אם הדבר ניכר שעושה לצורך סחורה האסורה בשבת, אין לזה היתר, ואם הדבר אינו ניכר, אם הבקבוקים נועדו לשימוש שתיה מערב שבת לכאורה מותרים בטלטול אך לא בארגון העיסקה, ואם מערב שבת הבקבוקים נועדו רק לצורך סחורה היה מקום לומר שאסורים בטלטול, על כל פנים בעשיר שאינו משתמש בשימוש חוזר בבקבוקים חד פעמיים.
ולענין אם באמצע שבת שינו את מטרתם יש בזה לכאורה מחלוקת הפוסקים, ואולם למעשה הגרמ”מ לובין הורה (ואמנם לא התייחס ספציפית לעשיר מפורש אבל באופן כללי הורה) שבקבוקים ריקים אינם חשובים מיוחדים לסחורה, ולענין נידונים נוספים הקשורים לזה כדאי לעי’ בפנים המקורות.
מקורות: לענין העיסוק בצרכי חול בדברים האסורים בשבת באופן שניכר, יעוי’ בעירובין לח ע”א, ואו”ח סי’ שו ס”א ובמשנ”ב ובה”ל שם, ושם סי’ שז סי’ ט ובמשנ”ב סק”מ.
ויש לציין דעיקר הנידונים במקורות הנ”ל באופן שניכר שעוסק לצורך חול, הוא לאסור אפי’ בלא עסק כלל, אלא בביקור או שהייה ודומה, יעוי’ כל המ”מ הללו, אבל באופן שעושה עסק ממש, יש בזה גם הכנה, דהכנה אסור אפי’ טלטול בעלמא, כמ”ש המשנ”ב סי’ רנד סקמ”ג, (ובמקום פסידא שאם לא יאסוף את הבקבוקים עכשיו יפסדו ממנו, יש לדון בזה עי’ במשנ”ב שם ובמשנ”ב סי’ שכא סקכ”א).
ואמנם להעביר בקבוק אחד ממקום למקום, אפשר שאינו בכלל האיסור (יעוי’ בדברי הגרשז”א שש”כ פכ”ח הערה קצ ע”ד השו”ע סי’ שח ס”ד), אבל לטרוח באיסוף בקבוקים לכאורה נכלל בענין טירחא לשם חול.
ולענין בקבוקים שנועדו מערב שבת רק לצורך סחורה ולא לצורך אחר לכאורה היה מקום לומר שהוקצו לסחורה, ועי’ סי’ שי ס”א לענין דבר העומד לסחורה שאינו אוכל.
ואמנם לענין בקבוקים שעומדים לשתי’ ולסחורה אין בהם חשש, שהרי לכל היותר אינם אלא כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר, עי’ סי’ שח במג”א סק”ט בשם שלטי גיבורים מח ע”א אות ב והובא במשנ”ב סק”כ, וע”ע בשו”ע סי’ שי ס”ט, ואין לטעון שאע”פ שעומדים לדבר המותר, שאעפ”כ יהיה איסור מוקצה מחמת חסרון כיס, כמו שמצינו שיש מוקצה מחמת חסרון כיס בדבר שעומד לסחורה (עי’ רמ”א סי’ שח סוף ס”א ומשנ”ב שם ובה”ל סי’ רנט א ד”ה אבל), אין לטעון כן, דאינו שייך כלל כאן כיון שאין שום קפידא שלא ישתמשו בינתיים בבקבוקים אלו וממילא אין בהם איסור חסרון כיס (עי’ משנ”ב סי’ שח סק”ז).
ואלם מאידך גיסא יש לדון מצד אחר דשמא אין איסור לסחורה אלא מחמת חסרון כיס, אבל כשאין מקפיד ואז אין מוקצה מחמת חסרון כיס, אז לא יהיה איסור כלל אפי’ במוקצה לגמרי לסחורה בלבד ולא לשימוש מותר כלל.
ומאידך גיסא יש לומר כמו שהצענו לומר מתחילה, שאע”פ שאין מוקצה מחמת חסרון כיס אבל יש מוקצה מחמת שעומדין לסחורה.
ולכאורה מצינו סתירה בנידון זה במשנ”ב, דבביה”ל בסי’ רנט הנ”ל הכריע מכח כמה אחרונים דלא כהמג”א שם, אלא נקט שאפי’ שאין מקפיד אם הכניס הדבר לאוצר נעשה כמוקצה לסחורה ואסור מחמת זה, אולם בסי’ שח במשנ”ב סק”ז משמע שסתם המשנ”ב כהמג”א הנ”ל בסי’ רנט להקל בזה, וצ”ע.
ועוד צ”ע דהמשנ”ב בסי’ רנט הביא שהא”ר מפקפק על המג”א ואילו בסי’ שח הביא בשם הא”ר גופא שהוא מסכים לדברי המג”א, (ויש להוסיף דצ”ע עוד דהגר”ז בסי’ רנט תפס לכאורה כהמג”א שם ובסי’ שח תפס לכאורה דלא כהמג”א, ועי’ בקו”א שלו סי’ רנט סק”א).
ולגוף הסתירה בדברי המשנ”ב יש לציין דהא”ר גופיה בסי’ רנט סק”ו הביא דברי המג”א בסתמא ובפשיטות, אבל כתב עלה ואפשר לחלק דדוקא בכלים בעינן הקפדה וסיים בצ”ע, וא”כ מבואר לפ”ז הכל, דהביאור הלכה בסי’ רנט שהכריע דלא כהמג”א מיירי בדבר שאינו כלים, שזה בכל כוני אם עומד לסחורה אינו משתמש בו, אבל במשנ”ב בסי’ שח מיירי בדבר שהוא כלי, שבזה הא”ר עצמו מסכים להמג”א, שאם אינו מקפיד עליו אינו מוקצה.
והסברא לחלק בין דבר שהוא כלי לדבר שאינו כלי אפשר שהיא דדבר שהוא כלי אינו מסיח דעתו משימושו גם כשעומד לסחורה, (אא”כ מקפיד ואז אסור בכל גוני), משא”כ בדבר שאינו כלי אם עומד לסחורה אין דעתו להשתמש בדבר זה כלל אפי’ אינו מקפיד, הלכך דבר שאינו כלי בכל גוני יהיה מוקצה, כך יתכן לחלק.
ואם חילוק זה הוא נכון היה מקום לומר לענין בקבוקים חד פעמיים ריקים שכל שידוע לו שאינם עומדים לשימוש אין דינם ככלים לענין זה, אלא כגיזי צמר (עי’ רנט שם) וכיוצא בהן, שאפי’ אם אינו מקפיד אם הקצם לסחורה הדין הוא שהם אסורים בטלטול, ויל”ע בזה.
ועיינתי בספרי הליקוט וראיתי שהביאו בשם האבן העוזר (שהוא מי שביסס על דבריו, הביאור הלכה שם, להכריע דלא כהמג”א בזה) נקט ג”כ לחלק בין כלים לגיזי צמר, ונקט שגיזי צמר כיון שאין עומדים אלא לטווייה בלבד ממילא מסיח מהם דעתו, אבל בכלי בזה מודה שאם אינו מקפיד אינו אסור.
ולפי טעם זה יש אולי מקום לומר לאידך גיסא דבבית שחוזרים ומשתמשים בבקבוקים ריקים בדרך קבע למלאות בהם מים קרים או מיץ, דינם ככלי, ואם אינו מקפיד עליהם מותר אע”פ שעומדים לסחורה, אבל בבית שאין משתמשים בזה פשיטא דלא עדיף מגיזי צמר.
ומאידך גיסא עדיין יש לומר דאפי’ בבית שנהוג שם לחזור ולהשתמש בבקבוקים ריקים אעפ”כ אינו חשוב ככלי לענייננו, כיון שבסתם כלי המדובר בפוסקים (היינו מה שהביאו האחרונים הנ”ל דין כלי ע”פ הרמ”א סי’ שח ס”א) הוא כלי שעומד בודאות לשימוש גמור והנידון מי ישתמש בו, וכיון שעומד לשימוש, המוכר ג”כ עשוי להשתמש בו ואינו מסיח דעתו, אבל כלי שהשתמשו בו וכעת החליטו לסיים שימושו ומכירתו אינה למטרת שימוש אלא למטרת מלאכה של המיחזור והייצור מחדש במפעל, א”כ דומה יותר לגיזי צמר בזה, דהרי גם גיזי צמר יש בהם שימוש של הטמנה כמבואר בסי’ רנט שם, ואעפ”כ מכיון שעומדים לייצור בגדים לא נחשבים כלים.
ויל”ע בזה.
ושוב עיינתי בגוף דברי האבן העוזר בפנים וז”ל, וכתב מג”א [ס”ק ד] דווקא כשמקפיד עליהם כמו שכתוב סימן ש”ח סוף סעיף א’, ולא דק, דהתם מיירי בכלים דלאו מוקצה הן אף שנתנו לסחורה אלא כשמקפיד עליהם הוי מוקצה מחמת חסרון כיס, והוציא שם הב”י [עמוד רחצ ד”ה כתב] בשם הרב המגיד [שבת כו, יד] דדמי לפירות שהוכנו לסחורה דמותרין באכילה ע”ש, אבל כאן מבואר דגיזי צמר מוקצה הוא, רק אם לא נתנו לאוצר מסתמא מבטלן להטמנה ואיכא תורת כלי עליהם, אבל נתן לאוצר מסתמא עתיד להחזירן לאוצר, על כן אין מבטלן להטמנה והוי ממילא מוקצה, כן מבואר ברש”י בגמרא [שבת נ, א ד”ה רבינא] ע”ש, וב”י [כאן עמוד פז ד”ה מוכין] כתב ג”כ.
ועל כן אפילו אין מקפיד עליהם אסור כאן, וזה פשוט עכ”ל.
ומבואר מתוך דבריו שהטעם לאסור בגיזי צמר יותר מבכלים אינו דין חדש בהגדרת מוקצה העומד לסחורה אלא ההגדרה היא שרק דבר שהוא מוקצה נאסר כשהוא מוקצה לסחורה, וההגדרה של הקצאה לסחורה היא רק הגדרה שמסייעת לגיזי צמר לקבל את הפקעתם משימוש המותר בשבת ומייחדת אותם לשימוש מלאכה האסור בשבת, ולענייננו נמצא שהנידון יהיה תלוי בנידון לענין המפעל עצמו שייחדו בקבוקים לייצור, דאם נחשב אצלם מוקצה ייחשב גם אצל המוכר להם בקבוקים מוקצה (לפי המבואר בחשבון באבן העוזר), אבל אם נימא שבמפעל אין נחשב אצלם מוקצה, מכיון שגם אצלם ראוי לשתיה אם ירצו, אז לכאורה גם אצל המוכר להם לא ייחשב מוקצה.
ולמעשה היה מקום גדול לומר שאצל המפעל אפי’ אם אינם נמנעים בחיי היום יום משימוש חוזר בבקבוקים ריקים, מ”מ הבקבוקים במפעל שמיוחדים למלאכה הרי הוא כזרק שיירי מחצלאות דלקמן, שעל ידי ייחודו עושה אותו מוקצה, וכמעלה תאנים וענבים לגג עי’ ביצה כו, ועי’ בסוגי’ בפ”ב דשבת לענין פתילת הבגד שקפלה מה שהובא בגדרים שם, ויל”ע בזה למעשה.
אולם דיברתי עם הגרמ”מ לובין שליט”א ואמר שמסתבר שבקבוקים אלו נחשבים ככלי ולא כגיזי צמר, מכיון שעוד יכול להשתמש בהם, ואפי’ אם סילק דעתו לגמרי מהבקבוקים מ”מ אם יצטרך להם ייקח מהם להשתמש בהם ככלי עכ”ד, ור”ל שבגיזי צמר צורתם העצמית שמיועדים לשימוש מלאכה משא”כ בקבוק צורתו לשימוש לשתיה ומה שרוצה לקחתו למלאכה אינו מפקיע ממנו את מה שמוכלל במהות של הצורה שלו שהוא כלי המשמש לשתיה.
ובאמת יש כאן סברא דקה בחילוק בין גיזי צמר לבין בקבוקי שתיה, שכן גם בגיזי צמר נקט האבן העוזר שבלא שהקצם לסחורה משתמש בהם לדברים המותרים בשבת, ואעפ”כ כשייעדם לסחורה מתבטל משימוש כשר.
ויתכן לבאר חילוק הנ”ל של מו”ר שליט”א שהחילוק הוא בשימוש הסתמי של זה אצל סתם בני אדם, דאצל סתם בני אדם בקבוקים ריקים משמשים כמה פעמים לשתיה, ומאידך גיסא גיזי צמר אצל סתם בני אדם משמשים למלאכה ולא להטמנה, ואמנם אם האדם עצמו משתמש בזה לדבר המותר כגון הטמנה, הרי הוא מתירו, אבל אם משתמש בו לסחורה אין לו קשר לשימוש מותר בשבת.
ויעוי’ בחוט שני (ח”ג פנ”א סוף סק”א) שבקבוקים ריקים אם זרקן לאשפה בשבת אינם מוקצה כיון שראויים לשימוש, ומ”מ אם נזרקו לאשפה בשבת משמע שהם מוקצה, ואולי יש מקום לחלק בין ייחדן למסחר לבין זרקן לאשפה, שאם ייחדן למסחר אפשר שהוא קל יותר מזרקן לאשפה, אף שגם לגבי אשפה נאמר ההגדרה של זריקת שבר כלי מבעוד יום שאם זרק כלי שלם לאשפה מבעוד יום אינה אסור [משנ”ב שח סקנ”א], וגם לגבי ייחוד למסחר הסכמת רוב האחרונים כנ”ל שרק דבר שהוא כלי גמור אינו נאסר, וא”כ בפשיטות לענייננו היה צריך לומר שדין אשפה שווה לדין מסחר, אבל יש מקום לחלק בזה, מכיון שאחר שהשליכו באשפה לא יחזור וישתמש בו, מחמת מיאוס הוצאת דבר מהאשפה, אבל אחר שהקצהו בצד למסחר יכול לחזור ולהשתמש בו.
אמנם בגוף דברי החוט שני הנ”ל עי’ במכתב הגרשז”א במאור השבת ח”ב מכתב כד אות ז שיתכן שמחמיר מהגרנ”ק בזה, ויתכן שבקבוקים ריקים שלנו לא נחשבים חד פעמי לכו”ע, שכן ממלאים בהם שוב ולפעמים הם יותר נוחים למלאות בהם מקנקנים רב פעמיים מסיבות שונות, ויותר מצוי שמשתמשים בו שימוש חוזר מצלחות וסכו”ם חד פעמי, ואין הספר תחת ידי כעת.
ומ”מ לפי הצד שבקבוק העומד לסחורה יש בו איסור מוקצה, לענין בקבוק שבתחילת שבת עמד גם למטרת שתיה ובאמצע שבת התרוקן והשתנה ייעודו רק לסחורה, אולי יש לדון מצד הנידון בביצה כו ושו”ע או”ח סי’ שי ס”ג אם יש מוקצה לחצי שבת, וכל הנידון לגבי אחר שיסתלק סיבת המוקצה אבל כל עוד שהוא במצב מוקצה מבואר שם שנחשב מוקצה גם מאמצע שבת, וכן מבואר בסוגי’ דכלים שנשברו במשנה שבת קכד ע”ב ושו”ע או”ח סי’ שח ס”ו, ויש לדון שמא הוא דין במוקצה מחמת גופו אבל בפשטות ה”ה גם בניד”ד במוקצה מחמת שעומד לסחורה (ואין להקשות מדברי המג”א המובאים בביה”ל סי’ שי ס”ז ד”ה מיטה, שדעתו נוטה להתיר לנער מיטה שנעשית בסיס למעות באמצע שבת מדעת ישראל, דשם מיירי שאינו מטלטל המוקצה עצמו אלא בסיס המוקצה, משא”כ כשמטלטל המוקצה עצמו, ואעפ”כ גם שם איכא פלוגתא בזה כמ”ש הבה”ל בשם המג”א).
ואינו שייך לנידון על אריזה שהתרוקנה בשבת, ששם הנידון מצד שהדבר אינו ראוי לשימוש, והו”ל מוקצה מחמת גופו, משא”כ כאן שהדבר נעשה כלי שמלאכתו לאיסור באמצע שבת ובקבוק ריק אינו מוקצה מחמת גופו כיון שמשתמשים בו לשימוש חוזר.
ויעוי’ במשנ”ב סי’ שי סקכ”ו לענין מוקצה מחמת חסרון כיס דלדעת הט”ז נאסר באמצע שבת, וכעי”ז דעת המג”א, והרמ”א וש”ך חולקים, והמשנ”ב נראה שנקט שרק בשעת הדחק אפשר לסמוך על החולקים, ואילו החזו”א נקט כהחולקים (או”ח סי’ מג ז וסי’ מט ט), אבל ההיתר כמבואר בדבריו משום שהסכין המדובר שם הוא כלי והוקצה למצוותו בבין השמשות, אבל אם אינו כלי מודה להט”ז שיש מוקצה חסרון כיס באמצע שבת מאז שהתחיל להיות מוקצה מחמת חסרון כיס, וממה שהיה פשיטא להפוסקים דמוקצה כזה ג”כ דינו נלמד מתאנים וענבים להחשב מוקצה אמצע שבת, א”כ ה”ה גם לעניין מוקצה מחמת איסור יש לומר כן, ומ”מ סברת החזו”א שייכת גם כאן, שכן הדבר הוא ראוי לכלי והוקצה לשימוש המותר מערב שבת, וא”כ לכאורה יהיה נידון זה תלוי במחלוקת האחרונים.
ואם הוא עשיר שאינו משתמש בבקבוק לשימוש חוזר (וכגון שמביאו לפקדון לעני שהגיע וביקש את הבקבוק) לכאורה הוא מוקצה מחמת גופו, עי’ סי שח סנ”ב.
וע”ע בבה”ל סי’ שח ס”ו ד”ה כל לענין כלי שמלאכתו לאיסור שאינו ראוי למלאכה, דמוכח שם שדינו כמוקצה מחמת גופו שאפי’ לצורך גופו ומקומו אסור, ומה שיכול לשמש לדמי פקדון נראה כדלהלן, שאם היה בקבוק ריק מערב שבת ולא עלה על דעתו להשתמש בזה ובשבת הגיע עני וביקש, באופן זה הוא מקוצה, שכבר הוקצה מתחילת שבת, ואם בתחילת שבת היה בקבוק מלא והתרוקן באמצע שבת וחזר וחשב עליו בשביל העני, א”כ מכיון שמתחילת שבת לא היה מוקצה, מועיל עכשיו לבטל את המוקצה, ע”פ המבואר בסי’ שי ס”ג, עי”ש.
ואע”פ שמי שזרק כלי שלם לאשפה בטלה דעתו אצל כל אדם ולא נעשה מוקצה, כמ”ש המשנ”ב סי’ שח סנ”א, מ”מ כאן נראה ששייך מציאות שאדם עשיר לא יעשה שימוש חוזר בבקבוק ריק.
אע”פ שבודאי אצל רוב בני אדם אינו שייך כלל.
והנה קי”ל או”ח שח סי”ב שאם זרק שיירי מחצלאות מבעוד יום לאשפה הו”ל מוקצה, ומשמע שאם זרק בשבת מותר, ומכח זה היה לדון בענייננו, אבל יש לומר דלא דמי, דכאן נעשה שינוי בגוף השימוש בכלי בשבת ודומה לכלי שנשבר, ועוד דשם הטעם שאם זרקו בשבת אינו מוקצה אפשר שהוא משום שאם יטלו עכשיו מן האשפה נמצא ששוב יש לו שימוש, ודבר שנעשה מוקצה לחצי שבת חוזר ונעשה מותר כשמתבטל ממנו המוקצה כדלעיל, ולענייננו הרי מטרת לקיחתו היא לסחורה, ובזה לא מיירי, ואמנם יש קצת דוחק בדחייה זו דלפ”ז נמצא שאם זרקו לשיירי המחצלת לאשפה בשבת ובא לטלטלו שלא מחמת צורך כלל יהיה אסור וזה לא נזכר בגמ’ ושו”ע, אבל יש לומר הדחייה באופן אחר, שדבר העומד לסחורה מאחר שיש בו סרך איסור אין טעם להתירו רק משום שלא היה כך בבין השמשות, משא”כ במוקצה מחמת גופו באופן שאינו מוקצה מחמת איסור מצד עצמו וצורתו אלא רק מחמת דעת בעה”ב, שהגדרת השימוש נקבעת בבין השמשות ויל”ע בזה.
אולם אחר שדיברתי עם מו”ר שליט”א כנ”ל היה משמע בדעתו שפשוט שבקבוקים ריקים אינם מוקצה ואפי’ סילק דעתו מלהשתמש בהם וייחד אותם למחן משום שאם יצטרך ישתמש בזה לשימוש חוזר, ולא הזכיר כלל ענין עשיר, ואולי סובר מו”ר שגם לגבי עשיר שאינו משתמש בבקבוקים ריקים מ”מ בטלה דעתו, ויש גם להזכיר כאן סברא שלפעמים גם אדם עשיר גדול יהיה לו נוח יותר להשתמש בבקבוק חד פעמי במקום הצורך, אף שיש לו כסף לקנות משהו אחר ואכמ”ל בדוגמאות בזה.
ולענין אם מותר לטלטל כלי שמלאכתו להיתר לצורך חול במקום פסידא יש בזה סתירות, עי’ שש”כ פרק כח (החדש) הערה רא והערה ריז שהביא הרבה מ”מ בזה.
מק"ט התשובה הוא: 5130 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/5130