איסור

בחפץ חיים [כלל ח פ”י] מפורש לאיסור בזה, והביא הח”ח שם ראיה מאבות דר”נ פ”ז ותורף הראיה משם צריכה ביאור, דעיקר מה שנזכר שם שאינו דבר טוב ולא מיירי שם להדיא לגבי איסור לה”ר דהרי קאמר שם שאינו טוב גם במה שמבזה את עצמו, והרי לבזות עצמו בפשטות אינו משום לה”ר כלל, אלא מצד שאינו טוב לבזות את עצמו ואת חבירו דהרי סברא הוא דכשמבזה את עצמו ואת חבירו ואין בזה שום תועלת אלא רק המשך מריבה בודאי שאינו דבר כדאי, וגם אם נקבל שכל סיפור לה”ר של אשה לבעלה אינו כדאי כשאין בזה צורך (וכך פשוט דהרי גם האדם עצמו צריך להסיר הכעס מלבו ולדון לכף זכות וכ”ש שלא לספר לבעלה גם אם אשתו כגופו), מ”מ עדיין מנ”ל דחשיב לה”ר, ועוד למה נזכר שם רק הענין שלא לספר לאשתו מריבה שעשה עם אחר שזהו דשמא רק בזה החמירו כיון שהוא לא לצורך כלל דהרי גם את עצמו מבזה, ושמא דס”ד שיש בזה צורך אבל להנאה בעלמא פשיטא דאסור.

אולם בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג ח”ד סי’ אלף כג (הטה אזנה וכו’) הביא מאמר מרז”ל בענין זה, ומבואר שם להדיא דגם אשה לבעלה אסורה לספר לה”ר עכ”פ כשהוא שלא לצורך עי”ש, ואמנם שם נזכר שהאשה נענשה משום שהיתה מחזרת לשמוע לה”ר לספר לבעלה, ויש לציין דשם היה חמור מחמת עצם הטיית האוזן לשמיעת לה”ר שהוא איסור לכו”ע, וגם עצם התאמצותה לשלח מדנים בין אנשים גם בלא איסור לה”ר, אם כי כמו שנתבאר דמשמע שהכל היה איסור, ולכן נענשה בכל חומר הדין, מ”מ ממילא ש”מ דגם בלא מחזרת יש איסור, ואמנם בדוחק היה מקום לדחות הראיה דשם מטרת הסיפור היה כדי לשנוא הבריות בעיני בעלה ולכן חמור יותר כיון שהוא למטרת שנאת חינם אבל אם הוא למטרת הנאה בלבד עדיין אין ראיה ברורה לזה, אבל אין שום צורך לומר כן והעיקר דמחמת זה רק החמירו עליה יותר אבל גם להנאה בעלמא אין היתר.

אבל בשם החזו”א אתבדרא שמועה (שאיני יודע אם יש לה מקור מתלמידי החזו”א וכבר אמר החזו”א שאין להאמין לשום שמועה משמו כמו ששמעתי מפ”ק הגרח”ק) שהדבר מותר משום אשתו כגופו, ויש לציין שמצינו דבר דומה לזה במאירי דכתובות סז ע”ב לגבי צדקה בצנעא דלאשתו מספר משום שאשתו כגופו, אבל שם יש סברא נוספת מאחר שאוכלים מקופה משותפת והם שותפים בהכנסות ובהוצאות, וראוי כלפי שמיא וארעא שתהיה שותפה בהחלטת הצדקה ואפי’ באופן שמדינא אין הממון שלה.

ומ”מ יש אופנים שגם להח”ח יהיה מותר באופן שיש צורך להפיג דאגתה על ידי שמספרת לבעלה באופנים המבוארים בפוסקים להתיר בזה [ראה חפץ חיים כל י סי”ד בפרט החמישי], וכהיום שהדורות חלושים לפעמים יש בזה צורך.

ועי’ בחוט שני הל’ שמה”ל פ”ג עמ’ שמו סק”ב שכתב וז”ל ואשה באיזה מקום עבודה ומצערים אותה שם, או שפגעו בכבודה וכיוצא בזה, ודאי מותר לה לספר לבעלה שהרי הבעל צריך לעזור ולייעץ, ושפיר חשיב לתועלת לה, מ”מ מותר גם לספר ולשמוע להפג לבו רק אם מסייע בזה, שהמספר נרגע אף שאינו יכול לסייע, מ”מ צריך ליזהר לספר אז רק מה שצריך להרגיע ולא יותר, אך פשוט שאסור לה לספר לבעלה את כל מה שמתנהל במקום עבודתה כשיש בהם דברי גנאי לאחרים, אם לא כשצריך לסייע ולייעץ לה, ולפעמים יש ענין של להפיג לבו בעניני שלום בית שמספרים אחד על השני, אם מתכוין לחפש להקל מעליו את הצער, ואולי ימצא איזה עצה ופתרון, ואין כאן כונה לגנות את השני הרי זה מותר וכנ”ל, אבל אם הכונה היא להקניט את השני ודאי דאסור עכ”ל.

והגר”י זילברשטיין צידד דגם מה שאומרים בשם החזו”א הכונה כשיש בזה תועלת לצרכה ע”ד דברי הח”ח הנ”ל להפיג הדאגה ושבזה אפשר שאין מחלוקת וגם הח”ח מודה לזה, עי”ש בהרחבה בשיעורי ווי העמודים וחשוקיהם סא עמ’ סג ואילך.

ובאמת בכתובים לא מצאתי בשום מקום בשם החזו”א היתר ברור לספר לאשתו כל לה”ר, דגם בספר ושב ורפא עמ’ תקמו הובאה שמועה בנוסח מעין זה בשם החזו”א שלספר לצורך לפרוק וכו’ מותר וגם בחוט שני הנ”ל לא התיר להנאה גרידא אלא לצורך וכנ”ל בביאור דברי המהר”ם מרוטנבורג.

אין איסור בעצם נשיקת אבנים, אבל אם עושה קידה ע”ג אבן צריך להזהר שלא יגע הראש באבן שבקרקע, ובאופן שמנשק אבן גבוהה מן הקרקע שאין צריך לקוד גופו לזה (כלומר לעשות קידה בגופו) לא יימצא איסור זה.

מקורות:

אע”ג שיש איסור השתחוואה ע”ג אבן אבל אין אין איסור נישוק אבן כמבואר בשלהי כתובות קיב ע”א דר’ אבהו הוה מנשק כיפי דעכו.

ובסוכה [נג ע”א] אמרי’ דקידה היינו שנועץ ב’ גודליו בארץ ונושק את הריצפה, וסתם רצפה של אבנים היא, ומשום השתחואה ליכא התם, וצ”ע דמבואר במשנ”ב סי’ קלא סק”מ דע”ג רצפת אבנים אסור אפי’ דרך קידה, וצ”ל ב’ עניינים דמש”כ נושק את הרצפה היינו בבהמ”ק דשם לא אסרה תורה רצפת אבנים כמבואר במגילה, ואילו מש”כ לוי אחוי קידה קמיה דרבי היינו שלא ע”ג רצפת אבנים, וממילא ליכא ראי’ גם לענייננו להתיר נשיקה.

והטעם לזה משום שלא נזכר איסור כזה בתורה וכל דבר בחזקת היתר מה שלא נכתב איסור כמ”ש התפא”י ואחרונים ופשוט.

וכמובן שבאופן שיש פישוט ידיים ורגלים או בשאר האופנים המבוארים במשנ”ב סי’ קלא סקמ”א יהיה אסור לקרב הראש לרצפה [והיינו ע”ג רצפת אבנים מדרבנן אפי’ דרך קידה ובפישוט ידיים ורגליים אז מדרבנן אפי’ שלא ע”ג רצפת אבנים], וכן מבואר במהרי”א סי’ קלא בשם הא”ח (דין מזמורים אחר שמנ”ע סי’ ב) בשם הרי”צ גאות (תשוה”ג שע”ת סי’ רו) שם שיש להזהר להגביה הראש בשעת נפילת אפים שלא יהא נראה כנושק את הרצפה, וכן הובא במנהיג הל’ תפילה סי’ עב, וכ”כ הכלבו סי’ יא בשם הר”מ בשם רבותינו והובא בב”י ודרישה סי’ קלא שלא ידביק ראשו בקרקע משום אבן משכית, וכמובן ששם נשיקה אין הכונה לנשיקה בפה אלא למגע עם הרצפה, כמו (בב”ב עד) שמים וארץ נושקין זל”ז ועוד ביבמות, וכמ”ש המשנ”ב שם סקמ”א (בשם המג”א בשם הריב”ש) דאיסור קידה על רצפת אבנים הוא רק אם ראשו דבק לארץ.

וכן מבואר בנוסח שהובא בטור סי’ קלא בשם רב נטרונאי ובב”י שם שיגביה פניו למעלה מן הקרקע כדי שלא יראה כמשתחוה שלפניו, ומבואר מזה דאין הזהירות מצד נשיקת קרקע אלא מצד השפלת הראש לקרקע ומצד שהוא נראה כמשתחוה.

(ולא נכנסתי בזה אם יש טעם וענין לנהוג כן לנשק אבנים, אלא רק למה שנדרשתי לאשר שאלוני להשיב אם יש בזה איסור או לא, ונפק”מ לנשק אבני א”י כמבואר בגמ’ הנ”ל).

לפו”ר היה מקום לדון כמו שמצינו שיש אחרונים (מהרש”ם והגרשז”א) שדנו להתיר לעבור לפני המתפלל כשעומד במעבר מדין קבר שברשה”ר, וגם כאן אפשר דלאו כל כמיניה דהמנודה לאסור את חדר המדרגות הציבורי או המשותף.

אולם יעוי’ בב”י ביו”ד סי’ שלד שהביא מהראב”ד דברה”ר תופס המנודה ד’ אמות ואילו בבית חבירו אינו תופס דלא תקנו לו לזכות בד’ אמות בבית חבירו, וכן פסקו בש”ך שם סק”ז ובערך לחם למהריק”ש שם דד’ אמות תופסין אפי’ ברשות הרבים אבל לא בבית חבירו, והש”ך הוסיף דה”ה בסמטא או במקום הפקר.

ולא חלקו בזה הפוסקים בין מקום שדוחק אחרים או לא, ואדרבה מבואר בסי’ הנ”ל שנהגו לגרשו מבהכנ”ס שלא ידחוק אחרים, אם כי אין מזה ראיה גמורה דיש לומר שמעבר חמור יותר ושם בבהכנ”ס מיירי רק שדוחק שלא יוכלו לישב ברווח, אבל עכ”פ מבואר דברה”ר אוסר בכל מקום שאדם תופס ד’ אמות.

ולפ”ז יש לדון בבית משותף שיש למנודה חלק במקום אם תופס ד’ אמות, ועי’ אה”ע סי’ ל ס”ג לענין קידושין בחצר של שניהם, ודון מינה ומינה.

ויעוי’ ברמ”א בסי’ שלד ס”ב דבני ביתו שרי בד’ אמותיו, והגר”א שם הביא לזה מקור דמחיותיה לא אדחוהו, וצל”ע הגדרה של בית משותף, דבבהכנ”ס מבואר בפוסקים דאוסר בד’ אמותיו, למרות שבמקומות בית הכנסת יש בעלות משותפת, כמבואר בפוסקים שיש שעבוד נכסים בזה, ועי’ בסוגי’ בשלהי ביצה ובנדרים פרק השותפין, ולכאורה הגדרת חיותיה היינו אנשים הדרים עמו במקום דירתו ממש, משא”כ שותפות בשביל המוביל לבית יש לדון בזה.

ועי’ בלבוש ס”ב בדין בני ביתו שכתב ויש להקל דודאי על דרך כן לא נידוהו למנוע ממנו תשמיש בני ביתו שהוא הכרח לו ולא יכול לחיות זולתו, וגם הם צריכין לו ע”כ, ומבואר מזה דחיותיה היא הגדרה של מקום הדירה ממש, וממילא אין ראיה להתיר בשביל משותף.

והנה לגוף הנידון של מנודה הנידון הוא כשהמנודה עומד שם אבל בעובר י”א שאינו אוסר (עי’ בערך לחם שם והש”ך בשם הקונטרסים שבב”י נסתפק בזה והובא בבאר היטב).

נראה דהמקל בזה יש לו על מי לסמוך.

מקורות: בבה”ל סי’ קכא ס”ב הסתפק במי שאומר רק תיבת שמע שמע לחוד או רק תיבת מודים מודים לחוד ואינו כופל שאר התיבות האם משתקין אותו או לא, ושורש הספק הוא האם בכפילת דבר שאין בו שום משמעות של ב’ רשויות יש איסור לכפול או לאויש להוסיף דגם לשון הגמ’ הא דאמר פסוקא פסוקא ותני לה הא דאמר מילתא וכו’ יש לכאורה משמעות דהאיסור הוא כשכופל כל תיבה ותיבה.

 וכתב הבה”ל שם דאפי’ אם תמצי לומר  דלענין שמע שמע מקילינן בתיבת שמע שמע בלחוד דעי”ז לא מחזי כב’ רשויות אפשר בתיבת מודים מודים חמור טפי דומיא דמאי דאמר שם יד ע”ב כל אמת אמת  תפסיה להאי גברא עכ”ד, וכוונתו דמאחר שהוא תחילת דבר של שבח (דגם אמת ויציב קאי על ק”ש שהוא שבח להקב”ה) ונשאר בצ”ע.

היוצא בזה דדבר שאין במשמעות כפילותו חשש של מודים מודים יש בזה ספק ואם הוא תחילת דבר של שבח (כמו גם הנרות הללו) יש בזה יותר צד להחמיר.

אולם בענייננו יש עוד צדדים להקל, ראשית כל שאין כאן קריאה של חובה (ואמנם במ”ס הובא לאמרו ומשם הובא בפוסקים, אבל אינו חיוב גמור כשאר ברכות דגם לא כל מה שהובא במס”ס בסדר קריאה”ת נוהגים לומר, וכמ”ש הרא”ש בהל’ ס”ת מהלק”ט סי’ יג דבימי אחרונים נתחברה ולא הובאה בתלמוד).

וממילא מאחר שהיא אמירה שאינה חובה יש לדון בזה כמו שמצינו בכמה נידונים בפוסקים לענין הקורא ק”ש שלא בזמן חיוב.

דלענין ק”ש שעל המיטה התיר השו”ע סי’ סא ס”י, ומ”מ במשנ”ב ובאחרונים הובאו בזה כמה הגבלות, דרק כשרוצה להשתקע בשינה וניכר שכופל משום זה, ודעת החי”א שטוב שלא יכפול שוב פסוק ראשון (וכעי”ז להלן הזכיר המשנ”ב בטעם ההיתר לכפול ברוך שם כיון שכבר אמר פ”א פסוק ראשון, וניכר שאינו כופר לומר שיש ב’ רשויות), ובשם הגר”א הביא המשנ”ב שדוקא אם כופל כל הפרשה אבל פסוק ראשון לבד לא.

ולענין קריאת שמע בשנים מקרא עי’ במאמ”ר סי’ סא ס”ה ובבנין ציון ח”א סי’ לו אופני היתרים בזה, ולהמשנ”ב הנ”ל לכאורה אין היתר, וכן יעוי’ בכה”ח שם סקל”ה שיקרא בלחש.

עכ”פ בניד”ד שאינו תפילת חובה וגם אין במשמעות דבריו ב’ רשויות וגם ניכר שהוא כופל מחמת הניגון (כעין מש”כ המשנ”ב על ק”ש שעל המיטה שכופל כדי להשתקע בשינה) יש בזה די צירופים בדרבנן לומר שהמקל בזה אין למחות בידו וכך המנהג פשוט שמקילים בזה כשמנגן ואינו מתכוון לתפילת חובה, ואם עדיין לא אמר הנרות הללו ובא לצאת ידי חובת האמירה (שאינה חובה גמורה מעיקר הדין וכנ”ל) אין מנהג ברור להקל בזה אבל אין למחות וכנ”ל.

בשולי הדברים יש לציין עוד פלוגתא דרבוותא המובא במשנ”ב סי’ סא סקכ”ו אם בציבור מותר, ואמנם המג”א שם הקשה קושי’ אלימתא על הב”ח האוסר דכך מבואר בסוכה נג ע”ב שגם בשמחת בית השואבה לא אמרו, ועדיין יש מקום לדון שאם כל הנמצאים שם אומרים כן אין ראיה לאסור דשמא דמי למי שאומר כשאין שומעים וגם כשכולם אומרים יש מקום לומר דלהב”ח הו”ל כמו שאין שומעים אחרים שכן האומרים עצמם יודעים שאין מתכוונים לב’ רשויות ואין כאן מי שיטעה, ואם נימא כאן נמצא שאין נפק”מ כמה הם הרבים אם שנים או עשרה כל עוד שכולם אומרים.

ולגוף דברי הגמ’ בסוכה שם יל”ע דלכאורה מוכח שם שגם כשהאמירה אינה חיוב יש איסור, ויש לדחות דשמא האמירה שם היא חיוב, א”נ שמא שם חמור יותר כיון שאין כופלים אמירה אלא אומרים האמירה באופן שנשמע שבאים לכפול דבר בתוספת ו’ החיבור ובשינוי לשון בפעם השניה אנו ליה וליה עינינו עי”ש ושמא זה חמור יותר דבזה שנראה ממש כב’ רשויות לא מהני מה שאינו כופל אמירת חיוב, ויל”ע.

ויש לציין דעיקר ההיתר דבנין ציון בשנים מקרא משום שאינו דרך תפילה וכאן אם מתכוונים לשבח חוזר החשש, ויש לדון אם יכולים לכוון כששרים בפעם השניה שלא מתכוונים לשבח או דדברים שבלב וכו’ ובפרט דכאן מחזי כב’ רשויות והרי אומר שבח, ושאני מקרה דהבנין ציון שניכר שקורא בתורה לקיים מצוות ת”ת (וממילא גם המשנ”ב שהחמיר בק”ש גרידא שלא בשעת ק”ש שמא יודה בשנים מקרא) ועכ”פ יש לטעון ודאי שכשעושה דרך שירה בלבד להנעים קול בזמר עושה כן להנאתו ולא דרך שבח, עי’ סנהדרין קא ע”א, (ויש לדחות דשם מוציא הפסוק משפטיה אבל עיקר הענין מובן שלפעמים עיקר מטרת השירה היא להנאתו, ויש לדון מצד האיסור הנזכר בסנהדרין שם בפסוקים אם נוהג גם בשבחות אחרים אבל אין כאן מקום לזה).

והואיל דאתאן לזה אעיר דהנה האחרונים תמהו למה הותר לכפול כשאין שומעים דהרי קי”ל שכל מה שאסרו חכמים משום מראית העין אפי’ בחדרי חדרים אסור, ולדידי הקושי’ קשה יותר, דהרי מקור ההיתר מהירושלמי ושמא הירושל’ אתיא כהמקילים בנידון הנ”ל (דכל מה שאסרו וכו) שהוא פלוגתא דתנאי ואמוראי בפ”ק דביצה ועוד דוכתי, וא”כ למה התוס’ ומשנ”ב פסקוהו להלכה.

אבל אולי יש ליישב דכאן הגדרת מראית העין אינו כשאר מראית העין אלא חמור יותר, דכאן האיסור הוא עצמו מה שאומר דבר שמשמעותו ב’ רשויות, ואינו מחמת שיבואו לטעות, ומאחר ואין כאן תקנה מחמת חשש אלא האיסור הוא דבר עצמו שעושה שמבזה כבוד שמים בדיבורו והגדרה של הביזוי היא מיד ולא שמא יטעו בדבריו לא היתה כאן תקנה לאסור בכל גוני וממילא נאסר רק באופן שיש ביזיון, ועדיין צריך להתיישב בזה.

שמעתי טענה לטעון שלא עבר איסור כלל דכיון שלדידיה לא זכר שראה תוך ל’ יום ממילא הו”ל לגביו כמו שלא ראה מכיון שהקפידא שלא לברך תוך ל’ יום הוא מצד ההתפעלות וכיון שאינו זוכר שראה ממילא יש לו התפעלות כמו שלא ראה, כך שמעתי מקום לטעון.

אולם יש לדחות טענה זו, חדא דהרי מעולם לא תקנו חכמים על מי שראה תוך ל’ יום שיבוא ויברך, וגם אם יש לו התפעלות הרי לא היתה תקנה לברך באופן כזה.

ועוד דהרי התפעלות אינה רק סקרנות של חסרון ידיעה המתמעטת אם ראה תוך ל’ יום אלא גם הרגל שאם ראה תוך ל’ יום מורגל לראות דבר זה קצת ולכן אינו מתפעל ומאחר שתוך ל’ יום ראה א”כ הרי  סו”ס יש בו הרגל לראות הדבר גם אם אינו זוכר כרגע שראה הדבר.

ויש לציין שאם ראה ועבר עליו היום ועדיין עומד בראיה ראשונה מצינו בכה”ג לגבי קריעה שפטרו הגרשז”א מקריעה (הבאתי בתשובה על אם מותר לנסוע לכותל המערבי עם נהג מונית) והיינו משום שכבר נסתיים היום שראה ולא קרע ואינו צריך לקרוע על היום שלאחר מכן, ואם היינו מחייבים גרידא מצד ההתפעלות היה צריך לחייבו מכיון שלגבי התפעלות אין חילוק בין אם הי’ שקיעה”ח או לא, דמאחר שאם לא הי’ שקיעה”ח היה צריך לקרוע דחשיב כמו תחילת הראי’ א”כ ה”ה הכא.

אלא דיש לדחות דיש לומר דלעולם עכשיו אין התפעלות ואם לא נשתנה היום חשיב תחילת הראיה עם המשך הראיה כראי’ אחת וקורע מחמת תחילת הראיה משא”כ באופן המדובר שם השינוי מיום ליום מחלק לב’ ראיות ואז אינו יכול לקרוע מחמת ראיה ראשונה.