שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

שאלה {בס”ד שלום וברכה לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א ידוע שיש עניין ליתן צדקה בזמן אמירת “ויברך דוד”, אולם השאלה היא כאשר גבאי צדקה מגיעים בזמן חזרת התפילה העירו את צומת לבי בשם הרב מוצפי שיש לאסור זאת, דהיינו ...קרא עוד

שאלה

{בס”ד
שלום וברכה לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א
ידוע שיש עניין ליתן צדקה בזמן אמירת “ויברך דוד”, אולם השאלה היא כאשר גבאי צדקה מגיעים בזמן חזרת התפילה העירו את צומת לבי בשם הרב מוצפי שיש לאסור זאת, דהיינו לא לתת כלום, האכן?
כל טוב, אברהם}

תשובה

יום שלישי כ”ב סיון תשע”ו

לכבוד הג”ר אברהם שליט”א

אחר השלו’ והברכה

כתב בשו”ע או”ח סי’ צ”ב ס”י, וז”ל, טוב ליתן צדקה קודם תפלה.

וכתב במשנה ברורה ס”ק ל”ו, וז”ל, דכתיב ואני בצדק אחזה פניך ובאיזה קהלות קדושות ניתקן המנהג ליתן צדקה כשמגיע להפסוק והעושר וכו’ ואתה מושל בכל.

ויש מקומות שנוהגין לקבץ צדקה בעת קה”ת והוא שלא כהוגן דמבטלין עי”ז מלשמוע קה”ת ועניית ברכו את ד’ וכו’, וע”ע שערי הלכה ומנהג סי’ מ”ב בארוכה.

וכתב עוד במשנה ברורה סימן תקסו ס”ק יב, וז”ל, מנהג ליתן צדקה במנחה דתענית דאגרא דתעניתא צדקתא ויש נוהגין לשער מה שהיה אוכל ביום התענית ליתן לעניים בערב [א”ר] וכן נוהגין בקצת קהלות להכריז ליתן כופר נפש.

ומ”מ יראה לעשות כן שלא בחזרת הש”ץ התפלה כי מבלבלין וצריך לשמוע להש”ץ [פמ”ג] עכ”ל.

ומ”מ כל מה שנתבאר במ”ב הוא לגבי הגבאים שלא יעשו כן, משום שבאופן כללי מבטלין מקריאה”ת מכל הציבור, אך יש לדון לכאו”א לגופיה, האם עליו בפ”ע יש ליתן צדקה, והאם בכלל מותר, שאולי אסור, מכיון שאין היתר לעשות שום מעשה בשעת ברכות וק”ש כמו שהביא הגרח”ק בארחות יושר ערך תפילה בשם המשנ”ב [ואמנם יש סתירה במ”ב בזה, ועיי’ מה שכתבתי בזה בשו”ת עמ”ס ח”ב סי’ ג’, אך מ”מ כך הכריע הגרח”ק], ויש לעיין.

והנה הגרח”ק בדרך אמונה הלכות מתנות עניים פ”י הט”ו ס”ק נ”ג הביא דברי המ”ב הללו, וכתב ע”ז בציון ההלכה (ס”ק צו), וז”ל, ואפשר דאין חייבין ליתן להם דהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכן באמצע התפלה וכן כל העוסק במצוה פטור אז מצדקה כמבואר בב”ק נ”ו ב’ עכ”ל.

אכן כ”ז הוא לענין חיובא, אבל אם רוצה לתת כתב הגרח”ק [הובא באישי ישראל פ”כ הערה פ”ג] שאם רוצה לתת צדקה מותר לתת אף בפרשה ראשונה של ק”ש.

והבא”ח [ש”א וארא י”ג] וכה”ח [סי’ ס”ג סקכ”ו] כתבו שבשעה שקורא ק”ש לא יאסוף צדקה, שהרי אינו מתרכז במה שקורא, אמנם יתכן שדבריהם הם רק לענין גבאי הרוצה לאסוף צדקה שיש לזה משך זמן והתארכות, משא”כ נתינה אחת שאינה מבטלת כ”כ מהריכוז אולי לא אסרו בזה, וכלשון הכה”ח ‘דבודאי לא ידעי מאי קאמרי’, היינו מצד שמבטל את הכוונה לגמרי אבל באופן שאין חסרון כוונה אין לאסור מצד שעושה מעשה, [ועי’ בל’ הבא”ח שם ‘ואותם גבאים וכו’ לא יעשו כן בעת שקורין ק”ש ואפילו שהוא צורך מצוה וכו’ דכיון שהוא מהלך וגובה בעודו קורא הו”ל קריאה של ארעי’], ועוד יש לחלק שפעמים זוהי מצוה עוברת כשר הגבאי עומד על ידו, משא”כ לאסוף יוכל הרבה פעמים לאסוף אח”כ כמו עכשיו.

[בענין השמועה מהרב מוצפי, אפשר לברר את אמיתות השמועה ועל מה היתה בדיוק ההתייחסות].

והנה היה אפשר לדון עוד מדבריהם להתיר מצד שלא חשו למה שהציבור עומדין אז בק”ש, ואפ”ה לא חשו אלא לגבאים עצמן, אכן דחה בעל המשנה הלכות [הביא הג”ר יוסף שוב בצהר טז עמ’ ק”ג] שמדובר שרק הגבאים עומדים בק”ש ולא הציבור.

אכן התאונן המהר”ח פלאג’י בספרו צדקה לחיים (דרוש ו’ אות ד’) על אותם שמסתובבים בבתי הכנסת לאסוף כסף לצדקה באמצע התפלה, וגורמים בלבול הדעת למתפללים, שחושבים כמה ליתן לזה וכמה לזה, ועל כן לא טוב הדבר ויש לבטלו.

גם בספר מעם לועז (פרשת ויגש עמוד תשפה) כתב, שאותם הגובים צדקה בזמנים אלה, הרי זו מצוה הבאה בעבירה, מפני שמפריעים לכוונת הקהל, ולכן טוב הדבר שלאחר קדיש תתקבל יקום החזן ויאסוף צדקה, כי אז זמן המצוה.

ע”ש.

ומכ”ז מבואר שאמנם יש להמנע מלהפנות את דעת המתפללים אל אסיפת הצדקה, אך מ”מ י”ל מכיון שעושה כן בציבור ואוושא מילתא, משא”כ כאשר בין כך אוספים כסף, והיחיד שואל עבור עצמו אם ליתן להם כעת או לא, באופן שאין מתבטל כ”כ מכוונתו, בזה אולי יש להתיר, ומאידך אולי גם בזה יש לאסור, כדי שלא לחזק ידי האוספים באמצע התפילה.

ויעויין בהליכו”ש ח”א פ”ז ס”ד שכתב בשם הגרשז”א, מה שנתפשט שמסבבין לאסוף מעות לצדקה בו בזמן שאסור להפסיק, לא טוב הדבר, כי עי”כ מבטלים את המתפללים מתפילתם ומכוונתם, והוסיף בארחות הלכה [הערה 12] שמרן היה מכין ע”י מקומו קודם התפילה מטבעות לצדקה, והיו נוטלים משם כדי שלא יופרע מתפילתו, מלבד אלו שרצה לתת להם סך מסוים יותר מלשאר המקבצים, שלהם נתן בעצמם, אף אם היה באמצע ברכות ק”ש, אך עכ”ז שלא היה כסף מוכן והוזקק להושיט להם בעצמם היה מקבלם בסבר פנים יפות, ואף לקשה יום א’ שהיה בא ליטול מעות והיה מטרידו באמרות שונות, היה מטה אזנו קצת כפי ההכרח מפני כבוד הבריות, וחוזר לתפילתו, אף שהיה ניכר לכל כמה קשה עליו הדבר עכ”ד.

וכתב בתשובות והנהגות ח”א סימן סא, וז”ל, שאלה: באמצע ק”ש עניים מסתובבים אם מותר לתת להם צדקה.

מסברא העוסק במצוה פטור מן המצוה, ולהרבה ראשונים לא רק פטור אלא אסור לקיים מצוה אחרת שנקרא רשות (עיין היטב בריטב”א סוכה כה ב) וכאן כשהעני בא וצריך להפסיק מקריאת שמע לשלשל ידיו לכיסו לתת לו ומתבטל אז מקריאה עובר עבירה ולא מצוה, ומדינא העוסק במצוה פטור מן המצוה, והיינו גם ממצות צדקה וכדמוכח משומר אבידה דפטור מצדקה, ועיין עוד בתוס’ בשבועות מד: דעוסק בשופר פטור מצדקה, וראוי לנו לעורר לא לתת באמצע קריאת שמע ואפילו בברכותיה וכמבואר בריטב”א סוכה (כה ב) שאם עוסק במצוה פטור ממצוה אחרת וכדבר הרשות ואסור לעזוב המצוה, וכאן עסוק ואי אפשר לקיים שניהם בבת אחת ראוי לאסור.

ומיהו אולי בברכותיה או אפילו בפרשה שנייה שמותר לרמז לדבר מצוה אולי לא גרע ויכול לבטל למצות צדקה וד”ז צ”ב, אבל בפרשה ראשונה שאפילו לרמז אסור אפילו לדבר מצוה בודאי אין לו לתת צדקה, ותמהני שאין נזהרין בזה, ומדמין שמקיימים בזה מצות צדקה, בשעה שאם מתבטל בזה מכוונה, וכמו שמצוי כה”ג כשאומר ק”ש שמתבטל בכך, אין לו לתת לעני שהעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת ואסור, ועביד עבירה כשעוסק בצדקה באמצע קריאת שמע.

וראיתי נוהגין כשמצוי שעניים מבקשים פרוטה, מניחים לפני התפלה לפניהם מטבעות שוין, והורגלו ליקח אחד, ואפילו באמצע קריאת שמע לוקחים מעצמם, וכה”ג אין לחוש שאינו מתבטל ממצוה.

אבל להפסיק קריאת שמע לתת לעני אין חיוב.

וכדאי להודיע לעניים גופא לא להסתובב כשאומרים ק”ש וכדומה עכ”ל התשוה”נ.

ואביא בזה עוד מה שכתב הגר”י שוב [צהר שם עמ’ ק”ד] שהביא דעות גדולי ההוראה בזה, וז”ל, ומהגרח”פ שינברג שמעתי דהמנהג הוא לאסוף כסף באמצע התפילה, וכן שמעתי מהגאון בעל המשנה הלכות שליט”א דמכמה טעמים מעלימים עין מזה שאוספים באמצע התפילה ואין מוחים בהם, וכן ראיתי למרן הגרי”ש אלישיב והגר”ש ואזנר ועוד גדולי ישראל שנותנים צדקה לגבאים באמצע התפילה.

ובמקור היראה להגר”ב זילבר לס’ היראה אות ע”ה כתוב דמותר ליתן פרוטה לעני בפרשה שניה של ק”ש וע”ש בסוה”ס עמ’ צ”ג מו”מ בזה בין הגר”ב זילבר להגר”ח קניבסקי, דהגרח”ק כתב לו, ומ”מ נראה דפטור משום עוסק במצוה, והגרב”ז כתב דאינו פטור משום עוסק במצוה עי”ש, וע”ע מ”ש בבית ברוך על החי”א כל כ”א ס”ק כ”ו, ובשו”ת משנה הלכות ח”י סי’ י”ד.

וממרן הגרי”ש אלישיב שמעתי דאם זה מפריע לו פטור מלתת משום עוסק במצוה, אולם אם זה לא מפריע יכולים לתת, וכן שמעתי מהגרח”פ שינברג דאין בזה משום עוסק במצוה דאפשר לקיים שניהם, עכ”ל הגריש”ו הנ”ל.

ולענין קימה בפני ת”ח באמצע ק”ש, כתבו הברכ”י סי’ רמ”ד סק”א והמקו”ח סי’ ס”ו ס”א והשלמת חיים סי’ נ”ה שצריך לקום, וכן הורה החזו”א אף פסוק ראשון [הובא בדעת נוטה עמ’ רי”א], אכן יש חולקים ע”ז [עי’ צוהר אהל ברוך עמ’ ע”ט מש”כ בשם האדר”ת ובשו”ת שבט הלוי ח”ו סי’ קמ”ו].

ומ”מ גם לרוב הפוסקים המצריכים לקום עדיין אין ראיה לצדקה בשעת ק”ש, משום שקימה אינה נחשבת מעשה, ולכל צורך מותר לקום באמצע ק”ש [באופן שאין יוהרא ואכמ”ל], ולא נחשב הפסק.

משא”כ מעשה בידים אסור לעשות באמצע ק”ש בסתם.

לסיכום י”א שאין חיוב לתת צדקה באמצע ק”ש, בפרט אם עי”ז מתבטלת כוונתו, וגם אין ראוי לאסוף אז, מכל מקום האוסף אז א”צ למחות בו, וגם אפשר לתת לו בזמן קריאת שמע אף אם אין חיוב, ויש שחששו בפרשה ראשונה שלא לתת אלא להניח לפניהם לפני התפילה, אמנם האוסף תוך כדי שהוא עצמו קורא ק”ש בודאי אפשר למחות בו.

עוד מדברי התשובות והנהגות בענין הנ”ל

ואצרף בזה עוד מה שכתב בתשובות והנהגות ח”ג סימן רפז, וז”ל, שאלה: גבאי צדקה המסתובב באמצע התפלה או בק”ש וברכותיה לאסוף כסף אם לתת לו.

הנה לכאורה דינא הוא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, וכיון שעכשיו מתפלל אפילו פסוקי דזמרה מקיים מצוה לעבוד ה’ בתפלה, וע”כ כשעוסק במצוה אפילו לא יתבטל ממנה ואפילו המצוה השניה גדולה יותר, אם התחיל בראשונה אינו פוסק כמבואר באו”ז וריטב”א (מובא במ”ב סי’ ל”ח ס”ק כ”ט), וכן ראיתי בספר דרך אמונה הל’ צדקה שמצדד כן, ומה עוד שדין תורה הוא שאין מעבירין על המצוות, וכשמפסיק התפילה ומחפש בכיסו כסף, וכ”ש כשממתין עד שהעני פורט מעותיו נמצא עובר ממצוה למצוה ומסברא נראה דאסור.

אכן לעניית קדושה וברכו וכדומה ביארנו במק”א, שאדרבה אם הציבור אומרים והוא אינו משתתף עמהם עובר איסור, ולכן צריך להפסיק.

ואף שעוסק במצוה פטור ממצוה אבל לא הותר לו לעבור איסור משום כן, (עיין היטב מועדים וזמנים ח”א צ”ג בהגה”ה), ובעניננו מפורש בגמרא בפרוטה דרב יוסף, שעוסק במצוה דאבידה פטור לתת לעני, (ב”ק נו ב) הוא הדין כאן כשעוסק בתשבחות להבורא ית”ש מה לו להפסיק, וק”ו שאפילו ריפתא לעני פטור מלתת אף שצריך העני לאכול, וכ”ש בזמננו שיש מהם רמאים שאינם עניים כלל, ועכ”פ לא צריכים דוקא עכשיו את הכסף, ע”כ ראוי להמשיך בתפלה ואינו חייב לתת כשמטרידו עד שמוכרח להפסיק תפילתו משום כן.

הן אמת שדעת כמה אחרונים שהעוסק במצוה שבין אדם למקום לא נפטר ממצוה שבין אדם לחבירו, ורק שומר אבידה פטור מן המצוה כיון שעוסק במצוה לחבירו.

ולשיטתם לכאורה היה צריך להפסיק ולתת, אבל הדבר תמוה, שאדרבה מצוה דבין אדם למקום חמיר טפי ומצוה בין אדם לחבירו קיל, דהא לא דחינן איסורא מקמי ממונא וכמבואר בב”מ (לב א) וגם אפשר במחילה, ע”כ ודאי נראה דפטור ממנה כשעוסק במצות הבורא.

ונראה לע”ד שבאמצע ק”ש ודאי לא יתן, וגם הגבאי צדקה אין לו לבקש ממנו באותה שעה, ואם יפסיק ויתן אינה מצוה אלא עבירה.

אבל המתפלל פסוקי דזמרה כיון שאם באו אצלו לדבר הרשות היה מפסיק לרמז להם מה לעשות, אף שאם מטרידו פטור, כה”ג נראה שאם רוצה לתת כדי לקיים מצות צדקה, לא אמרינן בזה אין מעבירין על המצוות, שהרי הוא מעביר אז גם לדבר הרשות וכש”כ שאין איסור לדבר מצוה, משא”כ בק”ש דבעי כוונה טפי, שאין מפסיקין לדבר הרשות, הוא הדין לדבר מצוה דצדקה אסור להפסיק.

וראה מש”כ להלן שאפילו מבקש ממנו פטור, ואין בו משום אל ישוב דך נכלם, ואף שהעוסק במצוה אינו פטור מהלאו, מ”מ פטור כיון שאינו נדחה אלא לשעה ומחמת שכעת הוא עסוק בק”ש, וגם העני אסור לו לבקש באותה שעה.

ובאחרונים יש שנסתפקו באין מעבירין על המצוות, אם היינו דוקא ממצוה למצוה אבל לדבר הרשות מותר, ונראה שאם רגיל להפסיק לדבר הרשות אין איסור להפסיק גם לדבר מצוה, וע”ז אנו סומכין בשלוחי מצוה לאסוף כסף לצדקה או לפדיון שבויים שמפסיקים באמצע להתפלל מנחה וכדומה, ולא אמרינן העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת ואין מעבירין, אם אינו מקפיד להפסיק באמצע לדבר הרשות, כגון לדבר עם חבירו בדברי רשות, א”כ לצרכי גבוה להתפלל מנחה לא גרע, וכן בנידון דידן במקומות שמפסיק לדבר הרשות, אף שמפסיק לדבר מצוה אין בזה איסור וכמש”נ.

ולפי זה למעשה כשעוסק בק”ש ובא עני לא יפסיק לתת לו פרוטה, ומה עוד שיש לומר דאסורא קעביד ולא מצוה, ובפסוקי דזמרה אף שפטור כשמתפלל, כיון שמפסיק לרמז לחבירו ולא חשיב הפסק מותר לתת, ובאמצע ברכות ק”ש צ”ב ונהגו להקל.

ואגב אני מסתפק בדברי הרמב”ם רפ”ז דמתנות עניים, דלכאורה מדוייק מדבריו חידוש גדול, וז”ל: “מ”ע ליתן צדקה לעניי ישראל כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת” ע”ש, ובה”ב שם לענין הלאו שעוברין בצדקה מסיק “וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בל”ת שנאמר לא תאמץ את לבבך”, הרי שלענין המ”ע נקט סתם ליתן לעני ובלא תנאים, אבל בל”ת ביאר שעובר רק כשהעני מבקש ומעלים עיניו ממנו משמע כשאין העני מבקש אינו עובר.

ומסופקני אם העני איננו מבקש כלל אלא רק גבאי צדקה תובע ממנו אם עוברין בל”ת, אי נימא דהאיסור הוא רק כשעני תובע ולא נותן לו, או נימא שגם בגבאים שמבקשים ממנו כסף ומעלים עיניו ולא נותן עובר בל”ת, שהתובעים הם שלוחי העניים וכמוהם לענין הלאו, (ונראה שתבעו דאמרינן בזה שעוברים הלאו אינו דוקא תביעה בפה, אלא כל שעובר מאיש לאיש ומראה שרוצה כסף דינו כתבעו בפה, ומדויק מאד לשון הרמב”ם דלא כתב מבקש ממנו, אלא “הרואה עני מבקש”.

וכן הדין לענין לאו דלא תלין שעוברים רק בתבעו, נראה שאם בא לפניו באופן שמוכח שכוונתו לתובעו הוה כתובעו ועובר).

כעין זה נסתפקתי הלכה למעשה, שברמב”ם כתב (פ”ז דמת”ע ה”ז) “ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם”, והיינו שאם עני תובע ממנו אסור לדחותו לגמרי ומן הדין צריך לתת לו לפחות משהו, וכן ראיתי אצל מרן הגריז”ס זצ”ל (הגאב”ד דבריסק) שהלך ברחוב ועניים היו מסתובבים ומבקשים ונדמה לו שלא נתן לעני משהו, חזר שוב לחפשו לתת לו משהו וכמבואר ברמב”ם.

ויש להסתפק אם דוקא בעני הדין כן וכלשון הפסוק “אל ישוב דך נכלם” שמתבייש העני כששואל ולא נותנים לו, או נימא שגם בגבאי צדקה המבקש לעניים הדין כן, שאם שואל ולא נותנים לו מאומה ה”ה מתבייש וגם בזה אסור, וד”ז צ”ב.

והנה הקשו האחרונים למה העוסק במצוה פטור מצדקה הלוא בצדקה יש גם לאו ועוסק במצוה אינו פטור מלאו, ותירצו שהלאו שבצדקה בא לחזק את העשה, ואם אין את המ”ע דצדקה שהעוסק במצוה פטור מן המצוה ממילא גם אין הלאו, אבל לרמב”ם הנ”ל יש לומר שאינם תלויים זה בזה, ואיכא לאו מיוחד כשתובע ולא נותן לו שמביישו, ואם פטור מהעשה אין מוכח שפטור גם מהלאו, ועיקר הקושיא ל”ק להרמב”ם, שעוסק במצוה אינו פטור מהלאו, ואה”נ בתבעו עני אינו פטור אף שעוסק במצוה, והפטור לתת ריפתא לעניא היינו כשמזדמן עני לפניו ולא תבעו, בזה הוא דפטור שאין בזה לאו אלא עשה.

מיהו אף אי נימא שהעוסק במצוה כשתבעו ממנו אינו פטור מחמת שיש לאו, נראה דהיינו כשדחאו עבר בלאו, אבל בנדון הנ”ל שעומד באמצע ק”ש ותפלה ולא נתן לא חשיב דחאו אלא לזמן, ומפני שעוסק במצוה כה”ג מותר, וליכא הלאו או החיוב ד”אל תשיב דך נכלם”, וגם העני אסור לו לבקש אז ממנו ולהפריעו עכ”ל התשוה”נ.

קרא פחות

0

להפסיק בפסוקים אחרים לא למדנו היתר אף על פי שיש ענין לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה, ולהפסיק בקדיש וקדושה וברכו חובה אפילו בפסוק ראשון של קריאת שמע הזו, ויש שכתבו שיכול להפסיק לכל אמן בקריאת שמע זו ...קרא עוד

להפסיק בפסוקים אחרים לא למדנו היתר אף על פי שיש ענין לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה, ולהפסיק בקדיש וקדושה וברכו חובה אפילו בפסוק ראשון של קריאת שמע הזו, ויש שכתבו שיכול להפסיק לכל אמן בקריאת שמע זו וכך הפשטות מדינא, (ויתכן לצרף בזה גם דעת הגר”א לענין אמן בק”ש).

מקורות: הנה בשו”ע סי’ ס ס”ב כתב שאם קראה קודם שבירך ברכותיה אינו חיויב לקרותה פעם שניה אלא שנ”ל שטוב לקרותה שוב עם הברכות, ובבהגר”א ציין לדברי הירושלמי בפ”ק דברכות ה”ה למה קורין אותה בבהכנ”ס כדי לעמוד בתפילה מתוך ד”ת, והביא דבריו להלכה במשנ”ב שם סק”ד (ודחה שם בבה”ל שי’ הפמ”ג שיש צד שהוא לעיכובא בתיקוני הק”ש), והך ירושלמי פירשוה התוס’ ברפ”ק דברכות ב ע”א לענין הקורא ק”ש של ערבית עם ברכותיה בבהכנ”ס קודם זמנה דג”כ דמי לזה, והרא”ה על ברכות (ועיקרי דבריו הובאו בב”י ס”ס מו) ג”כ כתב כמו שהביא בבהגר”א בטעם מה שיקרא שוב פעם את הק”ש אחר כך בברכותיה אחר שכבר קרא ק”ש קודם לכן, אבל שם כתב עוד צד דאפשר שהוא חובה פעם שניה מדרבנן.

נמצא דעד כה יש כאן ג’ צדדים, א’ שאין חוזר וקורא אותה, שהוא מה שהביא השו”ע בשם הראשונים, צד ב’ שטוב לקרותה כדי לעמוד בתפילה מתוך ד”ת, שהוא מה שכ’ השו”ע לפי הטעם שכ’ הגר”א, וצד ג’ שהוא חובה דרבנן שנזכר צד זה ברא”ה.

ויש עוד צד ד’ דשי’ התוס’ בפסחים קטו ע”א לפי מה שנתבאר עוד בתוס’ ר”ה טז ע”ב שלפי דבריהם יוצא שעכשיו יכול לצאת שוב יד”ח הדאורייתא, ולא אאריך בזה שוב אחר שכבר הארכתי בזה במקומו בתשובה אחרת.

ויש עוד צד ה’ בזה דבלא שיחזור ויקרא ק”ש עם הברכות אף ידי חובת ק”ש לא יצא כיון שקראה שלא בברכותיה, והיא דעת הפמ”ג בדעת רב האי גאון שציינתי לעיל שהבה”ל בסי’ ס שם דחאה מהלכתא, אבל עי’ בספר חידושי בתרא בסי’ ס שם דלהלן בסי’ סו סקנ”ג משמע בחשבון הדברים שחשש המשנ”ב לחומרא לשי’ הפמ”ג עי”ש.

והנה אם הוא חובה דרבנן י”ל דתקון כעין דאורייתא לענין הפסקות, ועי’ שו”ע או”ח סי’ תפח ס”א ורמ”א סי’ תכב ס”ד לענין הפסקות בהלל ביום שגומרין ההלל, דדינו כמו בק”ש, ועי’ ברכות יד ע”א.

אבל אם נאמר שלא נתקן אלא רק שנאמר בתורת רשות שטוב לקרותה שוב כדי לעמוד מתוך ד”ת (והיינו כד’ ביאור הגר”א והמשנ”ב בדעת השו”ע, שאז אם הוא רשות יש מקום לטעון שיוכל להוסיף עוד ד”ת, אבל לא אם נאמר שהוא חובה מכח פשטות הירושלמי שלא הזכיר באופן המדובר שם שהוא רשות ג”כ) יש מקום לטעון דלהפסיק לצורך ד”ת אחר כגון ימלוך של קדושה, ג”כ שפיר דמי.

(ולגוף ענין ימלוך יש לציין דגם כתובים חשיב ד”ת לענין זה כדאשכחן באשרי שגם בזה הזכירו זה, עי’ תוס’ ברכות שם ובמפרשי הירושלמי שם, ובגמ’ ר”פ אין עומדין מבואר דגם מאמרי אמוראים שייך לומר לפני התפילה, ויש לומר דהיינו ג”כ מדין זה כמו שנזכר שם הלכה פסוקה שמלבד מה שהוא הלכה פסוקה הוא ג”כ דבר של תורה ג”כ ולא סגי בענין פסוק מעניינא דעלמא לפי הנהגה זו דבעי’ הלכה פסוקה).

אבל יש מקום לומר דמ”מ לא התירו לומר כל ד”ת בין ברכות ק”ש אע”ג דלהרבה פוסקים ברכות אינן מן הק”ש מ”מ כיון שצורת התקנה היתה לומר ק”ש של חובה בין הברכות הלכך אף אם קורא שלא למצוות ק”ש מ”מ לא נאסר לומר הק”ש במקום שנתקנה בין הברכות כיון שאינו משנה מסדר התפילה של התקנה.

ואולי יש ללמוד כהצד הזה האחרון מדברי המתני’ פ”ב דברכות דתנן הקורא מכאן ואילך פירוש לאחר זמנה לא הפסיד כאדם הקורא בתורה, ואמרי’ עלה בגמ’ מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות, והפשטות דגם כשקורא אחר זמנה יש קשר בין אמירת הק”ש לברכות, דהרי במשנה הזכירו שקורא הק”ש כקורא בתורה ואינו מקיים מצוות ק”ש ואעפ”כ אומרה בברכותיה, דהכי משמע לא הפסיד אלא אומר הברכות עם ק”ש אע”ג שאינו אומר הק”ש אלא כאדם הקורא בתורה.

אבל צריך ליישב ע”כ להדעה שאם כבר קרא ק”ש אינה חובה לקרותה שוב בברכותיה א”כ מה שבמתני’ קורא ק”ש עכשיו הוא משום שמקיים מצוות תשלומי ק”ש (עי’ סי’ נח ס”ו), ועי”ש במשנ”ב בסי’ נח שהשוה בשם הב”י גם אם קורא הק”ש עכשיו בברכותיה (משמע אחר זמנה) אחר שקראה בלא ברכותיה לדין זה של המשנה של מי שקוראה עם ברכותיה אחר זמנה אחר שהפסידה בזמנה [ודלא כהמשכנ”י שחילק בזה עי”ש במשנ”ב וגם צ”ע מסי’ ס הנ”ל ואע”ג דהתם חדא לריעותא והכא תרתי לריעותא שגם עכשיו כבר אינו בזמנה אך מנ”ל דבתרתי לריעותא הדין שונה, וצריך להתיישב בזה], עכ”פ היה מקום לחלק ולומר דאחר שנזקק לק”ש דתשלומין אומרה עם הברכות, אבל אם כבר נפטר מק”ש ע”כ להמחבר מעיקר הדין א”צ לאומרה עם ברכות.

אבל יש לטעון דמ”מ ממה שמצינו שגם כשהוא כקורא בתורה הזקיקוהו לאומרה לכתחילה עם הברכות, ש”מ דיש קשר בין ברכות אלו לפסוקי ק”ש גם כשלא נאמר בתורת ק”ש וזה ההיתר להפסיק בק”ש גם כשאמרה קודם התפילה ובפסוקים אחרים אין היתר להפסיק.

אבל יש לומר דמאחר דחזי’ שאם כבר קראה בלא ברכותיה, מעיקר הדין אינו מחוייב לחזור ולקרותה [להלכה כדעת השו”ע] עם הברכות, א”כ גם אם יחזור ויקראנה א”א לומר שיש כאן איזו קריאת חיוב אלא דינו לכל היותר כמו שסיים הבוחר בעמו ישראל באהבה ועדיין לא התחיל ק”ש של חובה שדינו כבין הפרקים.

וכן במשנ”ב סי’ סו סקי”ב כתב דאפשר שאם הק”ש היתה לאחר ג’ שעות שהוא כקורא בתורה צריך להפסיק, ולא פירש שם המשנ”ב להדיא למה, אבל עיקרי דבריו שם נסובו על מש”כ שם בשו”ע סי’ סו ס”א שבק”ש גמור אינו מפסיק בפסוק ראשון אף לקדיש וקדושה וברכו ואילו אחר ג’ שעות אפשר שצריך להפסיק עכ”פ לדברים אלו אפי’ בפסוק ראשון.

ובשבה”ל ח”י סי’ טז כ’ שיכול להפסיק אפי’ לאמן, ובמשנה אחרונה סי’ ס שם ציין לזה דבבה”ל סי’ סו ס”ה ד”ה ואלו משמע כי ק”ש זו נחשבת כבין הפרקים לדיני הפסקה, ולולי דבריו היה מקום לומר דאם ההוכחה ממש”כ המשנ”ב לגבי פרשת ציצית בלילה שמא שם מעיקר הדין לא היה צריך לומר כן דהרי בני מערבא לא קרו כל פרשת ציצית כמבואר בגמ’ דברכות ורק משום דאנן מתחלינן וכו’ (לולי דעת הרמב”ם שאפשר שסובר שהוא תקנה עי’ בבה”ל הנ”ל), והטעם דמשום ד”ת סגי בב’ פרשיות ראשונות, ורק אם מצד החיוב א”צ כלל ב’ הפרשיות אז כדי לקרות ד”ת כבר עבדי’ הכל דומיא דחיובא, דשקולין הן ויבואו שניהם, אבל אם מצד החיוב בעי’ ב’ פרשיות וכבר קיים החובה לא אמרי’ ליה להוסיף עוד של רשות.

ומ”מ גם אם נקבל ההוכחה מהבה”ל (וכך נראה מסברא פשוטה שכך הדין דעכ”פ יכול להפסיק וכעין מ”ש השה”ל הנ”ל) שמא יש מקום ליישב דהמשנ”ב סקי”ב הנ”ל מיירי לענין חובה ולרבותא נקט דאפי’ בפסוק ראשון צריך להפסיק לדברים שבחובה ולא לענין רשות ובעיקר יש לומר דלא נחית המשנ”ב בדבריו שם אלא לענין קדיש וקדושה וברכו דמיירי בהו שבזה יש חילוק בק”ש בין פסוק ראשון לשאר פסוקים וע”ז קאמר דבק”ש שהוא כקורא בתורה לא נאמר חילוק זה, אבל לא נחית לענין שאר הפסקות, וצל”ע.

ובגוף הנידון בפוסקים לגבי הטעמים למה לחזור ולומר ק”ש צע”ק דלא הביאו דברי התוס’ בברכות יב ע”א דאמת ויציב קאי על הדבר הזה דהיינו הנזכר בק”ש, וכמבואר יותר בראשונים מפרשי הסידור (יעוי’ בדבריהם בסידור הראשונים תפילה למשה), וממילא שפיר לכל הפחות לכתחילה יש לחזור ולומר ק”ש קודם שבא לומר אמת ויציב.

קרא פחות
0

בבה”ל בהקדמה לסי’ עד מבואר בשם הפמ”ג דכנגד ערוה ממש הוא דאורייתא וכן מבואר בחי”א להדיא בנשמת אדם כלל ד סק”ב ובפשטות דברי הפנים מאירות ח”א סי’ עד וכ”כ כה”ח ריש סי’ עה ובשו”ת מהר”ם בריסק ח”ב סי’ ע. ויש להוסיף ...קרא עוד

בבה”ל בהקדמה לסי’ עד מבואר בשם הפמ”ג דכנגד ערוה ממש הוא דאורייתא וכן מבואר בחי”א להדיא בנשמת אדם כלל ד סק”ב ובפשטות דברי הפנים מאירות ח”א סי’ עד וכ”כ כה”ח ריש סי’ עה ובשו”ת מהר”ם בריסק ח”ב סי’ ע.

ויש להוסיף דאינו כ”כ תמוה דהרי זה מפורש בגמ’ ופוסקים שצואה ממש הוא דאורייתא ובגמ’ משמע שהם אותו דרגת איסור וכן בלשון הרמב”ם בפ”ג מהל’ ק”ש הט”ז (אם כי אין כל פרטי הדין המובאים שם מדאורייתא ואכמ”ל, כמו בכל מצוה שפרטותיה חלקם מדרבנן אלא שנקט להם יחד עם עיקר הדין).

ויש לציין עוד דלענין טפח (בשאר מקום מכוסה) ושיער ומראה יש בזה נידונים בפוסקים [עי’ המקנה קידושין ע ע”א, גינת ורדים למהר”א הלוי ח”א גן המלך אות ק’ ומה שהביא שם בשם המהריק”ש, פרי מגדים שושנת העמקים כלל ט, שדי חמד קוף מב], וכן יש שדנו ונחלקו לענין ערות קטן [עי’ קרית ספר להמבי”ט פ”ג מהל’ ק”ש ותורת חיים סי’ עה ושו”ת מהר”ם בריסק שם], אבל מ”מ בין האחרונים שנקטו להקל בהם להחשיבם דרבנן ובין האחרונים שנקטו שהם דאורייתא משמע דמ”מ ערות אדם ממש (עכ”פ בגדול) הוא דאורייתא.

וכן ציינו לזה לדברי הרשב”א בברכות [המובא בב”י סי’ עה] דהגדרת דין דטפח הוא משום הרהור דטריד ולכן לא חשיב ערוה לגבי דידה, וכמו שנתבאר עוד בחזו”א או”ח סי’ טז סוף סק”ז, ואילו גבי ערוה ממש בעי’ טוחה וכו’ כמבואר שם ע”פ הגמ’ [וראיה זו הביא הפמ”ג גופיה בסו”ס עה ע”פ משמעות הסוגיא בגמ’].

ועי’ ברמב”ן בשכחת לאוין מצוה יא שמנה ערות דבר בלאוין רק דלא פירש שהכונה לענין קריאת דבר שבקדושה כנגד ערוה, ועי’ בב”י אה”ע סי’ כא שנקט דהוא פלוגתא דרבוותא בענין הסתכלות באשה אסורה אם הוא דאורייתא או דרבנן, ובאחרונים יש שהסכימו שהוא פלוגתא ויש שלא הסכימו, ועי”ש בב”ש ועצי ארזים ובאוצה”פ.

ומ”מ עדיין בניד”ד יש מקום לומר דגם אם ראיית מקום מכוסה הוא דרבנן מ”מ בלאו הכי אמירת דבר שבקדושה כנגד ערות אדם ממש חמור אפי’ מאמירת דברים שבקדושה כנגד טפח במקום מכוסה כמו שנתבאר לדעת הפוסקים וכמו שכתב בנשמ”א הנ”ל.

ועי’ במסגרת זהב על המשניות (נדפס בסוף המשניות) מש”כ שם בפ”ג דברכות דהדרשא ולא יראה וכו’ אסמכתא היא, ויל”ע בכוונתו מה בא למעט מהדאורייתא, וכמדומה דלא בא למעט מהדאורייתא אלא רק בערוה בעששית שכבר נזכר בזה נידון בפוסקים דאפשר שאינו דאורייתא, עי”ש בפנים דבריו.

אבל יש לדון להדעות שהביא הפמ”ג סי’ עה א”א סק”א [והם הפר”ח סי’ עג ב והב”ח שם ס”א] דבדיעבד בקרא כנגד ערוה יצא מה יסברו אותם הדעות לענין אם הוא דאורייתא או לא וצלע”ש בפנים.

מה ששאלתם למה לא מנוהו חלק ממוני המצוות, הנה למעשה להרמב”ן הוא פרט במצוות ולא יראה בך ערות דבר שהוא כן נמנה במנין המצוות וכן יש עוד שמנוהו ממוני המצוות, והקושי’ היא בעצם על אותם שהשמיטוהו, והוא קושיא כללית על הרבה דברים שנשמטו, וידוע מש”כמ במעלות התורה בשם הגר”א בביאור דבר זה שרק עיקרי הכללים נמנו ולא הפרטים והענפים גם מה שנחשב כמצוה בפני עצמה, אבל בד”כ משתדלים ליישב הקושיות, ובענייננו יש לדון בזה אם נימא דבאמת יש סוברים שאינו כלול בשום מצוה.

קרא פחות
2

נתבאר בפנים הדברים מהרא”ה והגר”א ובאה”ל דא”א לצאת יד”ח ק”ש באמירת ה’ אלהינו ה’ אחד, אפי’ מדאורייתא, והיינו אף להדעות ששייך לצאת יד”ח ק”ש בקריאת פסוק ראשון. והנה דוגמת נידון זה מצינו בסוטה יז ע”א לגבי צוואות וקבלות אמן אם כותבן ...קרא עוד

נתבאר בפנים הדברים מהרא”ה והגר”א ובאה”ל דא”א לצאת יד”ח ק”ש באמירת ה’ אלהינו ה’ אחד, אפי’ מדאורייתא, והיינו אף להדעות ששייך לצאת יד”ח ק”ש בקריאת פסוק ראשון.

והנה דוגמת נידון זה מצינו בסוטה יז ע”א לגבי צוואות וקבלות אמן אם כותבן במגילה או לא, והובא נידון זה בקיצור בברכות טו ע”ב, וכאן להדעות דעל לבבך קאי על פסוק ראשון מ”מ התיבות “שמע ישראל” מוגדרים כמו צוואות ויש לומר דצוואות הוא בכלל אמירה ע”ד מה דאמרי’ בברכות שם דלולא דכתיב מיעוטא האלות האלה הוה דריש ר’ יהודה גם צוואות (ויש לדון אם אמירה הוא ככתיבה ומסתמא כך הוא).

אולם גם לפי הצד דילפי’ הכא בפרשה זו מהכא מ”מ למסקנא יש מיעוטא כאן כמ”ש בברכות שם ואפי’ אם נימא דמיעוטא הוא רק לענין כתיבה כיון דאפקיה רחמנא בלשון כתיבה כמבואר שם מ”מ יש מיעוט אחר והיו ואע”ג דמשמע ברפ”ב דברכות וברפ”ב דמגילה דף יז דפלוגתא דרבי ורבנן הוא אם לדרוש והיו או לא לענין לשה”ק בקריאת שמע מ”מ בפ”ק דמגילה דף ט ע”א מוכח דלכו”ע דרשי’ והיו לגבי לשה”ק בכתיבה.

וצ”ע אם הוא משום דמודו דוהיו מועיל שלא לשנות במה שאינו נלמד מ”שמע” בכל לשון שאתה שומע כמבואר שם בסוגי’ דרבי ורבנן, או משום דיש חילוק בין כתיבה לשמיעה, אבל בברכות יג ע”ב ילפי’ מוהיו שלא יקרא למפרע ולכך צ”ל דכו”ע מודו לענין דרשא דוהיו שיהיה בלא שינוי וממילא יש מקום לומר דה”ה דילפי’ מינה אפי’ צוואות.

 

קרא פחות
0

יכול לקרוא אז ק”ש שעל המיטה בספק לילה וגם לצרף הצדדים שיוצא בק”ש שעל המיטה בלא לילה, ואינו מחוייב לקרוא שוב בספק כזה לאחר מכן בהמשך הלילה ק”ש שעל המיטה כשיתעורר משנתו וילך לישון בפעם השניה, אבל הק”ש דאורייתא יצטרך ...קרא עוד

יכול לקרוא אז ק”ש שעל המיטה בספק לילה וגם לצרף הצדדים שיוצא בק”ש שעל המיטה בלא לילה, ואינו מחוייב לקרוא שוב בספק כזה לאחר מכן בהמשך הלילה ק”ש שעל המיטה כשיתעורר משנתו וילך לישון בפעם השניה, אבל הק”ש דאורייתא יצטרך לקרוא.

ולענין פרטים נוספים כתבתי בזה בתשובות הסמוכות על הקורא ק”ש לאחר פלג המנחה.

קרא פחות

0

בבה”ל ריש סי’ רפח הביא פלוגתא אם איסור תענית בשבת הוא מדברי קבלה מדכתיב וקראת לשבת עונג, או מדאורייתא מדכתיב אכלוהו היום, ונשאלתי א”כ איך כתב השו”ע בס”ב דיש אומרים שמי שעונג לו שלא לאכול וכו’ מותר להתענות אם הוא ...קרא עוד

בבה”ל ריש סי’ רפח הביא פלוגתא אם איסור תענית בשבת הוא מדברי קבלה מדכתיב וקראת לשבת עונג, או מדאורייתא מדכתיב אכלוהו היום, ונשאלתי א”כ איך כתב השו”ע בס”ב דיש אומרים שמי שעונג לו שלא לאכול וכו’ מותר להתענות אם הוא גדר של אכילה שנזכרה בתורה.

ובפשוטו באמת הנך יש אומרים ס”ל כשיטה הראשונה הנ”ל שנלמד מדכתיב וקראת לשבת עונג ואז הגדר הוא רק עונג, משא”כ שיטה שניה הנ”ל, ויעוי’ בשל”ה שנקט דג’ סעודות מן התורה דהרי בגמ’ דרשי’ לה מדכתיב היום ג”פ.

אבל שאר פוסקים לא קבלו בזה דברי השל”ה להלכה, ואולי יתכן ליישב דגם להסוברים שנלמד מדכתיב אכלוהו היום מ”מ גדר האכילה הוא עונג דקרא דדברי קבלה מגלה לן הגדר של מצוות האכילה בשבת, ואינו דין אכילה כאכילת כזית מצה בלילי פסחים.

ואם נימא כן יובן נמי למה סתם השו”ע בס”ג בפשיטות דמי שעונג לו שלא לאכול יתענה ולא כתב יש אומרים, דיתכן דרק בס”ב שהסיבה שלא לאכול היא מחמת נזק בריאות אינו מוסכם לכו”ע דחשיב עונג אבל באופן שמרגיש בעצמו שאינו נהנה מן האכילה אלא נהנה מהתענית בזה שמא כו”ע מודו (מיהו שמא י”ל דבס”ג סמך על מה שכתב בס”ב יש אומרים), וכמ”ש המשנ”ב בסק”ה דהמתענה מחמת עונות ותשובה אסור בשבת, והיינו משום שאינו מרגיש עונג בעצם התענית ורק בשכלי יודע שזה עונג.

ויתכן לומר בנוסח אחר מחודש קצת, דבקוה”ע להגרא”ו נקט דמה שיש כח לחכמים לעקור דבר מה”ת בשב ואל תעשה אינו שהמצוה נעקרה אלא דאריא רביע עליה של איסור דרבנן ואינו יכול לקיים הדאורייתא, ואם יקיים הדאורייתא יחול המצוה (ואמנם עי’ תוס’ סוכה ג ע”א ואכמ”ל בנקודה זו), וממילא בנד”ד אפי’ נימא דמדאורייתא הגדר הוא אכילה מ”מ מאחר דמדברי קבלה רמיא עליה לענג את השבת, לכך מי שהאכילה אצלו היא ביטול עונג והתענית אצלו עונג מוטל עליו מדברי קבלה להתענות.

קרא פחות
0

שאלה {כאשר אני מברך ברכת המזון, ואני באמצע או אחרי ברכה; האם מותר לי לענות ברוך הוא וברוך שמו, על מה ומתי? האם מותר לי לענות אמן, על מה ומתי? מה עם יעלה ויבוא, עונים אמן או לא, או שמא ...קרא עוד

שאלה

{כאשר אני מברך ברכת המזון, ואני באמצע או אחרי ברכה; האם מותר לי לענות ברוך הוא וברוך שמו, על מה ומתי? האם מותר לי לענות אמן, על מה ומתי? מה עם יעלה ויבוא, עונים אמן או לא, או שמא יש נפק”מ איפה אני אוחז?
תודה רבה.

חיים מאיר כץ, אשדוד}

תשובה

בע”ה

‏יום שלישי י”א ניסן תשע”ו

לכבוד הרב חיים מאיר כץ שליט”א מאשדוד,

הנה כתב השולחן ערוך (או”ח סימן קפג ס”ח) וז”ל, לענין לשאול בבה”מ מפני היראה או מפני הכבוד, יש מי שאומר שדינה כתפלה.

דהיינו שאע”ג שבק”ש יש אופנים דשרי לשאול או להשיב מפני היראה ומפני הכבוד, אך כאן אסור בכל גוני, וכמו שביאר שם המשנה ברורה סק”ל וז”ל, שדינה כתפלה שאין שואלין ומשיבין כלל ע”כ.

והנה לכאורה ה”ה באמן אין מפסיקין, שהרי כל היתר הפסקה באמן בק”ש [היכא דשרי], הוא מדין מפני היראה ומפני הכבוד כמ”ש הראשונים, וא”כ אין להפסיק כלל בברכת המזון, ויתכן שזוהי כוונת הערוך השלחן שם סי”א בלשונו שכתב [עם דין השו”ע שהעתיק], ולענין להפסיק באמצע הפרק או בין פרק לפרק י”א שדינה כתפילה שאין מפסיקין בה אלא מפני חשש סכנה וכו’, והיינו אף בין ברכה לברכה כמ”ש שם.

[אם כי יתכן שכונתו על שאלת שלום מפני הסכנה ולא מיירי על אמן].

וכן כתב הכה”ח שם סקמ”ה בשם כמה אחרונים שכיון שדינה כתפילה אין לענות אפילו קדיש וקדושה וברכו, אלא ישתוק וישמע כדין תפילת שמונ”ע [ויכוין לצאת, עיין מ”ב סי’ כ”ה סקל”ז], ואם שמע מודים ירכין ראשו לאותו צד שהקהל משתחוים, [כדין שמונ”ע, כדי שלא יראה ככופר ופורש מן הציבור].

ודעת הגרש”ז אויערבאך [כמ”ש בתיקונים ומלואים לספר שמירת שבת כהלכתה פנ”ז הערה א, ובספר ותן ברכה עמ’ י”ב], שאין לענות אמן בברכת המזון על ברכה ששומע מאחר, שאף כשסיים ברכה בברכת המזון ושומע אותה הברכה מאחר אין לו לענות אמן, משום שדין הברכת המזון כדין שמונ”ע, מלבד שיש זימון שיש לענות על ברכותיו של המברך, גם בזמנינו שאיננו יוצאים מן המברך, [א”ה וכ”כ המשנ”ב דעיקר הלכתחילה הוא לשמוע את המזמן בכל ברהמ”ז ולסיים לפניו כל ברכה על מנת שיוכל לענות על ברכותיו], והוסיף הגרש”ז שהאמן שיש שנהגו לענות על יעלה ויבוא אחר זכרנו וכו’, אין כלל חיוב לענות בזה אמן, ואסור לענות באמצע בהמ”ז גם כששומע מהזמן עצמו.

[מאידך יעויין במאמר מהרב סיני הלברשטאם [פעמי יעקב כ”ו תשנ”ד] מה שהעלה מדנפשיה מענין זה, שאם עדיין עומד ביעלה ויבוא מותר לענות לנוהגים לענות אמן על גאל ישראל, מכיון שעונה על אותו הענין שעומד באמצע, ועיין עוד שם בכ”ז, וצ”ע דאמן של גאל ישראל הוא אמן כדינו, משא”כ אמן שנהגו לענות מנ”ל שיהיה היתר בזה להפסיק, וגצ”ע לפי המנהג שנהגו לחשוש מלענות אמן דגאל ישראל, וכמו”כ צ”ע, דהרי שם בגאל ישראל הרי עומד בין ברכה לברכה וקיל מבאמצע ברכה].

וראיתי כעת עוד בשו”ת בצל החכמה ח”ד סימן מב שדן בכ”ז בארוכה, ע”ש בכל המקורות שהביא, וכתב בסיום הדברים וז”ל: העולה להלכה: א) באמצע ברכה דברכהמ”ז אסור לענות אמן אחר שום ברכה ואפי’ אחר ברכת הא’ הקדוש ושומע תפלה ואפי’ לקדיש וקדושה לא יפסיק.

– ב) גם אחר אותה ברכה עצמה שהוא עומד באמצעותה אסור לענות אמן.

– ג) גם בין ברכה לברכה דברכהמ”ז אסור להפסיק אפי’ לקדיש וקדושה, אבל מותר לענות אמן אחר הברכה שהוא גמר אמירתה כעת.

– ד) כל מקום שאסור להפסיק, אפי’ תיבה אחת חשיבא הפסק.

וז”ל שו”ת משנה הלכות ח”ו סימן לז, נראה בזה הסכמת הפוסקים דאין להפסיק אפילו לעניית אמן ויש”ר וקדושה וכיוצא בו לא מבעיא באמצע הברכה אלא אפילו בין פרק לפרק ובין ברכה לברכה דכלהו כא’ חשיבי לענין הפסק וכמו שכתבתי לעיל בס”ד וזה לפענ”ד נראה להלכה ולמעשה עכ”ל.

וכך יש לנהוג למעשה שלא להפסיק לשום אמן כשמברך בהמ”ז, מאחר והשח בבהמ”ז כתב הח”א [כלל מ”ז סי’ י”ג] שהמפסיק בבהמ”ז צ”ע אם חוזר לראש, ובפרט שבביאור הגר”א כתב על דברי השו”ע הנ”ל בזה”ל, וכמו הלל בימים שגומרין וכ”ש בבהמ”ז שהוא מפורש בתורה ע”כ.

וא”כ הגם שיש חולקין [כדלקמן], יש כאן מחלוקת בשל תורה ובעינן לילך אחר המחמיר ולא לענות אמן מכיון שיש בזה חשש הפסק.

אכן החזו”א באו”ח סי’ כ”ח סק”ג צידד שאין ברכת המזון חמור מק”ש, אכן יעויין מש”כ בדרכי משה ע”ד הב”י שם שכתב הדין הנ”ל שבשו”ע, וכתב [בסימן קפג אות ד] וז”ל, וכן משמע באבודרהם (עמ’ שכח) דלענין הפסק חמור מקריאת שמע ודינו כתפילה ע”כ.

ויל”ע היאך יבאר החזו”א את דברי הד”מ הללו.

והנה בעיקר הדין בק”ש נזכר הדין בשו”ע הלכות קריאת שמע סימן סו ס”ג וז”ל, לקדיש ולקדושה ולברכו, מפסיק אפילו באמצע הפסוק, וכן למודים, אבל לא יאמר אלא תיבת מודים בלבד [היינו מודים אנחנו לך ולא יותר, מ”ב סק”כ].

וכתב הרמ”א, הגה, וכן בברכו לא יאמר יתברך וישתבח כו’.

וי”א דאמן שעונין אחר ברכת האל הקדוש ואחר שומע תפלה יש לו דין קדושה ויוכל לענות אותם בק”ש, וכן עיקר ע”כ.

וביאר במשנה ברורה שם ס”ק יז וז”ל, לקדיש – היינו לאיש”ר עד עלמיא ולא יאמר יתברך ויענה אמן אחר דאמירן בעלמא אבל על תתקבל יהא שלמא עושה שלום לא יענה אמן כי אינו אלא מנהג ולקדושה יאמר רק קדוש וברוך שזהו עיקר קדושה ולא ימלוך וכ”ש שלא יאמר נקדש ושאר דברים שמוסיפין בשבת וכל זה אפילו בין הפרקים לא יאמר עכ”ל, ועיין שם עוד סקי”ח שהביא מחלוקת אם מותר לענות על אמן של עולה לתורה, וכן בברכת רעמים כששומע רעם הביא שם מחלוקת בסקי”ט, אם לא בין הפרקים דבזה הח”א דמחמיר מודה בזה, ע”ש שאר פרטי דינים בזה.

ואם ברכת המזון דינה כק”ש לכאורה ילפינן לכולה מילתא מהתם, ולכאורה בין הברכות בבהמ”ז דינן כמו בין הפרקים בק”ש לדעה זו.

אכן גם לדעת החזו”א שמפסיק בק”ש לענות אמן, מ”מ אי אפשר להפסיק אחר שאמר ברוך אתה ה’ קודם שסיים הברכה, ואם הפסיק בזה יתכן דמעכב גם בדיעבד [עיין בביאור הלכה סי’ ס”ו שם].

ולגבי ברכה רביעית של בהמ”ז הטוב והמטיב, הנה הערוך השולחן שם בסימן קפג ס”ח, אחר שהביא הדין גבי הפסק בבהמ”ז כתב, וברור הוא דהטוב והמטיב אינו בכלל זה שהוא מדרבנן [והגר”ז נתן טעם קצת ואינו מספיק ע”ש ונראה דגם לרמוז בעיניו אסור בברהמ”ז כיון דמדמינן לתפלה] עכ”ל.

[וראה מש”כ בשו”ע הגר”ז סימן קפג וז”ל, אבל ברכת המזון צריך להיות לכתחלה בתכיפה אחת מן התורה שכן הוא משמעות הפסוק וברכת את ה’ אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך לברך על הארץ והמזון וירושלים בברכה אחת בלא הפסק בינתיים אלא אין זה מעכב בדיעבד הואיל ולא נאמר בברכת המזון יהיו בהויתן יהיו כמו שנאמר בקריאת שמע לענין קראה למפרע כמ”ש בסימן ס”ד עכ”ל, ויתכן שכונתו של הערוה”ש, שאם יש דין מדאורייתא לומר כל בהמ”ז בפ”א, זהו רק בברכות דאורייתא אבל לא בברכות דרבנן].

מאידך הכה”ח כתב בשם הבא”ח, שדין ברכה רביעית כשאר ג’ ברכות.

[ולא עסקינן בכ”ז בשאר הרחמן שאינם חובה מעיקר הדין ובהם פשיטא שאפשר להפסיק כשאר תחנונים { ולא לתחנונים שאחר שמונ”ע, שאין מפסיקין בהן לכל האמנים, כמ”ש הרמ”א בסי’ ס”ו שם, אלא לשאר תחנונים שמפסיקין בהן לכל האמנים, כדאיתא במ”ב שם סקכ”ב.

}, וכ”כ הבא”ח שנה א’ פ’ חוקת אות י”ח, ויעויין בפירוש החרדים לירושלמי דברכות שס”ל שלא לומר הרחמן וכך הוא נהג כמ”ש המעתיק בהגה”ה שם, וכך אומרים בשם הגר”א שלא אמר, אך מנהג כל ישראל לומר הרחמן, ומיהו גם למנהגינו דעת הגרש”ז אוירבך [בספר ותן ברכה שם] שמי שאין לו פנאי יכול להשמיט ה’הרחמן’ חוץ מברכת האורח, והוסיף שמ”מ לא כדאי להפסיד ברכות אלו].

היוצא מכ”ז דלרוב הפוסקים אין מפסיקין כלל בבהמ”ז עד ברכה רביעית או עד הרחמן, בין בברכות בין באמצע הברכות, והנוהגים כפ”ד החזו”א באמצע בהמ”ז מפסיקים כדין ק”ש ובין הברכות מפסיקים כדין בין הפרקים בק”ש.

ולענין ברכה רביעית פלוגתא היא.

הענייה הנהוגה על יעלה ויבוא אין מפסיקים עבורה עכ”פ באמצע ארבעת ברכות של ברכת המזון, וכך הדין בענין להפסיק על מנת לענות ברוך הוא וברוך שמו.

בברכת פסח כשר ושמח

קרא פחות
0

א. מה ששאלת אם אפשר לקרוע בחולצה פנימית שתחת לחולצתו, אי אפשר מכיון שהמנהג הוא שהקריעה היא בבגד העליון (וכ”ש להמחמירים שצריך לקרוע גם את הבגד הפנימי), אבל יכול להסיר את החולצה העליונה לפני שמגיע לשם ואז לקרוע את ...קרא עוד

א.
מה ששאלת אם אפשר לקרוע בחולצה פנימית שתחת לחולצתו, אי אפשר מכיון שהמנהג הוא שהקריעה היא בבגד העליון (וכ”ש להמחמירים שצריך לקרוע גם את הבגד הפנימי), אבל יכול להסיר את החולצה העליונה לפני שמגיע לשם ואז לקרוע את הבגד התחתון (ראה תשובות והנהגות ח”א עמ’ שלא), אבל אם כבר ראה את הכותל המערבי כשלבוש בבגדו העליון אינו יכול לקרוע בגדו התחתון (חוט שני נושאים שונים עמ’ שעד), ויש שהקילו גם בזה (אחר כתלינו להגר”ש דדבלצקי אות יג).

ויש עוד נידון נוסף איזה בגד עליון קורע אם החולצה או החליפה (באדם שמגיע לבוש חליפה), ובזה בני אשכנז נהגו החליפה ובני ספרד בזמנינו נהגו לקרוע החולצה שלא החשיבו החליפה כבגד העליון בזמן זה ואכמ”ל.
ב.
מה ששאלת באיזה צד קורע הקריעה היא כנגד הלב, כמו שביארתי בתשובה נפרדת (ד”ה הקורע בגדו, מק”ט 7786) ושם נתבארו עוד כמה פרטים בדיני הקריעה.

ג.
מה ששאלת כמה היא הקריעה, שיעור הקריעה הוא טפח ואם כבר קרא קודם לכן על ירושלים אז הקריעה על המקדש היא תוספת כל שהוא, וכמו שנתבאר בתשובה הנ”ל.

ד.
מה ששאלת מה אומר בזמן הקריעה, התשובה כדלהלן:

לכאורה יאמר הנוסח ערי קדשך היו וגו’, כדין הרואה ערי יהודה, דהרי בהמ”ק בכלל ערי יהודה, ואחר כך ציון מדבר היתה ירושלים שממה כדין הרואה ירושלים, דהרי בהמ”ק הוא בכלל ירושלים, (ומעיקר דין גמ’ ושו”ע סי’ תקסא היה צריך לומר לפני כן כשראה את ערי יהודה וירושלים וגם לקרוע אז, אבל האידנא נראה שלא כ”כ שמענו ממנהג זה, וכנראה סוברים שהברכה רק בזמן שאינה מיושבת ועכ”פ תחת רשות אויב, ועי’ מראי מקומות בנידון זה במשנה אחרונה על המשנ”ב ריש סי’ תקסא, ומ”מ גם האידנא ודאי צריך לומר כן על בהמ”ק, אם לא שנאמר שלא תקנו ב’ אמירות על דבר אחד כמו שלא תקנו ב’ קריעות בראיה אחת, כמבואר בשו”ע שם ס”ג, אבל אין שום הפסד באמירתו ומוסיף טעם לשבח).

ואחר כך אומר בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש כמבואר בשו”ע שם, ונראה דאם לא אמר יכול עדיין לומר אחר הקריעה ואינו צריך לקרוע שוב בשעת האמירה שבדיעבד אין אמירה מעכבת את הקריעה.

אבל שוב נראה דיש מקום לטעון דעכ”פ האידנא השתא בזמנינו אינו אומר אלא הפסוק דבהמ”ק בית קדשנו וגו’, דהנה נחזי אנן כשרואה בתי גוים בערי יהודה ובירושלים לא נהגו לומר הפסוקים ולקרוע דמ”מ הוא מיושב ולרווחא דמילתא גם רובו שלא בבעלות גוים (לחשוש למש”כ המשנ”ב בסק”ב שאם הוא תחת ממשלת ישמעאלים חשיב כמו בחורבנן), ודכוותה גם בזמן בית ראשון כשהיו ישראל על אדמתן קודם כל הגלות היו מקומות שמיושבין בגוים, והעיקר שלא היו תחת ממשלת גויים.

וגם אם נימא דבבית ראשון לא תקנו מחמת שעדיין לא היה חורבן והאידנא כבר תקנו כיון שכבר היה חורבן ולא בטלה התקנה גם כשהחורבן מתבטא רק בממשלת גוים, ואה”נ בבית ראשון היו מקומות תחת ממשלת גוים ורק לא תקנו לברך, כך היה מקום לומר, אבל האידנא אין המקום בכללותו תחת ממשלת גוים, וא”כ אין הברכה מצד זה.

אלא הטעם שקורעין גם האידנא על בהמ”ק מחמת שהקדושה היתרה שבו היא בחורבן ובגלות, כלומר דאין שם בהמ”ק וא”א לבנותו מחמת גוים ששם, וא”כ ענין הבהמ”ק ששם חשיב דאכתי יש חורבן.

הלכך יש מקום לטעון דכשם שאין רגילין לקרוע על ירושלים וערי יהודה מטעם שאין חורבנן ניכר מאותו טעם גופא הרי אין חורבן ערי יהודה וירושלים ניכר בבהמ”ק שלפנינו לפי ההגדרה הנזכרת, וכל הניכר שם הוא רק חורבן בהמ”ק.

קרא פחות
0

לכתחילה כן, ובדיעבד אם סיים הפרשה אין צריך, ואם עדיין עוסק בקריאה והמשיך קצת יש מי שכתב לחזור לאותו פסוק. מקורות: במשנ”ב סי’ רפה סק”ו כתב שיש לקרוא כסדרן, ויש לדון האם הוא רק לכתחילה או גם בדיעבד.והנה ...קרא עוד

לכתחילה כן, ובדיעבד אם סיים הפרשה אין צריך, ואם עדיין עוסק בקריאה והמשיך קצת יש מי שכתב לחזור לאותו פסוק.

מקורות:

במשנ”ב סי’ רפה סק”ו כתב שיש לקרוא כסדרן, ויש לדון האם הוא רק לכתחילה או גם בדיעבד.

והנה בכה”ח סקט”ו נקט שאם דילג פסוק יחזור לאותו פסוק ויקרא משם ואילך, ומשמע שהשווה דין לזה לדין ק”ש ותפילה ומגילה ששם הוא בדיעבד לעיכובא.

ומאידך בקצות השלחן (סי’ עב בדי השלחן סק”ה) כתב דבדיעבד אם קרא הפרשת שלא כסדרה יצא ידי חובה [הובא בביאורים ומוספים על המשנ”ב שם], וכן משמע שסבר בשו”ת מהרש”ם ח”א סי’ ריג.

ויש מקום לומר דאין פלוגתא בזה, אלא החילוק הוא אם כבר סיים או לא, דהנה המשנ”ב סי’ סד סק”ז כתב לגבי ספיקות בק”ש דכל עוד שעוסק בק”ש מחוייב לחזור גם על דבר שהוא ספק דרבנן אבל אם כבר סיים אינו מחוייב לחזור משום ספק דרבנן [הבאתי בתשובתי ד”ה מי שנרדם באמצע קריאת שמע וכו’ ועי”ש מה שדנתי בזה עוד].

ועל דרך זה יישבתי דהנה מבואר במשנ”ב בהל’ קריאת המגילה בשם הפמ”ג דספק קרא מגילה קורא דהוא ספק דברי קבלה דהו”ל כדאורייתא, וגוף ענין זה הוא מחלוקת הפוסקים מה גדר ספק דברי קבלה (וגם במשנ”ב גופא יש סתירות בזה ואכמ”ל), אבל כך הכרעת המשנ”ב שם, ומשמע דעכ”פ אם היה דרבנן היה פטור, וכדינים שנתבארו בסוגי’ דברכות גבי ספק קרא ק”ש וכו’ עי”ש בגמ’ בכל הפרטים ובראשונים.

ומאידך גיסא הגרנ”ק לגבי שנים מקרא אחד תרגום [הובא בביאורים ומוספים על המשנ”ב שם בסי’ רפה] נקט דאם אינו זוכר באיזה פסוק אוחז חוזר לפסוק שספק אוחז שם לחומרא.

והטעם נראה משום דעדיין עסוק בזה לכך מחוייב לחזור על הספק וכמו שנתבאר במשנ”ב הנ”ל לענין ק”ש.

וממילא אם נחשיב קריאת שנים מקרא ואחד תרגום שלא כסדר כספק? [דאע”ג דהפמ”ג במשב”ז סי’ רפה סק”א הביא בשם הכנה”ג בהגהות הטור בשם סדר היום דיקרא כסדרן מ”מ דין זה לא ברירא, דהנה לגבי כמה דברים נלמד מן הפסוקים שצריך כסדר, כמ”ש במגילה יז ע”א, א”כ במקום שאין ראי’ שצריך לקרוא כסדר א”כ אין חובה בזה, וראיתי לאחד מן המחברים שכבר יצא לדון לומר דטעם המשנ”ב משום שלפעמים משתנית כוונת הכתוב כשדילג פסוק אחד, ואפשר שנתקשה בקושי’ הנ”ל ולכך היה צריך לדחוק כן, ולפי דבריו צריך לצאת שאם דילג פרשה וכיו”ב באופן שאין שינוי לשון כלל מעיקר הדין אין איסור בזה (אא”כ נימא דלא פלוג), אבל לא משמע כן מהכנה”ג והפמ”ג אלא משמע דבאמת צריך שיקרא כסדרן, ויותר נראה דלמדו כן בדרך אפשר מהנך דברים שמחוייבין לקרות כסדרן, ואע”ג דב’ כתובין הבאין כא’ אין מלמדין, מ”מ אפשר דשום צריכותא יש, או דכיון דעכ”פ חלק מהדברים האמורים שם הם אסמכתא ממילא לא שייך לומר ב’ כתובין הבאין כאחד], א”כ כל עוד שלא סיים הפרשה חוזר לפסוק שדילג, אבל אחר שדילג כבר אינו צריך לחזור דמוגדר הדבר כספק דרבנן.

ובשו”ת צמח צדק הקדמון סי’ רכו דןבאופן שדילג פרשה שעבר ונקט שיקרא קודם פרשת השבוע ומשמע דסבר דעכ”פ באופן זה בבשלא כסדרן יצא ידי חובה בשנים מקרא, אולם בשו”ת מהרש”ם ח”א סי’ ריג תמה עליו עי”ש מה שכתב בזה לחלק בין משנה תורה לשאר ספרים דבשאר ספרים א”א שלא כסדרן, אבל עי”ש מ”ש עוד בשם האו”ז, ועי’ עוד בשו”ת מהר”ם מינץ ובמשנ”ב בדיני ציבור שהשמיטו פרשה אחת מה יעשו דפרטי הדינים שם מישך שייכי לדין כאן, ואמנם שם הדינים מיירי לענין הקדמת פרשה שלמה על פרשה שלמה, אבל בניד”ד בפסוקים כבר נתבאר בסי’ רפב ס”ז (כמו שציין הקצה”ש שם) דבדיעבד אין מעכב כסדרן עי”ש פרטי הדין בזה.

קרא פחות
0

יש להוסיף דגם במגילה שם לכו”ע דרשי’ מוהיו עכ”פ שלא יקרא למפרע וי”ל דה”ה לניד”ד וצע”ק בחשבון דברים שם דאינו מיותר, אבל ע”כ בדף ט מבואר דלא אמרי’ שאינו מיותר אלא דרשי’ בהווייתן יהו נפק”מ לכל המשתמע מזה, וצע”ק דבדף ...קרא עוד

יש להוסיף דגם במגילה שם לכו”ע דרשי’ מוהיו עכ”פ שלא יקרא למפרע וי”ל דה”ה לניד”ד וצע”ק בחשבון דברים שם דאינו מיותר, אבל ע”כ בדף ט מבואר דלא אמרי’ שאינו מיותר אלא דרשי’ בהווייתן יהו נפק”מ לכל המשתמע מזה, וצע”ק דבדף יז דריש רבי למפרע מדברים הדברים ולא אמרי’ סברא זו, ואולי למפרע ס”ד דלא חשיב שינוי כיון שקורא כל הכתוב ולכך בעי’ עוד יתור דברים הדברים.

קרא פחות
0