תשובה

שאלה

גם מיץ ענבים בכלל האיסור בתשעת הימים?

בברכה, יואל

***

תשובה

שלו’ רב

קבלו אבותינו להחמיר כל מיני יין וגם זה, [ראה משנ”ב סי’ תקנא ס”ק סו ועוד].

***

{יום ג’ לסדר ויצא ה’ כסלו ע”ו}

גרסי’ בברכות ו’ ב’ ואמר רבי חלבו אמר רב הונא לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה שנאמר ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר וגו’ ע”כ.

וקשה מנ”ל שנענה רק במנחה, דשמא גם אם היה מתפלל בשחרית או בערבית היה נענה.

תשובה נראה דהוא ממה שהפסוק הזכיר זה להדיא א”כ אתי לאשמעינן ענין זה.

וראה במהרש”א שכתב דמעיקרו לא אתא ללמד שתהא תפילת המנחה חשובה יותר משחרית וערבית, אלא רק שיש ענין בתחילת זמן המנחה שהיא עת רצון יותר מאח”כ, מדכתיב בעלות המנחה שהיה בתחילת זמן מנחה.

וראיתי בצל”ח שביאר התשובה ע”ז יותר, וז”ל, ואין ראיה שלא נענה אלא בתפלת המנחה, אבל אם הדיבור אליו לא היה ביום ההוא כלל בזה ולא קבע לו שום זמן ואליהו בעצמו המתין עד עלות המנחה, מוכח שמנחה הוא עת רצון שיהיה נענה אז בתפלתו, והוסיף עוד על מה שהקשה שם מתחילה, וכתב, ולכן שפיר שייך כאן הסמיכות דקאמר לעולם יהיה זהיר בתפלת המנחה וכו’ שלא תאמר דאליהו היה לו הזמן מוגבל מהקב”ה ולכן קאמר ענני ענני שתרד אש וכו’ ומדהוצרך להתפלל על זה מוכח שלא הוגבל הזמן ההוא וכנ”ל ע”כ.

{לילה טוב לכת”ר המזכה את הרבים שליט”א, ובהודאה על תשובותיו עד כה.

(מהרב דוד ורטהיימר, ברכפלד – מודיעין עילית)}

תשובה

‏יום חמישי כ”ב תמוז תשע”ו

לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט”א

שלום רב

עצם מה שהעלה לטעון כנגד הרגילות שאין מוכרים ההגבהה לכאורה צדקו דבריו, ויעויין בספר הלכות הגר”א ומנהגיו להגר”מ שטרנבוך סי’ קכ”ט שהגר”א נהג להגביה הס”ת כמבואר במעשה רב אות קל”ה, ובימי אבלו גלל הס”ת (תוס’ מע”ר אות ל”ו), ועיין שם שהרחיב בזה, ובשו”ת דברי חכמים עמ’ נ’ מובא שבעל הברכת שמואל היה נוהג להגביה הס”ת, וכן הובא על הג”ר ישראל גוסטמאן ר”מ נצח ישראל שנהג כהברכת שמואל.

ויש להעיר עוד דאמנם לדעת המ”ב עיקר הגולל בזמנינו הוא המגביה, ולדעת החזו”א גם הגולל ממש הוא בכלל הגולל שנוטל שכר כנגד כולן (שו”ת אמרי יושר נזיקין בסופו בהנהגות החזו”א עמ’ י”א אות ע”ג, ארחות רבינוו ח”ג עמ’ רט”ז מהגרח”ק), א”כ יש להדר אחר מצוה זו, ויש איזה גבאים שבכל עת גלילה מבקשין הקטן ביותר שבביהכנ”ס על מנת ליתן לו הגלילה, ויעוי’ במ”ב סימן קמז ס”ק ז וז”ל, גוללו זהו מעיקר הדין ועכשיו נהגו שלא לדקדק בזה ומכבדים אף לאנשים בינונים משום דרכי שלום.

ואם יש שני יא”צ ביום אחד ואחד עלה לתורה יש לכבד השני בהגבהה.

ומצות גלילה אף כי רבה היא נהגו לכבד אף לקטנים שיש בהם דעת להבחין ענין דבר שבקדושה בכדי לחנכם במצות.

[שערי אפרים] עכ”ל המשנ”ב.

ועל עצם ענין מכירת הכיבודים אמנם לא נזכר בשו”ע כאן, אבל נזכר בשאר פוסקים, ובפרט גבי ימים נוראים.

אכן בעיקר ההערה הנ”ל לגבי הגלילה יש לדעת ולברר האם בזמנינו המגביה עושה מן הגלילה ג”כ, דהרי נזכר בפוסקים שכהיום המגביה עושה עיקר הגלילה, ולכך מש”כ בגמ’ שהגולל נוטל שכר כולם היינו המגביה, ואי נימא שבזמנינו ממש כבר אי”ז כך א”כ אין בזה מעלת המגביה הנזכר בפוסקים, ובפרט בקהילות שעושין ההגבהה קודם קריאה”ת [ויל”ע שהשו”ע ג”כ כתב שזהו קודם קריה”ת], וכמו”כ בקהילות שאין ההגבהה כלל ע”י המגביה, אלא הס”ת כמונח בקופסא.

וכתב בערוך השולחן אורח חיים סימן קמז ס”ט וז”ל, אבל מדברי הרמב”ם בפי”ב מתפלה דין י”ח למדתי פי’ אחר בזה וז”ל הרמב”ם וכל מי שהוא גדול בחכמה קודם לקרות והאחרון שגולל ס”ת נוטל שכר כנגד הכל לפיכך עולה ומשלים אפילו גדול שבציבור עכ”ל ולפ”ז האחרון הוא הגולל וזה שאמרה הגמ’ הגדול גולל ונוטל שכר כנגד כולם ה”פ הגדול יכול לעלות אחרון ולגלול ואף על גב שבזיון הוא להיות אחרון שבקרואים ונוטל שכר כנגד כולם משום דזוכה בשני מצות במצות קריאה ומצות גלילה ותמיהני על הטור וש”ע שלא הביאו דבריו כלל ודע שאני מתפלא על מנהג שלנו שמכבדים איש נכבד להגבהת התורה והגולל הוא אדם קטן והרי מגמ’ מבואר דעיקר שכר הוא הגלילה ולכן באמת במדינתינו בבתי מדרשות של חסידים מגביהים התורה וחוזרים ומניחים אותם על הבימה וגוללים בעצמן וחוזרים ונוטלים אותה וישב על ספסל ואיש פשוט כורך המפה ומלביש המעיל וברור הוא שמטעם זה עושים כן ומנהג האשכנזים תמוה ואפשר לומר דהגבהה שמראה הס”ת לעם וכולם עומדים מפני כבוד התורה זהו יותר גדול מהגלילה אבל בזמן הש”ס לא היה הגבהה אחר הקריאה אלא קודם הקריאה וכן מנהג ספרד גם היום וכבר כתבנו זה בסי’ קל”ד ע”ש ולכן אצלם הגלילה הוא העיקר ולא כן אצלינו עכ”ל.

וליישב מנהגינו ראיתי מי שכתב באריכות ע”פ מה שנמצא בכמה ראשונים [ר”ח מגילה ל”ב א’, רב עמרם גאון בסידורו עמ’ קע”ח (מדו’ גולשמיט), ועי’ רמב”ם פי”ב מהל’ תפילה הי”ח] שהכונה למי שגמר מלקרוא בתורה שהוא נקרא הגולל, ולכך החשוב שבקהל גומר לקרוא בתורה [ראה קובץ המעין לט, תשנ”ט, א, 30 21; ב, 68 65, שהאריך שם בכל ענין זה].

וכתב בספר אור זרוע הגדול [חלק ב הלכות שבת סימן מב] וז”ל, ובצרפת נוהגים [לקרות] הרב שבעיר שביעי ואומרי’ טעם לדבר משום מעלין בקודש ולא מורידין ואיני רואה מנהגם שאין משמע כן בהלכה כדפרי’.

ויש ליתן טעם למנהגם מפני שנוהגים שהשביעי גולל ס”ת לכך קורים את הרב בשביעי כדי שתהא נגללת בגדול שבהם כדאמרי’ בסוף מסכת מגילה א”ר שפטי’ עשרה שקראו בתורה גדול שבכולן גולל ס”ת כו’ וכ”כ ה”ר משה מיימון זצ”ל וכל מי שגדול מחבירו בחכמה קודם לקרות והאחרון שגולל ס”ת נוטל שכר כנגד הכל.

לפיכך עולה ומשלים אפי’ גדול שבצבור עכ”ל.

[המנהג לתת לגדול עליה אחרונה הובאה בהרבה אחרונים, לבוש סי’ קל”ה ס”י, מג”א סי’ קל”ו, מ”ב שם סק”ה].

וכעי”ז ראיתי שכתב הגר”מ שטרנבוך שם, ונראה שמעיקר הדין בש”ע, הגדול שבקוראים הוא המגביה וגולל, וחידוש קמ”ל בזה שאחרון הוא עלייה הכי חשובה כיון שהוא המגביה וכן מפורש ברמב”ם פרק י”ב דתפלה הי”ח, “והאחרון שגולל ספר תורה נוטל שכר כנגד כולם, לפיכך עולה ומשלים אפילו גדול שבציבור” ע”ש, והיינו כלפי מה שאמר לעיל רכל הגדול מחבירו בחכמה קודם לקרות, מסיים שהאחרון עדיף מכולם מפני שמגביה, וא”כ לפ”ז המעלה היא בעולה וגולל לאחריה דוקא, וא”כ כוונת הגמרא שהאחרון עלייה חשובה ביותר שהוא גומר, והיינו כשמברך ואחר כך גולל, אבל להגביה לבד לא מעולה כברכה.

ויעוי’ בס’ המנהיג לראב”ן [ח”ב יום שמיני וענין שמח”ת סי’ נה-נו עמ’ תט”ו] שהקשה ע”ד הס’ רע”ג הנ”ל, וס”ל דלא יתכן לומר שהגולל הכונה למי שמסיים לקרוא בתורה אלא ודאי למי שגולל כפשוטו.

וכן בביאור הגר”א סי’ קמ”ז הביא ממגילה ל”ב א’ ברש”י ור”ן ובעל העיטור בפירוש הראשון, שהגדול שבביהכ”נ גולל אף שלא קרא, וזהו גם דעתו לעיקר, ועיין עוד להגרמ”ש שם שהאריך בזה.

וכתב בשו”ת משנה הלכות חלק יא סימן ק”כ וז”ל, ועל דבר שאלתו במה שנהגו בכמה בתי כנסיות לכבד קטן בקשירת ס”ת שקוראים גלילה אי נכון לעשות כן.

יפה העיר וגם אני הרהרתי בזה כי כיון שזה דרך כיבוד אין מן הכבוד להציבור שהקטן יקבל.

ובש”ע או”ח סי’ קמ”ז גדול שבאותם שקראו בתורה גוללו ורגילים לקנותו בדמים יקרים לחבב המצוה.

ושוב ראיתי בס”ח סי’ תשנ”ז כתב אבל מצות אינן ירושה אלא הזקן הצדיק בעיר הוא יקשור ספר תורה ולא אחר שנאמר (ירמי’ ב ח) ותופשי התורה לא ידעוני ומשמע לכאורה בין הגבהות ובין גלילות יהי’ דוקא ע”י גדולי ישראל, ולפלא על מנהג העולם לכבד קטני קטנים בגלילה.

ולכן לכתחילה אין לכבד, אבל למחות בתוקף לפענ”ד נמי אינו כדאי והנח להם לישראל במה שנהגו בכמה מקומות כיון שאינו מנהג דדוקא זקן וצדיק העיר מניחין אותו על המנהג.

וכעת חשבתי שאולי הכוונה על ההגבהה ולא על הגלילה ובאמת מה”ט ראיתי אצל רבותי שהיו מהדרין להיותן הגבה שבת במנחה וצ”ע.

וראיתי לגדולי המורים לענין לכבד גלילה לקטן עיין במ”ב סי’ קמ”ז שנהגו לכבד אף לקטנים שיש בהם דעת להבחין ענין דבר שבקדושה בכדי לחנכם במצות כ”כ בשערי אפרים, עכ”ל המשנה הלכות.

ואחר העיון בכ”ז עוד רגע אדבר דבביאור הלכה ר”ס קל”ו ד”ה בשבת, נראה קצת מדבריו שהגבהה חשיבא כיבוד פחות מעליה לתורה, ויתכן ג”כ לתרץ עפ”ד הראשונים הנ”ל שעיקר חשיבות הגלילה היינו מי שקרא בתורה.

ולסיכום כל הדברים; יש מקום ליישב המנהג דחיישינן להדעות שהעיקר הוא להקורא האחרון שהוא הנקרא גולל, או באופן קצת שונה שעכ”פ מצות הגלילה עיקר חשיבותה היינו למי שקרא בתורה, ומ”מ דעת הגר”א כדעת כמה ראשונים שמי שגלל גם אם לא קרא בתורה נוטל שכר כולן, ולכן יש מעלה לתת לגדול, ויש ג”כ מעלה להדר אחר ההגבהה להמ”ב, ולהחזו”א גם הגלילה, [ויתכן שיראה המגביה לסייע לגולל קצת], ומ”מ נהגו ליתן גם לקטן לחנכו במצות וכמש”כ המ”ב.

וישמח לב מבקשי ה’

תגובה מהשואל הנ”ל

 {יישר כח גדול מאוד על תשובתו המפורטת
.

}

תשובה

בס”ד

‏כ”ג תמוז תשע”ו

לכבוד מע”כ שליט”א

שלום רב

הנה דברי המ”ב מוקשים ויש לתרצם, דהנה באמת המ”ב תפס כסתם הלכה כפי שכתבתם שהמגביה הוא הגולל, ומאידך נראה בביה”ל שנקט שהעולה הוא חשוב מן המגביה, ולכך כתבתי שהמ”ב חשש לדעות הללו, והנה הדעות הללו הן נחלקות לב’ ראשים, הא’ שהקורא בעצמו נקרא גולל ע”ש מה שמשלים הקריאה, והב’ שרק אם הקורא הוא המגביה חשיב כגולל, ואמנם המ”ב בסי’ קמ”ז, לא סתם לא כמר ולא כמר, אלא רק שהמגביה הוא הגולל כנ”ל, אך בבה”ל כשהזכיר המנהג הביא שהמנהג להחשיב פחות הגבהה מעליה, ומסתמא שלא נעלם ממנו דעות הראשונים בזה, וא”כ כנראה שעליהם סמך בהביאו מנהג זה.

[משא”כ בסי’ קמ”ז שלא היה בזה נפק”מ למעשה לא היה לו להמנע מלציין מאי דס”ל לעיקר הדין].

והטעם הוא, דמכיון שאמנם המצוה גדולה יותר, אך יש ספק בכלל אם ע”ז הכונה במצוה, או שלא היה המכוון לזה כלל, ולכן עליה לתורה שהיא מצוה ודאית [לא הכשר מצוה] בלא ספק, עדיפא ממצות הגבהה דלא ברירא לכל דעות הראשונים מהו גדר המצוה בזה בהגבהה שבזמנינו.

ולכך נראה לכאורה דגם למעשה עדיף לקנות עליה מלקנות הגבהה, מטעם שיש חשיבות לעליה כנ”ל.

עוד יתכן לתרץ גם את המנהג הפשוט [שמחשיבין עליה יותר מהגבהה] וגם את דברי הבה”ל הנ”ל, דאע”ג שמצד השכר חשוב ההגבהה, אבל יתכן שמצד גדרי הדין יש חשיבות יותר לעליה, ומה שהשו”ע הזכיר רק גבי ההגבהה לקנותה בדמים יקרים, היינו רבותא, ואצ”ל עליה לתורה שהוא מצוה [וכמו שבאמת הפוסקים כתבו לקנות בדמים יקרים גם על עליה], ומש”כ שהגדול גולל היינו לבד מן העליה שהוא מקבל כמבואר כבר בגמ’ גיטין ס’ א’, ועי’ מגילה כ”ב א’, ובכל הפוסקים שהביאו דין זה, אבל העיקר נראה כתירוץ הראשון.

קרא פחות

{יום ג’ ה’ כסלו פ”ק מודיעין עילית יע”א}

מה ששאל מ”ט עונין אמן אחר יתגדל ויתקדש שמיה רבא, ואין ממתינין לגמר הדברים.

תשובה בפשט הענין נראה שהוא ע”פ מ”ש זכר צדיק לברכה (עי’ יומא ל”ט ב’), ואמרו ז”ל כיון שהזכירו בירכו, לגבי אברהם, וה”ה כאן כיון שהזכירו שמיה רבא משבחין אותו, [אע”ג שהאחרונים (שנביא לקמן) כתבו ד’שמיה רבא’ הראשון אינו נוטריקון שם יה, מ”מ זהו איזכור לשמו], יעויין באג”מ או”ח ח”ד סי’ ע’ סקי”ג, שכבר ביאר ענין זה, וז”ל, הש”צ שכח לומר ויכולו וברכת מעין שבע ובאמצע הקדיש אחרי עניית הקהל אמן יש”ר יהא שמיה רבא נזכר.

ודאי יש לו לגמור קדיש זה בלא תתקבל, וגם רק חצי קדיש שהוא לגמור בדאמרן בעלמא ואמרו אמן, כמו שעושין בחול שאומרין חצי קדיש אחרי שמונה עשרה כשאין אומרין תחנון, וכשאומרין תחנון אחר תחנון רק חצי קדיש, וקריאת התורה רק חצי קדיש, דהוא מטעם דלא נגמר סדר התפלה שהוא אחר ובא לציון והכא נמי הא לא נגמר סדר התפלה עוד מכ”ש דהא אף בקדיש לא הי”ל להפסיק, שלכן שפיר הורה כתר”ה בזה, אבל אם נזכר קודם בעגלא ובזמן קריב שעדיין לא נתחייבו הקהל לענות אמן יש”ר נראה לע”ד דכיון דליכא הזכרת שם שמים יש לו להפסיק תיכף כשנזכר, לא רק לאלו שאין אומרים ויצמח פורקניה שעדיין לא גמרו שום ענין ממש, דהא אף למחזור וויטרי שהביאו התוס’ ברכות דף ג’ ע”א ד”ה ועונין שביהא שמיה רבא פי’ דזו תפלה שיהא שם י”ה רבא, דהוא שימחה בקרוב זרעו של עמלק ע”י מלך המשיח, לא מפרש כן בריש ביתגדל ויתקדש שמיה רבא, אלא הוא תפלה אחת עם בעלמא די ברא.

ומה שעונין אמן אחר שמיה רבא הוא משום דכיון דמובן דכוונת התפלה דיתגדל ויתקדש הוא בעלמא די ברא דרק בעולם שברא שייך שיתגדל ויתקדש יותר לכן שייך גם כאן לומר אמן ומסתבר לי שאין חיוב ממש לענות אמן זה מהאי טעמא דמאחר דגמר התפלה הוא אחר בעגלא ובזמן קריב הרי יענו ע”ז אמן, והיה מקום לומר בשביל זה שאין להפסיק באמן זה בפסד”ז בפסוקי דזמרה כדאמרתי זה כבר שהיה מקום לומר כן והוא טעם גדול, אבל למעשה כיון שברמב”ם הוזכר שכל העם עונין אמן וגם כל ישראל נוהגין כן אמרתי שיש לענות, אף שלטעמא יותר היה נראה שאין לענות מפני שאין זה חיוב ממש.

אלא אפילו לאלו שאומרין ויצמח פורקניה שאיכא איזה גמר ענין גם בויקרב משיחיה נמי אין זה הגמר ממש, דלכן כיון שאין בזה הזכרת שמות לבטלה יש לו להפסיק לומר ויכולו וברכת מעין שבע ולומר קדיש דתתקבל, ואם נזכר אחר שכבר גמר כל הקדיש נראה דאחר שיאמר ויכולו וברכת מעין שבע יאמר עוד הפעם קדיש שלם דתתקבל מאחר דברכת מעין שבע הוא תפלת צבור ואף שיש לחלק מאחר דהקהל הא לא אמרו אותו וגם לא יצאו בו אולי שאני מ”מ כיון שליכא הזכרת שם יש להצריך לומר קדיש דתתקבל עוד הפעם עכ”ל האג”מ.

ומבואר שכבר שייך לומר אמן אע”ג שעדיין לא סיים הברכה.

[ועיין שו”ת דרכי נועם או”ח סי’ י”א].

{בע”ה כ”ח שבט תשע”ו
מודיעין עילית}

היאך ראו מצרים את ישראל בשבת הגדול שהיה מכת חשך

א) מה שהקשה שלפי חשבונו זמן שבת הגדול היה במכת חשך, א”כ אינו מובן מה שארז”ל שהיו מצריים רואין השה לקרבן פסח ומעיהן מתחתכות, שהרי לא ראו איש את אחיו במכת חשך.

תשובה לא ראו איש את אחיו, אבל את ישראל ראו.

ואם יתפלא השואל עלי מהיכן אני ממציא חידושי אגדות האלו, אביא בזה מה שארז”ל כן להדיא, וז”ל (מכילתא דרשב”י שמות י”ד), ויהי הענן והחושך ענן לישר’ וחושך למצ’ את מוצא שכל מי שנתון באפילה רואה מי ששרוי באורה והיו מצ’ שרויין באפילה וישר’ שרויין באורה כענין שנא’ לא ראו איש את אחיו וגומ’ (שמ’ י כג) מיכן את מוצא לעתיד לבוא אומ’ קומי אורי כי בא אורך וגומ’ ואומ’ כי הנה החושך וגומ’ (ישע’ ס ב) ולא עוד אלא שהיו המצריים שרויין באפילה ורואין את יש’ שהן שרויין באורה ואוכלין ושותין ושמחין והיו מזרקין בהן חצים ואבני בלסטא והיה מלאך וענן מקבלן כענין שנא’ אל תירא אברם אנכי מגן לך וגומ’ (בר’ טו א) ואומ’ אלקי צורי אחסה בו וגומ’ (ש”ב כב ג) ואומ’ כל אמרת אלוה צרופה וגומ’ שם לא ולא קרב זה אל זה כל הלילה היה מצרי עומד אין יכול לישב יושב אין יכול לעמוד טעון אין יכול לפרוק פרוק אין יכול לטעון והיה ממשש באפילה שנא’ וימש חושך (שמ’ י כא) עכ”ל, והנה מכת חשך שעל הים היתה חמורה מזו שהיתה בארץ מצרים, ואם בה ראו את ישראל ה”ה שראו גם בראשונה, ובפרט דבמדרש עצמו הרי משוה ביניהם כמבואר מתוכו, וא”כ היו שוין זל”ז.

הנחת תפילין בחול – מ”ט לא סגי באות דמילה

ב) מה שהקשה הג”ר דוד פאלק מדברי הרוקח ריש הל’ שבת, שכתב דבשבת אין מניחין תפילין משום שהשבת אות ליציא”מ משא”כ בחול שאין אות ליציא”מ דמילה אינה אות ליציא”מ ולכך מניחין תפילין שהן אות ליציא”מ, וקשה הרי גם מילה מלו ישראל כדי שיגאלו.

תשובה מ”מ עיקרו לא נתקן בשביל זה, ואי”ז טעם המצוה ולא דמי לתפילין ושבת שהם זכר ליציאת מצרים.

{עש”ק וירא ע”ו}

שאלה – כתב הרמב”ם הלכות דעות פרק ד הלכה ט, יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם, כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה, והכמהין ופטריות והבשר המליח הישן, ויין מגתו, ותבשיל ששהא עד שנדף ריחו, וכן כל מאכל שריחו רע או מר ביותר, הרי אלו לגוף כמו סם המות, ויש מאכלות שהן רעים אבל אינן כמו הראשונים לרוע, לפיכך ראוי לאדם שלא לאכול מהן אלא מעט ואחר ימים הרבה, ולא ירגיל עצמו להיות מזונו מהם או לאוכלן עם מזונו תמיד, כגון דגים גדולים וגבינה וחלב ששהא אחר שנחלב כ”ד שעות, ובשר שורים גדולים ותישים גדולים והפול והעדשים והספיר ולחם שעורים ולחם מצות והכרוב והחציר והבצלים והשומים והחרדל והצנון, כל אלו מאכלים רעים הם אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט עד מאד ובימות הגשמים, אבל בימות החמה לא יאכל מהן כלל, והפול והעדשים בלבד אין ראוי לאוכלן לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, והדלועין אוכלין מהן בימות החמה עכ”ל.

וקשה מר”פ וירא שהיה כחום היום, והביא להם אברהם ג’ לשונות בחרדל כמש”ש רז”ל, והרי הרמב”ם מנה החרדל בין המאכלים שאין ראויין בימות החמה.

תשובה – יעויין בתוס’ ספ”ק דמו”ק דנשתנו הטבעים מזמן הגמ’ עד זמנם, וכ”ש דשייך שישתנו הטבעים מזמן המקרא עד זמן הרמב”ם.

והחזו”א באה”ע יצא ללמוד אף בשינוי מציאותי בגוף ממש שנשתנו הטבעים ע”ש.

ויתכן דגם מזמן הרמב”ם עד היום ג”כ נשתנו הטבעין, וכמובן שלא בכל הדברים תתאים תורת הרפואה כיום לרפואות הרמב”ם.

עוד יתכן כי יש הידור הכנסת אורחים גם במאכלים שאינם בריאים הנחשבים משובחים וטובים, ומעולם לא ראינו שיחושו מלהביא מאכלים כמו קולה וכדו’ לאורחים, גם אצל גדולי הרבנים ששהיתי אצלן בסעודות, כמו מרן הגרח”ק שליט”א, אף שמסתמא מזיק יותר מן החרדל.

ולכאורה יש בזה מצות הכנסת אורחים כיון שמאכלים הללו מקובלים ונחשבים כמאכלים טעימים.

[קו’ זו כבר הקשו בגליון בית המדרש (מס’ ז’ ע’ 2)].

פירוש מחודש כתב בתוספות השלם עה”ת (פ’ וירא) חרדל מלשון חרדלית של גשמים (חגיגה י”ט ע”א) הוא זרם מי הגשמים שיורדין במהירות מן הר.

וזה הכוונה כאן ג’ לשונות בחרדל עם סגול שעשה הכל במהירות וזריזות להגיש מהר לפני האורחים ע”כ [ראיתי זה מובא בס’ דעה”ד], ולפ”ז לק”מ כיון שבאמת לא היה חרדל כלל.

וראיתי שכתב עוד הרה”ג ר’ גמליאל הכהן רבינוביץ שליט”א בספרו גם אני אודך (ח”א סי’ לט), ואביא כאן דבריו עם מה שאעיר עליהן, וז”ל:

א) נראה לתרץ דהנה לפי המדרש רבה (פרשה מ”ח – י”ב) באו המלאכים לאברהם בט”ו ניסן [יעויין תוס’ ראש השנה דף י”א ע”א ד”ה אלא) והנה כתב רש”י בפרשת נח (בראשית ח’ כ”ב) בד”ה חורף, וז”ל, קור הוא חצי שבט ואדר וחצי ניסן, עכ”ל.

נמצא שהיה אז ימי קור, ולאברהם היה מוכן רק אוכל של ימות הקור, ואף שהוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, לא היה לו אוכל אחר [וגם לחם לא היה לו מפני ששרה פירסה נידה – (ב”מ פז א)], ולכן בלית ברירה נתן להם שוורים בחרדל.

[א”ה זה תמוה דהיה לו את כל הבהמה לתת להם ולא מצא אלא לתת להם מכל בהמה את הלשון עם חרדל].

ב) י”ל לפי המדרש רבה הנ”ל שבאו המלאכים בט”ו ניסן, שאין זה זמן של ימים חמים, ולכן אף שהוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה ליום אחד, עדיין לא הזיק המלאכים של ימות החמה, דדוקא את כל התקופה ימות החמה י”ל שמזיק מאכלים אלו.

ודו”ק.

ג) אולי נשתנו הטבעיים מימות אברהם ע”ה ועד זמנו של הרמב”ם ז”ל.

[א”ה עמ”ש לעיל].

ד) נראה לתרץ דהנה בימי אברהם אכתי לא היה חולי בעולם, וכדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב”מ דף פז א) דעד יעקב לא הוה חולשא.

עיין שם.

ולפ”ז א”ש דרק כשיש חולאים צריך ליזהר מדברים המזיקים, אבל כשאין חולאים בעולם לא צריך ליזהר מדברים אלו, דכלל לא הזיק אז.

ודו”ק היטב.

ובסו”ד כותב: וכעת הראה לי ידידי השואל הנ”ל הגרש”ב גנוט שליט”א, שהוציא לאור קונטרס רינת שמואל, ושם (בעמוד 13) הביא קושייתו הנ”ל, ותירוץ מדודו בעל “עבודת משא” שליט”א, דהרמב”ם כתב דבריו לגופי ישראל דוקא, אך אברהם סבר שהינם ערביים (רש”י בראשית י”ח – ד’ בד”ה ורחצו), והרי גופי עכו”ם אינם כגופי ישראל דאוכלים הם שקצים ורמשים, (שבת דף קמ”ה ע”ב), ולכן לא חשש להאכילם מאכלות אלו.

[א”ה זה תמוה מאוד והרמב”ם כתב הכל ע”פ הנסיון שלו שהיה הרופא במדינה בבית המלכות, והרמב”ם כתב עוד כמה ספרי רפואה שלא נתפרסמו בינותינו ואכמ”ל, והרמב”ם לא כתב כן רק לגופי יהודים].

שאלה

לכבוד מו”ר הרה”ג רב עקיבא שליט”א אחדשה”ט

זבחים דף סח.

גם הד”ה קשה מדוע כתב “וקדשים בחוץ”, ולכאורה צ”ל דלא שייכא מליקה בחולין בפנים ולא בקדשים בחוץ והוא הדין לחולין בחוץ כו’ אולם קשה להגיה וצ”ע.

החותם בכבוד גדול

שמואל דוד בערקאוויטש 

***

תשובה

שלום רב

לכאורה הגהתך נכונה, ובאמת לפעמים הנדפס בסדר קדשים אינו מוגה כל הצורך, אם כי לא מצאתי לעת עתה מי שהגיה כן במפורש.

ועיין מה שהעתיק הרע”ב מלק חולין בפנים דלא שייך מליקה בחולין אלא בקדשים בפנים וכו’.

וכתב אלי השואל שוב: ועיינתי בדפוס ונציה ומצאתי גירסא אחרת בדברי רש”י.

ומלק חולין בפנים וקדשים בחוץ – דלא שייכא מליקה בחולין ולא בחוץ וה”ה לחולין בחוץ כו’.

ונראה כמו שכתבתי בע”ה.

***

{בס”ד מוצש”ק פ’ וירא, י”ט מרחשון תשע”ו}

איתא בגמ’ במסכת שבת דף קכ”ז ע”א אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה דכתיב ויאמר (ה’) [אדני] אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר וגו’.

מה שהקשה הגרי”י מוסקוביץ מאי רבותא דהקבלת פני שכינה דהרי מקיים בזה מצות עשה, והקבלת פני שכינה אינה מצוה עכ”ד.

תשובה – במחכ”ת באמת הרבה מצות ישנם ע”י הקבלת פני שכינה, וכמו אהבת ה’, יחוד ה’, הודאה, קידוש ה’, דבקות בה’ ולדבקה בו, ועוד הרבה מצות.

וביותר יש לידע דבדרך ה’ לרמח”ל ובספרים מבואר שעיקר הבריאה היא עבור הדבקות וייחוד ה’, ורק כיון שא”א לידבק בו מסר לנו הקב”ה את התורה שהיא מעין אמיתת מציאותו, וכשאנו דבקין בה כאילו אנו דבקין בו.

והנה קודם מ”ת שהמצוות היו מופשטין, וכל מה שקיים אאע”ה גם מצות שנכתבו בתורה, הכל היה לעשות נחת רוח לפניו ממש בלא שום נטיה או חשבון, וממילא קידוש ה’ שהוא מצוה יותר עיקרית וגדולה לכאורה לאותו הזמן שעדיין לא נצטוו על מצוות פרטיות, ואדרבה יותר ויותר היה מובן אילו לא היה אאע”ה נפנה להכנסת אורחים.

וראיתי שהובאה שאלה בענין זה בעיון הפרשה עי”ש { גליון קכ”ז, שנה י”א תשע”ו, פ’ וירא עמ’ נ”ו ואילך.

}, ושם הקשו אדרבה שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, והביאו שם באורך הרבה תשובות בזה, וע”ש כמה מצות היה מקיים אברהם בזה.

עיין העמק דבר כאן פסוק ב’, ובמקורות הרבים שהובאו שם.

שאלה

{בס”ד
שלום וברכה לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א
ידוע שיש עניין ליתן צדקה בזמן אמירת “ויברך דוד”, אולם השאלה היא כאשר גבאי צדקה מגיעים בזמן חזרת התפילה העירו את צומת לבי בשם הרב מוצפי שיש לאסור זאת, דהיינו לא לתת כלום, האכן?
כל טוב, אברהם}

תשובה

יום שלישי כ”ב סיון תשע”ו

לכבוד הג”ר אברהם שליט”א

אחר השלו’ והברכה

כתב בשו”ע או”ח סי’ צ”ב ס”י, וז”ל, טוב ליתן צדקה קודם תפלה.

וכתב במשנה ברורה ס”ק ל”ו, וז”ל, דכתיב ואני בצדק אחזה פניך ובאיזה קהלות קדושות ניתקן המנהג ליתן צדקה כשמגיע להפסוק והעושר וכו’ ואתה מושל בכל.

ויש מקומות שנוהגין לקבץ צדקה בעת קה”ת והוא שלא כהוגן דמבטלין עי”ז מלשמוע קה”ת ועניית ברכו את ד’ וכו’, וע”ע שערי הלכה ומנהג סי’ מ”ב בארוכה.

וכתב עוד במשנה ברורה סימן תקסו ס”ק יב, וז”ל, מנהג ליתן צדקה במנחה דתענית דאגרא דתעניתא צדקתא ויש נוהגין לשער מה שהיה אוכל ביום התענית ליתן לעניים בערב [א”ר] וכן נוהגין בקצת קהלות להכריז ליתן כופר נפש.

ומ”מ יראה לעשות כן שלא בחזרת הש”ץ התפלה כי מבלבלין וצריך לשמוע להש”ץ [פמ”ג] עכ”ל.

ומ”מ כל מה שנתבאר במ”ב הוא לגבי הגבאים שלא יעשו כן, משום שבאופן כללי מבטלין מקריאה”ת מכל הציבור, אך יש לדון לכאו”א לגופיה, האם עליו בפ”ע יש ליתן צדקה, והאם בכלל מותר, שאולי אסור, מכיון שאין היתר לעשות שום מעשה בשעת ברכות וק”ש כמו שהביא הגרח”ק בארחות יושר ערך תפילה בשם המשנ”ב [ואמנם יש סתירה במ”ב בזה, ועיי’ מה שכתבתי בזה בשו”ת עמ”ס ח”ב סי’ ג’, אך מ”מ כך הכריע הגרח”ק], ויש לעיין.

והנה הגרח”ק בדרך אמונה הלכות מתנות עניים פ”י הט”ו ס”ק נ”ג הביא דברי המ”ב הללו, וכתב ע”ז בציון ההלכה (ס”ק צו), וז”ל, ואפשר דאין חייבין ליתן להם דהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכן באמצע התפלה וכן כל העוסק במצוה פטור אז מצדקה כמבואר בב”ק נ”ו ב’ עכ”ל.

אכן כ”ז הוא לענין חיובא, אבל אם רוצה לתת כתב הגרח”ק [הובא באישי ישראל פ”כ הערה פ”ג] שאם רוצה לתת צדקה מותר לתת אף בפרשה ראשונה של ק”ש.

והבא”ח [ש”א וארא י”ג] וכה”ח [סי’ ס”ג סקכ”ו] כתבו שבשעה שקורא ק”ש לא יאסוף צדקה, שהרי אינו מתרכז במה שקורא, אמנם יתכן שדבריהם הם רק לענין גבאי הרוצה לאסוף צדקה שיש לזה משך זמן והתארכות, משא”כ נתינה אחת שאינה מבטלת כ”כ מהריכוז אולי לא אסרו בזה, וכלשון הכה”ח ‘דבודאי לא ידעי מאי קאמרי’, היינו מצד שמבטל את הכוונה לגמרי אבל באופן שאין חסרון כוונה אין לאסור מצד שעושה מעשה, [ועי’ בל’ הבא”ח שם ‘ואותם גבאים וכו’ לא יעשו כן בעת שקורין ק”ש ואפילו שהוא צורך מצוה וכו’ דכיון שהוא מהלך וגובה בעודו קורא הו”ל קריאה של ארעי’], ועוד יש לחלק שפעמים זוהי מצוה עוברת כשר הגבאי עומד על ידו, משא”כ לאסוף יוכל הרבה פעמים לאסוף אח”כ כמו עכשיו.

[בענין השמועה מהרב מוצפי, אפשר לברר את אמיתות השמועה ועל מה היתה בדיוק ההתייחסות].

והנה היה אפשר לדון עוד מדבריהם להתיר מצד שלא חשו למה שהציבור עומדין אז בק”ש, ואפ”ה לא חשו אלא לגבאים עצמן, אכן דחה בעל המשנה הלכות [הביא הג”ר יוסף שוב בצהר טז עמ’ ק”ג] שמדובר שרק הגבאים עומדים בק”ש ולא הציבור.

אכן התאונן המהר”ח פלאג’י בספרו צדקה לחיים (דרוש ו’ אות ד’) על אותם שמסתובבים בבתי הכנסת לאסוף כסף לצדקה באמצע התפלה, וגורמים בלבול הדעת למתפללים, שחושבים כמה ליתן לזה וכמה לזה, ועל כן לא טוב הדבר ויש לבטלו.

גם בספר מעם לועז (פרשת ויגש עמוד תשפה) כתב, שאותם הגובים צדקה בזמנים אלה, הרי זו מצוה הבאה בעבירה, מפני שמפריעים לכוונת הקהל, ולכן טוב הדבר שלאחר קדיש תתקבל יקום החזן ויאסוף צדקה, כי אז זמן המצוה.

ע”ש.

ומכ”ז מבואר שאמנם יש להמנע מלהפנות את דעת המתפללים אל אסיפת הצדקה, אך מ”מ י”ל מכיון שעושה כן בציבור ואוושא מילתא, משא”כ כאשר בין כך אוספים כסף, והיחיד שואל עבור עצמו אם ליתן להם כעת או לא, באופן שאין מתבטל כ”כ מכוונתו, בזה אולי יש להתיר, ומאידך אולי גם בזה יש לאסור, כדי שלא לחזק ידי האוספים באמצע התפילה.

ויעויין בהליכו”ש ח”א פ”ז ס”ד שכתב בשם הגרשז”א, מה שנתפשט שמסבבין לאסוף מעות לצדקה בו בזמן שאסור להפסיק, לא טוב הדבר, כי עי”כ מבטלים את המתפללים מתפילתם ומכוונתם, והוסיף בארחות הלכה [הערה 12] שמרן היה מכין ע”י מקומו קודם התפילה מטבעות לצדקה, והיו נוטלים משם כדי שלא יופרע מתפילתו, מלבד אלו שרצה לתת להם סך מסוים יותר מלשאר המקבצים, שלהם נתן בעצמם, אף אם היה באמצע ברכות ק”ש, אך עכ”ז שלא היה כסף מוכן והוזקק להושיט להם בעצמם היה מקבלם בסבר פנים יפות, ואף לקשה יום א’ שהיה בא ליטול מעות והיה מטרידו באמרות שונות, היה מטה אזנו קצת כפי ההכרח מפני כבוד הבריות, וחוזר לתפילתו, אף שהיה ניכר לכל כמה קשה עליו הדבר עכ”ד.

וכתב בתשובות והנהגות ח”א סימן סא, וז”ל, שאלה: באמצע ק”ש עניים מסתובבים אם מותר לתת להם צדקה.

מסברא העוסק במצוה פטור מן המצוה, ולהרבה ראשונים לא רק פטור אלא אסור לקיים מצוה אחרת שנקרא רשות (עיין היטב בריטב”א סוכה כה ב) וכאן כשהעני בא וצריך להפסיק מקריאת שמע לשלשל ידיו לכיסו לתת לו ומתבטל אז מקריאה עובר עבירה ולא מצוה, ומדינא העוסק במצוה פטור מן המצוה, והיינו גם ממצות צדקה וכדמוכח משומר אבידה דפטור מצדקה, ועיין עוד בתוס’ בשבועות מד: דעוסק בשופר פטור מצדקה, וראוי לנו לעורר לא לתת באמצע קריאת שמע ואפילו בברכותיה וכמבואר בריטב”א סוכה (כה ב) שאם עוסק במצוה פטור ממצוה אחרת וכדבר הרשות ואסור לעזוב המצוה, וכאן עסוק ואי אפשר לקיים שניהם בבת אחת ראוי לאסור.

ומיהו אולי בברכותיה או אפילו בפרשה שנייה שמותר לרמז לדבר מצוה אולי לא גרע ויכול לבטל למצות צדקה וד”ז צ”ב, אבל בפרשה ראשונה שאפילו לרמז אסור אפילו לדבר מצוה בודאי אין לו לתת צדקה, ותמהני שאין נזהרין בזה, ומדמין שמקיימים בזה מצות צדקה, בשעה שאם מתבטל בזה מכוונה, וכמו שמצוי כה”ג כשאומר ק”ש שמתבטל בכך, אין לו לתת לעני שהעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת ואסור, ועביד עבירה כשעוסק בצדקה באמצע קריאת שמע.

וראיתי נוהגין כשמצוי שעניים מבקשים פרוטה, מניחים לפני התפלה לפניהם מטבעות שוין, והורגלו ליקח אחד, ואפילו באמצע קריאת שמע לוקחים מעצמם, וכה”ג אין לחוש שאינו מתבטל ממצוה.

אבל להפסיק קריאת שמע לתת לעני אין חיוב.

וכדאי להודיע לעניים גופא לא להסתובב כשאומרים ק”ש וכדומה עכ”ל התשוה”נ.

ואביא בזה עוד מה שכתב הגר”י שוב [צהר שם עמ’ ק”ד] שהביא דעות גדולי ההוראה בזה, וז”ל, ומהגרח”פ שינברג שמעתי דהמנהג הוא לאסוף כסף באמצע התפילה, וכן שמעתי מהגאון בעל המשנה הלכות שליט”א דמכמה טעמים מעלימים עין מזה שאוספים באמצע התפילה ואין מוחים בהם, וכן ראיתי למרן הגרי”ש אלישיב והגר”ש ואזנר ועוד גדולי ישראל שנותנים צדקה לגבאים באמצע התפילה.

ובמקור היראה להגר”ב זילבר לס’ היראה אות ע”ה כתוב דמותר ליתן פרוטה לעני בפרשה שניה של ק”ש וע”ש בסוה”ס עמ’ צ”ג מו”מ בזה בין הגר”ב זילבר להגר”ח קניבסקי, דהגרח”ק כתב לו, ומ”מ נראה דפטור משום עוסק במצוה, והגרב”ז כתב דאינו פטור משום עוסק במצוה עי”ש, וע”ע מ”ש בבית ברוך על החי”א כל כ”א ס”ק כ”ו, ובשו”ת משנה הלכות ח”י סי’ י”ד.

וממרן הגרי”ש אלישיב שמעתי דאם זה מפריע לו פטור מלתת משום עוסק במצוה, אולם אם זה לא מפריע יכולים לתת, וכן שמעתי מהגרח”פ שינברג דאין בזה משום עוסק במצוה דאפשר לקיים שניהם, עכ”ל הגריש”ו הנ”ל.

ולענין קימה בפני ת”ח באמצע ק”ש, כתבו הברכ”י סי’ רמ”ד סק”א והמקו”ח סי’ ס”ו ס”א והשלמת חיים סי’ נ”ה שצריך לקום, וכן הורה החזו”א אף פסוק ראשון [הובא בדעת נוטה עמ’ רי”א], אכן יש חולקים ע”ז [עי’ צוהר אהל ברוך עמ’ ע”ט מש”כ בשם האדר”ת ובשו”ת שבט הלוי ח”ו סי’ קמ”ו].

ומ”מ גם לרוב הפוסקים המצריכים לקום עדיין אין ראיה לצדקה בשעת ק”ש, משום שקימה אינה נחשבת מעשה, ולכל צורך מותר לקום באמצע ק”ש [באופן שאין יוהרא ואכמ”ל], ולא נחשב הפסק.

משא”כ מעשה בידים אסור לעשות באמצע ק”ש בסתם.

לסיכום י”א שאין חיוב לתת צדקה באמצע ק”ש, בפרט אם עי”ז מתבטלת כוונתו, וגם אין ראוי לאסוף אז, מכל מקום האוסף אז א”צ למחות בו, וגם אפשר לתת לו בזמן קריאת שמע אף אם אין חיוב, ויש שחששו בפרשה ראשונה שלא לתת אלא להניח לפניהם לפני התפילה, אמנם האוסף תוך כדי שהוא עצמו קורא ק”ש בודאי אפשר למחות בו.

עוד מדברי התשובות והנהגות בענין הנ”ל

ואצרף בזה עוד מה שכתב בתשובות והנהגות ח”ג סימן רפז, וז”ל, שאלה: גבאי צדקה המסתובב באמצע התפלה או בק”ש וברכותיה לאסוף כסף אם לתת לו.

הנה לכאורה דינא הוא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, וכיון שעכשיו מתפלל אפילו פסוקי דזמרה מקיים מצוה לעבוד ה’ בתפלה, וע”כ כשעוסק במצוה אפילו לא יתבטל ממנה ואפילו המצוה השניה גדולה יותר, אם התחיל בראשונה אינו פוסק כמבואר באו”ז וריטב”א (מובא במ”ב סי’ ל”ח ס”ק כ”ט), וכן ראיתי בספר דרך אמונה הל’ צדקה שמצדד כן, ומה עוד שדין תורה הוא שאין מעבירין על המצוות, וכשמפסיק התפילה ומחפש בכיסו כסף, וכ”ש כשממתין עד שהעני פורט מעותיו נמצא עובר ממצוה למצוה ומסברא נראה דאסור.

אכן לעניית קדושה וברכו וכדומה ביארנו במק”א, שאדרבה אם הציבור אומרים והוא אינו משתתף עמהם עובר איסור, ולכן צריך להפסיק.

ואף שעוסק במצוה פטור ממצוה אבל לא הותר לו לעבור איסור משום כן, (עיין היטב מועדים וזמנים ח”א צ”ג בהגה”ה), ובעניננו מפורש בגמרא בפרוטה דרב יוסף, שעוסק במצוה דאבידה פטור לתת לעני, (ב”ק נו ב) הוא הדין כאן כשעוסק בתשבחות להבורא ית”ש מה לו להפסיק, וק”ו שאפילו ריפתא לעני פטור מלתת אף שצריך העני לאכול, וכ”ש בזמננו שיש מהם רמאים שאינם עניים כלל, ועכ”פ לא צריכים דוקא עכשיו את הכסף, ע”כ ראוי להמשיך בתפלה ואינו חייב לתת כשמטרידו עד שמוכרח להפסיק תפילתו משום כן.

הן אמת שדעת כמה אחרונים שהעוסק במצוה שבין אדם למקום לא נפטר ממצוה שבין אדם לחבירו, ורק שומר אבידה פטור מן המצוה כיון שעוסק במצוה לחבירו.

ולשיטתם לכאורה היה צריך להפסיק ולתת, אבל הדבר תמוה, שאדרבה מצוה דבין אדם למקום חמיר טפי ומצוה בין אדם לחבירו קיל, דהא לא דחינן איסורא מקמי ממונא וכמבואר בב”מ (לב א) וגם אפשר במחילה, ע”כ ודאי נראה דפטור ממנה כשעוסק במצות הבורא.

ונראה לע”ד שבאמצע ק”ש ודאי לא יתן, וגם הגבאי צדקה אין לו לבקש ממנו באותה שעה, ואם יפסיק ויתן אינה מצוה אלא עבירה.

אבל המתפלל פסוקי דזמרה כיון שאם באו אצלו לדבר הרשות היה מפסיק לרמז להם מה לעשות, אף שאם מטרידו פטור, כה”ג נראה שאם רוצה לתת כדי לקיים מצות צדקה, לא אמרינן בזה אין מעבירין על המצוות, שהרי הוא מעביר אז גם לדבר הרשות וכש”כ שאין איסור לדבר מצוה, משא”כ בק”ש דבעי כוונה טפי, שאין מפסיקין לדבר הרשות, הוא הדין לדבר מצוה דצדקה אסור להפסיק.

וראה מש”כ להלן שאפילו מבקש ממנו פטור, ואין בו משום אל ישוב דך נכלם, ואף שהעוסק במצוה אינו פטור מהלאו, מ”מ פטור כיון שאינו נדחה אלא לשעה ומחמת שכעת הוא עסוק בק”ש, וגם העני אסור לו לבקש באותה שעה.

ובאחרונים יש שנסתפקו באין מעבירין על המצוות, אם היינו דוקא ממצוה למצוה אבל לדבר הרשות מותר, ונראה שאם רגיל להפסיק לדבר הרשות אין איסור להפסיק גם לדבר מצוה, וע”ז אנו סומכין בשלוחי מצוה לאסוף כסף לצדקה או לפדיון שבויים שמפסיקים באמצע להתפלל מנחה וכדומה, ולא אמרינן העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת ואין מעבירין, אם אינו מקפיד להפסיק באמצע לדבר הרשות, כגון לדבר עם חבירו בדברי רשות, א”כ לצרכי גבוה להתפלל מנחה לא גרע, וכן בנידון דידן במקומות שמפסיק לדבר הרשות, אף שמפסיק לדבר מצוה אין בזה איסור וכמש”נ.

ולפי זה למעשה כשעוסק בק”ש ובא עני לא יפסיק לתת לו פרוטה, ומה עוד שיש לומר דאסורא קעביד ולא מצוה, ובפסוקי דזמרה אף שפטור כשמתפלל, כיון שמפסיק לרמז לחבירו ולא חשיב הפסק מותר לתת, ובאמצע ברכות ק”ש צ”ב ונהגו להקל.

ואגב אני מסתפק בדברי הרמב”ם רפ”ז דמתנות עניים, דלכאורה מדוייק מדבריו חידוש גדול, וז”ל: “מ”ע ליתן צדקה לעניי ישראל כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת” ע”ש, ובה”ב שם לענין הלאו שעוברין בצדקה מסיק “וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בל”ת שנאמר לא תאמץ את לבבך”, הרי שלענין המ”ע נקט סתם ליתן לעני ובלא תנאים, אבל בל”ת ביאר שעובר רק כשהעני מבקש ומעלים עיניו ממנו משמע כשאין העני מבקש אינו עובר.

ומסופקני אם העני איננו מבקש כלל אלא רק גבאי צדקה תובע ממנו אם עוברין בל”ת, אי נימא דהאיסור הוא רק כשעני תובע ולא נותן לו, או נימא שגם בגבאים שמבקשים ממנו כסף ומעלים עיניו ולא נותן עובר בל”ת, שהתובעים הם שלוחי העניים וכמוהם לענין הלאו, (ונראה שתבעו דאמרינן בזה שעוברים הלאו אינו דוקא תביעה בפה, אלא כל שעובר מאיש לאיש ומראה שרוצה כסף דינו כתבעו בפה, ומדויק מאד לשון הרמב”ם דלא כתב מבקש ממנו, אלא “הרואה עני מבקש”.

וכן הדין לענין לאו דלא תלין שעוברים רק בתבעו, נראה שאם בא לפניו באופן שמוכח שכוונתו לתובעו הוה כתובעו ועובר).

כעין זה נסתפקתי הלכה למעשה, שברמב”ם כתב (פ”ז דמת”ע ה”ז) “ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם”, והיינו שאם עני תובע ממנו אסור לדחותו לגמרי ומן הדין צריך לתת לו לפחות משהו, וכן ראיתי אצל מרן הגריז”ס זצ”ל (הגאב”ד דבריסק) שהלך ברחוב ועניים היו מסתובבים ומבקשים ונדמה לו שלא נתן לעני משהו, חזר שוב לחפשו לתת לו משהו וכמבואר ברמב”ם.

ויש להסתפק אם דוקא בעני הדין כן וכלשון הפסוק “אל ישוב דך נכלם” שמתבייש העני כששואל ולא נותנים לו, או נימא שגם בגבאי צדקה המבקש לעניים הדין כן, שאם שואל ולא נותנים לו מאומה ה”ה מתבייש וגם בזה אסור, וד”ז צ”ב.

והנה הקשו האחרונים למה העוסק במצוה פטור מצדקה הלוא בצדקה יש גם לאו ועוסק במצוה אינו פטור מלאו, ותירצו שהלאו שבצדקה בא לחזק את העשה, ואם אין את המ”ע דצדקה שהעוסק במצוה פטור מן המצוה ממילא גם אין הלאו, אבל לרמב”ם הנ”ל יש לומר שאינם תלויים זה בזה, ואיכא לאו מיוחד כשתובע ולא נותן לו שמביישו, ואם פטור מהעשה אין מוכח שפטור גם מהלאו, ועיקר הקושיא ל”ק להרמב”ם, שעוסק במצוה אינו פטור מהלאו, ואה”נ בתבעו עני אינו פטור אף שעוסק במצוה, והפטור לתת ריפתא לעניא היינו כשמזדמן עני לפניו ולא תבעו, בזה הוא דפטור שאין בזה לאו אלא עשה.

מיהו אף אי נימא שהעוסק במצוה כשתבעו ממנו אינו פטור מחמת שיש לאו, נראה דהיינו כשדחאו עבר בלאו, אבל בנדון הנ”ל שעומד באמצע ק”ש ותפלה ולא נתן לא חשיב דחאו אלא לזמן, ומפני שעוסק במצוה כה”ג מותר, וליכא הלאו או החיוב ד”אל תשיב דך נכלם”, וגם העני אסור לו לבקש אז ממנו ולהפריעו עכ”ל התשוה”נ.

קרא פחות

שאלה

לכבוד הרב הגאון רבי עקיבא משה סילבר שליט”א

יישר כח על התשובות המאירות אודה מאוד אם יאיר עיני בשאלות אלו

שאלה: בענין שעיר המשתלח שלא מגיע לחצי ההר וכו’, נתקשתי בזה הרי דרכיה דרכי נועם.

 שאלה: ע”ז י: “כי קא שדו ליה, אמר: כל נכסאי לר”ע וחביריו.

שאלה: ע”ז יג: “ורבי יוחנן אמר: אפילו מעוטרות בפירות נמי אסור, ק”ו: נהנה אסור, מהנה לא כל שכן”, וצ”ב הרי אין אוסרין מן הדין.

שאלה: שם: יג.

שאלה: שם: יג: “איזהו עיקור, נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה”, וצ”ב איך תמות, הרי אמרי’ לעיל ג: שהקב”ה יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים.

שאלה: שם: ג: “ואיבעית אימא: רוכב על כרוב קל שלו ושט בשמונה עשר אלף עולמות”, צ”ב הלשון “שלו” הרי הכל שלו.

שאלה: שם: ד.

שאלה: שם: ד: “אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: עמי, ראו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי עליכם כל אותן הימים”, וצ”ב האיך נתקיים הקרא באותן הימים “ואל זועם בכל יום”.

שאלתי בתוס’ ע”ז ג.

 ועניתם “כבר אמרו על דברי הנפה”ח דאין הכונה רגע א’, כמדומה בשם הגראי”ל”.

ולא הבנתי מה זה מתרץ הרי מתוס’ משמע שהם קימים ממה שקיבלנו התורה אף אם לא נקיימה דאל”כ חוזרת הראיה שעמ”י מקיימים התורה וכקושית תוס’

שאלתי האם אפשר להניח שני מטבעות לחילול מעשר שני ולהתנות מראש שבכל פעם שיתפס כל המטבע הראשון בקדושת מעשר שני יתחלל על פרוטה שבחברו.

 ועניתם “הדבר נכון רק שצריך להכין לשון מתוקנת לשם כך לשעת החילול”.

האם אפשר לתקן לי לשון?

בתודה 

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שאלה: בענין שעיר המשתלח שלא מגיע לחצי ההר וכו’, נתקשתי בזה הרי דרכיה דרכי נועם.

ת.

דרכיה דרכי נועם נאמר רק בדבר ספק, שאפשר להכריע מכח זה שכיון שהתורה סתמה בדבר ננה לנו להבין מדעתינו שמוטב לומר דרכיה דרכי נועם, אבל לא להקשות על מצוה שעשייתה ברורה.

שאלה: ע”ז י: “כי קא שדו ליה, אמר: כל נכסאי לר”ע וחביריו.

ת.

הביא ראיה וטעם המסתבר לדבריו.

שאלה: ע”ז יג: “ורבי יוחנן אמר: אפילו מעוטרות בפירות נמי אסור, ק”ו: נהנה אסור, מהנה לא כל שכן”, וצ”ב הרי אין אוסרין מן הדין.

ת.

רק אין עונשין מן הדין, והטעם לזה יש שכתבו דחיישי’ לפירכא, ועי’ שדי חמד.

שאלה: שם: יג.

ת.

אולי ר”ל דברים שעונשם חמור כגון כרת ומיתה בידי אדם חמור, עיין בפ”ח דיומא.

שאלה: שם: יג: “איזהו עיקור, נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה”, וצ”ב איך תמות, הרי אמרי’ לעיל ג: שהקב”ה יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים.

ת.

רצון הקב”ה לתת לאדם כח לשנות שינויים בעולם, ואז הנהגת הקב”ה לעולם תהיה כפי שיעשה האדם בבחירה שלו, וכבר האריכו הרבה בזה, וגם אני הקטן הבאתי בזה מ”מ בעבר בשו”ת עם סגולה.

שאלה: שם: ג: “ואיבעית אימא: רוכב על כרוב קל שלו ושט בשמונה עשר אלף עולמות”, צ”ב הלשון “שלו” הרי הכל שלו.

ת.

כביכול מיועד לשימוש שלו בלבד.

שאלה: שם: ד.

ת.

א”א להביא ראיה מאיסורא ודיני הלכות ייבום לדיני שמים.

שאלה: שם: ד: “אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: עמי, ראו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי עליכם כל אותן הימים”, וצ”ב האיך נתקיים הקרא באותן הימים “ואל זועם בכל יום”.

ת.

אין למדין מן הכללות.

שאלתי בתוס’ ע”ז ג.

ועניתם “כבר אמרו על דברי הנפה”ח דאין הכונה רגע א’, כמדומה בשם הגראי”ל”.

ולא הבנתי מה זה מתרץ הרי מתוס’ משמע שהם קימים ממה שקיבלנו התורה אף אם לא נקיימה דאל”כ חוזרת הראיה שעמ”י מקיימים התורה וכקושית תוס’

ת.

אין דבריו כעת לפני אבל שוב אכן נראה שאין דברי התוס’ בתירוצן הזה אזלי כמאמר הנ”ל.

שאלתי האם אפשר להניח שני מטבעות לחילול מעשר שני ולהתנות מראש שבכל פעם שיתפס כל המטבע הראשון בקדושת מעשר שני יתחלל על פרוטה שבחברו.

ועניתם “הדבר נכון רק שצריך להכין לשון מתוקנת לשם כך לשעת החילול”.

האם אפשר לתקן לי לשון?

ת.

טוב ששאלת כי יש בזה פרטי דינים, ראה דרך אמונה הל’ מעשר שני פרק ד סק”י, וספר הבית בכשרותו עמ’ רעח.

***

שור שהורג גוי האם נהרג?

אדם שהורג עבד עברי ולא נהרג כי אין עדים האם ישלם לבעליו של העבד על הנזק שעשה לו

חופר בור ט’ ובא אחד והשלמו לי’ לרבי /איך מחלקים את התשלום בבא קמא דף יא

שומר שכר שפשע ומשלם על הנזק האם מקבל תשלום על השמירה

שש שהבהמה נאנסה בתוך הזמן האם יקבל תשלום על הזמן שנותר בין האונם לסיום זמן השמירה

שש שלא שמר ולא קרה לבהמה כל נזק האם יקבל שכרו

שאלות במסכת סוכה

כשצריך לעשות צורת הפתח בסוכה האם הסכך יכול לשמש כקורה לצורת הפתח

תודה מראש

י.

בלוך

***

תשובה

בע”ה מוצ”ש, ט’ שבט תשע”ז

לכבוד הרה”ג יוסף חיים בלוך שליט”א

אבוא בזה על שאלותיך בס”ד

שור שהורג גוי האם נהרג?

תשובה: תנן במתני’ ב”ק מ”ד א’.

שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם, נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, לכנעני והרג בן ישראל, לנפלים והרג בן קיימא – פטור ע”כ, וממילא מבואר שאין חיוב בהרג גוי.

וכ”כ הרמב”ם רפ”י מהל’ נז”מ, שור שהמית את האדם בכל מקום בין גדול בין קטן בין עבד בין בן חורין אחד תם ואחד מועד הרי זה נסקל, ואם המית את הגוי פטור כדיניהם ע”כ, וע”ש בלח”מ ובאחרונים [אבן האזל, חידושי הגר”ח ב”ק מ”א ע”א] מה שדנו בלשון הרמב”ם.

אדם שהורג עבד עברי ולא נהרג כי אין עדים האם ישלם לבעליו של העבד על הנזק שעשה לו

תשובה: קי”ל דפטור קם ליה בדרבה מיניה הוא גם באין עדים, וכדכתיב ואם לא יהיה אסון אז חייב בתשלומין אבל אם יהיה אסון דהיינו רציחה אז פטור הרוצח מתשלומין.

חופר בור ט’ ובא אחד והשלמו לי’ לרבי איך מחלקים את התשלום בבא קמא דף יא.

תשובה: הנה עצם השאלה שייכת גם להלכה וכדלקמן, דהנה השאלה מתחילה על רבי בב”ק י’ א’ החופר בור תשעה, ובא אחר והשלימו לעשרה – האחרון חייב.

ודלא כרבי, דתניא: החופר בור תשעה, ובא אחר והשלימו לעשרה – אחרון חייב; רבי אומר: אחר אחרון למיתה, אחר שניהם לנזקין.

אכן שאלה זו תהיה שייכת לכו”ע בעוד מקרה נוסף, והוא בב”ק נ”א א’ ת”ר: אחד החופר בור עשרה, ובא אחר והשלימה לכ’, ובא אחר והשלימה לשלשים – כולן חייבין.

וכ”ה בשו”ע חו”מ סי’ ת”י י”ד, החופר בור עשרה, ובא אחר והשלימו לכ’, ובא אחר והשלימו לל’, כולם חייבים.

ועוד שם בשו”ע סי”ג, חפר אחד שמנה, ובא חבירו וחפר עוד טפח, שניהם חייבים בנזקין, כל אחד לפי מה שחפר.

שומר שכר שפשע ומשלם על הנזק האם מקבל תשלום על השמירה.

תשובה: עיין ב”מ ע”ו ב’, השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותן אין להם זה על זה אלא תרעומת.

במה דברים אמורים שלא הלכו, אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה נותן להן שכרן משלם, אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל.

במה דברים אמורים שלא התחילו במלאכה, אבל התחילו במלאכה – שמין להן מה שעשו וכו’.

עי”ש כל הסוגיא.

ש”ש שהבהמה נאנסה בתוך הזמן האם יקבל תשלום על הזמן שנותר בין האונס לסיום זמן השמירה.

תשובה: פרטי הדינים בסוגיא הנ”ל.

ועי’ עוד שו”ע חו”מ סי’ של”ג, וז”ל השו”ע שם בס”א, השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותם, אין להם זה על זה אלא תרעומת.

הגה: ויש אומרים דאם משך בע”ה כלי אומנות שעושה בהם מלאכה, אין הבעל הבית יכול לחזור בו, ולא הפועל אם הוא קבלן, אבל אם הוא שכיר יום, יכול לחזור כמו שנתבאר.

מיהו יכול לעכב כלי אומנתו ולשכור אחרים.

וכתב עוד השו”ע, בד”א, בשלא הלכו.

אבל הלכו החמרים ולא מצאו תבואה; פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה; או ששכרם להשקות השדה ומצאוהו שנתמלא מים, אם ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב ומצאה שצריכה פועלים, אין לפועלים כלום, ומה בידו לעשות; ואם לא ביקר, נותן להם שכרן כפועל (פי’ ששמין מי שהשכיר עצמו למלאכה זו וכן חמר שהשכיר חמור להביא משאוי כמה היה רוצה לפחות משכרו ולישב בטל ולבא ריקן) בטל, שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן, ועושה מלאכה לבטל ע”כ ל’ השו”ע והרמ”א שם.

ש”ש שלא שמר ולא קרה לבהמה כל נזק האם יקבל שכרו

תשובה: שומר אפילו אם סיכם על שמירה ובפועל לא בא לשמור, לכאורה דבר פשוט שלא יקבל כסף על מה שלא עשה.

אך איני יכול להורות כלום למעשה.

שאלות במסכת סוכה

כשצריך לעשות צורת הפתח בסוכה האם הסכך יכול לשמש כקורה לצורת הפתח

תשובה: יש בזה מחלוקת, והרמ”א סי’ תר”ל ס”ב מקיל, ומג”א מחמיר, ולהלכה למעשה עי”ש במשנ”ב ס”ק י”ג דהסומך על הרמ”א לא הפסיד, ומאידך עי’ בחזו”א א”ח סי’ קי”א ס”ה ויו”ד סי’ קע”ב סק”ג, שכתב שיש להכשיר רק אם נראה כפתח בפני עצמו.

***

שאלה

{בס”ד
מועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
אדם המתארח בימי הפסח במלון או בדירה שכורה,
א.

האם הוא מחייב לעשות “בדיקת חמץ” שמא תמצא שם לדוגמא עוגיה?
ב.

האם חייב לבדוק עם ברכה?
ג.

מה הדין אם יש פירורים בין הספות או על השטיחים וכו’?
לתשובות מע”כ הרב אודה מקרב לבי,
ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט’ אהרון}

תשובה

‏יום שני ב’ דחוה”מ פסח י”ז ניסן תשע”ו

פעיה”ק ירושלים תובב”א

לכבוד ידידי הרב אהרן נ”י

קבלתי את שאלותיך וכעת אשיב עליהן

א.

האם הוא מחייב לעשות “בדיקת חמץ” שמא תִּמָּצֵא שם לדוגמא עוגיה?

א.

יש חיוב בבדיקת חמץ על החדר.

ולענין מי מחוייב בזה, אם ההשכרה [כדיני הקנין] ומסירת המפתח היו קודם י”ד השוכר צריך לבדוק, ואם ההשכרה ומסירת המפתח היו אחר י”ד המשכיר צריך לבדוק בליל י”ד, ואם ההשכרה היתה קודם י”ד ומסירת המפתח היה אחר י”ד או איפכא, עיין בזה במ”ב סי’ תל”ז סק”ב שיש חילוקי דעות בזה.

דין השוהה בבית מלון שוה לשוכר בית (הגרשז”א בשו”ת מנחת שלמה ח”ב סי’ נ”ח סקי”ז, שבט הלוי ח”י סי’ ס”ח, הגריש”א באשרי האיש ח”ג פנ”ד ס”י, הגרנ”ק בחוט שני פסח פ”ד סק”ב עמ’ פ”ח).

אם אינו יודע אם הוא בדוק או לא יש לשאול את בעלי המלון, ואם אינם שומרים מצוות אינם נאמנים על הבדיקה [רבינו מנוח פ”ב מהלק חמץ ומצה הי”ז, ויש לדון אי אמרינן אומן לא מרע אומנותיה], ואם בית המלון עומד תחת פיקוח רבני מוסמך יש לשאול את הפיקוח אם דאגו לבדיקת חמץ, ואם א”א לשאול איש יעויין בשו”ע סי’ תל”ז ס”ב.

ואם הבית בכל זאת אינו בדוק ובעלי המלון אינם מסכימים לבדוק אותו גם אם מחוייבים בכך ע”פ ההלכה, כגון שהחדר עמד פנוי בי”ד ניסן, והשוכר בכל זאת רוצה לדור שם, נראה שמוטל על השוכר כעת לבדוק (עיין במ”ב שם סקי”ב).

והאם יש איסור לדור במקום שאינו בדוק מחמץ, החוות יאיר בספרו מקור חיים סי’ תל”ז ביאורים סק”ז כתב שיש איסור לדור שם מכיון שיש חשש שיבוא לאכול את החמץ, מאידך בכתבי קה”י החדשים פסחים סי’ ס’ הוכיח שאין איסור לדור בבית שאינו בדוק מחמץ.

ב.

האם חייב לבדוק עם ברכה?

ב.

הבדיקה צריכה להיות ככל דיני הבדיקה בנר ובברכה ובחורין ובסדקין, וכל עוד שבודק קודם פסח או תוך הפסח צריך לברך על הבדיקה [עיין שו”ע סו”ס תל”ה].

ג.

מה הדין אם יש פירורים בין הספות או על השטיחים וכו’?

ג.

אם מצא כזית לכו”ע יבער כדין המוצא בביתו.

על פירורים פחות מכזית מחלוקת יש דין בדיקה, והחזו”א או”ח סי’ קט”ז סקי”ח החמיר בזה לגבי בדיק”ח בספרים, וכ”ה גם במעשה רב להגר”א סי’ קע”ח, אך הגרשז”א (הליכ”ש פסח פ”ה דבר הלכה סק”י) דקדק מדברי השעה”צ סי’ תל”ג סקל”ג שאין חיוב לבדוק אחר פירורין הפחותין מכזית, [וכמדומה שבמ”ב בלבד יש כמה ראיות בענין זה לכאן ולכאן].

ודין השוהה בבית מלון או דירה שכורה הוא כמו השוהה בביתו לענין המוצא פירורין בבדיקת חמץ וכן גבי מצא חמץ בימי הפסח.

כל הנ”ל הוא באופן שבעלי המלון יהדים, אך אם בעלי המלון הם אינם יהודים, או שהחמץ הנמצא בחדר שייך לאינם יהודים, יש כאן שאלה אחרת, ויתכן שיש בזה כמה נ”מ למעשה, ואכמ”ל.

ואם בעלי החמץ הנמצא עשו ע”י הפיקוח שלהם מכירת חמץ יניח את החמץ שמוצא היכן שמכרו את החמץ או יעשה מחיצה גבוהה י’ טפחים לפני החמץ [עיין מקראי קדש פסח ח”א סי’ ע”ד, שבט הלוי ח”ט סי’ קט”ז].

וי”א שאפשר לשרוף ואין הגוי מקפיד [שבט הלוי שם].

וביו”ט יכפה עליו כלי, ושאר פרטי הדינים בזה בסי’ תמ”ו.

בברכת מועדים לשמחה

{כתיב (ויקרא פרק ט פסוק כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים.

}

תשובה

הנה ברש”י כאן כתב, וירד מעשות – אלמא בעוד עבודה בידו בירך ואח”כ וירד מעשות אלמא השתא הוא דגמר ע”כ, ומשמע לכאורה דמפרש דלא כהתו”כ אלא שהעבודה גופה היתה בזמן נשיאת כפים, ועכ”פ נמשכה עד אז.

אכן ז”ל הגמ’ מגילה דף יח ע”א גבי סדר שמונ”ע, ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים אימא קודם עבודה לא סלקא דעתך דכתיב וירד מעשת החטאת וגו’ מי כתיב לעשות מעשת כתיב ע”כ.

ומבואר להדיא דגם דעת הגמ’ כהתו”כ, ודוחק לומר שיש כאן מחלוקת הסוגיות, ולכך נראה לפרש דאדרבה גם הגמ’ בסוטה ס”ל הכי, ותדע דהא ע”כ השתא קיימינן בברכת עבודה שקודם ברכת כהנים.

ונראה דגם כונת רש”י במ”ש עבודה בידו אין הכונה ממש עבודה בידו אלא שעתה סיים מלאכת העבודה ועד שלא ירד מעשות ונסתלק מן המלאכה לגמרי התחיל לישא כפיו, וה”נ עד שלא ירד מעם הש”ץ שאמר העבודה כבר בא הכהן לישא כפיו.

וכן נ”ל בהדיא כונת המאירי בסוטה שם שכתב וז”ל, ומ”מ אף הוא צריך לעקור רגליו מעט לצד הדוכן בשעה שהוא אומר עבודה שעל כל פנים בשעת עבודה צריך שיהא מכין עצמו לכך ממה שמצינו באהרן וירד מעשות החטאת וכו’ ויברכם עכ”ל.

ומבואר דריב”ל גופיה בסוטה שם מפרש שהעבודה קודמת לנשיא”כ ולא מאוחרת לה, וכפי’ התו”כ והגמ’ במגילה.

הלכות קריאת התורה

{עש”ק פ’ משפטים כ”ו שבט ע”ו}

א) .

.

.

ומה שהקשה עוד ע”ד הרמב”ן לעיל כ”ד ו’ בפי’ אגנות שלא היו לכלי שרת ולזריקת הדם, ודלא כמה שתרגם אונקלוס, והקשה דבגמ’ מנחות פ”ב ב’ מבואר כדברי אונקלוס.

תשובה אני מוסיף תמיהה על תמיהתו איך חלק הרמב”ן על אונקלוס שהיה בזמן התנאים, ואמר מפי ר”א ור’ יהושע (מגילה ג’ א’), והיה מימות עזרא כמבואר שם, ואף הללמ”מ, ומ”ט הקשה רק מן הגמ’, וכ”ה גם בתו”כ פ’ צו פרשתא י”א פי”ח, והיאך חלק הרמב”ן על התו”כ, אלא התירוץ הוא כנ”ל שבהרבה מקומות פי’ מפרשי התורה שלא ע”ד הגמ’ ומי שלא יידע דבר זה לעולם ישאר בקושיות ותמיהות בכל התורה.

בטעם הכתיב תיבת ‘לעולם’ מלא או חסר

ב) מה ששאל הג”ר יעקב אשר פלדמן [ר”מ דכתב משה] מ”ט גבי עבד עברי כתיב ועבדו לעלם חסר, וגבי וישב שם עד עולם דשמואל (א’ א’) כתיב עולם מלא.

תשובה הנה אין לנו עסק בנסתרות, אך אפשר דגבי עבד עברי כיון שאינו עובד נ’ שנה אלא עד היובל א”כ הרי רוב השנים חסרים, משא”כ גבי שמואל שישב שם עד נ’ שנה ממש (ורובו ככולו), א”כ שייך לכתוב עולם מלא.

שאלה

בפרשת פקודי, ישנה קושיה מפורסמת של האחרונים, כתוב ‘וישם את הבדים על הארון’, ולכאורה הרי בצלאל כבר הביא את הבדים בטבעות ‘ויבא את הבדים בטבעות’, ושוב ‘לא יסורו ממנו’, ומהו שנתן משרע”ה שוב את הבדים.

וכך כתב המשך חכמה: ‘ויקח ויתן את העדות אל הארון וישם את הבדים על הארון, לפלא, הלא כבר כתוב שבצלאל הביא הבדים בטבעות כמו שכתוב (לז, ה) “ויבא את הבדים בטבעות על צלעות הארון וכו'”,

[וליכא למימר שעדיין לא נמשח דהיה מותר להסירם, רק שהביא לראות אם יהיו הטבעות לפי מדתם, אם כן קשה דכתיב לעיל (לט, כא) “וירכסו את החושן וכו’ אל טבעות האפוד וכו’, ולא יזח החושן מעל האפוד” – אף על גב שעדיין לא נתקדשו עד הזיית הדם ושמן המשחה].

ומתרץ: אולם המדקדק ימצא כי המה הבדים היו בהטבעות משני צלעיו, והיו אצל צלעיו.

אולם בעת ההקמה היו מעמידים אותם על דפנות הארון ומשכיבין אותן מלמעלה מעל הארון.

ולכך כתיבא “ויקח ויתן את העדות וכו’ וישם את הבדים על הארון”, היינו שמתחילה היו על צלעיו, ובעת הקמתו היה מניחן על הארון, וזה עומק פשוטו.

אבל בפרשת במדבר כתיב (ד, ו) “ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה וכו’ ושמו בדיו”, היינו שישימו אותם על צלעות הארון, ולא יהיו מונחים על הארון.

ובזה מסולק מה שתמהו על זה התוספות יומא דף עב, א ד”ה כתיב, עיין שם.

והנראה לעניות דעתי כתבתי ודו”ק.

בפשטות כוונת דבריו שלאחר שבצלאל הניח את הבדים בטבעות, בעת הקמת המשכן הסירום, והניחום על גבי הארון, וכך היו במשך כל זמן חנייתן, ולאחמ”כ בעת מסעם הניחום שוב בטבעות.

והתקשיתי, שהרי כתוב להדיא ‘וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן וַיָּשֶׂם אֶת הַבַּדִּים עַל הָאָרֹן וַיִּתֵּן אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה’, ולפירוש המשך חכמה, לאחר שהניחו את הבדים על הארון, הניחו את הכפורת עליהם-על הבדים, אתמהה.

חיים

תשובה

בע”ה

לכבוד הרב חיים נ”י

שאלתך קשה היא, אך יתכן ששייך לתרץ עפמ”ש רש”י יומא ע”ב ב’ וז”ל, זיר העולה היה עודף למעלה על עובי הכפורת משהו בגובה החיצון להיות זר לכפורת סביב, (ע”ש בכל הסוגיא ובריטב”א, וע”ע בפירוש ‘דעת’ למרן הגרח”ק שליט”א, על הברייתא דמלאכת המשכן רפ”ז).

וכתב עוד המאירי שם, ועוד טפח שהיה עולה למעלה להשלים כנגד עובי הכפרת שהיה טפח שנאמר אל פני הכפרת ואין פנים פחותים מטפח והרי אחד עשר ומשהו הנשאר היה לזר זהב ר”ל כתר קטן שהיה עולה למעלה מן הכפרת עכ”ל.

ובתוס’ רי”ד שם כתב, ומאי משהו זר מיכן מוכיח שהזר עולה על הכפרת והמורה [רש”י] פירש בפרשה ויקחו לי תרומה ועשית זר זהב כמין כתר מקיף לו סביב לשפתו למעלה משפתו ואינו עב כעובי כותלי הארון שעשה ארון החיצון גבוה מן הפנימי עד שעולה למול עובי הכפרת כל שהיא והנה משמע שכל עובי הכפרת שהוא טפח שוקע בתוך ארון החיצון ועדיין הי’ עולה עליו כל שהוא והוא הזיר עכ”ל.

ומ”מ לפי מה שנתבאר בדברי הראשונים ז”ל שהיה הזר קצת גבוה מהיכן שמסתיים גובה הכפורת, וממילא מה שהיה אפשר להניח דבר ע”ג הזר ועדיין אינו נוגע בכפורת, א”כ לענינינו י”ל דהנה כאשר הניח את הבדים ועדיין היה חלל תחתיהן היה שייך להשחיל את הכפורת מתחתיהן לתוך החלל הנ”ל, ולא היו הם נוגעין בבדים לא מלמעלה ולא מלמטה.

ובזה מתיישב ג”כ מה שהיה קשה בל’ המקרא שהיו הבדים על הארון ממש, ולפ”ז אה”נ לא היו הבדים אלא על הארון ממש, וגם אח”כ כשהביא הכפורת על הארון לא היה מפסיק הכפורת בין הארון לבדים.

בס”ד

לגרע”מ סילבר שליט”א

שבו”ט וכט”ס

ברשותו, הנה שאלה הלכה למעשה:

כאשר יהודי שוכר נכרי בש”ק שימכור עבורו מאכל ומשקה וירשום כל מי שקנה, נהי דעבר בזה אאיסור הנאה ממלאכת נכרי, מ”מ השאלה היא כלפי הישראל שקונה ממנו האם יש בזה משום לפני עור?

דלכאורה תליא בשאלה האם האיסור של הישראל ששכר לנכרי הוא בעצם השכירות או שמא בכל רישום ורישום שיעשה הנכרי יהיה בזה איסור כלפי המשלח.

אם האיסור הוא כללי – ממילא הקונה אינו מוסיף דבר במה שקנה ואינו גורם להחמרת האיסור של הבעה”ב, ואולם אם האיסור בכל מלאכה ומלאכה, נמצא דמכשיל את הבעה”ב במה שמזמין מאכל והנכרי רושם.

אודה אם יוכל לציין מ”מ

יישר כח גדול וברכה עד בלי די להגדיל תורה ולהאדירה,

יהודה

***

תשובה

בע”ה ‏יום ראשון ט”ו אלול תשע”ו

לכבוד הרה”ג יהודה משה שליט”א

שלום וברכה

הנה אמנם קי”ל דאין שליחות לגוי, והיה מקום לומר דאין הגוי ידא אריכתא של הישראל, אמנם מסברא נראה דבכל מלאכה שהוא עושה עובר המשלח על איסור, דהנה כתב בשו”ע או”ח סי’ רמג ס”א וז”ל, לא ישכיר אדם מרחץ שלו לכותי, מפני שנקרא על שמו, וכותי זה עושה מלאכה בו בשבת, דסתם מרחץ לאו לאריסותא (פירוש אריס הוא העובד ליקח חלק ממה שישביח לבעליו) עביד, ואמרי שכל הריוח של ישראל ושכר את הכותי בכך וכך ליום, ונמצא הכותי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל, וכתב עלה במשנה ברורה שם ס”ק ה’ וז”ל, וזהו איסור גמור כמו שאמרו בכמה מקומות דאמירה לא”י שבות ואסמכוהו אקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם ולא כתיב לא תעשה לרמז דאפילו ע”י אחרים לא יעשה ואפילו כשעושה בעצמו מלאכה של ישראל בשבילו ג”כ צריך למחות בידו עכ”ל.

ומבואר מדברי השו”ע והמ”ב שהאיסור הוא מה שעובר הגוי בעצם על מלאכת שבת בזה עובר הישראל את האיסור.

ובשעה”צ שם ציין למה שכתב בבית יוסף סו”ס רמ”ד וז”ל, כתב סמ”ג במצוות לא תעשה סימן ע”ה (כד ריש ע”ד) תניא במכילתא (בא פרשה ט) כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה הגוי מלאכתך משמע מכאן שאסור לישראל להניח לגוי לעשות מלאכתו בין ביום טוב בין בשבת דאורייתא אבל אם מסר לו הישראל [המלאכה] מערב שבת מותר ובלבד שיהיה בביתו של גוי כאשר ביארנו בהלכות שבת (יט ע”ג) אמנם י”ל שהיא אסמכתא בעלמא שאם היתה מן התורה לא היו חכמים מתירין לעשותה אף בביתו של גוי ואף (חסרה מעשה) [מסרה מע”ש] ולשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהיא דרשה גמורה ע”כ.

ומ”מ לפי מה שדרשו מן המכילתא באסמכתא נראה דס”ל לרבנן לאסור כל מה שעושה הגוי עכ”פ בצוואת הישראל, וזהו צורת האיסור של אמירה לנכרי, דכל מעשה שהוא עושה בעצם הוא אופן עשיית האיסור של הישראל.

ויש עוד מקום לאסור מצד הדין שהישראל נהנה ממעשה שבת, והרי מסתמא כל החשבונות רשומים במערכת הממוחשבת כדרך המסחר בזמנינו, ואם הבעה”ב הישראל צריך יוכל מיד לראות את החשבונות מכל מחשב, ובכה”ג שהבעה”ב צריך גם אם אין כאן איסור מעשה שבת יש איסור מלאכה, והרי הוא מכשיל את בהעה”ב.

וגם אם כל המסחר הוא רק בדף ועט בלבד, מ”מ אם בעה”ב צריך לראות הדברים הרי הבעה”ב יעבור על איסור שטרי הדיוטות, עי’ במשנה ברורה סימן שכג ס”ק כ וז”ל, מה שנוהגין שכותבין מע”ש פלוני הניח כך וכך מעות ופלוני כך וכך ולמחר בשבת כשנותן היין לוקח המוכר מחט ועושה נקבים בנייר כמנין היין שלוקח אסור לעשות כן דהא אסור להסתכל באותו כתב שכתב בו סכום המעות דהוי שטרי הדיוטות עכ”ל.

אכן לפעמים לא יהיה איסור אמירה לעכו”ם באופנים מסוימים, ועי’ סי’ רנ”ב סעיפים ד’ ה’, וכתב בשו”ע או”ח סי’ רמה ס”ה וז”ל, מותר לישראל ליתן סחורה לא”י למכור, אם קצץ לו שכר, ובלבד שלא יאמר לו מכור בשבת, עי”ש כל פרטי הדינים בשו”ע ובמ”ב.

וראה מה שכתב בשו”ת נודע ביהודה מהדו”ת או”ח סי’ כ”ט וז”ל, מכתבם הטהור כו’ ועל אודות שאלתם במה שנוגע לדינא הנאני מאוד שנותנים לב להנצל מאיסור שבות.

והנה לא רציתי לאחר התשובה כלל כי רצוני להקדים להורותם הדרך להצילם מהשגגה שהיה להם עד הנה כי המה באו לשאול על להבא ובאמת גם לשעבר אף שהיה החנות ברחוב הנכרים ונכרי יושב בתוכה מכל מקום לפי הנראה ממכתבם הנכרי הזה שכיר הוא מכבודם הרמה והמה נותנים שכר ידוע כך וכך לשבוע או כך וכך לשנה וא”כ אין להנכרי שום נפקותא אם יזדמן קונה או לא בין כך ובין כך הוא נוטל שכרו ודבר זה אסור שא”כ מה שמוכר הנכרי בשבת עושה רק לטובת ישראל וכו’ ובסוף התשובה שם סיים וכתב, אני אומר שהחנות שיושיבו בה את הנכרי ישכירו החנות עצמה להנכרי ואז הנכרי כי מעייל הסחורה לביתו מעייל דשכירות ליומא ממכר הוא וגם יעשו עמו שחוץ משכרו יקח מכל אלף או מכל ככר פרוטה או כפי רצונם והנכרי ישב לבדו בחנות ואפילו בימות החול לא ישב שום יהודי עמו לסייע לו במכירה ואז אני מתיר להם עכ”ל, וציין ג”כ שהוא להלכה ולא למעשה, עי”ש כל אריכות דבריו.

אכן בזמנינו התנאים על העסקים בשבת לגבי השותפות עם הגוי אינם ברורים דיים להיתר, ועי’ שו”ת שבט הלוי ח”ג סי’ כ”ג, ואולי בענינינו יש יותר להקל מכיון שהתנאי אינו קולא עבור מפעיל העסק שהוא בלאו הכי עובר איסורים מדאורייתא ואינו שומר תו”מ כפי הנראה מן השאלה, וזה יהיה תועלת להצילו מאיסורא רבא, ואולי אגב זה יועיל ג”כ להתיר עבור הקונה שהאיסור קיל מגבי המוכר.

וז”ל השבט הלוי הנ”ל, וחלק זה הוא מה שגדולי עולם התרחקו כ”כ ממנו להתיר חלק מ”ע וזלזול שבת קודש, ובאמת קשה לי להזדקק לזה, דלבי אומר לי דכל מה שהתירו משום הפסד היינו שאם יפסיד ישבור מטה לחם שלו או כיו”ב הפסד הניכר לפרנסתו, אבל מה שעושים כמה עשירים כהיום שיש להם עשרות עסקים ושותפות כאלה אף על פי שהם כבר גבירים גדולים בעמם כידוע אלא שרוצים להרבות הונם מאד ומכניסים עצמם כל פעם לעוד עסק גדול מזה, שגורם להם לנגוע בש”ק צפור נפשם של ישראל, ורוצים להשתמש בהיתר הפסד מרובה, כזה בעניותי מעולם לא נכנס במה שהתירו באו”ח שם סו”ס רמ”ד, ובדוק ומנוסה שכל אלו שמחפשים להם היתר בנוגע לשבת בתחילתן מתחרטין בסופן, כאשר הי’ גם עובדא אצלי עם אחד הגבירים בעמו ידיד שלי שיצא נקי מנכסיו עי”ז ר”ל עכ”ל, ועי”ש בפנים דבריו מה דמסיק, כי אני לא העתקתי אלא מקצת מן הנוגע לי ולא כל שיטתו.

ועוד אביא בזה מה שכתב האג”מ או”ח ח”ד סי’ נ”ה וז”ל, הנה בדבר לעשות שטרי מכירה בשביל היתר עבודה בשבת אין דעתי נוחה מזה אף כשהייתי ביוראפ [-באירופה] כי הערמה גדולה מזה וגם ברוב הפעמים הוא שלא כדין דהא עכ”פ נשכר משבת באופן שאין הנכרי שייך שיעשה אדעתא דנפשיה ועושה באמת רק אדעתא דבעה”ב להרוחה שלהם שזה באמת אסור, וכ”ש במדינתנו כאן ששמירת שבת בעוה”ר אינו כראוי ויש הרבה פרוצים, ואם יתירו ב”ד מכירה לנכרי יתחלל השבת בפרהסיא שיתלו להקל כו”ע וישבו בחנויות להערים שישב שם רק להשגחה וכו’, עי”ש במה דמסיק למעשה.

והנה כל מה ששייך למיחת לדון בכל נושא זה הוא רק מצד האיסור של לפני עיור שמכשיל את בעה”ב, אבל גם בלאו הכי כשהולך לקנות בשבת אפילו בהקפה צריך להקפיד על כל הדינים הנוהגין בזה, כמו שכתב בשו”ע או”ח סי’ שכ”ג ס”ד וז”ל, מותר לומר לחנוני תן לי ד’ ביצים וה’ רמונים, ובלבד שלא יזכיר לו שם דמים ולא סכום מדה ולא סכום מנין, לומר הרי שיש לך בידי חמשים אגוזים תן לי חמשים אחרים והרי יש לך בידי מאה.

וכתב הרמ”א הגה: וכן בסכום דמים אינו אסור אלא בכה”ג שאומר: תן לי בכך וכך דמים ויהיה לך בידי כך וכך, אבל בלאו הכי, שרי.

וכן בסכום מדה, דוקא בכה”ג אסור, אבל בלאו הכי, שרי.

ואף על גב דאסור להזכיר דמים כלל, היינו בדבר שאין מקחו ידוע אבל בדבר שידוע רק שאומר לו כמה צריך, שרי אם לא שמזכיר לו סכום (א”ז והג”א פ’ אין צדין) ואף על גב שיש מחמירין בדבר זה, כבר פשט המנהג במדינות אלו להקל, וכסברא הנזכרת עכ”ל.

וכתב במשנה ברורה שם ס”ק יז וז”ל, וכן בסכום מדה וכו’ – ר”ל דוקא סכום מדה שעושה עמו חשבון הכולל גם ממדותיו שנתחייב לו מכבר אבל שם מדה בעלמא ס”ל להג”ה דמותר למדכר דהא שהזכיר מדה הוא רק לסימנא בעלמא להודיע לו כמה הוא צריך ולא שימדדו דוקא והא דאסר בגמרא להזכיר שם מדה היינו בדבר שאין העולם רגילים למדוד אותו במדה שאז אין אומרים דלסימנא בעלמא נקטיה והמחבר לעיל דלא חילק בזה ס”ל דבכל גוונא אסור גם בזה עכ”ל.

לסיכום כל הדברים, בענין המדובר לקנות מגוי שמוכר בשבת בשליחות הישראל לכאורה יש חששות לאסור וכמו שנתבאר, ומ”מ יוכל בדוחק לבוא לאיזה היתר ע”י מתן שטר עסקא ע”י כשרות מוסמכת בתנאי שגם בעה”ב לא יעיין בדברים בשבת [ועכ”פ אם תהיה מציאות שניתן יהיה לתלות שאינו מעיין בזה לכאורה ג”כ יש להתיר ואכמ”ל], וכמו כן יש להקפיד על דיני מכירה בשבת.

[וכן יש להקפיד רק לקנות דבר שיש בו צורך שבת].

***

א’ אד”ב תשע”ד

לידידי הג”ר חיים הכט נ”י

בדבר משה”ק משם זקנו שליט”א בהא דיומא נ”ז א’ נתערבו לו דמים בדמים דקאמר עד השתא קרו לן טפשאי והשתא קרו לן טפשאי דטפשאי, והקשה ואיהו מאי סבר, דהא באמת לכאו’ היינו הך דמ”ש נתערבו לו דם פר בדם שעיר קודם כל המתנות, דקי”ל אם יתן פ”א הו”ל מקדים למעלה דשעיר קודם למעלה דפר, ה”ה כשנתערב אחר למעלה דפר, אם יתן פ”א למטה ז”פ ופ”א למעלה הו”ל מקדים למטה דשעיר קודם למעלה דשעיר, וא”כ מאי ס”ד כלל לחלק.

ע”כ.

תשובה

נראה לחלק בין שינה הסדר בב’ קרבנות לבין שינה בקרבן א’, דאע”ג דאהני חוקה שלא יקדים שעיר לפר, וה”ה במתנות דכל חד וחד אהני שאם חסר א’ מן המתנות לא עשה ולא כלום, מ”מ אם הקדים מתן דם למתן דם חבירו, ס”ד דלזה לא אהני חוקה, וה”נ הוי ס”ד דלהגרלה לא אהני חוקה משום דלאו עבודה היא, ואיכא תנא דס”ל הכי למסקנא, וה”נ דברים הנעשים בחוץ לא מעכבי ואיכא למ”ד אפילו בבגדי לבן בחוץ.

ומה דהוה ס”ד לחלק במתנות, משום דבעלמא לא מעכבי מתנות יותר מא’ וה”נ קאמר בשיריים לר’ נחמיה אי מעכבי מעכבי ואי לא מעכבי לא מעכבי, וה”נ דס”ל דשירים בעלמא מעכבי, ולולי זה לא מעכבי, ואע”ג דבחוץ נינהו מ”מ עיקר הסברא דמה דבעלמא לא מעכבא הוה ס”ד דעכ”פ סדרא הכא לא מעכב, משא”כ מה דתליא בסדר קרבנות יוה”כ עצמו בזה אין סברא דלא אהני חוקה, דכל מה דשייך ליוה”כ עצמו יותר שייך ע”ז חוקה לעכב, כמו שדעת כמה ראשונים על פיס של קטרת ותה”ד שהי’ שוה בכלן ביה”כ, (וכן יש דיעה בתו’ לעיל, וע’ בכ”מ רפ”א מה’ אה”כ מה שהביא תמצית דעות הראשונים בזה), וה”נ י”ל דס”ד במתנות של כ”א בפ”ע אבל דמשונה מתנותם משאר מתנות, ס”ד לדמותם עכ”פ לזה דלא מעכבי טפי ממתנה א’.

וה”נ יש להביא ראי’ לזה מדתנן בסוף פרקין הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה וכו’, נתן מקצת מתנות שבפנים ונשפך הדם יחזור וכו’, וכן בהיכל וכן במזבח הזהב שכלן מתנה בפ”ע, ר”ש ור”א אומרים ממקום שפסק משם הוא מתחיל ע”כ.

ומבואר לגבי נשפך הדם דשאני מתנות של כ”מ שמזין לענין זה ולא שמענו בנשפך אחר שהזה למטה דיחזור ויזה בתחילה למטה דאין חילוק בזה.

ועפ”ז הי’ הס”ד לחלק גם בסוגיין לגבי הזה למטה קודם שהזה למעלה דע”ז לא כת’ חוקה לעכב.

ויש מקום לברר ענין זה בפנים (כעת אין עמדי שום ספר לעיין בו).

תמצית הדברים דיש חילוק בין עבודות דשייכי בחול לעבודות דיוה”כ ואע”ג דבפנים אין חילוק ס”ד דעכ”פ נחלק שלא יעכב הסדר.

{עש”ק פ’ וירא ע”ו
שאלה – כתיב, בבראשית (פרק כב, ו) ויקח אברהם את עצי העלה וישם על יצחק בנו ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו שניהם יחדו.

תשובה – העצים לקח עמו מתחילה ולא האש והמאכלת, ועצים בלבד עדין יכולים להשתמש בהם לבניה ולדברים נוספים, וכן עד אז היה גם את שני נעריו ולא היה ליצחק לפחד ע”ע, וז”ל הפסוקים [בראשית פרק כב, ג-ז]: }

וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עלה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים: ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחק: ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם: ויקח אברהם את עצי העלה וישם על יצחק בנו ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו שניהם יחדו: ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעלה: ומבואר ככל מה שכתבתי.

ויתכן עוד שמהלך יום א’ אינו משונה כ”כ כדי שיתן אל לבו מה שלוקח עמו אברהם כדי לפחד עי”ז.

ומה שהקשה עוד כת”ר מ”ט נאמר ואיה השה, דמנ”ל שה דלמא פר או בהמה אחרת.

ז”ל מהר”ם אלשיך על בראשית פרשת וירא פרק כב פסוק ז, עוד יתכן בשום לב אל אומרו השה ולא אמר הבהמה, כי אולי היה שור ראוי ליקרב.

אך הוא כי לא נעלם מיצחק שעתיד יעקב לצאת ממנו שנקרא שה, כמו שאמרו ז”ל (בראשית רבה צו ו) כי על כן יעקב לא רצה ליקבר במצרים כי אמר אני שה ומצרים חמורים, לא יפדו בי, כענין ופטר חמור תפדה בשה.

ואפשר כי זה רמז הנה האש והעצים שיורה כי אלי נוגע הדבר, ואם כן איה השה העתיד, כי איך יצא בהיותי לעולה.

והשיב אלהים יראה לו השה, אך באשר הוא שם הנה עתה לעולה בני.

וחזר ואמר וילכו שניהם יחדו לומר כי מתחלה כשהיה בספק היה לבו כלב אביו לקבל עליו, אך אין להחזיק לו טובה כל כך כאשר עתה שפירש לו לעולה בני, ועם כל זה וילכו שניהם יחדו בלב אחד עכ”ל.

ובמשך חכמה בראשית פרשת וירא פרק כב פסוק ז, הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה.

פירוש, שקרבן תמיד בעי ביקור [פסחים צו, א], רק כדי שלא יהיה בו מום.

אבל בבני נח לא פסלי מומים, רק מחוסר אבר [עבודה זרה ה, ב], ולא בעי ביקור בהם.

אך אברהם יצא מכלל בן נח.

ובבמה אינו טעון עצים, ורק תמיד במזבח בעי שני גזרי עצים, ואש קדוש גם כן אינו טעון בבמה [מנחות כב, א].

וזה ששאל, “הנה האש והעצים” – אלמא דין תמיד במזבח, “ואיה השה לעולה” – שטעון ביקור.

ולכן אמר: “ה’ יראה לו השה וכו'”, פירוש שכבר מבוקר, ודו”ק עכ”ל.

ומבואר שהבין יצחק שהיה זה קרבן תמיד ובקרבן תמיד מקריבין שה.

ומה שקשה כת”ר על המשך דברי רש”י שכתב, פסוק ח’, יראה לו השה – כלומר יראה ויבחר לו השה, ואם אין שה, לעולה בני עכ”ל.

ותמוה דהול”ל בהדיא אלהים יראה לו בני לעולה.

תשובה – זה ברור שאברהם לא רצה עדין לגלות לו שהוא השה, והעדיף להשאיר בידי יצחק את מחשבתו שחשב כי ישנו שה, ורק רצה להבליע בדבריו האמת, ויתכן ג”כ שרוה”ק נזרקה בדבריו כמ”ש ונשתחוה ונשובה אליכם.

ומ”ש אח”ז רש”י ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך לישחט וכו’, יתכן שהבין על אף שלא רצה אברהם שיבין.

וקצת משמע כן במדרש שכל טוב וז”ל, א”ל זעף לההוא גברא דיגער ביה מ”מ אלהים יראה לו השה, והוא יזמנו לפניך, ואם לאו לעולה בני, אז הבין יצחק כי הוא נבחר לעולה, ויתחזק לבו ע”כ.

אכן ראיתי במדרש אגדה דמשמע דס”ל שגילה אברהם ממש ליצחק.

וז”ל: ואף כי גילה אברהם ליצחק כי לשחטו היה מוליכו, קבל דבריו של הקדוש ברוך הוא בשמחה, לכך נאמר וילכו שניהם יחדו עכ”ל.

וכ”א בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) כיון שפירש לו הדבר עוד נתחזקו שניהם בעצה אחת: וילכו שניהם יחדו.

זה לשחוט וזה לישחט ע”כ.

ויעויין גם בתרגום ירושלמי כאן.

ויעויין במלבי”ם שביאר לפי דרכו שעדיין היה אברהם באמת מסופק מי יהיה השה, וכך כתב בתוך דבריו, והשיב לו שעדיין אין הדבר ברור מי יהיה השה, אם שה אם יצחק, שזה תלוי לפי שיראה אלהים ויבחר, וזה תשובה לשתיהן שלכן לקח אש הדיוט, כי יוכל להיות שהקרבן יהיה שה לא יצחק, וכן לכן שם עליו את העצים שעדיין לא הוקדש לעולה, עכ”ל.

והוא דבר חידוש שאברהם כבר נסתפק בזה מתחילה.

אכן יתכן להביא ראיה לדבריו מדברי הגמ’ בסנהדרין פ”ט ב’, אמר לו, אני בתומי אלך, כיון דחזא דלא שמיע לי’, אמר לי’, ואלי דבר יגונב, כך שמעתי מאחורי הפרגוד השה לעולה ואין יצחק לעולה, אמר לי’, כך עונשו של בדאי, שאפילו אומר אמת אין שומעין לו ע”כ.

והנה אברהם השתמש כאן בל’ אמת, היינו דעכ”פ ניכרין דברי אמת וידע שיש כאן אולי טעם בדבריו.

[וע”ע במהרש”א שם ובתורה תמימה כאן].

{יום ו’ עש”ק פ’ וישב כ”ב כסלו ע”ו
לרבא דעמיה מדברנא דרומתיה בוצינא דנהורא מרן רשכבה”ג שליט”א
רציתי לבוא בזה בכמה דברים שבעניי לא זכיתי להבין, מפסקי ההלכות בסו”ס ארחות יושר ערך תפילה, ובעצם הדברים שם הם תועלת גדולה ועצומה, שכמ”פ מצינו אנשים עוברין על הלכות גדולות והלכות קבועות, ואין דורש ואין מבקש וכו’, ותורה היא וללמוד אני צריך, ואם יאיר עיני רבינו שליט”א להבין דבריו, דהנה משמע מן הדברים שם שהכל חיוב גמור, ואנשים מזלזלין בזה מפאת חוסר ידיעה }

והנה מתחילה יש להבין כאן באופן כללי, שכמה מן הדברים תליין בפלוגתא, ומעיקר הדין לכאורה הו”ל למימר בשל סופרים הלך אחר המיקל, וכ”ש ספק מנהג להקל, או אפי’ ספק הידור או הנהגה טובה, כמו מ”ש שם מרן שליט”א על לעמוד בישתבח, שהרי אינו מצד הדין כמ”ש במ”ב, והגר”א (מעשה רב) סובר דמותר לישב, א”כ מי שיושב יש לו על מי לסמוך, וכמו מ”ש עוד מרן שליט”א באות י’ לעמוד בפ’ התמיד, דפלוגתא היא כמ”ש המ”ב, ואטו למאן דמחייב לעמוד אם לא עמד מחזירין אותו, ושמא כונת מרן שליט”א דוקא בציבור כמ”ש, ור”ל כשכולן עומדין דהו”ל יושב בין העומדין, אבל יראתי לפרש כן בדברי מרן שליט”א, שכן מעולם לא מצאתי שינהגו כך וצ”ע.

וכן מ”ש על אמירת התפילה שקודם התפילה באות ח’ ועוד, שדעת מרן שליט”א דלא כהבה”ל בזה בפי’ לירושלמי, וכן משמעות הירושלמי והמפרשים, וגם עד הבה”ל לא מצינו דאשתמיט חד מן הפוסקים להזכיר הלכה זו, א”כ מי שאינו אומר לכאורה יש לו על מי לסמוך, וכמדומה שכך מנהג העולם שלא לומר.

וכן יש דברים שהם מנהג נאה שיש מי שנהג בו, ורובא דעלמא לא נהגו בזה, וכמו מ”ש למשמש בתפילין בעוטר ישראל, דבגמ’ ברכות ס’ ב’ משמע נמי שלא נהגו בזה.

א) מש”כ שם אות ו’ אין שום היתר לדלג פסוקי דזמרא וכו’, לא זכיתי להבין דהנה מקור פסוקי דזמרא הוא בשבת קי”ח ב’ אמר רבי יוסי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום, ומסקינן בפסוקי דזמרא, ולא נזכר שם חיוב אלא מידת חסידות, דאטו כל מה שנזכר שם הוא חיוב כמ”ש על יהא חלקי ממתי בדרך מצוה ושם על שבת בציפורי וכו’, וכמ”ש המפרשים על עוד דברים שם שאינם חיוב, וכל הראשונים העתיקו הגמ’ הנ”ל, וכן הרמב”ם כתב ושבחו חכמים וכו’, ומבואר שמעולם לא היה חיוב כזה.

והנה מ”ס באמת הזכיר עניין פסוד”ז, אבל המ”ס מהאחרונים נתחברה ולא הוזכרו בתלמוד, כמ”ש הרא”ש בהל’ ס”ת סי’ י”ג, והביאו מרן שליט”א בהקדמת מס’ ס”ת, וא”כ זהו היפך שיטת הש”ס, והיכן מצינו להכריע כהמ”ס היפך משיטת הש”ס.

ועוד מצינו כמדומה בתשוה”ג שערי תשובה שפי’ הא דבעינן לומר תהלה לדוד ג”פ בכל יום, שמא לא יאמר אפי’ פ”א, וכ”כ להדיא התי”ט בפירושו על הרא”ש ועו”פ.

ומבואר שלא היה זה בתורת חיוב של פסוד”ז, דאטו נתקן שיאמר ג”פ ק”ש בכל יום שמא ישכח [ומ”ש הרמ”א בהג”ה באו”ח סו”ס מ”ו, אינו שייך לענינינו], דדוקא תהלה לדוד כיון שאינו מוטל עליו חיישי’ שישכח, ונהי דנהגו בזה אבל מנ”ל דבאמת לא נהגו בתורת חובה שלא לדלג.

ואגב אורחן שהבאנו דברי המ”ס, יש לתמוה עמ”ש המ”ב בשם המ”א ד’ויברך דוד’ עדיפא מהודו, דהרי במ”ס נזכר הודו ולא נזכר ויברך דוד, ומ”מ חזינן ג”כ דהפוסקים לא אזלו לגמרי בתר המ”ס, וצ”ע.

ב) באות ז’ כתב, המאחר בתפילה ואין מסיק להגיע עם הציבור ממש מבטל בידים תפילת ותיקין וכו’, צ”ע דהנה דעת החזו”א היתה שא”צ לדקדק בזמן התחלת השמנ”ע בהנה”ח ממש, כידוע, וכמ”ש ר”ש דבלצקי משמו בס’ יראו עינינו, וכ”כ בתשובות הרמב”ם מהדורת מקיצי נרדמים, ונהי דרוה”פ לא ס”ל הכי, מ”מ יש לו על מי לסמוך { עיין בספר ‘אלא’ שהביא כן גם בשם מרן שליט”א.

}.

ובפרט בזמנינו דהא קא חזינן שכמה חשבונות של נה”ח יש, ואין הכרע גמור בזה בין הפוסקים, וכן החזו”א לא הכריע בזה כמו שאמר מרן שליט”א [מצאתי בלוח עתים לבינה], וא”כ אם אינו עושה לפי חשבון זה, יעשה לפי חשבון אחר וסלקא ליה, אם אינו ממתין מדי.

ומתחילה רציתי לפרש בלשון מרן שליט”א דאין הכונה שממתין משהו בלבד, אלא שממתין טובא ועוברת השעה, וע”ז קאמר שאינו מתפלל כדין עם הנה”ח, אלא שלא עלה בידי לפרש כן בלשון ‘ממש’.

והנה בהמשך הדברים כתב מרן שליט”א מבטל בידים מצות ותיקין ותפילה בציבור וכו’, וג”ז לא זכיתי להבין, דלפי הנ”ל שיכול לקיים בזה עדיין תפילה כותיקין עכ”פ להנך דעות, א”כ הו”ל כשעה עוברת דשרי כמ”ש בש”ע סי’ ק”ט ס”א.

ג) באות ל”ו, כל הפסוקים והתפילות שאומרים בשעת הוצאת ס”ת והכנסתה והגבהתה יש לו יסוד בש”ס ופוסקים (ועי’ מס”ס פי”ד) וח”ו לזלזל בזה עכ”ל, ולא הבנתי דהרי המ”ס לא נזכרה בתלמוד שבימי אחרונים נתחברה, כמ”ש הרא”ש הל’ ס”ת סי’ י”ג כנ”ל, וא”כ המ”ס הוא פסקי הלכות מאחר הש”ס.

ואכן בש”ס גופיה בסוטה ל”ט ב’ גרסי’, ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי אין הצבור רשאין לצאת עד שינטל ספר תורה ויניח במקומו ושמואל אמר עד שיצא ולא פליגי הא דאיכא פיתחא אחרינא הא דליכא פיתחא אחרינא אמר רבא בר אהינא אסברה לי אחרי ה’ אלהיכם תלכו ע”כ.

ומבואר מדברי הגמ’ שלא היה חיוב לומר אילו דברים בשעת הוצאת ס”ת, דאי איתא שהיה צד חיוב כזה א”כ תיפוק ליה שמחוייב לומר הפסוקים, ואיזה היתר יהא לצאת לפני שאומר הפסוקים, הרי בכל גוני שיהיה זהו שלא כדין, ועכ”פ הו”ל להגמ’ להזכיר זה.

והנה כתבו התוס’ במגילה דף לב ע”א, נהגו לומר כשמוציאין ספר תורה הני פסוקי דרחמי תורת ה’ תמימה עדות ה’ נאמנה פקודי ה’ ישרים מצות ה’ ברה לפי שמתן שכרם בצדם ואחר כך אומר גדלו שיש בו שש תיבות כנגד ששה צעדים של נושאי הארון (שמואל ב ו) ומ’ תיבות יש בתורת ה’ תמימה כנגד המ’ יום שבהם ניתנה התורה עכ”ל, ולא הזכירו אלא מנהג, וגם לא הזכירו יותר מפסוקים הללו, מכלל שלא חשו למסכת סופרים.

עוד יש להעיר מדברי הלבוש שכתב בענין תפילת ‘על הכל’ הנזכרת במסכת סופרים שאין אומרים אותה בחול משום ביטול מלאכה דעם, וז”ל (אורח חיים סימן קלד), ואין אומרים על הכל רק בשבת ויו”ט משום ביטול מלאכה דעם, ותמוה אם מצד הדין מחוייבין לומר תפילה זו בכל עת, א”כ היכי אתו רבנן בתראי ומבטלי לה.

ד) ומה שנקט עוד שאסור לעשות אפילו מעשה קל בשעת אמירת ברכה, כמ”ש הט”ז ריש סי’ קצ”א והובא במ”ב שם, הנה במ”ב סי’ ס”ג סקי”ט כתב דמשמע בשו”ע שם שאפילו בשעת אמירת ברכות ק”ש שרי לעסוק במלאכה, ונשאר בצע”ג, והנה לכאורה אם יש כאן מחלוקת בין השו”ע לט”ז יש לילך אחר השו”ע, בפרט שרוב הברכות הם מדרבנן וספק דרבנן לקולא, וגם ברכות שחייב בהן מדאורייתא, מ”מ איסור עשיית מלאכה להט”ז א”י אם הוא דאורייתא, [אי לאו דס”ל דדרשא דודברת בם עשה אותם קבע דאסר לעשות מלאכה בק”ש (ברכות ט”ו) קאי גם על שאר ברכות וצ”ע מנ”ל], וכן המ”ב אח”ז סי’ ס”ו סקמ”ה נראה שסתם עוד כדברי השו”ע, ומ”מ כ”ז כתבתי רק בדרך קושיא ובירור דברים ולא להקל למעשה ח”ו.

{ויה”ר שיזכני השי”ת להבין דברי חכמים על בוריין, ויה”ר שיאריך מרן שליט”א ימים ושנים ויאיר לעמינו עוד עד ביאת משיח צדקינו.

}