תפילין

לא.

מקורות:

בשו”ע (או”ח סי’ מב ס”ג) מבואר דצר ביה ולא אזמניה לעולם אינו תופס קדושה, והיינו שכלי שהניח בו ד”ת ולא נתכוון לייחדו לעולם אין בו קדושה, ולכן בניד”ד אין בו קדושה.

ואע”פ שהביא במשנ”ב שם סקי”ב פלוגתא האם בסתמא הו”ל הזמנה או לא, מ”מ בנידון דידן דמוכחא מילתא ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, שכן אין אדם מייחד קרטון חד פעמי או שקית חד פעמית לספר לעולם, ממילא נראה שנחשב כמו שלא אזמניה לעולם.

ויעוי’ במשנ”ב שם סקי”א שדן בב’ אופנים שלא פירש להדיא, האחד לענין טלית שאם עשוי גם לטלית יכול בעת הצורך ליתן בו הסידור דהו”ל כאילו התנה, והשני לענין אנשים שרגילים להכניס דברים לתיק התפילין דיש ללמד עליהם כאילו התנו.

אולם בענייננו כיון שהיא רגילות של כל העולם שלא שומרים אריזה חד פעמית לעולם ממילא קיל יותר מהמקרה של אנשים שרגילים להכניס לתיק התפילין, כיון שכאן הוא רגילות קבועה של כל העולם, והו”ל כצר ביה על דעת לפנותו עי’ בביאור הלכה שם ד”ה סודר, (וגם אם נימא דעצם הצרירה חשיב הזמנה בסתמא מ”מ ההזמנה לא היתה אלא להניח שם התפילין על דעת לפנותו, וכ”ש שהמשנ”ב הכריע בסקי”ד שאפי’ אזמניה לעולם וצר ביה אחר כך מ”מ אם בשעת הצרירה פירש שהוא על דעת לשנותו לא נאסר), ובפרט שכאן יש לצרף דעות הסוברים במשנ”ב סקי”ב דאזמניה בסתמא לא חשיב כאזמניה לעולם שהוא דעת רוב הפוסקים כמבואר בבה”ל שם שכן דעת הא”ר והחו”י (וכן הוא בחו”י שם בפנים שכן נ”ל) וכך פשטות דינא דשו”ע שמקורו במרדכי וברמב”ן כמבואר בב”י שנאסר רק אם הזמינו לעולם ומשמע דבעי’ דעת לאוסרו לעולם ולא בסתמא (ועי’ בד”מ בשם הר”ן ואפשר דליכא למשמע מינה לענייננו וק”ל), וגם בדעת הגר”א שהחמיר המשנ”ב אינו מפורש בדברי הגר”א להדיא ואף המשנ”ב גופיה נקט רק שמשמע כן בדעת הגר”א, ושמא אולי יש צד לומר לאידך גיסא דהגר”א רק דימה ענין זה של מי שאינו מייחד לעולם כמי שעשה תנאי אבל לא נחית להגדרה אם בסתמא חשיב לעולם או לא, ובכמה סוגיות דנו לגבי כמה דינים בהגדרת סתמא מה דינו.

ועוד חשבתי דגם מה שהביא המשנ”ב בשם הגר”א להחמיר באזמניה בסתמא דחשיב כלעולם, אפשר דלא מיירי בסתמא שהכניס ולא אזמניה כלל, אלא באופן דאזמניה לתפילין רק לא אזמניה לעולם, (ובאופן שהעשיה היתה לתפילין שבזה החמיר המשנ”ב היינו משום שבעשי’ התכוון לתפילין שהוא חמור יותר כמ”ש בסקי”ד).

ובזה מיושב גם מה שהכריע המשנ”ב לעיל מינה (בסק”י ובבה”ל ד”ה סודר) שלא להחמיר באזמניה רק במחשבה ולא בדיבור, ולפי דברינו השתא הם ב’ נידונים על אזמניה במחשבה ועל אזמניה בסתמא, דאילו אם נימא דהגר”א מחמיר אפי’ בלא אזמניה כלל היה להבה”ל לציינו דלדידיה כ”ש דיהני במחשבה, אבל השתא עדיין יש לומר דבמחשבה לא מהני להגר”א כיון שלא היתה הזמנה מעלייתא כלל ולא החמיר הגר”א אלא בהזמנה שלא נתפרשה אם היא לעולם או לא.

ובאמת היה מקום להעמיד דברי הגר”א שמחמיר בסתמא משום שהיה כאן מחשבה סתמית בזמן שצרר בו התפילין ומחשבה בזמן צרירת התפילין נקט הבה”ל שם להחמיר בו כמו דיבור שלא בזמן צרירת התפילין, אבל דחוק להעמיד כן, דהרי לגבי אזמניה בסתמא הביא המשנ”ב ב’ הדעות ולא הכריע, ולמה לא הזכיר דלפי הכרעתו לענין מחשבה יוצא להקל בניד”ד.

דהרי אם הגר”א מחמיר בצר ביה בסתמא כמו בהזמנה בדיבור בסתמא שלא בשעת צרירה [להכרעת הבה”ל שאזמניה שלא בדעת צרירה צריך דיבור כדי לאסור] יוצא דלא כהכרעת המשנ”ב שיש להקל אם אזמניה במחשבה בלבד שלא בשעת צרירה, דהרי אינו שייך במציאות שיהיה צרירה שלא בסתמא בבן דעת כדי שיישאר אחר כך מותר, א”כ משמע שצרירה בסתמא לא אוסר בלא שהיה לכה”פ הזמנה במחשבה בסתמא (דהיינו שחשב שיהיה הדבר מיועד להנחת התפילין ולא חשב אם הוא לעולם או לא) בשעת צרירה שאז יאסור לדעת הגר”א.

אבל באמת צ”ע מה הוא המקרה של הנחה בהזמנה בסתמא במחשבה ומה הוא המקרה של הנחה שלא בהזמנה בסתמא, וזה באמת דחוק מאוד לפי הנ”ל, דהרי בסתמא כל אחד שמכניס תפילין לסודר לא שייך שיהיה לכה”פ הזמנה במחשבה בסתמא שהסודר יהיו התפילין מונחות בו, ואפשר דשלא בהזמנה הכוונה באקראי בעלמא, והזמנה בסתמא הכונה בקביעות, וכעי”ז מבואר במשנ”ב בסוף הסי’ סקכ”ד עי”ש.

נמצא לפ”ז שהמכניס לתוך שקית חד פעמית ספר לצורך משלוח וכיו”ב הוא אקראי בעלמא ואין כאן קדושה כלל.

יש כמה מגדולי האחרונים שהתירו הדבר, אם כי בחשבון הסוגיות יש מקום לטעון שאין הדבר ברור כמו שיבואר להלן.

מקורות: יעוי’ במשנ”ב סי’ רלה סי”ז לענין לימוד קודם תפילת ערבית בשם האחרונים שאם ממנה שומר שאינו לומד (וה”ה שצריך שומר שאינו אוכל ואינו ישן, יעוי’ באשל אברהם מבוטשאטש סי’ רצט ס”א ובאישי ישראל פכ”ז הע’ נז בשם הגרח”ק) להזכיר לו להתפלל, יכול ללמוד בינתיים, וכ”כ המשנ”ב עוד בסי’ פט סקל”ד בשם הדה”ח לענין לימוד קודם תפילת שחרית.

וכן מבואר בשו”ע סי’ רע”ה ס”ג לענין קריאה לאור הנר בשבת שמועיל שומר שלא יטה, וכ”ה לגבי לימוד קודם שהגיע זמן בדיקת חמץ אם מינה שומר שיודיענו כשיגיע הזמן (מ”ב סי’ תלא סק”ז ע”פ הנחלת צבי שהו’ בבאר היטב שם סק”ה).

ומשם למד הדה”ח הנ”ל דינו כמבואר בדבריו.

ועי”ש בסי’ רעה במג”א ובט”ז שנחלקו האם ההיתר הוא רק לדבר מצוה או גם לדבר הרשות, ובהגר”ז פסק שם כהט”ז לקולא ובסי’ תלא בקונטרס אחרון פסק כהמג”א (בתירוצו השני) לחומרא.

והמשנ”ב רעה סק”ו לא הכריע בין ב’ הדעות.

ואמנם דעת החוט שני [שבת ח”ד פפ”ד סק”ג] נקט דבאופן שממנהו לשומר גם המג”א מודה ולא אסר אלא בשנים עושים יחד בדבר הרשות.

אולם הגר”ז שם נקט בדעת המג”א גם בממנהו אסור.

(ומ”מ יל”ע אם יש לחוש לדעת המג”א כפ”ד הגר”ז הנ”ל מאחר דהוא פלוגתא בדרבנן, ובשל סופרים הלך אחר המקיל (ע”ז ז), והמג”א עצמו כ’ ב’ תירוצים ועוד דהט”ז חולק ומתיר ובמהרי”ל המובא במג”א ג”כ נראה לכאורה דלא ס”ל כהמג”א בזה עכ”פ בתורת קושי’, וגם בדעת המג”א עצמו אינו ברור שכך דעתו, כמו שנתבאר, א”כ יש כאן כמה צדדים שלא לחוש לחומרא זו).

אולם בגמ’ [סוכה כו ע”א] לענין ממנה שומר לשינה ואומר לו אם ארדם העירני (רש”י) אמרי’ בגמ’ שם ערבך ערבא צריך, דהיינו שחוששים שמא גם השומר ישכב ויישן כדפרש”י שם, ויל”ע למה לא מועיל כמו שמועיל שומר בכל המקומות הללו ובעוד מקומות (ע”ע מג”א סי’ רצט סק”ב).

והנה לפי דעת המג”א הנ”ל (הגר”ז בדעתו) שרק לצורך מצוה מותר להעמיד שומר, היה מקום ליישב, דשם בגמ’ מיירי שלא לצורך מצוה, אולם זה אינו, דלשון הגמ’ ערבך ערבא צריך וכפרש”י הנ”ל, ממילא מאחר שהחשש הוא שמא ישכב השומר ויירדם אין מקום להתיר בזה לצורך מצוה.

ועי’ בדברי הגר”ז בקו”א שם שמשמע שהיה פשוט לו לחלק בזה, ולא ביאר כוונתו.

ובאמת דברי הגמ’ צריכין ביאור למה נחשוש לשינה ולמה לא נימא שליח עושה שליחותו עכ”פ להדעות הסוברות ששליח עושה שליחותו (ופלוגתא דאמוראי היא בעירובין ועוד), ולמה לא נימא שאם ירצה השומר לישן עכ”פ יעיר את חבירו וילך לישון.

ויעוי’ בערוך לנר על הגמ’ בסוכה שם נתקשה ג”כ היכן מצינו שחששו שמא ירדם באדם שהוא ער ואינו מתכוון לישון, ותירץ שחשש זה הוא דין מיוחד בתפילין שחששו בזה משום שינה אף בחשש רחוק כמו שמצינו בגזירה של שינת ארעי שמא ישן שינת קבע שמא יפיח.

ולפי דבריו נמצא שיהיה מועיל שומר גם לשינה ולא רק לאכילה, וכן ראיתי בכמה מאחרוני זמנינו שדנו לענין שעון מעורר אם יועיל או לא לענין שינה, (עי’ אישי ישראל פי”ג סק”ג בשם לקח הקמח החדש, הליכות שלמה ח”ב עמ’ רפז, אבני ישפה ח”ה או”ח סי’ מג ג), ולפי דברי הערל”נ א”ש, דדין ערבך ערבא צריך הוא דין בתפילין, וא”כ לכה”פ שומר חי יועיל גם בשינה.

וכן נקט הערה”ש סי’ רלב יז דשומר מועיל גם לשינה ורק לענין תפילין שחששו כנ”ל לכך אין מועיל שומר לשינה.

וכן ראיתי שתי’ הגרח”ק (אישי ישראל עמ’ תשמט; אליבא דהלכתא לט בתשובות הגרח”ק אות כט) בלשון “אולי” שבתפילין חששו טפי וציין שם לדברי הגמ’ בגיטין שיובא להלן.

וזהו דלא כמו שכתב בספר עמק סוכה על הגמ’ סוכה שם לחלק בין זה לדין שומר המובא בפוסקים, שדינא דהגמ’ שם שאין השומר נאמן הוא דין בשינה, ומיהו בדברי הגר”ז הנ”ל בפשוטו לא משמע שחילק שהוא דין מיוחד בתפילין.

אולם לכל התירוצים הנ”ל, צ”ע, דבגיטין כח ע”ב לענין בקיעת הנוד ג”כ אמרי’ אפשר דמסר ליה לשומר, ומקשי’ התם ג”כ ערבך ערבא צריך, ופרש”י שמא השומר עצמו יפשע, ומסוגיית הגמ’ שם משמע שכך קיימא סוגיא למסקנא, וקשה דכאן לא נחשד השומר בשינה, וגם אינו שייך לסוגיית תפילין, וצ”ע לכל התירוצים.

ולולי פרש”י בסוכה שם ובגיטין שם הו”א לפרש באופן אחר, דהחשש הוא שמא השומר לא יצליח בשמירתו, והוא דין בכל דבר שהוא תלוי במציאות שאינו תלוי בדעת השומר, ולכך בכל מקום שצריך רק תזכורת נאמן בזה השומר להזכיר, אבל בדברים שצריכים שינוי במציאות, לאו כל כמיניה דהשומר להיות נאמן על דבר כזה, דהנה בסוכה שם מיירי לענין מי שהולך לישון שינת ארעי, ובזה אמרי’ שם דיש חשש שמא ירדם, דהיינו שישן שינת קבע, והכונה ב”שמא יירדם” הוא שיישן לעומק, ובזה אין ערבות מבטחת שיוכל אדם להעירו, וע”ד מ”ש ויקח דוד את החנית ואת צפחת המים מראשתי שאול וילכו להם ואין ראה ואין יודע ואין מקיץ כי כולם ישנים כי תרדמת ה’ נפלה עליהם (שמואל א’ כו, יב) עי”ש.

וכן לגבי גיטין שם הנידון לגבי יין שיוכל להתבקע ולהישבר, ובזה השומר אינו יכול להבטיח שלא יקרה גם אם ישב וישמור עליה כל היום כולו, ובזה קושיית הגמ’ ערבך ערבא צריך.

ואולי יש לומר דהפוסקים שתפסו להלכה שמועיל שומר בשאר דוכתי כגון שלומד ומקורם מדינא דשבת סי’ רע”ה שם, שכך דעת הטור ושבלי הלקט, אפשר שהם לא פירשו קושיית הגמ’ ערבך ערבא צריך בב’ המקומות כפרש”י, וגם לשון הגר”ז הנ”ל אפשר בקל להעמיס עליו כל זה יעו”ש בפנים דבריו (וז”ל שם ואומר לחבירו וכו’ וצריך לחלק בין זה להא דאמרינן בפ”ב דסוכה דלא מהני מוסר שינתו לאחרים משום דערבך ערבא צריך עכ”ל הגר”ז, ולשונו המלא בפנים).

ומחמת דוחק הדברים אולי יש ליישב עוד דגם רש”י עיקר מה שבא לומר הוא שהשומר יכול לפשוע כיון ששינוי המציאות הוא טירחא מרובה ובזה חיישי’ שמא השומר לא יעמוד בשליחותו, ומ”מ מכיון שהשומר יכול לעשות כל מאמץ מרובה להעיר את המשלחו, וזו כוונת רש”י שמא ישכב ויירדם, דהיינו שמא לא יצליח לעמוד בשליחותו אלא כבר ילך לישן בעצמו כשיגיע צרכו לעשות כן, וכן לענין חבית יכול לעשות מאמץ מרובה מראש ומסוף לשמור שאם יתבקע החבית שלא יאבד היין, לכן כל שלא יעשה זאת קרי ליה רש”י פשיעה.

אולם יותר ניחא לי לומר שרש”י גופיה אינו סובר כפסק הטור ושיבלי הלקט בהל’ שבת שם, ולדידיה לא יועיל שומר גם בשאר מקומות, רק דאנן לא קיימא לן כוותיה בזה.

ושוב מצאתי שהמהרש”ק בחכמת שלמה הקשה מדברי הגמ’ סוכה שם ונקט כדברי האוסרים בב”י בהל’ שבת שם.

ויעוי’ בחידושי זקני הגרע”א גיטין כה שכ’ בתוך דבריו וז”ל, וביותר קשה אף אם נדחוק כן מ”מ יקשה מסוגיא דלקמן (דף כח ע”ב) מתקיף לה רב משרשיא ערבך ערבא צריך, הרי דס”ל דחששא שמא יבקע הוא בדומה לחששא שמא ימות וכו’ עכ”ל, ויש לפרש בדבריו על הדרך שנתבאר שחשש שמא יבקע הוא חשש שמא ימות, דהיינו שממה שלא מועיל שומר שמע מינה שההגדרה בזה היא שכמו שלא מועיל שומר לשמור על אדם שלא ימות, כמ”ש אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח, כך שאין אדם יכול להיות שומר שלא יבקע, ומבואר בדבריו שלמד הענין של ערבך ערבא צריך כמו שכתבתי.

אולם לכאורה אין הכרח לפרש דברי זקני הגאון כן דיש לפרש כל דבריו לפי החשבון שיש ב’ הבנות בשמא יבקע, הא’ שדרגת החשש הוא כמו שמא ימות (ר”ל דכל תנא דנשכח שסובר שמא ימות יסבור גם שמא יבקע) ודרך הב’ שאינו תלוי בזה, ושייך שיסבור תנא שמא ימות ולא יסבור שמא יבקע, ושם בסוגי’ דערבך ערבא צריך הוא חשבון לפי תנא שסובר שמא ימות, וממה דמקשה ערבך ערבא צריך ולא מיישב דשמא יבקע הנוד אינו חמור כשמא ימות, ש”מ שלמד שהוא אכן בדרגא של שמא ימות.

כך יתכן ג”כ לומר בכוונת דבריו, וצריך פנאי ללמוד דבריו בעיון הראוי לברר זה.

(ומ”מ אציין דגם האחרונים שנקטו שקושי’ בסוכה הוא דין מיוחד בתפילין אפשר שסברו שבתפילין הקושי’ מחמת שהוא דין מיוחד בתפילין ולגבי גיטין הקושי’ היא כעין מה שכתבתי, אבל לכאורה יותר ניחא לפרש בשניהם בשווה וכנ”ל כמו שכתבתי).

שו”ר שבבן יהוידע נתקשה בקושי’ דערבך ערבא צריך ותי’ שם דשינה הוא דין מיוחד [ודבריו צריכין ביאור למה בעלמא לא חיישי’ שמא יישן השומר בכל שומר, וכנראה שצריך להוסיף תוספת דברים בכוונתו שהוא רק בצירוף שהשומר הולך לישן ועי’ עמק סוכה הנ”ל], ובנו בספרו גאון יעקב על הגמ’ שם ג”כ כ’ תירוץ בזה.

 ויעוי’ גם במנחת שלמה תפילה פ”ב דבר הלכה אות כ וכן בארחות חיים ספינקא סי’ תלא סק”א מה שכתבו ג”כ תירוצים בזה.

ובספר רב ברכות כתב לתרץ באופן אחר דשם בגמ’ בסוכה מיירי במי שאינו מחוייב שלא לישן דהא מיירי במי שמניח תפילין שהולך לישן שינת ארעי ומוסר שנתו לסתם אדם שאינו מניח תפילין, ואע”פ שהוא דחוק כמו שהקשה המהרש”ק על תי’ זה קושי’ דהא שם בגמ’ אדמתרץ אפשר דמסר ליה לשומר ומקשה ערבך ערבא צריך הי’ לו לתרץ שהשומר מניח תפילין, וגם יש להקשות דהרי מאן יימר שמותר לשומר לישן אם מינוהו לשומר, דלכאורה עכשיו דינו כמי שאסור בשינה, וכנ”ל בגיטין שם הרי החשש הוא לפרש”י שמא יפשע השומר, והרי השומר אסור בפשיעה, ועוד דנמצא לפי תירוצו חידוש דין דמה שהתירו הפוסקים שומר הוא רק באופן שהשומר מחוייב כמותו, כגון בלימוד קודם ערבית רק בשומר שלא התפלל עדיין יוכל להיות שומר, וזה הרי לא מצאתי שהזכירו שמי שהתפלל ערבית אינו יכול להיות שומר לענין זה.

והאחרונים הקשו מדברי הגמ’ עירובין סה ע”א דרב ששת מסר ליה לשנתיה לשמעיה, ולהסוברים שהוא דין מיוחד בתפילין ניחא, אולם כבר תירצו האחרונים על הראיה מהגמ’ שם דשם הרי לא היה יכול להתפלל אחר ששתה יין ומה שהיה יכול לעשות הטוב ביותר עשה למסור שנתו, ואין מכאן היתר לכל אחד למסור שנתו (ועי’ בספר תפארת אדרת ח”ב סי’ ט שהאריך להביא אריכות דברים מהאחרונים בכל נידון זה).

המורם מכל האמור דיש כאן הרבה צדדים בחשבון הסוגי’ ומי שירצה לסמוך על הפלפול שכתבתי לכאורה לא יוכל לישון ולמסור שנתו לשומר, אבל למעשה לבי נוקפי לחדש חומרא מכח זה מאחר שהוא רק מכח קושי’ דגמ’ בסוכה שם והרי יש הרבה תירוצים באחרונים על הקושי’ מגמ’ דסוכה, ויש כמה מגדולי האחרונים, שהם הערל”נ, הערה”ש וכן הגרח”ק [בלשון ‘אולי’], שהתירו לישון ולהעמיד שומר.

הוא סימן טוב על סילוק הדינים.

מקורות: עי’ ברכות נו ע”ב שהובא שם כמה פתרונות לטובה על איברים שנשרו (והחלום שם היה צדיק) אבל על שיער לא נזכר שם אבל נזכר להלן בגמ’ שהמגלח ראשו בחלום הוא סימן טוב וראשו וזקנו הוא סימן טוב גם למשפחתו, ואף שיש לדחות דגילוח הוא דרך נוי כדפרש”י שם, ולא נשירה, מ”מ בזוהר פ’ בהעלותך אי’ שהשער הוא מצד הדין ולכך הלווים שהם מידת הדין העבירו תער, ועי’ עוד בזוהר פ’ יתרו דמי שנשר שערו חוץ ממקום תפילין הוא סימן טוב, ולכך גם בחלום יש לפרש כן שהוא סילוק הדינים, ואף שהחזו”א הורה שחלומות בזמנינו אין בהם כ”כ ממש מ”מ יש לחלק בין חלום טוב לחלום רע, כדאמרי’ בברכות נה ע”ב שמואל כי הוה חזי חלמא בישא וכו’, עיין שם, ולכן בחלום טוב יוכל לפותרו לטובה, וכן א”צ להימנע במי שאינו זוכר החלום שלא לומר רבש”ע בשעת נשיא”כ כמבואר להחזו”א גופיה והיו מגדולי הדורות שלא נמנעו מלעשות הטבת חלום בכל עת צורך, ולכן אפשר לקבל החלום כדבר טוב ויפתרוהו לו בפה כי עיקר הפתרון בפה כמבואר בברכות שם (ואע”פ שכ’ התוס’ שרק מי שנולד במזל יכול לפתור אבל כל מאי דאפשר למיעבד עבדינן).

(מכתב) לענין התנאי שחידשתם, שיכוון שאינו יוצא מצוות סוכה עד לפני שבא לברך לישב בסוכה, ובזה ירוויח שיוכל לישב בברכות ראשונות של קידוש (כדעת הגר”א), יש לציין שמצאתי כתוב כעי”ז בשם מהר”ש מנוישטט (דאיהו חד מקמאי ממייסדי מנהגי ק”ק אשכנז המובאים בפוסקים כידוע) ונקט לכוון שלא לצאת במצוות סוכה עד אחר ברכת לישב עי’ להלן.

ולכן יש מקום שאכן הוא מועיל גם להלכה לדידן, ותלוי בנידון של כוונה הפכית שבבית יוסף הל’ ר”ה הביא פלוגתא דרבוותא בזה, אם כוונה הפכית מועלת או לא, (וגם דקי”ל שמצוות צריכות כוונה עכ”פ בדאורייתא, לפי הרבה פוסקים הוא רק מטעם ספק ולא מטעם ודאי ולכן כאן אם בלא כוונה מועלת לפטור עצמו מברכה יהיה בתורת ספק לדעות אלו, אבל כוונה הפכית הוא חזק יותר ועדיין אינו לכו”ע כמבואר בב”י שם) ואמנם סוגיין דעלמא להלכה שמועיל כוונה הפכית (ועי’ גלהש”ס לרע”א סוכה לט ע”א וביאור הלכה הל’ ציצית לגבי ציצית בבית המרחץ ושוע”ר סי’ תפט סי”ד לענין ספירת העומר, ובתשובתי לגבי הנחת תפילין בלא כוונה לקטן המתלמד).

ואם אינו מכוון שלא לצאת במצוה, הרי כבר יצא כבר ברגע שנכנס לסוכה לדעת כמה פוסקים (ולדעת הב”ח יש לדון בזה כמו שכתבתי באידך תשובה ועכ”פ לכו”ע יצא כבר כשישב בסוכה), ואם מכוון רק שלא יתחייב בברכה, כוונה זו הרי אינה מועלת, א”כ צריך לכוון מזמן הישיבה שלא לצאת במצוה, ולפי הצד שעיקר המצוה מקיים כבר בכניסה לסוכה ורק דהברכה נתקנה על הישיבה לפי צד זה יש לדון אם סגי שמשעת תחילת הישיבה מכוון שאינו יוצא ידי חובת המצוה או שצריך לכוון כבר מהכניסה לסוכה, והנידון בזה אם כוונה הפכית מועלת להפקיע ממנו קיום המצוה אחר שכבר החיל עליו המצוה, וצריך להתיישב בדבר (ויש קצת ראיה מסוגי’ דשייך לשמרן בתפילין בלילה דחשיב שלא למצותו בתפילין שהניחן קודם לכן ביום, לפי פירוש קצת אחרונים, כמו שהביא בתשובה הנ”ל דתפילין).

[ובשם מהר”ש הנ”ל הובא דמשעת כניסה יכוון שלא לצאת עד אחר הברכה, וזה אזיל לפי הצד שברכת לישב היא מזמן הכניסה לסוכה].

וגם יש לדון האם הברכה היא על המעשה של ההתיישבות או גם על מה שכבר מיושב, וגם לפי הצד דבעינן להרמב”ם מעשה התיישבות מה הדין במיושב ועומד, ועי’ תוס’ שבועות ל ע”ב בערך ותוס’ יבמות צ ע”ב ודוק.

אבל בפשטות אין חיוב ברכה לברך על מעשה ההתיישבות אלא על עצם מה שמיושב בסוכה, אלא שיש להעיר דבפוסקים מבואר לגבי ציצית ותפילין שאם מברך אחר הנחתן צריך למשמש בהם קודם שמברך לכתחילה (אא”כ לובש טלית אחרת שבזה דעת המחבר שאינו צריך למשמש בציציות של טלית ראשונה), ודין זה הוא לכאורה גם אם היה כוונה הפכית עד עכשיו, כיון שהברכה צריכה להיות עובר לעשייתן, וגילו לנו הפוסקים בזה דלא סגי שיש מעשה אחר ברכתו אלא צריך להיות ניכר התחלת המעשה עם הברכה, ואדרבה כיון שהיה כוונה הפכית עד עכשיו יש מאידך גיסא יותר סברא לחייבו למשמש עכשיו בטלית או בתפילין כדי להראות שמעתה ואילך בא לקיים המצוה, הלכך בניד”ד אם מתיישב קודם לכן בסוכה ועכשיו בא לצאת ידי חובה ועד עכשיו היה כוונה הפכית, א”כ לכאורה צריך לעשות משמוש, ומשמוש בניד”ד הוא לקום ולשבת (דעל משמוש לחוד ג”כ יש שיטות שמברך בתפילין ודמי להתיישבו בסוכה שהוא הברכה לחלק מהפוסקים עי’ בב”ח סי’ תרמג), הלכך כבר יותר טוב לשבת בברכת בפה”ג שזה כל הבעיה בעמידה בקביעות על היין כמבואר במרדכי ובמור וקציעה, וכל הנידון בקביעות על היין (שמצריך הסיבה לדידהו וישיבה לדידן כמ”ש בתוס’ ובשו”ע) הוא רק על פת ויין בברכות מג ע”א, וממילא יוכל אח”כ להמשיך ברכת הקידוש בעמידה אם ירצה ולישב קודם שמברך לישב בסוכה.

והנה הואיל דאתאן לזה כשניכנס לבירור דעת הרמב”ם בזה צ”ב דהנה שי’ הרמב”ם בפ”ו מהל’ סוכה הי”ב שמברכים לישב בסוכה בכל זמן שיכנס לישב בסוכה, וממילא צ”ב למה שלא ישב קודם הקידוש ויברך לישב, ואם משום שצריך לסדר הכל (לכתחילה) על הכוס כמ”ש הרמב”ם שם, וממילא ברכת היין והקידוש קודמים לברכת הסוכה, א”כ מטעם זה גופא מה בכך שישב מקודם הרי בלאו הכי ברכת היין וקידוש היום קודמים והנ”ל נמצא שמדינא אינו מברך עד אחר ברכת היין וקידוש היום, וא”כ למה אינו מתיישב קודם כל הברכות, וצ”ע.

ויש לומר (ואפשר דלזה כוונת המשנ”ב בסי’ תרמג ס”ב) דכמו שאדם מחוייב לברך עובר לעשייתן כאשר הדבר באפשרותו, הוא הדין לכתחילה מחוייב אדם שלא להכניס עצמו למצב שלא יוכרח לברך עובר לעשייתן, ולכך מחוייב לכתחילה שלא לגרום לעצמו חיוב של ברכת לישב בסוכה בזמן שעכשיו יצטרך בעל כרחו להקדים ברכה אחרת ולהפסיד שמחמת זה לא תהיה ברכת הסוכה עובר לעשייתה, ובנוסח אחר יש לומר דאינו מחמת שמבטל מעצמו לברך עובר לעשייתן, אלא מחמת שסו”ס מתיישב בסוכה בלא ברכה (היינו כשמברך ברכת היין ועדיין לא בירך לישב בסוכה) ואמנם ברכת היין קודמת, אבל לכתחילה אין לו להכניס עצמו להקדים קיום המצוה בלא ברכה.

ויש לדון אם רוצה רק לישב בברכת היין ולעמוד בברכת קידוש היום ולישב בברכת לישב בסוכה, בלא לכוון את התנאי הנ”ל בשעת ברכת קידוש היום, האם עביד שפיר או לא.

ולהנ”ל יוצא שהדבר תלוי ועומד בין ב’ הביאורים הנ”ל, דלפי הביאור הראשון שהוא מחמת שמבטל מעצמו שהברכה היא עובר לעשייתן, יוצא דבכה”ג סגי כיון שסו”ס מברך עובר לעשייתן, אבל לפי הביאור השני שהוא מחמת שמכניס עצמו למצוה קודם אמירת הברכה א”כ באופן זה לא סגי כיון שסו”ס הרי מכניס עצמו למצוה קודם אמירת הברכה ויש למנוע עצמו מזה ולאחר את המצוה לאחר הברכה היכא דאפשר (ואע”ג דמתיישב ונעמד מ”מ כיון דמדאורייתא וגם מדרבנן כל זמן השהות בסוכה הוא זמן מצוה ורק אינו בברכה כשאינו יושב א”כ גם כשמתיישב ונעמד הכל הוא מצוה אחת עם הישיבה השניה ויש לאחר את המצוה).

ולפו”ר הו”א דבאמת ב’ הטעמים איתנהו, גם הטעם שמבטל עצמו מה שהוא עובר לעשייתן וגם הטעם שמקדים המצוה קודם הברכה, וגם הטעם שמכניס עצמו למצוה קודם אמירת הברכה, וממילא יש להחמיר ולא לעשות כן (אלא עם התנאי הנ”ל אם קי”ל שמועיל), אבל במשנ”ב סי’ תרמג סק”ד הזכיר רק הטעם הראשון ויל”ע, ואם נימא דבאמת הטעם השני אין המשנ”ב סובר מזה יש לומר דאין איסור לקיים מצוה בזמן שאינו יכול לברך מידי דהוה אספק מצוה שעושה בלא ברכה שאין שום ענין להימנע מזה דאי”ז ברכות הנהנין שאסור לקיים בלא ברכה אלא חיוב ברכה דרמיא עליה כשבא לקיים מצוה אם יכול לברך, אבל הב”ח אה”נ הזכיר גם מעין סברא השניה וגם השעה”צ על המשנ”ב סי’ תרמג (בסק”ד של השעה”צ) הביא דעתו של הב”ח עם דעת הט”ז עי”ש.

וגם הט”ז אין בהכרח חולק על זה דלא מיירי באופן זה שאינו אוכל, אלא הט”ז בעצם סובר דאכילה בלא ישיבה שייך לברכה כמו ישיבה לחוד דהרמב”ם בחיובי ברכת לישב לא בא להקל אלא להחמיר אלא רק לומר דישיבה לחוד מחייבת ולא רק אכילה וממילא לא יישב עד הברכה, ובאמת להט”ז גופא (מלבד מה שאין שום הכרח להיפך, מלבד זה =) יש מקום לפרש דהבעיה לשבת בקידוש להרמב”ם היא רק מצד שמקיים הברכה קודם המצוה, שהרי הברכה יכולה שפיר לחול על עצם השתיה בסוכה ואעפ”כ לא סגי בזה כיון שכבר ישב קודם, שמשמעותו שהתחייב בברכה לפני שאמר הברכה בפועל.

נמצא דבאמת ב’ הטעמים איתנהו ולכן בלא הכוונה הנ”ל ודאי לא סגי גם אם עומד בינתיים בברכת קידוש היום.

ואולי יש לומר עוד פתרון נוסף דמעייל בה מאני מיכלא בזמן ברכת היין וקידוש היום עד שבא לברך לישב בסוכה ובאופן זה לקצת פוסקים א”א לברך לישב בסוכה עד שמוציא המאני מיכלא, עי’ בפוסקים שהביא בשעה”צ סי’ תרלט סקי”ג ואכמ”ל, ואולי יש לסמוך עליהם לענין ספק ברכות להקל עכ”פ במקום צורך כזה, וצריך להתיישב אם הך דינא דמעייל בה מאני מיכלא בשביעי הוא גם בשאר ימים כשצריך לפסול סוכתו לענין לישב, דשמא רק מפני כבוד יו”ט האחרון הותר לעייל כדי לפסול דאז מן המנחה ולמעלה יש היתר מיוחד לפנות כליו עי’ משנ”ב סי’ תרסו סק”ט, אבל בשאר ימים שמא בכל גווני איסורא כדקאי קאי, ועי’ סי’ תרלט ס”א, וצריך להתיישב לצורך כזה מה הדין.

(יעוי’ בספר גן שושנים עמ’ שא שהבין בפשיטות מדברי הרמב”ם הנ”ל דלענין ישיבה בסוכה אין מועלת כונה שלא לצאת ויש לדון בדבריו, ועי’ חיים באורך עמ’ תשסד).

נראה שתפילין קודם.

מקורות: שכן הקורא ק”ש בלא תפילין נזכר בגמ’ ושו”ע כאיסורא, ולקרות בלא ברכותיה על אף שצורת התקנה מתחילה כך היתה מ”מ לא נזכר בגמ’ וש”ע כאיסור, ואדרבה במקום הצורך שלא להפסיד זמן ק”ש או תפילה בציבור התיר ברמ”א לקרותה שלא בברכותיה ועכ”פ להרמ”א אפי’ במקום ספק שמא לא יקרא בזמנה מותר לקרותה שלא בברכותיה, וגם הגר”א עד כאן לא פליג אלא התם בספק.

ואמנם יש דעת הגאונים (הובא בביה”ל) על ברכות דמעכב, אבל דעה זו לא נפסקה כלל.

הדין הפשוט והידוע שצריך כזית, ומ”מ המנהג להקל בזה גם בלא לאכול.

מקורות: לגבי תענית בה”ב ועשרת ימי תשובה כתב המשנ”ב (סי’ תקסח סקי”ח ועי”ש בשו”ע ס”ב) שיש לאכול בסעודה ואז נפקע ממנו הצום, וכן יש מפוסקי זמנינו שכתבו לגבי סיום בערב פסח (אול”צ ח”ג פי”ב תשובה א), והוסיף שיש לאכול לפחות כזית מזונות או רביעית יין, וכן יש שנקטו עכ”פ לכתחילה לאכול שיעור אכילה (מנח”י ח”ט סי’ מה עי”ש שהזכיר שהוא תלוי במחלוקת ושיש לחשוש להמחמירים לכתחילה, וכן כתב הגרח”ק שטוב לאכול כזית, מישרים אהבוך עמ’ 260, וכ”א בארחות רבינו ח”ב ערב ראש השנה ו’, ובתשוה”נ ח”ב סי’ רי החמיר יותר מזה להצריך כותבת, ובמעדני יו”ט להגרי”ט זנגר סי’ קג דחה דבריו דלא בעי’ יותר מכזית עי”ש ראייתו), ויש שהזכירו עכ”פ לכתחילה לפחות לטעום בסיום (הליכו”ש פסח פ”ח ס”א), ויתכן שכוונתם טעימה בכזית, ולגבי המנהג בזה הובא בחוט שני (פסח פ”א סק”ז) שנהגו להקל בזה גם שאינו אוכל בסעודת הסיום, וע”ע בסידור פסח כהלכתו פי”ד הערה 13* מה שכתב בשם הגריש”א שגם אם לא טעם מהסיום נפטר מהתענית על ידי השתתפותו שם.

ואולי יש להוסיף דאם לא עלתה בידו לאכול בסיום עצמו אולי אם אוכל מיד אחר כך בביתו בביתו יכול לכוון שיהיה לכוונת הסיום, ויל”ע בזה, אבל אחר הסיום במקום הסיום זה מועיל כמ”ש בארחות רבינו שם אות ח’.

פשטות דעת השו”ע שלענין המתנה לא נאמר שיעור ד’ מילין, דהיינו שרק השיעור להתקדם בדרכו נאמר השיעור שצריך להתקדם בדרכו ד’ מילים ולהתרחק מדרכו שיעור מיל, אבל לענין המתנה צריך להמתין גם יותר מכך, אולם מי שמקיל בזה עכ”פ במקום צורך גדול, יש לו לכאורה על מה לסמוך.

מקורות:
יעוי’ בגמ’ חולין קכב ושו”ע סי’ צ סי”ז שצריך להמתין ד’ מילין בדרכו עד תפילה במנין, אבל לא נזכר להדיא בגמ’ ושו”ע לענין מי שיושב בביתו מה דינו, אבל ב’ דינים נזכרו השייכים לזה.

הא’ נזכר בשו”ע שם סי”ז בשם אגודה חולין פ”ט סי’ קמט שאם יושב בביתו ורוצה לצאת לדרכו ימתין עד שיתפללו בעיר ואז יצא (והוא בתנאי שימצא אח”כ שיירא ושיוכל לבוא למחוז חפצו בעוד היום גדול כמבואר שם), ולא נזכר שם אם יש שם גדר בזה אם השיעור שצריך להמתין להם הוא שיעור זמן של הילוך ד’ מילין או יותר מזה.

ולכאורה היה מקום ללמוד שההגדרה הוא ד’ מילין גם בזה, כלומר שאם יצטרך להמתין יותר מהילוך ד’ מילין אינו מחוייב להמתין להם, דהרי למד האגודה דבר זה מכ”ש מהדין הנזכר בגמ’, ואם כן דיו לבא מן הדין להיות כנידון.

אבל אפשר לדחות דבאופן שיושב בביתו וממתין כיון שאינו צריך להרחיק כלום כל זה נלמד עדיין במכל שכן מהדין הנזכר בגמ’ כיון ששם צריך להמתין מהלך מרחק שהולך ומתרחק ד’ מילין ולענייננו אין צריך להמתין בשעת ריחוק כלל.

ועדיין צע”ק דהרי בלאו הכי דיו לבא מן הדין להיות כנידון, דהרי בהולך בדרך כוונתו להתקדם בדרכו והשאלה אם יתפלל ואחר כך יתקדם או יתקדם ואחר כך יתפלל, ועל זה אומרים לו שיתפלל ואחר כך יתקדם בדרכו, אבל כאן כשנמצא בביתו הרי צריך להמתין, ואם ממתין עד התפילה אפי’ הוא פחות מד’ מילין, כגון אם נאמר לו להמתין שעה אחת (ששים דקות) עד התפילה, נמצא בזה שאנחנו מטילים עליו חיוב חדש שאינו נוהג בשאר סתם הולך בדרך.

אבל אם נאמר שאין כאן ממש קל וחומר אלא סברא חדשה בגדי החיובים, ניחא, דלא אמרי’ בזה דיו וכו’.

ומ”מ יש ליישב קושי’ זו באופן אחר, דגם בהולך בדרך סבר האגודה שהחיוב המוטל עליו הוא אפי’ אם אין דעתו להתקדם ממש עכשיו, מ”מ כיון שיש בדעתו במהלך הזמן להתקדם בדרכו, לכן מטילים עליו להתקדם, וא”כ יוצא שהיושב בביתו אינו מחוייב בחיוב חדש, אלא מעין החיוב של הולך בדרך, והוא חידוש דין, דהרי מהגמ’ אין ראי’ אלא על מי שבדעתו עכשיו להתקדם ולהתפלל והנידון רק אם להקדים דרכו או תפילתו, וג”כ יש לציין דעדיין אינו מיישב הקושי’ לגמרי, דהרי מ”מ יש לדחות שהמהלך בדרך אין זמנו מתבזבז כלל גם אם מטילים עליו להתקדם משא”כ כאן.

ואולי יש לחדש באמת מכח זה דמה שהזמן של האדם מתבזבז בזה לא התחשבו כלל בענין המתנה, אלא כל הנידון כמה צריך לטרוח בהילוך, ואחר דחזי’ שהמהלך בדרכו הטריחוהו לילך ד’ מילין ה”ה היושב בביתו הטריחוהו להמתין כל מה שצריך מכיון שלא אכפת לן כלל שהזמן מתבזבז וזה לא היה שיקול בתקנה זו כלל.

ויל”ע בזה.

ויש לציין דפשטות דברי האגודה הם באמת כהצד האחרון שכתבתי, דהרי האגודה לא הגביל הדברים בשיעור זמן, אלא רק כתב שאם ימצא שיירא ויוכל לבוא למחוז חפצו בעוד היום גדול מחוייב להמתין בינתיים לציבור שיתפללו, וא”כ משמע אפי’ אם יצטרך עתה להמתין יותר משיעור ד’ מילין, וממילא לכאורה יצא לנו בזה ב’ חידושי דינים, הא’ דמי שיושב בביתו צריך להמתין לציבור גם יותר משיעור כדי הילוך ד’ מילין (כל עוד שהם תוך מיל לביתו וביום כמבואר במשנ”ב), והדין השני שגם מי שהולך בדרך אפי’ אם לא היה בדעתו מיד להמשיך בדרכו אלא לנוח עכשיו, מ”מ מאחר שסו”ס תכליתו להמשיך בדרכו אנו מטילים עליו להמשיך בדרכו עד שיעור ד’ מילין כדי למצוא ציבור להתפלל.

והשו”ע שכ’ כן בשם יש מי שאומר הכונה שהכריע כמותו אלא שלא מצא חבר לאגודה, עי’ מחצה”ש כאן, וכן במשנ”ב לעיל בהל’ תפילין בשם האחרונים, אולם בש”ך ביו”ד נראה שלמד דהלשון יש מי שאומר הכונה שאינו מוסכם, עי”ש.

והב’ דאיתא במשנ”ב סי’ צ’ סקנ”ב ע”פ החיי”א (והוא מיירי על נט”י לסעודה בכלל מ’ סי”א) דמי שיושב בביתו צריך להרחיק עד מיל לילך להתפלל במנין בבהכנ”ס, אבל לא נתבאר אם צריך להמתין, דעיקרי הדברים נאמרו כגון באופן שעכשיו יש שם מנין שצריך להרחיק עד מיל לבהכנ”ס, אבל לא נתבאר לענין אם אין מנין אלא רק בעוד זמן של הפרש מיל או בהפרש של ד’ מילין שאז יהיה מנין בתוך מיל לביתו מה הדין בזה.

והג’ יש לדון הנה יש מקצת אחרונים שנקטו (יעוי’ בשו”ת בנין עולם ובספר זה השולחן ובעוד אחרונים, ועי’ בספרי זמנינו סביב המשנ”ב מה שהביאו בזה) ששיעור ד’ מילין הוא רק מחוץ לעיר, אבל בתוך העיר מחוייב להרחיק יותר, ופשטות דעת המשנ”ב אינה כן, אבל עכ”פ להאחרונים שהחמירו בזה הנה הרי אם יושב בביתו דינו כמהלך בתוך העיר שהשיעור הוא יותר מד’ מילין.

ואולי גם להחולקים ומקילין בזה שהשיעור הוא טירחא דהרחקה וה”ה בתוך העיר אבל מ”מ כשאינו צריך לטרוח בהרחקה כלל אלא בהמתנה שמא עד כאן לא פליגי לענין זה ומודו דבזה מחוייב להמתין גם יותר מד’ מילין.

והד’ יש לדון בזה לפי מה שדנו האחרונים (עי’ ביאור הלכה ריש סי’ קסג ועוד) לענין מי שרוכב או נוסע ברכבת או במכונית אם משערים בריחוק ד’ מילין בשיעור ריחוק מקום או בשיעור הילוך הזמן.

והכרעת המשנ”ב בזה לגבי נט”י לתפילה (סי’ צב סקי”ז) לכאורה להקל בנוסע ולגבי נטילת ידים להחמיר בזה, ועי’ בשבט הלוי [ח”ט סי’ לז] ובאישי ישראל [פ”ח הערה ע’] בשם הגרח”ק מש”כ ליישב בזה, ולולי דבריהם יש לדון בדברי המשנ”ב בסי’ צב אם כוונתו לענין שיעור המרחק.

(והמשנ”ב ציין לא”ר והא”ר ציין לספר בית יעקב סי’ ל”ה וצל”ע שם במקור הדברים לברר הענין).

ועכ”פ אם נימא דהשיעור הוא לפי ריחוק מקום נמצא לכאורה שאם יושב בביתו צריך להמתין טובא, דהרי אי אפשר לומר לקולא בב’ האופנים שכשנוסע במכונית ומהלך ד’ מילין בדקה יפטר על ידי ריחוק ד’ מילין וכשנמצא בביתו יפטר על ידי המתנת שיעור ד’ מילין.

והה’ יש לדון דנחזי אנן שהרי כתב הריטב”א והובא בביאור הלכה ריש סי’ קסג לגבי ד’ מילין של נטילת ידיים שהוא רק ברעב ומצטער, וממילא מכיון שההיתר הוא מחמת צער רעבון א”כ מסתבר שאין בזה חילוק בין אם יבואו אליו המים בדרכו בעוד ד’ מילין לבין אם יבואו אליו המים לביתו בעוד שיעור מהלך ד’ מילין ולענין להתרחק לצורך נטילת ידיים לאחריו הקילו יותר כיון שמלבד ההמתנה יש כאן גם טירחא אבל בלא טירחא זו השיעור הוא ד’ מילין.

ומה שמצינו שבנטילת ידים הגבילו הדבר למצטער ובתפילה לא הגבילו – אפשר דה”ה גם בתפילה הגבילו בזה ותני חדא והוא הדין לאידך.

ואולם קצת דוחק דמיירי בתפילה במצטער דהרי אין מצוי צער כ”כ באיחור תפילה כמו באיחור אכילה ואם משום איסור סעודה יעמיד שומר ודוחק להעמיד כל הנידון בגמ’ ובשו”ע ופוסקים רק בשחרית או באופן שצריך לאכול ואין לו שומר ואולי מאחר שהולך בדרך אין זה דוחק להעמיד באופן שאין לו שומר א”נ כשרוצה לישן שינה של כמה שעות ולכך רוצה להתפלל קודם (ואעפ”כ לענין דינא יש מקום לומר דבכה”ג ‫כבר‬ חשיב כלאחריו שאם רוצה לישן כמה שעות אולי לא יצטרך להרחיק ד’ מילין וצל”ע בזה).

‬
ואפשר דאין הכי נמי שבתפילה הקילו יותר משום שהגדר של בדיעבד בתפילה ביחיד קיל מבדיעבד של אכילה בלא נטילת ידיים (ויעוי’ גם מש”כ בשו”ת שבט הלוי הנ”ל לענין אחר).

ועכ”פ לדידן נלמוד לכאורה שאם יש לו צורך גדול להתפלל עכשיו ואינו יכול להתפלל עכשיו בציבור יוכל להתפלל ביחיד.

אבל יש לדחות דא”א ללמוד מנט”י לתפילה דהא כדאיתא והא כדאיתא, ובנט”י כשיש צער עיכוב סעודה הקילו בזה לענין הצער, אבל בתפילה כיון שהנידון הוא רק מצד טירחא ממילא לא הקילו כשאין טירחא, והמתנה לא חשיבא טירחא.

ולסיכום הדברים יש כמה ראיות חזקות דחיוב ההמתנה הוא יותר מד’ מילין ומ”מ יש מקום לדון מהל’ נט”י להקל בזה במקום צורך גדול, ועכ”פ כשיש צער עיכוב סעודה וכיו”ב.

הנה לגבי איסור נגיעה משום הרהור בכל זמן אי’ בגמ’ נדה יג ע”א שרק בהפסק מטלית עבה מותר, אבל בבגד דק לא, וכן נקטו הפוסקים בסי’ ג במשנ”ב סקכ”ט ובש”ך יו”ד סי’ קפב ס”ו, ויש מהפוסקים שנקטו דהאידנא א”א לסמוך על זה כיון דאנן לא ידעי’ שיעורו, כמו שהביא במשנ”ב שם.

אולם לגבי דין עקיבו או איבריו נוגעין בער’ נקט בשו”ע סי’ עד ס”ה שהפסק בגד סגי, ובפשוטו משמע שכל בגד מהני בזה, וכן ממה שהזכיר המשנ”ב שם בסי’ ג’ לענין נגיעה ביד שחלוק לא מהני בזה ומשמע דסתם חלוק אינו בגד עבה, ולכך נקטו בגמ’ ופוסקים לגבי איסור נגיעה בידו הלשון מטלית עבה דמטלית שאינו בגד יותר דרך לפעמים לעשותו עבה, ומאידך גיסא לגבי איבריו נוגעין בער’ בשעת ק”ש בשו”ע סי’ עד לא הזכיר השו”ע אלא הפסק בגד, וכן בראב”ד שם המובא בא”ח שהוא מקור השו”ע בב”י שם נזכר להפסיק במכנסיים, וסתם מכנסיים מסתמא הם כמו סתם חלוק הנ”ל שאינו מטלית עבה.

ובפרט דגם הפוסקים שהזכירו בסי’ ג’ שלדידן לא מועיל הפסק מטלית עבה בנגיעה ביד כיון דלא ידעי’ שיעורו, מ”מ לא כתבו אותם הפוסקים לענין ק”ש באיבריו נוגעין בערוה דאי אפשר לסמוך על הפסק בגד כיון דלא ידעי’ שיעורו.

ומשמע מכל זה לכאורה דלגבי איבריו נוגעין בערוה בק”ש יועיל כל הפסק בגד, ויש לציין בזה דבאיבריו אין הרהור כ”כ דהא איכא למ”ד בגמ’ ברכות כה ע”ב דשרי לגמרי בזה, א”כ אין בזה הרהור כ”כ, ואילו בנגיעה ביד אפי’ שלא בתפילה אסור משום הרהור כמ”ש בנדה יג וכ”ש בתפילה, ובפרט שאיבריו הוא רגיל וברגילות יש פחות הרהור כדמוכח בברכות כד ע”א גבי אשתו, ובמשנ”ב ס’ עג סק”ה עי”ש.

ויש להזכיר כאן עוד הסברא בברכות כה ע”ב לענין עקיבו רואה את הער’ לדידן שמותר, וטעם ההיתר בזה מבואר בגמ’ שם שהוא משום שלא נתנה תורה למלאכי השרת, וכדפרש”י, לא נתנה תורה למלאכי השרת שאין להם ערוה, על כרחנו יש לנו ערוה ואין אנו יכולים להשמר מכל זה ע”כ, ולכן גם לדידן לענין כשאף כבר אין ראיה ויש הפסק בגד קשה מאוד להקפיד, והוא כעין סתירה לכלל של לא נתנה תורה מלאכי השרת, כי מאוד יוקשה להקפיד בזה, ואע”פ שא”א מכח סברא זו לחדש הלכה שלא נזכרה בתלמוד, מ”מ אם נאמר שהוא מותר מטעם דלעיל דליכא הרהורא כ”כ, אולי לכן לא הזכירו כאן הפוסקים חילוקים אלו.

ויש מקום לומר עוד דמה שאסור לקרות כשעקיבו נוגע אין זה מדין חימום כמו בסי’ ב’ שם ובגמ’ בנדה יג, אלא הוא חסרון בגופו שהוא עומד בפני ערות דבר, וכשקורא אז ק”ש יש כאן בעיה מצד והיה מחניך קדוש, וכעין דין לבו רואה את הערוה עי’ בסי’ עד ובמשנ”ב שם סק”ד באריכות, ויש מ”ד דלא רק לבו רואה את הערוה אסור אלא גם עקיבו כמ”ש בברכות כה ע”ב (וגם לדידן שורת הדין היה צריך לגזור להחמיר בזה כמו שיתבאר), וממילא אם יש כאן הפסק בגד אפשר דאין כאן איסור, אלא אם כן נימא דיש איסור נפרד כאן מצד חימום ויבואר להלן.

אולם יעוי’ בטור סי’ עד ס”ה שכ’ ושאר איבריו שרואין אותה אפילו עקבו שמכוון כנגדה מותר אבל אם נוגעים בה אסור בין אם נוגעים בערותו או בערות חבירו, וכן כתב הראב”ד כל איבריו שנוגעים בערוה אחד ידיו ואחד ירכותיו שהערוה שוכבת עליהם אסור לקרות קריאת שמע מפני שהוא מתחמם ומטריד עכ”ל הטור.

וצע”ק שבתחילת דבריו נקט שהאיסור הוא גם בנוגע בערות חבירו, והרי טעם איסור זה בחבירו לכאורה אינו מחמת חימום אלא מחמת והיה מחניך קדוש שהוא עומד בפני הערוה וכנ”ל, ולפ”ז לכאורה סגי בהפסק בגד כל דהוא, ומאידך גיסא בסוף דבריו הביא את דברי הראב”ד שנקט שהאיסור מחמת חימום כעין הך דנדה דף יג, ולפ”ד הראב”ד יצטרכו לכאורה הפסק בגד עבה ויל”ע.

אבל משמע שם בטור שמצרף סברת הראב”ד למה שכתב הטור מתחילה ולא משמע שיש מחלוקת בין הראב”ד להטור, והיה מקום לומר שמה שכתב “וכן” רק על מה שנתבאר בראב”ד שיש איסור באיבריו נוגעין ולא לענין מה שנקט שהוא מצד חימום, דאילו לפי מה שהזכיר הטור שהוא בין בערותו ובין בערות חבירו א”כ אין זה מצד חימום, אבל הוא דחוק מאוד וגם אין שום טעם לומר כן, דהרי הראב”ד אינו חולק על דין של ערות חבירו כמ”ש בברכות כד ע”א היו שנים וכו’ וכמו שציין הב”י שם, וממילא הראב”ד בודאי מסכים גם לכל הרישא בדברי הטור שם, וממילא מדהראב”ד סובר ככל דברי הטור אפשר דהטור ג”כ סובר לגמרי כהראב”ד.

אולם בתוס’ ברכות כה ע”ב ד”ה והלכתא כתבו דטעם איסור ק”ש בזמן שעקיבו נוגע הוא גזירה משום נוגע בידו, ולפ”ז משמע דאין האיסור מצד הרהור אלא גזירה, ויש לדון האם האיסור בידו הוא גם בבגד דק וכנ”ל מצד הרהור בסי’ ג’ וממילא גם בענייננו בעקיבו האיסור הוא אפי’ בבגד דק כל שאין בגד עבה.

ויעוי’ במשנ”ב סי’ עד סק”ד דמשמע שיש ב’ דינים של ערוה בתפילה, דיש אם רואה את הערוה או לבו רואה את הערוה, (ולבו רואה את הערוה י”א שהוא דרבנן), ויש איסור של ערותו מגולה שאז אסור אפי’ באופן שאין לבו רואה את הערוה, ודין עקיבו (או איבריו) נוגע לפי מה שנתבאר לולי דברי התוס’ הוא כעין דין לבו רואה את הערוה שגופו נמצא במקום שיש ערוה ופסול לקרות ק”ש במצב כזה, אבל בדברי הראב”ד כאן נתחדש דין שלישי דכיון שיש כאן הרהור הרי הוא במקום ערוה (ויעוי’ בב”י בהל’ תפילין מה שהביא לענין איסור הנחת תפילין בשעת הרהור), ובאמת הרהור נזכר בסוגי’ של אשתו בדף כד ע”א הנ”ל, אבל שם הוא באופן שיש ערוה בפני האדם, אבל לא מצד שהאדם יש לו הרהור מערותו של עצמו, וכאן בראב”ד נזכר גם ענין הרהור דערות עצמו.

אולם שם בסוגי’ הנ”ל שנזכר הרהור נזכר שם ג”כ ענין נוגע בער’ חבירו, ואולי יש לומר דכל ענין נוגע בערות חבירו הוא ג”כ מצד הרהור ולא מצד שעומד במקום ערוה, וכן משמע ברש”י כד ע”א ד”ה ואפילו אשתו וד”ה אשתו כגופו, וממילא מה שהזכיר הטור נוגע בערות חבירו וגם ע”ז הזכיר את טעם הראב”ד חזי’ שגם זה יש בו הרהור.

נמצא דיש מקום לומר ג’ טעמים בזה, או דלומר דהאיסור מחמת שגופו במקום הערוה כעין איסור לבו רואה ערותו או רואה ערות חבירו, (וכך צ”ל בודאי להשיטה בגמ’ שעקיבו רואה את הערוה אסור כמו לבו, וגם לדידן היה צריך לגזור כמבואר שם שהתירו רק משום שלא נתנה תורה למלאכי השרת, ומאידך גיסא יש לומר דכיון שלא נתנה תורה למלאכי השרת אין גזירת רואה כלל אלא רק גזירת נוגע מאחד מהטעמים דלהלן), או דלומר שהוא גזירה במקום נוגע, וא”כ בסופו של דבר הוא משום הרהור, וכ”ה דעת התוס’, או דלומר שהוא משום חימום ואז הוא כעין איסור נגיעה ביד ממש וכ”ה דעת הראב”ד.

ולמעשה היוצא מכל דברי הראשונים ששללו את הטעם הראשון הנ”ל, וגם בטור משמע כנ”ל שאיסור נוגע בער’ חבירו הוא ג”כ מצד הרהורא.

אבל צ”ע דאם יש הרהור בעקיבו כמו בידו למה נזכר האיסור רק בדיני ק”ש שלא יקרא, ומיהו עי’ נדה יג גבי תנא דבי ר’ ישמעאל, ואמנם שם נזכר לגבי הנאה וכאן נזכר אפי’ בנגיעה גרידא.
 

ויעוי’ בב”י בשם הא”ח בשם הראב”ד שכ’ בענייננו דהפסק מכנסיים יועיל, ולפ”ז משמע ג”כ שכל הפסק בגד יועיל וכדלעיל, ואין לומר דהראב”ד סובר שגם בנגיעה בידו מועיל הפסק בגד גרידא, דהרי המקור לזה הוא מהגמ’ נדה שם שרק הפסק מטלית עבה מותר.

ויל”ע דשי’ הראב”ד הובאה בפשיטות בטור ולכאורה יוצא לשיטתו שאין כל בגד מועיל, אלא רק מה שיועיל לענין נגיעה, ואף גם בדעת התוס’ אולי י”ל כן כמשנ”ת, וגם דברי התוס’ הובאו בב”י, ולפ”ז מש”כ השו”ע בגד ומה שהביא הב”י בשם הראב”ד מכנסים לפי מה שנתבאר שהוא דוחק גדול לומר שהכונה למטלית עבה, וממילא צ”ע.

וכמו”כ עדיין צ”ע דאם התוס’ סוברים שאיבריו נוגעין בערו’ אינו מטעם הרהור מה יעשו עם הגמ’ בדף כד הנ”ל דמבואר שנוגע בערות חביר הוא מטעם הרהור, וגם בב”י מה שהביא על דברי הטור שהביא טעם הדין בשם התוס’ בפשטות לא למד שטעם התוס’ חולק על הטעם שהביא הטור בשם הראב”ד.

ויתכן לומר אבחנה בזה להלכה דביד החשש להרהור הוא קרוב ולכן ביד האיסור הוא תמיד משום הרהור, אבל כאן באיבריו החשש הוא רחוק, ולכן מכיון שגדר ודרגת ההרהור כאן הוא קלישתא לכן התוס’ נקטו דכאן האיסור הוא רק מחמת גזירה, ואין כוונת דבריהם לסתור לרעיון הדברים שנזכר בדף כד שגדר האיסור הוא איסור של הרהור, ולכן אין כאן סתירה לדברי הראב”ד שהאיסור הוא שמא יבוא לידי חימום, אבל מ”מ מאחר שהחשש כאן הוא רחוק לכן לא אסרו לגמרי שלא בשעת ק”ש ותפילה כשאין מתכוון להרהור ומלבד זה גם אפשר שלא אסרו בהפסק בגד כיון שעכשיו החשש לחימום הוא הרבה יותר רחוק, גם להראב”ד שעיקר החשש שמא יבוא לידי הרהור וגם להתוס’ שעיקר החשש שמא יגע בידיו אפשר שלא גזרו לגמרי וכפשטות לשון השו”ע.