איסור

הנה כפי שכבר הזכרתי בעבר בכמה תשובות שיש כמה דעות בענין עצם הדבר לגנוב מכסף שעומד תחת קופת המדינה האם יש היתר בדבר או לא, ורבו הפוסקים האוסרים בדבר עכ”פ לכתחילה במקרה שיודע שלוקח כסף שלא מגיע לו, למרות שיש הרבה אנשים שלא מקפידים על זה ונסמכים על המתירים בזה, ואני אין מתפקידי כמובן להכריע בדברים שנחלקו בהם גדולי הפוסקים.

ורק אציין כאן כמה נקודות שנתעוררו תוך כדי כתיבת התשובה, הא’ שיש מגדולי הפוסקים שכתבו לאסור בזה עכ”פ במקרה רגיל, ומהם הגרנ”ק והשבט הלוי, ולא כמו שיש סבורים ורגילים בזה כדבר פשוט להתיר.

והב’ דגם אם כבשו הממשלה באיסור, מ”מ הרבה מהמלכים לקחו הממשלה בכיבוש שאינו כשורה כמבואר במקראות ולמרות זאת הכיבוש קונה כמבואר בגיטין בפרק השולח, אם כי העירו לנכון דיש לזה מקור בר”ן בנדרים בשם התוס’ ובאו”ז ב”ק סי’ תמז בשם הרא”ם בעל היראים וכן בעוד ראשונים בנדרים שם בשם הרא”ם.

והג’ דגם אם מחוייבים לנהוג ע”פ דיני תורה ואינם נוהגים ע”פ דיני תורה עדיין אינו מפקיע מהם דינים השייכים למלכות הנוהגים גם במלכים שאינם נוהגים כשורה שהיו בחו”ל בכל הדורות ומהיכי תיתי לחלק בין יהודים עוברי עבירה לגויים עוברי עבירה (וכי תימא משום שמלך ישראל אסור לו לתקן תקנה חדשה שאינה כתובה בתורה, א”כ הרי גם מלך גוי אסור לו לתקן על ישראלים תקנה שאינה כתובה בתורה, דמי איכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור כדאמרי’ בחולין, וכ”ש שגזל גוי מישראל אפשר דחמיר מגזל ישראל מישראל, ועי’ בפרק בן סורר), ולא חשיב מוכס שעמד מאליו אלא רק קודם שהיה כיבוש גמור, אא”כ תאמר שממשלה בתנאי דמוקרטיה אין לה דינים של מלכות (כעין מה שנתעוררו נידונים שונים לגבי חברה בע”מ שאינה נחשבת בבעלות הבעלים לענין ריבית אם הבעלים ישראל ואולי יש צד שדינא דמלכותא צריך שיהיה מלך העומד במלכות זו), ואז גם בחו”ל יהיה הדין כן, ומאידך היו רמות שונות של מלכות במשך הדורות וגם ברומי עד יוליוס קיסר היתה המלכות מונהגת על ידי ישישים (סנט) כמבואר ביוסיפון, ומסתמא שמה שדנו חז”ל היו על רמות שונות של מלכות כל עוד הוא מוכס שיש לו קצבה ולא עמד מאיליו ויל”ע, ומאידך גם אם יש לה דין של מלכות, לא בכל חוק ודבר שעולה על רצון המלך להשכין שלום בין אנשים לפי הבנתו נאמר דינא דמלכותא (ועי’ בזה בדברי הפוסקים), אבל במיסים אם הוא מוכס שיש לו קצבה באופן רגיל מבואר בסוגיות שיש דינא דמלכותא וכמובן שיש בזה פרטי דינים ואין כאן המקום לדון בזה.

ועוד יש לדון בזה נקודה נוספת דגם אם טוען שמותר לו לשקר מולם כדי להציל ממון גזול מ”מ אם גזלו ממנו פחות ממה שמוציא מנ”ל שיכול להוציא ממון שגזלו מהציבור, ולמה לא חשיב חולק עם הגנב, ועוד יש לדון דאף מה שמשלם מע”מ בכל קניה שקונה מנ”ל דחשיב שגנבו ממנו, דילמא חשיב שגנבו מהמוכר, דאע”פ שהמוכר מייקר מחמת זה הסחורה מ”מ לא התנה בזה שאם יצילנו מן המע”מ יניח לו והרי המוכר הוא זה שצריך לבוא בחשבון עם הרשויות ולהעביר להם את המע”מ בסוש”ד.

ועוד יש לציין בזה נקודה נוספת לעיונא דאפשר שהמתירים מיעטו לדבר בזה מטעמים מובנים ולכן בכתובים באו יותר דברי האוסרים, אבל אינו מוכרח דיש יותר מתירים ממה שידוע לנו דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.

ועוד יש לציין עוד דאמרי’ בפרק ערבי פסחים אל תגנוב את המכס וכו’ וכן היה מורה הגרח”ק לשואלים שלא לגנוב המכס שלא יתפסו ויקחו מהם כל מה שיש להם כמבואר בגמ’ שם, וכ”ש שלא ישקרו להוציא כספים במרמה.

ויל”ע בכל דינים אלו ולא באתי בכאן לקבוע מסמרות בכ”ז.

לגבי מה ששאלת אם שייך בזה המשנה בסוף פאה שמי שעושה עצמו חיגר ייענש בזה, הנה להסוברים שאסור להוציא ממון באופן זה פשיטא שהוא בכלל קללה זו וחמירא סכנתא, ומאידך להסוברים שמותר להוציא ממון בכלל זה אם טעם ההיתר שלהם הוא כעין נודרין להרגין וכו’ (עי’ בתוס’ שם מה שנשמט ונדפס בעוז והדר והבאתי בתשובה אחרת) והו”ל כמציל מידם ממון גזול, א”כ יש בזה צורך להוציא מידיהם, וכבר ציינתי בתשובה אחרת לדברי הפוסקים דבאופן שיש צורך מצוה מותר לומר שהוא חיגר וכיו”ב כמו שנתבאר, ואם כן התירו נדר ושבועה (בכפוף לתנאים המבוארים בפוסקים לש”ך ובית מאיר ונו”כ כדאית להו ואכמ”ל), וכן התירו עוד דינים כדי להציל מיד גוים כמבואר בפ”ק דע”ז, א”כ לכאורה התירו גם דבר שעיקר איסורו קל יותר, דהיינו שקר לחוד (דלדעת כמה ראשונים אם אינו נוגע לממון ולב”ד וכו’ ואכמ”ל), וגם אם יש בזה סכנה, מ”מ הסכנה היא רק כשמשקר לצורך איסור.

וכמובן שלא באתי להכריע כדעות המתירים בזה (וגם איני ראוי להכריע) אלא רק לדון בדעתם.

הנה בגמ’ ושו”ע מבואר דיש איסור הסתכלות בבגדי צבע של אשה שמכירה אפי’ שטוחין על הכותל, ובניד”ד יש מקום לטעון דכל מה שנאסר בבגדי צבע של אשה שמכיר הוא רק באופן רגיל אבל כאן שהם על אשתו יש מקום לטעון שנעקר מלהחשב בגד של אותה אשה שהרי כעת הם בגדי אשתו ואינם בכלל האיסור.

ויש להוסיף דהרואה בגד כשהוא על אדם אינו רואה את הבגד דוקא אלא בעיקר את מי שלבוש בו שהבגד טפל לו, ועי’ בבן יהוידע בריש מס’ נזיר (והובא גם בס’ נפלאים מעשיך בן איש חי אות לב) מה שכתב בזה דברים נפלאים.

ושאלתכם זו נזדמן לי ששאלתי את הגרש”צ רוזנבלט לפני זמן רב וכמדו’ שהשיב דמכיון שבפוסקים לא דברו מזה א”כ מסתימת דבריהם משמע שאין בזה איסור, ואיני זוכר בבירור.

ובגוף הנידון דידן יש לציין דעצם הענין לומר שבגד ששימש אשה אחת תיאסר לעולם לכל אשה ללבוש בביתה הוא מחודש מצד ההנהגה במציאות בזה ובפרט במקומות שהיו מאוד מצומצמים בבגדים ואף שא”א להביא ראיה מההוא חסידא שיצא לשוק במעיל אשתו בזמר למוצ”ש וגם לא מדיני השו”ע סי’ צג סכ”ה דיש לומר שכ”ז מיירי בבגדים שאין בהם איסור עי’ רש”י בע”ז שם, מ”מ הנהגה זו לומר שהבגד נאסר לעולם יש בזה קצת חידוש.

ויש להוסיף בנידון זה עוד דבאופן שהעבירה לגמרי הבגד במתנה לבני ביתו יש יותר מקום לשמוע בזה שכרגע כבר נחשב בגד דאשתו, ומ”מ יש לדון במקרה שאשה שמכירה נתנה הבגד לאשה אחרת שאינו מכירה וכעת הם שטוחין על הכותל אם יש בזה איסור או שמא נאמר דהאיסור הוא רק כל עוד שהוא בבעלותה.

ויש לציין דמ”מ כל הנידון כאן הוא רק באופן שאין הרהור ופשוט.

והנה בתשובת הב”ח סי’ יז כתב לאסור מעיל פרוכת בבהכנ”ס שנעשה מבגד אשה ידוע לאחר מיתתה, ובעיקר דן שם דלאחר מיתה עדיין איכא הרהורא, אבל לא דן שם כלל מצד שכבר אינו בגדה אלא בגד פרוכת, ומשמע מזה לכאורה דשינוי רשות והפסקת לבישה לגמרי לא מהני, ומ”מ יש לדחות דשינוי מבגד לפרוכת לא חשיב עקירה אבל אם נעשה לבגד אחר ומשמש לבישה אחרת שמא חשיב עקירה.

ועי’ באוצה”פ אה”ע סי’ כא ס”א סק”כ שהביאו עוד דיש מי שכתב שבפרוכת שרי אם משנים צורתו לגמרי ואין מי שמכיר שהיה בגד אשה ואולי רק בצירוף שלא לבשתו מעולם, ואולי גם רק בצירוף שהאשה כבר מתה, אבל גם שם התיר אחר שמשנים צורתו לגמרי אבל בלא שינוי צורת הבגד לא התיר כלל.

וראיתי שיש קצת אחרוני זמנינו שנסתפקו לענין מפקרת הבגד אם יש בזה איסור עדיין או לא, ומדברי הב”ח הנ”ל כ”ש שיש ללמוד לאסור במפקרת הבגד גרידא.

ועי’ בכה”ח סי’ קמז סקכ”ה להחמיר בטלית גדול או קטן מבגד אשה דחיישי’ להרהורא ולכאורה ה”ה בשינוי בגד ממה שהוא או בנתינת הבגד לענין אחר, ואם תאמר דבלבישת הבגד עצמו החמיר יותר א”כ יל”ע אם למד כן מגמ’ או מסברא דבגמ’ בע”ז שם לא נמצא מקור להחמיר בלבישה יותר, ואולי משום שהוא חפצא דקדושה החמיר יותר, ויל”ע.

והנה נחלקו הראשונים בבגד אשה שלא לבשתו אם יש בזה איסור דהמאירי מחמיר בזה כפשטות דחיית הגמ’ בע”ז כ ע”ב את דברי רב חסדא, וכן רוב הראשונים לא הביאו דברי רב חסדא להלכה, אלא כפשטות דברי הגמ’ שם דדחי לה, כהרי”ף והרמב”ם והרא”ש והטור והשו”ע אה”ע שם, ואף בילקו”ש כי תצא רמז תתקלג השמיט דברי רב חסדא וכנראה משום שנדחו מהלכה (מצאתי ראי’ זו מהילקו”ש בספר גן נעול עמ’ שיב וכן עוד דברים שהבאתי בתשובה זו מצאתי שם) ועי”ש בגן נעול שהביא עוד פוסקים רבים מאוד מכל הדורות קמאי ובתראי שנקטו דאין הלכה כרב חסדא, אולם בסמ”ג לאוין קכו פסק דרק ישנים קצת, וכ”ה ברי”ו נתיב כ”ג ח”א ורי”ד ונ”י בע”ז שם וכ”ה בחרדים פ”ב מל”ת מד”ק אות ב וכ”כ גם בפחד יצחק אות ב ערך בגדים, ומשמע דאם לא לבשתן כלל אין בזה איסור.

(ועי’ ברבנו חננאל שמשמע שעשה בזה כעין פשרה לתפוס ב’ חומרי דהיינו חומרת רב חסדא שיש להקל רק בחדשים עם חומרת הגמ’ שיש להקל רק בעבידתיה טריד, ולכן הקיל הר”ח למעשה בחדשים רק בצירוף דבעבידתיה טריד דהיינו רק כשיש לפנינו ב’ התנאים, וצע”ק דלכאורה ישנים חמירא ליה מכחול וכו’ המבואר בגמ’ שםובר”ח גופיה להיתר בדעבידתיה טריד וצ”ב, אולם עי’ בגן נעול שם שר”ל שט”ס נפל בדבריו).

ויש לציין דמצינו עוד מקומות שדחו בגמ’ ראיית האמורא ולא נפסקה להלכה לרוב הראשונים וכמו דינא דמנחות לח ע”א ש”מ צריך לקשור על כל חוליא ודחו לה שם להראי’ והשמיטוהו רוב הראשונים והטור תמה על ההשמטה, וכן גבי מרור דאמרי’ ש”מ צריך לשקועיה ובגמ’ דחי לה להראיה ורוב הראשונים השמיטו אבל הטור הקשה עליהם ובשו”ע ומשנ”ב הובאו ב’ הדעות, וכאן גם הטור לא נקט להקל, דלקולא לא נקטינן נגד דחיית הגמ’ להראיה.

והנה עכ”פ לרוב הפוסקים הסוברים לכאורה שהאיסור הוא אפי’ בבגד חדש א”כ גדר האיסור הוא שהבגד משוייך לאשה, דהרי עצם הלבישה אינה מוסיפה באיסור, וגם המקילים בזה לכאורה לא באו להחמיר יותר שלבישה אוסרת גם כשאינו משוייך לאשה.

ומ”מ יש לדחות דלאחר שהיה משוייך לאשה נשאר אסור, וכמו”כ יש לטעון דהמקילים בזה יחמירו בזה, וכמו”כ יש לטעון דגם המחמירים בבגד חדש מודים דכ”ש שלבישה לחוד אוסרת כלבשתה בתורת בגד שלה עכ”פ, וכמו”כ יש לטעון דדברי המאירי להחמיר בבגד שלא לבשה מחודשים ושמא שא”ר מחמירים עכ”פ בבגד שלבשה פ”א וכל הנידון הוא רק אם מצריכים שתלבש כמה פעמים שתהיה רגילה בזה כלשון הגמ’ עתיקי.

ועי’ בתשובת בית שערים באו”ח סי’ לג דכתב ע”פ רש”י שם דרק אם ראה אותה מלובשת בהן פ”א אז אסור עי”ש ואם ראייתו מרש”י שם ד”ה בחדתי שכבר לבשתה פ”א א”כ הרי זה אינו למסקנא כמשנ”ת, ואם ראייתו ממה שכתב רש”י לעיל מינה ד”ה ולא וכו’ שזוכר את האשה כמו שהיא מלובשת בהן שמייפין אותה וכו’, שמא מיירי רק להס”ד כדרכו לפרש מתחילה הס”ד דהרי ע”כ להלן מבואר דזה תליא בין דברי רב חסדא לבין דחיית הגמ’, וא”כ מה שכ’ שזוכר שמלבושת בהן היינו רק לרב חסדא שדבריו לא נפסקו להלכה.

ועי’ ביפה לב ח”ה סי’ כא סק”ד שתפס להלכה כפרש”י לענין עתיקי וכו’ דרק אם ראה אותה מלובשת בהן אסור והביא בזה מעשה החכמים שלא הקפידו בזה, וצ”ע דדברי רש”י הללו קאי לפרש דבר שלא נפסק להלכה, ולולי דבריו פשוט דטעם מה שלא הקפידו החכמים הוא משום דהוא בראיה בעלמא ולא בדרך הסתכלות עי’ בעזר מקודש אה”ע סי’ כא ועוד.

ומ”מ לא קשיא כ”כ דיש קצת מרבוותא שפסקו להלכה כרב חסדא כנ”ל אבל מפרש”י ליכא להביא ראיה לענין ההכרעה להלכה בדברי רב חסדא.

ולגוף מה ששאלתם עיין בספר גן נעול פרק ו שהביא דעות רבני זמנינו בנידון דידן ותמצית הדברים שנתבארו שם הוא דלענין שאלת בגד כששואלת ממכרה שיודע הבעל מי היא יש בזה דעות דיש אוסרים ויש מתירים והגרח”ק בכלל המקילים בזה (ונראה שרוב מי שנקטו צד בזה נקטו לקולא) ויש לזה עוד צירוף שכ’ בשבט הקהתי אה”ע סי’ רכו ע”פ ריטב”א דאם יודע שאין הרהור שרי ונראה דכוונתו דמאחר וכאן יש אומדנא שלרוב בנ”א אין הרהור ממילא א”צ כאן מנין להתיר הגזירה דכל כה”ג אינו גזור כלל (ויש לציין דמה שהביא שם מתשובת הרד”ד וכן משבט הקהתי מבואר מדבריהם נתחשבו שם גם בדברי הב”ח ועי”ש וכן לעיל שם בהערה 38).

ולגבי אם קנתה או קבלה ממש הבגד נטיית רוב הרבנים להקל בזה, והביא שם שאם אפשר יותר טוב שלא תאמר ממי קנתה הבגד, עי”ש בפרטות המ”מ והנידונים בזה בהרחבה.

ולענין הראיה מהפסוק ושאלה אשה משכנתה י”ל דמדאורייתא שאני ואע”ג דלהט”ז אין לגזור בדבר המפורש בתורה קודם מ”ת שאני ולפי הצד דאחר קניה שרי י”ל דעיקר מה שסמכו להתיר שאין דעתם להחזיר כציווי שנצטוו ועי”ש עוד בהרחבה בכ”ז.