “אלהי ישראל” (שמות כד, י).

וכן סדר בבראשית הבריאה שיהיה ישראל בארץ הקדושה, וכאשר גלו – במה שעצם כבודו דבק בהם – כאילו גלה אתם.

וכאשר שבים כתיב “ושב ה’ אלהיך וכו'”.

וחילוק גדול יש בין “ושבתי”, ובין “ושב ה’ אלהיך”, שמזכיר שמו, שזה בודאי כאילו נגאל ושב אתם.

אבל בשאר אומות, אף על גב שהגאולה מתיחס לו, אין זה רק במה שזה רצונו שיהיה הכל מסודר על מקומו, ולא יהיה גלות לשום נמצא.

מכל מקום, אין זה מגיע לעצם שמו.

אבל אצל ישראל כתיב “ושב ה’ אלהיך”, להורות שהדבר הוא כאילו הוא יתברך נגאל עמהם, ודבר זה ברור עכ”ל.

ובזה באו פשטות דברי רש”י ג”כ על מכונם.

בס”ד

חוה”מ סוכות י”ז תשרי תשע”ז

ע”ד שאלתך בענין מעשה שהיה באחד שנסע ברכב הפרטי שלו ורצה לאכול בסוכה, [ולא ניכנס בזאת בגדר פטור עוברי דרכים אם אכן היה מחוייב באכילה בסוכה או לא], ואז פתח את שני הדלתות של הרכב וסיכך עליהם.

תשובה

אין בעיה מבחינה הלכתית לאכול בחוה”מ בסוכה שבנויה ע”ג הרכב (עי’ מקראי קדש סוכות ח”א סי’ א’).

אלא שיש לראות שמספר תנאים יתקיימו בסוכה זו:

א) שבין הסכך ובין הדלתות יהיו עמידים כנגד רוח מצויה ולא ינועו ברוח, [עכ”פ שלא ינועו ג’ טפחים, וי”א שצריך שלא ינועו כלל].

ב) לראות שתהיה הדופן השלישית עשויה כהלכתה, ולא די בשני הדלתות שהם רק ב’ דפנות.

[אלא שהדופן השלישית אינה צריכה להיות דופן גמורה אלא סגי בטפח שוחק פחות מג’ בסמוך לדופן עם צורת הפתח, ובאופן שיש כאן גם גג של רכב שכלה בצמוד לתחילת הסכך לדעת המחבר (סי’ תר”ל ס”ח) יש מקום להתיר אף בפחות מזה עי”ש, ומ”מ לנוהגים כדעת הרמ”א אין ההלכה כך].

ומ”מ אם הדלת סגורה – ברוח שכנגד הדלתות הפתוחות, א”כ הוא יוכל לשמש כדופן, [דהיינו לדוגמא אם הדלתות הפתוחות היו מהרוח השמאלית כמו במקרה המצולם שהבאת, אזי הדלת בצד הימני של הרכב יוכל לשמש כדופן], וגג הרכב המפסיק יוכל להחשב כדופן עקומה עד לסכך, אם גג הרכב אינו רחב ד’ אמות להפסיק בין הדלת הסגורה לסכך.

ובאופן זה אין צריך עוד צורת הפתח אם שלושת הדפנות רחבים כל אחת ז’ טפחים (רמ”א סי’ תר”ל ס”ג), וכ”ש אם המושבים ממשיכים את המחיצה מהדלתות הפתוחות עד הדלת הסגורה [שהיא המחיצה השלישית], שבזה בודאי טוב, ויוצא [עכ”פ באופן חלקי] גם חומרת הרמ”א שכתב שכיום יש לעשות דפנות שלמות משום שיש שאין בקיאין במחיצות.

ומ”מ יש לבדוק אם יש הפסק ג’ טפחים בין הגג לסכך, שבאופן כזה אין גג הרכב מצטרף לסכך להחשב דופן עקומה.

ואם יש הפסק פחות מג’ טפחים אך אין הסכך דבוק לגג הרכב, בזה צריך לבוא לדופן עקומה עם לבוד, באופן זה נכון להחמיר ולהצמיד את שניהם יחד שלא יהיה הפסק אויר ביניהם {דהנה בלבוד ודופן עקומה לדעת המשנ”ב בשם הפמ”ג סי’ תרל”ב סק”ד אפשר שהוא כשר, והביא בשעה”צ סק”ח, שגם הבכורי יעקב הסכים להקל, אכן הרע”א בשו”ת מהדו”ק סי’ י”ב וכן החזו”א או”ח סי’ ע”ז סק”ז חולקים ע”ז, כמו שהביא בחוט שני סוכות עמ’ רי”ט, ומכיון שגם המ”ב לא סתם אלא ש’אפשר’ שהוא כשר, ויש מן האחרונים שהחמירו, לכן ראוי להחמיר בזה.

[ועיין דיוק כעי”ז בשער הציון סימן נ”ה סקנ”ג, וז”ל, ‘ובאמת הרשב”א גופא לאכ תב דדומה לזימון רק בדרך אפשר’].

} .

ג) שלא יהיה הפרש של ג’ טפחים או יותר, מתחתית הדלתות למטה עד הקרקע, אלא שיהיה פחות מג’ טפחים.

ד) שהדפנות יהיו גבוהים עשרה טפחים, ולא יפסיק החלון הפסק של ג’ טפחים בתוך עשרה טפחים לקרקע.

ולענין האכילה בסוכה כזו בשבת ויו”ט, י”א שאם אינו מזיז דבר מוקצה ואין חשש שיפעיל אזעקה וכדו’ אין חשש בזה, (אשרי האיש ח”ג פכ”ד אות ג’ ועי’ שמירת שבת כהלכתה פ”כ ס”פ והערה רנ”ד) {ומ”מ צל”ע על דבריו דהגרי”ש ז”ל, דאמאי לא גזרי’ שמא ישתמש ברכב, כמו דגזרי’ באילן גזירה שמא ישתמש באילן, עי’ מ”ב סי’ תרכ”ח סק”י בשם הרא”ש, דגם להדעות שבזמנינו לא חיישי’ שיבוא להשתמש באילן מכיון שאין הדרך להשתמש באילן, א”כ במכונית עכ”פ שהדרך להשתמש בה ולעשות בה מלאכות גמורות אמאי לא ניחוש שלא יעשה בה מלאכות, ובשלמא בסתם שימוש שרוצה להשתמש בשבת במכונית היינו שימוש שאינו ישיבת סוכה, כגון שרוצה לשבת ולנוח במכונית בשבת יש להתיר לצורך מקומו, אבל שימוש של סוכה מבואר בפוסקים דיש לחשוש שיבוא לידי איסור וכנ”ל בשם הפוסקים, והטעם הוא דכיון שסוכה דירתה קבועה לא מבעיא דלא מתירין לצורך גופו ומקומו, אלא גם היכא שא”צ לבוא כלל להיתר דצורך גופו ומקומו אסרינן בסוכה שבאילן, וכנ”ל, והטעם הוא דכיון שסוכה דירתה קבועה חיישי’ טפי שיבוא לידי מלאכות, ולכך צ”ע מ”ט במכונית לא קיימא הך גזירה, והנה ידוע שהגרי”ש היה סובר שאין גוזרין גזירות חדשות, ומאידך דעת החזו”א היתה שכל דבר הקרוב לאיסור הוא גזור ועומד.

} .

בכבוד רב

***