הירשם כדי להצטרף לקהילה שלנו!
עליך להתחבר כדי להוסיף פוסט.
אנא הסבר בקצרה מדוע לדעתך יש לדווח על שאלה זו.
אנא הסבר בקצרה מדוע לדעתך יש לדווח על תשובה זו.
אנא הסבר בקצרה מדוע לדעתך יש לדווח על משתמש זה.
אם יש לך שאלה בהלכה כאן תוכל לשאול ולקבל מענה מדוייק ומפורט.
קו תוכן למידע ומענה: 03-6703111 להוראות שימוש
שכיחא שאלות המצויות בהלכה
או”ח סי’ רצז ס”ב, וצריך לחזור ולברך על אחרים, היינו אם יש לו וכנ”ל בס”א, דאם יש לו בודאי יש מצוה בברכה זו במוצ”ש, ורק לא הטריחוהו לחזר אחריהם, וזה גם לדעת האחרונים להלן במשנ”ב סקי”ג וכ”ש לדעת המחבר שם ...קרא עוד
או”ח סי’ רצז ס”ב, וצריך לחזור ולברך על אחרים, היינו אם יש לו וכנ”ל בס”א, דאם יש לו בודאי יש מצוה בברכה זו במוצ”ש, ורק לא הטריחוהו לחזר אחריהם, וזה גם לדעת האחרונים להלן במשנ”ב סקי”ג וכ”ש לדעת המחבר שם בס”ה.
אם יש לו ציצית ואין לו טלית אין הטלית לעיכובא אע”פ שלכתחילה יש לו להתעטף בטלית על ראשו בתפילה והזהיר ע”ז המשנ”ב מאוד בשם החי”א בסי’ כד סק”ג כנגד האנשים המתרשלים בדרך מטלית גדול וגם דהרבה פעמים הט”ק אינו עשוי ...קרא עוד
אם יש לו ציצית ואין לו טלית אין הטלית לעיכובא אע”פ שלכתחילה יש לו להתעטף בטלית על ראשו בתפילה והזהיר ע”ז המשנ”ב מאוד בשם החי”א בסי’ כד סק”ג כנגד האנשים המתרשלים בדרך מטלית גדול וגם דהרבה פעמים הט”ק אינו עשוי כדין (עכ”פ בזמן החי”א והמשנ”ב), מ”מ בדיעבד היכא דלא אפשר אם יש לו ציצית יתפלל אף שאינו עטוף בטלית גדול, כמו מי שאינו נשוי דאין מכסה ראשו בטלית, כמ”ש המשנ”ב סי’ ח סק”ד בשם המג”א ע”פ הגמ’ בפ”ק דקידושין, וא”כ גם לנשוי אינו כ”כ לעיכובא בדלא אפשר.
ובסי’ קי סק”כ כתב המשנ”ב שנכון לכל יר”ש בעת יציאתו לדרך שייקח עמו הטלית והתפילין שלו, ומסתמא מיירי גם במי שלובש ט”ק, ואעפ”כ לכתחילה אדם נשוי צריך להשתדל ליקח גם טלית גדו.
(ולמנהג בני עדות המזרח גם רווקים, ואילו למנהג יוצאי גרמניה שנוהגים שהרווקים מתעטפים בציצית על גופם ולא על ראשם תלוי בטעמים, דלטעם שמביא ירא”ש כאן לא שייך, ולטעם שמצוי שט”ק אינו עשוי כדין כאן שייך, אבל אם יודע שהט”ק עשוי כדין סגי בזה במקום הצורך בנידון כזה).
ואף שהזהיר המשנ”ב בספרו מחנה ישראל פ”ז בשם הספרים ליקח התפילין אפי’ לדרך קרובה, ושם לא הזכיר טלית, אפשר לומר כמה טעמים למה לא נזכר שם טלית, הא’ כיון שעיקר הספר מחנה ישראל נכתב לרווקים בני צבא שבלאו הכי אין להם טלית, הב’ לפי שהביא בשם הספרים דאזלי בדרך הגמ’ (או דדוקא נקטו לזה דס”ל כשיטת התוס’ בברכות יד ע”ב ד”ה ומנח ואבודרהם בדיני ק”ש) שנזכר רק תפילין ולא נזכר ציצית, והג’ כיון שהחמיר הרבה מאוד אפי’ בדרך קרובה בזה לא החמיר לענין ציצית כיון שאפשר למצוא משא”כ תפילין כמו שתיר.
במשנה אחרונה על המשנ”ב בסי’ כ”ד שם שפעמים אינה מכוונת למידת ראשו וכמ”ש המשנ”ב סי’ קי סק”כ וסי’ כה סק”ב בהגהה שמחמת זה לא יהיה רגיל לשאול תפילין.
אבל אם מתפלל בלא טלית קטן ג”כ עובר בזה איסור שמעיד עדות שקר בעצמו כמ”ש המשנ”ב והאחרונים בסי’ כד סק”ג בשם הזוהר שלח קעד ע”א, וכן דעת רבינו יונה באגרת המוסר אות ו וכ”כ הב”י סי’ סו בשם שבה”ל ועי’ מאירי בברכות שם.
ובשו”ת שאלת יעב”ץ התיר מחמת זה איזה דבר כדי שלא יתפלל בלא ציצית, כמו שציינתי בתשובה לענין כיבוס ציצית בתשעת הימים, ואמנם היעב”ץ שם הזכיר גם התפילה כמו שגם שאר הפוסקים הזכירו, אבל העיקר הוא פרשת ציצית כמ”ש בפוסקים בשם הזוהר, אלא שמשאיר הטלית גם לתפילה וכן תפילין שנזכר בגמ’ ברכות יד ע”ב שהקורא ק”ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, העדות שקר הוא אם קורא ק”ש בלא תפילין ומחמת שהוא סמוך לתפילה הזכירו הפוסקים (שו”ע או”ח סי’ כה ס”ד) שיניח תפילין גם בתפילה.
ויתכן לומר דאחר שהק”ש סמוך לתפילה ונאמר יחד עמו במעמד אחד ממילא כשאמר וקשרתם וכו’ (ע”פ פרש”י והתוס’ בברכות שם וראה משנ”ב סי’ כה סקי”ד) ואינו קושר תפילין אין רק אמירת וקשרתם כמעיד עדות שקר בעצמו אלא כל דברי השבח שאומר נראה כמחרף ומגדף (ע”ע שבת קיח ע”ב) כיון שאינו מקיים מה שאמר אז, הלכך לא לחינם הזכירו הפוסקים לומר שיהיו התפילין עליו גם בתפילה, ולכן גם בציצית הזכירו הפוסקים שיהיה עליו בזמן ק”ש ותפילה.
ועל כן כמ”ש המשנ”ב סי’ נח סק”ה שאם יכול להמתין עד שיביאו לו תפילין יש לו להמתין א”כ ה”ה לגבי ציצית מי שאין לו ציצית, והוא פשוט לדינא דאע”ג שכתב שם השו”ע דיש להקדים לקרותה כל מה שיוכל מ”מ אם מאחר קריאתה בתוך הזמן אינו עובר שום איסור מעיקר הדין משא”כ אם קורא בלא תפילין או בלא ציצית, ואם זמן ק”ש או תפילה עובר יתפלל בלא ציצית ולא יאחר מחמת זה זמן ק”ש או זמן תפילה או תפילה בציבור מכל שכן ממ”ש המשנ”ב שם לענין תפילין, ואם משער שלא ימצא ציצית היום יש ללמוד מדברי הגמ’ והפוסקים לענין הבדלה עי”ש, ואם יכול לכה”פ בזמן קריאת פרשת ציצית ללבוש ציצית צריך לעשות כן, דכמו שנתבאר שאז הוא עיקר זמן חיוב לבישת ציצית לדברי הזוהר.
ואם התפלל בלא ציצית ונזדמן לו ציצית אחר כך, ילבש הציצית אחר כך, דאמנם אינו דומה לתפילין שבזה כתב הלבוש והפמ”ג ובה”ל בר”ס לז שיש מצוה להניח בכל יום, אבל דומה לתפילין בזה שלפי חלק מהדעות יכול להשלים הנחת תפילין אחר הקריאה כמ”ש באמרי נועם לתלמיד הגר”א בברכות, וא”כ ה”ה בענייננו לענין ציצית.
ולגבי השאלה אם אפשר לקרוא ק”ש ולהתפלל בלא טלית במקום צורך גדול שאינו אונס עי’ במשנ”ב סי’ כה סקי”ד בשם הלבוש מה שכתב שם לענין תפילין, ועיקר הענין הוא דעדות שקר הוא בעיקר במזלזל כעין מש”כ התוס’ והרא”ש לגבי הא דר”ה טז קרקפתא דלא מנח תפילין, וכאן לפעמים לפי הענין יהיה אפשר לצרף גם דעות הראשונים שסוברים דבציצית אין עדות שקר כיון דאינו חובת גברא.
ותמצית הדעות בזה, דהנה דעת התוס’ ואבודרהם שהובאו לעיל דאין מעיד עדות שקר בעצמו לגבי קורא בלא ציצית, דאינו חובת גברא (וגם יש להזכיר בזה סברא דפרשת ציצית אינה מדאורייתא, דהקורא שנים מקרא וקשרתם בלא תפילין כמדומה שלא שמענו להזהר בזה (וכן מוכח במשנ”ב סי’ סה סק”ח וכ”כ שם להדיא בכה”ח סקכ”ז משו”ת בנין עולם סי’ ל, וכן מתבאר עוד מדברי המשנ”ב סי’ מו סקל”ג בשם הדגמ”ר ורע”א, ובשם החת”ס הובא שהקפיד בשנים מקרא [עי’ באריכות מ”מ וביאורים בזה על המשנ”ב סי’ סה שם], ואפשר דהוא חומרא בעלמא ממידת חסידות מחיבובי מצוה, כמו שנזכר בוסקים חיבובי מצוה בפרשת ציצית בסי’ כד וכעי”ז בנישוק תפילין בהל’ תפילין בשעת אמירת וקשרתם), וא”כ גם החובה גורמת לזה ואם מעיד עדות שקר הוא סברא דאורייתא א”כ הסברא דאורייתא יהיה רק כשקורא דבר שהוא חובה דאורייתא וצל”ע טובא בכ”ז), וגם הזוהר אמנם מסתימת דברי המשנ”ב והנו”כ בסי’ כד נראה שנקטו שצריך שיהיה עליו דוקא בגד ציצית, וכן להדיא דעת המהרש”א ע”ז ד ע”ב ורעק”א בהגהות השו”ע סי’ יח מג”א סק”א ושפ”א שבת לב ע”ב וכן דעת הפמ”ג סי’ סו א”א סק”ד בדעת הזוהר, מ”מ מהר”ש קלוגר (ובחרת בחיים סי’ כח) וערוה”ש סי’ ח ס”א דאין הזוהר מיירי אלא בעובר על מצוות ציצית שלובש בגד ד’ כנפות בלא ציצית.
והנה בפמ”ג שם כתב על דברי הרמ”א שם דמדבריו משמע דלא מיירי כהזוהר אמנם המשנ”ב כאן בסי’ כד שפסק את דברי הזוהר נראה שלא קיבל דבריו של הפמ”ג בזה, למרות שבסי’ סו שם ביאר דברי הרמ”א לחלק לענין להפסיק לברכה בין דין טלית לדין תפילין, ונראה שהטעם פשוט לזה דהרי לא קבלנו דברי הזוהר אלא רק לחומרא ולא לקולא עי’ במשנ”ב סי’ כה, א”כ לגבי הפסק דמיירי הרמ”א שם להפסיק לברכת הטלית לא סמכי’ על הזוהר כנגד התוס’ להקל בפרט דאינו לעיכובא לברך אחר כך, משא”כ לענייננו לחייבו בטלית שהוא לחומרא אה”נ, וממילא במקום שיש צירוף חומרא דזוהר כנגד התוס’ הוא קל יותר וק”ל.
ידועים דברי הרמ”א בסי’ תרצה דאם ישן אחר שתייתו מקיים עד דלא ידע, וידועה החקירה בזה האם הוא סיבה או סימן, דהיינו האם הוא שיעור שתיה וסימן ששתה דיו או שהוא תנאי לישון ודין נפרד מלבד השתיה. ושורש הספק בזה הוא ...קרא עוד
ידועים דברי הרמ”א בסי’ תרצה דאם ישן אחר שתייתו מקיים עד דלא ידע, וידועה החקירה בזה האם הוא סיבה או סימן, דהיינו האם הוא שיעור שתיה וסימן ששתה דיו או שהוא תנאי לישון ודין נפרד מלבד השתיה.
ושורש הספק בזה הוא בעיקר האם דין שינה כבר נזכר בעיקר דין הגמרא עד דלא ידע וכו’ שהכונה בזה שיישן, או דעיקר דינא דעד דלא ידע הוא כפשוטו, אלא ששינה היא אופן לקיים חיוב זה עד דלא ידע.
והנה זה פשיטא שאם ראובן ושמעון הגיעו לאותה דרגת שכרות במצב ששניהם עדיין לא באו לידי עד דלא ידע כפשוטו (שעדיין יודעים ומכירים בין ארור המן לברוך מרדכי) ובכל זאת ראובן ישן ושמעון לא ישן, א”כ ראובן קיים הדין לדעת הרמ”א ושמעון לא קיים, שהרי זה גופא מה דבא הרמ”א להשמיע דעל ידי שיישן מקיים הדין, אבל הנידון הוא בגדר השינה שאחרי השתיה האם הוא דין בפני עצמו שצריך לישון אחר השתיה כדי לפטור עצמו מפרט של עד דלא ידע, או שהוא בס”ה צורה בשתיית היין דעל ידי השינה הושלמה מצוות שתיית היין.
ובודאי הסברא הפשוטה ע”פ נגלה היא דעל ידי השינה הושלמה מצוות שתיית היין, דהרי מדיני פורים הוא לשתות ודיני שינה אינם שייכים לפורים כלל, אלא דהשינה משלימה את השתיה ואמרו חכמים שצורת שתיה שמביאה לאחריה שינה הבאה מחמת שכרות היא שתיה חשובה שמקיים בה משתה ושמחה.
ויתכן לחדד הענין יותר דאין המטרה עצם השתיה האת גרונו או הנאת מעיו אלא השמחה הבאה על ידי השתיה אלא שהמעשה הוא השתיה ושתיה צריכה להיות חשובה המשכרת וגורמת לישן.
ויש להוסיף דאם לא נפרש כן אלא דשינה היא רק פטור מפרט של עד שלא ידע, לכאורה היאך נפטר בשינה ממצוות עד דלא ידע דהרי אם נפרש דעד דלא ידע הוא מצב גבוה של שכרות תקיפה מאוד שחייבו חכמים לבוא אליה על ידי שתיית יין רב א”כ היאך יפטור עצמו על ידי שינה שהיא ההיפך הגמור מהבאת עצמו לשכרות גבוהה שיש בה שמחה רבה.
והנה הרמב”ם בפ”ב מהל’ מגילה כתב כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות ע”כ, ומשמע מלשונו שסבר שכך עיקר דין הגמרא לשתות ולהרדם בשכרותו, ולמד שזו הכוונה בעד דלא ידע דהיינו בדרך משל שיבוא למצב שינה של עד דלא ידע והוא בלשון משל ומה שסבר שנאמר הדין בלשון משל הוא כדלהלן.
דהנה הרמב”ם דרכו בכמה מקומות לפרש המאמרים בלשון משל וכמ”ש בפהמ”ש דחלק לגבי לחם דלעתיד ועי’ רשב”א בביאורי אגדות ברפ”ט דברכות ומהרש”א שם.
ונראה לבאר פירוש זה דהנה אמרי’ בספ”ו דשבת סז ע”ב חמרא וחיי לפום רבנן אין בו משום דרכי האמורי, מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס שהביא אמר חמרא וחיי לפום רבנן חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון, והיינו שיש מנהג משום שמחה לברך את הצדיקים הראויים לברכה בזמן שתיית היין המשמח אלהים ואנשים ואומרים עליו שירה (עי’ ברכות לה ע”א ותוס’ פסחים סד ע”א), וגבי יצחק מצינו ג”כ שאמר לו יעקב שהביא לו מטעמים בעבור תברכני נפשך (בראשית כז, יט) ויבא לו יין וישת (שם כה), (ועי’ בפרדר”א דלשיטתו פנחס גזר על היין מחמת קירוב, וע”ע ערה”ש יו”ד סי’ קיד ס”ו).
וממילא כששותים יין בפורים אומרים ברוך מרדכי וארור המן וקאמר שישתה כ”כ עד שיישן וכבר לא יוכל להבחין באמירתו, ומשל קאמר, דלא מסתבר ליה להרמב”ם שיש מצוה להשתטות וכמ”ש כמה ראשונים בביאור דברי הגמ’ כל חד לפי שיטתו וכן מבואר בכמה מקומות בחז”ל דשתיית יין הוא דבר מגונה באופן מוחלט כמו שהביא הבהגר”א שם ע”פ הכלבו והגמ”י פ”ב, וכמ”ש הרמב”ם גופיה שהוא מנהג שטות להתאסף על היין כדי לוותר על הדעת החשובה שקיבל במתנה מן השמים והביאו בארחות צדיקים.
ולגבי לשון הרמ”א על אף שיש שלמדו ברמ”א שחולק על הרמב”ם, מ”מ אין הכרח ברור בלשונו שחולק על הרמב”ם לעיקר דינא שכ”כ בזה”ל, וי”א דא”צ להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו וישן ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ע”כ, והמעיין בלשונו לא ימצא שום לשון ברורה שאין מפרש לשון הגמ’ כהרמב”ם (ומה שכ’ על לשון המחבר שלהי”א אין צריך לעשות כן אין הכונה שמסכים דכך פירוש הגמ’ כהמחבר אלא דהשו”ע יש לו לפרש דבריו יותר מהגמ’ ולא לסתום וכעין מ”ש התוס’ בר”פ אין צדין דאמורא יש לו לפרש דבריו יותר מתנא, וממילא מדלא פירש משמע דפסק כפשוטו, אבל בגמ’ גופא שייך שפיר לפרש כן).
ובאמת כן מבואר בדרכי משה שלמד כן בל’ הגמ’ ממש דז”ל שם, ומהר”י ברין כתב דרוצה לומר שישתכר ויישן ולא ידע בין ארור המן וכן משמע במיימוני ע”כ, ומבואר בדברי המהרי”ב דפירש כך לשון הגמ’ עד דלא ידע ועוד מבואר בדברי הד”מ שלא בא המהרי”ב לחלוק על הרמב”ם.
(ואפי’ אם תמצא לומר שכתב הרמ”א לשון סתמית ולא כתב שזו כוונת הגמ’ אינו ראי’ כלל דיש לומר שבא לפרש דברי הגמ’ ולשונו בד”מ יוכיח, ומגם את”ל כן מ”מ אפשר דרצה הרמ”א לומר דאפי’ לחלק מהחולקים על הרמב”ם בפירוש הסוגיא מ”מ יש לטעון שמודים לו שיכול לקיים גם באופן זה וממילא שייך לכתחילה לעשות כהרמב”ם אבל לא דהלכה שאין האמת בפירוש הגמרא כהרמב”ם).
ומ”מ עדיין יש קצת נפק”מ בין הרמב”ם להרמ”א דלהרמב”ם משמע שהכל הוא בכלל שיעור השתיה ולהרמ”א ע”פ המהרי”ב משמע שהשינה מועלת להשלים השתיה על ידי שיישן, ומ”מ עדיין צריך שיישן מחמת היין אלא דיש סברא לומר דשתייה המסתיימת בשינה היא שתיה חשובה ושזו כוונת הגמ’ בעד דלא ידע, דבענייני שכרות לא אמרו הראשונים והפוסקים להחמיר אלא להקל וכדמוכח בכל דבריהם.
ויש לציין דמש”כ המשנ”ב בשם הפמ”ג וכן ראוי לעשות לכאורה ג”כ הבינו דהוא עיקר דין הגמרא.
ומ”מ זה יש לדחות, חדא דיש לצרף הדעות שאין להשתכר (עי’ ר”ן בשם רבינו אפרים), ועוד דסו”ס האידנא יותר מצויים קלקולים מבזמן הגמרא וכמ”ש הלבוש דהרבה מכשולות באו על ידי השכרות, ועי’ בפר”ח שכתב דאף דמעיקר דינא הלכה שצריך להשתכר מ”מ האידנא שהדורות מקולקלים ראוי לתפוס סברת הסוברים שאין להשתכר אלא לשתות מעט יותר ממה שרגיל ביו”ט.
ובפנים הפמ”ג הזכיר שם דברי הפר”ח אלא שהלשון שם מגומגם דמשמע שם שהפר”ח כתב כל דבריו ובפר”ח גופיה כתב רק שלא להשתכר וכו’ כדלעיל ולא ככל דברי הרמ”א אלא שהפמ”ג המשיך דברי הרמ”א דכן יש לעשות עכ”פ כדי לצאת דעה זו.
עכ”פ לפי צד זה דכך עיקר דינא דגמ’ לכאורה אין כ”כ טעם לישן אחר שכבר בא שבת, כיון שהוא מדין צורת השתיה וכ”ש אם נימא דהוא שיעור שתיה של יין עד שירדם יש מקום לומר דאין תיקון אם לא הועיל לו היין להרדם מחמת היין.
ובאמת יש לדון דמ”ש הרמב”ם עד שירדם הרי אין כוונת הרמב”ם שיפקיע מעצמו חיוב בהמ”ז ועכ”פ ברכת מעין ג’ שעל היין אלא הכונה שירגיש צורך להרדם וירדם כשירצה, ומ”מ אפשר דאם יחזיק עצמו ולא יירדם יש לדון בזה אבל ברמ”א ובמהרי”ב בד”מ אכן משמע דיש כאן צורה של שינה אחרי היין שהיא משלמת את ענין היין ובצירוף דברי הרמב”ם שסמך עליו הרמ”א בד”מ וגם בסדר היום מייחס דין זה להרמב”ם א”כ למדנו שהוא דין בצורת השתיה שישתכר עד מצב של הירדמות וההירדמות מסיימת צורת קיום המצוה של היין (ויתכן עוד שדרך השותים יין לשם שמחה הולכים לישן אחר כך משא”כ השותים יין דרך תענוג או לשרות מאכלם ולכן צריך להתנהג כדרך השותים לשם שמחה וגם לעשות היכר בדבר).
ומ”מ אם רוצה לישן יכול לסמוך על הצד דהשינה מקיימת את השתיה ומלמדת שהיתה כאן שתיה חשובה.
ובאמת עי’ ביד אפרים שנקט דעד דלא ידע הוא עד ולא עד בכלל, ויש עוד אחרונים דמשמע מהם כדבריו, וגם דעיקר דבריו שם הם שנויים במחלוקת אבל עכ”פ אפשר דגם להרמ”א הלא ידע גופיה אינו חלק מן המצוה וסגי שמקיים אחר כך.
ומלבד זה יש אומרים שיכול לקיים סעודת פורים אחר שקיבל שבת.
ומלבד זה בפוסקים מבואר דבסעודת פורים היו ממשיכים גם בלילה ממש ויש מצוה בזה כיון שעיקר הסעודה מחמת פורים ולכבוד הפורים, א”כ יש לומר דגם בניד”ד יש מצוה מה שממשיך ומסיים ענין השתיה על ידי שישן מחמת היין, וגם יש לדון דשמא הנוהגים במנהג זה שהזכירו הפוסקים גם ישנו אחר סעודה זו, ומ”מ מי שאינו ישן מחמת היין בכל גוני לא יועיל לו מה ששותה יין ואחר כך שותה.
ובשם הגרח”ק ראיתי (אגרת הפורים פ”ו הערה יא) דצריך שהשינה תהיה ביום, ויתכן שהבין שהוא חלק מפרטי שתיית היין שיישן אחר כך ובזה נשלמה צורת שתיית היין (אם כי יש שהבינו דהוא רק לקיים עד דלא ידע ולא נתברר לי דעת הגרח”ק בזה אבל עכ”פ ביאור זה הוא צ”ב כמו שנתבאר לעיל), ועי’ עוד מה שכתבו בבירור זה באגרת הפורים להגר”ש דבלצקי עמ’ כ ובארחות רבינו ח”ג עמ’ נז.
ויש לצרף כאן עיקר דינא דדרכי משה בשם הגמ”י ובה”ל דשכרות אינו לעיכובא, וגם דיש בראשונים שנקטו דעד דלא ידע הוא גוזמא, וגם יש בראשונים שנקטו דאין הלכה כן, וגם יש דעת הפר”ח שהאידנא אין להשתכר כ”כ וגם עי’ במשנ”ב דמי שיתבטל ממצוות אין לו להשתכר, וגם יש להזכיר מש”כ בחז”ל ובראשונים ואחרונים הרבה בגנות היין, וממילא בכל כה”ג לא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל.
לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א שלום וברכה שאלה: תהלים פרק קה (ל) שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם, וצ”ב, וכי כמה מלכים היו, הרי היה רק פרעה מלך. שאלה: ידוע ששם משקה הוא רק בשבעה משקין, ושאר מי פירות מקרי זיעה בעלמא חוץ ...קרא עוד
לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א
שלום וברכה
שאלה: תהלים פרק קה (ל) שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם, וצ”ב, וכי כמה מלכים היו, הרי היה רק פרעה מלך.
שאלה: ידוע ששם משקה הוא רק בשבעה משקין, ושאר מי פירות מקרי זיעה בעלמא חוץ מיין ושמן.
וצ”ב, מקרא להדיא – “אשקך מיין הרקח מעסיס רימוני”, דמילת אשקך קאי נמי על עסיס רימוני.
שאלה: מה הדין האומר על אחד משני אנשים לשון הרע, דהיינו שאומר שאחד מ-ב’ אנשים אלו גנב וכד’.
האם מקרי לשון הרע, באופן שאי אפשר לברר מיהו מביניהם.
שאלה: מדוע לא מצינו שהתפלל אברהם אבינו ע”ה על בנים כמו שיצחק התפלל.
שאלה: מדוע חוששים דווקא לבשר שנתעלם מן העין, ולא בפירות וירקות שאולי החליפו אותם בפירות האסורים.
שאלה: תרומות פ”ו מ”ה: “אין משלמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר”, ופירש הר”ב ומן ההפקר – לאחר שזכה בו”.
וצ”ב מה כוונתו במה שכתב “לאחר שזכה בו”.
שאלה: מה הפשט במהרש”א בחידושי אגדות מסכת נדרים דף לב ע”א “גדולה מילה כו’ שנאמר כי ע”פ הדברים האלה כרתי גו’.
ר”ל שכל מצות התורה תלוין במילה וכיון שעדיין לא נימול אינו בכלל מצות התורה ואדרבה אסור ללמוד תורה ולשמור שבת כדאמרי’ פ”ד מיתות ודו”ק”: מדוע כל זמן שלא מל – אסור ללמוד תורה ולשמור שבת.
שאלה: שולחן ערוך הלכות קריאת שמע סימן נח ס”א ומצווה מן המובחר לקוראה כוותיקין, וצ”ב הטעם – הרי זריזין הוי דאורייתא, וסמיכת גאולה לתפילה – לאו דאורייתא היא.
שאלה: ירושלמי שבת פרק א “תנא ר’ יהושע אונייא תלמידי ב”ש עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי ב”ה”, מה הפשט בזה שהגיעו עד כדי שפיכות דמים.
שאלה: האם הותיקין המדקדקים שקראו ק”ש בנץ, קוראים ק”ש דשחרית ג”כ אחרי הנץ החמה, כדי לצאת דיעות הראשונים דס”ל דזמן ק”ש הוא דווקא אחר הנץ.
שאלה: איך האבן עזרא היה עני ומתאונן על מצבו, כידוע? האם לא נתן מעשר? והא “עשר בשביל שתתעשר”.
שאלה: אמרינן: כל הקודם לארץ – קודם לברכה.
שמעתי מידידי דרך דרש, דהיינו: כל הקודם לארץ – שהוא ענו ושפל ברך – הוא קודם לברכה ממעל.
האם דרש זה אמיתי?
שאלה: בתרומות פז מ”ב, משמע שם בהר”ב, שכהנת שנישאת לפסולים – אפילו נתגרשה, אסורה לאכול בתרומה.
וצ”ב, מאי שנא מכהן שנשא פסולים, דכיוון שגרשן – חזר לאכול בתרומה.
שאלה: כהן שנשא גרושה, שדינו ככהן חלל שאסור בתרומה – האם זה מדאורייתא?
בברכת יישר כח גדול
אהרן אריה כהן
***
תשובה
שלום וברכה
שאלה: תהלים פרק קה (ל) שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם:וצ”ב, וכי כמה מלכים היו, הרי היה רק פרעה מלך.
תשובה: מצינו בכ”מ שהמשנה למלך קרוי מלך ג”כ.
שאלה: ידוע ששם משקה הוא רק בשבעה משקין, ושאר מי פירות מקרי זיעה בעלמא חוץ מיין ושמן.
וצ”ב, מקרא להדיא – “אשקך מיין הרקח מעסיס רימוני”, דמילת אשקך קאי נמי על עסיס רימוני.
תשובה: אמנם משקה סתמא הוא מז’ משקין אבל היכא שנאמר בפירוש משקה של פירות אי”ז סתירה, וכמו שאמרו בברכות ל”ה א’ כרם זית אקרי כרם סתמא לא אקרי.
שאלה: מה הדין האומר על אחד משני אנשים לשון הרע, דהיינו שאומר שאחד מ-ב’ אנשים אלו גנב וכד’.
האם מקרי לשון הרע, באופן שאי אפשר לברר מיהו מביניהם.
תשובה: לא ראיתי דבר ברור בזה, ואולי יש לחלק בין מקרים, ובמקרה שלך יותר מסתבר שלא להתיר.
שאלה: מדוע לא מצינו שהתפלל אברהם אבינו ע”ה על בנים כמו שיצחק התפלל.
תשובה: הכניס צרה לשרה.
ראה ב”ר עא ב.
שאלה: מדוע חוששים דווקא לבשר שנתעלם מן העין, ולא בפירות וירקות שאולי החליפו אותם בפירות האסורים.
תשובה: עיין ע”ז לט ב’.
שאלה: תרומות פ”ו מ”ה: “אין משלמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר”, ופירש הר”ב ומן ההפקר – לאחר שזכה בו”.
וצ”ב מה כוונתו במה שכתב “לאחר שזכה בו”.
תשובה: דאפילו לאחר שזכה בו וכבר איננו הפקר עכשיו גם כן אסור.
שאלה: מה הפשט במהרש”א בחידושי אגדות מסכת נדרים דף לב עמוד א “גדולה מילה כו’ שנאמר כי ע”פ הדברים האלה כרתי גו’.
ר”ל שכל מצות התורה תלוין במילה וכיון שעדיין לא נימול אינו בכלל מצות התורה ואדרבה אסור ללמוד תורה ולשמור שבת כדאמרי’ פ”ד מיתות ודו”ק”: מדוע כל זמן שלא מל – אסור ללמוד תורה ולשמור שבת.
תשובה: אמנם נכון שאי’ בזהר שלא ילמד לערל וכו’, אבל המהרש”א בודאי אין כונתו לזה דפשוט וברור שמחוייב לשמור שבת, ומהרש”א התכוין למש”כ בפ’ ד’ מיתות על גוים שנקראו ערלים כדתנן בנדרים, שהם אסורין ללמוד תורה ולשמור שבת כמש”כ בסנהדרין שם, והכונה שהגרות הוא ע”י המילה, וקיצר בזה מאימת המלכות.
ולכן סיים ‘ודוק’.
שאלה: שולחן ערוך הלכות קריאת שמע סימן נח ס”א ומצווה מן המובחר לקוראה כוותיקין, וצ”ב הטעם – הרי זריזין הוי דאורייתא, וסמיכת גאולה לתפילה – לאו דאורייתא היא.
תשובה: מבואר בתה”ד ועוד פוסקים דכל היכא שאפשר לעשות המצוה בהידור יותר אחר כך אין בזה זריזין מקדימין.
וראה עוד בסו”ס לבושי צדקה.
שאלה: ירושלמי שבת פרק א “תנא ר’ יהושע אונייא תלמידי ב”ש עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי ב”ה”, מה הפשט בזה שהגיעו עד כדי שפיכות דמים.
תשובה: שמעתי פעם מידידי ר’ ראובן כהן דבר נכון שבאמת הת”ח תלמידי ב”ש שמימיהן אנו שותין הם בודאי לא הרגו ומי שהרג היה בני החצרות התלמידים שלא היה להם ירא”ש, ואנשי המחלוקת הנדבקין לתלמידי חכמים, ויש להוסיף דבאמת בסוף זמן בית שני היה רפיון באיסור רציחה, כמבואר בגמ’ רפ”ב דיומא ובמתני’ סוף סוטה ובאריכות בספר יוסיפון והדברים ברורים.
שאלה: האם הותיקין המדקדקים שקראו ק”ש בנץ, קוראים ק”ש דשחרית ג”כ אחרי הנץ החמה, כדי לצאת דיעות הראשונים דס”ל דזמן ק”ש הוא דווקא אחר הנץ.
תשובה: קי”ל כעיקר כמו הדעות שסוברין שק”ש קודם הנץ, כמו שפסק בשו”ע, אבל העיר הגר”ש דבליצקי שמ”מ אם עושה כהנה”ח הנראה מרויח שעכ”פ לפי הצד שהנה”ח המישורי הוא האמת מרויח בזה דעות ראשונים הללו, משא”כ אם נוהג כהמישורי אינו מרויח להצד שהנראה הוא האמת.
שאלה: איך האבן עזרא היה עני ומתאונן על מצבו, כידוע? האם לא נתן מעשר? והא “עשר בשביל שתתעשר”.
תשובה: איתא בתנא דבי אליהו כל ת”ח שעוסק בתורה ואינו מתפרנס הרבה סימן יפה לו שאינו מתעשר כדי שלא להבטל מן התורה עי”ז.
וגם בעשירות יש עשירות דתורה, ועיין קידושין מט ע”ב, ומרן הקה”י אמר שהעשירות שהובטחו על הסנדקאות הוא זכה לזה בספרים, ומרן הגרח”ק אמר שזכה לזה בצאצאיו.
שאלה: אמרינן: כל הקודם לארץ – קודם לברכה.
שמעתי מידידי דרך דרש, דהיינו: כל הקודם לארץ – שהוא ענו ושפל ברך – הוא קודם לברכה ממעל.
האם דרש זה אמיתי?
תשובה: כדי לפרש כך במאמר הלזה היה צריך שיהיה דחק בפירוש האמיתי כדי שנצטרך לפרש כן, אמנם הדבר הוא נכון, וכן הוא אומר בקשו את ה’ כל ענוי ארץ.
שאלה: בתרומות פז מ”ב, משמע שם בהר”ב, שכהנת שנישאת לפסולים – אפילו נתגרשה, אסורה לאכול בתרומה.
וצ”ב, מאי שנא מכהן שנשא פסולים, דכיוון שגרשן – חזר לאכול בתרומה.
תשובה: אי’ בסוטה כ”ג ע”ב, כהנת מתחללת, כהן אין מתחלל.
מנלן, דאמר קרא ולא יחלל זרעו בעמיו, זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל.
שאלה: כהן שנשא גרושה, שדינו ככהן חלל שאסור בתרומה – האם זה מדאורייתא?
תשובה: הנני להביא ממש”כ הגר”י זילברשטין שליט”א בחשוקי חמד בכורות מה ע”ב, כתב השו”ע (סימן קכח סעיף מ) כהן שנשא גרושה לא ישא את כפיו, וכתב במג”א (ס”ק נד) שהוא פסול מדרבנן שחכמים קנסוהו שלא יעלה לדוכן, וכן כתב בשו”ע הרב (סנ”ג) וכן כתב במשנ”ב (ס”ק קמז) שפסול מדרבנן לכל דבר שבכהונה.
אמנם בחת”ס (ח”ו סימן יב) כתב שמתחילה אמרתי דפשיטא יותר מביעא בכותחא שהנושא נשים בעבירה דפסול לעבודה איננו אלא קנס מדרבנן, דהיכי רמיזא בתורה למיפסליה, אך שבתי וראיתי שבשו”ת הרא”ם (סימן נט) כתב שהוא פסול מדאורייתא לכל קדושת כהונה מדכתיב וקדשתו ודרשינן ביבמות (דף פח ע”ב) ‘וקדשתו’ דפנו [הכהו] וקדשהו על כרחו ופרש”י שאם נשא נשים האסורים לו יכפנו בי”ד להוציא, ש”מ מלשון זה כל זמן שלא כפוהו אינו מקודש מן התורה.
וראה מה שכתב בזה הגרי”ש אלישיב בהסכמתו לספר ‘בן לאשרי’ (הוברמן, ח”ב), ע”כ מהחשוקי חמד, וראה שם עוד בזה.
***
קרא פחותשאלה {מה שקודם פת לנר שבת כמ”ש בשו”ע סי’ רס”ג ס”ב, וכתב המ”ב סק”ט בשאר מאכלים נר קודם ודוקא נר א’, יש לדון אם גם נרות שחייבת בפשיעה, כמו”כ הא דנר שבת קודם לנ”ח כמ”ש בש”ע ס”ג, ודוקא נר א’ דשבת ...קרא עוד
שאלה
{מה שקודם פת לנר שבת כמ”ש בשו”ע סי’ רס”ג ס”ב, וכתב המ”ב סק”ט בשאר מאכלים נר קודם ודוקא נר א’, יש לדון אם גם נרות שחייבת בפשיעה, כמו”כ הא דנר שבת קודם לנ”ח כמ”ש בש”ע ס”ג, ודוקא נר א’ דשבת קודם כמ”ש במ”ב ס”ק י”ד, ואף שאר נרות דמהדרין דחנוכה קודמין כמש”ש, יש לדון בנרות דפשיעה ג”כ אם קודמין להן נ”ח ונרות הידור דחנוכה.
}
תשובה
היה מקום לומר דנרות דפשיעה כחיוב הן או עכ”פ תוספת שמן (כמ”ש במ”ב בשם הא”ר) אם כי זהו חיוב מצד המנהג, וקדמו לעונג שבת דהידור הוא ולכתחילה וכ”ש לנרות דמהדרין דמצד הדין אינו חיוב כלל, והמ”ב לא מיירי אלא בנרות דמנהג, אבל נ”ח הראשון ודאי קודם לנרות דפשיעה דהוא חיוב גמור.
אבל אפשר דעונג שבת תליא בנידון יותר מכביצה פת שהביא הביה”ל שלדעת הט”ז הוא מדאורייתא, ולפ”ז כ’ הפמ”ג שקודם אבל עונג שבת אינו מדאורייתא אלא מדברי קבלה, ואפשר דאכתי קדים לנרות שהן מדרבנן, ואפי’ נרות דפשיעה, אבל נ’ דלא ומטעם אחר, והוא שבעונג שבת קי”ל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ולא מבעיא שא”צ לחזר על הפתחים, משא”כ הכא שצריך לחזר.
ומיהו יש לתמוה בהא דהביה”ל שלא הביא סברא זו לחלק בסעודה שלישית גופיה והניח שדי בכביצה ויותר ומבואר דכביצה מיהא בעי, וצ”ל דמה דאשכחן דצריך לחזר עה”פ אנר הראשון אינו ראי’ לשאר הנרות ולהכי אין להביא ראיה גם לענינינו.
אבל מ”מ יעויין בלשון הביה”ל בסעי’ הקודם ד”ה ששכחה וכו’ בענין נרות דפשיעה שהוא רק מנהג והבו דלא לוסיף עלה ומשמע דא”ז חיוב כלל, ולהכי אפשר דמ”ש כאן המ”ב שאר נרות היינו ה”ה נרות דפשיעה דלעולם שאר נרות חנוכה עדיפי דנזכרו הידורן בגמ’ וכ”ש עונג שבת שהוא מדברי קבלה וצ”ע למעשה.
ומ”מ אם יש כאן חשש נדר בנר זה הוא ודאי קודם לנרות אחרים, אבל בד”כ אפשר דינו כדרגת נדר ממש בניד”ד ויש מקום לומר שלא קבלה עליה לעשותו יותר ממה שהי’ חיוב מעיקר הדין (דהיינו שלא במקום מצוה אחרת), בפרט שאומרים הנוסח בתחילת ר”ה.
בשער אפרים שער י סל”א הובא דביו”ט שחל בשבת יש נוהגים לומר יזכור ויש נוהגים שלא לומר, אבל המנהג כהיום נראה שאומרים כמובא במחזורים. גם כשחל יו”ט בשבת אומרים יקום פורקן כשאר שבתות השנה (ליקוטי מהרי”ח סדר יום א’ דפסח). ויזכור אומרים ...קרא עוד
בשער אפרים שער י סל”א הובא דביו”ט שחל בשבת יש נוהגים לומר יזכור ויש נוהגים שלא לומר, אבל המנהג כהיום נראה שאומרים כמובא במחזורים.
גם כשחל יו”ט בשבת אומרים יקום פורקן כשאר שבתות השנה (ליקוטי מהרי”ח סדר יום א’ דפסח).
ויזכור אומרים אחר יקום פורקן (כ”ה בכל המחזורים שראיתי), והטעם נראה משום דיקום פורקן נסדר על הדרשא דרישי כלי (ע”פ הבעל המאור בעירובין הבאתי בתשובה אחרת, ומעין זה במחזור ויטרי), ודרשא נאמרת על הקריאה”ת כמבואר במסכת סופרים (והרחבתי בכל ענין זה של יקום פורקן בתשובה הנ”ל), הלכך יקום פורקן קאי על הקריאה”ת, ולכן אין להפריד ביזכור בין קריאה”ת ליקום פורקן.
שו”מ עוד בשם סידור היעב”ץ שג”כ כתב דיש להקדים יקום פורקן ליזכור והטעם כתב דיש להקדים ברכת החיים להזכרת המתים, ומ”מ מבואר גם בדבריו דאומרים יקום פורקן ויזכור ביו”ט שחל בשבת.
**** אם הכלור מוגדר כדבר שמזיק או מפריע מותר לרחוץ ממנו, שהרי אפי’ בת”ב מותר לרחוץ כדי להעביר מעליו לכלוך כמ”ש בשו”ע סי’ תקנד ס”ט לגבי רחיצת ידיו, ובמשנ”ב שם סקי”ט שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג, ולגבי רחיצת גופו מזיעה ...קרא עוד
****
אם הכלור מוגדר כדבר שמזיק או מפריע מותר לרחוץ ממנו, שהרי אפי’ בת”ב מותר לרחוץ כדי להעביר מעליו לכלוך כמ”ש בשו”ע סי’ תקנד ס”ט לגבי רחיצת ידיו, ובמשנ”ב שם סקי”ט שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג, ולגבי רחיצת גופו מזיעה מרובה ביו”כ עי’ משנ”ב סי’ תריג סק”ב ובשעה”צ שם סק”ד מה שהביא הדעות בזה, ועי’ משנה אחרונה על המשנ”ב סי’ תקנא ברמ”א סט”ז ובהערות שם ומה שהביא שם בדעת המשנ”ב להלכה לענין ת”ב דמשמע שהוא קל יותר וכ”ש בענייננו, ומה שדן שם בשם החזו”א ושאר פוסקים מה הגדרה של זוהמת זיעה המתרת.
ויש לציין דיש מהפוסקים שהתירו לשטוף גופו מזיעה מרובה, ונקטו שאם יכול שירחץ אבר אבר (שבט הלוי ח”ז סי’ עז, הליכ”ש ניסן פי”ד הערה סב, אשרי האיש ח”ג פס”ט סל”ו סל”ז), ועכ”פ לא יותר ממעוט הגוף בפ”א, [ואפשר דרצו לחשוש לדעת הב”ח ושאר פוסקים המחמירים ברחיצה מזיעה כמבואר במשנ”ב סי’ תריג שם], וכאן יהיה תלוי אם חשיב כלכלוך או רק כזיעא מרובה, דבלכלוך נקט המשנ”ב בסי’ תריג סק”א שאם גופו מלוכלך בכמה מקומות יכול לרחוץ כל גופו בפעם אחת אם יש צורך ובלבד שלא יכוון להנאת רחיצה.
אבל איני יודע המציאות בזה של הגדרת המיאוס או הסיכון שיש בכלור, ומ”מ כמובן שמי שאלרגי לכלור והוא צורך רפואה עבורו יכול לשטוף הכלור דלכלוך גמור מותר לרחוץ כל גופו אם יש בכך צורך אפי’ ביו”כ ובלבד שלא יכוון להנאת רחיצה כמ”ש המשנ”ב סי’ תריג סק”א.
והיה מקום לומר שאם הכלור גורם לו חוסר נעימות במידה מרובה יתכן לפי הענין דחשיב כלכלוך גמור, אולם מצינו דהפר”ח והפוסקים שהחמירו בזיעא [שהביא המשנ”ב שם ברי”ס תריג] לא קבלו סברא זו, וכן החזו”א וסייעתו שנקטו דרק בזיעא מרובה שמזוהם מאוד מיירי המשנ”ב ולא בכל זיעא [עי’ קרא עלי מועד פ”ג עמ’ לא, דברי יציב או”ח ח”ב סי’ רלז אות ד, אול”צ ח”ג פכ”ז אות ה, חוט שני יו”ט עמ’ שמו] ג”כ לא קבלו סברא זו, ומ”מ באופן שהכלור גורם חוסר נעימות באופן חריג מאוד אצל אדם מסויים אפשר שיחשב כלכלוך וכן באיסטניס שסובל מאוד מזיעה החשיב החוט שני שם כלכלוך [ועי”ש עוד עמ’ שמז] (ועי’ גם בחוט שני ר”ה עמ’ תיד שכתב לחדש דשיעור בגד מלוכלך כדי להתיר לבישתו אחר כיבוס בט’ הימים הוא כ”א כפי הרגשתו).
לגוף הענין הנ”ל עיקר תשובה זו נאמרה לענין הנוהגים להקל בטבילת עזרא או בטבילת תוספת קדושה בימי בין המצרים, אבל הטובלים במקווה לכבוד שב”ק הוא יותר קל, אע”ג דאי’ בשל”ה לקצר בזה, מ”מ מכיון שעכ”פ חלק מהפוסקים החזיקו ענין זה כרחיצת נקיות המותרת, דהחזו”א סבר (והוא דלא כהמשנ”ב) להתיר אפי’ בסבון, וממילא לענין טבילה כזו שההיתר שלה הוא מחמת נקיות יש אולי מקום לומר עכ”פ לדעת החזו”א דכלול בזה כל מה שכלול בדרך בני אדם בכלל חובת רחיצה ובכלל זה שטיפת הכלור מהגוף.
ואמנם שוב חשבתי דאמנם כן אפשר לטעון דאם גדר ההיתר הוא משום שאינה רחיצה של תענוג כיון שהוא צורך מצוה א”כ יש לכלול בזה כל הרחיצה, אבל אם הגדר שהמצוה דוחה את מנהג איסור הרחיצה א”כ שמא אין הכל דוחה, ויש יד עוד לדון בזה דמצד הגדר אין לחלק בין זל”ז דהמתירים טבילת עזרא וכיו”ב הוא ג”כ משום שסוברים מעיקר הדין שאינו מחמת תענוג, אלא דיש לטעון שמא טעם ההיתר שלהם לא מחמת שאי”ז תענוג אלא מחמת שמצות הטבילה דוחה המנהג שלא לרחוץ בימים אלו, אבל יש לטעון גם לגבי המתירים בע”ש שזהו טעם ההיתר, ומה שהותר רק למי שרגיל בו הוא משום שאם רוחץ עכשיו אינו לכבוד שבת כיון שמבטלו ורק רחיצה לכבוד שבת הותרה, או בנוסח אחר דכיון שאינו חשוב לו מספיק לטרוח לזה בזמן אחר גם לא התירוהו לדחותה מפני מנהג איסור רחיצה בט’ הימים, אבל אכתי יש לטעון דאולי מ”מ יש יותר מקום להחמיר בטבילת עזרא שרבים נהגו להחמיר דהבו דלא לוסיף עלה עוד קולא בדבר שאינו ברור להקל לגמרי, וכמו”כ יש לדון (וזה כנראה עיקר מה שהתכוונתי לכתוב בפנים התשובה) דלפי כל הצדדים בטבילת עזרא כל המצוה שמקיים הוא רק בעצם הטבילה ואח”כ כלתה לו מצוותו וכל השאר יש לדון לכל היותר מצד מכשירי מצוה או מצד התירו סופן משום תחילתן, אבל ברחיצה של ע”ש יש בזה כבוד שבת גם בהעברת הכלור מגופו כיון שהמצוה בע”ש הוא נקיות והעברת הכלור הוא ג”כ חלק מן הנקיות.
{. . . בתפלת} לעיל מינה כתב דתפילת השל”ה היא לקוחה מסידור רש”ס. {אבות על בנים לערב ראש חודש סיון, ישנו טעות בההעתקה, במילה אחת. האם אתה יודע מה זה אהבה חיצונית, ואהבה פנימית. בנוסחאות המקובלות מבקשים על הצאצאים ש’יעבדוך ...קרא עוד
{.
.
.
בתפלת} לעיל מינה כתב דתפילת השל”ה היא לקוחה מסידור רש”ס.
{אבות על בנים לערב ראש חודש סיון, ישנו טעות בההעתקה, במילה אחת.
האם אתה יודע מה זה אהבה חיצונית, ואהבה פנימית.
בנוסחאות המקובלות מבקשים על הצאצאים ש’יעבדוך באהבה ויראה פנימית, לא יראה חיצונית’.
ובמקור, בסידור רבי שבתי, ישנו עוד מילה אחת, שנשמט מפני הכפילות.
ואחר שמחזירים את זה, יש לזה פנים חדשות והבנה מחודשת: ‘ויעבדוך באהבה וביראה, יראה פנימית ולא יראה חיצונית’.
הראיתי תיקון זה לחברי ורבני מכון ‘מעשה רוקח’, לפני כמה שנים, ואכן מאז תיקנוהו בסידורים ‘עבודת השם’ שבהוצאתם.
וראוי לפרסם תיקון זה, לשלימות פירוש המילות וכו’.
יעקב י.
}
תשובה
בע”ה כ”ח אדר ב’ התשע”ו
לכבוד הרב יעקב י.
ישנו מושג של יראת הרוממות ויראת העונש, ובספרים נזכר ענין זה של יראה טבא ויראה בישא, הנה ראשית כל ישנה דעה בחז”ל (סוטה כ”א ב’) שהפרוש מיראת העונש אינו אדם ישר יעו”ש, והגם שלא קי”ל הכי דאמרינן לעולם יעסוק אדם בתורה של”ש שמתוך של”ש בא לשמה, מ”מ יראת הרוממות היא דרגא אחרת, וענין יראת הרוממות מבואר בספרי הרמח”ל, והוא ענין של יראה מתוך הערכה [משל שמעתי מהרב אריה שפירא מו”ל הרמח”ל ע”ס המועדים עם הערותיו, דומה לאדם שיש בידו סכום אגדי של כסף, הרי אין לו פחד מעצם הכסף, אך יש לו רגש של משמעות למה שבידו, שיודע שניתן לשנות בזה דברים].
וכתב אלי שוב בזה”ל:
{ביראה, יש יראה פנימית ויראה חיצונית, אבל באהבה לא מצינו כן לע”ע.
ובנוסח הנדפס בסידורים, נראה כאילו גם על אהבה מבקשים כן.
ואחרי ההגהה מהמקור רואים אכן, שהענין של פנימית וחיצונית, קאי רק על יראה, ולא על אהבה.
}
תשובה
יתכן כי נפלה טעות בשל”ה, אך יתכן כי השינוי נעשה מהשל”ה עצמו, וגם אם נעשה בלא מתכוין, אך עכ”פ היה לשל”ה כונה בזה, ובענין אהבה חיצונית { אח”ז העיר הנ”ל עוד דמ”מ מ”ט נאמר בתפילת השל”ה אח”כ לא יראה חיצונית, ומיהו י”ל שעל אהבה א”צ לכפול שוב דלא אהבה חיצונית, כיון דאהבת השכר גריעא טפי מיראת העונש, וא”צ לומר שוב שאין כונתינו במ”ש אהבה פנימית שיעבוד את ה’ מתוך אהבת השכר, אבל על יראת העונש אנו צריכין להתפלל שלא יעבוד את ה’ מתוך יראת העונש, וגם מ”ש יראה פנימית עדיין י”ל דאתא לאפוקי יראה שאינה אמיתית, כך י”ל כונת השל”ה בתפילתו כי היכי דלא נשוי ליה טועה, אכן מ”מ גם אם נימא שנפל שינוי בהעתקת התפילה, מ”מ ראוי לתקן כמו שכתוב בסידור רש”ס, שהרי השל”ה סמך עליו ורצה להעתיק את תפילתו ממש, וקצת דוחק לומר שהשל”ה שינה בדוקא את הנוסח.
}עיין בגמ’ סוטה שציינתי שם ת”ר שבעה פרושין הן וכו’, פרוש מאהבה פרוש מיראה אמרו ליה אביי ורבא לתנא לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי’ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ופרש”י, פרוש מאהבה – מאהבת שכר המצות ולא לאהבת מצות הבורא.
מיראה – של עונשין אלא מה על האדם לעשות מאהבת הש”י כאשר צוונו ה’ אלהינו וסוף השכר לבא וע”ש עוד בתוס’ הרא”ש.
ובחידושי הרשב”א מסכת מגילה דף כה ע”ב כתב וז”ל, דילמא אתי למיעבד מאהבה ומיראה.
פי’ מאהבת השכר בלבד ומיראת העונש בלבד ולא יתכונו לאהבת השם וליראתו והוו להו כגוים שאם יבאו עליהן יסורין מתחרטין, אבל העושה מאהבה ומיראה ומכוין לבו לשמים הרי זה צדיק גמור כדאמר בריש פ”ק דראש השנה (ד’ א’) האומר הרי סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בניו הרי זה צדיק גמור ואוקימנא בישראל שאינן קוראין תגר אבל באומות העולם שקוראין תגר אינו צדיק גמור, וההיא דמס’ סוטה (כ”ב ב’) דפרוש מאהבה פרוש מיראה דכותה היא שאינן פורשין אלא מאהבה ומיראה ממש וקוראין תגר, ומ”מ צדיק גמור לא הו’ צדיק מיהא הוי וכדאסיקנא התם לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן.
ובדרשות הר”ן (הדרוש החמישי בסגנון אחר) שאל בזה כמה שאלות, וכתב לתרץ וז”ל, ותשובת כל אלו השאלות, כי העובד מיראה שני מינים.
האחד שיעבוד השם יתברך כדי שישיגנו הגמול, וייטיב השם יתברך לו בעולם הזה ובעולם הבא, ומאשר ירא לנפשו פן ישיגנו השם יתברך על עבירות בעולם הזה באבדן הבנים וכליון הממון וזולתו מן הרעות, סוף דבר לא יעשה המצות ולא ירחיק העבירות רק לתועלתו ולחמלתו על נפשו ועל גופו, וזהו שאמר עליו פרוש מאהבה פרוש מיראה, או שהוא מכלל העוסקין במצות שלא לשמן.
והחלק השני, שתקבל הנפש זכרון רוממותו יתברך וגבורותיו ונפלאותיו, והזכרון והידיעה הזאת יהיו מקובלים בנפש, ומצויין בה בכל עת, ונעצרים וחרוצים בלב, ותקבל הנפש בזה מורא גדול, ובושה וצניעות מצויין בה בכל עת, ויהיה דבר נמנע לנפש לעבור את פי ה’, כאשר ירא העבד את רבו, והבן את אביו, גם כי יודע אליו שלא יגיעו עונש בשביל [ביטול] מצותו.
וכבר הזהיר איוב בפסוק אחד, משבח את עצמו שכבר השיג את אלו הפעולות, אמר (איוב לא כג) כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל.
ועל החלק השני נאמר בכל הגמרא שיראת השם יתברך יסוד הכל, ועליו נאמר בסוטה תרוייהו צדיקי גמורי אתון אלא מר מאהבה ומר מיראה.
וכבר רמז זה רש”י ז”ל בפירושיו (סוטה לא.
ד”ה לאלפים) בדרך קצרה כמנהגו.
ועל זאת המדרגה מן היראה אמר במסכת עבודה זרה (כ ב) יראת חטא מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי חסידות, כי אחרי זאת המעלה ראוי שישיג מעלת החסידות.
ומה שיש בין יראת חטא לחסידות, נתבאר בפרק כל כתבי (שבת קכ א), אמר במשנה ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ועושים עמו חשבון אחר השבת, והקשו בגמרא חשבון מאי עבידתייהו מהפקירא קא זכו, אמר רב חסדא מדת חסידות שנו כאן, אמר ליה רבא חסידי אגרא דשבתא שקלי, אלא אמר רבא הכא בירא שמים עסקינן דלא ניחא ליה לאיתהני מאחריני ובחנם נמי לא ניחא ליה ליטרח, והכי קתני אם היו פיקחים דידעין דכי האי גוונא לאו שכר שבת הוא עושין עמו חשבון לאחר השבת.
הנה ביארו שמי שיש עליו יראת שמים, יתחייב להניח כל ענין אשר איננו נכון לפני השם יתברך, ויקיימהו כאשר צוה, לא שיוסיף עליו.
וזהו אומרם לא ניחא ליה למיתהני מאחריני, ובחנם לא ניחא ליה ליטרח.
אבל מדת החסידות הוא שיחפוץ ויאהב המצות עד שיהדר אותם בכל כחו ויחמוד כל דרך נאה, אף על פי שאם לא יעשה אותו לא ימצא בידו פעל מגונה ולא מעשה אשר אינו נכון.
ותגיע מדת החסידות מרוב החפץ בעבודה, כמו שנאמר (תהלים קיב א) במצותיו חפץ מאד.
והחלק הזה הוא חלק העובד מאהבה, כי החפץ במצוות בתכלית החפץ, יגיע לאהוב השם יתברך, והאוהב המצות אוהב השם יתברך באמת.
כבר אמרו בספרי (ואתחנן על הכתוב דברים ו ו) לפי שנאמר (דברים שם ה) ואהבת את ה’אלהיך, איני יודע כיצד אוהב את המקום, תלמוד לומר (שם ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.
הנה אמרו שמי שאוהב המצות ומשים אותם תמיד על לבו הוא אוהב השם יתברך, ולפיכך עובד מאהבה הוא בכלל מדת החסידות, וזהו שמנו אותה (ע”ז כ ב) שלישית ליראת חטא, וזהו שלא הזכיר בכל אלו המדרגות עובד מאהבה, ולפיכך הסכים ר’ פנחס בן יאיר (שם) שהחסידות גדולה מכולן, כמו שנאמר חסידות מביאה לידי רוח הקדש וכו’, ורוח הקדש גדולה מכולן, רוצה לומר שמי שהגיע למדרגת החסידות ראוי לבא מיד לידי רוח הקדש שתשרה עליו שכינה, כמו שהוכיח מן הכתוב (תהלים פט כ) אז דברת בחזון לחסידך עכ”ל דרשות הר”ן שם, וע”ש בכל הדברים.
ובפי’ האברבנאל דברים פרק י כתב וז”ל, אבל אמתת הענין הזה כלו אצלי הוא כפי מה שאומ’ הנה העבוד’ אליו ית’ אצלנו ראוי’ ומחוייב’ בבחינת החסדי’ אשר קבלנו ממנו ית’.
אם המציאות וההויות בבריא’.
ואם השמיר’ וההתמד’ במציאות.
ועם זה אהבתו לאבותינו והוצאתו אותנו ממצרים ונתינת התור’ וירושת הארץ ושאר הטובו’ אשר עשה עמנו בזולת המנהג הטבעי כי אם בדרך נס ופלא כפי רצונו המוחלט.
ומפאת ההטב’ הזאת אשר הגדיל ה’ לעשות עמנו נתחייבנו לאהב’ אותו.
ומתוך האהב’ ההיא לעבדו בכל לבבנו ובכל נפשנו כי היתה העבודה והאהבה שנים במאמר ואחד במציאות.
כהתאחדות הכח והפעל שהאהבה אליו הוא הכח הנמצא בנפש המסתבכת בה והעבודה הוא הפועל היוצא ממנו.
ומלבד האהבה הראויה אליו לעבדו עוד צריך לאדם שישמור את עצמו תכלית השמירה מחטוא לפניו ומלהקציפו כי אין ראוי שיהיה כפוי טובה למי שגמלו כ”כ מחסדים והטבות.
הנה יש לנו א”כ עם האלוה ית’ חיוב האהבה לעבוד את עבודתו וחיוב השמירה והיראה מלהקציפו ואין דבר מזה בעבור רוממות מעלתו בעצמו ונפלאות יצוריו וסדרם לשנצטרך בזה סכלתנו וחכמה יתירה.
כ”א מפאת חסדיו בבריאה ושמירתו העליונה המתמדת עלינו תמיד שיודע אותם כל אדם.
ומלבד שמהבחינה הזאת נתחייב לאהבה אותו וליראה מלפניו הנה יש עוד שכר טוב לאוהביו ולשומרי מצותיו שהקב”ה ייטיב עמהם ויגמלם שכר אהבתם ועבודתם.
וימשך ג”כ מהיראה והשמירה מהחטא.
ההנצל מהפגעים ומהרעות המתחדשות בעולם.
הרי לך בזה שני מיני אהבה שנתחייב להש”י.
האחת כעל כל אשר גמלנו הש”י בבריאה.
ורב טוב לבית ישראל שהוציאם ממצרים ועשה עמהם להפליא.
ושנית מתקות השכר המתחייב לאדם מאותה העבודה והאהבה.
ועל זה אמר אנטיגנוס איש סוכו באבות פ”א אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס.
ר”ל שתהיה אהבתם ועבודתם מהמין הראשון כלומר מפני החסדים והטובות אשר כבר עשה עמהם.
לא לתקות השכר שיעשה ויתן בעתיד.
כי העובד מפני השכר המקווה מורה שהוא כפוי טובה מהחסד אשר קבל במה שעבר ולכן לא ישים אליו לבו ולא יירא מפניו כ”א בעבור השכר העתיד לבא.
וכאמרם בפ”ק דע”כ דף י”ט במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו.
וכן יצא לנו מזה ג”כ שני מיני היראה אליו ית’ אם שלירא מפניו ר”ל מלהקציפו.
כי אחר שהיטיב עמנו כ”כ מהטובות אין ראוי שנכעיסהו במעשינו.
ואם שנירא מהעונשים אשר יגיעו אלינו בהקציפנו אותו.
לא שיהיה כאן אהבה ולא יראה בבחינת מעלתו כ”א בבחינת מעשיו אשר עשה עמנו או אשר יעשה בעתיד או בהוה מהשכר או מהעונש.
ואל המינים השנים הנזכרי’ רצוני לומר מהאהבה והיראה רצוני לומר אהבת השכר העתיד או העונש העתיד לבא.
אמרו במסכת סוטה (דף כ”ח) ריש פרק נוטל כשמנו שם השבעה פרושים שהם שלא לשמה.
פרוש מאהבה פרוש מיראה.
ופרש”י מאהבת השכר ומיראת העונש שהם ב’ המיני’ האחרונים מהאהבה והיראה אשר זכרתי שאינם מינים שלמים כראשונים ולכן היו שניהם שלא לשמה להיותם בבחינת העתיד אם לקבול השכר בעבור האהבה.
ואם להנצל מהעונשים בעבור היראה.
ואינם בבחינת החסדים והטובות אשר עשה עמנו ית’ שהיא הבחינה השלמה.
ועם זה תבין מה שארז”ל (סוטה דף לא) מאי איכא בין עובד מאהבה לעובד מיראה.
איכא מאי דתנא דבי ר’ שמעון בן אלעזר.
גדול העושה מאהבה יותר מעושה מיראה שזה תלוי לאלף דור וזה לאלפים דור והקשה רש”י שם היאך מיראה תלוי לאלף דור והם אמרו למעלה שהוא עוסק בתורה שלא לשמה.
ותירץ דההיא דלעיל היא מיראת המקום.
ואין הכונה ביראת המקום יראת המעלה כמו שפירשו הרב רבינו ניסים.
אבל המה כוונו לחקור ולדעת בהיות תכלית האהבה והיראה דבר אחד כמו שפירשתי מה יהיה ההפרש בין העוסק מאהב’ לעוסק מיראה כי הנה שניהם לדבר אחד נתכוונו וכמו שאמרו במסכת סוטה שלהי פרק נוטל אין לך אהבה במקום יראה ואין יראה במקום אהבה אלא במדת הקדוש ברוך הוא בלבד.
ולמה א”כ עשתה התורה שתי מצות לאהבה את הש”י וליראה מלפניו.
והיתה התשובה שגדול העושה מאהבה והגדולה היא שהאהבה עניינה החייב ר”ל הדבקות בהש”י לעבוד עבודתו.
ואמנם היראה ענינה השלילה ר”ל ההשמר מהחטא.
ולהיות החיוב גדול מהשלילה וכו’ ע”ש בכל מה שהאריך.
{עש”ק פרשת שמות כ’ טבת תשע”ו} ליכנס להר הבית במקל שאינו מיועד להליכה א) מה שהקשה עמ”ש בברכות ס”ב א’ דאסור ליכנס להר הבית במנעלו, מדכתיב של נעליך וגו’ כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, וצ”ע היאך ...קרא עוד
{עש”ק פרשת שמות כ’ טבת תשע”ו}
ליכנס להר הבית במקל שאינו מיועד להליכה
א) מה שהקשה עמ”ש בברכות ס”ב א’ דאסור ליכנס להר הבית במנעלו, מדכתיב של נעליך וגו’ כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, וצ”ע היאך נכנס במקלו, דכתיב (שמות ד’ ב’) ויאמר ה’ מזה בידך ויאמר מטה, א”כ היה לו מטה.
תשובה לכאורה היה זה רק במטה המועיל להליכה, אבל מטה כזה אשר הוא כבד מאוד כמבואר בחז”ל, ולכאורה רק דומיא דשאר הדברים אשר נזכרו במתני’ שם, שהם משמשים את האדם הנושאן, כמו המנעל והאפונדא שם, משא”כ אם סוחב בידו דבר גרידא לא.
וכמו שהביא השואל ל’ הר”מ בהל’ בית הבחירה פ”ח ה”י, וכך הוא ממש במתני’ פ”ק דתמיד מ”ב, שאיש הר הבית היה חובט במקלו למי שהיה ישן על משמרתו.
עוד עלה ברעיוני עוד ליישב ע”ד האפשר, דעיקר האיסור מה דילפי’ מקרא הוא המנעלים, שבזה יש באמת בזיון טפי, ונזכר בפסוק להדיא, משא”כ מקלו שאין בו בזיון כ”כ, אי”ז מדאורייתא אלא מדרבנן, ובזמן שקודם מ”ת לא קיימו הדרבנן כמ”ש הרמב”ן בסה”מ, וכ”ש קודם מ”ת, [מיהו עי’ יומא כ”ח ב’ על אברהם, וי”ל דדוקא הוא], א”נ י”ל עוד דעיקר הקפידא שהיתה על מ”ר קודם מ”ת היתה על המנעלים שיש בו בזיון טפי וסברא הוא לאסור ליכנס בהן אף קודם מ”ת, משא”כ מקלו, דבעצם הרי לכאורה לא נתקדש המקום לגמרי, דגם אם נתנה התורה שם אח”כ הא כתיב במשוך היובל המה יעלו בהר, ואע”ג די”ל דלפנ”ז חמיר טפי, וגם י”ל בדוחק דאסור לילך במנעלים גם אח”כ, מ”מ אכתי אין קדושתו כהר הבית.
אך לפ”ז עדיין צ”ל דמקלו הוא מדרבנן כמ”ש, דאל”כ מנ”ל לאסור מקלו, דאי ממנעל דיו לבא מן הדין להיות כנידון.
לכתוב שמו על דף ד”ת שכתב
ב) מה שתמה היאך מותר לחתום שמו על דף שכתב עליו ד”ת, כיון שאסור לכתוב דברי חול על דף שכתב בו ד”ת ואפי’ תנאי לא מהני בזה, כמ”ש המ”ב סי’ מ”ב סקכ”ג, וכ”ש איך מצינו להרבה גדולים שחתמו שמם והוסיפו חופ”ק פלוני.
התשובה לזה היא, דהנה מצינו בהרבה מקומות ואף באמצע סוגיא דבגמ’ מייתי עובדא לפרטי פרטים, והכל בשביל דין א’ שיוצא לבסוף מתוך המעשה, ותמוה הרי הפוסק ממשנתו הר”ז מתחייב בנפשו, וכי לא הו”מ הגמ’ להביא רק השאלה והתשובה בזה, ונהי שע”פ סוד יש בהכל רמזים אך גם ע”פ פשט צריך להבין זאת, (ועי’ באבן עזרא הקדמת איכה), וגם אחרי הגמ’ מצינו זה במקומות שלא נתכונו לסודות, אלא על כרחך צ”ל שכל העניין היינו תורה, וכמ”ש בגמ’ ברכות ו’ א’ מהו דתימא דינא שלמא בעלמא קמ”ל דינא נמי היינו תורה, היינו גם כל הטענות והשקרים שיאמרו בעלי הדין, הכל נחשב בשביל הדיינין תורה, והשכינה באה לשם כמו דאייתי בגמ’ שם קרא דבקרב אלהים ישפוט, [ומ”מ יש דרגות באיכות הלימוד, ולא לכל חשוב דין כת”ת, עי’ שבת י’ א’], וכ”כ הנפה”ח בריש שער ד’ על הסברות של הרמאים שצריך לחשוב בשעת הלימוד כדי לידע ההלכה, דהכל הוא מלימוד התורה, וגם כשמזכירין שם האומר חשוב כת”ת, עיין אדר”נ פכ”ד, [ויעויין באיגרת הר”ש מאוסטרופוליא, מ”ש דשם האומר הוא גימטריא כפי המאמר שאמר, וגם תיבת ‘רבי’ כלול בחשבון זה, ובאמת מצינו כמ”פ ששם האומר הוא כשם המאמר שאמר], ומ”ש הגר”א שכל תיבה בת”ת שקולה כנגד כל המצוות (שנות אליהו רפ”ק דפאה), ברור אצלי שגם שם האומר נכלל בזה, וגם היכן שאנו שונים שם המקום ג”כ, כמו יוסי בן יועזר איש צרידה אומר, בכל כה”ג גם תיבות איש צרידה נכלל במתן שכר הנ”ל על כל תיבה (ומיהו עמ”ש בעם סגולה ח”א בשם הגרח”ק שליט”א לבאר עיקר ענין דברי הגר”א באו”א, אבל מ”מ מקובל לבאר דבריו כפשטן).
ופ”א כתבתי למרן הגרח”ק שליט”א ביני שיטי שאלה בענינא דעלמא, וכתב לי תשובה גם ע”ז אף שלא היה ד”ת, והיינו משום שהקדמתי לכתוב ב’ אותיות של חול, ויתכן שסמך ע”ז, או משום שהיה זה לצורך מצוה הקיל בזה, או משום כבוד הבריות סמך בזה על החיי”א המובא בביאור הלכה שם, או משום שכתבתי לו פתיחה למכתב, מיהו בדין זה שכתב דברי חול ואח”כ כתב ד”ת שמעתי מהגרמ”מ קארפ שליט”א שמועיל תנאי בזה כשכותב ד”ת שלא יקדש, ומשמע דס”ל דדוקא אם עשה תנאי ולא דמי להיה שם כתוב על ידות הכלים דסגי ליה ב’יגוד’, ומשמע דלא נתקדש כלל, ואפשר דלכו”ע אם רושם ד”ת על עיתון וכדו’ שהוא דבר שאינו שייך לד”ת כלל, בכה”ג אפשר דודאי לא צריך תנאי דהו”ל כידות הכלים.
ויסתר משה פניו
ג) מה דאיתא בשמות רבה ג’ א’ (וחלק מזה בברכות ז’ א’), ר’ יהושע בן קרחה ור’ הושעיא אחד מהן אומר לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו שאלולי לא הסתיר פניו גלה לו הקב”ה למשה מה למעלה ומה למטה ומה שהיה ומה שעתיד להיות ובסוף בקש לראות שנאמר [שמות לג] הראני נא את כבודך אמר הקב”ה למשה אני באתי להראות לך והסתרת פניך עכשיו אני אומר לך כי לא יראני האדם וחי כשבקשתי לא בקשת וא”ר יהושע דסכנין בשם ר’ לוי אעפ”כ הראה לו בשכר ויסתר משה פניו שם שמות ל”ג ודבר ה’ אל משה פנים אל פנים ובשכר כי ירא שם שמות לד וייראו מגשת אליו ובשכר מהביט [במדבר יב] ותמונת ה’ יביט, ור’ הושעיא רבה אמר יפה עשה שהסתיר פניו א”ל הקב”ה אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר מ’ יום ומ’ לילה לא לאכול ולא לשתות ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה שנאמר [שמות לד] ומשה לא ידע כי קרן עור פניו אבל נדב ואביהוא פרעו ראשיהן וזנו עיניהן מזיו השכינה שנאמר [שמות כד] ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו והם לא קבלו על מה שעשו עכ”ל המדרש.
והקשה כת”ר, חדא מ”ט הסתיר פניו כיון שרצון היתה שלא יסתיר פניו, ועוד מ”ט קיבל שכר כיון שעבר על רצון ה’.
תשובה ראשית כל איני יודע אם יש הכרח שמ”ר ידע מעצמו מיד את רצון ה’ בכ”ז, דהנה ע”כ ישנם דעות שרצון ה’ היה שלא יזין עיניו מן השכינה, וא”כ גם לדעות החולקות ע”ז, מ”מ יתכן שמשה עצמו היה סבור כן, ומה שהקשה היאך קיבל שכר לפ”ז ניחא, שמ”מ קיבל שכר על מחשבתו הטובה, ומה דמשמע שם דהיתה עליו טענה אפשר שהיתה טענה עליו שהיה לו להשתדל להבין מעצמו, כמ”ש בב”ק צ”ב שב”נ נענש שהיה לו ללמוד ולא למד, וכעי”ז משמע בפ”ב דשבועות י”ח א’ על ת”ח ע”ש, וגם כאן היתה טענה עליו שהיה לו להבין.
ועוד י”ל דכמדומה שמצינו בעלמא שיהא צדיק ירא להתקרב מדי בסוד ה’ גם כשכך רצון ה’, משום שמ”מ כך הוא כבוד ה’, וחשיב שעושה בזה רצון ה’ האמתי, ומקבל ג”כ שכר על הפרישה, וכעי”ז מה שגזרו רז”ל שלא לתקוע בשופר וליטול לולב בשבת, דכיון שנראה להם לגזור כן ודאי רצון ה’ האמתי הוא שלא יקיימו מצות אלו בשבת.
וכבר כתבתי כעי”ז במקו”א.
ובאמת בתוס’ הרא”ש בברכות שם כתב, ותימה הוא למה הענישו על כך, ולא תירץ, וביאור דבריו היינו דמ”מ משה רצה לגדור עצמו שלא לראות, והיה זה לש”ש, ולכך לא היה לו ליענש.
וז”ל התוס’ בסוטה ל”ז א’ ד”ה והיו, כך שנויה ברייתא במכילתין משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן אמר לקטן העמידני עם הנץ החמה אמר לגדול העמידני בג’ שעות בא הקטן להעמידו עם הנץ החמה ולא הניחו גדול אמר לו לא אמר לי אלא עד ג’ שעות והקטן אמר לא אמר לי אלא עד הנץ החמה מתוך שהיו עומדים צהובין { ר”ל כועסין (עיין (סנהדרין (רש”י סנהדרין ק”ה א’).
ובנ”א: צווחין.
}ננער אביהן אמר להן בניי מכל מקום שניכם לא כיוונתם אלא לכבודי אף אני לא אקפח את שכרכם עכ”ל.
בענין אין נא אלא ל’ בקשה ובלשון ‘אסורה נא’
ד) מה שהקשה עמ”ש (שמות ג’ ג’)
ה) ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה וגו’, דהרי אין נא אלא ל’ בקשה, וממי ביקש משה רשות כאן.
תשובה זה נכון דאמרי’ בכמה דוכתי (ברכות ט’ א’, סוטה י’ ב’, סנהדרין מ”ג ב’, פ”ט ב’ ועוד) דאין נא אלא ל’ בקשה, מ”מ כבר כתבו המדקדקים הקדמונים (רש”י ורמב”ן בראשית י”ב י”א) שאי”ז המשמעות הבודדת של תיבת נא, דיש עוד משמעויות לתיבה זו והכל לפי הענין.
עיין חזקוני בראשית י”ב י”א דב’ נא שם אינן ל’ בקשה, וכעי”ז בריב”א שם, וע”ע בחזקוני ודעת זקנים במדבר י”ב י”ג על אל נא רפא נא לה, דגם שם ביארו ד’נא’ אינו ל’ בקשה, וע”ע רמב”ן בראשית מ’ י”ד, ועיין בעקידת יצחק [‘העקידה’] בחלק עה”ת בראשית כ”ה י’ שאין ה’נא’ שם ל’ בקשה, וכן באברבנאל ר”פ וירא (בראשית י”ח) על הפ’ יוקח נא מעט מים.
וכמדומה שאין צורך כלל להביא ראיות ע”ז מרוב פשטות הדברים.
אכן אין להקשות דבגמ’ קאמר אין נא אלא ל’ בקשה, דמצוי בגמ’ גם לשונות כוללות של ‘אין .
.
.
אלא .
.
.
‘, ואין הכונה שתמיד הוא כך, והדברים פשוטים, וניתן להביא דוגמאות רבים מספור, כמו הא דאיתא בשבת ס”ג א’ אין דיבור אלא נחת (ע”ש ברש”י), שנאמר ידבר עמים תחתינו, ואין הכונה שכל מקום שנזכר דיבור הכונה לענין הזה, דאדרבה בד”כ שנאמר דיבור הכונה דיבור ממש, ע”ש, ושם ס”ז ב’ אין דן אלא לשון ע”ז, ואין הכונה שכל מקום שנאמר דן הכונה ע”ז, דיש גם שבט דן ויש משפחת הדני, ולא תמיד הכונה לע”ז ממש כמו במקרה בגמ’ שם ע”ש, ושם ק”כ א’ אין ישא אלא לשון שבועה, והרי יש ישא שהוא לשון נשיאת עינים, ויש ישא של נשיאת כפים, וגם אם ראיה זו יש לדחות, אך מ”מ הראיות לזה הם רבים ואין כאן המקום.
וכן מצאתי ברא”ם בראשית כ”ב ב’ שכתב על לשון רש”י ‘אין נא אלא לשון בקשה’, וז”ל, אינו רוצה לומר אין “נא” בכל מקום אלא לשון בקשה שהרי מצינו בכמה מקומות “נא” שאינו לשון בקשה [יב יא טז ב] ועוד אלא הכי פירושא אין “נא” האמור פה אלא לשון בקשה דאם לא כן “נא” למה לי עכ”ל.
וכ”כ בשמות י”א ב’.
ולא נחה דעת הרא”ם בזה עד שבמקום אחר (ויקרא ה’ ט”ו) רצה להביא ראיה לגבי מילתא דהתם שהל’ ‘אין .
.
אלא.
.
.
‘ אינו תמיד כך, והביא ראיות לזה, וא’ מן הראיות שהביא הוא מ”ש אין נא אלא ל’ בקשה עכ”ד, ושמחתי.
והנה בעצם הקושיא כאן כנראה שהבין השואל בפרטי המעשה בכאן, שמתחילה לא ידע משה מהי האש הזו, ורק אח”כ היה גילוי שכינה לפניו, ואכן יש המפרשין כן, אך יעויין בצרור המור כאן מה שביאר עניין הסנה באריכות, ובדבריו הזכיר שמתחילה היה זה גילוי ע”י מלאך עד שנתגלה אליו הקב”ה, כמ”ש וירא אליו מלאך ה’ וגו’, עד וירא ה’ כי סר לראות, ולפי מה שנתבאר בדבריו שכל ענין הסנה היו גילויים וענינים ע”י המלאך י”ל שמן המלאך גופיה ביקש משה אסורה נא, ולפ”ז יהא שייך ל’ בקשה גם כאן.
נשאלתי בשש”פ שחל בשבת השתא תשפ”ה האם יש לברך שבתא טבא ויומא טבא כבלשונינו גוט שבת גוט יו”ט טוב או להיפך גוט יו”ט גוט שבת, והשבתי דיש להקדים בזה כבוד שבת ליו”ט, דהרי כל התדיר מחבירו קודם את חבירו [זבחים ...קרא עוד
נשאלתי בשש”פ שחל בשבת השתא תשפ”ה האם יש לברך שבתא טבא ויומא טבא כבלשונינו גוט שבת גוט יו”ט טוב או להיפך גוט יו”ט גוט שבת, והשבתי דיש להקדים בזה כבוד שבת ליו”ט, דהרי כל התדיר מחבירו קודם את חבירו [זבחים ריש דף פט], ומוספי שבת קודמין לשל יו”ט [עי’ רש”י זבחים ריש דף פט וכ”ג להדיא הרי”ד בגמ’ זבחים פח ע””ב], ויש להוסיף דמקיים בזה זכור את יום השבת לקדשו [עי’ במכילתא דרשב”י ורמב”ן עה”ת ס”פ יתרו].
ויש להוסיף לסוגי’ דהילך מצה הילך חמץ בסוכה נו ע”א, ונחלקו שם תנאי ואמוראי אם אומרים הילך חמץ הילך מצה להקדים יו”ט לשבת שעברה או הילך מצה הילך חמץ להקדים שבת ליו”ט, ועד כאן לא פליגי אלא דחמץ עיקר ומצה טפל, וכדפרש”י דחמץ עיקר שהיא חובה ליום ומצה טפל שהוא של שבת שעברה, אבל בשניהם עיקרים ליום אין להקדים שאינו תדיר לתדיר (ועי’ בשפ”א שם ג”כ שרצה לחלק אף בקרבנות גופא בין בזיכי שבת שעברה לבין מוספי שבת האידנא וכך אכן יוצא לכאורה לפי הסוגיא דלדידן דאמרי’ הילך חמץ הילך מצה כיוצא במסקנת הסוגי’ והתוס’ שם דגם מוספי היו”ט יש להקדים לבזיכין).
ואין לומר דרק בברכות הקפידו כגון בברכת שהחיינו בסוכה שם או בקרבנות בזבחים שם, דהרי גבי הילך מצה וכו’ משמע דהקפידא היא אמירה בעלמא כשמחלקין הקרבן (ולא מסתבר ליישב דמשום שבחלוקה יש מצוה וגם דבהזכרת שבת יש ג”כ מצוה וכמשנ”ת), ולא ס”ד להתוס’ לחלק בזה לומר דבאמירה לחוד לא הקפידו אף לתרץ קושייתם עי”ש.
הנה ידוע שיש לבצוע לכתחילה בשבת על שני ככרות שלמות (כמבואר בשו”ע סי’ רע”ד ס”א), והנה ישנם מאפיות, גם בכשרויות מהודרות, אשר הלחמניות שלהם דבוקות זה בזה, ויש צורך להפריד בינייהם, ויש לדון האם לחמניות הללו לאחר הפרדתן חשובות כלחם ...קרא עוד
הנה ידוע שיש לבצוע לכתחילה בשבת על שני ככרות שלמות (כמבואר בשו”ע סי’ רע”ד ס”א), והנה ישנם מאפיות, גם בכשרויות מהודרות, אשר הלחמניות שלהם דבוקות זה בזה, ויש צורך להפריד בינייהם, ויש לדון האם לחמניות הללו לאחר הפרדתן חשובות כלחם משנה שלמים או לא.
והנה בחוט שני להגר”נ קרליץ שליט”א (שבת ח”ד פרק פ”ה סק”כ אות ב) כתוב, שאם הן כאחת ממש אינן נחשבות אלא כלחם אחד גדול, ואם יפריד אותם הרי הם כשני חצאים, אך אם אפשר להפריד ביניהם צריך שימת לב בדבר, שכן לפעמים האחד שלם והשני חסר.
ויש להראות בדברי השו”ע (סי’ קס”ח) שני גלוסקאות הדבוקים יחד שנאפו ונחתך מן האחת והשנייה נשארה שלמה, טוב להפריד החתיכה מהשלמה כדי שתהא נראית שלימה, ממה שיניחנה דבוק בה אף על פי שנראית יותר גדולה עכ”ל.
והנה באופן כללי אפשר לציין שיש מן הפוסקים שהקילו בכגון זה, וראה שואל ומשיב (מהדו”ק ח”א סי’ קס”ז), ובשו”ת מחזה אברהם (שטינברג, סי’ ל”ח).
[וראה כתב עת זכור לאברהם חולון, תשס”ד, הרב אביגדור ברגר, וקובץ אור ישראל מאנסי, מד, תשס”ו, עמ’ קכ, הרב נתן אברהם] {וכאן לא הארכתי להביא דברי המקילין בזה, וקצרתי בדבריהם, והטעם הוא משום שתמה הייתי מדוע לא נהגו להחמיר בזה גם שלמים וטובים, ואולי ע”י הַמּוּדָעוּת לדעות הגדולים המחמירים יותר יבואו גם בעלי המאפיות עצמם להקפיד בזה, מאחר וכך יהיה רצון הקונים.
} .
אמנם במחצית השקל (סי’ רע”ד סוסק”א ד”ה המדקדקים) כתב, אבל כמו שעושים עכשיו שבשעת לישה עושים כל לחם לבדה ואחר זה מדביקים יחד בכוונה ונאפים כן יחד, כהאי גוונא אפשר אם פורסים זה מזה אין אחד מהם נקרא לחם שלם עכ”ל.
ועי’ בארחות חיים ספינקא (על השו”ע סי’ רע”ד) שהביא זה ודברי השואל ומשיב המקיל גם אם אין מפרידן, וכתב על דבריו, ובהגהות מחו’ הגאון מהרש”ם אבדק”ק ברעזאן חולק עליו מטעם דאי נימא דא”צ להפרישן, אם כן לא יהא דעתו הפרישן ויהיה חיבור, לכן יש להפרידן זה מזה ע”כ, וסבירא ליה דמהני הפרדה אבל צריך שיעשה מעשה ההפרדה, ומ”מ יתכן דמיירי באופן שברור לן שאינן נושכות זה מזה, ואף על פי כן כתב שצריך גם שיפריד ולא מהני מה שיכול להפרידן.
[ומה שציין בספר פסקי תשובות שם מה שכתב בזה”ל: אמנם חסרון קל בחלה או במצה אשר לא ניכר כל כך, ולעיני בני אדם נראה ונקרא שלם, מעיקרא דדינא שפיר דמי עכ”ל.
וציין שם בהערה על זה: “עיין במחצית השקל סק”א”, אף שבמבט ראשון הוא תמוה מה שציין ע”ז מחה”ש, אמנם יש מקום בדברי המחצית השקל להבין שהכריע שאם נתדבק רק באקראי בתנור מועיל, ורק אם נתכוין להדביקן אינן חשובין לחם משנה, אם כי המחצית השקל כתב להסתפק בזה לענין לחם משנה של שבת, אבל בהמשך דבריו יתכן שהסכים שמה שמועיל לענין לחם משנה בחול [לדחות מעלת גדול] עדיף, ורק ירד לחלק בין האופנים שמתחברים הלחמים כמבואר שם, אבל אין כאן עוד מקום להאריך].
***
קרא פחות{עש”ק פ’ יתרו י”ט שבט תשע”ו } מה שנסתפק הגרש”א שטרן שליט”א, אם קידשו ביום מתן תורה את השבת מדין תשלומין, או שכיון שלא היו מחוייבין בכניסת היום לא היו מחוייבין גם אח”כ, ושמא היה מקום לומר דהשתא כניסתו הוא, ...קרא עוד
{עש”ק פ’ יתרו י”ט שבט תשע”ו }
מה שנסתפק הגרש”א שטרן שליט”א, אם קידשו ביום מתן תורה את השבת מדין תשלומין, או שכיון שלא היו מחוייבין בכניסת היום לא היו מחוייבין גם אח”כ, ושמא היה מקום לומר דהשתא כניסתו הוא, אבל לא מסתבר לומר כן דהרי קבלו כבר במרה את השבת.
והנה מלשון השאלה נראה דפשיטא ליה שקידוש שמקדש ביום כשלא היה לו יין מאתמול, אינו אלא מדין תשלומין, אכן יש להתיישב בדבר, דנהי דעיקר מצות קידוש היא בכניסתו, מ”מ גם קידוש שעושה ביום אינו רק לתשלומין, אלא מקיים בזה מצוה לקדש את השבת בדברים, ואפי’ בימי חול יש מצוה כזו כמבואר במכילתא ובאריכות ברמב”ן עה”ת, וכ”ש בשבת גופיה אי”ז רק תשלומין מקידוש השבת בכניסתו.
ובשאילתות דרב אחאי גאון פרשת וזאת הברכה שאילתא קסו כתב דאילו מאן דאיתניס ולא קדיש בי שמשי כי מקדש למחר ביומא נפיק ידי חובתיה או לא מי אמרינן בכניסתו אמר רחמנא וכיון דלא קדיש באורתא לית ליה תקנתא או דילמא שבת אמר רחמנא לא שנא יממא ולא שנא ליליא ע”כ ומבואר מדבריו דענין קידוש היום ביום שבת כששכח, לפי מה דקי”ל כהצד הב’ דידיה שבאמת מקדש, א”כ זהו קידוש על היום גופיה, ואין כאן רק ענין של תשלומין.
ואוסיף בזה עוד כאן מ”ש החת”ס שו”ת חאו”ח סי’ י”ז, וז”ל, ובתחילה אבאר בעזה”י סברת הב”ח לחלק בין קידוש להבדלה ולסלק קושייתך מפרק ע”פ והוא בשלמא קידוש אע”ג דלכאורה זכור בכניסתו משמע מ”מ כיון דהקדושה מוספת והולכת וכבוד יום עדיף מכבוד לילה והיה ראוי לקדש ביום על תוספת קדושתם ונהי אי קדיש בכניסתו סגי לכל מה שמוסיף והולך מ”מ מדרבנן תיקנו עכ”פ קדושא רבא לתוספת קדושת היום ויש מאנשי מעשה מדקדקים לברך על הכוס גם בסעודה ג’ משום תוספת קדושה ונהי דלא חייבתו תורה בכל אלו מ”מ מי שלא קידש בלילה ומקדש ביום איננו רק תשלומין כי על שינוי קדושה הנכנסת עתה ג”כ מברך עכ”ל.
ומבואר ג”כ שיש מצות קידוש גם על הקדושה המתוספת והולכת גם ביום.
והנה יש מהפוסקים שנקטו דענין זה של תשלומין הוא רק מדרבנן, (ועיין שו”ת בצל החכמה ח”ג ס”ב שהביא השיטות והדעות בזה, וע”ע אג”מ או”ח ח”ד סי ס”ג), ולפ”ז לפי מה שכבר הוכיח הרב השואל שליט”א שכיון שנתחייבו עכ”פ בשם שבת קודם א”כ לא שייך לומר דחשיב עתה כניסתה, א”כ ודאי לא קדשו שעדיין לא קבלו עליהם תקנות דרבנן כמ”ש הרמב”ן בסה”מ.
שאלה לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א! יישר כח על התשובות הנפלאות! שאלה: אדם שהטה נר בשבת – האם חייב גם משום מבעיר וגם משום מכבה? דהא כשהטה – הבעירו, וגם כיוון שבלא שיטה היה הנר בוער יותר זמן – לכאורה הוא גם ...קרא עוד
שאלה
לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א!
יישר כח על התשובות הנפלאות!
שאלה: אדם שהטה נר בשבת – האם חייב גם משום מבעיר וגם משום מכבה? דהא כשהטה – הבעירו, וגם כיוון שבלא שיטה היה הנר בוער יותר זמן – לכאורה הוא גם כן גרם לו לכבות יותר מהר, ואם כן – האם מתחייב נמי משום מכבה? וכמו דין המסתפק מן השמן שחייב משום מכבה.
שאלה: יש לחקור באדם שנתן שמן לנר בשבת, ושוב לקח בחזרה את אותה כמות שנתן בדיוק.
האם חייב גם משום מבעיר וגם משום מכבה.
או דלמא כיוון שלקחו שוב – אין חייב כלל?
שאלה: מסכת תרומות פרק ד’ משנה י”ב, כתב הרב שיכול אף להפריש מחצה מזה ומחצה מזה (ואף על פי שוודאי לא נפל חצי לכאן וחצי לשם, בכ”ז שרי).
וצ”ע, אם כן – מדוע לעיל משנה ח’ בנתערב בלבנות ושחורות, כתב הרב שאם נפלה לבנה – יקח לבנה, ואם שחורה – יקח שחורה?
שאלה: מה הדין – דבר שאין מתכוון ואינו פסיק רישא, אך יכול לברר אם יהיה פסיק רישא.
כגון מעשה דאתי קמן, בחבילת טישו שכל כמה אחדים – היה מחובר טישו לחברו.
האם שרי לקחת מחבילה זו באופן חופשי, כיוון דהווי אינו מתכוון באינו פסיק רישא, או אולי כיוון שיכול לפתוח את כל החבילה ולדעת היכן מחובר – אסור?
שאלה: גר שנתגייר והיתה לו פרה צ”ב – הא ספק דאורייתא לחומרא? דחוץ מהממון שיש כאן, למעשה איכא פה מצווה דאורייתא וספיקא לחומרא.
שאלה: מה הדין בדין אבר מן החי, שאכל את כל העוף כשהוא חי – האם עובר על אבר מן החי, או דנימא דצורת האיסור שהוא אוכל חלק מהבהמה, ושאר הבהמה נשארת חיה.
שאלה: מסכת בבא מציעא דף קב עמוד א תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו – על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא – לא יטלנה בידו ויוצא.
ומנכרי – נוטלה בידו ויוצא.
ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא, וקבר אשתו ושני בניו.
וצ”ב, מנין לגמרא שזה נגרם מחמת שנטל המזוזות?
שאלה: תלמוד בבלי מסכת שבת דף יב עמוד ב אמר רבי ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה.
פעם אחת קרא ובקש להטות.
אמר: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר! וצ”ב, וכי אסור לו לחלוק, הרי היה אמורא?
בברכה
אהרן אריה כהן
***
תשובה
לכבוד הרב אהרן אריה כהן שליט”א
שלום רב
אבוא בס”ד על השאלות
שאלה: אדם שהטה נר בשבת – האם חייב גם משום מבעיר וגם משום מכבה? דהא כשהטה – הבעירו, וגם כיוון שבלא שיטה היה הנר בוער יותר זמן – לכאורה הוא גם כן גרם לו לכבות יותר מהר, ואם כן – האם מתחייב נמי משום מכבה? וכמו דין המסתפק מן השמן שחייב משום מכבה.
תשובה: לרוה”פ להלכה מכבה הוא רק במלאכה שא”צ לגופה, ועיקר החשש כאן הוא משום מבעיר, עי’ במ”ב סי’ רע”ה סק”ד מה שביאר בזה, ומ”מ לפי הדעות בראשונים שסוברים שהמסתפק הטעם שחייב הוא משום שממעט אור הנר א”כ פשיטא שלא שייך לומר סברא זו.
שאלה: יש לחקור באדם שנתן שמן לנר בשבת, ושוב לקח בחזרה את אותה כמות שנתן בדיוק.
האם חייב גם משום מבעיר וגם משום מכבה.
או דלמא כיוון שלקחו שוב – אין חייב כלל?
תשובה: מסתבר שאין בזה דיני ממונות, ובפרט להראשונים שסוברים שהכיבוי הוא משום הכיבוי שממעט אור הנר באותו הרגע, ואם היה באמת אפשר לעשות עצה זו אולי היו חכמים אומרים שמי שנתן שמן בנר בשבת יעשה עצה זו.
שאלה: מסכת תרומות פרק ד’ משנה י”ב, כתב הרב שיכול אף להפריש מחצה מזה ומחצה מזה (ואף על פי שוודאי לא נפל חצי לכאן וחצי לשם, בכ”ז שרי).
וצ”ע, אם כן – מדוע לעיל משנה ח’ בנתערב בלבנות ושחורות, כתב הרב שאם נפלה לבנה – יקח לבנה, ואם שחורה – יקח שחורה?
תשובה: עי’ בר”מ בפה”מ שכתב, ביארו בתלמוד ששתי קופות מצטרפות אפילו היו אחת בבית זה ושניה בבית אחר.
אבל השתי מגורות עד שיהו בבית אחד.
ונתנו טעם לדבר ואמרו, קופות דרכן להתפנות, מגורות אין דרכן להתפנות, ופירוש להתפנות להעבירן ממקום למקום ואפשר שיהיו יחד כשמעבירין אותן ע”כ.
כלומר שאנו תולים שהיו יחד ונתערבו, וצע”ק דהרי פשטות המקרה הוא שאנו יודעים שלא נתערבו, וצל”ע למעשה מה באמת יהיה הדין באופן שברור לנו שלא נתערבו.
שאלה: מה הדין – דבר שאין מתכוון ואינו פסיק רישא, אך יכול לברר אם יהיה פסיק רישא.
כגון מעשה דאתי קמן, בחבילת טישו שכל כמה אחדים – היה מחובר טישו לחברו.
האם שרי לקחת מחבילה זו באופן חופשי, כיוון דהווי אינו מתכוון באינו פסיק רישא, או אולי כיוון שיכול לפתוח את כל החבילה ולדעת היכן מחובר – אסור?
תשובה: אולי יהיה תלי’ בנידון דבר שאפשר לברר בספק דרבנן שהעלה הש”ך ביו”ד בכללים בסוף סי’ ק”י עי”ש, ועי”ש בשאר נו”כ.
ואם אדם אחד מוציא כמה טישויים ברצף באופן שברור שאחד מהם מחובר יש לצרף בזה דברי הרמ”א לענין תערובת שלישית שנזכר לעיל מינה שם שאסור לאדם אחד לאכול כולם ובפוסקים נראה שתערובת שנייה דרבנן הוה כעין תערובת ג’ דאורייתא, וספק ראשון דרבנן הו”ל כעין תערובת שניה דרבנן, אכן צריך לברר שוב הדין בזה בכל פרט ואין עיתותי בידי כעת, ואני רושם בחפזה מפאת הטרדות.
שאלה: גר שנתגייר והיתה לו פרה צ”ב – הא ספק דאורייתא לחומרא? דחוץ מהממון שיש כאן, למעשה איכא פה מצווה דאורייתא וספיקא לחומרא.
תשובה: בד”כ בכל מצוה דאורייתא שעיקרה ממון אם יש ספק פטור מלהביא, כגון ה’ סלעים לכהן ופדיון פטר חמור וכל כה”ג, וזה הטעם שלא נהגו בזמנינו להביא מעשר ראשון ללוי לפי שאין לוי מוחזק.
והטעם בזה הוא משום שבעצם מי שאינו זכאי לממון בכל גוני יעבור איסור דאורייתא אם יטול הממון שאינו שלו ולהכי המוציא מחבירו עליו הראיה דכאיב לי’ כאבא ליזיל לבי אסיא.
שאלה: מה הדין בדין אבר מן החי, שאכל את כל העוף כשהוא חי – האם עובר על אבר מן החי, או דנימא דצורת האיסור שהוא אוכל חלק מהבהמה, ושאר הבהמה נשארת חיה.
תשובה: זהו מחלוקת בגמ’ בפ’ גיד הנשה אם בע”ח בחייה לאיברים עומדת או לא יעוי”ש בפירוט.
שאלה: תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קב עמוד א תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו – על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא – לא יטלנה בידו ויוצא.
ומנכרי – נוטלה בידו ויוצא.
ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא, וקבר אשתו ושני בניו.
וצ”ב, מנין לגמרא שזה נגרם מחמת שנטל המזוזות?
תשובה: אפשר שבדקו ולא מצאו בידו עון אחר שיוכל למות בעבורו, או שהיה להם סימן אחר בזה.
שאלה: מסכת שבת דף יב עמוד ב אמר רבי ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה.
פעם אחת קרא ובקש להטות.
אמר: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר! וצ”ב, וכי אסור לו לחלוק, הרי היה אמורא?
תשובה: רצה לחלוק ואדרבה לאחר המעשה הבין שצדקו הגוזרים את האיסור הנ”ל.
הכו”ח לכבודה של תורה (ובמחילה על הקיצור כי הייתי טרוד)
בכבוד רב
***
קרא פחותישתה מעט מהחבית בשבת ואז יהיה מותר לשכשך, ואף שיש מקילים לשכשכך מחמת שיש פסידא [עכ”פ כשאין טירחא בדבר] מ”מ המשנ”ב מחמיר שישתה מעט מכיון שיכול. מקורות: מבואר במשנ”ב (סי’ רנד סקמ”ג) שאפילו טלטול בעלמא כגון הוצאת פת מתנור או העברת יין ...קרא עוד
ישתה מעט מהחבית בשבת ואז יהיה מותר לשכשך, ואף שיש מקילים לשכשכך מחמת שיש פסידא [עכ”פ כשאין טירחא בדבר] מ”מ המשנ”ב מחמיר שישתה מעט מכיון שיכול.
מבואר במשנ”ב (סי’ רנד סקמ”ג) שאפילו טלטול בעלמא כגון הוצאת פת מתנור או העברת יין ברחוב אסור לעשות בשבת אם הוא לצורך חול.
אבל מצאנו בהרבה מקומות שהתירו פעולה קלה בשבת שאין בה מלאכה ואין בה טירחא אם הוא מקום הפסד כמו בהפרת נדרים בשבת באופן המותר (סי’ שמא ס”א) וכן שטיפת בשר לפני שייאסר ובעוד כמה אופנים (עי’ שש”כ פרק כח סי’ צא סקמ”ג).
ולכן בנידון דידן מכיון שאין בזה מלאכה ויש בזה הפסד לכן לכאורה היה צריך להיות מותר לשכשך את היינות בשבת בתנאי שאין בזה טירחא.
אבל במשנ”ב בסי’ רנד שם הביא דדעת הא”ר להתיר במקום פסידא, והמשנ”ב עצמו נראה שהקיל רק על ידי גוי והביא שכן דעת המג”א מכיון שיש לו פתרון אחר שיכול לאכול מעט מן הפת בשבת ולכן לא הותר על ידי ישראל.
ובענייננו א”א להשתמש בגוי בשכשוך יין מכיון שעלול לאסור את היין, אבל משמע במשנ”ב שאם יש לו אפשרות לשתות מעט מהיין בשבת לא הותר לעשות לצורך חול במקום פסידא, ונראה משום שטעם ההיתר במקום פסידא הוא רק כשאין ברירה, אך אם יכול לשתות מעט מהיין בשבת ואז לא יעשה כלל לצורך חול צריך לנהוג כן.
והא”ר סובר דעצם מה שהוא לצורך פסידא הוא הותרה ואינו צריך לחזר אחר היתר אחר, אבל במשנ”ב ע”פ המג”א נראה מאוד בסגנונו שלא הקיל בזה אלא שישתה מעט מהיין.
וכן הורה הגרי”ש לענין קוגל שנשאר בבית כנסת שיביאוהו הביתה על מנת לאכול ממנו בשבת מעט (הרחבתי בתשובה ד”ה האם מותר להוציא לחם מהמקפיא בשבת לצורך מלווה מלכה https://shchiche.com/120776).
(וע”ע בעניינים אלו בתשובה ד”ה כשמסיימים סעודה שלישית ועדיין שבת האם מותר לפנות את השולחן מהכלים והמאכלים כאשר הפינוי הוא כבר שלא לצורך שבת https://shchiche.com/120575 ובתשובה ד”ה האם מותר בשבת לאסוף בקבוקים כדי להחזירם לחנות בימי החול לקבלת דמי הפקדון https://shchiche.com/5130)
קרא פחות{יום ג’ ה’ כסלו תשע”ו כולל יששכר באהליך מודיעין עילית} שאלה בנוסח אהבה רבה אמרי’ לשמור לעשות ולקיים, והקשה הג”ר משה מונק מהו כפל הלשון, דבשלמא לשמור הוא לאוין ולעשות הוא עשין, אבל מהו לקיים. תשובה הנה אמרי’ בפ”ק דב”ב ט’ ...קרא עוד
{יום ג’ ה’ כסלו תשע”ו
כולל יששכר באהליך מודיעין עילית}
שאלה בנוסח אהבה רבה אמרי’ לשמור לעשות ולקיים, והקשה הג”ר משה מונק מהו כפל הלשון, דבשלמא לשמור הוא לאוין ולעשות הוא עשין, אבל מהו לקיים.
תשובה הנה אמרי’ בפ”ק דב”ב ט’ א’, גדול המעשה יותר מן העושה.
וי”ל דלקיים היינו לקיים אחרים העושין, וכמו שמצינו מקיים כלאים בכרם בפ”ק דמו”ק ג’ ב’, אע”ג דהתם מיירי רק שמקיים ולא מבטל, אך מסברא נראה שאנו מבקשין יותר מזה, ומ”מ לשון לקיים שייך גם על המעשה אחרים.
[נ”ב היה קשה לי מדאמרי’ גדול המעשה כעושה, ושאלתי למרן הגר”ח קניבסקי שליט”א, והשיבני דהגדלות של המעשה הוא מצד מה שמתבייש, ר”ל שאין גדלותו מצד עצם מה שמעשה דע”ז אמרי’ מעשה כעושה, אבל בצירוף מה שמתבייש נעשה יותר מן העושה].
ויתכן שזוהי כונת השל”ה שכתב [תורה שבכתב, הקדמה], הכלל העולה צריך לעסוק בתורה לשמה דהיינו כמו שהוזכר בברכת ‘אהבה רבה’ ‘ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים’, דהיינו שיעסוק בתורה על מנת כל מה שיהיה אפשר לו לקיים יקיים ומה שאי אפשר לו ואפשר לחבירו אז ילמוד אותו ויזרזנו ויעזרנו לקיים עכ”ל.
עוד יש לעורר ע”פ מ”ש הרמב”ן דברים כ”ז, כ”ו, וז”ל, אשר לא יקים את דברי התורה הזאת כאן כלל את כל התורה כולה וקבלוה עליהם באלה ובשבועה לשון רש”י, ולפי דעתי כי הקבלה הזאת שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת, ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור, אבל אם עבר על אחת מהן כגון שאכל החזיר והשקץ לתאותו או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה איננו בחרם הזה כי לא אמר הכתוב אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת אלא אמר אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות, כטעם קיימו וקבלו היהודים אסתר ט כז, והנה הוא חרם המורדים והכופרים, ובירושלמי בסוטה פ”ז ה”ד ראיתי, אשר לא יקים וכי יש תורה נופלת, רבי שמעון בן יקים אומר זה החזן, רבי שמעון בן חלפתא אומר זה בית דין של מטן, דמר רב יהודה ורב הונא בשם שמואל על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים, אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור [עכ”ל הירושלמי], ידרשו בהקמה הזאת בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה, ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זו ארור, וזה קרוב לענין שפירשנו, ואמרו על דרך אגדה זה החזן שאינו מקים ספרי התורה להעמידן כתקנן שלא יפלו, ולי נראה על החזן שאינו מקים ספר תורה על הצבור להראות פני כתיבתו לכל כמו שמפורש במסכת סופרים יד יד שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו שמצוה לכל אנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה וגו’ לעיל ד מד, וכן נוהגין, ע”כ לשון הרמב”ן.
והנה ע”פ מ”ש בשם הירושלמי תו חזינן שלשון לקיים התורה היינו לעשות את האחרים.
ומאידך גם את פי’ הרמב”ן גופיה שייך לפרש גם כאן.
[וצל”ע בשאר המפרשים שם עוד, ולכאורה הרבה ממה שפי’ שם המפרשים יוכל להתפרש גם כאן בענינינו].
ועיין בשו”ת משיב דבר להנצי”ב מוולוז’ין זצ”ל ח”ב סימן קד, שכתב על פי הגמ’ בשבת י’ א’ לפרש נוסח זה, ד”לשמור” היינו משנה השנוי מכבר וכדאיתא בקידושין ל”ז אשר תשמרון זו משנה ובתו”כ אי’ הכי הרבה פעמים, “ולעשות” היינו חידושי תורה כלשון גמ’ הנ”ל תורתו מתי נעשית, ובשאלתות דר’ אחאי סי’ נ”א הביא הנוסח מתי למדה ומתי לימדה הרי שהלימוד דנקרא תורתו דהיינו חידושי תורה בפ”ע ואח”כ לאחרים מיקרי עשיה עכ”ד, ולפ”ד לקיים היינו מצוות, ואדרבה לשמור ולעשות היינו ללמוד את התורה.
ויעויין בפי’ הרוקח על התפילה [יז – עמ’ פ”ב] מ”ש דיש ח’ לשונות כאן, וז”ל, למה ח’, לפי שהתורה ניתנה בח’ דברים ד’ בכלל וד’ בפרט, לכך אנו אומרים בברכת התורה ח’ דברים, ותן בלבנו להבין א; ולהשכיל ב; לשמוע ג; ללמוד ד; וללמד ה; לשמור ו; ולעשות ז; ולקיים ח, וכן ח’ עדותיך בתמניא אפי וסימנך בד”ה מנצפ”ך סימן אחר פר”ץ בן דמה וכן ח’ העדות מלאים בחמשה חומשי תורה ע”כ.
הרי שיש ענין דוקא בח’ דברים, וע”ש עוד באורך, וע”ש עוד סי’ מ’ עמ’ רס”ח.
ושם סי’ מ”א ביאר עוד לשונות הללו ורק אזכיר מתוך דבריו שם מ”ש וז”ל, לשמור כל התורה, ולעשות אותה, ולקיים מצוותיה עכ”ל, ועדיין לא זכיתי להבין החילוק לפי דבריו, וה’ יאיר עיני { וע”ע מה שכתב לבאר תיבות אלו בס’ משנה שכיר (טייכטל), מועדים, שבת, הקיום האמתי וכו’, ד”ה ביאור התפילה.
}.
קרא פחות
שאלה {בס”ד שלו’ רב לכב’ ידידי ורעי החש’ מע”כ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, השנה ע”פ רוב הפוסקים אין ללמוד תורה רק מענייני החורבן ומוסר החל מחצות יום שב”ק. שמעתי שיש פוסקים שבשבת זו אומרים שניתן ללמוד רגיל מאחר וזה יום ...קרא עוד
שאלה
{בס”ד
שלו’ רב לכב’ ידידי ורעי החש’ מע”כ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
השנה ע”פ רוב הפוסקים אין ללמוד תורה רק מענייני החורבן ומוסר החל מחצות יום שב”ק.
שמעתי שיש פוסקים שבשבת זו אומרים שניתן ללמוד רגיל מאחר וזה יום שבת ואין לנהוג אבילות,
במקביל יכולה להיות בעיה בכלל בלימוד תורה בצורה רגיל כי השנה זה עיצומה של יום ואם כך נתחיל ללמוד מענייני החורבן כבר מחצות יום הששי שזה ערב ת”ב.
הרב יוכל להתייחס לנקודות שהעלתי והאם בכל זאת ניתן ללמוד תורה כרגיל עד שקיעת החמה דיום שב”ק ובכלל?
לתשובת כב’ הרב אודה מקרב ליבי.
}
תשובה
בס”ד יום שני ד’ אב תשע”ו
שלום רב לאוהבי תורתך
הנה מדינא דגמ’ אין שום איסור ללמוד בשבת זו, שאין דיני ת”ב נוהגים בשבת, וכמ”ש בגמ’ תענית כ”ט ב’, תשעה באב שחל להיות בשבת, וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו,
וכן בשו”ע או”ח סי’ תקנב ס”י איתא, אם חל תשעה באב באחד בשבת, או שחל בשבת ונדחה לאחר השבת אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת ומעלה על שלחנו אפילו יד כסעודת שלמה בעת מלכותו.
ולכן הורה האג”מ שאפשר לשורר זמירות כרגיל בשב”ק (או”ח ח”ד סי’ קי”ב), ועי’ הליכ”ש בין המצרים פט”ו ארחות הלכה הערה 33.
ולענינינו כתב רמ”א בשו”ע או”ח סי’ תקנג וז”ל, ונהגו שלא ללמוד בערב תשעה באב מחצות ואילך, כ”א בדברים המותרים בתשעה באב; ולכן אם חל בשבת אין אומרים פרקי אבות, עכ”ל.
וכתב במשנה ברורה ס”ק ח וז”ל, ונהגו וכו’ דתורה משמחת הלב ומ”מ כ”ז אינו מדינא דהא מותר בעט”ב מדינא כל החמשה עינויים ועיקר הטעם משום דהוא יכול ללמוד דברים המותרים בט”ב.
והנה מהרבה אחרונים משמע שתפסו המנהג הזה ולא ערערו עליו דאפילו אם חל בשבת הסכימו כמה אחרונים להתנהג כמ”ש הרמ”א וכמו שאכתוב לקמיה אמנם יש איזה אחרונים שפקפקו מאד על המנהג הזה ראשון לכל הרש”ל כתבו עליו שלמד בעצמו אחר חצות והתיר גם לאחרים בזה גם הגר”א בביאורו כתב דחומרא יתירא היא וכן המאמר מרדכי בספרו מאריך בזה וכתב דהוא מביא הרבה לידי ביטול תורה להלומדים שמתרשלים ללמוד דברים המותרים בט”ב דאין אדם לומד אלא מה שלבו חפץ וע”כ דעתו להקל בזה וכתב דכן היה הוא נוהג ע”ש וכן הח”א כתב דהוא חומרא בעלמא וע”כ נראה דמי שרוצה להקל בזה אין מוחין בידו עכ”ל.
ובביאור הלכה שם ד”ה ולכן הביא את לשון המאמר מרדכי מה שכתב על הרמ”א וז”ל, הוראה זו תמוה היא וכבר ראיתי לקצת מן האחרונים דצווחו עלה אמנם הרב מ”א קיים דברי הרמ”א ז”ל וכו’ והאריך בזה ולבסוף סיים ואיך שיהיה נלענ”ד דאין לחוש לזה לפי שאין לנו טעם נכון לאסור הלימוד בשבת כלל ומש”כ הרב מ”א להחמיר מטעם דיכול ללמוד דברים המותרים בט”ב אומר אני שאין זה מספיק לפי שאין אדם לומד אלא מה שלבו חפץ ועינינו הרואות דכמה ת”ח מתרשלים בלימוד המותר ביום ט”ב עצמו משום דצער הוא להם ללמוד במה שאינם רגילין וגם אני בעוה”ר כאחד מהם ולכן איני חושש לסברא זו ודעתי נוטה להתיר אפילו בחול עד סמוך לביה”ש ואי לאו דמיסתפינא מחברייא הו”א דאפילו ביום ט”ב עצמו היה לנו להקל דבעוה”ר נתקלקלו הדורות וביום ט”ב מטיילין בשווקים ומשיחין שיחת חולין ואפילו היודעים ספר וקצת הלומדים מקילין בזה ופשיטא דבאופן זה טפי הוי עדיף להו ללמוד וכיוצא בדבר מצינו בירושלמי א”ר אבא בר ממל אלו היה מי שיתמנה עמי הייתי מתיר מלאכה בחוה”מ כלום אסרו אלא כדי שיהא אוכלין ושותין ושמחין ועוסקין בתורה וכדון אינון אוכלין ושותין ופוחזין ע”כ ואף אנו נאמר כלום אסרו הלמוד אלא כדי שיהיו יושבין בעניני צער ואבילות ומתוך כך זוכרין ודואגין על חורבן הבית והנה מטיילין ומשיחין שיחת חולין ומסיחין דעתן מן האבלות ומתוך כך באים לידי שחוק והיתול אלא דמאחר שאיסור ברור הוא בש”ס ופוסקים פשיטא דאין לנו כח להקל ושומר נפשו ירחיק עצמו משחוק והיתול וטיול והשם יכפר בעד השוגגים אמנם בעט”ב יש להקל כיון שלא הוזכר בש”ס ופוסקים וכן אני נוהג אף בחול וסמיכנא בהא על מהרש”ל ז”ל ומ”מ מי שמרגיש בעצמו שיוכל לדחוק וללמוד דברים המותרים ולא ימעט מפני זה בלימודו קדוש יאמר לו ואחר כונת הלב הן הדברים עכ”ל.
והובא בספר החפץ חיים חייו ופעלו (ח”ג עמ’ תתמ”ח) שבישיבת ראדין נהגו ללמוד ביום ערב ת”ב כבכל יום אחר, וכן בספר מנחת תודה הובא שהחפץ חיים היה תולה מודעה בערב תשעה באב בישיבתו שמצד הדין מותר ללמוד בערב ת”ב.
ולענין השנה הזו, כתב במשנה ברורה ס”ק י וז”ל, והט”ז מפקפק מאד על מניעת הלימוד בשבת ומסיים דהלומד בשבת אחר חצות לא הפסיד שכרו והיינו אפילו כשחל ט”ב בשבת וכ”ש כשחל עט”ב בשבת.
ונראה דיש לסמוך ע”ז אחרי דאפילו כשחל בחול כמה אחרונים מקילין וכנ”ל עכ”ל המ”ב.
ומבואר בדברי המ”ב שהכריע להקל בזה, וראה מה שכתב עוד בשו”ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן רמא וז”ל, ואפשר דאפילו להפוסקים דס”ל דאסור ללמוד בשבת זו אחר חצות, הני מילי ליחיד דלא נראה כאבילות בשבת, אבל בני”ד אם נאסור הלימוד לבני הישיבה אין לך אבילות בפרהסיא גדולה מזו דאסורה בשבת, וכמו שכתב הבכור שור בעצמו שם לגבי סעודה ג’ בשבת דמי שרגיל בכל שבת לסעוד סעודה ג’ עם חביריו ומיודעיו ומונע שבת זה ה”ל כאבילות בפרהסיא עיין שם עכ”ל.
ועי”ש שהאריך בזה.
[ובענין דעת החזו”א בזה עי’ בארחות רבינו ח”ב עמ’ קל”ו ובמנחת תודה הנ”ל ובתורת המועדים שם, ועי”ש בתורת המועדים עוד פרטי דינים בזה].
לסיכום לדעת המ”ב מותר ללמוד בת”ב שחל בשבת דברים האסורים ללמוד בת”ב, וגם בערב ת”ב שחל בחול מעיקר הדין מותר, ולכן מי שאם לא ילמד מה שרגיל לא ילמד כלל בודאי יש לו על מי לסמוך גם בשנה רגילה.
שאלה שלו’ רב. הגרי”ז [מרן רי”ז הלוי] הל’ שבת מבאר מחלוקת הראשונים מהו הטעם שאסור לעשות מלאכה קודם שיבדיל, האם הוא מטעם קודם הבדלה, [דהיינו ככל מצווה המוטלת על האדם, וכשהגיע זמנה נאסר הוא במלאכה וה”ה באכילה. או מטעם כבוד שבת ואיסור ...קרא עוד
שאלה
שלו’ רב.
הגרי”ז [מרן רי”ז הלוי] הל’ שבת מבאר מחלוקת הראשונים מהו הטעם שאסור לעשות מלאכה קודם שיבדיל, האם הוא מטעם קודם הבדלה, [דהיינו ככל מצווה המוטלת על האדם, וכשהגיע זמנה נאסר הוא במלאכה וה”ה באכילה.
או מטעם כבוד שבת ואיסור על המלאכה עצמה.
עי’ שם במחלוקת רש”י והרמב”ם בזה.
ולא הבנתי אחרי דבריו הנפלאים.
מהו הטעם אליבא דרש”י האוסר מטעם איסור מלאכה עצמה, מדוע אין את האיסור שיש בכל מקום, שאסור לאכול ולשתות ולעשות מלאכה משום מצווה המוטלת לעשות?
תודה
***
תשובה
נפק”מ באופן שיש עליו עוד מצוה חיובית התלויה במלאכה אם חלה עליו קודם.
***
שאלה חוזרת
.
.
.
הנה כל מצווה שמגיע זמנה, אוסרת באכילה ושתיה ובמלאכה.
והגרי”ז כותב, מהו האיסור “לפני הבדלה”.
לרמב”ם – זהו איסור ככל איסור לפני עשיית המצווה כשמגיע זמנה.
ולכן הרמב”ם כותב שאסור לאכול ולשתות ולעשות מלאכה, דהיינו כמו כל מצוה המוטלת עליו.
ולרש”י – זהו איסור של עשיית מלאכה, מצד כבוד שבת שעדיין נמצאת בשביל לכבדה.
ולכן אסור בעשיית מלאכה.
ושאלתי: מדוע לרש”י אין את האיסור הרגיל של לפני מצווה, ואיסור זה הלא אוסר גם באכילה ושתיה? מה מע”כ ענה אם מצוה חיובית התלויה.
.
.
לא הבנתי.
יפרש נא שיחתו.
משה אילן
רק לאחרונה נודע לי על קיום מקום תורה שכזה.
יהי רצון שתזכו ללמוד וללמד את כל דברי תלמוד תורתו באהבה.
***
תשובה
לא ראיתי כעת את דברי הגרי”ז אבל יתכן לומר דלרש”י אה”נ שיש בזה איסור עשיי דבר קודם מצוה ורק שנוסף כאן איסור מצד כבוד שבת, ונפק”מ שגם במקום שכבר מחוייב במצוה אחרת וממילתא מצד מה שמוטל עליו חובת הבדלה אינו נפטר ממצוה אחרת קמ”ל דכיון שהוא משום כבוד שבת ממילא לא דיינן לזה כשאר מצוה אחרת, ולהכי אסור לעשות מלאכה קודם הבדלה גם כשמחוייב אז במצוה אחרת.
ויש להוסיף דבלאו הכי ודאי סברתו בדעת רש”י פשוטה יותר, דהרי גדר איסור מלאכה במוצ”ש קודם הבדלה חמור יותר משאר איבורי מלאכה קודם מצוה דהאי איכא למ”ד טעם אינו מבדיל.
***
שאלה חוזרת
שלו’ רב.
שמתי לב שיתכן שטעיתי בפירוש דברי הגרי”ז.
ואציע זאת כאן.
אני פרשתי את כוונת דברי הגרי”ז בדעת הרמב”ם, שחובת הבדלה היא האוסרת במלאכה ובאכילה ושתיה,
ופרשתי לתומי שכוונת הגרי”ז לפרש בדעת הרמב”ם, שחובת ההבדלה היא האוסרת באכילה, והוא מטעם מצווה וככל מצווה המוטלת על האדם, שמאז שהגיע זמן המצווה, אוסרת אכילה ושתיה ומלאכה.
ובדעת רש”י פירש הגרי”ז שאיסור מלאכה בלבד הוא שיש, אך לא מטעם הרמב”ם, אלא מכבוד שבת שמניעת המלאכות תהיה עד הבדלה.
ושאלתי: מדוע רש”י לא פירש כהרמב”ם, והלא מטעם שהגיע זמן המצווה אפשר לאסור? ותרצתם כמש”כ אמש.
אך עוררו אותי, שאין כוונת הרמב”ם שמצווה של הבדלה יכולה לאסור עד שתסתיים.
אלא הכוונה שהבדלה זהו הדבר הראשון שצריך לעשות במוצאי שבת, ואין הכוונה משום שחיוב קיום המצווה אוסר במלאכה ואכילה [כמו בשופר, דדוקא בשופר, והיכא דאיתני איתני] אלא שדין הבדלה היא להיות הדבר הראשון במוצאי שבת, וזהו כוונת הגרי”ז.
וממילא רש”י לא ס”ל לחידוש זה.
והוכיחו לי לזה, דהלא יש מ”ד טעם לא יבדיל, ז”א שאם טעם כבר אינו עושה הבדלה.
ולכאורה אמאי? אלא כיון שכל חיוב ההבדלה הוא שזה יהיה ראשון, וכשטעם, כבר לא תהיה ההבדלה ראשון, ואין צורך כבר להבדיל.
נמצא לפי”ז, שמה ששאלתי אמש את מע”כ, יתכן שאין זה כלל קושיה.
לתועלת הרב צרפתי את דברי הגרי”ז אם יהיה בזה תועלת.
מה דעתכם בכל זה.
אודה לכם על תשומת הלב.
משה אילן
***
קרא פחותבע”ה כ’ חשון תשע”ז לכבוד הג”ר אהרן י’ גולדברג שליט”א שלו’ רב ע”ד מה ששאלתם בענין מרפסת בית מקורה שיש בה חלונות הפונים לרה”ר, האם אפשר להדליק משם נר חנוכה כאחד מחדרי הבית, או לא. הנה במרפסת שאינה מקורה דנו הפוסקים בזמנינו האם יש ...קרא עוד
בע”ה כ’ חשון תשע”ז
לכבוד הג”ר אהרן י’ גולדברג שליט”א
שלו’ רב
ע”ד מה ששאלתם בענין מרפסת בית מקורה שיש בה חלונות הפונים לרה”ר, האם אפשר להדליק משם נר חנוכה כאחד מחדרי הבית, או לא.
הנה במרפסת שאינה מקורה דנו הפוסקים בזמנינו האם יש להחשיבה כחצר או לא, אם יש פתח פתוח ממנה לרה”ר, אם צריך להדליק בפתחה כדין הדלקה בפתח החצר, [דקי”ל כדעת התוס’ שבת כ”א שההדלקה היא בפתח החצר, כמש”כ בשו”ע סי’ תרע”א ס”ה], ודעת הגריש”א (שבות יצחק חנוכה פ”א עמ’ י’, פניני חנוכה עמ’ ס”ו ס”ז) שמרפסת שאינה סגורה לגמרי עם מחיצות ותקרה אין דינה כחלון, והמדליק על המעקה של המרפסת אין דינו כמדליק בבית ולא יצא ידי חובה, עכ”ד, וע”ע בחוט שני חנוכה עמ’ ש”ח, ארחות רבינו ח”ג חנוכה אות ל”א, ומעדני שלמה עמ’ ק”ז, ועוד, שחלקו ע”ז, ומשמע דסבירא להו דאם יש פתח במרפסת שפונה לרה”ר שידליק בפתח החצר, וכן במרפסת שאין בה פתח לרה”ר אלא רק חלון עי”ש אם להדליק על מעקה המרפסת, (ועי’ להגר”י זילברשטין בס’ חשוקי חמד בכורות ל”ט ע”ב שהביא בשם הגראי”ל בשם החזו”א שהיה מדליק על פתח החדר ולא על מעקה המרפסת), אבל כ”ז בחצר שאינה סגורה משא”כ אם סגורה במחיצות ותקרה לכו”ע ודאי נחשב כאחד מחדרי הבית, דמאי גריעותיה שבעיני בני האדם חשיב כמרפסת.
וראיתי עוד בתשובות והנהגות ח”ג סי’ רט”ו סק”ג, וז”ל, נשאלתי אם מרפסת דינה כחדר בביתו או כחצר, ונ”מ אם יש להדליק בסוף המרפסת הפונה לרה”ר או בפתח החדר למרפסת.
[דאם המרפסת כחצר אין להדליק בפתח החצר הזו הפונה לרה”ר, דבעלייה התקנה היתה בחלון ביתו דוקא ולא בפתח חצר, ועוד שלחזו”א אין חצר בזמננו לענין זה, לכן צריך להדליק ליד פתח החדר למרפסת שנראים משם הנרות לבני רה”ר, אף שמהמרפסת נראים יותר לבני רה”ר].
וכתב שם, תשובה, י”ל דתליא בהא דאם המרפסת מקורה דינה כחדר וידליק במרפסת, אבל באין לה גג הרי היא כחצר וצריך להדליק בפתח החדר למרפסת אף שיתמעט בכך הפרסומי ניסא לרה”ר, שכן בעלייה צריך להדליק בחלון ביתו גופא.
וכן בדר בקומת קרקע ולפני פתחו מרפסת בלא גג, עליו להדליק בפתח ביתו ולא בשפת המרפסת שאיננה ביתו אף על פי שיש בה יותר פירסומא ניסא, דאף להשו”ע דפוסק כהתוס’ דמדליקין בפתח החצר לרה”ר, היינו דפירסומא ניסא לבני רה”ר עדיף, ולזאת באופן שידליק בפתח ביתו לא ייראה לבני רה”ר צריך להדליק בפתח החצר לרה”ר, אבל בעניננו שמפתח ביתו לחצר איכא נמי פירסומא ניסא לבני רה”ר, ידליק שם ויצא גם שיטת רש”י וסייעתו דתמיד יש להדליק בפתח ביתו דוקא, ובפרט די”א שבזמננו שאין תשמישי חצר כבזמנם אין תורת חצר עליה לדיני נ”ח, וע”כ לכו”ע יש להדליק בפתח ביתו שלמרפסת עכ”ל התשוה”נ.
ובעצם מה שדן לומר דבעליה היתה התקנה מתחילה בחלון ולא בפתח החצר, זה צע”ק דמנ”ל שהיתה תקנה אחרת בעליה, דהפשטות היא רק שמכיון שא”א להדליק בפתח ידליק בחלון, אבל אם יש לו מקום להדליק בפתח למה שלא ידליק שם, ואולי הכונה היא שחצר של עליה שאינה סמוכה לרה”ר אלא גבוהה מרה”ר, בכה”ג לא תקנו בזה להדליק בפתח שאין ניכר כ”כ, [ר”ל דבחצר יש קצת ריעותא שאינו סמוך לבית, ובשלמא בבית התירו מכיון שיש בזה גם מעליותא שהוא סמוך לרה”ר, אבל בעליה יש בזה תרתי לריעותא, שגם אינו בפתח הבית ואינו ניכר כ”כ כחלון שהוא צמוד לבית, וגם אינו סמוך לרה”ר, ובכה”ג לא התירו], ובעיקר הדין בזה, עי’ במקורות שציינתי למעלה מה יהא הדין במרפסת שאינה פתוחה לרה”ר ואינה מקורה, אבל מ”מ חזינן דגם התשוה”נ פשיטא ליה שעכ”פ מרפסת סגורה דינה כבית, שאפשר להדליק בחלון שם.
היוצא מכ”ז שאם יש מרפסת סגורה פשוט שאפשר להדליק שם.
בכבוד רב
***
קרא פחותלכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א יישר כח גדול על התשובות הנפלאות שאלה: שופטים “ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמימה ויעל מלאך ה’ בלהב המזבח ומנוח ואשתו ראים ויפלו על פניהם ארצה ולא יסף עוד מלאך ה’ להראה אל מנוח ואל אשתו ...קרא עוד
לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א
יישר כח גדול על התשובות הנפלאות
שאלה: שופטים “ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמימה ויעל מלאך ה’ בלהב המזבח ומנוח ואשתו ראים ויפלו על פניהם ארצה ולא יסף עוד מלאך ה’ להראה אל מנוח ואל אשתו אז ידע מנוח כי מלאך ה’ הוא” (י”ג –כ’ כ”א) וצ”ב מדוע רק אחר שלא יסף להראות אל מנוח רק אז ידע שמלאך ה’ הוא, ולא כשראה שעלה בלהב המזבח.
שאלה: “ויאמר פרעה אל יוסף לאמר, אביך ואחיך באו אליך” (מ”ז, ה’).
וצ”ב, מה רצה לומר לו בזה, הרי יודע שבאו.
שאלה: ברכות לח.
“משתבחין ליה רבנן לרבי זירא את בר רב זביד אחוה דרבי שמואל בר רב זביד דאדם גדול הוא, וצ”ב, אמאי לא הוזכר שמו של בר זביד.
שאלה: מדוע אין מפטירים בהפטרת מקץ, בדניאל, בעניין חלום נבוכדנאצר ופתרון דניאל, שדומה ממש לפרשת מקץ.
שאלה: שם: “וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע ויקחה” (ל”ח, ב’).
וצ”ב, איך לקחה הרי יהודה ברוך הוא, וכנען ארור הוא, ואין ארור מתדבק בברוך.
שאלה: תהלים “בית ישראל ברכו את ה’ בית אהרן ברכו את ה’ בית הלוי ברכו את ה’ יראי ה’ ברכו את ה'” (קל”ה – י”ט).
וצ”ב מדוע ביראי השם לא נאמר בית יראי ה’ ברכו את ה’.
שאלה: הושע “כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים” (ג’- ד’): מדוע הזכיר אפוד שזה קודש, בין מצבה לתרפים שזה עבודה זרה.
שאלה: פרשת ויצא: “ותקנא רחל באחותה” (ל’, א’).
וכתב רש”י: קינאה במעשיה הטובים ואמרה אילולא שצדקה ממני – לא זכתה לבנים.
וצ”ע, הא י”ל אדרבה שהיא יותר צדיקה, שהקב”ה מתאווה לתפילתן של צדיקים.
שאלה: פ’ בשלח: “לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגולגולת”.
צ”ב, דזה לכאור’ סתירה, דאיש לפי אכלו – משמע כמה שאוכל, ועומר לגולגולת – זהו דבר קצוב.
(שאלה מבני יצחק אלחנן הי”ו).
שאלה: ברכות לז.
ומעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בעליה ביריחו.
וצ”ב, מה נפק”מ לנו שמעשה זה היה ביריחו.
שאלה: שם.
תוס’ ד”ה: נתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך, סבור היה שיברך ג’ ברכות כמו שהיה סובר.
וצ”ב, מדוע סבר כן? וכי לא ידע שילך אחר הרבים כדין תורתנו – “יחיד ורבים הלכה כרבים”.
שאלה: שם.
קפץ וברך רבי עקיבא ברכה אחת מעין שלוש.
צ”ב, מדוע קפץ, הא נתנו לו לברך.
שאלה: שם.
אמר ליה רבן גמליאל: עקיבא, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת.
צ”ב, הרי מה שהיה עושה – היה מכניס ראשו בין המחלוקת.
שאלה: פ’ וישלח: “ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבוזו ואת כל אשר בבית”.
(ל”ד, כ”ט).
וצ”ב, מה נוסף במה שכתוב “ואת כל אשר בבית”, הרי כבר כתב “את כל חילם”.
תודה רבה אהרן אריה כהן
***
תשובה
בע”ה
כ”ז כסלו תשע”ז
לכבוד הרב אהרן ארי’ כהן שליט”א
שלום רב
שאלה: שופטים “ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמימה ויעל מלאך ה’ בלהב המזבח ומנוח ואשתו ראים ויפלו על פניהם ארצה ולא יסף עוד מלאך ה’ להראה אל מנוח ואל אשתו אז ידע מנוח כי מלאך ה’ הוא” (י”ג –כ’ כ”א).
וצ”ב מדוע רק אחר שלא יסף להראות אל מנוח רק אז ידע שמלאך ה’ הוא, ולא כשראה שעלה בלהב המזבח.
תשובה: ז”ל רד”ק, ולא יסף עוד – שלא נראה להם פעם אחרת עוד וטעם אז ידע מנוח דבק עם ויעל מלאך ה’ בלהב המזבח ולא עם ולא יסף או יהיה פי’ ולא יסף כלו’ כשראה שנסתלק מעיניו ידע כי מלאך ה’ היה ויש לפרשו דבק עם ולא יסף ויהי פי’ ולא יסף להראה על המראה ההיא בעצמה כלומר עלה בלהב המזבח ולא נראה להם עוד אז ידע כי מלאך הוא שהלך מעיניהם ולא ראוהו עוד במרא’ ההיא עכ”ל.
פירוש לפירושו השני הוא, דעצם העליה היתה ע”י שלא שב, כלומר ע”י שלא יסף לבוא הבינו שעלה.
והמלבי”ם כתב, ולא יסף עוד מלאך ה’ להראה כו’ אז ידע מנוח כי מלאך ה’ הוא.
כי עד עתה היה עוד קצת ספק אצלו אולי הוא איש מופת מפליא לעשות, והיה מקוה שירד על המזבח וישוב אליהם, אבל אחר שנעלם מעיניהם ידעו שהוא מלאך ושב אל מקומו עכ”ל.
שאלה: “ויאמר פרעה אל יוסף לאמר, אביך ואחיך באו אליך” (מ”ז, ה’).
וצ”ב, מה רצה לומר לו בזה, הרי יודע שבאו.
תשובה: יוסף רצה שפרעה יתן להם הטבות, והוצרך באופן זה לפתוח את השיחה כמנהג דרך ארץ.
ויעוי’ ברמב”ן שכתב, והנכון בעיני שיאמר, אביך ואחיך אליך באו, לשמע כבודך, ועליך השליכו יהבם.
ראה שתעשה עמהם טובה כי עליך הדבר, ויש לאל ידך עכ”ל.
ולפי זה מה שבא יוסף לומר כאן הוא מה שהם באחריותו של פרעה, ועי’ גם בשכל טוב שכתב, אביך ואחיך באו אליך.
עליך הדבר לעשות ולעסוק בצרכיהם עכ”ל.
ובהעמק דבר שם, אביך ואחיך באו אליך.
לב מלך ביד ה’, והטהו לומר כי אף על גב שבאו כולם עם בתיהם, מ”מ אחרי שהם מארץ כנען, ואין בדעתם לישאר בארץ מצרים הרי באו רק אליך, ואין לפרעה מחשבות להסכן בם לטובת המדינה, אלא ארץ מצרים וגו’.
עשה מה שאתה חפץ ע”כ.
שאלה: ברכות לח.
“משתבחין ליה רבנן לרבי זירא את בר רב זביד אחוה דרבי שמואל בר רב זביד דאדם גדול הוא, וצ”ב, אמאי לא הוזכר שמו של בר זביד.
תשובה: עי”ש במהרש”ל שכתב, משתבחין ליה רבנן לרבי זירא כו’ נ”ב פי’ היו משבחין חכם אחד שהיה בר רב זביד כו’ לפני רבי זירא ונחסר שם החכם כאן בספר ודו”ק עכ”ל, אפשר שכונתו שהוא חסרון בגירסא וצ”ע.
ואגב בס’ המכריע סי’ ס”א הגירסא, ותו’ דאמרינן התם משתבחי ליה רבנן לרבי זירא בר רב זביד אבוה דרבי שמעון ב”ר זביד במעמד כל החבורה דאדם גדול ובקי בברכות הוא.
אמר להם לכשיבא לידכם הביאוהו אלי ע”כ.
וכ”ה בס’ יוחסין אות ז’ רב זביד ובדק”ס.
שאלה: מדוע אין מפטירים בהפטרת מקץ, בדניאל, בעניין חלום נבוכדנאצר ופתרון דניאל, שדומה ממש לפרשת מקץ.
תשובה: מנהגינו שאין מפטירין בכתובים, ועי’ שבת קט”ז דבנהרדעא הוו פסקי סידרא בכתובים במנחתא דשבתא בכתובים, וכן במקומו של המסדר מדרש ‘אגדת בראשית’ היו מפטירין גם בנביאים וגם בכתובים, ואכמ”ל, ועי’ במסכת סופרים ברכה על הכתובים שמברך “על כתבי הקדש” ועי”ש [והברכה על מגילה שם יש שתירף שהיו מברכים כעין ברכת התורה שלנו בנפרד על כ”ז, עי’ בחידושי הגר”ח מולוז’ין הנלקטים על הש”ס].
אבל לדידן אין מפטירין אלא בנביאים, עי’ בגמ’ ר”פ ט”ז דשבת ור”ן שם (מב ע”ב ד”ה בין שקורין), ותוס’ שבת כ”ד א’ ד”ה שאלמלא ורשב”א מגילה כ”א א’ ד”ה בשני ובחמישי.
שאלה: שם: “וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע ויקחה” (ל”ח, ב’).
וצ”ב, איך לקחה הרי יהודה ברוך הוא, וכנען ארור הוא, ואין ארור מתדבק בברוך.
תשובה: בחז”ל (פסחים נ’ א’, ב”ר פ יא) מבואר דכנעני היינו סוחר, כמ”ש כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב (הושע יב, ח), וז”ל הרד”ק, בת איש כנעני – ולא זכר שמה אלא אביה ולא ידענו למה, וכנעני כתרגומו סוחר היה משאר האומות והתגורר שם, כי בני יעקב היו נזהרים מלהתחתן עם בנות כנען כמו האבות, כי שמעון שלקח אשה מבנות כנען זכרו לגנאי והפרידו מאחיו ואמר ושאול בן הכנענית עכ”ל, וכן מבואר בעוד ראשונים דכנעני היינו תגר, ועיין באורך ברמב”ן.
[ואגב בעל שבט מוסר כתב דשוע הם אותיות עשו וצ”ע].
מ”מ גם להמפרשים כנעני ממש [עי’ ב”ר שם ובאב”ע], י”ל שרק אברהם הקפיד בזה, ומי שלא הקפיד בזה לא הקפיד.
והרמב”ן כתב, ויתכן שלא הקפיד רבי נחמיה בייחוסן, שלא נתכוון אלא לומר שנשאו מנשי ארץ כנען, אבל היו מן הגרים והתושבים הבאים מכל הארצות או עמוניות ומואביות ומיתר העמים, כי לא נתכוון רק לחלוק על רבי יהודה שלא נשאו אחיותיהם, שאחותו מן האם אסורה לבני נח (סנהדרין נח ב) וכו’ עכ”ל הרמב”ן עי”ש באורך.
שאלה: תהלים “בית ישראל ברכו את ה’ בית אהרן ברכו את ה’ בית הלוי ברכו את ה’ יראי ה’ ברכו את ה'” (קל”ה – י”ט).
וצ”ב מדוע ביראי השם לא נאמר בית יראי ה’ ברכו את ה’.
תשובה: לשון “בית” שייך רק בקרבת משפחה, כמו וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה (שמות יב, ד).
שאלה: הושע “כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים” (ג’- ד’): מדוע הזכיר אפוד שזה קודש, בין מצבה לתרפים שזה עבודה זרה.
תשובה: יש איפוד של ע”ז, כמו וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה וַיִּזְנוּ כָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ (שופטים ח, כז).
שאלה: פרשת ויצא: “ותקנא רחל באחותה” (ל’, א’).
וכתב רש”י: קינאה במעשיה הטובים ואמרה אילולא שצדקה ממני – לא זכתה לבנים.
וצ”ע, הא י”ל אדרבה שהיא יותר צדיקה, שהקב”ה מתאווה לתפילתן של צדיקים.
תשובה: הייתה סבורה שאם היתה צדקנית כראוי כבר היתה צריכה להענות בתפילתה.
שהרי הקב”ה גוזר גזירה וצדיק מבטלה עי’ מו”ק ט”ז ב’.
שאלה: פ’ בשלח: “לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגולגולת”.
צ”ב, דזה לכאור’ סתירה, דאיש לפי אכלו – משמע כמה שאוכל, ועומר לגולגולת – זהו דבר קצוב.
(שאלה מבני יצחק אלחנן הי”ו).
תשובה: הנה באדם רגיל היה זה ממש השיעור של אכלו, כמ”ש בגמ’ עירובין ובמכילתא, עמר לגלגלת מספר וגומ’ אמרו האוכל כשיעור הזה בריא ומבורך פחות מיכן מקולל במעיו יתר על כן הרי זה רעבתן.
ע”כ.
אכן מה שאפשר להקשות הוא דהרי יש אדם גדול מאוד ויש ננס, ויש מי שבכל זאת מעיו מצריכים הרבה אוכל.
והתשובה לזה היא, שהיתה ברכה במעיהן שהיו שבעין בשיעור זה של עומר לגוגולת, ועי’ במכילתא עה”פ שם, אמרו עכשיו יצא נחשון בן עמינדב וביתו ומלקט הרבה יצא עני שבישראל ומלקט קימעא וכשהן באין לידי מדה נמצאו כולן שוין שנ’ וימודו בעומר וגו’ ע”כ.
ועי’ בביאורי על המכילתא דרשב”י שם.
ומ”מ מה שלקט היה מתהפך להיות עומר לגולגולת.
ועי’ בהעמק דבר שם שכתב, איש לאשר באהלו תקחו.
לא שיהא מחויב כל איש לאכול עומרו, אלא כל אשר באהלו יכולים לאכול עומר שלו, ונכלל בזה דאפילו מי שנכנס לאהלו רשאי להאכילו, אבל לא למכור ולהוציא לחוץ ע”כ.
שאלה: ברכות לז.
ומעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בעליה ביריחו.
וצ”ב, מה נפק”מ לנו שמעשה זה היה ביריחו.
תשובה: דבר זה מצוי בהרבה מקומות בש”ס שמסופר היכן היתה ישיבת החכמים, והיכן נתחדשו הלכות וכיוב”ז.
לא שמעתי דבר ברור בזה, אבל כנראה שהקפידו למסור את כל השמועות בדיוק, ועל שאלה כיוב”ז ראיתי בשם הגראי”ל שליט”א בס’ צדיק כתמר יפרח בענין מה שנוהגים בבריסק לדייק בפרטים כעי”ז הוא כדי שיתקבלו הדברים לשומע כבצורה מדויקת.
אם כי כאן נראה שהיה להם טעם יותר מזה.
שאלה: שם.
תוס’ ד”ה: נתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך, סבור היה שיברך ג’ ברכות כמו שהיה סובר.
וצ”ב, מדוע סבר כן? וכי לא ידע שילך אחר הרבים כדין תורתנו – “יחיד ורבים הלכה כרבים”.
תשובה: יתכן שהיה טעם בזה מדוע חשב כן ר”ג, אפשר שרבותיו של ר”ע כך היו סבורים, או שמשום כבודו של ר”ג שהיה נשיא והיה בפניו שיברך כמותו, או ששמע בשם ר”ע איזה סברא שהיה נראה לו שינהג כן, או שלא ידע ר”ג שרוב החכמים חלקו עליו.
שאלה: שם.
קפץ וברך רבי עקיבא ברכה אחת מעין שלוש.
צ”ב, מדוע קפץ, הא נתנו לו לברך.
תשובה: קפץ לפסוק ולהכריע בזה בפני ר”ג.
ואע”פ שר”ג נתן לו רשות לברך לא היה בכונתו שיברך מה שרוצה.
אח”ז ראיתי עוד בצל”ח, לשון קפץ מורה על רוב המהירות וחפזון, והיה טעמו של ר’ עקיבא בזה לכבודו של רבן גמליאל שלא ימרה פיו בשעת מעשה ממש, שר”ע ידע כבר מהמחלוקת שבין ר”ג וחכמים, ולפי דעת של ר”ג שנתן רשות לר”ע היה דעתו שיברך ברכת הזימון, וכמו שכתבו התוס’ בד”ה נתן ר”ג וכו’, ור”ע דקאי בשיטת חכמים א”כ אין מזמנין על הפירות, ולפי זה תיכף כשהתחיל ר”ע ברוך אתה וכו’, היה ר”ג מרגיש שדעתו כחכמים, מדלא התחיל נברך כנוסח ברכת הזימון, ובודאי היה ר”ג גוער בו שיתחיל נברך, והיה ר”ע צריך להמרות בפירוש נגד ציווי ר”ג בשעת מעשה.
לכך קפץ במהירות וברך עד שהגיע ואמר על המחיה, ושוב לא יחזירנו ר”ג לעשות ברכתו לבטלה עכ”ל.
ועי’ בחשוקי חמד שם.
שאלה: שם.
אמר ליה רבן גמליאל: עקיבא, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת.
צ”ב, הרי מה שהיה עושה – היה מכניס ראשו בין המחלוקת.
תשובה: כתב בס’ חפץ ה’ לבעל האוה”ח הק’, עד מתי אתה מכניס ראשך וכו’ קשה והיכי הוה לי למעבד להוציא עצמו מהמחלוקת הרי הגם דהוה אמר שלש ברכות הוה מכניס עצמו במחלוקת דהיינו הפך דברי רבנן דפליגי עליה.
וי”ל דסובר כיון דקיימא לן דברכה מעין ג’ אינה פוטרת של שלש.
וג’ ברכות פוטרו’ מעין שלש אם כן הוה ליה לברך שלש ויוצא ידי חובתו אליבא דכולי עלמא דגם אליבא דמאן דאמר מעין שלש בשל שלש יוצא ידי חובתו ומדלא בירך אלא מעין שלש הכניס עצמו במחלוקת דסובר הוא כמאן דאמר מעין ולא חש לההיא סברא דשלש לזה אמר לי’ למה הוא מכריע ומכניס עצמו במחלוקת והשיבו רבי עקיבא דטעמו הוא לאו משום דכן סובר הוא אלא מטעם דרבו חביריו ולמדתנו רבינו יחיד ורבים הלכה כרבים וכו’ וק”ל ע”כ.
[ועי’ בספר מועדים וזמנים להג”ר משה שטרנבוך שליט”א חלק ד – ה סי’ שכג].
שאלה: פ’ וישלח: “ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבוזו ואת כל אשר בבית”.
(ל”ד, כ”ט).
וצ”ב, מה נוסף במה שכתוב “ואת כל אשר בבית”, הרי כבר כתב “את כל חילם”.
ברד”ק כתב, ואת כל חילם – כסף וזהב ומרגליות, ואת כל אשר בבית – המטלטלים ע”כ.
ובמדרש שכל טוב, ואת כל חילם.
אלו העבדים והשפחות: ואת כל טפם ואת (כל) נשיהם.
כמשמעו: שבו.
הטעם בב’ שהוא לשון שביה: ויבזו.
שבי וביזה ענין אחד הוא, אלא שהשבי אינו אלא במהלכי ברגל, והביזה בין במהלכי ברגל בין בכל מטלטלין: ו[את] כל אשר בבית.
אלו אלהי נכר ותשמישן ע”כ.
***
קרא פחותיום ב’ לסדר בחוקותי ע”ו לכבוד הג”ר אהרן פרייס שליט”א ששאלתם מ”ט גבי את שבתותי תיראו ומקדשי תיראו דרשי’ רישא דקרא עיקר, וגבי איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו דרשי’ סיפא דקרא עיקר. אביא בזה מ”ש בחי’ הרמב”ן ביבמות דף ו ע”א ...קרא עוד
יום ב’ לסדר בחוקותי ע”ו
לכבוד הג”ר אהרן פרייס שליט”א
ששאלתם מ”ט גבי את שבתותי תיראו ומקדשי תיראו דרשי’ רישא דקרא עיקר, וגבי איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו דרשי’ סיפא דקרא עיקר.
אביא בזה מ”ש בחי’ הרמב”ן ביבמות דף ו ע”א וז”ל, הא דדייק בברייתא גבי כיבוד אף על גב דאיש אמו ואביו תיראו מכל מקום את שבתותי תשמורו דאני כו’ וגבי מקדש אמרינן איפכא את שבתותי תשמורו אף על גב דמקדשי תיראו, פירש”י משום דאני ה’ משמע כולכם חייבים בכבודי ושמירת שבת כבוד הוא להקב”ה יותר מכיבוד אב ואם ומבנין בית המקדש ששמירת שבת אינה אלא לכבוד הקדוש ברוך הוא שברא עולמו בששת ימים, ובנין בית המקדש לכפרת ישראל ולהנאת כהנים, ואף על גב דדרשינן בכמה קראי אני נאמן לשלם שכר ונאמן ליפרע כיון דבחד קרא כתיב אני ה’ להזהיר על כבוד השבת כל מקום שהוזכר בו שבת נדרוש כן, ואני אומר עיקר הדרשא מואת שבתותי תשמורו בכל מקום שנאמרה שמירה יש במשמע שלא ידחה אלא שיהא שמור לעולם, ואין במשמע מורא כן, וממילא משתמע אני ה’ כולכים חייבים בכבודי עכ”ל.
הרי נתבאר כאן הענין כראוי בב’ אופנים.
לענין נטילת הציפרנייים, כתב במשנה ברורה סימן תקנא וז”ל, ולענין נטילת צפרנים יש דעות בין האחרונים אכן לצורך טבילת מצוה בודאי שרי. וכן לכבוד שבת כגון שחל ט”ב בשבת שרי בע”ש ליטול הצפרנים [אחרונים] עכ”ל. היתר זה הוא לכל שבת ...קרא עוד
לענין נטילת הציפרנייים, כתב במשנה ברורה סימן תקנא וז”ל, ולענין נטילת צפרנים יש דעות בין האחרונים אכן לצורך טבילת מצוה בודאי שרי.
וכן לכבוד שבת כגון שחל ט”ב בשבת שרי בע”ש ליטול הצפרנים [אחרונים] עכ”ל.
היתר זה הוא לכל שבת של תשעת הימים.
לגבי רחיצה בחמין בשבוע שחל ר”ח בע”ש, כתב במשנה ברורה סימן תקנא סקפ”ט וז”ל, ואם חל ר”ח בע”ש אזי מותר לרחוץ אף כל גופו בחמין כל מי שרוחץ תמיד בע”ש לכבוד שבת, והוסיף הגרשז”א (הליכ”ש בין המצרים פי”ד ס”ט) שבאופן זה מותר גם בסבון, [וראה שבט הלוי ח”ז סי’ ע”ז].
וכתב הרמ”א סט”ז וז”ל, ונוהגין שלא לרחוץ, אפילו בצונן, מראש חודש ואילך.
(ת”ה סי’ ק”נ) ואפי’ בערב שבת של חזון אסור לרחוץ כ”א ראשו ופניו ידיו ורגליו בצונן (מהרי”ל ותשובת מהרי”ל סי’ ט”ו וב”י); ויש מקילים בחפיפת הראש בחמין [אבל לא בסבון, מ”ב, והחזו”א הקיל בסבון], למי שרגיל בכך כל שבת עכ”ל.
וכתב במשנה ברורה סימן תקנא ס”ק צ”ה, וז”ל, ואפילו בע”ש של חזון אסור וכו’ היינו אפילו היה רגיל לרחוץ בכל ע”ש בחמין כל גופו אסור בע”ש של חזון לרחוץ כל גופו אפילו בצונן.
ולענין טבילה הנוהג לטבול בכל ע”ש מותר ומי שמבטלה לפעמים מפני טרדת עסקיו או מפני הצנה אסור.
ועוד כתב בס”ק צ”ז, למי שרגיל בכך ועיין בח”א דה”ה דשרי פניו ידיו ורגליו בחמין למי שרגיל בכך כל השבת עכ”ל.
והחזו”א הקיל בסבון גם בזה (הגרח”ק, קרא עלי מועד פ”ג סקי”ט).
לסיכום השבוע מותר כרגיל למי שרגיל לרחוץ, ושבוע הבא מותר רק ראשו ופניו ידיו ורגליו, י”א עם סבון וי”א בלי סבון, אכן כ”ז מצד רחיצה באופן כללי, אבל בלאו הכי באופן שאינו רוחץ אלא להעביר הזיעה ראה מה שנכתוב בתשובה אחרת.
יום שישי י”ב אייר תשע”ו כתב הביאור הלכה סימן רמב וז”ל, ואם יש לו רק מעט מעות ובא שכיר לתבוע עבור פעולתו שגמר לו היום [דאם גמרו מאתמול אין עליו רק איסור דבל תשהה וכמבואר בח”מ והוא כשאר בע”ח דעלמא אך ...קרא עוד
יום שישי י”ב אייר תשע”ו
כתב הביאור הלכה סימן רמב וז”ל, ואם יש לו רק מעט מעות ובא שכיר לתבוע עבור פעולתו שגמר לו היום [דאם גמרו מאתמול אין עליו רק איסור דבל תשהה וכמבואר בח”מ והוא כשאר בע”ח דעלמא אך בת”ח יש לעיין עיין יומא פ”ז ה”ד ח”ה וכו’] נראה דצריך ליתנם להפועל כדי לקיים מה שכתוב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש אף שעי”ז לא ישאר לו במה לענג השבת או שיפייסנו שיתרצה להמתין עד אחר השבת דחיוב תשלומי שכיר בזמנו הוא מדאורייתא וזה הוי רק מדברי קבלה.
והקשה כת”ר מדברי הגמ’ בב”מ ל’ א’ גבי מי דחינן איסורא מקמי ממונא, ופי’ הרמב”ן שצריך למחול.
הנה אין צריך הפועל למחול אלא במידי דאורייתא, כיון דשוין צריך למחול, אבל בדרבנן לא, וכמו”כ יתכן שעיקר מה שסמך הבה”ל הוא משום שוקראת לשבת עונג אינו חיוב ממש כנתינת מעות לפועל, ואם אין לו די הרבה א”צ ע”ל בסי’ ר”מ משא”כ פועל.
קרא פחות
{בס”ד מוצש”ק לסדר נח תשע”} מה שכתב כת”ר להקשות ע”ד התוס’ גיטין ז’ א’ ד”ה עטרות חתנים – פירש בקונטרס עטרה ממש ואין נראה דאמר עלה בפ”ב דסוטה (דף מט:) לא שנו אלא של ורד ושל הדס אבל של קנים ...קרא עוד
{בס”ד מוצש”ק לסדר נח תשע”}
מה שכתב כת”ר להקשות ע”ד התוס’ גיטין ז’ א’ ד”ה עטרות חתנים – פירש בקונטרס עטרה ממש ואין נראה דאמר עלה בפ”ב דסוטה (דף מט:) לא שנו אלא של ורד ושל הדס אבל של קנים ושל חילת מותר ואין דרך לעשות עטרה משל קנים אלא עטרות שעושים כעין כיפה ובראש כל אדם דקאמר לאו דווקא בראש ממש אלא למעלה מראש ובמס’ מדות (ספ”ג דף לו.
) דתנן העטרות שבחלונות פירשו נמי הגאונים כעין כיפות מוזהבות שעושין בחלונות ולא הויא כלילא דדהבא כההיא דבמה אשה (שבת דף נט:) דקאמר נפוק כמה כלילי בנהרדעא ודווקא לחתנים אסרו דומיא דעטרות כלות דמפרש בסוטה (דף מט:) דהיא עיר של זהב ובפרק במה אשה (דף נז.
) אמר לא תצא אשה בעיר של זהב מכלל דבחול שרי אלא דוקא חתנים וכלות אסרו משום שמחה יתירה כדאמרי’ התם נמי (ב”ב ס:) זה אפר מקלה שבראש חתנים עכ”ל.
וקשה למ”ש בביהגר”א אה”ע נ”ה סק”ט דזהו החופה דידן דא”כ יהא אסור לעשות חופה דידן.
תשובה – הנה באמת כ”כ כבר במהרש”ל שם על התוס’ נ”ב פי’ שיושב בה החתן ע”כ, אכן אפשר דהמהרש”ל ס”ל שהוא כעין מושב פרטי עבור החתן ולא חופה שלמה דידן.
אכן ראיתי בשו”ת מנחת יצחק שדן בכל מאי דשייך בביהגר”א הזה, ולכן יש להביא כאן לשונו, וז”ל (ח”ה סי’ ל’ ס”ק י”א, י”ב, י”ג וי”ד), ועוד יש דברים בגו, לאסור כל שינוי ממנהג שלנו בחופה, בהקדם דחופה בסדינים מקורו טהור בדברי הירושלמי, דהנה (במס’ סוטה מ”ט ע”ב) איתא, תנא אף על חופת חתנים גזרו, מאי חופת חתנים, זהורית המוזהבית, תניא נמי הכי (תוספתא פט”ו), אלו הן חופת חתנים זהורית המוזהבית, אבל עושה פפירות ותולה בה כל מה שירצה עכ”ל, ובירושלמי (שם פ”ט הט”ו) איתא, נפלה עטרת ראשינו (איכה ה’), אלו הן עטרות חתנים זו זהורית המוזהבית וכו’, אלו הן חופת חתנים סדינים מצוירים וסהרוני זהב תלוים בהם, תני אבל עושה הוא אפיפיירות ותולה בהם כל מין שירצה עכ”ל, (ודברי הירושלמי אלו מובאים בדברי העיטור שם, במש”כ, ובירושלמי בסוכה אלו הן חופת חתנים סדינים המצוירים וכו’ עיין שם, אך יש ט”ס וצ”ל ובירושלמי בסוטה וכו’, כמ”ש בביאור הגר”א (שם א”ע סי’ נ”ה ס”ק ט’) עיין שם), וסיים בביאור הגר”א שם, בזה”ל, אבל מ”מ עשיית החופה הוא בסדינים וכו’, כמין כיפה הנ”ל בירושלמי, וזה ג”כ חופה שלנו, לפי שאצלנו אף הוא לאחר נשואין דרים בבית אביה, לפיכך מוציאה האב מרשותה לחצר בית הכנסת, ושם קובעין החופה בסדינים וכו’ עכ”ל, הרי דחופה שלנו בסדינים, יסודו בקודש בדברי הירושלמי הנ”ל.
וכיון שבאנו לזה, שוב שייך בזה כל הדינים דגזרו בזמן הזה בחופת חתנים המבואר בש”ס בבלי וירושלמי שם, וביותר, לפי מה שמשוה בביאור הגר”א שם (בתחילת דבריו) את דברי הש”ס בבלי וירושלמי הנ”ל, דבבבלי איתא, מאי חופת חתנים, זהורית המוזהבית, ובירושלמי איתא כן בעטרות חתנים, זו זהורית המוזהבית כנ”ל, וכתב ע”ז הגר”א, דמ”מ חד ענינא הוא, וציין לדברי רש”י (סוטה מ”ט ע”ב ד”ה זהורית), ותוס’ גיטין (ז’ ע”א ד”ה עטרות), ורצונו לומר, דרש”י כתב שם שמעמידין אותה כעין כיפה, והתוס’ כתבו דעטרות עושין כעין כיפה, ובראש כל אדם לאו דוקא עיין שם, וא”כ הכל חד ענינא, וכתב הגר”א והוא חופה שלנו עיין שם, אם כן, אף מה שאיתא שם שגזרו בעטרות חתנים שייך בחופה שלנו.
והנה מה דנוגע למה דגזרו בעטרות חתנים, מבואר הכל בדברי הטור (או”ח סי’ תק”ס) בשם הרמב”ן והרמב”ם, ובש”ע (שם סעי’ ד’) ונו”כ שם, אמנם י”ל כיון דחופה שלנו נעשה להחתן והכלה יחד, יש לזה דין עטרות כלות, שהקילו יותר בעטרות כלות כמבואר שם, ומ”מ כמה דברים החמירו גם בעטרות כלות, וכבר דחקו בפמ”ג וא”ר שם, במה שמקילים כהיום באיזה דברים בכלות, ועי’ מ”ב שם, ומ”מ בודאי אין להקל יותר ממה שראינו וקבלנו מאבותינו ורבותינו ונהגו כן בדורות שלפנינו, אבל בשינוי חוץ מזה, נכנסנו לפרצה דחוקה, שיש לחוש להעברת הגבול שגזרו ואסרו בזמן הזה.
ובהצטרף כל הנ”ל, יש בזה עוד איסור רבה בביטול המנהג, ממ”נ, או משום ההלכה דיריעה הוי לעיכובא מטעמים הנ”ל, או אף אם יש עוד מקום לטעון בזה, אז קולתו חומרו, דכיון דכבר קיבלו אבותינו עליהם דיריעה דוקא, לצאת שיטות הנ”ל, הרי הוי גדר לדבר תורה, מצוה או איסור, ויש בזה משום נדר, ואין לו התרה, וכמבואר בפר”ח שם באריכות, וכמ”ש כה”ג בתש’ חת”ס (חי”ד סי’ ק”ז), עפי”ד המג”א (או”ח סי’ תקנ”א סק”ז), ושם (בח”ס או”ח סי’ קכ”ב) הוסיף, דאין להתיר מנהג ראשונים, אף שלא נתפשט, דאדרבה, עלינו להוסיף גדרים וסייגים, כי הדור פרוץ במילואו בעוה”ר, ומכש”כ בזה, שנעשה בגזירת עירין פתגמין ומאמר קדישין ת”ח, ומנהג שנתפשט בעיר ומדינה, ומכ”ש לבניהם, דאין להם היתר בשום אופן עיין שם, (ולפי מש”כ הח”ס שם להוכיח מדברי הש”ס ורש”י (מכות דף כ”ב ע”ב), דאין התרה לבנים, בנדר שבא להם ע”י האבות, ואין סתירה לזה מירושלמי (פסחים) שם, דמיירי במנהג בטעות, ועפי”ד המהרי”ק (שורש קמ”ד) שהביא הפר”ח שם ע”ש, מיושב הערת המנ”ח בקובץ מנחה (מצוה שס”ח) על המל”מ (פ”ב מהל’ נזירות הי”ג) ע”ש), ובנידון דידן, כלהו איתניהו בה, דנתיסד ע”פ גזירת עירין פתגמין, גדולי הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים כנ”ל, ומשום גדר לדבר תורה, וגם נתפשט, לא רק בעיר או מדינה, אלא בכל העולם, וא”כ מאן ספין ומאן חשוב ומאן רקיע למעקר תקנתא דא ח”ו עכ”ל המנח”י.
ואיני יודע אם כל דבריו מוכרחין ולא זכיתי לראותן כעת בעיון הראוי, אכן ז”ל הירושלמי שם, אילו הן חופות חתנים סדינים מצויירין וסהרוני זהב תלויין בהם תני אבל עושה הוא אפיפיירות ותולה בהן כל מין שירצה ע”כ, ופי הר”מ בפ”ו דכלאים מ”ג, אפיפירות, הם השבכות שעושים מן הקנים ומן הזמורות כדי שיתפשט עליהם העריס, וכעי”ז כתב בפי”ז דכלים.
וברא”ש כלאים שם בנין של עצים מסודרים כמין סכך שתי וערב.
ואפשר שלא כל מיני החופות נכללו בזה והגר”א כונתו רק שבצורה זו ישנה חופה (ועיין במאמרו של הגרב”ש המבורגר ב’בית חופה’), ושמא האיסור לדעת הגר”א הוא אם עושה לזה בצורה מסוימת כעין כיפה, ולזה נקראת עטרה, ובדוחק עוד שייך לומר דלהגר”א אנן עבדי’ כדעת רש”י [ולפ”ז התוס’ ביומא י”ג ב’ פליגי על התוס’ בגיטין], אכן העיקר נראה כמ”ש.
{כ”ז לא כתבתי בעיון הראוי כלל ואין לסמוך על הדברים.
לא. מקורות: בזוהר (תרומה דף קל קל”ה) ובקדמונים (רוקח סי’ מט וכלבו סי’ כח) מבואר שאין אומרים והוא רחום בשבת. ובזוהר שם אי’ הטעם בזה דמה שאומרים והוא רחום בחול הוא משום גהינם וזה שובת בשבת. וצע”ק דבזוהר בהקדמת בראשית משמע שוהוא רחום נתקן ...קרא עוד
לא.
מקורות:
בזוהר (תרומה דף קל קל”ה) ובקדמונים (רוקח סי’ מט וכלבו סי’ כח) מבואר שאין אומרים והוא רחום בשבת.
ובזוהר שם אי’ הטעם בזה דמה שאומרים והוא רחום בחול הוא משום גהינם וזה שובת בשבת.
וצע”ק דבזוהר בהקדמת בראשית משמע שוהוא רחום נתקן לכפרה על חטא קודם התפילה, ויש לומר דגם מצד זה אין וידוי בשבת, ומעין זה אי’ ברוקח וכלבו שם דהוא תחינה ואסור להתפלל על צרכיו בשבת שמא יתעצב.
ועוד טעם בכלבו שם דבשבת אין איברים ופדרים של חול קרבין ובחול אומרים והוא רחום משום כפרה דאיברים ופדרים שקריבין בלילה.
ועי’ בלבוש סי’ רסז ס”ג שכ’ אין נוהגים לומר במדינות אלו והוא רחום קודם ברכו כמו בשאר ימות החול, שבימות החול אומרים אותו בשביל המלקות כמו שנתבאר לעיל סימן רל”ז, וזה אין לעשות סמוך לשבת שאין לוקין בשבת ע”כ, וטעם זה הוא בטור ריש סי’ רסז.
והוסיף ע”ז בהגהות מוהר”א אזולאי על הלבוש שם, שכן אנו נוהגין גם בני ספרד מטעם אחר הנזכר בזוהר.
ועי’ בברכ”י סי’ תקפא בשם שו”ת רמ”ז סי’ לב דאף תחנונים בסליחות אסור לומר אפי’ במוצ”ש עד חצות, ומוכחא מילתא שם דמיירי אפי’ בלא י”ג מידות עי”ש.
הלכך אין לעשות כן גם משום שמחת חתן כיון דיש בזה דררא דאיסורא ע”פ סוד וכבוד שבת.
ולענין אמירת והוא רחום בפסוקי דזמרא של שבת בשחרית, עי’ שע”ת סי’ רסז ס”ק ג.
שאלה {בס”ד שלו’ רב לכב’ ידידי ורעי החשוב מע”כ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א}, {באיזה אופן ניתן להכין בשב”ק משקאות חמים בשבתות לכל השיטות האשכנזים ועה”מ}? {א) קפה שחור}. {ב) נס קפה עם או בלי חלב}. {ג) ...קרא עוד
שאלה {בס”ד שלו’ רב לכב’ ידידי ורעי החשוב מע”כ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א}, {באיזה אופן ניתן להכין בשב”ק משקאות חמים בשבתות לכל השיטות האשכנזים ועה”מ}? {א) קפה שחור}.
{ב) נס קפה עם או בלי חלב}.
{ג) תה או חליטות}.
{ד) מרקים אישיים להכנה מהירה}.
{ה) מה הדין לאבקת מרק לטיבול תבשילים}? {לתשובת כב’ הרב אודה מקרב ליבי}, {הקט’ אהרון} תשובה בס”ד יום שני י”ד סיון תשע”ו לכבוד הרב אהרן שליט”א שלום רב כתב במשנה ברורה סימן שיח ס”ק ל”ט, ונביא כאן כל לשונו, וז”ל, ועתה נבאר דין בישול עלי התה השייך בכמה ענינים לסעיף זה.
הנה תה בשבת פשוט בפוסקים דיש בו משום בישול ובמזיד יש בו איסור סקילה ובשוגג חיוב חטאת, וע”כ יש ליזהר בו מאד.
ובעו”ה רבים נכשלים בו ומקילין לעצמן בקולות שאין בהם ממש.
וע”כ מוכרח אני לבאר אופני ההיתר והאיסור בזה בעזה”י.
הנה לערות מכלי ראשון על עלי התה, יש בזה בודאי חשש אב מלאכה, דקי”ל דעירוי מבשל כדי קליפה כדלקמן בסעיף י’, וכ”ש אם יעמידנו אח”כ על התנור או בתוך הקאכלין [תנור חימום שניתן להעמיד בו מים לחימום], עד שיהיה היד סולדת בו – בודאי יבוא לכו”ע לידי איסור סקילה עי”ז.
ואפילו אם ירצה ליתן את עלי התה לתוך הכלי אחר שיערה החמין לתוכה, כדי שיהיה על המים שם כלי שני – ג”כ אסור, כדקי”ל בסעיף זה דדבר שלא בא בחמין מלפני השבת אין שורין בשבת אפילו בכלי שני, וכ”ש לפי מה שמבואר בסעיף זה דיש דברים רכים קלי הבישול שמתבשלים אפילו בהדחה מכלי שני, אפשר דיש בהעלים ג”כ חשש איסור דאורייתא אפילו באופן זה.
וע”כ הסכימו האחרונים דיש לערות עליהם [היינו על עלי התה] מערב שבת רותחין מכלי ראשון, כדי שעי”ז יהיה נקרא התה מבושל במקצת, דעירוי מבשל כדי קליפה ויהפך בעת העירוי את התה היטב בתוך הרותחים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה [כדי שיהיה מבושל בודאות], [ויותר טוב שיהיה מבושל ממש ע”י העמדה במקום שמתבשל (היינו ע”ג תנור רותח כנ”ל)], ואח”כ יריק את העסענס [תמצית התה שנוצרה ע”י רתיחת המים] לכלי אחר, כדי שישארו עלי הטיי”א יבשים ויהיה מותר לו לערות אח”כ בשבת עליהם מים חמין מכלי ראשון כיון שכבר נתבשלו מע”ש, כדין דבר יבש דקי”ל בסעיף זה דאין בו בישול אחר בישול אפילו אם נצטנן, [ואח”כ מותר לו להחזיר גם מי העסענ”ס אלו הצוננים לתוך הכלי זה גופא, וכמו שכתבנו לעיל דדבר לח שנצטנן מותר לו ליתנו בתוך כלי שני רותח], (הנה נחלקו הפוסקים אם דבר לח שנתבשל מערב שבת יש בו משום איסור בישול בשבת ע”י העראת מים חמים או לא, ולכך הכריע המ”ב שבכלי שני בדבר לח שרי), דאם ישאר בו משקה העסענ”ס – הרי קיי”ל דבלח יש בישול אחר בישול אם נצטנן, [כלומר שאז כל הדבר בין העלים ובין התמצית יהיה בכלל לח, ולא יועיל להריק עליו מים בשבת שלא יתחממו, והרי רוצה להריק מכלי ראשון, ולענין אם רוצה להריק מכלי שני עיין להלן], אם לא שמי העסענס הצוננים הם מרובין שלא יתחממו ע”י המים שמערה עליהן למחר.
וכן הדין לענין קפה – יזהר שלא יערה עליהם מים חמין מכלי ראשון, אם לא שעירה עליהם מאתמול והריק את המים מעליהן, והטעם ככל הנ”ל [עיין בתשובות חתם סופר סימן ע”ד ובפ”ת על או”ח].
ודע דאף שהתרנו לערות חמין על עלי התה והקפה אם נתן עליהם מאתמול מים מכלי ראשון, אעפ”כ יזהר שלא יעמיד את התה והקפה בתנור או בקאכלין [כעין תנור] אחר ששפך עליהם מים, דהא אין עירוי מבשל רק כדי קליפה, וא”כ לא נתבשל אתמול רק כדי קליפה ועכשיו ע”י העמדה בתנור יתבשל לגמרי.
והנה אופן זה שבארנו [שניתן למזוג מכלי ראשון לתוך עלי התה המוכנים ולאחמ”כ להכניס את מי התמצית], אף שאין למחות ביד הנוהגים בו, מ”מ כתבו האחרונים עצה המובחרת מזה, דהיינו שיתקן העסענס [מי תמצית התה] מע”ש לגמרי, שלא יצטרך לערות לתוכו עוד רותחין למחר בשבת [כלומר מכלי ראשון], ולמחר כשיצטרך לשתות יתן העסענס הצונן לתוך הכוס ששותה בו [היינו המים החמים שמזג לתוך כוסו], אחר שעירו המים חמין לתוכו ונעשה כלי שני.
וה”ה שמותר לתת לתוך הכוס הזה שהוא כלי שני חלב שנצטנן [אם רוצה להכניס חלב בתה].
אבל אסור לערות עליהם מכלי ראשון, וכדלעיל בס”ד.
וכשהעסענס שלו אינו צונן, הוא בודאי טוב לצאת בזה ידי כל הדעות [שמכיון שהוא עדיין חם אפשר לערות מהכלי ראשון לתוכן], עכ”ל המשנה ברורה.
וכתב שם עוד בשער הציון ס”ק סה, וז”ל, באופן זה טוב יותר שיערה המים לתוך העסענס, לצאת בזה גם דעת החוששים לצביעה עכ”ל.
אמנם כ”ז על עלי תה מבושלים שבשלם מע”ש, אבל עלי תה שלא בשלם מע”ש אסור להשתמש בהם בשבת [עכ”פ בכלי שני], ועתה נבוא לבאר הדינים לפי סדר השאלות ששאלת: א) לענין קפה שחור, כתבו בחוט שני (ח”ב פכ”ט סקי”ט אות ב’) ובאול”צ (ח”ב פ”ל ס”ב) שדינו כעלי תה שאינם מבושלים, כיון שקלייתו אינה אלא צלייה, ואם נותנו בכלי שני שהיד סולדת בו הר”ז כבישול אחר צלייה בשבת שאסורה [ולא כבישול אחר צלייה שמותרת], וע”ש עוד באול”צ.
ב) וקפה נמס מותר לתנו בכלי שני מכיון שהוא מבושל (שש”כ פ”א ס”ק קל”ה בשם הגרשז”א, חוט שני ח”ב פכ”ט סקי”ז, מנח”י ח”א סי’ נ”ה, ח”ט סי’ כ”ז), ויש שהקילו גם מכלי ראשון (אג”מ או”ח ח”ד סי’ ע”ד בישול סקט”ז), ויש מי שנהג להחמיר לעצמו גם מכלי שני (שה”ל ח”ח סי’ ס”ג), מכיון שיתכנו שינויים בדרכי ייצור (מבית לוי ח”ח עמ’ קס”ו).
לענין חלב, דינו נזכר במ”ב לעיל כשאר מים, אכן דוקא חלב שנצטנן, דהיינו שהיה רותח והצטנן, דינו כדבר לח שנתבשל מע”ש שמותר לתתו לתוך כלי שני בשבת, ולענין חלב מפוסטר רוב הפוסקים החשיבוהו כנתבשל לענין שיהא מותר לתתו לכלי שני בשבת (מנח”י ח”ה סי’ קכ”ז, שה”ל ח”י סי’ ס”ד, שש”כ פ”א הע’ קנ”ז בשם הגרשז”א, ועי’ אג”מ שם סק”ו).
ג) תה בזמן המ”ב נתבאר לעיל, ולענין שקיקי תה בזמנינו שלא הכינם מע”ש, יש שהקילו אפילו בכלי שני (אול”צ ח”ב פ”ל ס”ג), והיתר זה צ”ע (עי’ שו”ת בנין ציון ח”א סי’ י”ח סק”ג ואכמ”ל), ויש שהחמירו אפילו בכלי שלישי (עיין שבו”י בישול פכ”ט סק”ו בשם הגריש”א, ועי’ ערוה”ש סי’ שי”ח סכ”ח), ויש שחילק בין כלי שני לכלי שלישי (אג”מ שם סקט”ו), והוסיף (סקי”ח) שכן הדין בקפה ושוקו.
אכן אפשר להכין את שקיקי התה מערב שבת עם מים חמים, ובשבת לערות את התמצית הזו לתוך כלי שני, יוכל בכך לצאת ידי הדעות הנ”ל, אכן מצד חשש צובע הנ”ל שכתב השעה”צ, לכן אם הם רותחים עדיין עדיף לערות מכלי ראשון לתוכן, וכך לצאת ג”כ ידי חשש צובע כמ”ש המ”ב, והחזו”א נהג לערות מהמיחם אל הכוס ומשם לכוס אחרת, וממנה לכוס שלישית שבתוכה מונחת תמצית התה, וביאר הגרח”ק (טעמא דקרא עמ’ רל”ה) שהכניס את המים לתמצית ולא להיפך משום חשש צובע הנ”ל.
[וס”ל להחזו”א שהכוס שעירו מהמיחם לתוכה נחשבת ככלי ראשון ולא ככלי שני].
ד) לענין אבקת מרק, הנה כתב בשו”ע או”ח סי’ שי”ח ס”י, וז”ל, אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן מכלי ראשון.
וכתב במשנה ברורה סקע”ד וז”ל, דאף דתבלין אין מתבשל בכלי שני וכנ”ל מ”מ העירוי מכלי ראשון קי”ל דהוא מבשל כדי קליפה ואפי’ בדיעבד אסור אם עירה להדיא עליהן שלא נפסק הקילוח ע”כ.
אכן על אבקת המרק בזמנינו אם אינו מתבשל קודם אם הוא לח מותר להכניסו לכלי שני, ואם הם יבשים מותר לערות עליהם מכלי ראשון, [וצלייה לא מועיל בזה], אך איני יודע המציאות אם מבשלים אותם קודם כראוי או לא.
ומ”מ יש לציין שיש דברים שהם קלי הבישול שאסור ליתנם גם בכלי שלישי, וא”א לומר הלכה ברורה בכל מיני אבקות המרק, אם נניח שיתכן ובכל אחד מהם שונה דרך הייצור.
וראיתי שכתב בשו”ת אורח משפט אורח חיים סימן עז בהערה, וז”ל, ע”ד הזופען פלייש עקסטראקטען [אבקת מרק] אם הם מבושלים בעקרן אז אם הוא מהמין היבש מותר לתנו אפילו בכלי ראשון, דקיי”ל אין בישול אחר בישול, ביבש, אפילו לאחר שנצטנן, כסי’ שי”ח ס”ד, רק שלא יתן אותו לכלי שע”ג האש, כמבואר בד’ האחרונים שם, בטעמם, רק אם דרך תיקונם נעשה ע”י צליה אז יש לחוש שלא לתנם גם לכלי שני שהיד סולדת בו, כמו פת בהגה שם ס”ב.
והנעשים ביובש בדרך מרק, שהוא לח, אסור לתנן בכלי ראשון כדין כל דבר לח שיש בו בישול אחר בישול כשנצטנן, ובכלי שני מותר לתן צונן לתוך חמין.
ומצד חששות אחרות חוץ מבישול, כמו מתקן וכיו”ב, איני רואה בעקסטראקט הנ”ל איסור יותר מכל תבלין ומלח הניתנים בתבשיל באופן המותר עכ”ל.
ואולי יש לברר על כל מין אבקת מרק בנפרד על דרכי הייצור שלו, וכנראה ניתן לברר המציאות בזאת גם אצל הכשרויות.
ה) בענין אבקת מרק לתיבול תבשילים, אם הכונה לתת מן אבקת המרק לתוך תבשיל רותח, באופן זה יש בעיה, משום שי”א שדבר גוש נחשב ככלי ראשון גם לאחר שמעבירים אותו לכלי שני (עי’ במ”ב שם סקמ”ה), ואף שבאופן שאינו מתכוין לבשל את הדבר יש מן הפוסקים שהקילו בדבר גוש, מ”מ כאן שרוצה ליתן טעם בתבשיל ע”י המסת האבקה, פשוט שהוא מתכוין להתחממות של האבקה ויש להמנע מכך.
קרא פחות
בגמ’ [סנהדרין עו ע”ב ויבמות סב ע”ב] מבואר שבת אחותו הוא טוב לישא ועי”ש ברש”י ותוס’ ובמאירי ובמפרשים כמה עניינים בטעם הדברים, וכלל דברי המפרשים כל אחד בדרכו ובסגנונו הוא שבכך ישרה השלום במעונם משום שהם אוהבים את השני יותר ...קרא עוד
בגמ’ [סנהדרין עו ע”ב ויבמות סב ע”ב] מבואר שבת אחותו הוא טוב לישא ועי”ש ברש”י ותוס’ ובמאירי ובמפרשים כמה עניינים בטעם הדברים, וכלל דברי המפרשים כל אחד בדרכו ובסגנונו הוא שבכך ישרה השלום במעונם משום שהם אוהבים את השני יותר ומבינים אחד את השני יותר.
וכן פסק הרמ”א למעשה באה”ע סי’ ב ס”ו כמו שהוא בגמ’ שמצוה לישא בת אחותו והביא שיש אומרים שגם בת אחיו מצוה לישא, ועי’ גם ברמ”א שם סי’ טו סכ”ה.
אבל ר”י החסיד בעל ספר חסידים ציוה [צוואת ריה”ח אות כב] שלא לעשות כן.
ובתשובה אחרת [לענין העסקת קרובי משפחה] ביארתי דיתכן שטעמו של בעל ספר חסידים הוא מחמת המתח והלחצים העלולים לעיתים להיגרם בעיסוק יתר בין קרובי משפחה בדורות המאוחרים שעצביהם חלושים יותר, ועי’ שם עוד הרחבת דברים בזה, וממילא לפי טעם זה הכל לפי הענין.
והרבה אחרונים דנו איך ציוה ריה”ח דברים שהם נגד הגמ’ והחת”ס פקפק בדברים המופיעים בצוואה שלא כדברי הגמ’ (ועי’ בספר צוואות רבינו יהודה החסיד ענייני שידוכין ונישואין שהביא הרבה מ”מ בזה), ובתשובה הנ”ל ציינתי דאפשר שעכשיו שהדורות חלושי בכה”ג ידע ריה”ח שעלולים לצאת מזה מכשולות עי’ שם שציינתי עוד דוגמה לזה.
אבל לפי הדעות שנקטו שיש להזהר בצוואת ריה”ח משום סכנה א”כ אין חילוק בזה ואין להקל לדעות אלו, אלא כשיש סניפים נוספים יש שהקילו בזה, ועי’ בפת”ש אה”ע סי’ ב שם ובספר הנ”ל וכן בספר יבשו מפיהו להגריש”א על ענייני נישואין.
יש לציין שאנשי רפואה אומרים שבנישואין של קרובי משפחה עלולים להיות גם בעיות גנטיות ויש לבדוק הדברים מול מומחים דמצינו שחוששים לרופא עכ”פ לחומרא במקום פיקו”נ בהל’ שבת ויו”כ.
במ”ש ושבת עד ה’ אלהיך ושמעת בקולו וגו’ בכל לבבך ובכל נפשך וגו’ ומל ה’ את לבבך ואת לבב וגו’ בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך וגו’ ואתה תשוב ושמעת בקול ה’ וגו’. והקשה כת”ר שליט”א: א. אמאי בעינן שימול ה’ ...קרא עוד
במ”ש ושבת עד ה’ אלהיך ושמעת בקולו וגו’ בכל לבבך ובכל נפשך וגו’ ומל ה’ את לבבך ואת לבב וגו’ בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך וגו’ ואתה תשוב ושמעת בקול ה’ וגו’.
והקשה כת”ר שליט”א: א.
אמאי בעינן שימול ה’ את לבבו כיון שכבר שב.
ב.
מהו ביאור הפסוק למען חייך.
ג.
מהו ואתה תשוב ושמעת וגו’, דהרי כבר מל ה’ את לבבו ומה שייך להוסיף יותר ע”ז, ע”כ.
תשובה – הנה מהר”ם אלשיך ז”ל [על דברים פרשת ניצבים פרק ל פס’ ב] עמד באלו, והקשה עמהם עוד הרבה קושיות כדרכו ע”ש, ונעתיק טיפה מהן והיו לאחדים בידינו, וז”ל: אומרו ומל ה’ אלהיך כו’, יראה כי עד כה לבם ערל ואיך ייטיב להם את כל הטובה לשוב שבותם ולקבץ גלותם ולהביאם אל הארץ אשר ירשו אבותם ולהטיבם והרבותם מאבותם אם עדיין ערלי לבב המה.
ומה ענין אומרו למען חייך וכו’.
אומרו ואתה תשוב כו’, שיורה כי עד כה לא שב, והלא הכתוב אמר למעלה אחר התשובה כאומרו ושבת עד ה’ כו’, ועוד הוסיף ואמר ומל ה’ אלהיך כו’ שהוא תוספת על התשובה הנזכרת, ואיך יאמר אחרי כן ואתה תשוב ע”כ.
וביאר שהתשובה שם בתחילת הפרשה מיירי על גלות בבל ושאריהם, ואח”כ כבר מיירי על גאולה האחרונה, וכתב שם וז”ל: וכל זה הוא על כי עדיין אין התשובה בכל אחד מן הגליות רק מיראה.
ועל כן הוצרכו ללכת מדחי אל דחי.
אלא שבסוף בגאולה האחרונה ומל ה’ אלהיך את לבבך כו’ שתהיה מאהבה.
ומה שלא עשה כן בפעמים הראשונים, הלא הוא למען חייך, והוא כי אז יעשה לפנים משורת הדין.
והוא כענין מאמרם בראש השנה (דף טז ב) באומרם שלש כתות ליום הדין, רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה לגיהנם, צדיקים גמורים לאלתר לחיי עולם, בינונים רב חסד מטה כלפי חסד.
ולמה נשתנו אז מעתה, כי בכל ראש השנה הבינוניים תלויים עד יום הכפורים ואינו מטה כלפי חסד.
אך הוא כי כעת יש זמן לתלות, אך אז לא יאריך באשר הוא סוף הזמן וה’ חפץ חייהם על כן מטה כלפי חסד.
ועל דרך זמן זה יאמר פה כי הוא יתברך ימול את לבבם להכינם, יזכו אל כל הטובה ההיא, למען חייך כי בעת ההיא אין תלויה רק או חיי עולם או גיהנם.
על כן יעשה למען חיינו כי הוא מלך חפץ בחיים.
או כפשט הכתוב (יחזקאל יח לב) כי לא אחפוץ כו’ כי אם בשובו מדרכיו וחיה, וזהו למען חייך.
ולגבי ואתה תשוב וכו’ ביאר שם שזהו צואה מעיקרא שלא יחטא, וז”ל [פרק ל פס’ ח]: ועל הדרך הזה יאמר למה תחטא ושבת ותהיה גולה ותאבד כל אשר לך ובניך ובנותיך כמה פעמים, בבטחון כי באחרית הימים אחדש אתכם בכל טוב, והלא טוב טוב לך כי מעתה טרם תגלה אתה בעצמך תשוב בתשובה.
וזהו ואתה תשוב כלומר מעצמך, ולא על כי באה עליך הקללה ושמעת כו’ ותרויח, כי (ט) והותירך ה’ אלהיך אותך בארצך בכל מעשה ידך בפרי בטנך כו’ כי טוב אשר לך משתאבדם ותקנה זולתם עכ”ל.
והנה הטעם שהעתקתי תחילה את דברי האלשיך הוא משום שהוא ז”ל עמד על כל קושיותיו בייחוד בפ”א, אכן אי”ז ממש דרך הפשט, ועתה נבוא לפרש הדברים ע”פ דרך הפשט כנלענ”ד, לאורם של רבותינו ז”ל חכמי הראשונים והפרשנים.
הנה ידוע שיצר לב האדם רע מנעוריו, וגם אם ישוב כמה פעמים בתשובה בלב שלם, רוב בנ”א בסכנה שעלולים ליפול שוב ואכמ”ל.
ועיין סוכה נ”ב א’ שיצה”ר הקב”ה מתחרט עליו שבראו.
והנה אם אדם רוצה שיהיה לו ערב שלא יחטא לו יוכל כל נברא להתערב על ד”ז, ומי שיוכל ליתן עירבון ע”ז הוא רק הבורא בכבודו ובעצמו אם יאמר שמסיר היצה”ר הטבע הרע מעמו.
וז”ל הרמב”ן דברים פרשת ניצבים פרק ל פס’ ו, ומל ה’ אלהיך את לבבך – זהו שאמרו (שבת קד א) הבא לטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך.
ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע.
אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל.
והיא המילה הנזכרת כאן.
כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה.
וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית (רמב”ן בראשית ב ט).
וזהו מה שאמר הכתוב בירמיה (לא ל – לב), הנה ימים באים נאם ה’ וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו’, כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, וזהו בטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי.
ולכך אמר עוד (שם פסוקים לב לג) והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה’ כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ובידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו וצריכים ללמד אותם, אלא שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי.
וכן נאמר ביחזקאל (לו כו כז) ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו’ ועשיתי את אשר בחקי תלכו, והלב החדש ירמוז לטבעו, והרוח לחפץ ולרצון.
וזהו שאמרו רבותינו (שבת קנא ב) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב א), אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה.
כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחפץ.
עכ”ל הרמב”ן ז”ל בזה.
וכ”כ רבינו בחיי דברים פרשת ניצבים פרק ל פס’ ו: ומל ה’ אלהיך את לבבך.
כתב הרמב”ן ז”ל: שיסיר מהם ערלת הלב, כי החמדה ושאר התאוות הן ערלת הלב, והחומד והנוטה אל התאוות נקרא ערל, כענין שכתוב: (ירמיה ט, כה) “וכל בית ישראל ערלי לב”, וכל מי שאינו חומד ולא מתאוה נקרא “מול לב”, ולכך הבטיחם בזמן שיעשה הלב בטבעו מה שהשכל מחייב כי ישוב הזמן למה שהיה קודם חטאו של אדם, וזהו שאמר ירמיה: (ירמיה לא, ל – לב) “הנה ימים באים נאם ה’ וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה”, “לא כברית אשר כרתי” וגו’, “זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה”, וכתיבת התורה על הלב הוא בטול יצר הרע והסרת התאוות כלן שהיא מילת הלב עכ”ל רבינו בחיי.
ב) ומה שתמה עמ”ש למען חייך – איני יודע מה תמיהה הי”ל בזה, אם לא שהיה באמתחתו לדבר שום דרוש ע”ז, כמו דרוש של הר”ם אלשיך ז”ל, שע”ז כיון מתחילה, אכן בודאי ע”פ הפשט הפשוט מי ששומר מצות ה’ זוכה לחיים טובים ואריכות ימים, וצדיק גמור זוכה לחיים טובים בעה”ז כמ”ש בפ”ק דברכות, וכ”א בת”י כאן: מן בגלל דיוגדון חייכון עד עלמין, פי’ מן בגלל שיאריכו חייכם עד עולמים.
וכן פי’ המלבי”ם [דברים פרשת ניצבים פרק ל פס’ ו], למען חייך.
שאם לא כן לא תאריך ימים כי עוד תוסיפו סרה.
וז”ל הרמב”ם פ”ט מהלכות תשובה [הלכה א]: מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה’ הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים, והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית, כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות, ואף על פי כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות, אלא כך הוא הכרע כל הדברים, הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו’.
וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם, הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה’ וגו’, ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה’ בך, נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה’ בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ואם עזבתם את ה’ ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.
[ובהלכה ב – ] ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא, לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה’ ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו, ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה’, ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה’ בראש ההרים, וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא, אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד עכ”ל הרמב”ם.
וז”ל ס’ הכתב והקבלה {הג”ר יעקב צבי ב”ר גמליאל מעקלענבורג, תלמיד רבי עקיבא אייגר, ורבה של העיר קניגסברג שבפרוסיה.
}דברים פרשת ניצבים פרק ל פס’ ו למען חייך.
הוא היעוד האחרון שאין אחריה עוד, המסובב מעבודת השם באהבה בלב ונפש, ומה לך מעלה גדולה יותר מזה מהוי’ שאין אחריה עוד, חיים שאין אחריה מות, חיי עולם בנעימות נצח ע”כ.
ג) ומ”ש ואתה תשוב, והקשה איך יתכן שיצטרך לשוב אחר שמל ה’ ערלת לבו.
תשובה – נראה דאין המילה תשובה גמורה בפועל, אלא בבחינת בא ליטהר פותחין לו, והייינו להסיר היצרים המניעין והטורדין מעבודת ה’ וכמ”ש הרמב”ן, ועיקר התשובה בין קודם המילה ע”מ לירצות ליטהר, ובין לאחר המילה ע”מ להשלים א”ע ולהזדכך במעשיו בפועל זוהי עבודה המוטלת עליו.
דמילה אינה אלא לעקור הרוע שבאדם, ועליו עדיין לעמול ולטרוח עוד להוסיף אהבה על אהבתו ומעלה על מעלתו.
וארז”ל באיכה רבתי פרשה ה: השיבנו ה’ אליך ונשובה, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבש”ע שלך הוא השיבנו, אמר להם שלכם הוא שנאמר (זכריה א’) שובו אלי ואשובה אליכם נאם ה’, אמרה לפניו רבש”ע שלך הוא שנא’ (תהלים פ”ה) שובנו אלהי ישענו לכך נאמר השיבנו ה’ אליך ונשובה, ע”כ דברי חז”ל, ומיהו לדידן ב’ הפסוקים אמת.
ומבואר מזה דיש בחינות שצריך האדם להשלים עצמו קודם שישלים אותו ה’ ויש שצריך לקבל סיוע מתחילה ואח”כ יוכל להשלים עצמו יותר ויותר, והא בלא הא לא סגיא.
וזהו יסוד גדול בכל התשובה הלזו.
והאוה”ח הק’ פי’ דהמילה הוא כנגד מצות ל”ת וה’ואתה תשוב’ הוא כנגד מ”ע.
וראיתי דבר חידוש בפי’ פס’ זה בספורנו [דברים פרשת ניצבים פרק ל פס’ ח] וז”ל: ואתה תשוב.
תנוח כמו בשובה ונחת וזה בהגלות משיח צדקנו ואתה תע”בשובה ונחת שלא יוסיף להגלותך כמו שבאר הנביא באמרו אם תשוב ישראל אלי תשוב ולא תנוד (ירמיה ד, א).
וכן כתב בס’ הכתב והקבלה וז”ל [דברים פרשת ניצבים פרק ל פס’ ח]: ואתה תשוב ושמעת.
תשוב תנוח כמו בשובה ונחת, וזה בהגלות גואל צדק אחר אבדן האלילים, כלומר המה יאבדו ואתה תע”בשובה ונחת, שלא יוסיף לגלותך, כמו שביאר הנביא באמרו אם תשוב ישראל אלי תשוב ולא תנוד; ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום, שלא תחודש דת [כ”ז מספורנו].
ודע שמקרא זה הביא החכם רשד”ל { א”ה הבאתי זה מתוך לשון הספר בלא למחוק, אף שאין אנו יודעים אופיו של אותו האיש.
}למופת ברור וחותך מן התורה עצמה, כי לא בלבד שלא קצבה התורה זמן להפסק חובות הגוף, אלא גם שאמרה בפירוש שהמצות השמעיות לא יפסקו לעולם, ושאף לעתיד לבא ישאר חיובם עלינו ולזרענו עד עולם, כי הכל מודים שפרשת והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו’, נאמרה לעתיד לבא, כי כל עניני’ מורים כן שמדברת על זמן הגלות שבו כבר באה עלינו הברכה והקללה בכל הגוים אשר הפיצנו ה’ בהם, והבטיח שיקבצנו מקצה השמים ושיטיב לנו יותר מאבותינו, וכל זה לא נתקיים עדיין, ואין מי שיתעקש להכחיש זאת, והנה בסוף הענין בדברו על זמן הגאולה העתידה אחרי קבוץ הגליות אמר ואתה תשוב ושמעת בקול ה’ ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום, הרי שגם לעתיד נשמור ונעשה את כל מצותיו ואין לומר שיהיו מצות חדשות, שהרי הוסיף אשר אנכי מצוך היום היינו המצות עצמן הכתובות בתורה; יבושו ויכלמו האנשים החכמים בעיניהם הפורקים מעליהם שמירת המצות השמעיות עכ”ל.
שאלה {רציתי לשאול, במסכת תענית דף יא, א מובא מימרא בשם רבי אלעזר הקפר ברבי על המצער עצמו מן היין, ובמסכת שבת דף קנא, ב מובא מימרא בשם ר’ אלעזר הקפר לעולם יבקש אדם רחמים על מדה זו וכו’, האם ...קרא עוד
שאלה
{רציתי לשאול, במסכת תענית דף יא, א מובא מימרא בשם רבי אלעזר הקפר ברבי על המצער עצמו מן היין, ובמסכת שבת דף קנא, ב מובא מימרא בשם ר’ אלעזר הקפר לעולם יבקש אדם רחמים על מדה זו וכו’, האם זה אותו אחד או שמדובר בשניים נפרדים?
[אח”כ הוסיף עוד הנ”ל]: לחידוד השאלה, רש”י פירש בשבת (קטו, א ד”ה רבן גמליאל בריבי): “רבן גמליאל בריבי – לא שהיה בנו של רבי, אלא אדם גדול קרי בריבי”.
האם ניתן לומר שגם זה הכוונה כשכתוב ‘ברבי’ ולא ‘בריבי’?
יועיל לי מאוד, אשמח לתשובתכם
(מהרה”ג יהודה שוארץ)}
תשובה
לכבוד ידידי הג”ר יהודה שורץ שליט”א,
שלום רב,
הנה יעויין נזיר דף כב ע”א, דגרסי’ התם, והא מני ר’ אלעזר הקפר היא דתניא ר”א הקפר (בר רבי) [בריבי] אומר מה ת”ל מאשר חטא על הנפש וכי באיזו נפש חטא זה אלא מפני שציער עצמו מן היין נקרא חוטא והלא דברים ק”ו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה עכ”ל, ובתחילה נזכר ר”א הקפר ואח”כ ר”א ברבי.
הנה עצם מה שנזכר בריבי אינו טעם לומר שהוא חכם אחר, דאמנם היה תנא שנקרא בריבי, וכמו דאיתא במכות ה’ ב’ בריבי אומר ופרש”י כך היה שמו, וכתב ע”ז המהרש”ל, נ”ב ולא פי’ כאן גדול הדור כמו שפי’ בכ”מ לפי שלא שייך לומר אמר אביו מאחר שלא הוזכר שמו ודו”ק עכ”ל.
וכ”ה בחולין נ”ב ב’ בריבי אומר, ושם הוסיף רש”י עוד פירוש שאולי היה אדם גדול ולשום כך נקרא כן, וכן בחולין נ”ז ב’ אמרו על חזקיה מדבריו של ברבי ניכר וכו’, ופרש”י חזקיה שהיה גדול בדורו.
וכן בהרבה מקומות מצינו בריבי שאין הכונה שכך שמו, וכמעט בכל מקום הכונה כך, וכמו שהבאתם דברי רש”י בשבת, וכ”כ רש”י כעי”ז בעוד הרבה מקומות, ויעויין ג”כ מ”ש ערוך לנר מסכת מכות שם ע”ד רש”י והמהרש”ל, אבל מהריטב”א נראה שהי’ מפרש שבן של רבי הי’ אומר כן, ואפשר שהי’ גורס בר רבי שכן נראה ממה שפשיטא לו שרבי הוא שהשיב והלא ק”ו הוא.
אכן לגירסת הריטב”א או לפירושו ק”ק למה לא הזכיר השם של הבן, וכן איפכא לפי’ רש”י קשה למה לא הזכיר שם האב עכ”ל.
וששאלת אם יש חילוק בין בריבי לברבי אין חילוק בזה כדמוכחי סוגיי, וכמ”ש בקידושין כ”א ב’ ובכורות ל”ז ב’ יודן ברבי, ופרש”י, יודן שמו וגדול בדורו היה וכל היכא דקרי ליה ברבי לשון חכמה וחריפות הוא עכ”ל.
וכן בקיצור כללי הגמ’ שבש”ס כתבו, כשמזכיר שם חכם ומוסיף עליו בכינוי ברבי הוא לשון חשיבות, אבל כשאינו מזכיר שמו אלא ברבי בלבד, אז הוא שם העצם עכ”ל.
והובא בסה”ד ערך ברבי וע”ש עוד מ”מ לזה, והביא שם איזה דעה שכל ברבי היינו בנו של רבי ודחה לזה ע”ש, ויש להעיר מדברי הריטב”א הנ”ל.
וכל הנ”ל רק באתי לומר שאין חילוק בין ר”א הקפר לבין ר”א הקפר בריבי, ר”ל שמצד השם זהו אותו השם, אבל מ”מ יתכן שהיו יותר מחכם אחד בשם הזה, וכמו שמצינו על עוד שמות תנאים ואמוראים שהיו שנים באותו השם וכמו שכתב א’ מן קמאי רבו של הרוקח בספרו ייחוסי תנאים ואמוראים אות י’, שהיו שני רבי יהושע בן לוי א’ תנא וא’ אמורא { {ורציתי לומר קצת דהנה גבי סרח בת אשר שעלתה בחייה לגן עדן כמ”ש בילקוט שמעוני יחזקאל, הרי היתה נגלית גם אח”כ, כמ”ש בפסדר”כ פ’ ויהי בשלח שהיה ר’ יוחנן דורש והיא באה לשם לומר לו דבר על דרשתו, וא”כ גם ריב”ל אפשר שמתחילה היה תנא כדתנן בפ”ג דעוקצין ובברייתא פ”ו דאבות, ועלה לג”ע בחייו כמ”ש בכתובות דומיא דסרח, אבל מ”מ אח”כ היה בא לבהמ”ד,} }[וע”ע שו”ת יוסף אומץ סימן מו], וכהנה רבות.
וכן בסה”ד הביא עוד סתירות בין שני ר”א הקפר והעלה שאולי הם שנים.
ובענין בר קפרא איתא בירושלמי (ביצה פ”א ה”ג): “זה אחד מד’ דברים שהיה ר’ חייא הגדול אומר שאין להם תשובה והשיב ר’ אלעזר בנו של ר’ אלעזר הקפר”, ובס’ יוחסין איתא ר”א בר קפרא, וכתב עליו הסדר הדורות ערך א’ לא מצאתי ואולי הוא בן הקפר.
וכן הביא שם ערך ר”א בן הקפר שי”א שבנו הוא בר קפרא, ויש להוסיף על דבריו, שמצינו הרבה מילים לפעמים בסיום בלא אל”ף ולפעמים עם אל”ף, וכן שמות, ולהדיא איתא במגילה דף כח ע”ב, אמר ליה פסלת לך ארבעה טורי וטענת בר לקיש אכתפך שדי בר לקישא במיא, הרי שנזכר גם לקיש וגם לקישא, וכמו שמתנגדי הזוהר טענו על הזוהר שהוא משונה שיש בו הרבה שמות הנגמרים בסיומת של לשון ארמי, אבל כבר השיב עליהם הרד”ל במאמר קדמות הזוהר דמצינו בהרבה מקומות סיומת כאלו, וכמו שמנה אותם שם.
סיכום הדברים דאמנם אין חילוק בין ר”א הקפר ברבי לר”א הקפר סתמא, ואין חילוק בין בריבי לברבי, מיהו יתכן שהיו שני ר”א הקפר.
כבוד הרב שליט”א רציתי להבין פשט פשוט בגמרא, אם תוכלו לעזור לי בזה. בגמרא שבת דף כא, א: אמר רבה פתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מפני שהאור מסכסכת בהן שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן מפני שאין נמשכין אחר הפתילה. ...קרא עוד
כבוד הרב שליט”א
רציתי להבין פשט פשוט בגמרא, אם תוכלו לעזור לי בזה.
בגמרא שבת דף כא, א: אמר רבה פתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מפני שהאור מסכסכת בהן שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן מפני שאין נמשכין אחר הפתילה.
ופירש רש”י, מסכסכת: כמין סכין פגומה מסכסכת בבשר, אנמילי”ד בלעז שאין אורו זקוף ונוח במקום אחד, אלא נדעך וקופץ, לישנא אחרינא מסכסכת בהן אינה נכנסת תוך הפתילה, אלא סביב מבחוץ, כמו סיכסכה אבניו, ברואט”ש בלעז: שאין נמשכין: ואתי להטות:
בפשטות נראה ש”אתי להטות” רש”י פירש רק על “אין נמשכין”, וזה טעם למה שפסלו חכמים שמנים שמחמת שאינן נמשכן אתי להטות, ותועיל ההטיה שיימשך אחר הפתחילה, אבל למה שמסכסכת – קופצת וכו’ שם רש”י לא כתב זאת ויתכן שלא שייך זה, כל לא תעזור ההטיה כיון שיש בעיה בפתילה עצמה, והטעם סתם שלא ידלוק יפה [כמ”ש רע”ב שמא יניח הנר ויצא] או כמו שריב”ן פירש שמא יכבה וליכא שלום בית [וזה כעין הרע”ב]
או דברי רש”י “ואתי להטות” קאי על הכל? [וראיתי שכך פירש בשוטנשטיין, ולא נראה לי כ”כ מוכרח)]
מה באמת כוונת הגמרא?
בברכה, יואל
***
תשובה
לכבוד הרב יואל שליט”א
שלום רב
“מסכסכת נדעך וקופץ” הכוונה גם כן שאינו דולק היטב משום שהוא נדעך וקופץ, ולכן רצון האדם להטותו על מנת שיאיר יותר טוב, ואע”פ שאת בעיית ה”קופצת” עצמה הוא לא יוכל לפתור על ידי ההטייה, מ”מ רצון הטבעי של כל אדם כאשר הנר אינו מאיר כהוגן להשתדל להרבות את אורו בכל מה שאפשר, ואם הקפיצה מוריד מצד אחד מן האור, הוא יוכל להרבות את האור על ידי ההטייה, וראה במשנ”ב סימן רס”ד א’.
ועיוי’ בלשון רבינו יהונתן מלוניל על הרי”ף מסכת שבת (דף ח ע”ב לפי דפי הרי”ף) לפי שהאור מסכסכת בהן, אינה ניכרת בתוך הפתילה אלא סביב מבחוץ, כגון סכסכה אבניו.
ולגירסא לפי שאין האור וכו’ מסכסכת, כמין סכין פגומה מסכסכת בבשר, כלומר, שאין אורה נאחז בפתילה שאין אורו נח נזקק במקום אחד אלא נדעך וקופץ ואתי להוציא הפתילה לחוץ.
לפי שאין נמשכין אחר הפתילה, ואתי להטות הנר כדי שיבאו השמנים לפתילה בהשפע ומיחייב משום מבעיר עכ”ל, ומלשונו יותר מבואר כנ”ל שההטיה היא גם לפירוש הזה שהזכיר בסמוך אליו.
וכן כתב בערוך השולחן או”ח סי’ רס”ד ס”א, וז”ל, בזמן חכמי הש”ס לא היו מדליקין כמו בנרות שלנו של חלב ושל שעוה אלא היו מדליקין בשמנים ועושים פתילות ונותנים לתוך השמנים כמו שאנו מדליקין היום בנפט שלנו ואמרו חכמים שיש פתילות שאין מדליקין בהן לפי שהאור מסכסכת בהן שאין אורו זקוף ונוח במקום אחד אלא נדעך וקופץ [רש”י כ”א.
ד”ה מסכסכת] או שאין נכנסת תוך הפתילה אלא סביב מבחוץ [שם] והשלהבת קופצת וכן יש שמנים שאין מדליקין בהן מפני שאין נמשכים אחר הפתילה ויבא להטות [שם] ובפתילות שהאור מסכסך בהן חיישינן שיתקן הפתילה בשבת [ב”ח] עכ”ל העה”ש.
***
קרא פחותשאלה {בס”ד שלו’ רב לכב’ ידידי ורעי החשוב מע”כ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, בפרשתנו כתוב הפסוק: “הנני נותן לו את בריתי שלום” (כה, יב), וע”ז כתוב במדרש רבה (כ”א, א’) איתא: “בדין הוא שיטול שכרו”. א. מהו “בדין הוא שיטול ...קרא עוד
שאלה
{בס”ד
שלו’ רב לכב’ ידידי ורעי החשוב מע”כ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
בפרשתנו כתוב הפסוק: “הנני נותן לו את בריתי שלום” (כה, יב), וע”ז כתוב במדרש רבה (כ”א, א’) איתא: “בדין הוא שיטול שכרו”.
א.
מהו “בדין הוא שיטול שכרו” והקשר ל”הנני נותן לו את בריתי שלום” ?
ב.
מהם הביאורים המרכזיים על “הנני נותן לו את בריתי שלום”, ועל “בדין הוא שיטול שכרו”?
לתשובת כב’ הרב אודה מקרב ליבי,
הקט’ אהרון}
תשובה
בע”ה
ט”ו תמוז תשע”ו
לכבוד הג”ר אהרן שליט”א
שלום רב
הכוונה שמכיון שעשה מעשה טוב ומסירות נפש הקב”ה מוסר לו את בריתו כאות גמול, ובריתו של הקב”ה היא שלום, דהיינו הכהונה שהיא עושה שלום בעולם, ובפרט בעבודת הקרבנות בין ישראל ובין אביהן שבשמים, והכהנים הם מצד החסד עיין בזוהר, ופנחס קיבל ברית כהונת עולם דהיינו שיתמנה לכהן כגמול למעשהו הטוב.
וכתב רמב”ן במדבר פרשת פינחס פרק כה פסוק יב וז”ל, הודיע הקדוש ברוך הוא למשה שישלם שכר טוב לפנחס על קנאתו אשר קנא לאלהיו, ועל הצדקה שעשה עם ישראל לכפר עליהם, ולא מתו כולם במגפה.
וצוהו שיודיע לישראל שהוא כהן לעולם, וזה טעם לכן אמור שיגיד זה בישראל.
ולא אמר הכתוב “והיתה לו ולזרעו אחריו כהונת עולם” כמו שאמר (שמות מ טו) באהרן, אבל אמר “ברית כהונת עולם” ואמר “את בריתי שלום” שיתן לו ברית עם השלום דבק בו, ובאהרן נאמר לכבוד ולתפארת (שמות כח ב), ולכך אמר אשר קנא לאלהיו והמשכיל יבין, עכ”ל הרמב”ן.
וכתב ריקאנטי על דברי הרמב”ן הללו, וז”ל, ונראה כי כונת הרב ז”ל היתה כי פנחס זכה לברית ולצדק, אמנם אהרן זכה לכבוד ולתפארת.
אמנם לא הבנתי מלת שלום לפי כוונתו.
ולכל הפירושים צריך לדקדק למה שדקדק הרב ז”ל במלת לאלהיו, כי רמז אל הצדק המקנא להשי”ת בעוברי רצונו עכ”ל.
וראה עוד מה שכתב רבינו בחיי וז”ל, וע”ד הקבלה “הנני נותן לו את בריתי שלום”, הבטיחו במתנת המדה הנקראת “ברית” שהיא כנסת ישראל, והיא מדת הדין, והמדה הזו היא שהיתה לו כענין שאמרו באברהם: (ב”ב טז ב) בת היתה לו, ולזה אמרו בכאן: “והיתה לו ברית”, כי הברית תהיה לו, והבטיחו שיהיה שלום דבק בברית, כלשון: (ויקרא כו, ו) “ונתתי שלום בארץ”, ומכאן היה ראוי שיחיה לעולם, ולכן כתוב: (מלאכי ב, ה) “בריתי היתה אתו החיים והשלום”, כי החיים מכח הרחמים, וזהו שאמר: “אשר קנא לאלהיו”, כלשון: (תהלים פה, יא) “צדק ושלום נשקו”, שהוא החבור העליון שהעולם מתקיים בו, שכנגדו ביצירה התחתונה ענין הזווג והחבור הראוי, לכך כשראה פינחס חבורה לבלתי ראוי קנא.
ומכאן תבין במדת השלום שנתן לו שיהיה מדה כנגד מדה, ויתכן לומר כי על שם סופו שנסתלק וחזר אלהי נקרא “אליהו”, שהוא כולל שני שמות: דין ורחמים, “אל” הוא הדין והוא הברית, “יו”ד ה”א וא”ו”, הוא רחמים והוא שלום, והנה הוא כלול מכח הדין והרחמים, וזהו “בריתי שלום”, ולכך העניש לשר החמשים וחמשיו מכח הדין, והחיה המת מכח הרחמים, ועוד רמז בחשבון שמו פי שנים בשם המיוחד, והיה פינחס דור שביעי ליעקב אבינו, כשם שהיה חנוך שביעי לאדם, והם כנגד יום השביעי שהוא שבת, והוא יום המנוחה והחיים, וזה מבואר.
עכ”ל רבינו בחיי.
ב.
באופן כללי בפירוש ‘שלום’, רוב הראשונים פי’ דהיינו שלא יוכלו אחי זמרי להזיקו, כ”כ במדרש אגדה (בובר) במדבר פרשת פינחס פרק כה סימן יב וז”ל, לכך אני כורת ברית עמו שיהא לו שלום מכולם שלא יוכלו להזיקו ע”כ.
וכן כתב אבן עזרא וז”ל, והטעם שלא יגור מאחי זמרי, כי הוא נשיא בית אב.
וכן כתב ר’ יוסף בכור שור וז”ל, הנני נותן לו את בריתי שלום.
אין לו לירא כלום לא מקרובי זמרי שהיה נשיא ולא מקרובי כזבי שהיתה בת מלך, וכ”כ דעת זקנים והדר זקנים וחזקוני ופי’ ה”ר חיים פלטיאל.
וכן כתב רבינו בחיי וז”ל, ע”ד הפשט הבטיחו בברית שלום שלא יפחד מאחי זמרי שלא ינקמו נקמתו, ומה יהיה שכרו: “והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם”, שתהיה לו הכהונה נצחית.
פירוש נוסף כתב החזקוני וז”ל, ד”א בריתי שלום דואג היה פן יפסיד כהונתו דאמרי’ כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא הואיל והרציחה לשם שמים היתה כמו שמפרש והולך וכ”כ דעת זקנים.
וכן כתב פירוש הריב”א על התורה וז”ל, הנני נותן לו את בריתי שלום.
לפי שכפיו נגואלו בדם וכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו והיה מתירא שמא יפסיד כהונתו לכך נתן לו הקדוש ברוך הוא את בריתו שלם.
כן פי’ ר”מ מקוצ”י עכ”ל.
פירוש שלישי הוא פירש”י והראשונים שכתבו ע”ד הקבלה, דהשכר שנטל פנחס הוא עצמו השלום שנטל [עיין ברא”ם], והכהונה היא השלום, וכנראה זוהי כונת המדרש רבה ג”כ, שכתוב שם וז”ל, אמר הקדוש ברוך הוא בדין הוא שיטול שכרו [כה, יב] לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, גדול השלום שנתן לפנחס וכו’ ע”כ, וכפי שנתבאר בחלק הקודם בתשובה.
ואגב אביא בזה מה שכתב חנוכת התורה לה”ר העשיל זצ”ל רבו של הש”ך (במדבר ז’ אות קמב), וז”ל, במדרש על הפסוק לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום.
בדין הוא שיטול שכרו עד כאן וקשה הא אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר של שום בריה ומה זה שאמר דוקא אצל פנחס בדין הוא שיטול שכרו.
ויש לתרץ בהקדם הא דאיתא בגמרא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא.
וכתב בספר עשרה מאמרות הטעם מפני שהמצוה הוא נצחיי לכן צריך להיות השכר גם כן נצחיי לפיכך שכר מצוה בהאי עלמא ליכא.
דימינו כצל עובר ואם ינתן לו שכרו ואחר כך ימות אם כן לא יהיה השכר נצחיי.
מה שאין כן בהנתן לו לאחר מיתתו אם כן יהיה השכר נצחיי.
והנה איתא בזוהר הקדוש דפנחס כשהרג את זמרי נתקבצו כל שבטו של שמעון ורצו להרגו פרחה נשמתו של פנחס ונכנס בו נשמת נדב ואביהו וכו’ עיין שם.
וזה הוא כוונת הפסוק פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן הוה ליה למימר בן בנו של אהרן אלא אף שהוא בן אלעזר מכל מקום הוא בן אהרן ממש וזה בן אלעזר בן אהרן.
נמצא דלמידין מזה שפנחס כבר טעם טעם מיתה ותו לית ליה מיתה אחרת אחריה דפנחס הוא אליהו.
אם כן יש לומר דזהו שאמר המדרש בדין הוא שיטול שכרו דלגביה יהיה בחיים גם כן נצחיי.
או יאמר על דרך זה דקיימא לן דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ואיזהו סוף של אדם הוי אומר לאחר מיתה.
והנה פנחס זה אליהו שלעולם הוא חי ועליו אי אפשר לומר לשלם לו שכרו לבסוף כיון דאין לו סוף אם כן בדין הוא שיטול שכרו תיכף ומיד עכ”ל.
והחיד”א בספרו חומת אנך (במדבר ח’) כתב דבר נפלא בענין זה, וז”ל, וזה אפשר להבין מאמרם ז”ל פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן בדין הוא שיטול שכרו דהוה ס”ד דמאחר דנתעברו בו נדב ואביהוא לסייעו להרוג זמרי אימא דמגרעת נתן לשכרו דגדולי ישראל היו בגר”ם המעלות.
לז”א בדין הוא שיטול שכרו דאלמלא הכין עצמו וגמר למסור עצמו בקנאתו לה’ לא נתעברו בו ונמצא דהוא מסר עצמו על ק”ה.
ולא מיבעיא ששכרו אתו על הריגת זמרי ואביזריה והצלת ישראל אלא גם על נדב ואביהוא שנתקנו נוטל שכר וז”ש פנחס וכו’ בן אהרן שנתעברו בו נדב ואביהוא גם על זה נוטל שכרו כי הוא יסוד המעלה עכ”ל.
כלומר דמכיון שנתעברו בנשמתו נשמת נדב ואביהו וסייעוהו במצוה היה צד לומר שלא יטול שכרו משלם ולכן נצרך לומר שמ”מ הוא האחראי למעשה המצוה והוא נוטל שכרו.
© כל הזכויות שמורות. תשפ"ד.
אין לפסוק הלכה למעשה מתוך האתר ללא שאלת חכם.
עקב עומס שאלות אין התחייבות להשיב לכל שאלה.
חובה לצרף פרטי יצירת קשר על מנת לקבל מענה
אנא הגדר את הסימנים שישמשו לסינון והפרדת ההערות.
אנא הגדר את הסימנים שישמשו לסינון והפרדת ההערות.
אנא הגדר את הסימנים שישמשו לסינון והפרדת ההערות.
האם אתה בטוח ששלחת שאלה בהלכה?
אם אתה בטוח בזאת, בדוק את מה ששלחת ונסה שוב (חסרות אותיות בעברית).
האם אתה בטוח ששלחת שאלה בהלכה?
אם אתה בטוח בזאת, בדוק את מה ששלחת ונסה שוב (חסרות אותיות בעברית).
בקשת ייעוץ כוללת מענה ראשוני קצר ומהיר שיתכן שלא יוצג באתר.
כיצד נעשה זאת?
בטופס כאן למטה. בהמשך אולי נחשב את כל התהליך לכפתור אחד במידת הצורך