מועדים

הנה במקרה שב’ החלות מיועדות לאכילה כרגע, נמצא שהשאלה כאן האם להקדים מין שבעה או חביב, והדין בברכותיהן שוות שיש להקדים מין שבעה על חביב [ראה או”ח סי’ ריא ובסק”ד], וכוסמין אע”פ שנחשב מין שבעה לעניינים מסויימים כמ”ש במשנה חלה פ”ד מ”ב [ועי’ בדרך אמונה מה שהביא בזה בפ”ב מהל’ בכורים בשער הציון על דרך אמונה סקי”ט בהרחבה, ולגוף מה ששלל שם דברי הרש”ש יש לציין דהרש”ש נטה לשיטתו גם בסוכה ו ע”א עי”ש, ויעוי’ גם בשפת אמת פסחים לה ע”א שסובר כהדרך אמונה ולכאו’ יש להביא ראי’ עוד להדרך אמונה דהיאך יתכן מין אחד שייחשב בעצמותו כמו ב’ מינים], מ”מ לענין ברכות יש להקדים חטין לכוסמין מדין הקדמת מין שבעה, וכמבואר בשו”ע או”ח סי’ ריא ס”ו דכוסמין אין להם דין מין שבעה, וכן מבואר בסי’ קסח ס”ד, ולכן יש להקדים לבצוע על הפת של חיטין.

אבל באופן שאינו רוצה לאכול אלא את של הכוסמין שהוא טרי וחביב, ואינו רוצה כלל לאכול את החלה העשויה מחיטים, נמצא שאין כאן דיני קדימה דדיני קדימה לא נאמרו באופן שאינו מתכוון לאכול את הדבר השני [רמ”א סי’ ריא ס”ה ומשנ”ב שם בריש הסימן], ולכן אינו מחוייב לבצוע דוקא את החלה העשויה מחיטים.

ובאופן שהבוצע אינו מתכוון לטעום מפת החיטין מסתבר שהולכים בזה אחר הבוצע שאם אינו מתכוון לטעום מפת החיטים אינו צריך לברך דוקא על חיטים מחמת מי מהמסובין שרוצה לטעום מהחיטים, וכן מבואר מהשו”ע סי’ קסח ס”ה במקרה ואם בעה”ב אינו נזהר וכו’ וכן מדינא דהרמ”א שם ג”כ מוכח שהולכים לפי הבוצע, (ומה שבמקרה האחרון בדברי המחבר הולכים שם אחר האורח אע”פ שבעה”ב בוצע, שם הוא דין מיוחד בפת גוים באופן שבעה”ב רוצה לאכול ממנו ורק מוגבל מחמת האיסור דזה נחשב שבעה”ב רוצה לאכול ממנו, והטעם יש לחקור אם הוא משום שבעה”ב רוצה לאכול ממנו ורק מוגבל מחמת איסור דחשיב כמו שרוצה לאכול ממנו, או משום שאנו מתירים לבעה”ב לאכול ממנו כיון שהוא שליח לבצוע לאורח, כמבואר שם, וזה נראה יותר, ומ”ש שם שאחר שהותר לבצוע הותר לכל הסעודה, יש לפרש אחר שהותר לבצוע ולאכול ממנו הותר לאכול ממנו כל הסעודה, עכ”פ לפי ב’ הטעמים הוא דין מיוחד ובכל שאר אופנים אזלי’ בתר רצון הבוצע בלבד כמבואר בשאר האופנים שציינתי קודם לכן).

ובאופן שהחלה של חיטין היא פרוסה ויש שלמות רק משל כוסמין, לכאורה נראה דיבצע השלמות של כוסמין אף אם מתכוון לאכול בסעודה גם משל החיטין כיון שדינו לבצוע על שלמות ממילא חשיב שאין בדעתו עדיין לאכול מן החיטין אלא אחר כך, דברמ”א מבואר שאף הוא לפניו (היינו מה שצריך להקדים בברכה) ואינו רוצה לאכלו אין צריך לברך עליו ויכול לברך על מה שרוצה לאכול, ובמשנ”ב בשם המג”א מבואר שאף אם רוצה לאכול ממנו ועדיין לא הביאו לו מזה אין צריך לברך עליו ומברך על השני, ומזה יש מקום ללמוד לדידן באופן שיש לו טעם מספיק שלא לאכול עכשיו בשעת הברכה והבציעה משל החיטים שלא יצטרך לבצוע על זה.

בפוסקי זמנינו נמצא ג’ דעות כיצד להתייחס לשירים מוקלטים לענין אבילות (וכן לענין שירה בכל ימות השנה לפי הצדדים והאופנים ששירה בפה מותר).

הדעה המחמירה היא (ראה חוט שני ח”ד עמ’ קעט ושו”ת שבט הלוי ח”ב סי’ נז אות ב’, אשרי האיש או”ח ח”ג פס”ח אות ז’ בשם הגריש”א, הערות הגריש”א גיטין ז ע”א, אז נדברו ח”ח עמ’ קלה במסקנתו, צי”א חט”ו סי’ לג) להחשיב שיר מוקלט כשירה על ידי כלי זמר שאסור עכ”פ בימי הספירה (ואיני נכנס כאן לנידון של כלי זמר בשאר ימות השנה).

ודעה זו סוברת שכל שיר אפי’ לא התנגן עם כלי זמר כלל, מ”מ מאחר שהוקלט במכשיר הקלטה ומושמע על ידי המכשיר, ממילא גדר השירה היא כשירה בכלי זמר ואין להתיר.

וכנראה סוברים שההיתר בשירה בפה (באופנים המותרים ואכמ”ל דיש אופנים שגם שירה בפה אינו פשוט להתיר, ויעוי’ בשו”ע או”ח סי’ תקס ס”ג, ולענין ספירת העומר בביאורים ומוספים סי’ תצג מה שהובא בשם הגריי”ק והגרשז”א והגריש”א והגרנ”ק) הוא מצד שהשירה היא אקראית, וממילא אם משמיעים על ידי כלי כל שהוא ממילא הדבר מאבד את האקראיות שלו ונעשה כדבר קבוע.

ויש לחקור מה הדין לדעה זו בשירה על ידי רמקול, דיש מקום להעלות סברא שברמקול אם הרמקול נועד באופן כללי להרצות לדבר בו ובין לבין שר שם שיר לא ייחשב כשירה על ידי כלי שיר, ומאידך גיסא אם הרמקול נועד עבור זמר ומשורר להשתמש בו לשירה ייחשב ככלי שיר, ויל”ע בזה.

הדעה השניה היא (עי’ אג”מ או”ח ח”א סי’ קסו וליקוט תשוה”נ ת”ב עמ’ כט, וע”ע בצי”א שם) לחלק בין הקלטה שהוקלטו בה רק תווי קול אדם שזה יש להתיר כדין שירה בפה בעלמא, לבין הקלטה שהקליטו בה גם כלי זמר, דבאופן זה נחשב כבר שירה בכלי.

ויש לדון לפי השיטה השניה מה הדין בשירים ווקאלים שעשוים כעין חיקוי של שירה בכלי שעל ידי תווי קול רגילים עשו כעין הדמייה של כלי שיר, ואע”פ שנראה שיש שפשוט להם שהוא אותו הנידון, לענ”ד יש להתיישב בדבר, ובפרט אם הקולות עברו עיבוד מחשב כנהוג, שבזה שוב נכנסים כאן לנידון האם כבר נכנס לגדר של קול של כלי זמר.

והדעה השלישית המקילה ביותר היא (בעבר ראיתי מ”מ בזה, וע”ע שו”ת חלקת יעקב ח”א סי’ סב) שכל עוד שהמוזיקה מתנגנת כעת רק על ידי הקלטה המושמעת ממכשיר השמעה שמשמיע הקלטות בלבד אין זה חשיב כלל שירה בכלי אלא שירה בפה בלבד, מכיון שמכשיר זה אינו כלי שיר אלא מכשיר המשמיע תווי קול בלבד, ומה שמתחילתו הושמע על ידי כלי שיר לא נחשב כלי שיר, וכנראה סובר שההגדרה של כלי שיר הוא כלי המיוחד לשיר ולא אכפת לן שיש כאן קול המושמע על ידי כלי שיר, ועי’ בשו”ת חלקת יעקב שם סברא אחרת בזה ויש לדון מה בא לכלול בסברתו שם.

ומ”מ גם לדעה זו מסתבר שאם שומע כלי שיר על ידי רמקול כגון שמניחים רמקול בסמיכות לכינור להגביה את קול הכינור, באופן זה לא יהיה מותר, גם לפי הצד שרמקול אינו נחשב קול אדם לענין לצאת ידי חובה, מכיון שכאן יש מעמד של כלי שיר והם מביאים לו את הקול, גם אם מצד גדרי הלכה לא נחשב שהוא קול הבא מן הכלי מ”מ המעמד כאן הוא מעמד של כלי שיר קבוע.

ולמעשה המנהג הידוע יותר כאן בא”י בקהילות האברכים כמדומני שהוא שלא לשמוע שירים בימי הספירה ויש שנהגו להתיר בשירים ווקאליים, ובארה”ב איני יודע מה המנהג בזה אבל באופן כללי יש קצת יותר מקום להקל בזה שם מכיון שדעת האג”מ להקל בזה.

ומי שאין לו מנהג קבוע בזה ומבקש להקל בזה כשהשיטה השניה אפשר שאין למחות בידו מכיון שהלכה כדברי המיקל באבל, וכ”ש בנידון דידן שהיא אבלות דמנהג בעלמא ואין לה מקור בגמ’, אבל בודאי ראוי להחמיר מכיון שרבו המחמירים בזה, (עי’ בקונטרס מאור יעקב תמוז שהביא הרבה מ”מ בזה שאסף שם).

אבל לגבי השיטה השלישית להקל לגמרי בכלי הקלטה היא שיטה שלא נהגו כמותה כלל.

מעשה שהיה בביהכנ”ס שאיחרו לסיים שחרית עד זמן מנחה ולבסוף התחילו מוסף רק בסוף היום ובאמצע חזרת הש”ץ שקעה עליהם החמה.

והנה לעצם דין ברכות אם יכול להמשיך או לא כבר דנו בזה האחרונים, ויש שהביאו ראי’ מתוס’ דברכות ז ע”א עי’ אבנ”ז ועוד, וכבר הראו ראיה לזה גם מתשוה”ג, ואע”ג דבמשנ”ב לא תפס כן מ”מ יש להם על מה לסמוך.

אלא שיש לדון בזה בתקיעות דמעומד, האם יש מקום לתקוע אחר השקיעה ואחר צאה”כ בלילה מצד תקנת חכמים לתקוע עם הברכות או לא.

והנה זה פשיטא דאם לא תקעו דמיושב שעליהם לתקוע מספק גם בבין השמשות, כיון שהוא ספקא דאורייתא, ומאידך אם לא תקעו דמיושב אין תוקעין תקיעות דמיושב בזמן שהוא ודאי לילה, וכ”ז מבואר בפוסקים, אבל לענייננו יש לדון לתרי גיסי, מחד מהו הדין בלא תקעו תקיעות דמעומד בזמן שהוא ספק, דהרי בזה הוא דינא דרבנן ושמא לא הטריחוהו בספק כדין ספק מדבריהם, ומאידך גם בודאי לילה יש צד לומר דיתקעו תקיעות דמעומד, והספק בזה הוא האם אמרי’ דתקון רבנן דומיא דאורייתא, וכיון דתקון רבנן תקיעות דמעומד בחזרת הש”ץ מחמת שעיקרה של חזרת הש”ץ היא ביום, לכך לא פלוג גם היכא שהתחיל חזרת הש”ץ בלילה, או דילמא כיון שהוא בלילה אינו זמן תקיעה כלל.

ובפשוטו הדעת נוטה לומר דלילה לא שייך בה תקיעות כלל, דלכאורה רבנן לא באו לחדש צורת חיוב חדש בדבר שאין שייך בו שום צד מצוה מדאורייתא, אלא רק להוסיף על זה לתקוע ב’ פעמים (מיושב ומעומד) ולתקוע על סדר הברכות, דהיא עכ”פ צורת קיום מצוה שתוכל להועיל עכ”פ למי שלא יצא עדיין.

ומ”מ א”א למחות במי שבא להקל בזה, כיון שיש צד לומר כדבריו שהתקנה על חזרת הש”ץ לא נאמרה לפי גדרי החיובים דתקיעות דאורייתא, אלא הוא כעין מנהגא לבלבל השטן (עי’ ר”ה טז) ולעורר רחמים בעת התפילה.

הוספה מלאחר זמן לענין גוף הנידון על התחלת תפילה בזמנה וסיומה לאחר זמנה

והנה תנן במתני’ פ”ק דברכות וגומרה עד הנץ החמה ר’ יהושע אומר עד ג’ שעות, ובפשוטו גמר היינו סיום ותשלום הק”ש וא”כ ר’ יהושע נמי קאי על הגמר שצריך לסיים הק”ש לפני ג’ שעות.

ויעוי’ בתוס’ דסוכה שהביאו פלוגתא לענין גמירת ההלל אם הכונה גמירה כפשוטה או לא, ומסקנת הפוסקים דעיקר הדעה להלכה היא דגמירה אין הכונה סיום, ונפק”מ לענין ברכת לגמור את הלל ואכמ”ל, אמנם כאן שאני מדשני תנא בלישניה דבתחילת המשנה תנן מאימתי קורין ומסיים וגומרה, א”כ משמע דהשתא קאי על הגמר מדלא נקט וקורא אותה עד הנה”ח וכו’.

אולם גם זה יש לדחות דיש לפרש דהא דנקט גומר הוא לאשמעי’ זמן גמר קריאתה ולעולם הכונה להתחלת קריאתה, אולם יעוי’ בתוס’ בספ”ג דיומא דעל משנה זו גופא דגומרה הביאו ב’ פירושים, לענין מה דאמרי’ ותיקין היו גומרין אותה עם הנה”ח, אם הכונה מסיימין או קורין.

ואין להקשות דקשיא הלכתא אהלכתא דגבי הלל קי”ל גומר קורא וגבי ק”ש מפרשי’ גומר כפשוטו להלכה, דיש לומר דגבי ק”ש מכריע משמעות המשנה הנ”ל, וגם יש לומר דגבי ק”ש מוכחא מילתא דהכונה שמסיימין קודם הנ”ח מדקאמר ונמצא מתפלל ביום משום יראוך עם שמש, א”כ משמע שהתפילה היא בתחילת היום הברור והגלוי דהיינו הנה”ח, וממילא סיום הק”ש קודם הנה”ח.

ומ”מ אין הכרע ברור לדידן לענין גומרה עד ג’ שעות, דתליא בדעות שבתוס’, ולהלכה קי”ל כהדעה שגומר היינו מסיים, אע”ג דגם לדידהו יש לחלק דגומר אין הכונה מסיים ורק גבי ותיקין אמרי’ דמסיים מחמת טעם אחרינא כמבואר, אבל במתני’ אין הכרע דגומר היינו מסיים והא כדאיתא והא כדאיתא.

והנה תנן במתני’ פ”ק דברכות וגומרה עד הנץ החמה ר’ יהושע אומר עד ג’ שעות, ובפשוטו גמר היינו סיום ותשלום הק”ש וא”כ ר’ יהושע נמי קאי על הגמר שצריך לסיים הק”ש לפני ג’ שעות, ויעוי’ בתוס’ דסוכה שהביאו פלוגתא לענין גמירת ההלל אם הכונה גמירה כפשוטה או לא, ומסקנת הפוסקים דעיקר הדעה להלכה היא דגמירה אין הכונה סיום, ונפק”מ לענין ברכת לגמור את הלל ואכמ”ל, אמנם כאן שאני מדשני תנא בלישניה דבתחילת המשנה תנן מאימתי קורין ומסיים וגומרה, א”כ משמע דהשתא קאי על הגמר מדלא נקט וקורא אותה עד הנה”ח וכו’, אולם גם זה יש לדחות דיש לפרש דהא דנקט גומר הוא לאשמעי’ זמן גמר קריאתה ולעולם הכונה להתחלת קריאתה, אולם יעוי’ בתוס’ בספ”ג דיומא דעל משנה זו גופא דגומרה הביאו ב’ פירושים, לענין מה דאמרי’ ותיקין היו גומרין אותה עם הנה”ח, אם הכונה מסיימין או קורין, ואין להקשות דקשיא הלכתא אהלכתא דגבי הלל קי”ל גומר קורא וגבי ק”ש מפרשי’ גומר כפשוטו להלכה, דיש לומר דגבי ק”ש מכריע משמעות המשנה הנ”ל, וגם יש לומר דגבי ק”ש מוכחא מילתא דהכונה שמסיימין קודם הנ”ח מדקאמר ונמצא מתפלל ביום משום יראוך עם שמש, א”כ משמע שהתפילה היא בתחילת היום הברור והגלוי דהיינו הנה”ח, וממילא סיום הק”ש קודם הנה”ח, ומ”מ אין הכרע ברור לדידן לענין גומרה עד ג’ שעות, דתליא בדעות שבתוס’, ולהלכה קי”ל כהדעה שגומר היינו מסיים, אע”ג דגם לדידהו יש לחלק דגומר אין הכונה מסיים ורק גבי ותיקין אמרי’ דמסיים מחמת טעם אחרינא כמבואר, אבל במתני’ אין הכרע דגומר היינו מסיים והא כדאיתא והא כדאיתא.

ובתשובה אחרת הרחבתי בהבאת השיטות בזה אם תקיעות דמיושב הם תקנה לבלבל השטן או תקנה בהגדרת קיום הדאורייתא.

מסתבר שכן, דה”ה למעשר כספים מבואר בנו”כ השו”ע דמחילת חוב מועיל לצדקה ומעשר כספים, וקמחא דפסחא אינו חמור ממעשר כספים, אע”פ שהוא יותר חיוב מצד שקבלוהו עלייהו הקהל, אבל מצד גדרי החיוב מן התורה אינו יותר חיוב מצדקה ומעשר כספים ולא נאמרו בו דיני קניינים מיוחדים כמו שנאמר בקידושין וכיו”ב.

והנה יש לשים לב לעוד ב’ אבחנות כאן, אבחנה אחת, שבעיקרון קמחא דפסחא הוא מעות לקנות חיטין ומחילת חוב אינו מעות לקנות חיטין, אמנם כהיום שקבלוהו עלייהו יש מקום לומר דהוא כעין חוב שאפשר לשלמו גם במחילת חוב, ובפרט דהרי סו”ס העני יקנה מצות, וא”כ מאי נפק”מ אם יקנה ממעות שיקבל ויחזיר החוב לחא רמכן ממעות שלו או שיקנה המצות ממעות שלו והחוב יחזיר מכח המחילה שמקבל עכשיו, דסו”ס הרי אינו קונה מעות החיטין בלבד ממה שמקבל בקמחא דפסחא והוא מועיל מענין הרווחה, דאין מחוייב להתנות עם העני שיקנה רק ממעות שלו שנותן לו מקמחא דפסחא ואף אם יודע שהעני יקנה במעות הקמחא דפסחא דבר אחר לצרכו שפיר דמי.

והנידון השני דבמקום שיש תקנה שיתנו הקמחא דפסחא דוקא להקופה של הקהל ממילא לא יוכל לעשות על ידי מחילת החוב, אלא אם כן יקבל רשות מהגבאי של קופת הקהל, אבל בד”כ בזמנינו בא”י אין תקנה התקיפה באופן כזה לניד”ד שלא יוכל מחמת זה לעשות הקמחא דפסחא על ידי מחילה כנ”ל.

קרא פחות

יהיה מותר בשופי רק בכמה תנאים, המבוארים להלן.

והמקיל גם אם השמן קנולה התערב לטעם אין למחות בידו מחמת שיש אחרונים שהתירו כל תערובת (ובלבד שיקפיד על שאר מה שנזכר להלן).

א) מצד שיש כאן רוב חלב שקדים, היה מקום להתיר אם התערב בדיעבד, כיון שקטניות אינו אוסר בתערובת, אבל אם השמן נעשה לטעם (איני מכיר המציאות בזה וצריך לברר) יש בזה מחלוקת האחרונים אם מתבטל, וכמו שהרחבתי בתשובה אחרת [ד”ה תבשיל שתבלוהו בתבלין של קטנית וכו’] האם דבר הנעשה לטעם מתבטל בקטניות או לא, ושהדעה המסתברת יותר להלכה שאין זה מתבטל.

ב) מצד השאלה של תערובת איסור לכתחילה הבאתי בתשובה אחרת [ד”ה מוכר שערות סוכר וכו’] דברי הלבושי שרד לגבי עיר שרובה ישראל שאם מוכרים שם דבר שהוא נטל”פ נחשב כנטל”פ לכתחילה ואסור כיון שנעשה לצרכם.

והנה הלבושי שרד מיירי רק לגבי עיר שרובה ישראל אבל לא בעיר שרובה גויים, ובזמנינו הנידון רחב יותר, מכיון שאם ההכשר יתנו הכשר על האריזה “ללא חשש קטניות” ממילא זה מיועד מעיקרא למטרת אלו שאינם אוכלים קטניות, ובאופן שהוא להדיא בשבילם פשוט שאינו מועיל, דהנה לענין דין מרחץ המרחצת בשבת בעיר שרובה גוים פשיטא שאם אומרים שחממו לצורך הישראל איזה משהו (נניח שהרחצה בהפרדה לצורך הישראל) זה לא יתיר על ידי שרובה גויים, דכל הנידון בסתמא דכי עבדי אדעתא דרובה עבדי, והרי הלבושי שרד מסתמך על הרעיון הנזכר בסוגי’ שם בדבריו.

וגם בלא כיתוב ע”ג האריזה, יש לדון בזה אם נניח שרוב אנשי המקום הם יהודים מבני אשכנז (ואיני יודע המציאות בזה) האם מי שאינו שומר תומו”צ יכול לטעון שלגבי שאר המצוות אמנם מחוייב אבל לגבי קטניות מכיון שאינו משתייך לציבור בני אשכנז השומרי תורה א”כ הוא יכול לנהוג כבני ספרד, ויל”ע בזה, וכדי להכריע בזה צריך אבחנה דקה מאוד, ולגבי בעל תשובה זה פשוט שיכול להצטרף לבני ספרד אם רוצה לנהוג כמותם לגמרי שהרי בהולך להשתקע מותר (עי’ או”ח סי’ תסח ס”ד ובב”י ומשנ”ב שם), ובב’ בתי דינים בעיר אחת (עי’ יבמות יד) מסתבר שנקרא הולך להשתקע, וזה טעם המנהג שאשה נוהגת כקהילה של בעלה מדין ההולך להשתקע, אבל במי שאינו נוהג כשום קהילה ופרק עול לגמרי יתכן שלא נחשב כהולך להשתקע ועדיין מחוייב במנהג הקהילה שיצא ממנה, בפרט אם מצד ההשתייכות המסורתית מחזיק עצמו כמסורת בני אשכנז.

אמנם אם אין השמן נועד לתת טעם במשקה ואין כיתוב על האריזה ללא חשש קטניות ואין רוב ישראל שם צאצאי בני אשכנז [וכתוב “כשר לפסח” סתמא] יש להתיר.

(ובמקרה שהייצור היה  למטרת שימוש לפני פסח, קצת בעייתי להעמיד במקרה זה כי ממ”נ אם אין השגחה על זה לפסח ממילא יש כאן שאלות אם מותר להשתמש לפסח, והוא נושא בפני עצמו ואכמ”ל, ואם יש השגחה לפסח חוזר הנידון דאם כתוב לאוכלי קטניות לכאורה סגי בזה שמיועד רק לאלו שאוכלים קטניות כדי שלא יהיה ביטול לכתחילה לאלו שאינם אוכלים קטניות, ומ”מ השימוש לא היה למטרת שימוש לפני פסח, ואם כתוב ללא חשש קטניות אז חוזרת הבעיה הנזכרת לעיל, ואפי’ אם כתוב “כשר לפסח” בלבד ג”כ ניכר שהייצור אינו מיועד בסתמא על דעת מטרת שימוש לפני פסח).

ג) לגבי הנידון אם שמן קטניות אוסר או לא משמעות הרמ”א והמשנ”ב סי’ תנג ס”י דשמן לא הותר אלא בהדלקה ולא באכילה, וגם לגבי שמנים מסויימים המופקים מזרעונים המנהג להחמיר (הגרשז”א הליכ”ש פסח פ”ד סי”ז והגריש”א קובץ תשובות ח”ג סי’ פא).

קרא פחות