מועדים

****
****
על דבר המצב לאחרונה בארה”ק שיש חיילים מזרע ישראל הנמצאים בצרה באתרא דריתחא ה’ יצילם ויושיעם ואת כל עמו ישראל.

לגבי הנידון כיצד ינהגו חיילים הלכודים בצבא בעת ליל הסדר והם במקום סכנה ממש בשדה הקרב, אביא בזה כמה ענייני הלכה ששייכים בזה לתועלת על כל צרה שלא תבוא ח”ו.

וגם אפרט העניינים הקל הקל מה שיש להקדים ולהעדיף על פני חיובים אחרים כשאין סיפק בידם לקיים הכל במצב של ספק נפשות, וח”ו להתרשל בענייני סכנה ופקו”נ כשנמצאים במקום סכנה כזה שכן פרצה קוראה לגנב כמ”ש בסוכה כו ע”א, וכדאמרי’ בעירובין בראשונה היו מניחין בבית הסמוך לחומה וכו’ עד שתקנו שיהיו חוזרין בכלי מלחמתם למקומן שלא ירגישו בהם האויבים והכי קי”ל בפוסקים, וקל להבין.

אם יכולים יקפידו לשתות ד’ כוסות על סדר כל מצוות הלילה כדין ואם אין יכולים להאריך יעשו לכה”פ הכל בחפזון, ואין להם להתעכב אם מחמת זה לא יספיקו כל מצוות הלילה.

(ובדברים של חיובים לא אמרי’ טוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה (שו”ע או”ח סי’ א) ולא נאמרו אלא בדברים שאין האמירה והמצוה חיוב, כגון להצטער על החורבן ולומר קינות בתיקון חצות שהעיקר הוא האבל להצטער כמבואר בתענית ל ע”ב (ועי’ פסיקתא דר”כ פ’ שוש אשיש וזוהר חדש איכה), ואפי’ אם יש צד שנאמר כלל הנ”ל גם בפסוקי דזמרא יעו’ ביסוד ושורש העבודה, מ”מ אין פסוקי דזמרא חיוב דינא דגמ’ בזמנם מעיקר הדין, עי’ שבת קיח ע”ב ורמב”ם בהל’ תפילה, ולכן לא קבלו עלייהו במקום שצריך לדלג וממילא היה גם צד בזה לומר שטוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה מידי דהוה אמקום צורך שמותר לדלג, אבל דברים שהם חיובים לא שייך לומר טוב מעט בכוונה, ולכן אין להאריך במצוות שבתחילת הלילה אם לא יספיקו מחמת זה לאכול מצה ומרור ואפיקומן כלל).

ויאכלו כזית מצה וכזית מרור ואם יספיקו עוד יאכלו גם כזית כורך ואם יספיקו עוד יאכלו כזית אפיקומן ואילו הלל ונשמת יאמרו על הדרך כרמ”א ס”ס תפ כהרמב”ם פ”ח מהלכות חמץ ומצה ה”י דלא כהראב”ד שם (וכמובן שאם יספיקו לאכול ב’ הכזיתים של המוציא ושל מצה וב’ הכזיתים של האפיקומן ודאי עדיף, וב’ הכזיתים דאפיקומן יותר נוגע משום שרוב משתתפי הסדר אינם הבוצע, והוא נידון בפני עצמו אם בכלל יש צד של דין ב’ כזיתים במוציא מצה לענין שאר המסובין ואין כאן המקום לזה).

ואם ירצו יכולים שרק אחד מהם יאמר ההגדה כמבואר בגמ’ ובפוסקים ובלבד שיבינו מה שהוא אומר עכ”פ מה שמחוייבים לדינא לעיכובא ע”פ המבואר במשנ”ב לענין המשרתת בסי’ תעג ס”ק סד.

ואם לא יספיקו כל ההגדה יבחרו לומר מה שמבואר במשנ”ב הנ”ל לגבי משרתת.

ואם לא יספיקו כמעט כלום מצה ועיקר ההגדה וברכת המזון קודמין לכל שהן דאורייתא וברהמ”ז במקום אונס יכולים לומר על הדרך.

ואם יש להם זמן נוסף יאמרו קידוש על הכוס שהוא דאורייתא לחלק מהפוסקים, יעוי’ ביאור הלכה סי’ רעא, ואמנם שם מיירי בעיקר לענין שבת אבל יש פוסקים שהזכירו גם יו”ט, יעוי’ בספר המכריע בשם בה”ג ובשמחת הרגל להחיד”א (ואמנם המכריע לא למד כן בבה”ג שהוא דאורייתא אלא פי’ שהוא אסמכתא אבל יש מן הפוסקים שלמדו שהוא דאורייתא).

ובאופן שיכולים לשתות רק ב’ וג’ כוסות אם יש ענין בזה או לא, הרש”ש בפסחים קט ע”ב דייק מהגמ’ שם שכל אחת היא מצוה בפני עצמה, הלכך אם אי אפשר לשתות כולן ישתה מה שיכול, וכן נקטו במג”א סי’ תפג א ובמשנ”ב שם, ואע”פ שהגמ’ בפסחים שם אינו ראי’ מוחלטת שאינן מעכבין זה את זה מ”מ פסקו האחרונים, ודלא כהמהר”ל בספר גבורות ה’ פרק מט שסבר שד’ כוסות מעכבין זה את זה.

ולענין הנידון במקרה שאכן יכול לשתות רק כוס אחד האם יאמר על כוס זה קידוש והגדה וברכהמ”ז והלל או שמא יאמר קידוש בלבד או שמא עכ”פ יאמר קידוש והגדה בלבד, או שמא יאמר קידוש בלבד והשאר יאמר בלא כוס, לענין שאלה זו יעוי’ במשנ”ב שם סי’ תפג סק”א שנקט דאם יש לו כוס אחד יעשה עליו רק קידוש, ואם יש ב’ כוסות יאמר על הכוס השני ברכהמ”ז, ואם יש ג’ כוסות יאמר על השלישי הגדה.

ואם יש להם זמן לשתות ב’ וג’ כוסות בהסיבה או ד’ הכוסות בלא הסיבה, יש להעדיף ד’ הכוסות בלא הסיבה שבזה יוצאין ידי חובה לגמרי לשי’ ראבי”ה, יותר מלשתות ב’ וג’ כוסות בהסיבה שבזה אין יוצאין לגמרי ידי חובת שאר הכוסות שלא שתה לכולי עלמא, בפרט שברמ”א יש משמעות שסבר כהראבי”ה מעיקר הדין (שהרי סובר שכל נשים שלנו מקרי חשובות ואעפ”כ הקיל בזה וסמך בזה על המנהג ולולי שכך סובר מעיקר הדין לא הי’ מיקל כלל ועי’ בהקדמה לתורת חטאת), וגם מסתבר טעמיה כיון שאין דרך חירות האידנא כלל בהסיבה.

ואם יש להם אפשרות לשתות ד’ כוסות בשיעור הגר”ח נאה או ב’ וג’ כוסות בשיעור הגדול, ואין להם אפשרות לשתות ד’ כוסות בשיעור החזו”א, לענ”ד ישתו ד’ כוסות בשיעור הקטן מכמה טעמים ואכמ”ל.

ובאופן שיכולים לשתות הארבע כוסות בזה אחר זה שלא על סדר ההגדה וכו’ ואין באפשרותם לשתות על הסדר, אם יש בזה תועלת או לא, תלוי בשיטות בסוגי’, עי’ סי’ תעב ס”ח ובביאור הלכה שם, ובאופן שא”א לעשות כדין טוב לעשות לפחות מה שאפשר לפי השיטות המבוארות שם, משום מהיות טוב וכו’.

אם אין יין אפשר להשתמש בחמר מדינה (ראה משנ”ב סי’ תפג יא), ובתשובה אחרת פירטתי יותר דיני חמר מדינה, ועי”ש שהקרוב ביותר לשמש כחמר מדינה (מצד הספקות שבזה) הוא מיץ כמיץ תפוזים.

ויש לציין דבאופן כללי והרווח אין הבדל גדול בין פסח לשאר ימות השנה לחמר מדינה ומה שהקיל שם המשנ”ב הוא במין משקה הידוע שהיה סברא להחשיבו חמר מדינה בזמן פסח, כיון שאז הוא חמר מדינה, וכמובן שלא על כל משקה אומרים שבפסח הוא נהיה חמר מדינה, ויתכן שהמשקה שהזכיר שם המשנ”ב הוה קים ליה שהוא היה נשתה שם בפסח הרבה, וגם על מיץ תפוזים יש אולי קצת מקום לומר כן, שבפסח יש יותר צד להחשיבו כחמר מדינה אע”פ שבשאר ימות השנה לא הכריע בזה לגמרי החזו”א, ובעבר לפני שהיו כשרויות על המשקאות הקלים התעשייתיים בפסח הי’ יותר מקום לומר שבפסח יש למיץ תפוזים יותר שייכות וצד לחמר מדינה, ולמעשה יש לדון לענין כל משקה לגופו לפי המקום והזמן והמנהג שבאותו מקום אם נחשב חמר מדינה בפסח או לא.

(בגוף ענין הכשרות על משקאות קלים תעשיתיים בפסח לדידן בני אשכנז שאין אנו אוכלים קטניות הרחבתי קצת בתשובה נפרדת ואכמ”ל).

ומ”מ עדיף להתפשר על מיץ ענבים מלהיכנס לקולא של חמר מדינה בפרט שלהחזו”א אינו ברור שיש חמר מדינה בזמנינו ומסתמא שגם בפסח אינו ברור לשיטתו.

מי שאינו יכול לשתות לא יין ולא חמר מדינה, מהיות טוב אל תקרי רע, ולכן לפחות טוב לכוון לצאת ממישהו אחר ד’ כוסות כדי לפחות לצאת ידי חובה עכ”פ לפי הצד שמועיל לצאת ד’ כוסות בשומע כעונה (עי’ תוס’ פסחים צט ע”ב).

מי שאם ישתה ד’ כוסות ישתכר או יחלה חולי קצת במיחוש הראש ויכנס עי”ז לחשש פיקוח נפש בשעת המלחמה כמובן שלא יהדר לשתות ד’ כוסות של יין, וינהוג כפי האופנים שנתבארו למעלה הקל הקל כפי אפשרויותיו (היינו מיץ ענבים, חמר מדינה חשוב, ג’ כוסות, ב’ כוסות, קידוש בלבד, ובאופנים אלו ששאר הכוסות יכול מהיות טוב וכו’ להשתדל לצאת מאחרים, וכן אם יש רק חמר מדינה גרוע יש לנהוג כפי הענין והנידון ואכמ”ל בהגדרת הדברים והרחבתי בתשובה אחרת לענין חמר מדינה בשאר השנה).

ואם אין להם זמן אכילת מרור דוחה נט”י לכרפס, דאכילת מרור הוא ודאי דרבנן ואילו נט”י לכרפס להתוס’ דע”פ ומהר”ם אינו אפי’ דרבנן וכן לאיזה מהאחרונים שהצדיקו קצת המנהג בזה בשאר ימות השנה, ואף דלא קיימא לן הכי כמ”ש בשו”ע ומשנ”ב מ”מ יש לצרף דעת המקילים בזה לענין הקל הקל.

(ולענין עצם חיוב נטילת ידים על הפת ודבר שטיבולו במשקה ביוצא למלחמת הרשות שלא ע”פ סנהדרין וכו’, הוא נידון בפני עצמו, יעוי’ עירובין יז, והחזו”א סי’ קיד סק”א נראה שסבר שאין פטור כלל באופן כזה, ולענין נטילת ידיים לכרפס עי’ מה שכתבתי בסמוך, ואם אינו אוכל כביצה ואינו יכול ליטול ידיו יש לנהוג כמ”ש הפוסקים באו”ח סי’ קנח ס”ב עי”ש, ואם יש באפשרותו ליטול קודם לכן בשעת הפנאי ולהתנות יש לנהוג כמ”ש הפוסקים באו”ח סי’ קסד ס”א).

בדיעבד אם איחרו חצות במצה ומרור יאכלו מצה ומרור בלא ברכה (ע”פ משנ”ב סי’ תעז סק”ו, ואולם יעוי’ אור שמח פ”ו מהל’ חמץ ומצה ה”א), ואם נתפנה להם זמן סמוך לחצות עי’ במשנ”ב שם מה יקדימו.

מי שאין לו מצה או מרור או יין כלל נתבאר דינו בפוסקים.

לגבי אם יש זמן לכל הנצרך אבל בצמצום ובדחק, הדבר הראשון שיש לקצר בו הוא שולחן עורך, ולאחר מכן הדבר השני לקצר בו הוא במגיד בדברים שאינם לעיכובא, ובמקרה שאין זמן לנהוג את מצוות הלילה על הסדר יש לנהוג על הדרך שנתבאר בתשובה זו, ודאורייתא דוחה דרבנן, ונראה דגם כורך נדחה בפני ד’ כוסות ומרור, וכן תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ודבר שהוא חיוב לכו”ע קודם לדבר שיש בו פלוגתא, כגון הסיבה לדידן וכן נטילת ידים לדבר שטיבולו במשקה, ודברים שהם חיוב מעיקר הדין להלכה קודם לדברים שאינם חיוב גמור להלכה כגון ההידור להעדיף יין על חמר מדינה חשוב, וכן חלק מההגדה שאינו מעיקר הדין כגון מעשה וכו’ ואמר ראב”ע הרי אני כבן שבעים שנה וכו’, וכן אפי’ מה נשתנה שהוא חובה, מ”מ פטורים מעיקר הדין אם כבר מישהו שאל שאלה על השינויים בלילה.

השתדלתי לעורר ענייני סדרי הקדימה, ומה שנשאר הוא לבדוק ולשער כמה זמן יש וכמה מצוות יוכל להספיק בינתיים ולפ”ז לנהוג והחכם עיניו בראשו לכלכל הדברים בהשכל, דעת קנית מה חסרת.

קרא פחות

טוב שישמע מאחר וגם יספור בכתיבה וכך יצא רוב צדדים.

מקורות והרחבה: לגבי מה שציינת לדברי הגרי”א דינר על אילם, הנה הגרי”א הביא למעשה ב’ פתרונות לאילם שבכל אחד הפתרון אינו מושלם, דלגבי שומע כעונה חשש הגרי”א דינר שאינו פתרון מכיון שאולי אינו מחוייב בדבר, שאינו מוסכם בפוסקים ששמיעה מוגדרת כספירה, דיש אומרים שאין שומע כעונה בספירת העומר כמו שהביא המשנ”ב סי’ תפט סק”ה ובביאור הלכה שם, ולגבי כתיבה ג”כ אינו פתרון מושלם, מאחר ואינו מוסכם לכל הפוסקים שהוא נחשב לספירה, וממילא עדיף גם לספור בכתיבה וגם לשמוע מאחר – כדי שיצא ידי חובה לפי יותר שיטות ויותר צדדים.

ובגוף דברי הגריא”ד שליט”א על מה שהזכיר בלשונו אינו מחוייב בדבר, צ”ב דהרי יכול לצאת על ידי דיבור בשפתיים בלא קול כמ”ש בפ”ק דחגיגה ששייך תנועת שפתיים באילם, דהא קיי”ל בברכות לא השמיע לאזניו יצא.

ועוד יל”ע למה מוגדר כמי שאינו מחוייב דפומיה כאיב ליה.

ועוד יל”ע דאם יכול לצאת בכתיבה א”כ מחוייב בדבר ואז יוכל לצאת גם בשמיעה (אם נניח שהבעיה בשמיעה היא רק מצד שאינו מחוייב בדבר), ומה ירוויח אם יכתוב מלבד השמיעה (ונכון שהטעם הוא שבשמיעה אין יוצא לפי צד מסויים, וכמו שיבואר להלן, ורק באתי להוסיף על חומר הקושי’ על הלשון “אינו מחוייב בדבר”).

וכנראה שמה שנקט הגרי”א דאם אין שומע כעונה בספירת העומר ממילא אילם אינו מחוייב בדבר אף שרק אינו יכול לצאת, הלשון אינו מחוייב הוא רק לרווחא דמילתא שהוא אנוס ואינו יכול לצאת ידי חובה לפי אותם פוסקים שאין יוצא בספירת האומר בשומע כעונה (ולענין הקושיא שיאמר בלי להשמיע לאזניו אולי מיירי באלם כזה שאינו מסוגל לעשות כן).

וכן מבואר בשו”ע הל’ שחיטה יו”ד סי’ א ס”ז שאילם יכול לצאת בברכת השחיטה של חבירו.

ומענין לענין יעוי’ במקרה המקביל לזה לענין חרש המדבר ואינו שומע במשנ”ב סי’ תרפט סק”ה דהדעה העיקרית שחרש שמדבר ואינו שומע חשיב מחוייב גמור ושכך דעת כמעט כל הראשונים והפוסקים וכך הלכה כמבואר בבה”ל סי’ נה ס”ח (ודעת הב”י בדעת הרמב”ם דבמגילה הוא חמור יותר ודבריו קשין מסוגיית הגמ’ לכאורה כמו שהעיר שם הב”י גופיה, אבל גם להרמב”ם דין זה נאמר רק בקריאת מגילה), אבל דעת הט”ז דחרש שאינו שומע כלל אינו מוציא אחרים, דכל שאינו ראוי לשמיעה שמיעה מעכבת בו, ועדיין לא נתבאר להט”ז אם הוא מצד ששמיעה מעכבת בו כהגדרתו של הט”ז דהיינו שיש חסרון בהשמעתו כיון שאינה השמעה כדין כיון שהוא אינו שומע קריאת עצמו ואינו יכול לשמוע, או דגם הוא עצמו אינו מחוייב כיון שאינו יכול לשמוע.

ויש להעיר דהצד הראשון שהטעם שאינו מוציא מחמת חסרון בקריאתו הוא מפורש בט”ז, אבל הצד השני שהחרש עצמו נחשב אינו מחוייב וממילא אינו מוציא לא מצאתי לשון כזו בט”ז.
וכן יש להוכיח דעת הט”ז סי’ קכד סק”ב לפי מה שהובא במשנ”ב סי’ נה סקל”ח דאין מניעה מעצם החרש לצרפו לשמיעת חזרת הש”ץ ולא אמרי’ שדינו כשוטה, אלא רק משום שאינו יכול לענות אמן על הש”ץ וגם בזה חלקו עליו האחרונים, אבל עיקר הדברים דאין הט”ז סובר שדינו כאינו מחוייב כמו שוטה.

וא”כ כמו שנתבאר גבי חרש שבאינו משמיע לאזניו להלכה שלא נפקע ממנו להחשב מחוייב בדבר ואפי’ הט”ז מודה בזה כמשנ”ת, א”כ ה”ה בניד”ד באילם שמדבר ואינו מוציא קול כמ”ש בפ”ק דחגיגה הנ”ל, א”כ ג”כ אינו נפקע מלהיחשב מחוייב בדבר, דרק לגבי שומע כעונה בספירה לא מהני לחלק מהפוסקים כנ”ל.

אחר זמן שכתבתי תשובה זו, אמר לי חכ”א שמועה בשם הגרנ”ק בענין אילם שהגדיר באופן אחר ממה שכתבתי את אינו משמיע לאזנו, והבאתי בתשובה אחרת [ד”ה האם אילם יכול לקרוא בתורה], אולם בלאו הכי הו”ל מחייב דפומיה כאיב ליה וכמו שציינתי לדברי השו”ע ביו”ד שם.

אדם שמצב כזה מפריע לו, שזה כולל את רוב האנשים, אינו יוצא ידי חובה בסוכה כזו אם אינה מוגנת הרמטית מן העכברים, וגם אסור לו לבנות סוכה מלכתחילה במקום כזה.

מקורות:

****

שלו’ רב וכט”ס

הגיעני מכתבו בעניין עשיית סוכה במקום של עכברים וכידוע שכבר נתפרסמו כמה פסקים של גדולי הוראה בענין, ואין צריך לדידי ודכוותי.

ומ”מ מאחר ומזכני כת”ר לכתוב חלקי בזה אשוב על עיקרי הדברים שנתבארו בדברי הפוסקים בזה.

ואיני נכנס כאן לדון במציאות על אילו מקומות ספציפיים מה ההגדרה ההלכתית של כל מקום ומקום, אלא הנידון הוא כללי מה הדין באופן שידוע שיש עכברים שכיחים במקום שסביבות הסוכה ומטבעם עשויים ועלולים העכברים להיכנס לסוכה, ובמקומות שהגדרתם מסופקת יש לדון וללמוד בכל דבר ודבר לגופו.

והנה זה ברור שעכבר הוא בעל חי מאוס בעיני האנשים כיום ואצל סתם בני אדם שבזמנינו יתרחקו משהות בחברת עכבר והרבה בני אדם לא יסכימו לאכול בחברת בעל חי זה, ואילו ללון בחברתו עכ”פ ביודעין קשה למצוא מי שלא יהיה אכפת ליה מזה.

וממילא יש לדמותו למה שנזכר בגמ’ סוכה כ”ו לענין בקי שהוא מצטער ופטור מן הסוכה, וכן בשו”ע סי’ תר”מ ס”ג נזכר זבובים ופרעושים והיינו הך, ואין לטעון שפטור מצטער הוא רק באופן שסובל בכל רגע אלא גם בסבל מזדמן כל שהסביבה אינה בטוחה והסבל מצוי, יעוי’ ברמ”א מ”ש לענין גנבים, (וע”ע בגמ’ לענין שומרי פרדסים דשייך קצת לענין זה).

ואין זה רק להר”ן שסובר שיכול אדם להצטער בדבר שאין דרך להצטער הובא בסי’ תר”מ בביאור הלכה ד”ה אלא, אלא גם להחולקין על סברת הר”ן, ובפרט כאן דברור שדרך אניני הדעת להצטער בזה, ודין אניני דעת הוא מדינא דגמ’ ועי’ במשנ”ב סקכ”ט.

ומ”מ מי שאומר שאין מפריע לו כלל עכברים בזה פשיטא שאין בזה פטור מצטער, ולענין מי שאומר שאינו חושש שיכנסו עכברים ולכן אין מפריע לו, יש לדמותו לענין מי שאינו חושש מפני גנבים במקום שמצויין גנבים, ועי’ בנו”כ סי’ תר”מ ס”ד.

ומ”מ פטור מצטער אינו מתיר מלכתחילה לבנות סוכה באופן שייפטר כשהוא מצטער כמבואר בשו”ע סי’ תר”מ ס”ד, ופרטי הדינים עי’ עוד ברמ”א ומשנ”ב שם.

ויש לשים לב דפטור מצטער נאמר לא רק לקולא אלא גם לחומרא ולא רק בלילה ראשונה אלא גם שאר לילות, דלענין מצטער בלילה הראשונה דיניו משתנים לחומרא ולחומרא דחומרא, שגם אם יחמיר ויקיים הסעודה בסוכה זו, לא ייפטר מדינא לאכול שוב בסוכה שאינו מצטער בה, עי’ סי’ תלט ס”ה, ומשנ”ב שם, ולא רק מצד שאכל מחוץ לסוכה, ולכן יש להימנע מסוכה כזו לגמרי בסעודת לילה ראשונה ולענין המוותר ומקיים סוכה כזו בשאר לילות בכל גוני אין בזה מצוה, ולענין האם עובר איסור, תלוי אם פשע במצב ועי’ סי’ תר”מ ס”ד כנ”ל.

ומ”מ אי אפשר לפסול מכל וכל סוכה זו גם כשאין סוכה אחרת כלל, אם זו סוכה שיכול לאכול שם, משום שנכנסים בזה לנידון על סוכה שראויה לאכילה ואינה ראויה לשינה, עי’ בסי’ תר”מ במשנ”ב סק”כ ובביכורי יעקב ובשאר נו”כ שם ואכמ”ל, ויש לדון בהגדרת סוכה זו לענין אכילה, ומשתנה מאדם לאדם, אבל אדם שמקפיד יכול לטעון שמקפיד גם על אכילה מכיון שכך דרך הרבה בני אדם להקפיד, ועי’ מה שכתבתי לעיל סביב דברי הר”ן.

ולהשכיב קטנים ביותר במקום עכברים אם המציאות בזה שיש סכנה, א”כ איסורא נמי איכא משום סכנה כמו שכבר היה מעשה בזה, וצל”ב המציאות בזה ואפי’ בגדול כשהוא ישן במקום כזה אם יש סכנה בזה.

וראיתי בשם הגר”ע פריד שליט”א שהזכיר דלפ”ז מי שיש לו סוכה כזו צריך להוציא עד חומש נכסיו כדי לבנות סוכה שתהיה כשרה כדין, כיון שבלא זה אינה כשרה, והביא שם עצה לאטום לגמרי את הסוכה באופן שלא יהא חשש כלל לחדירת עכברים למקום, וראוי ורצוי להציע הרעיון לחברות המשווקות סוכות להרכבה, שיוכלו לבדוק אפשר ייצור ושיווק סוכה כזו שאטומה באופן שאין חשש כניסת עכברים כלל.

לסיכום סוכה שעלולים עכברים להיכנס בה יש בה חשש מהותי להשתמש בה בסוכות בין בלילה ראשונה ובין בשאר לילות, ובין באכילה ובין בשינה, ובחלק מהדברים החשש הוא מעיקר הדין, אלא אם כן אין מפריע לו לאכול ולישון בסביבת עכברים שאז מותר בזה.

במשנ”ב הובא במקום אחד [סי’ רפה סקי”ח ע”פ השע”ת ששם הוא בשם האר”י] לקרוא בהושע”ר ומשמע שם שיש בו עדיפות על פני יום שמנ”ע (שכתב שם שהקורא ביום שמנ”ע לא הפסיד ומשמע שם שאינו באותה רמת ההידור כמו הושע”ר), ובמקום אחד [סי’ תרסט סק”ד ע”פ הפוסקים שהם הכלבו וא”ח] הובא לקרוא בשמחת תורה.

וע”פ מה שהוסיפו פוסקי זמנינו בביאור דבריו [עי’ שיעורי הגריש”א ברכות ח ע”א ושלמי תודה סוכות סי’ צ סק”א] יתכן למעשה לומר דיש בזה ג’ עניינים, וכדלהלן:

דיש מה שמצד הדין צורך לקרוא שנים מקרא קודם קריאת פרשת בראשית, ולכן בהו”ר יוצא בזה לכתחילה בלא פקפוק.

ומאידך גיסא יש ענין לקרוא בליל שמח”ת שיהיה סמוך לקריאה”ת של דברים שיוכל להבין יותר הקריאה”ת (והיינו להנוהגים לקרוא בליל שישי).

ומצד שלישי יתכן שבדיעבד יצא גם לאחר ששמע בציבור קריאת פרשת בראשית כל עוד שיום זה הוא גם זמן קריאת וזאת הברכה [ונחלקו בזה האחרונים, דהכה”ח מחמיר בזה והגרח”ק והגרנ”ק הקילו בזה, ואפשר דלזה כיון המשנ”ב שהקורא ביום שמנ”ע לא הפסיד].

ולכן מצוה מן המובחר יכול לקרוא בליל שמח”ת קודם קריאה”ת, ולכתחילה יכול לקרוא בהושע”ר, ובדיעבד גם לאחר קריאה”ת של יום שמיני עצרת.

הנה מה שעשו בגמ’ (פסחים קח ע”א) במצב כזה נזכר שם דהוה זגינן על ברכי דהדדי, דהיינו שכל אחד מהם היה מיסב על ברכי חבירו כמ”ש המשנ”ב סי’ תעז סק”ח ובשער הציון שם שיש לנהוג כן בשעת הדחק, וזהו מה שמעיקר הדין מוטל עליהם לעשות מכיון שמבואר בפוסקים שהסיבה באויר אינה הסיבה וכדי שתיחשב הסיבה צריך להיות נסמך ונשען על דבר (ראה משנ”ב סק”ז, ויעוי’ ברש”י שבת מג ע”א ד”ה למיזגא, ומאידך יעוי’ מהר”ל בגבורות ה’ פמ”ח), ומאידך גיסא להתרחק קצת אחורה גם כן לכאורה אינו פתרון משום שיש לשונות ברש”י ורשב”ם (פסחים צט ע”ב) שמשמע שגם הסיבה שלא על יד השולחן אינה הסיבה, וכ”כ המשנ”ב (סק”ז) ובחי’ הגר”ח שנד’ בסטנסיל משמע שהוא לעיכובא, וידידי שיחי’ כתב קונטרס בענין.

ולכן אם אי אפשר להסב יש כאן לכאורה בעיה וראוי לכל אחד לדאוג מראש שישב באופן ובתנוחה שיהיה אפשר לעשות הסיבה (נניח בקרנות (פינות) השלחן), ואם אין שום אפשרות להסב אין צריך לומר שעל פי הלכה צריך לעשות הסדר במקום או באופן שאפשר להסב.

ואמנם בשבות יצחק הביא בשם הגרי”ש אלישיב דהסיבה שלא על השלחן ג”כ הסיבה, ומש”כ רש”י ורשב”ם על השלחן לאו דוקא, ולכן אם יכול כל אחד להתרחק מעט אחורה ולהסב על משענת הכסא, יכול לסמוך על זה ולהסב שלא על השלחן, אבל אם גם באופן זה אינו יכול להסב יש לדאוג למקום חילופי לעריכת הסדר כדין.

והסבה על ברכי עצמו אינו מועיל דמזחי כדואג כמ”ש בשעה”צ במשנ”ב סק”ח.

ומכל מקום אם בכל אופן בסופו של דבר נקלע למצב שאין לו אפשרות לקיים הסיבה יאכל מה שצריך בלא הסיבה, שהרי משמע בפוסקים דבדיעבד היכא דלא אפשר יש לסמוך על הראב”ן (פסחים שם) והראבי”ה והמהרי”ל (מנהגי פסח כ) הסוברים דהאידנא אין חיוב בהסיבה, ויש לזה גם ראי’ מפירוש השאילתות בגמ’ כמ”ש הגר”א והפר”ח (סעיף ד), חדא דהרי במי ששתה בלא הסיבה, באופן שאין יכול לשתות שוב משום דחיישי’ הלכה כהראבי”ה נקט הרמ”א סי’ תעז ס”ז שלא ישתו שוב, ועוד לענין נשים מבואר ברמ”א דמחוייבים מן הדין האידנא כיון שכל נשים שלנו נשים חשובות הן ואעפ”כ אין לבטל המנהג שנשים אין מסיבות משום שיש לסמוך על הראבי”ה, וכבר הזכרתי דברי הרמ”א בהקדמתו לתורת חטאת שהדברים שיש להקל בהן בשעת הדחק ובהפסד מרובה הם דברים שמעיקר הדין הלכה כמותן וכאן אפשר משום דהראבי”ה מסתבר טעמיה שהאידנא צורת ההסיבה הנהוגה כיום אינה דרך חירות כלל לרוב בני אדם אלא צער, ויעוי’ מה שכתבו הכה”ח סקכ”ב וכמה מפוסקי זמנינו חולה באופן שיש לו צער מן ההסיבה פטור מהסיבה כיון שאין הסיבה אלא חירות ולא צער, הבאתי בשו”ת עם סגולה, ומשמע שם שאמרו דבריהם גם להשו”ע שלא פסק כהראבי”ה.

ואמנם הרמ”א שם הביא דברי האגודה שבדיעבד בלא הסיבה יצא ומסיק הרמ”א דיחזור ויאכל, אבל היינו משום שעדיין יכול לתקן אבל אם אין יכול לתקן לא ישתה שוב וכמבואר בדבריו כנ”ל לענין שתה בלא הסיבה, ויש לציין דדעת הב”ח והחק יעקב דבדיעבד אינו חוזר ואוכל בהסיבה ויש לצרף גם דעתם בזה, אבל ראוי להימנע מלהסתמך על זה שכן כמה אחרונים פקפקו על פסק הרמ”א כמ”ש בביאור הלכה שם.

קרא פחות