קהל שנהגו מנהג חומרא והפסיקו במנהגם אם יש לעשות התרת נדרים

יעוי’ בשו”ע יו”ד סי’ רכח סכ”ה דמבואר שם שהגדרת היתר חרם של גזירת ציבור אינו כהתרת נדרים וכ”ש התרת מנהג דמנהג לא עדיף מגזירת ציבור [אע”ג דיש לשונות באחרונים שהוא כעין נדר מ”מ לא קי”ל להחמיר בספקו כבדרגת דאורייתא בכ”מ], ואמנם שם נזכר דעכ”פ צריכים הציבור לומר שמתירים את החרם אבל כאן במנהג גרידא אפשר דא”צ דהגדרת מנהג הוא שמקבלים על עצמם רוב הציבור אבל אם לא נהגו בה רוב הציבור אפי’ היתה תקנה גמורה לית בזה מששא כמ”ש בערך לחם סי’ שלד בשם הפוסקים, וכמ”ש הרמ”א בסי’ רכח סעי’ נ’ דקהל שקבלו על עצמם וא”א לקיימם א”צ התרה, וכ”ש אם רק נהגו מעצמם, אע”ג דהיה זמן שהי’ בזה תוקף ונתבטל מ”מ בדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור שוב אין בזה דין מנהג דהו”ל מנהג שמשתנה ומנהג נקבע לפי רוב בני אדם באותו המקום ואותו הזמן.
ועי’ בכס”מ פ”ב מהל’ ממרים ה”ו ה”ז דלפי דבריו שם בדעת הרמב”ם נמצא דגזירה שלא פשטה א”צ ביטול וגזירה שפקפקו צריכה ביטול, ואולי כוונתו דהיכא שנקבעה כבר ואח”כ פקפקו בה צריך היתר, ואולי קרובין דבריו לדברי הלח”מ דאם מתחילה פשטה א”צ ביטול ואם דימו שפשטה וראו שלא פשטה [נקט ל’ הר”מ ואפשר ד’דימו’ ר”ל דימו שנקבעה ונתברר שהיתה רק לזמן קצר ולא נקבעה א”נ ר”ל שסברו בטעות שנתפשטה וכיון שהיו סבורים כן צריכה היתר], ובדעת התוס’ ע”ז לו ע”ב יש שהביאו ד”ה אי דלעולם בעי הב”ד לבטלה, אולם עכ”פ הרמ”א לא נקט כן וכן הערך לחם לא נקט כן וגם הגר”א ציין על דברי הרמ”א, אבל אם נימא דהרמ”א מיירי שעדיין לא פשטה כלל א”כ אין בהכרח שחולק על המחלקים בזה בדעת הרמב”ם, אבל גם הם מיירי שנתקנה תקנה ולא שנהגו מאליהם דבנהגו מאליהם אי”ז אלא שאין רשאים להתירם בפניהם אבל נמדד לפי רוב הציבור כמ”ש הרמ”א חו”מ ס”ס לז ועי’ שו”ע יו”ד סי’ רכח סל”א (ובתשובתי ד”ה ראובן חיקר וחיפש ודרש וביקש ויגע וכו’), ובכל דבר שלא נתקן אלא הונהג לכאורה יש מקום לומר דלכו”ע א”צ היתר כלל ואפשר שכך הונהג במשך הדורות כשהתחלפו מנהגים שהלכו אחר הרוב וכן משמע באו”ח סי’ תסח גבי ער”פ ובהל’ יו”ט שני דעכ”פ ביחיד המהלך ממקום למקום להשתקע א”צ התרת נדרים.
וע”ע בתשובתי ד”ה כולל שעשו שם כמה תקנות כגון שלא לשתות בכולל וכיו”ב ורבים עוברים על הכללים האם יש תוקף לכללים או לא, ובתשובתי ד”ה אדם שמפרסם כרוז שהמשתמשים בפאה נכרית מנודים האם יש ממש בנידוי זה.