להרה”ג רבי עקיבא משה סילבר שליט”א
אחדשה”ט וברכה אמיתית לכל מילי דמיטב אשאלה על זה
שידוע את שכתב רבינו הרמ”א סימן תקפ”ג ס”ב והובא בפוסקים
“יש מדקדקים שלא לאכול אגוזים, שאגוז בגימטריא חטא, ועוד שהן מרבים כיחה וניעה ומבטלים התפלה”.

וקושיתי בצד הדברים האיך יהיה טעם להמנע מלאכול דבר מסוים בר”ה ועוד כטעם ראשון ע”פ גימטריא, והלא יוכל להמצא בכה”ג ג”כ גימטריא לטוב כגון שאגוז עולה בגימטריא ‘טוב’, ואיך נקבע דין ע”פ גימטריא ויש עוד כמה מאכלים שהגימטריא שלהם צירופם לרע והאם א”כ יש ענין להמנע מהם?
והן אמת שבראשונים נמצא הטעם להמנע מאכילת אגוזים מחמת שמרבים כיחו וניעו ומעכב מלהתפלל, והאחרונים מצאו רמז זה, א”כ מדוע הרמ”א מביא כסיבה ראשונה את טעם הגימטריא?

ועוד
אשמח אם יוכל להרחיב לי בביאור עני”ז הלא בכל דבר יש צירופים לטוב ובהפכו וא”כ מה קובע, וכגון השם שלום עולה גימטריא עשו [עשו הרשע] וכן עזה”ד רבים

בברכת שלום
וכחו”ט בספשצ”ג

הצעיר מרדכי מיכאל עסיס ס”ט

לכבוד הרב החו”ב רבי עקיבא משה סילבר שליט”א
אחדשה”ט באה”ר בברכת גמר חתימה טובה

ברצוני לשאול לכת”ר:
האם שרי לנושא ס”ת להפיח בשעה זו או שצריך להזהר בזה

בברכה הצעיר
מרדכי מיכאל עסיס ס”ט

להרב החו”ב רבי עקיבא משה סילבר שליט”א
אחדשה”ט באה”ר
האם ליצחק אבינו ע”ה ג”כ היה נסיון ומעלה בעקידה כאברהם אע”ה או שלו היה נסיון אחר פחות במעלה או שלא היה לו כלל נסיון דהלא לא הובטח לו ביצחק יקרא לך זרע וכו’ כל פרטי הנסיון גבי אברהם
בברכת כחו”ט בספשצ”ג

הצעיר
מרדכי מיכאל עסיס ס”ט

א”ה ריחמ”א: כבוד הרב ישר כח עצום על התשובה!
יש להוסיף כאן את דברי הגמ’ בגמרא מגילה (טז ע”א) שכתבה בענין מה שסיפר המן הרשע את שערותיו של מרדכי היהודי, וז”ל הגמ’:
וכו’… אמר ליה קום לבוש הני מאני ורכוב האי סוסיא דבעי לך מלכא אמר ליה לא יכילנא עד דעיילנא לבי בני ואשקול למזייא דלאו אורח ארעא לאשתמושי במאני דמלכא הכי שדרה אסתר ואסרתינהו לכולהו בי בני ולכולהו אומני עייליה איהו לבי בני ואסחיה ואזיל ואייתי זוזא מביתיה וקא שקיל ביה מזייה בהדי דקא שקיל ליה אינגד ואיתנח אמר ליה אמאי קא מיתנחת אמר ליה גברא דהוה חשיב ליה למלכא מכולהו רברבנוהי השתא לישוייה בלאני וספר אמר ליה רשע ולאו ספר של כפר קרצום היית תנא המן ספר של כפר קרצום היה עשרים ושתים שנה בתר דשקלינהו למזייה לבשינהו למאניה וכו’… עכ”ל.
וכתב רש”י על מגילה (שם), וז”ל: ואשקול למזייא – ואטול שערי. אסרתינהו – צותה עליהן להחביאן. אומני – ספרים. זוזא – זוג של ספרים, כעין מספרים. עכ”ל.
ובגמ’ מגילה (טו ע”א ע”ב) כתוב, וז”ל הגמ’: אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא בשעה שראה המן את מרדכי יושב בשער המלך אמר כל זה איננו שוה לי כדרב חסדא דאמר רב חסדא זה בא בפרוזבולי וזה בא בפרוזבוטי אמר רב פפא וקרו ליה עבדא דמזדבן בטלמי. עכ”ל.
הרי שהמן היה עבד מכור למרדכי היהודי בעד ככר לחם.
וכן ראיתי בתרגום ראשון על מגילת אסתר הנקרא צבי וחמיד (ג, ד) שכתב, וז”ל:
ויהי באמרם אליו יום ויום, ולא שמע אליהם, ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כנגד דברי המן, כי הגיד להם שלהמן לא היה משתחווה על שהוא עבדו שנמכר לו בככר לחם, ולפסל דמותו שהקים עמו לא היה כורע, על שהוא יהודי ויהודים לא עובדים ולא כורעים לו. עכ”ל.
הרי לנו שהמן הרשע היה עבדו של מרדכי היהודי ובפשטות היה עבד כנעני כדין תורה כי מרדכי עשה זאת כדין של תורה, ובכל זאת מרדכי היהודי לא חשש להסתפר אצל המן הרשע, ומכאן שמותר להסתפר אצל עבדו הכנעני.
ומצאתי שכתב המהרי”ץ חיות על מגילה (טז ע”א) כתב על ד”ה ואשקול למזייא, וז”ל: נ”ב לא ידעתי איך היה רשאי לגלח שערו הרי היה חוה”מ פסח עיין רש”י כאן ד”ה הלכות קמיצה וצ”ל כיון דקודם הרגל לא היה יכול לגלח מפני גודל הרעה שקרה לישראל בכלל והיה עסוק בשקו ובתעניתו שוב הוה כיוצא מבית האסורים שמותר לגלח ברגל. עכ”ל.
הרי לנו מדברי המהרי”ץ חיות זיע”א שהקשה איך גלח מרדכי היהודי בחול המועד פסח, ולא היה קשה לו מדוע התגלח מרדכי על ידי המן הרשע דהרי היה גוי, אלא ודאי שאין איסור גילוח על ידי עבד כנעני, והמן היה עבד כנעני למרדכי היהודי.
וצ”ע האם מותר לקבל עבד כנעני מהעם העמלקי, וראיתי בספר עטרת נזיר על מסכת נזיר מאת הרה”ג זאב ארי סטראם (ירושלים תש”ע) שכתב על פרק הכותים (סא ע”ב) אות ג’ (עמו’ תח – תט) ועיי”ש בכל דבריו באורך ואביא כאן מה שכתב בסיום דבריו לגבי מה שהמן היה עבד כנעני אצל מרדכי היהודי, על דברי היערות דבש (ח”א דרוש יז) שמרדכי היהודי קיים את המן כדין עבד כנעני במילה וטבילה, והיה מחוייב במצות כאשה וז”ל: עוד צ”ע בעיקר דברי היערות דבש, דהנה במכילתא סוף פרשת בשלח דריש מדכתיב “דר דר” שאין מקבלין גרים מעמלק, ואם כן איך באמת לקח מרדכי את המן לעבד ומלו וטבלו ואשווי’ לישראל, הלא אין מקבלין גרים מעמלק. וצ”ע.
והנראה מוכרח ומבואר מדברי היערות דבש כמש”כ בד’ המפרש, דבהא דדרשינן לה לה מאשה לחייב עבד כנעני במצוות כאשה אין הביאור בזה שנתרבו עבדים להכלל בכלל ישראל כאשה וממילא נתחייב במצוות כאשה, אלא ביסודו הו”ל עכו”ם ורק שנתרבה לחיוב במצוות שהאשה חייבת בהן, ובאופן דלפ”ז אף שהעבד מחוייב במצוות כאשה מ”מ בעיקר שמו ובעצמותו הו”ל עכו”ם,וכיון שהמן היה מזרע עמלק שפיר נכלל בדין מצות מחיית עמלק.
ולפי זה פשוט, דקניית המן לעבד כנעני לא חשיב קבלת גר מעמלק, דכל עיקר האיסור לקבל גר עמלק הוא רק לשוי’ בכך לישראל, אבל קניית עבד כנעני אף שמחייבו בכך במצות כאשה מ”מ בעיקר שמו הוי ליה גוי ולא ישראל, וזה לא חשיב קבלת גר מעמלק. ופשוט. עכ”ל.
ומצאתי בקובץ ביאורים על הרמב”ם הלכות עבדים הנקרא עבדי המלך שכתב הרה”ג שלום צבי שפירא (בני ברק) בהלכות עבדים פרק ט’ הל”ב (עמ’ רי”א) ובתוך הדברים כתב, וז”ל: וראיתי למו”ר הגאון הקדוש הרב רבי אברהם צבי קמאי זצוק”ל ריש מתיבתא ואבדק”ק מיר, וכו’ וז”ל, דנראה דכמו שיש איסור לקבל גרים מעמלק ה”נ דאין ראוי לקנות לעבד כנעני מזרע עמלק דחד טעמא הוא, וכו’. עכ”ל. (העתקתי כאן רק את הנקודה הזאת ואולי לא הבנתי הכל).

לגבי הדמיון לקבוע, לא הצלחתי להבין למה אין כאן שאלה של קבוע, לכאורה אין זה דומה כאן להשבת אבידה כלל, שם אדם מוצא אבידה והשאלה למי/האם הוא צריך להחזירה, האבידה ודאי היא בגדר “פריש”, והשאלה היא אם פרשה מיהודי או מגוי, אבל כאן ניצבות מול האדם חברות שונות שהוא יכול להשקיע בהן, והוא בוחר מתוכן אחת,, בכה”ג הוא ניגש אל החברה ועושה עמה עסקים/השקעות, למה זה לא קשור לקבוע מצד החשש שאולי יש חברה בבעלות של יהודי? נניח שאדם רוצה לקחת הלוה מהבנק, ויש בעיר עשרה בנקים, לתשעה יש היתר עסקא ולעשירי אין (או תשעה בבעלות גוי ואחד בבעלות יהודי), האם יהיה כאן דין רוב ולא נאמר שזה בגדר קבוע (כמו בי’ חנויות)?

בס”ד ה’ אלול ה’תשפ”ד שלום וברכה !
ראיתי את מה שכבוד הרב שליט”א כתב על רכישת רכב חדש שמברך עליו ברכת הטוב והמיטיב אם בני הבית גם משתמשים בו, או ברכת שהחיינו אם רק הוא משתמש ברכב. עלה בדעתי לשאול האם על רכב שלא רכשתי אלא לקחתי אותו בליסינג שהוא כמו שכירות לשלוש שנים, ובאותם שלוש שנים אני משלם לחברה של הליסינג עבור הרכב, והם אחראים על כל טיפולי הרכב והביטוחים, ואני רק משלם על הדלק או על הטעינה של הרכב אם הוא חשמלי, האם גם באופן כזה אני מברך ברכת הטוב והמיטיב על רכב כזה מליסינג, כי אחרי הכל הוא שלי למשך כל אותם שלוש שנים.
תודה רבה
רן אבוחצירא עפולה

ישר כח לכבוד הרב על התשובה הנפלאה.
באמת היום (כ”ח אב ה’תשפ”ד), התברר שמציאת הגוי הבדואי החטוף בעזה לא הועילה לנו כלום, ואדרבא יתכן מאד שמחבלי חמאס הארורים הרגו את הששה חטופים היהודים, כי הרגישו בפעילות באיזור שלהם, ועל כן לא עזר שום דבר במציאת החטוף הבדואי, ואין לברך הטוב והמיטיב על טובה של גויים אלא רק על טובה של יהודים עם ישראל. ובעקבות זה עולה שאלה מה ההלכה אומרת על המצב והמציאות של פעולות צבאיות לשחרור חטופים גויים (בעלי אזרחות ישראלית או בעלי אזרחויות זרות), האם זה בגדר של מה שכתוב בשו”ע יו”ד סימן רנ”א סעיף א’, וז”ל: ומפרנסים עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום. עכ”ל. או באופן שיש תועלת מודיענית לצבא בעבור חטופים יהודיים. ואם אין כל הנ”ל, האם יש להשאיר את החטוף הגוי בשבי ולא להוציאו. אשמח מאד לתגובת כבוד הרב שליט”א. תזכו למצוות רן אבוחצירא

בס”ד יא אב ה’תשפ”ד להרה”ג הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א שלום וברכה ! אחדשה”ט כנאה וכיאה! ישר כח עצום לכת”ר על התשובה הנפלאה ביותר בענין הקלפים, ואגב הקריאה עלה לי כמה וכמה תובנות ושאלות, ואשתדל לכתוב אותם כפי הסדר: א. לפי הדברים הנ”ל אין איסור בקריאת הורוסקופ, שמפורסמים בו תוכנות של מזל מסויים או מה יהיה לו וכל זה הוא באופן שאין הוא סומך על הדברים אלא קורא את הדברים כדי לראות מה מנתחים על תוכנת נפשו, אך אינו נמנע מלעשות דברים מסויימים בעקבות זה. ב. ראיתי בספר מועד לכל חי לרבי חיים פלאגי זיע”א שהביא בתחילת כל חודש (עפ”י רוב באותיות הראשונות בסימן) ימים שאין להקיז בהם דם או ימים שאין להישבע בהם או חודש שאין לשחוט בו אווז וכדומה או ימים שסכנה בהם לתינוק ללכת בראש מגולה או ללכת יחידי. וראיתי שמקורותיו עפ”י רוב מרמב”ם או מהרח”ו או עוד חכמים ידועים. ג. קלפים טיפולים לא קלפי טארוט או קלפים שעושים בהם סדנאות לכאורה אין בהם שום בעיה. ד. הרבה פעמים עולה בלבם של בני אדם לעשות דבר או להמנע ממנו וכן אומרים להם העולם לכו אחרי הרגשת הלב שלכם האם זה מותר, או מה שנקרא היום אינטואיציה. ה. יש כאלו שנוהגים לא להוציא כסף במוצאי שבת או בתחילת השבוע כי אומרים שאם יוציאו כסף במוצאי שבת או בתחילת השבוע יוציאו כל השבוע. ו. עוד אני זוכר מילדותי שהיו סוחרים שביום ראשון הקונה הראשון שנכנס אליהם לחנות לא היו עושים לו הנחה על בגד או נעלים וכדומה כי היו אומרים שאינו סימן טוב לעשות הנחה על המקח הראשון שמוכרים. ברור שבעיני זה הבלים אך צ”ע האם יש היתר לדבר זה או שיש מה להליץ עליהם זכות. ז. חיזוי מזג האויר ראיתי שכבר דברו על זה ונראה שזה יותר נוטה לסטטסטיקה שמחר יהיה גשם או לא או יום חם או לא, אבל נראה שאם אדם נמנע מלעשות איזה דבר בגלל מזג האויר יעבור על איסור. ח. עוד בהנ”ל שהחזאים אומרים לדוגמא שיהיה סופה, ואנשים לא יוצאים מביתם בגלל זה, קצת קשה לומר שעושים איסור וגם לא סומכים על החזאים אלא רק נזהרים. כתבתי את כל הדברים הנ”ל בחופזי, ולכן מחילה אן ישנם דברים שאינם מדוייקים או אינם נכונים. בברכת התורה רן יוסף חיים מסעוד אביחצירא מח”ס מריח ניחוח עפולה ת”ו

א”ה ריחמ”א: כבוד הרב שלום עליכם ! הדברים פורסמו בגליון שלנו מרי”ח ניחוח פרשת דברים תשפ”ד (גליון מס’ 838), וידידי היקר הרה”ג ישי מזלומיאן שליט”א כתב לי, וז”ל: אחדשה”ט ישר כח על הדברים הנפלאים והמרתקים. ויגדיל תורה ויאדיר… [בפרט תשובותיו של הגר”ע סילבר שליט”א, בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. ויפה כח הבן מחמת כח האב, קולע אל השערה ולא יחטיא]. בענין מה ששאל בענין התו נכה, הנני לצרף תשובה ממרן עמוד ההוראה הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט”א, סביב ענין זה: זכה לחניית נכה במרמה, ותוך כמה חודשים הפך לאחד שעונה על הקריטריון של זכאי לחנייה שאלה: מעשה בראובן שרצה להשיג זכאות ל’חניית נכה’ בסמוך לביתו ובסמוך למקום עבודתו, משום שמצוקת החניות בשני המקומות היתה קשה ביותר, ולבסוף לאחר תחבולות ורמאויות, הצליח להשיג מסמכי נכות כוזבים, וקיבל מקום חנייה מרווח צמוד לבית, ומקום מיוחד נוסף סמוך למקום העבודה. [ציבור השכנים לא התלונן, משום שככל הנראה תלו הדבר בסוג של נכות שאינה ניכרת]. חלפו ששה חודשים, והתקיים בראובן מאמר המשנה בפאה פ”ח מ”ט כל מי שאינו לא חיגר, ולא סומא, ולא פיסח, ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם, שנאמר ודורש רעה תבואנו [יעויין בתוס’ יו”ט], וראובן הפך באופן פתאומי לנכה אמיתי, ועכשיו הוא באמת זכאי לחניית נכים. ועתה ראובן רוצה לחזור בתשובה, ושואל האם ראוי שישיב לציבור את מקום החנייה למשך ששה חודשים [על ידי הסרת השלט וטשטוש פסי החנייה], ויהיה בזה אולי תיקון למעשיו? ובאם לא, מהם דרכי התשובה על כך שגזל מהציבור את מקום החניה לששה חדשים? תשובה: ראשית כל יש לדון אם באדם התקיים מאמר המשנה או לא, שהרי מצינו בתפארת ישראל, שביאר שהמשנה עוסקת בעני העושה עצמו בעל מום כדי שירחמו עליו, ואפילו הכי נענש בעונש כה חמור, משום שממעט בכבוד שמים, כאילו ברא השי”ת בעל מום נוסף בעולם, והרי ידוע, שהרואה בריות יפות צריך ליתן שבח לשמו יתברך, ואילו אדם זה התנהג בכפיות טובה. ובנידון דידן, האיש שהעמיד במרמה חניית נכה, לא עשה עצמו כבעל מום לעיני כל, ואין כאן המעטה בולטת בכבוד שמים, ולאור דברי התפארת ישראל, יתכן ודברי המשנה לא אמורים לגביו, ואולי יש לתלות ענשו בביטול תורה או בשאר חטאים חמורים. אולם למעשה שמעתי ממו”ח מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל (שליט”א) שמעשה זה הוי דוגמא מוחשית של המשנה בפאה. ובנוגע לעצם השאלה לגבי דרכי התשובה, נראה שהצעת האיש להשיב את מתחם החנייה שגזל, אינה השבה מעולה, משום שעל כל פנים מצויים מקומות חנייה לרבים [ורק שכאן לו עצמו יותר היה נוח לחנות], ופינוי המקום, לא יתרום כל כך לציבור. אלא נראה, שיש לשום את עלות השכרת מקום החנייה [ואולי מדובר בשווי של 200 שקלים לחודש], ועם הסכום יש לעשות ‘צרכי רבים’, כגון תרומה לבית חולים או לאגודות חסד התומכות בחולים וכדומה. (חשוקי חמד זרעים-א , פאה פ”ח מ”ט). עכ”ל.

לכבוד הרב,
שאלה: האם יש לחוש בציצי עור שפירשו רובן או מקצתן ומקפדת עליהן משום חציצה,
(צירפתי מה שכתבתי בזה לפני כמה שנים לדון דלכאורה אין בזה חציצה, ואשמח לדעת הרב)
בדין ציצין של עור שמקפיד עליהם אם חוצצים בטבילה
שאלה: הוה עובדא באשה שהיתה צריכה לטבול ביו”ט והיתה לה רצועת עור ארוכה שפירשה לרוחב האצבע, והתעוררה השאלה האם האשה יכולה לטבול, יש לציין שאותה אשה אמרה במפורש שהיא מקפדת על רצועה זו ובודאי ביום חול היתה תולשת אותה (גם ללא קשר לטבילה), ונתתי את לבי לעיין בהלכה זאת.
תשובה:
הנה יש לנו שתי הלכות מפורשות בנושא הקרוב לעניין זה, כתב השו”ע ביו”ד סי’ קצ”ח סעי’ כא: “צפורן המדולדלת שפירשה מעוטה חוצצת פירשה רובה אינה חוצצת”, ובסעי’ כב: “אבר ובשר המדולדלים חוצצים (אבל יבלת או יתרת ואינן מדולדלין אינן חוצצין)”.
והשתא אם נימא דציצין של עור דינן כאבר ובשר המדולדלין א”כ נראה לכאו’ שיש להחמיר בזה שהרי לא חילקו בזה בין פירשו רובן לפירשו מקצתן, ואם דומה לציפורן לכאו’ יש להקל בפירשו רובן אבל לא בפירשו מיעוטן, (ונראה להעיר דבד”כ הציצין מוגדרים כ”פירשו רובן” כיון שבד”כ אין שיעור ידוע שמוסיפים לקלף מעבר למה שכבר נתקלף, וראה במ”ב סי’ שכ”ח ס”ק צה “אם פירשו רובן… ובציצין כתב הפמ”ג איני יודע רוב זה מאין מתחיל ואפשר דהיינו כל שדרך בני אדם לקלוף שם אם נקלף הרב ממנו כתלוש דמי”, ובאמת שלענ”ד הפי’ הפשוט הוא שכל שפירשו מג’ צדדים ומחוברים מרוח אחת הווי פירשו רובן), אלא שיש לכאו’ עוד מקום להחמיר מצד אחר, כי יש לומר דגם מה שהקלו בציפורן בפירשה רובה היינו משום דאינה מקפדת אבל אי ידעינן דמקפדת הוי חציצה (וכן ראיתי לכמה ספרי אחרונים וכן למורי הוראה דמחמירים בכה”ג), ויש לעיין בכל זה.
ההסברים לפסק שבטור ושו”ע
והנה בעיקר הלכה זו שבטור ושו”ע נבוכו הנושאי כלים, ונאמרו בזה כמה הסברים, ונכתבם אחד לאחד, ואת העולה מהם לענייננו:
א. ב”י בפירוש א – הב”י בפירוש א’ ביאר דעת הטור, דהכל תלוי בהקפדה, ובפירשה רובה מוכח דאינה מקפדת מדהיה קל לנוטלה ולא נטלה, ואילו בפירשה מיעוטה י”ל דמקפדת ולא נטלתן מפני שהוא קשה לנוטלן, וכן באבר ובשר שנתדלדלו אף בפירשו רובן עדיין י”ל שקשה ליטלן ולכן חייצי, ובדעת הרמב”ם שס”ל דגם בפירשה מיעוטה אינה חוצצת ביאר שטעמו משום דגם בפירשה מיעוטה קל לנוטלה.
ולפי פירוש זה יהיה לכאו’ חומרא גם לענייננו כל היכא שאין הוכחה דאינה מקפדת, וכבר העיר בספר “לבושי עוז” דלפי פי’ זה גם בפירשה רובה יהיה חציצה כל היכא שלא הרגישה בדבר ולא יהיה לנו הוכחה שאינה מקפדת, וכל זה הוא כמובן דוחק גדול ואינו במשמעות העניין, ובאמת שהב”י דחה פירוש זה ולא סמך עליו להלכה, וכתב פירוש אחר, ולענ”ד שגם ששאר המפרשים השיגו על פירושו השני וכתבו דהדרך הראשונה עיקר לא נתכוונו בדווקא לקיים הטעמים שכתב הב”י אליבא דפירוש זה.
ב. ב”י בפירושו הב’ – לעולם אין האבר והצפורן עצמם חוצצים כלל, אלא מיירי לעניין דבר חוצץ שנמצא עליהם, וסבר הב”י שפי’ זה הוא עיקר (ובמגיד מישרים כתב שהסכים עמו המגיד לפירוש זה וקלסיה), אך הד”מ והב”ח וכל שאר האחרונים כתבו שפירוש זה אינו במשמעות הלשון כלל וגם הוא נסתר מהמרדכי, ועכ”פ לפי פירוש זה בין בציפורן ובין בציצי עור שפירשו אין להחמיר כלל אם לא היה עליהם דבר חוצץ.
ג. לבוש – הלבוש ביאר דמקום החיבור עצמו לעולם אינו חוצץ ואינו צריך לביאת מים, אלא שבפירשה מקצתה החלק שנתלש נצמד לגוף מעכב את ביאת המים, וכן באבר ובשר המדולדלין הם מעכבים את ביאת המים, ולפירוש זה נראה שמסכים המעי”ט, וכעי”ז כתב הט”ז, ולפ”ז ג”כ נראה שבציצי עור יש להקל אפי’ בפירשו מיעוטן דהתם נראה לא חייצי כלל (והכל לפי העניין).
ד. ב”ח – הב”ח מבאר דבאבר ובשר שנתדלדלו לא אמרינן דבפירשו רובן כמקוטע דמי כמו בציפורן משום דהתם צריך אומן לחותכם, ונראה שמפרש שאין הטעם בפירשו רובן משום שאז אינו מקפיד אלא משום דחשיב כמקוטע, ולהלן נבאר שכן משמע מלשון המרדכי וכ”כ עוד כמה אחרונים, ונראה דלפירוש זה יש להקל גם בציצין שפירשו רובן (דווקא), דכיון שא”צ אומן לחותכן חשיבי כתלושין.
(אומנם בט”ז כתב על הב”ח דאינו מבין החילוק דכיון דסוף סוף עומד האבר ליחתך יש לו לחצוץ, ובפירוש חסדי דוד על התוספתא כתב שיש להאלים הקושיה יותר, דאיפכא מסתברא, דדבר שצריך אומן הוי טפי כגופו ואין לו לחוץ, ואילו דבר שניטל בקל טפי יש לו לחוץ).
ה. רבנו העשיל מקרקא – כתב: “ויותר נראה כמו שכתב הב”י בסמוך בשם המרדכי דרובה ככולה כיון דציפורן עומד ליקצץ והוי כפירש כולו משא”כ במיעוט, והרמב”ם ס”ל דאף במיעוטו כיון דעומד ליקצץ, ועל הרוב גם המותר פירש מאליו ולכך אינו חוצץ, משא”כ באבר המדולדל”, ולפי טעם זה נראה שיש להחמיר בציצי עור, אם כי יש לחלק ולומר לדידיה דעור דרכו ליקלף טפי ממה שדרך אבר ובשר ליחתך ולהידלדל והוא לא נחת לדון בזה, (אבל מש”כ ללמוד כן מהמרדכי, בסמוך יתבאר ודאי לא סבר המרדכי להחמיר בציצי עור, אלא שהוא לקח מהמרדכי רק את גוף הסברא).
ו. חסדי דוד – החסדי דוד לר”ד פרדו (בפירושו לתוספתא) מבאר בדעת הטור דהעניין תלוי בהקפדה, והיינו דאבר ובשר דכואבים לו מקפיד עליהם ליטלן, וכן בציפורן שפירש מיעוטה מקפיד עליה משום דעלול לכאוב לו, משא”כ בפירש רובה לא אכפת ליה להשאיר אותה שתיפול לבד (ומדבריו לפני כן מבואר דמ”מ חציצה זו קילא ולא אזלינן בזה בתר דידה אלא בתר רובא דעלמא, משום דמעיקרא היה חלק מן הגוף), ולפי פירוש זה אין להחמיר בציצין בין פירשו רובן ובין פירשו מקצתן, ואפי’ היא מקפדת לא אזלינן בתרה (אא”כ נאמר דנשתנו הטבעים בעניין זה).
ז. שו”ת פנ”י (יו”ד, לב) – מסיק שם דציצין יש להם כל דין ציפורן, ובפירשו רובן מותר מטעם המרדכי דחשיבי כתלושים לגמרי ולא דמו לאבר ובשר, דציפורן וציצין סופן ליפול מאליהן משא”כ באבר ובשר המדולדלין צריך שיטלן ע”י מעשה, והביא שם ג”כ דברי הב”ח, ועכ”פ מסיק שם שמיעוטן חוצץ ורובן אינו חוצץ).
היוצא מזה:
לדעת הב”י בפי’ ב’, הלבוש, הט”ז, והחסדי דוד – אין להחמיר בזה כלל אפי’ בפירשו מיעוטן ומקפדת.
לדעת שו”ת פני יהושע והב”ח – יש להחמיר בפירשו מיעוטן ולהקל בפירשו רובן ואפי’ מקפדת.
לדעת הב”י בפירוש א’ ורבנו העשיל – יש להחמיר אפי’ בפירשו רובן (עכ”פ היכא דלא ברור שאינה מקפדת).
הערה בדברי שו”ת פנ”י בהבנת המרדכי
יש להעיר בדעת המרדכי, כתב המרדכי (שבועות, סי’ שמז): “ר’ יונתן בן יוסף אומר ציפורן שפירשה רובה אינה חוצצת משמע דווקא רובה דרובה ככולה אבל פירשה מיעוטה חוצצת כיון דעומדת לפרוש וכבר התחילה לפרוש אבל ציפורן גדולה יותר מדי אע”פ שעתידה לקוצצה אינה חוצצת כיון שלא פירשה כלל”, ובשו”ת פנ”י הנ”ל נתחבט בפירושו, ונדחק לפרש דמה שכתב “כיון דעומדת לפרוש” אין ר”ל שמתחילת גידולה עומדת ליקצץ, אלא ר”ל שמאחר שהתחילה לפרוש הרי היא עומדת לפרוש לגמרי ונדחק לפרש שם כפל הלשון, ולענ”ד האמת יורה דרכו שהמרדכי סבר שאבר ובשר המדולדלין אינם חוצצין, וכפי שנביא להלן כן היתה הגירסא בכל הראשונים שהמרדכי רגיל להיות ניאות לאורם (ראבי”ה, או”ז, ר”ש, סמ”ג, ר”י הזקן), ולכן נצרך לפרש מ”ש דבציפורן אמרינן דחייצה בפירש מיעוטה, ולזה כתב דבציפורן כיון שמתחילה עומדת לפרוש חשיבא פרישתה טפי מאשר באבר ובשר שאף שהם מדולדלים חשיבי כגופו.
הטעם לפי הראשונים דלא חייצא ציפורן שנדלדלה
עד כאן הבאנו מדברי האחרונים בביאור הלכה זו, אך הראשונים סתמו ולא כ”כ פירשו טעם הדברים, והראב”ד (בעלי הנפש שער הטבילה) כתב: “ואלו שאינן חוצצין קלקי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש לפלוף שבעין וגלד שעל המכה ושרף הלח ולכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הציפורן וצפורן המדולדלת פי’ יש מאלו מפני שאינו מקפיד ויש (מאלו) מפני שאין חוצצין”, ויל”ע אם צפורן שנדלדלה הוא מפני שאינו מקפיד אן מפני שאינו חוצץ אך לכאו’ אין הכרע בדבר, אלא שמצאתי בחי’ רבנו קרשקש לשבועות בפ”ב שכתב כלשון הראב”ד הזו, וכתב שם להדיא לבאר דצואה שתחת הציפורן וצפורן המדודלת טעמם מפני שאינו מקפיד, (וזה סיוע למפרשים שכתבו כך), אך אמת כי טעם זה קשה להבין מסברא דהא החוש מעיד דקפדי עלייהו, ומדברי הראב”ד עצמו נראה דאין הכרע.
אלא יש גם טעם אחר בראשונים ונמצא בתשובת ר”י הזקן (מופיע בסוף שיטות הקדמונים לע”ז סי’ רמ”ג) שם מבאר הטעם דצפורן המדולדלת אינה חוצצת משום דבטילה לגבי הגוף (וכ”כ שם הטעם לגבי אבר ובשר המדולדלין דסבר דלא חייצי), ונראה שאפשר לבאר דברי הראב”ד גם לפי טעם זה, ומנ”ל לומר דפליגי? ונראה שיש לבאר כל דברי הקדמונים שסובבים והולכים סביב עקרון זה שמצאנוהו מפורש בדברי ר”י הזקן אשר כל בית ישראל נאותים לאורו ברוב סוגיות התלמוד, ובכה”ג יש להמליץ “טובה ציפורנן של ראשונים”.
וראשית דבר נבוא לבירור דיעות הראשונים וגירסתם בעצם ההלכתו דציפורן שנדלדלה בפירשה מיעוטה, וכן בדין אבר ובשר המדולדלין, ואח”כ נוכל לראות מה העולה ע”פ דבריהם בנדו”ד.
דעות הראשונים בציפורן שפירשה מיעוטה ובאבר ובשר המדולדלין
ציפורן שנדלדלה- במשנה במקוואות פ”ט משנה ג-ד: “אלו שאיו חוצצין… וצפורן המדולדלת”, ובתוספתא דמקוואות פ”ו ה”ד: “ר’ יונתן בן יוסף אומר צפורן שפירשה רובה הרי זו אינה חוצצת”, ובטור כתב עפ”ז שאם פירשה מיעוטה חוצצת ודווקא פירשה רובה אינה חוצצת, וכ”כ המרדכי במסכת שבועות (וכן בודאי דעת ראב”ן דס”ל דגם ציפורן שלימה חוצצת), וכ”פ בשו”ע, אומנם כבר ציין הב”י שהרמב”ם העתיק דין המשנה בסתם ומשמע שסבר שבכל גוונא אינה חוצצת, ויש לבאר דעת שאר הראשונים בזה.
בראבי”ה סי’ תתקצא הביא המשנה והתוספתא וכתב “ורפיא בידי אמאי נקט רובא”, ובאו”ז (שס”ג יא) כתב על התוספתא דנקט רובה “וכ”ש מיעוטה”, והראב”ד בשער הטבילה הביא המשנה דציפורן המדולדלת אינה חוצצת ולא הביא התוספתא ומשמע דבכל גוונא לא חייצא, והרשב”א בתורת הבית בית שביעי שער ז’ בארוך הביא המשנה והתוספתא, ובקצר כתב בסתמא “והצפורן המדולדלת אינן חוצצין” ומשמע דבכל גוונא לא חייצא, והסמ”ג בסי’ רמ”ח ג”כ העתיק בסתמא, וכן רבנו ירוחם ג”כ העתיק בסתמא ולא חילק, ויש לציין שגם הרי”ף בשבועות הביא המשנה בסתמא, והמאירי במקוואות ג”כ כתב בסתמא כלשון הרמב”ם, ור”י הזקן בתשובתו הנ”ל (סי’ רמ”ג) ג”כ מבואר דבכל גוונא לא חייצא, נמצא שבעצם אין לנו אלא את הטור והמרדכי שמחמירים בפירשה מקצתה (אומנם ראיתי שכ”כ גם בספר האשכול במהד’ נחל אשכול, אך ידוע דלאו דסמכא הוא, וצריך בדיקה במהדורת אלבק)..
ולמעשה נוטה שכן דעת הרא”ש עצמו, שבפסקיו בהלכות מקוואות סי’ כ”ו הביא המשנה והתוספתא ולא ביאר דעתו מה הדין בפירשה מקצתה, אבל בפירוש הרא”ש על המשנה במקוואות כתב בהדיא: “וצפורן המדולדלת. שנדלדל מקצתו”, (ונראה לכאו’ דכך סבר ולא כמ”ש הטור, אא”כ נאמר דס”ל דר’ יונתן בר יוסף פליג אמתני’).
באבר ובשר שנדלדלו – הרמב”ם, הרא”ש, רבנו ירוחם, הטור והמאירי נקטו כהגירסא “חוצצין”.
מאידך, ראב”יה סי’ תתקצא גורס “אינן חוצצין”, וכ”כ באו”ז שסג,יא, וכ”ה לפנינו בפי’ הר”ש במקוואות (וזה דלא כדכתב הב”י משמו אלא כמ”ש הב”ח בשמו), וכן גורס הרשב”א בתורת הבית בית שביעי שער ז’ גרס “הרי אלו אין חוצצין”, וכן בסמ”ג מצוה רמ”ח נמי כתב דאין חוצצין, וכ”כ בתשובת ר”י הזקן הנ”ל, וכן נראה מדברי המרדכי.
(ויש להעיר עוד, ששתיקת שאר ראשונים בעניינים אלו, כגון הרמב”ן בהלכותיו, ספר התרומה ועוד, מורה גם היא שסברו דאין כלל חציצה בדברים אלו, דאל”כ למה לא פירשו והזהירו מזה? ואין זה אלא גילוי מילתא בעלמא).
דין ציצי עור לפי דעות הפוסקים הנ”ל
ואחר שראינו דעות הראשונים בנידונים הללו נבאר מאי נפ”מ מינה לנידוד.
הנה באופן פשוט לגבי נדו”ד, נראה דאם נלך כדרך הרמב”ם והרבה ראשונים דבצפורן מקילים לגמרי ובאבר ובשר מדולדלים מחמירים לגמרי, נראה דהטעם מבואר בפשיטות ע”פ ר”י הזקן הנ”ל, דציפורן היא דבר מועט ובטילה לגוף משא”כ אבר ובשר לא בטלי, וציצי עור ודאי הוו כציפורן שנדלדלה לפ”ז ובכל גוונא לא חייצי.
וכן לאידך גיסא, להפוסקים דס”ל דאבר ובשר שנדלדלו לא חייצי, אף אם נימא דציפורן שפירשה מיעוטה חייצא (וכמו שנראה שסבר המרדכי), ג”כ י”ל דדוקא ציפורן שמתחילה עומדת לינטל ואינה ממש חלק מן הגוף אינה כ”כ בטילה לגוף אבל ציצין של עור שפיר הוו כגוף ולא בטלי בשום גוונא, ולא גרעי מאבר ובשר המדולדלים דחשיבי מן הגוף ולא חייצי (וראה בב”ח שכתב כעי”ז, וכן משמע מהמרדכי בעצמו).
ובעצם נמצא שרק לפי הטור שהעתיק שתי החומרות ביחד יש בכלל מקום לדון בדבר, ונראה שגם לשיטתו י”ל סברא הנ”ל, דעד כאן לא אמרינן דלא בטל לגוף אלא באבר ובשר המדולדלין דחשיבי טפי (כסברת הרמב”ם), וכן בציפורן משום דמעיקרא היתה עומדת לינטל אבל בציצי עור דלא הא ולא הא איתא י”ל דשפיר בטלי לגבי הגוף בכל גוונא ולא חייצי אפי’ פירשו מיעוטן, והמחמיר בזה עליו הראיה.
[ועוד י”ל סברא אחרת, דהא נקטינן כשתי החומרות הללו (להחמיר בציפורן שפירשה מקצה, ובאבר ובשר שנדלדלו) אין זה בתורת ודאי ששתיהן האמת, אלא אדרבה, י”ל דלצד דמחמירים באבר ובשר המדולדלין יש באמת להקל בציפורן שפירשה מיעוטה, (דאל”כ יקשה אמאי בציפורן מחלקים בין רוב למיעוט ובאבר ובשר לא, כדהקשו כולם על הטור), וכן אי מחלקינן בציפורן בין רוב למיעוט י”ל דבאבר ובשר כלל לא חייצי (ובזה ג”כ לא יקשה כנ”ל), אלא דנקטינן מספיקא החומרא שבכל צד, אבל בציצי עור שלפי שני הצדדים לא חייצי י”ל דבזה כלל לא נקטינן להחמיר].
סוף דבר, היות שנראה שלפי דעת כל הראשונים לבד מהטור ציצי עור לא חוצצים כלל, ולפי רבים מן הפירושים שנאמרו באחרונים בדעת הטור ג”כ מוכח להקל בזה בכל גוונא (היינו דעת הב”י בפי’ ב, דעת הלבוש וט”ז וחסדי דוד), וגם לפי שאר הפירושים היותר מחמירים מ”מ יש לומר דבציצי עור מודה הטור דבטלי טפי לגבי הגוף, לכן פשוט לכאו’ שאין להחמיר בזה כלל אפי’ בפירשו מיעוטן ומקפדת ופשיטא בפירשו רובן (שכ”ה בד”כ), וגם צל”ע אם הרוצה להחמיר מותר לה ליטלם בשבת ע”י גוי.
ובאמת שבחכ”א כבר כתב בזה במפורש להקל, אלא שהיה מקום לבע”ד לחלוק שאם מקפדת יש להחמיר לכן ביארנו דאינו כן, ודלא כדברי כמה מחברים שדנו בקילופי עור וכתבו להחמיר, או שאומנם כתבו להקל, אך נימקו זאת רק משום שאינה מקפדת באותה מציאות.
כל העומד ליקצץ כקצוץ דמי
אלא שלכאו’ יש צד אחר להחמיר והוא לפמ”ש הש”ך בס”קצח ס”ק כא בשם ראב”ן, דהצפורן עצמה חוצצת ועפ”ז נהגו להחמיר לטבול שוב אם שכחה ליטול אפי’ ציפורן אחת, והנה לפי מה שביאר שם הט”ז באורך דכל החשש הוא מצד לכלוך שנדבק תחת הציפורן, פשיטא דאין זה שייך כלל בציצין של עור שפירשו, אבל להש”ך שם שכתב דהטעם משום דחיישנן לדברי הראב”ן לכאו’ זה שייך גם בציצי עור, וז”ל הראב”ן: “וצריכה לחתוך צפורני ידיה ורגליה דכיון דעתידה ליטלן חייצי השתא”, ועפ”ז כתב באמת הש”ך בס”ק כז: “פירשה רובה אינה חוצצת. ונראה דלדידן דנוהגים להצריכה טבילה שנית אם לא חתכה הציפורן ה”ה הכא, או אפשר לחלק דכיון דמן הדין אפי’ נשאר צפורן אינו חוצץ כל שידוע שלא היה שום צואה תחתיו וכדאיתא בפוסקים, אלא דנהגו להחמיר, והיינו כשכל הציפורן נשאר משא”כ הכא ודוחק, וכ”ש לטעם דהצפורן גופיה מעכב”.
ולפ”ז לכאו’ יש להחמיר גם בנידו”ד,אלא דבאמת דעת ראב”ן היא דעת יחיד ממש, והש”ך עצמו כמסתפק בזה ולא הכריע בנדו”ד, ומדברי הרמ”א וכן בלבוש ובחכ”א לא נראה שהחמירו בציפורן שפירשה מיעוטה, ואומנם ראיתי שלמעשה העתיקו המחברים חומרא זו, אך י”ל דאין זה מפני דחיישי לסברת הראב”ן אלא דבציפורן יש חשש גם לדעת הט”ז משום מה שנדבק בה (וגם הש”ך לא נראה שבא להחמיר מטעם הראב”ן בלבד).
ולענ”ד בעיקר הדבר יש לתמוה על הש”ך, דבאמת יש לשאול על ראב”ן איך קאמר דצפורניים חוצצות, והרי דבריו הם היפך המשנה והתוספתא דמפורש שם דבפירשה רובה אינו חוצץ, (ולפי הש”ך לכאו’ בכל גוונא יש לומר דחייץ ולשון ראב”ן מבואר דקאמר כן מעיקר הדין ולא משום דנהגו ליטלם), אלא דנראה דאדרבה, ראב”ן דייק מתוספתא זו בעצמה, דס”ל דציפורן שנדלדלה אינה חוצצת מיירי דווקא בפירשה רובה אבל בפירשה מיעוטה חייצא, ונראה דס”ל ג”כ דאבר ובשר המדולדלין אין חוצצין, והיה קשה לו דאם הציפורן עצמה אינה חוצצת כשהיא שלימה מ”ט כי פירשה מיעוטה חייצא? וביאר הראב”ן דהטעם משום דהציפורן כיון דמעיקרה היא עומדת לקוץ היא עצמה חוצצת וגם כי נדלדלה מיעוטה אכתי חייצא, ורק כי נדלדלה רובה הויא כתלושה ולא חייצא, אבל בדבר דמעיקרו לא היה עומד לקוץ גם אם ע”י מקרה נעשה שעומד לקוץ אין מקום החיבור חוצץ, וזה נ”ל בעזהי”ת ביאור ברור מאוד בדברי ראב”ן. ולפ”ז עכ”פ בציפורן שפירשה רובה לא חייצא גם לראב”ן, ובציצין שפירשו בין מיעוטן ובין רובן כלל לא שייכא סברא זו ופשיטא דלא חייצא.
סוף דבר, עיקר החומרא שברמ”א נאמרה בציפורניים ולא בדבר אחר, והש”ך כמסתפק לומר חומרא זו גם בציפורן שפירשה רובה ואין זה מוסכם (אף שכן העתיקו כמה מחברים), ומ”מ נראה שגם אם נחמיר כן אין זה מטעם של הראב”ן דגם לדידיה א”א לומר דחייץ בזה נגד המשנה אלא משאר טעמים דלא שייכי בציצי עור, וגם ראב”ן יודה דבציצי עור לא חייצי כלל.
מסקנה: נראה דמעיקר הדין אין לחוש בציצי עור בין פירשו רובן בין פירשו מקצתן ואפי’ במקפדת.

בס”ד לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א ישר כח על התשובה, וברשות הרב אני מוסיף לשאול: אחרי שניתן פסק דין מבית המשפט לחייב את כל בעלי הדירות לתקן את הרטיבות בדירתו הוא אמור ללכת לבית הדין לנסות לדון עם הכשרים? לא בדיוק מובן לי איך בדיוק הוא אמור לדון ככה? מעולם לא שמענו שאדם מגיש תביעה לבית הדין נגד חברו עקב שהוא חושש שהוא חייב להחזיר לו כסף או שכוונת הרב היא שהכשרים ילכו ויתבעו את ראש המשפחה הנ”ל להחזר הכסף שחוייבו ע”י הערכאות? אם כן השאלה, והכשרים לא תבעו לבית הדין אז האם זה גילוי דעת של הסכמה ומחילה? תודה רבה כבוד הרב.

ישר כח עצום ותודה רבה לכבוד מו”ר הרב שליט”א,
על מתן תשובותיו המתוקות מדבש.

שני דברים בבקשה…בתשובות הרב על רחיצת הבגדים ..
עדיף מכונה אחת גדולה אם יש צורך ניכר ועגיפה לפני שבוע דחל בו.
מחילה על התמימות מדובר על מתלכלך בצואה …האם אותו דין למחליף הרבה מכנסים וכו’

ולגבי סעודה מפסקת הבינותי שחי’יב בפת ולא יכול לצאת במזונותמושטר אוכלין?

להתיחסות כבוד מו”ר הרב שליט”א,
אודה מקרב ליבי.

ראיתי במ”ב “דרשו” שמביאים שהסטייפלר כשהיה עולה לחתן תורה היה אומר כן, וכן היה נוהג הגרז”ר בענגיס, ולמעשה גם בשו”ת משנה הלכות העיד דנראה שכן המנהג אך כתב שאולי הוא מבלתי ידיעה, אך כיון שמצינו בגדולי תורה שנהגו כן האם אין לומר שהוא מנהג ותיקין?
וגם האיך נהג בזה הגרח”ק?

ישר כח ! כעת מצאתי ברבנו אפרים על התורה פר’ נשא שכתב, וז”ל: נשיא לבני מנשה גמליאל בן פדהצור, אמר מנשה גמל לי אל חסד גדול שמזרע אבינו יוסף עתיד לצאת בן פדהצור בן שהיה הקב”ה עתיד על ידו לפדות ישראל, והוא משיח בן יוסף.

בענין התחלפות האולמות – מכיון והמלצרים בעלי השמחה והמוזמנים הגיעו לאולם שלא בצורה מסודרת ובהסכמת בעלי האולם מלכתחילה יש לדון א”כ על מי [מוטלת] החובה לשלם אם למלצרים [על המלצרים] או לבעלי [על בעלי] השמחה או לכל אורח כי האומר לחבירו דור בחצר זו (שאינה שלו) אינו חייב והחיוב הוא על הדר

ישר כח על התשובה הנפלאה. ראיתי כעת באוצר המדרשים אייזנשטיין ח”ב בערך מטטרון (עמ’ 285) שכתב בהקדמה למדרש חנוך הוא מטטרון (המובא בבית מדרש חדר ה 170), וז”ל: מטטרון: מלאך ושר הפנים ברקיע, הוא מלשון יונית ורומית metator שהוראתו מורה דרך, ומרומז בפסוק הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך (שמות כג, כ) ודרשו חז”ל זה מטטרון (סנהדרין לח ע”ב) והוא בדרך השאלה שנדמה הקב”ה למלך אשר ישמש אותו שליחו ובא כחו (אמבאסאדאר). וגם במדרשים נראה אותו כמו שליח ומורה דרך לבני אדם ברקיע השמים, כי הוא חנוך בן ירד שעלה לשמים בחייו, והיה מראה למשה רבנו כל ההיכלות, וכן לר’ ישמעאל כהן גדול, ע”ע היכלות. מטטרון הודיע לר”י כמה רוחות מנשבות מתחת כנפי הכרובים, וכמה מרכבות יש להקב”ה, ושמות המלאכים ואופנים ושרפים, וארבעה השרים הגדולים הנקראים “עירין”. ואודות כסא הדין שהקב”ה יושב עליו גם סדר “מחנות” שיש להקב”ה ברום ערבות רקיע, והראה לר”י נשמתן של צדיקים ונשמתן של רשעים הוא כעין מדרש גיהנם ומדרש משיח. עכ”ל.

כבוד הרב תודה רבה על תשובת כבוד הרב.
ששוחתי עם הרב המחבר האבא של הבר מצוה הוא אמר לי שהספר אזל.
לא ידוע לי אם המחבר ישוב להדפיסו
כי הייתי מעוניין בעתק מן הספר פשוט לא היה לו בנמצא.
פשוט כנראה נתן רשות להפיץ את קובץ הספר ובאמת הפצתי את הקובץ שהגיע גם לרב.
ובכל זאת כבוד הרב האם אני פטור תשלום?

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר! לכאורה עדיין קשה “גזרו שלא ישתמשו בה כדי שלא יכשלו עוד”, שהרי אם כן ייאסרו כל השמות ולא רק אלו המסוימים- בבחינת “מי שנכווה בחמין יזהר בצוננין”. ומדוע נאסרו דווקא אלו? ועוד צ”ע איך מסתדר שהשתמש בשמות טומאה (סנהדרין ק”ז) והרי ידוע שהשתמש בשם המפורש, ומובא ברב צייאח שמות קדושים. ילמדנו הרב כיצד הדברים מסתדרים?