במה שהסתפק הבה”ל דיש צד שלחלק מהפוסקים אם כפל תיבה לא יצא, צריך בירור ענין זה, דהרי איסור מודים מודים אינו נוהג בלחש כמ”ש התוס’ בשם הירושלמי וגם המשנ”ב גופיה הביא דין זה, ומסתמא דגם כפילת תיבה אינו באותו חומר בלחש, א”כ בלחש צ”ע אם יחזור וא”כ קצת דוחק שיצטרך לחזור משום שאמר בקול דבר שאילו היה אומרו בלחש לא היה חוזר, ועוד שמצינו קרא וטעה יחזור למקום שטעה אע”פ שגם שם כפל, א”כ הכפלות אינה הפסק כשהיא לצורך, וכדאמרי’ גם לגבי נט”י ובדיעבד פסק המשנ”ב דאף בין הברכה לאכילה, וכן ברמ”א לענין הפסק בתקיעות מבואר דלצורך אינו הפסק, א”כ למה הסתפק הבה”ל להחמיר כ”כ בדיעבד, וכמדומה שגם המנהג שלא לחשוש בדיעבד בכפילת תיבה, ואולי הבה”ל מיירי באופן שהמשמעות מתבטלת על ידי כפילת תיבה לפי הענין, ואם נימא כן קשה דא”כ לכאורה יש להסתפק גם לדעת הר”ח המובא שם, דשמא לא מקל הר”ח באופן זה ובבה”ל משמע דלהר”ח ודאי יצא.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 65
מק"ט התשובה הוא: 124574 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/124574