קריאת שמע

שאלה

{לכבוד הגרע"מ שליט"א
לילה טוב וגוט מועד אמעכ"ת.

הנה בימים אלו התחילו המוני בית ישראל לבקש על טל, ונתעוררה לי שאלה בדינים אלו, ואקוה שאזכה לתשובתו.

הנה קיי"ל בברכות ל"ג א' דהמברך ברכה לבטלה עובר בלא תעשה, וכן ברמב"ם פ"א ברכות הט"ו, ובשו"ע או"ח סי' רטו' ס"ד, ובמשנ"ב שם סוס"ק כ' כתב וז"ל- ומ"מ בין לדעת הרמב"ם ובין לשארי פוסקים, אם נסתפק לו על איזה ברכה אם בירך או לא, אם הוא דבר שהוא דאורייתא, חוזר ומברך, ואם הוא דרבנן לא יחזור ויברך וכו'.

ולפ"ז לענ"ד יל"ד, שהרי לדעת רוב הפוסקים (למעט הרמב"ם ואולי עוד) שתפילה היא דרבנן, וא"כ מדוע בנסתפק אם אמר מוריד הגשם אם לא עד שלושים יום בחזקת שהזכיר הגשם וצריך לחזור (לעיל סי' קיד סעיף ח'), והרי אנן קיי"ל שספיקא דאוריתא לחומרא, וא"כ האיך נחזור שוב על הברכות עם ההזכרות שלהם שהוא דאורייתא, מחמת הספק שאולי לא הזכרנו מוריד הגשם בתפילה שהיא דרבנן.

יישר כח גדול
דוד ו.

פה, ברכפלד.

}

תשובה

יום רביעי י"ט ניסן תשע"ו

לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט"א

הנה ראשית כל מה שחוזר ומתפלל אפשר דאינו ברכה לבטלה, וכמו שנחלקו הפוסקים על התפילה ששכח בה הזכרה אי חשיבא ברכה לבטלה או לא [הובא במ"ב ובקה"י, ועיין בני רא"ם להגר"א גניחובסקי עמ"ס ברכות מה שדן בזה], ויעויין מה שפסקו הט"ז והמ"ב [בדעת השו"ע] דעכ"פ מהני ליה שיוכל לצאת מהש"ץ שוב, [אע"ג שבאמת א"א לצאת מן הש"ץ באופן שלא התפלל, מ"מ מהני ליה תפילתו שנתפלל עד עתה, ויעויין בעמ"ס ח"ב מה שכתבתי ע"ד הט"ז הללו.

ולפ"ז י"ל ג"כ דמה שחוזר כאן כיון שחוזר כדיני התפילה אי"ז ברכה לבטלה, אע"ג דאפשר דכלפי שמיא גליא שהזכיר מ"מ לענין המתפלל כיון שעושה כתיקון חכמים סגי, [ובאמת הרבה כבר נתחבטו לדעות הסוברין שהמברך ברכה שא"צ עובר בעשה, הרי אם לא היו מתקנים חכמים לא היה מותר לברך ברכה זו, ומה עשו חכמים בזה שתקנו שע"י שתקנו הברכה הפקיעו אמירת הברכה מאיסור דאורייתא, ועיין עמ"ס ח"א בראשו מ"ש שם, אכן מכל מקום הדבר ברור שאם עשה כתיקון חכמים לא עבר על האיסור דאורייתא], ואפשר עוד דגם להפוסקים דס"ל בשוכח הזכרה שתפילתו הראשונה היא ברכות לבטלה, מ"מ מודו שהמתפלל והזכיר כדין ושכח והתפלל שוב אין תפילתו השניה לבטלה, דבשלמא במקרה הראשון הנ"ל היה פושע שלא זכר מה מוטל עליו והיה עליו לזכור, אבל במקרה השני הלזה הרי עושה עתה כדין ומה יכול לעשות שאינו זוכר כעת אם התפלל, דמכיון שמ"מ כך מוטל עליו לעשות כעת ובזה עושה כדינו י"ל דבזה מודה שאי"ז ברכה לבטלה וצ"ע.

אכן באמת עיקר התירוץ כאן הוא דמה שהותר למסתפק להתפלל שוב מספק וגם מחוייב בזה, ול"א ספק ברכות להקל, הוא משום שהמצב כאן אינו נחשב כספק אלא כחזקה, וחזקה נחשבת כודאי להרבה דינים בתורה, וכמ"ש בפ"ד דקידושין סוקלין על החזקות, וה"ה לענינינו, ואכן כתבו הפוסקים דלא חשיב לכל דבר חזקה גמורה, וכמו שהורה הגרשז"א שאם קטן אמר לו ששכח ג"כ מהני שלא יצטרך לחזור, אך בודאי הו"ל חזקה מעיקר הדין דאמרינן דרגיל לומר מה שאמר עד היום כדי להחמיר עליו.

ויסוד ענין זה של סריך דיבוריה זהו ג"כ מועיל לקולא גבי טעה בין כתיבה לכתיבה בק"ש ופתח בלמען ירבו, דאמרינן אדיבוריה סריך, ובעצם כל הזכרה אחר שלושים אמרינן לקולא משום דסמכינן דאדיבוריה סריך, וזהו חזקה המועלת בין לקולא בין לחומרא ובין לדאורייתא בין לדרבנן.

[ובעצם ענין זה של חזקת שלושים יום מצאנו בעוד מקומות, עיין ב"מ ק"ב ב' ועוד, ויתכן שזוהי סברת הגר"א דס"ל שלא מהני אם אמר צ' פעמים ביו אחד, ואינו ענין לנגח שור חמור וגמל וכו' דהרגילות תלוי באורך הזמן כמ"ש במעשה רב וסמכו בזה חז"ל על שאר דיני החקה, ועיין שו"ת רב פעלים ח"ב סי' י"ז שדן בדיני החזקה כאן אי אזלינן בתר רגילות כאו"א לפי מה שהוא או דבכולם נמדד רק בל' יום, וע"ש הדעות שהביא בזה].

ויש להוסיף ע"ז, דבאמת בספקות אחרים שאין בהם חזקה זו אשכחן דלא הותר לו לחזור ולהתפלל אלא בתורת נדבה כמבואר בשו"ע, ורק בדבר שיש בו חזקה הותר להתפלל ואף מחוייב בזה, משום החזקה.

וכמו שכתב בשו"ת שבו"י ח"א סי' ל"ב וז"ל, מי שנסתפק אם בירך לישב בסוכה, ורצית לדמות למה דאית' בא"ח סי' קי"ד בהזכרת גשם וטל דעד שלושים יום בחזקת שאמר כמו שרגיל, אין זו דומה לזו כלל אפי' כאוכלא לדנא, דשאני כאן בנדון דידן דהא אדם יודע שיושב בצל סוכה ושלטה ביה עינא לא חיישינן לשכחה ויש להאריך בזה בראיות מכמה סוגיות והאריכות בזה אך למותר כי דין זה מפורש להדיא בש"ס ופוסקים גבי ברכת קריאת שמע כמבואר בא"ח סי' ס"ז דספק אם בירך לפניה או לאחריה אינו חוזר ומברך והטע' דברכו' דרבנן וכל הטעמים שנאמרו התם שייכי' גם כן בדין זה וזו אין צריך לפנים עכ"ל.

עוד רגע אדבר דאע"ג דבפוסקים נקטו באופן פשוט שזהו בחזקת שלא אמר, אבל מ"מ ישנם הרבה אופנים דלא אזלינן בתר חזקה זו, כל היכא דמסברא לא שייך לחשוב שלא הזכיר כדין, וכמו האופן שכתב המ"ב בסי' קי"ד סקל"ח בזה"ל, ואם ברור לו שהיה בדעתו לזכור מעין המאורע [לענין הזכרה ושאלה ויעלה ויבא וכה"ג] בתוך התפלה ולאחר זמן מופלג נפל ספק בלבו אם זכר בתפלה או לא אין צריך לחזור ואם נתעורר הספק מיד אחר התפלה יש לחזור [מור וקציעה ומגן גבורים] עכ"ל, וכן באופן שהביא המ"ב בהל' ר"ה גבי המלך הקדוש שאם אמר את נוסח ובכן תן פחדך יש להסתפק אם שייך לומר שחזקה אמר האל הקדוש, [ואגב א' מגדולי הדור הורה דמכיון שיש כאן ספק אינו חוזר ומתפלל, ור"ל דלולי שהיה כאן ספק היה כאן ודאי, מכיון שע"פ דיני החזקה חשיב כודאי, וכן באופנים במ"ב שם בסי' קי"ד ס"ק ל"ז נקט דבכל הספיקות שיש בפוסקים על אמירת צ' פעמים וכו' יש להקל והכל הוא כנ"ל וכמו שכתבתי כבר לעיל].

וכן יש עוד כמה וכמה אופנים שהוסיפו פוסקי זמנינו לומר שבמצב כזה אי"ז נחשב כחזקה שלא אמר ואכמ"ל.

בברכת פסח כשר ושמח

שאלה

{בס"ד
שלום וברכה לכבוד הרה"ג עקיבא משה סילבר שליט"א
ידוע שיש עניין ליתן צדקה בזמן אמירת "ויברך דוד", אולם השאלה היא כאשר גבאי צדקה מגיעים בזמן חזרת התפילה העירו את צומת לבי בשם הרב מוצפי שיש לאסור זאת, דהיינו לא לתת כלום, האכן?
כל טוב, אברהם}

תשובה

יום שלישי כ"ב סיון תשע"ו

לכבוד הג"ר אברהם שליט"א

אחר השלו' והברכה

כתב בשו"ע או"ח סי' צ"ב ס"י, וז"ל, טוב ליתן צדקה קודם תפלה.

וכתב במשנה ברורה ס"ק ל"ו, וז"ל, דכתיב ואני בצדק אחזה פניך ובאיזה קהלות קדושות ניתקן המנהג ליתן צדקה כשמגיע להפסוק והעושר וכו' ואתה מושל בכל.

ויש מקומות שנוהגין לקבץ צדקה בעת קה"ת והוא שלא כהוגן דמבטלין עי"ז מלשמוע קה"ת ועניית ברכו את ד' וכו', וע"ע שערי הלכה ומנהג סי' מ"ב בארוכה.

וכתב עוד במשנה ברורה סימן תקסו ס"ק יב, וז"ל, מנהג ליתן צדקה במנחה דתענית דאגרא דתעניתא צדקתא ויש נוהגין לשער מה שהיה אוכל ביום התענית ליתן לעניים בערב [א"ר] וכן נוהגין בקצת קהלות להכריז ליתן כופר נפש.

ומ"מ יראה לעשות כן שלא בחזרת הש"ץ התפלה כי מבלבלין וצריך לשמוע להש"ץ [פמ"ג] עכ"ל.

ומ"מ כל מה שנתבאר במ"ב הוא לגבי הגבאים שלא יעשו כן, משום שבאופן כללי מבטלין מקריאה"ת מכל הציבור, אך יש לדון לכאו"א לגופיה, האם עליו בפ"ע יש ליתן צדקה, והאם בכלל מותר, שאולי אסור, מכיון שאין היתר לעשות שום מעשה בשעת ברכות וק"ש כמו שהביא הגרח"ק בארחות יושר ערך תפילה בשם המשנ"ב [ואמנם יש סתירה במ"ב בזה, ועיי' מה שכתבתי בזה בשו"ת עמ"ס ח"ב סי' ג', אך מ"מ כך הכריע הגרח"ק], ויש לעיין.

והנה הגרח"ק בדרך אמונה הלכות מתנות עניים פ"י הט"ו ס"ק נ"ג הביא דברי המ"ב הללו, וכתב ע"ז בציון ההלכה (ס"ק צו), וז"ל, ואפשר דאין חייבין ליתן להם דהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכן באמצע התפלה וכן כל העוסק במצוה פטור אז מצדקה כמבואר בב"ק נ"ו ב' עכ"ל.

אכן כ"ז הוא לענין חיובא, אבל אם רוצה לתת כתב הגרח"ק [הובא באישי ישראל פ"כ הערה פ"ג] שאם רוצה לתת צדקה מותר לתת אף בפרשה ראשונה של ק"ש.

והבא"ח [ש"א וארא י"ג] וכה"ח [סי' ס"ג סקכ"ו] כתבו שבשעה שקורא ק"ש לא יאסוף צדקה, שהרי אינו מתרכז במה שקורא, אמנם יתכן שדבריהם הם רק לענין גבאי הרוצה לאסוף צדקה שיש לזה משך זמן והתארכות, משא"כ נתינה אחת שאינה מבטלת כ"כ מהריכוז אולי לא אסרו בזה, וכלשון הכה"ח 'דבודאי לא ידעי מאי קאמרי', היינו מצד שמבטל את הכוונה לגמרי אבל באופן שאין חסרון כוונה אין לאסור מצד שעושה מעשה, [ועי' בל' הבא"ח שם 'ואותם גבאים וכו' לא יעשו כן בעת שקורין ק"ש ואפילו שהוא צורך מצוה וכו' דכיון שהוא מהלך וגובה בעודו קורא הו"ל קריאה של ארעי'], ועוד יש לחלק שפעמים זוהי מצוה עוברת כשר הגבאי עומד על ידו, משא"כ לאסוף יוכל הרבה פעמים לאסוף אח"כ כמו עכשיו.

[בענין השמועה מהרב מוצפי, אפשר לברר את אמיתות השמועה ועל מה היתה בדיוק ההתייחסות].

והנה היה אפשר לדון עוד מדבריהם להתיר מצד שלא חשו למה שהציבור עומדין אז בק"ש, ואפ"ה לא חשו אלא לגבאים עצמן, אכן דחה בעל המשנה הלכות [הביא הג"ר יוסף שוב בצהר טז עמ' ק"ג] שמדובר שרק הגבאים עומדים בק"ש ולא הציבור.

אכן התאונן המהר"ח פלאג'י בספרו צדקה לחיים (דרוש ו' אות ד') על אותם שמסתובבים בבתי הכנסת לאסוף כסף לצדקה באמצע התפלה, וגורמים בלבול הדעת למתפללים, שחושבים כמה ליתן לזה וכמה לזה, ועל כן לא טוב הדבר ויש לבטלו.

גם בספר מעם לועז (פרשת ויגש עמוד תשפה) כתב, שאותם הגובים צדקה בזמנים אלה, הרי זו מצוה הבאה בעבירה, מפני שמפריעים לכוונת הקהל, ולכן טוב הדבר שלאחר קדיש תתקבל יקום החזן ויאסוף צדקה, כי אז זמן המצוה.

ע"ש.

ומכ"ז מבואר שאמנם יש להמנע מלהפנות את דעת המתפללים אל אסיפת הצדקה, אך מ"מ י"ל מכיון שעושה כן בציבור ואוושא מילתא, משא"כ כאשר בין כך אוספים כסף, והיחיד שואל עבור עצמו אם ליתן להם כעת או לא, באופן שאין מתבטל כ"כ מכוונתו, בזה אולי יש להתיר, ומאידך אולי גם בזה יש לאסור, כדי שלא לחזק ידי האוספים באמצע התפילה.

ויעויין בהליכו"ש ח"א פ"ז ס"ד שכתב בשם הגרשז"א, מה שנתפשט שמסבבין לאסוף מעות לצדקה בו בזמן שאסור להפסיק, לא טוב הדבר, כי עי"כ מבטלים את המתפללים מתפילתם ומכוונתם, והוסיף בארחות הלכה [הערה 12] שמרן היה מכין ע"י מקומו קודם התפילה מטבעות לצדקה, והיו נוטלים משם כדי שלא יופרע מתפילתו, מלבד אלו שרצה לתת להם סך מסוים יותר מלשאר המקבצים, שלהם נתן בעצמם, אף אם היה באמצע ברכות ק"ש, אך עכ"ז שלא היה כסף מוכן והוזקק להושיט להם בעצמם היה מקבלם בסבר פנים יפות, ואף לקשה יום א' שהיה בא ליטול מעות והיה מטרידו באמרות שונות, היה מטה אזנו קצת כפי ההכרח מפני כבוד הבריות, וחוזר לתפילתו, אף שהיה ניכר לכל כמה קשה עליו הדבר עכ"ד.

וכתב בתשובות והנהגות ח"א סימן סא, וז"ל, שאלה: באמצע ק"ש עניים מסתובבים אם מותר לתת להם צדקה.

מסברא העוסק במצוה פטור מן המצוה, ולהרבה ראשונים לא רק פטור אלא אסור לקיים מצוה אחרת שנקרא רשות (עיין היטב בריטב"א סוכה כה ב) וכאן כשהעני בא וצריך להפסיק מקריאת שמע לשלשל ידיו לכיסו לתת לו ומתבטל אז מקריאה עובר עבירה ולא מצוה, ומדינא העוסק במצוה פטור מן המצוה, והיינו גם ממצות צדקה וכדמוכח משומר אבידה דפטור מצדקה, ועיין עוד בתוס' בשבועות מד: דעוסק בשופר פטור מצדקה, וראוי לנו לעורר לא לתת באמצע קריאת שמע ואפילו בברכותיה וכמבואר בריטב"א סוכה (כה ב) שאם עוסק במצוה פטור ממצוה אחרת וכדבר הרשות ואסור לעזוב המצוה, וכאן עסוק ואי אפשר לקיים שניהם בבת אחת ראוי לאסור.

ומיהו אולי בברכותיה או אפילו בפרשה שנייה שמותר לרמז לדבר מצוה אולי לא גרע ויכול לבטל למצות צדקה וד"ז צ"ב, אבל בפרשה ראשונה שאפילו לרמז אסור אפילו לדבר מצוה בודאי אין לו לתת צדקה, ותמהני שאין נזהרין בזה, ומדמין שמקיימים בזה מצות צדקה, בשעה שאם מתבטל בזה מכוונה, וכמו שמצוי כה"ג כשאומר ק"ש שמתבטל בכך, אין לו לתת לעני שהעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת ואסור, ועביד עבירה כשעוסק בצדקה באמצע קריאת שמע.

וראיתי נוהגין כשמצוי שעניים מבקשים פרוטה, מניחים לפני התפלה לפניהם מטבעות שוין, והורגלו ליקח אחד, ואפילו באמצע קריאת שמע לוקחים מעצמם, וכה"ג אין לחוש שאינו מתבטל ממצוה.

אבל להפסיק קריאת שמע לתת לעני אין חיוב.

וכדאי להודיע לעניים גופא לא להסתובב כשאומרים ק"ש וכדומה עכ"ל התשוה"נ.

ואביא בזה עוד מה שכתב הגר"י שוב [צהר שם עמ' ק"ד] שהביא דעות גדולי ההוראה בזה, וז"ל, ומהגרח"פ שינברג שמעתי דהמנהג הוא לאסוף כסף באמצע התפילה, וכן שמעתי מהגאון בעל המשנה הלכות שליט"א דמכמה טעמים מעלימים עין מזה שאוספים באמצע התפילה ואין מוחים בהם, וכן ראיתי למרן הגרי"ש אלישיב והגר"ש ואזנר ועוד גדולי ישראל שנותנים צדקה לגבאים באמצע התפילה.

ובמקור היראה להגר"ב זילבר לס' היראה אות ע"ה כתוב דמותר ליתן פרוטה לעני בפרשה שניה של ק"ש וע"ש בסוה"ס עמ' צ"ג מו"מ בזה בין הגר"ב זילבר להגר"ח קניבסקי, דהגרח"ק כתב לו, ומ"מ נראה דפטור משום עוסק במצוה, והגרב"ז כתב דאינו פטור משום עוסק במצוה עי"ש, וע"ע מ"ש בבית ברוך על החי"א כל כ"א ס"ק כ"ו, ובשו"ת משנה הלכות ח"י סי' י"ד.

וממרן הגרי"ש אלישיב שמעתי דאם זה מפריע לו פטור מלתת משום עוסק במצוה, אולם אם זה לא מפריע יכולים לתת, וכן שמעתי מהגרח"פ שינברג דאין בזה משום עוסק במצוה דאפשר לקיים שניהם, עכ"ל הגריש"ו הנ"ל.

ולענין קימה בפני ת"ח באמצע ק"ש, כתבו הברכ"י סי' רמ"ד סק"א והמקו"ח סי' ס"ו ס"א והשלמת חיים סי' נ"ה שצריך לקום, וכן הורה החזו"א אף פסוק ראשון [הובא בדעת נוטה עמ' רי"א], אכן יש חולקים ע"ז [עי' צוהר אהל ברוך עמ' ע"ט מש"כ בשם האדר"ת ובשו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קמ"ו].

ומ"מ גם לרוב הפוסקים המצריכים לקום עדיין אין ראיה לצדקה בשעת ק"ש, משום שקימה אינה נחשבת מעשה, ולכל צורך מותר לקום באמצע ק"ש [באופן שאין יוהרא ואכמ"ל], ולא נחשב הפסק.

משא"כ מעשה בידים אסור לעשות באמצע ק"ש בסתם.

לסיכום י"א שאין חיוב לתת צדקה באמצע ק"ש, בפרט אם עי"ז מתבטלת כוונתו, וגם אין ראוי לאסוף אז, מכל מקום האוסף אז א"צ למחות בו, וגם אפשר לתת לו בזמן קריאת שמע אף אם אין חיוב, ויש שחששו בפרשה ראשונה שלא לתת אלא להניח לפניהם לפני התפילה, אמנם האוסף תוך כדי שהוא עצמו קורא ק"ש בודאי אפשר למחות בו.

עוד מדברי התשובות והנהגות בענין הנ"ל

ואצרף בזה עוד מה שכתב בתשובות והנהגות ח"ג סימן רפז, וז"ל, שאלה: גבאי צדקה המסתובב באמצע התפלה או בק"ש וברכותיה לאסוף כסף אם לתת לו.

הנה לכאורה דינא הוא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, וכיון שעכשיו מתפלל אפילו פסוקי דזמרה מקיים מצוה לעבוד ה' בתפלה, וע"כ כשעוסק במצוה אפילו לא יתבטל ממנה ואפילו המצוה השניה גדולה יותר, אם התחיל בראשונה אינו פוסק כמבואר באו"ז וריטב"א (מובא במ"ב סי' ל"ח ס"ק כ"ט), וכן ראיתי בספר דרך אמונה הל' צדקה שמצדד כן, ומה עוד שדין תורה הוא שאין מעבירין על המצוות, וכשמפסיק התפילה ומחפש בכיסו כסף, וכ"ש כשממתין עד שהעני פורט מעותיו נמצא עובר ממצוה למצוה ומסברא נראה דאסור.

אכן לעניית קדושה וברכו וכדומה ביארנו במק"א, שאדרבה אם הציבור אומרים והוא אינו משתתף עמהם עובר איסור, ולכן צריך להפסיק.

ואף שעוסק במצוה פטור ממצוה אבל לא הותר לו לעבור איסור משום כן, (עיין היטב מועדים וזמנים ח"א צ"ג בהגה"ה), ובעניננו מפורש בגמרא בפרוטה דרב יוסף, שעוסק במצוה דאבידה פטור לתת לעני, (ב"ק נו ב) הוא הדין כאן כשעוסק בתשבחות להבורא ית"ש מה לו להפסיק, וק"ו שאפילו ריפתא לעני פטור מלתת אף שצריך העני לאכול, וכ"ש בזמננו שיש מהם רמאים שאינם עניים כלל, ועכ"פ לא צריכים דוקא עכשיו את הכסף, ע"כ ראוי להמשיך בתפלה ואינו חייב לתת כשמטרידו עד שמוכרח להפסיק תפילתו משום כן.

הן אמת שדעת כמה אחרונים שהעוסק במצוה שבין אדם למקום לא נפטר ממצוה שבין אדם לחבירו, ורק שומר אבידה פטור מן המצוה כיון שעוסק במצוה לחבירו.

ולשיטתם לכאורה היה צריך להפסיק ולתת, אבל הדבר תמוה, שאדרבה מצוה דבין אדם למקום חמיר טפי ומצוה בין אדם לחבירו קיל, דהא לא דחינן איסורא מקמי ממונא וכמבואר בב"מ (לב א) וגם אפשר במחילה, ע"כ ודאי נראה דפטור ממנה כשעוסק במצות הבורא.

ונראה לע"ד שבאמצע ק"ש ודאי לא יתן, וגם הגבאי צדקה אין לו לבקש ממנו באותה שעה, ואם יפסיק ויתן אינה מצוה אלא עבירה.

אבל המתפלל פסוקי דזמרה כיון שאם באו אצלו לדבר הרשות היה מפסיק לרמז להם מה לעשות, אף שאם מטרידו פטור, כה"ג נראה שאם רוצה לתת כדי לקיים מצות צדקה, לא אמרינן בזה אין מעבירין על המצוות, שהרי הוא מעביר אז גם לדבר הרשות וכש"כ שאין איסור לדבר מצוה, משא"כ בק"ש דבעי כוונה טפי, שאין מפסיקין לדבר הרשות, הוא הדין לדבר מצוה דצדקה אסור להפסיק.

וראה מש"כ להלן שאפילו מבקש ממנו פטור, ואין בו משום אל ישוב דך נכלם, ואף שהעוסק במצוה אינו פטור מהלאו, מ"מ פטור כיון שאינו נדחה אלא לשעה ומחמת שכעת הוא עסוק בק"ש, וגם העני אסור לו לבקש באותה שעה.

ובאחרונים יש שנסתפקו באין מעבירין על המצוות, אם היינו דוקא ממצוה למצוה אבל לדבר הרשות מותר, ונראה שאם רגיל להפסיק לדבר הרשות אין איסור להפסיק גם לדבר מצוה, וע"ז אנו סומכין בשלוחי מצוה לאסוף כסף לצדקה או לפדיון שבויים שמפסיקים באמצע להתפלל מנחה וכדומה, ולא אמרינן העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת ואין מעבירין, אם אינו מקפיד להפסיק באמצע לדבר הרשות, כגון לדבר עם חבירו בדברי רשות, א"כ לצרכי גבוה להתפלל מנחה לא גרע, וכן בנידון דידן במקומות שמפסיק לדבר הרשות, אף שמפסיק לדבר מצוה אין בזה איסור וכמש"נ.

ולפי זה למעשה כשעוסק בק"ש ובא עני לא יפסיק לתת לו פרוטה, ומה עוד שיש לומר דאסורא קעביד ולא מצוה, ובפסוקי דזמרה אף שפטור כשמתפלל, כיון שמפסיק לרמז לחבירו ולא חשיב הפסק מותר לתת, ובאמצע ברכות ק"ש צ"ב ונהגו להקל.

ואגב אני מסתפק בדברי הרמב"ם רפ"ז דמתנות עניים, דלכאורה מדוייק מדבריו חידוש גדול, וז"ל: "מ"ע ליתן צדקה לעניי ישראל כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת" ע"ש, ובה"ב שם לענין הלאו שעוברין בצדקה מסיק "וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בל"ת שנאמר לא תאמץ את לבבך", הרי שלענין המ"ע נקט סתם ליתן לעני ובלא תנאים, אבל בל"ת ביאר שעובר רק כשהעני מבקש ומעלים עיניו ממנו משמע כשאין העני מבקש אינו עובר.

ומסופקני אם העני איננו מבקש כלל אלא רק גבאי צדקה תובע ממנו אם עוברין בל"ת, אי נימא דהאיסור הוא רק כשעני תובע ולא נותן לו, או נימא שגם בגבאים שמבקשים ממנו כסף ומעלים עיניו ולא נותן עובר בל"ת, שהתובעים הם שלוחי העניים וכמוהם לענין הלאו, (ונראה שתבעו דאמרינן בזה שעוברים הלאו אינו דוקא תביעה בפה, אלא כל שעובר מאיש לאיש ומראה שרוצה כסף דינו כתבעו בפה, ומדויק מאד לשון הרמב"ם דלא כתב מבקש ממנו, אלא "הרואה עני מבקש".

וכן הדין לענין לאו דלא תלין שעוברים רק בתבעו, נראה שאם בא לפניו באופן שמוכח שכוונתו לתובעו הוה כתובעו ועובר).

כעין זה נסתפקתי הלכה למעשה, שברמב"ם כתב (פ"ז דמת"ע ה"ז) "ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם", והיינו שאם עני תובע ממנו אסור לדחותו לגמרי ומן הדין צריך לתת לו לפחות משהו, וכן ראיתי אצל מרן הגריז"ס זצ"ל (הגאב"ד דבריסק) שהלך ברחוב ועניים היו מסתובבים ומבקשים ונדמה לו שלא נתן לעני משהו, חזר שוב לחפשו לתת לו משהו וכמבואר ברמב"ם.

ויש להסתפק אם דוקא בעני הדין כן וכלשון הפסוק "אל ישוב דך נכלם" שמתבייש העני כששואל ולא נותנים לו, או נימא שגם בגבאי צדקה המבקש לעניים הדין כן, שאם שואל ולא נותנים לו מאומה ה"ה מתבייש וגם בזה אסור, וד"ז צ"ב.

והנה הקשו האחרונים למה העוסק במצוה פטור מצדקה הלוא בצדקה יש גם לאו ועוסק במצוה אינו פטור מלאו, ותירצו שהלאו שבצדקה בא לחזק את העשה, ואם אין את המ"ע דצדקה שהעוסק במצוה פטור מן המצוה ממילא גם אין הלאו, אבל לרמב"ם הנ"ל יש לומר שאינם תלויים זה בזה, ואיכא לאו מיוחד כשתובע ולא נותן לו שמביישו, ואם פטור מהעשה אין מוכח שפטור גם מהלאו, ועיקר הקושיא ל"ק להרמב"ם, שעוסק במצוה אינו פטור מהלאו, ואה"נ בתבעו עני אינו פטור אף שעוסק במצוה, והפטור לתת ריפתא לעניא היינו כשמזדמן עני לפניו ולא תבעו, בזה הוא דפטור שאין בזה לאו אלא עשה.

מיהו אף אי נימא שהעוסק במצוה כשתבעו ממנו אינו פטור מחמת שיש לאו, נראה דהיינו כשדחאו עבר בלאו, אבל בנדון הנ"ל שעומד באמצע ק"ש ותפלה ולא נתן לא חשיב דחאו אלא לזמן, ומפני שעוסק במצוה כה"ג מותר, וליכא הלאו או החיוב ד"אל תשיב דך נכלם", וגם העני אסור לו לבקש אז ממנו ולהפריעו עכ"ל התשוה"נ.

קרא פחות