תפילין

נשאל: ט״ו באב תשפ״דב: בין המצרים

האם מותר לכבס ציצית בתשעת הימים לצורך כדי שיוכל ללובשו

**** הנה מצינו בפוסקים שהזכירו איזה היתרים לצורך מצוה. ראשית כל מצינו היתר של נטילת ציפורניים לצורך טבילת מצוה או לכבוד שבת [משנ”ב סי’ תקנא סק”כ], או לצורך מילה [קצש”ע סי’ קכב ס”ה וכה”ח סי’ תקנא סקמ”ט] וכן נטילת ציפרניים לצורך חציצה ...קרא עוד

****

הנה מצינו בפוסקים שהזכירו איזה היתרים לצורך מצוה.

ראשית כל מצינו היתר של נטילת ציפורניים לצורך טבילת מצוה או לכבוד שבת [משנ”ב סי’ תקנא סק”כ], או לצורך מילה [קצש”ע סי’ קכב ס”ה וכה”ח סי’ תקנא סקמ”ט] וכן נטילת ציפרניים לצורך חציצה בנט”י באופנים מסויימים [שו”צ מהרי”ל דיסקין קו”א סי’ ה ס”ק סג].

אולם במשנ”ב שם משמע שהקיל רק מטעם צירוף מאחר שנטילת ציפרניים בלאו הכי לדעת המג”א אין בהם איסור אפי’ בשבוע שחל בו.

ובאמת צורך שבת אע”ג דמדינא דגמ’ שרי מ”מ למנהגנו לדעת כמה פוסקים אינו מותר בכיבוס ותספורת בשבוע שחל בו אפי’ לצורך שבת [עי’ משנ”ב סי’ תקנא סקל”ב], ואעפ”כ הותר לגבי ציפרניים מטעם זה.

וכן היתר של קניית תפילין לצורך מצוה [אג”מ או”ח ח”ג סי פ] וציצית אסר שם כיון שהוא בגד וכ”ש טלית גדול שיש בו גם שהחיינו, ובשם הגריש”א [אשרי האיש או”ח ח”ג פס”ט ס”כ] הובא שמותר לקנות טלית, ודין קניית בגדים חדשים למדוהו הפוסקים מדיני כיבוס.

וכן היתר של לבישת לבנים ואפי’ כיבוס לבנים לצורך מצוה בימי ליבונה [רמ”א סי’ תקנא ס”ג] ואפי’ בשבוע שחל בו [משנ”ב סק”ל].

ויל”ע למה לצורך שבת לא נהגו להתיר בכל גוני [וגם המשנ”ב שם בסקל”ב מה שהתיר למעשה בשופי משמע שהוא רק בגדי פשתן ורק כשאין לו] ולצורך ימי ליבונה התירו, ואולי לצורך שבת החמירו יותר מאחר והוא מתכוון להתנאות דוקא בבגדים אלו, דבזה עיקר צורת קיום המצוה הוא להתנאות בבגד טוב ונקי, אבל בימי ליבונה צורת המצוה היא שיהיה בגד נקי בר בדיקה, ממילא הוא קל יותר דאין כאן כ”כ צורה ומטרה בייפוי הבגד אלא בהכנתו לבדיקה, ולפי חילוק זה לכאורה היה מקום לדמות טלית לבגד של שבת, דטלית ג”כ הוא בגד חשוב ויש מצוה ביפויו, כמ”ש בשבת קלג ע”ב, ומיהו יש ליישב גם לשיטת הגרי”ש דדין ימי ליבונה נוהגים גם בבגד אע”פ שנהנית מנקיונה ועילויה, וגם בטלית עיקר המצוה הוא הציצית אע”פ שיש מצוה גם ביפוי הבגד, הלכך כל שאין עיקר קניית הבגד למטרת יפוי מותר.

שוב נראה לומר חילוק אחר בין בגדי שבת לימי ליבונה דמכובסים בימי ליבונה הוא יותר נחוץ בדרגת החיובים מבגדים מכובסים בשבת, ולפ”ז בטלית היה צריך להחמיר דציצית לאו חובת גברא לענין שיתחייב לקנות בגד.

וגם האידנא דנהגו להקל ללבוש בגדים מכובסים בשבת חזון אבל לא נהגו לכבס (ובשעה”צ סקמ”ו משמע שם לכאורה לפי החשבון דבזמן המשנ”ב לא נהגו גם ללבוש בגדים מכובסים בשבת חזון וכן מוכח מהמשנ”ב סקל”ב ובה”ל ריש ס”ו דרק כתונת הקילו).

ואולי טעמו דהגריש”א כיון דמדינא דגמ’ מותר לכבס לצורך שבת א”כ הבו דלא לוסיף עלה על המנהג להחמיר בכיבוס לצורך שבת אבל לקנות לצורך מצוה מתיר וכמו שגם בשבת לא נהגו באיסור לבישת מכובסים.

וגם הגריש”א אפשר שהקל רק בצירוף שקניית בגד הוא קצת יותר קל מחמת שלא נזכר בגמ’, אבל כיבוס ממש שהוא איסור מדינא דגמ’ יל”ע אם היה מתיר בזה מחמת מצוות ציצית, ואולם במשנ”ב בסקמ”ד בשעה”צ שם יש קצת משמעות דבגדים חדשים חמירי לגמרי ואין בהם צד קולא, ויל”ע.

ואולי סובר דקנין חדשים דינו לא חמור יותר מלבישת מכובסים, ולפ”ז יל”ע מה סובר לענין קניית חדשים לשבת חזון ואמנם השעה”צ הנ”ל בסקמ”ו החמיר בזה [מלבד כתונת כמבואר בבה”ל שם בריש ס”ו ע”פ המשנ”ב לעיל סקל”ב דכתונת כשאין לו מותר בשבת וכעי”ז במשנ”ב לעיל סק”ו מנהג הרמ”א], אבל למנהגינו שמקילים במכובסין בשבת חזון כמנהג הגר”א [כמ”ש קרא עלי מועד עמ’ מה הערה יט בשם הגריש”א, ועי’ משנ”ב סק”ו] יל”ע בדין חדשים שלכאורה יהיה מותר ג”כ דזה לא נלמד אלא ממכובסין (עי’ בה”ל ריש ס”ז בשם הבהגר”א), ולא נתבאר בגמ’ להדיא לאסור חדשים.

ומכיון שדעת האג”מ להחמיר בקניית טלית אפי’ טלית קטן, א”כ גם כיבוס אינו יותר קל מקניית בגדים חדשים כיון שכיבוס נזכר להדיא בגמ’, ואדרבה מצינו שדעת הגר”י קמינצקי (אמת ליעקב תקיג) להחמיר בכיבוס יותר מקניה לענין בגדי קטנים, ואף להגריש”א שסבר שכיבוס מותר בקטנים לכתחילה וא”צ לקנות, אבל מסכים שאין קניה יותר קלה מכיבוס, ויודה דלדעת האג”מ שקניה נאסרה גם כיבוס נאסר, אבל לדעת הגריש”א גופיה שסובר שקניה הותרה לצורך מצוות ציצית יש לעיין מה סבר בזה לענין כיבוס.

ושוב ראיתי שבשאלת יעב”ץ סי’ פב דן בטלית חדשה והקיל שם רק בהרבה תנאים ומהם שאין לו ציצית אחרת ורק בזמן התפילה שלא יהיה כמעיד עדות שקר בעצמו ועי”ש, ומאחר דדברי האג”מ נראים דאזלן כפי המנהג שלא לכבס וגם כך דעת היעב”ץ ואפי’ הגריש”א דמקל בחדשים יש מקום גדול לומר דלא הקל לכבס ממש א”כ אין להקל בזה.

ומה ששאלת במקרה שרוצה לכבס ציצית של לילה כדי ללובשו בלילה שכן אינו רוצה לישון עם הציצית של יום מחמת שחס עליו, כמדומה שהוא אותו נידון כמו נידון האג”מ הנ”ל, דכיון שדעת כמה פוסקים שיש בזה מצוה ללון עם הציצית ממילא יש בזה נידון של צורך מצוה, אבל כבר נתבאר שההיתר להתיר לצורך מצוה אינו ברור.

נשאל: כ״ו בכסלו תשפ״ה

צדיק שהקפיד שלא לתלות תפילין אפילו בנרתיקן האם יש ביאור למנהגו

הנה בגמ’ דברכות כד ובשו”ע או”ח ריש סי’ מ פשוט להיתר לתלות התפילין הנרתיקן, ומ”מ אם יש מי שמקפיד בזה יש מקום לומר דעושה דבר טוב שהרי בא לנהוג מנהג כבוד בתפילין, וכמו שמצינו לגבי ארון ששבחו חז”ל עובד אדום שכיבד וריבץ לפניו אע”ג שאינו מפורש בתורה בשום מקום שיש איסור שלא לכבד ולרבץ לפני הארון, דבודאי כל תוספת כבוד הוא מעלה, וכן בדברי יצחק (לבעל הבית יצחק עמ”ס מגילה) אות קיא הזכיר שראה הנהגה כזו שלא לתלות תפילין אף בכיסן.

ואין לטעון דאין בזה שום כבוד שלא לתלותן בכיסן, דהרי ס”ת בכה”ג אסור (כמבואר במשנ”ב סי’ הנ”ל בשם המג”א בשם הרשב”א ברכות כא וכ”ה בא”ר סק”א ופמ”ג סק”א חי”א כלל לא סמ”ד ובעה”ש שם ועוד, אם כי יש לציין דאינו מוסכם לכו”ע) א”כ חזי’ שיש בזה צורת כבוד להזהר בזה.

ויש מי שכתב (שו”ת ברכת ראובן שלמה ח”ב סי’ נו) ללמוד מדין אנשי ירושלים דלולב (בסוכה מא ע”ב) גם לדידן דלכתחילה יקח התיק בידו ממש משום חיבוב מצוה, ואם מסברא נקבל אבל אם מדינא דאנשי ירושלים שאני התם שמצוותה בכך בנטילה ולדעת קצת ראשונים מותר אף לברך כל זמן שעסוק במצוה כמנהג אנשי ירושלים עי’ שם תוס’ ור”ן ובהגר”א, ועד כאן לא פליגי אלא שכבר יצא אבל צורת מצותה בכך אה”נ, וגם לא דמי לאנשי ירושלים דשם היו נוטלין הלולב דרך נטילה וכאן נוטל התפילין בתיקן.

ובספר ליקוטי מגדים על השו”ע ריש סי’ מ כתב דאפי’ מידת חסידות ליכא בזה שהרי רבי בגמ’ תלה תפיליו עכ”ד (וציין שמצא טענה זו באחד מספרי האחרונים ולא הבנתי כוונתו), ועדיין אינו ראיה שאין בזה שום ענין טוב דמנ”ל שלא היה לרבי טעם או צורך שמחמת כן לא חש למנהג זה וגם אפשר שיש חילוק בין לומר על דבר שאינו מידת חסידות לבין לומר שאין בזה שום דבר טוב.

נשאל: ו׳ באדר א׳ תשפ״דב: איסור והיתר

תמונות צלמים עתיקות שנמצאים בספרי ארכיאולוגיה האם מותר להחזיקם ולהסתכל בהם

מותר ליהנות מהספר וגם להסתכל בתמונה. מקורות: הנה התמונה עצמה לא נעשתה לע”ז ולכן דינה כמ”ש הרמ”א סי’ קמא ס”א על שתי וערב שנעשה לזכרון שמותר בהנאה, וראה קצש”ע בהשמטות הצנזורה (ויש לציין דבאופן שידוע שלא השתחוה יהיה מותר אפי’ לדעה ...קרא עוד

מותר ליהנות מהספר וגם להסתכל בתמונה.

מקורות:

הנה התמונה עצמה לא נעשתה לע”ז ולכן דינה כמ”ש הרמ”א סי’ קמא ס”א על שתי וערב שנעשה לזכרון שמותר בהנאה, וראה קצש”ע בהשמטות הצנזורה (ויש לציין דבאופן שידוע שלא השתחוה יהיה מותר אפי’ לדעה האחרונה שהביא המחבר בסו”ס ב לענין צלם הנעבד הנמצא על כלי שאינו משמש לעבודתם בסתמא שאין ידוע אם נעבדו או לא, ואין צריך לומר להכרעת הרמ”א שם דלפי שיטתו שם אפי בסתמא אם נעבדו מותר כל שהוא על כלים שאין עשויין דרך כבוד כמו כאן), אבל הסתכלות לכאורה היה בעי’ מצד אל תפנו אל האלילים כמ”ש החינוך, וגם ספרי ע”ז, עי’ סנהדרין ק ע”ב ובראשונים שם, ושו”ע ורמ”א וש”ך ובהגר”א סי’ קלט סט”ו עי”ש, אבל יש לדון מדין ע”ז שבטלה.

והנה אי’ בשו”ע בהל’ ע”ז שבטלה ביו”ד סי’ קמו ס”י שאם הניחו את הע”ז בשעת שלום והלכו להם מותרת, ואפי’ בשעת מלחמה אם היו יכולים לחזור ולא חזרו מותרת, א”כ בענייננו שרוב הע”ז הללו נשכחו באובך הדורות וזה היה ע”י התפכחות עובדי הע”ז בהשתלשלות הדורות והזמנים, יעוי’ מש”כ הרמב”ם סוף הלכות מלכים, א”כ באופן כזה מבואר שמותר.

[אין הכוונה בקטע זה של התשובה לצורת שתי וערב אלא לצלמים שונים בלתי נודעים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות של מקומות כמצרים ואשור וכיו”ב].

ומ”מ צורת חמה ולבנה ודרקון יתכן שחמור יותר לפי דעה האחרונה ברמ”א סי’ קמט ס”ג, ובתשובה אחרת הרחבתי אם יש להחמיר בצבע בלבד ולענין מה נכלל בצורת חמה ולבנה.

ובגוף מה שהבאתי בשם החינוך על איסור הסתכלות שוב יתכן דבניד”ד יהיה מותר שהרי כ’ הש”ך ס”ס קמב סקל”ג בשם התוס’ והרא”ש צורות שנעשו לנוי ולא לעבוד מותר להסתכל בהן לראות נויין.

והעיר אחי רבי אליעזר שליט”א דמ”מ יש ענין של תוספת קדושה להתרחק עכ”פ מצורת שתי וערב גם כשאינו אסור ע”פ דין עכ”ד בקיצור (ועי’ כאן למטה הערתו בהרחבה).

ויש לציין בזה מה שהובא בספר תולדות יעקב על הסטייפלר שביקש מחברת החשמל לשנות את החוטים כדי שלא יהיה צורת שתי וערב, וכן יש לציין למה שהביא הב”י באו”ח סי’ לב להיזהר שלא יהיה צורת שתי וערב בקשר של תפילין, ומיהו בשם החזו”א הובא [כמדומני במנחת תודה] שכאן בא”י א”צ להיזהר כ”כ מריחוק משתי וערב שבאקראי שאינו לשם ע”ז, ויש לציין עוד בזה מה שהביאו הראשונים בע”ז מהירושלמי שם על מעשה בן דמא ויעקב עי”ש לענין להתרפאות בשם של ישו בן פנדירא, ולענין דברי הס”ח על התכופפות באמת הוא דינא דגמ’ ושו”ע שאסור להתכופף בפני ע”ז ואכמ”ל, ורוב דברי הפוסקים על שתי וערב הם במקום ובזמן שהיו נעבדים, ועי’ מה שכתבתי בשם החזו”א, וחלק מהתשובה שכתבתי כאן הוא מתייחס בעיקר לע”ז קדומות שכהיום בלתי ידועות, אבל עיקרי הדברים בתשובה זו שייכים על ע”ז עתיקות, שכהיום בלתי ידועות, אבל חלק מהדברים שייכים גם לתמונה של שתי וערב כמו שציינתי לדברי הרמ”א בשם הראשונים והקצש”ע בהשמטות לגבי צורת שתי וערב שלא נעשה לע”ז.

סנדק וכהן הפודה בפדיון הבן אם יש ענין שיהיו יר”ש

שאלה בס”ד שלו’ רב לכב’ ידידי ורעי הגרע”מ סילבר שליט”א, א. האם קיימת עדיפות לאישיות הסנדק או המוהל או הכהן הפודה את הבכור מישראל מבחינת רוחנית השפעתית על התינוק הנולד, ומה הם המקורות.לתשובת הרב אודה לרב מקרב ליבי בברכת התורה ובברכת הכהנים *** תשובה שלום רב כ’ ...קרא עוד

שאלה

בס”ד
שלו’ רב לכב’ ידידי ורעי הגרע”מ סילבר שליט”א,

א.

האם קיימת עדיפות לאישיות הסנדק או המוהל או הכהן הפודה את הבכור מישראל מבחינת רוחנית השפעתית על התינוק הנולד, ומה הם המקורות.

לתשובת הרב אודה לרב מקרב ליבי

בברכת התורה ובברכת הכהנים

***

תשובה

שלום רב

כ’ הרמ”א יו”ד רס”ד ס”א ויש לאדם לחזור ולהדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק (א”ז).

וכתב הערוה”ש שם סי”א, עוד כתב שיש להדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק עכ”ל ובעל ברית הוא הסנדק ובוודאי כן הוא שאע”פ שבמעשה המצוה כל אפי שוים מ”מ ההכנה להמצוה והמחשבה הטהורה והכוונה הנאותה הם עניינים גדולים להמצוה ומועילים הרבה להתינוק שיכנס יותר לקדושה ולכן נכון שהמוהל והסנדק יהיה תפילין על ראשם בעת המילה ולהסמיך אות לאות דגם תפילין נקראו אות ועוד יתבאר בסי’ רס”ה עכ”ל.

וידוע מהספה”ק על ענין שיהיה הסנדק והעסוקים במצות מילה צדיקים שזה משפיע על הרק הנימול, ועיין למרן הגרח”ק שליט”א בספר דרך שיחה עה”ת מה שהביא בזה, והמעשיות שהביא בזה, ועוד שמעתי ממרן הגרח”ק שליט”א בסעודת שבת דבר נפלא בזה שא”א להעלותו ע”ג הכתב.

בענין כהן הפודה לא שמעתי בזה דבר, ואולי אפשר למצוא סמך לזה מדברי הספרי דברים תבוא פי’ רצ”ח, ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, זו היא שאמר רבי יוסי הגלילי וכי עלתה על דעתנו כהן שאינו בימיך אלא כהן שהוא כשר ומוחזק לך באותם הימים היה קרוב ונתרחק כשר וכן הוא אומר (קהלת ז י) אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה עכ”ל, ובפשטות הכונה שיש ליתן מתנות כהונה למי שהוא כהן כשר, וכן אמרו חז”ל שלא לתת מתנות כהונה לכהן ע”ה, ודרשו מדכתיב בדברי הימים לתת מנת לכהנים הלויים למען יחזקו בתורת ה’, כל המחזיק בתורת ה’ יש לו מנת וכו’.

בכבוד רב

***

נשאל: ה׳ בתשרי תשפ״הב: תפילה

מי שלא יספיק להתפלל שמונה עשרה ופסוקי דזמרא אלא רק קריאת שמע האם יאמרנה בברכותיה או בלא ברכותיה, והאם תפילה קודמת לברכות קריאת שמע כשאי אפשר לומר שניהם

יאמר אותה בברכותיה, ואם יכול להתפלל או לומר ק”ש בברכותיה עדיף לומר ק”ש ותפילה מלומר ק”ש וברכותיה בלא תפילה.

ומ”מ כ”ז באונס גמור כגון בפיקו”נ וכיו”ב אבל שלא במקום אונס אסור לקרוא ק”ש בברכותיה ולהפסיק.

מקורות:
בעצם השאלה יש כאן ב’ נידונים, האחד האם יש מקום לומר קריאת שמע בברכותיה בלא פסוקי דזמרא, בשעת הדחק כשא”א לומר פסוד”ז, והשני האם אפשר לומר ק”ש בברכותיה בשעת הדחק בלא להסמיך גאולה לתפילה כשא”א להתפלל.

והנה לגבי שאלה הראשונה זה פשוט שמי שאינו יכול לומר פסוד”ז יאמר רק ברכות ק”ש, כדמוכח בטור ושו”ע או”ח ס”ס נב עי”ש.

אבל לגבי השאלה השניה יש לדון בזה, האם סמיכת גאולה לתפילה הוא לעיכובא לברכות ק”ש דבלא זה חשיב שלא אמר ברכות ק”ש כדין, או לא.

וגם אם תמצי לומר דאינו לעיכובא בברכות ק”ש בדיעבד, מ”מ יש מקום לדון דשמא סמיכת גאולה לתפילה חובה היא, ואם אינו סומך גאולה לתפילה עובר איסור, כמו שהביא הטור בסי’ קיא משל הירושלמי לעני שהקיש בפתח והפליג, הלכך שמא נאמר דעדיף שלא לומר ברכות ק”ש כלל כדי שלא יעבור איסור זה, ולענין ברכות ק”ש נימא דאנוס הוא, או דילמא שיאמר ברכות ק”ש דבסדר העדיפויות עדיף לומר ברכות ק”ש לכה”פ משלא לומר כלל.

ויעוי’ בשו”ע ומשנ”ב ס”ס קיא, וכעי”ז במשנ”ב סי’ נב סק”ז, דמסמך גאולה לתפילה בתפילת שחרית טפי עדיף מתפילה בציבור, והוא מרשב”א ח”א סי’ קיא, ומשמע מזה שהוא דרגת עדיפויות להעדיף סמיכת גאולה לתפילה על פני תפילה בציבור, אבל לא משום שמסמך גאולה לתפילה הוא תנאי גמור בק”ש או בתפילה, וכן מה שבערבית אמרו בסי’ רלו מרשב”א שם ע”פ הגאונים שתפילה בציבור קודמת למסמך גאולה לתפילה משום שתפילת ערבית רשות (כמ”ש הרשב”א שם בטעם הדבר, הובא בב”י ס”ס קיא), מ”מ מבואר בזה שאינו תנאי לעיכובא בסדר התפילה, וגם ממה שכ’ הראשונים דהשתא תקון רבנן בתראי ברוך ה’ לעולם וקדיש בין גאולה לתפילה של ערבית, כדי להכיר שתפילת ערבית רשות, בזה ג”כ מבואר שסמיכת גאולה לתפילה אינו תנאי בתפילה דאם היה תנאי בגאולה או בתפילה לא היה שייך תקנה כזו כלל ופשוט, ואף שיש דעות אחרות בטעם היתר התקנה כמ”ש בטור וב”י סי’ רלו, ויש דעת הגמ”י שהוא כגאולה אריכתא, מ”מ אעיקר דינא לא פליגי שמסמך גאולה לתפילה אינו תנאי בגאולה או בתפילה, וגם בגמ’ בברכות ד ע”ב עי”ש איזהו בן עוה”ב הסומך וכו’ ג”כ לא משמע דבתפילה של ערבית יש חיוב מעיקר דינא דגמ’ לסמוך גאולה לתפילה.

ויש לציין כסמך קטן שיש קצת משמעות בגמ’ בברכות י ע”ב שלא הוחזקו כחיוב גמור אצלם סמיכת גאולה לתפילה, דקאמר חזקיהו והטוב בעיניך עשיתי שסמכתי גאולה לתפילה, ואע”ג דיש לדחות דהיינו כותיקין ועי’ גם באמרי נועם להגר”א (ועי’ גם בב”י סי’ סו דמשמע שעיקר מצות סמיכת גאולה לתפילה היא כותיקין), מ”מ אם ניזיל בתר הפשטות הפשוטה של הגמ’ הכונה לעצם סמיכת גאולה לתפילה, דלא נזכר באותה סוגי’ כלל ענין ותיקין, ואף שיש לדחות דבימי חזקיהו עדיין לא נתקנה תקנה זו, (ועי’ ברמב”ם רפ”א מהל’ תפילה), מ”מ בדף ט ע”ב שם כל הסומך גאולה לתפילה וכו’ ג”כ משמע שלא החזיקו הדבר כחובה גמורה, ואע”ג דיש לומר דאח”כ קבלוה עלייהו מ”מ לא לענין לבטל ברכות ק”ש מחמת זה, ואע”ג דהתוס’ שם מפרשי לענין תפילה כותיקין מ”מ גם מלשון קושייתם אין משמע שהחזיקו הדבר כחובה (אלא אם כן נימא דבתירוצם חזרו בהם או דחדא מתרי קושיות נקטו אבל אין הכרח לומר לא כך ולא כך), ובטור ריש סי’ קיא משמע יותר שהבין ענין כל הסומך גאולה לתפילה כפשוטו ולא לענין תפילה כותיקין, אולם בסי’ נח ס”ב סובר הטור כפי’ התוס’ וכ”כ הרא”ש שם ואפשר שהטור בסי’ קיא סמך על דבריו בסי’ נח וכך הב”י בסי’ קיא פירש בדברי הטור כדברי התוס’, ואמנם בסי’ סו ס”ז נזכר בב”י הלשון אסור להפסיק וכו’ ומ”מ שמא ר”ל דקבלוהו עלייהו וגם אין לשון אסור בכל דוכתי ואכמ”ל או דר”ל אסור ממש היכא דאפשר, דאילו היכא דלא אפשר מבואר בטוש”ע סי’ סו ס”ח שיכול להפסיק בין גאולה לתפילה במקום הצורך.

ובטור שם אי’ שיכול להפסיק לברכת תפילין ג”כ היכא דלא היה אפשר לברך קודם לכן, אבל בשו”ע שם נזכר שאין להפסיק, ובמגיה בטור (הוצאת מכון ירושלים) כ’ שבחלק מנוסחאות הטור הנוסח כבשו”ע ושכן היה לפני הב”י אלא שבהמשך דברי הטור מוכח כנוסחת הספרים שיכול לברך עי”ש וכמו שהיה לפני כל שאר מפרשי הטור.

ובמשנ”ב סקמ”ב הביא דעת הפר”ח שיכול לברך כדעת הטור שלפנינו ושכ”כ בספר אבן העוזר, אבל דעת הדה”ח דין סמיכת גאולה לתפילה ס”ג והחי”א כלל כ ס”ז ושאר אחרונים כהשו”ע.

אולם גם להטור וסייעתו שיכול להפסיק לברכת התפילין הוא רק משום שהוא מעין התפילה וצורך התפילה, כמו שביאר המשנ”ב בסקמ”א טעם השו”ע להתיר להפסיק להנחת תפילין אז.

ובמשנ”ב סקל”ט הביא בשם האחרונים דבין גאולה לתפילה חמור מאמצע הפרק ואין להפסיק אלא בחשש סכנה, ומשמע שאין שום היתר להפסיק בו גם לצורך גדול.

היוצא מזה דפשטות הסוגיות בגמ’ שאינו חובה גמורה מעקר דינא דגמ’, אבל לכאורה כל רבוותא הנ”ל לא נקטו כן בפירוש הסוגיות, והם התוס’ והרא”ש והטור והב”י והגר”א ומשנ”ב, לפי מה שנתבאר בדבריהם, ומ”מ מסתבר שבניד”ד עדיף לקרות ק”ש בברכותיה, אף שלא יסמיך גאולה לתפילה, משלא לומר ברכות ק”ש ואז גם לא יסמיך גאולה לתפילה, ויש ללמוד כן ממה שנתבאר לענין פסוד”ז דאף שקבלוהו עלייהו כחובה והזכירו בזה דברי הירושלמי שאסור להפסיק בין ישתבח ליוצר מ”מ הקילו בשעת הדחק, ואע”ג דשם אינו חובה ממש לענייננו, ותדע דבסמיכת גאולה לתפילה לא הקילו בשעת הדחק שהוא דומיא דהתם בנידון לגבי פסוד”ז (כמבואר במשנ”ב ס”ס נב דמסמך גאולה לתפילה עדיף מתפילה בציבור משא”כ פסוד”ז להשו”ע שם), וביותר דלפי”ד המשכנות יעקב סי’ סז שחיוב פסוד”ז הוא חיוב גמור דעתו דגם בפסוד”ז עדיף לאומרם מתפילה בציבור כמו שהביא המשנ”ב בסק”ו, וא”כ לכו”ע א”א ללמוד מפסוד”ז לסמיכת גאולה לתפילה שהיא חובה כנ”ל, אעפ”כ יש ללמוד עכ”פ לענין מי שלא יוכל להתפלל שמונ”ע כלל שיאמר לכה”פ ק”ש בברכותיה.

[ואגב, הואיל דאתאן לזה, הנה מה שציין במשנ”ב לדברי המשכנ”י בענין פסוד”ז, ולכאורה דברי המשנ”ב בריש הסימן לא אתיין כוותיה, אבל יש לציין לדברי הבה”ל סי’ סט ס”ב דמשמע שפסק להלכה כדברי המשכנ”י לענין המבואר שם עי”ש].

ואע”ג דיש לטעון דיש טעם הירושלמי המובא בטור הנ”ל סי’ קיא לעני בפתח וכו’ לק”מ, דטעם זה גופא נוגע גם לתפילת ערבית במידה מסויימת (אע”ג דאינו באותה דרגא של חובה) ואעפ”כ נתברר על פי ג’ ראיות (מגמ’ דברכות ומרשב”א ומתוס’ דברכת ברוך ה’) דמעיקר דינא דגמ’ אינו חיוב גמור בערבית גם אם הוא חיוב בשחרית, וכמו”כ טעם זה דירושלמי נוגע גם להפסק בין ישתבח ליוצר, דגם ישתבח ופסוד”ז הם להקדים שבחו של הקב”ה, ואעפ”כ התירו הפוסקים לאיזה דברים להפסיק בין ישתבח ליוצר (אף בטלית שמבואר בסי’ סו ס”ח שאינו מענין שמונ”ע לענין הפסק בין גאולה לתפילה), אלכ מבואר מכ”ז שטעם זה אינו מפסיק כדי לומר שעובר איסור במה שאומר גאולה אע”פ שלא יוכל לומר תפילה אח”כ.

וכן יש ללמוד מדברי השו”ע סי’ פט ס”ח דבשעת הדחק שצריך להשכים לדרך יכול להתפלל משעלה עמוד השחר וימתין לקרוא ק”ש כשיגיע זמנה ואע”פ שאינו סומך גאולה לתפילה הכי עדיף טפי שיתפלל בביתו מעומד משיתפלל בזמנה והוא מהלך ויסמוך גאולה לתפילה ע”כ, ומזה גם למד המג”א בסי’ רלה סק”ג דתפילה בזמנה גרידא ג”כ עדיפא מסמיכות גאולה לתפילה, וכן מבואר במשנ”ב שם סט”ו, ומוכח שם במג”א דהיינו גם שחרית ולא רק ערבית.

וכן יש להוכיח מדברי הבה”ל [סי’ קכד ס”ב ד”ה ש”ץ] שכ’ דמדברי הפוסקים משמע שתפילת ש”ץ (היינו ש”ץ שצריך לעמוד לפני הציבור קודם שקרא ק”ש והתפלל) קודמת לסמיכת גאולה לתפילה, אף שיקרא אח”כ ק”ש בברכותיה בלא סמיכת גאולה לתפילה, ומבואר מזה דכשצריך וא”א לסמוך גאולה לתפילה יקרא ק”ש בברכותיה בלא סמיכת גאולה לתפילה.

יש לציין עוד לדברי השו”ע בסי’ סז ס”א בספק קרא ק”ש קוראה שוב עם ברכותיה, והיינו אף אם כבר התפלל שמונ”ע, ומבואר שוב דסמיכת גאולה לתפילה אינו תנאי בברכות ק”ש המעכב את אמירתם.

כמו כן יש לציין לדברי הרמ”א סי’ סט ס”א וכל שכן שאם לא התפלל וכו’ אע”פ שיצטרך לקרות וכו’ ודוק.

ויש לציין בזה עוד מה שיש משמעות בקצת פוסקים דסמיכת גאולה לתפילה נדחית גם מפני תפילה כותיקין (עי’ שאלת שמואל סי’ יב שלמד כן מדברי רבינו יונה ד ע”ב מדה”ר ד”ה תניא, וכן בפרי יצחק ח”א סי’ ב למד כן מדברי הרמב”ן במלחמות ה’ ברכות ב ע”א, אולם הקשה שם מדברי הגמ’ ויש לציין דלמעשה גם לא שמענו שנוהגים כן, וגם צע”ק דאם תפילה כותיקין הוא יותר חיוב מסמיכת גאולה לתפילה איך יתיישב מה שזה חיוב וזה אינו חיוב [לפי מה שנתבאר מדברי הפוסקים שלמדו שסמיכת גאולה לתפילה הוא חיוב והכי סוגיין דעלמא], ובזה נהגו להקפיד ובזה לא נהגו להקפיד, וגם נתבאר בשם הב”י שתפילה כהנה”ח הוא עיקר מצוות סמיכת גאולה לתפילה ואעפ”כ גם בלא כהנה”ח יש מצוות סמיכת גאולה לתפילה, וא”כ המתפלל כהנה”ח בלא להסמיך גאולה לתפילה אפשר דלדברי הב”י מפסיד אחד מעיקרי המעלה של תפילה כהנ”ח).

ולענין מי שיכול או להתפלל שמונ”ע או לברך ברכות ק”ש מה קודם הוא נידון בפנ”ע, ומסתבר דתפילה קודמת שיש לה עיקר מן התורה לכמה פוסקים וגם היא תקנת אנשי כנה”ג במגילה יז וגם רחמי נינהו דמטעם זה הוא חיוב לנשים יותר מברכות ק”ש כמבואר בפ”ג דברכות (ויש פלוגתא אם כל תפילה או דוקא שמונ”ע ואכמ”ל), אבל כאן הנידון במי שמכל טעם (לפי דברי השואל) אינו יכול להתפלל אלא רק לקרות ק”ש בברכותיה.

נשאל: כ״ב באדר תשפ״ה

מה הטעם שצריך כפרה בנפלו תפילין בנרתיקן

הנה כל ההיתר ליתן קדושה ע”ג קרקע בתוך כלי מעיקר הדין כמבואר בבה”ל ס”ס מג בשם המג”א בשם רש”י, הנה כ”ז הוא דוקא בכלי שאינו כליהן הקבועים להם אבל כלי שהוא כליהן מבואר בבה”ל שם שא”א אא”כ יש טפח. וכן מצינו ...קרא עוד

וכן מצינו עוד חילוק בין כליהן לאינו כליהן לגבי ב’ כיסויין.

אולם יתכן להוסיף עוד דבאופן שהוא כליהן שיש בו קדושת תשמישי קדושה אינו מציל על התפילין להתיר להניחן ע”ג קרקע דהרי אפי’ הוא עצצמו אסור להניחו ע”ג קרקע דתשמישי קדושה הוא, ותשמישי קדושה צריכים גניזה (עי’ סי’ קנד ס”ג), וכמו שהזהירו החזו”א והפוסקים שלא להשליך רצועה של תפילין ע”ג קרקע הגם דלרוה”פ אינו רק תשמישי קדושה (והנני לציין מה שכתבתי בתשובה אחרת [ד”ה האם מותר לישב על ספסל שמונחים עליו רצועות של תפילין] דכן הביא הפמ”ג בפתיחה לא”א אות סט דלהלכה נפסק שהם תשמישי קדושה בשו”ע סי’ קנד ס”ב, ואולם עי’ בה”ל שם ד”ה משל ראש בשם הב”ח שם [ומסתימת השו”ע לא נראה שיש לפרש בדבריו כהב”ח מה שפי’ בדברי הגמ’ אחר שהתוס’ פירשו דברי הגמ’ דלא כרש”י והשו”ע פסק דברי הגמ’], ועי’ בבה”ל סי’ מב ד”ה לגוף דכמעט כל הפוסקים פליגי על רש”י), וממילא אם התפילין בתוך כלי שהוא תשמיש קדושה ממש לא חשיב שיש הפסק כדין בין התפילין לקרקע, וכל מה שהתיר הבה”ל בכליהן ביש בו טפח אפשר דהוא דוקא באופן שאינו תשמיש קדושה.

והעירוני מה טעם ההיתר לפ”ז להניח ארוה”ק על גבי קרקע מאחר שהוא תשמיש קדושה עכ”ד, ואולי בדבר שחלק רשות לעצמו שאני, אבל ההיתר הוא לא רק באופן שיש מ’ סאה או גובה מחיצה של י’ טפחים ברוחב ד’ טפחים, וכן בימה ג”כ מבואר בגמ’ שהוא תשמיש קדושה, אלא אם כן נימא דלענין זה סגי אם יש טפח שחלק רשות לעצמו ואז נימא דדין כליהן דמהני טפח הוא אפי’ בתשמישי קדושה (ויש להעיר דבאמת זהו טעם ההיתר להניח בתוכו דבר קדושה אפי’ הוא כליהן כיון דלגבי הדבר קדושה חשיב שחלק רשות אבל לגבי התשמיש קדושה עצמו המונח ע”ג קרקע צריך לברר אם אומרים כן).

ובשם הגרמ”ש קליין ראיתי (תורת האגרת עמ’ רכה) שכל דבר קדושה קדושתו לתשמישו ור”ל דמאחר שכל קדושתו הוא רק לשימוש באופן שהוא ע”ג קרקע אינו מתקדש להיאסר להניחו ע”ג קרקע [ויש להעיר דלפ”ז גם מה שהקיל בספר הנ”ל להניח בתוך קופסא ע”ג קרקע אם יש בכלי טפח יש מקום לטעון דהוא רק בכלי שתשמישו ע”ג קרקע בקביעות וצל”ע].

ובאמת יש לציין דבנפלו התפילין יש איסור נוסף משום זריקת התפילין דאסור לזרוק ספרים כמבואר ביו”ד ומה שאסור לזרוק משום כבוד הוא אפי’ בנרתיקו עי’ מש”כ במשנ”ב בדין זריקת הפת, אבל בדינא דנפלו תפילין בנרתיקן עיקר המשמעות שהנידון הוא ע”ג קרקע כעיקר הנידון של נפילת תפילין ואם נפלו ע”ג מיטה אפשר שבדיעבד בנפלו בלא כוונה הוא קל יותר לענין כפרה.

נשאל: כ״ז בניסן תשפ״דב: תפילה

מהי הכונה הנצרכת במצוות דאורייתא ובמצוות דרבנן

במצוה דאורייתא הכונה לעיכובא הוא לצאת ידי חובת המצוה, ויש בזה עוד דעות (עי’ במקורות), ולענין מצוה דרבנן יעוי’ במקורות.מקורות: לענין מצוה דאורייתא (לענין השיטות הדעות שמצוות צריכות כוונה לעיכובא שכך הלכה לרוב הפוסקים) משמע שנקט המשנ”ב בהל’ תפילין סי’ כה ...קרא עוד

במצוה דאורייתא הכונה לעיכובא הוא לצאת ידי חובת המצוה, ויש בזה עוד דעות (עי’ במקורות), ולענין מצוה דרבנן יעוי’ במקורות.

מקורות:
לענין מצוה דאורייתא (לענין השיטות הדעות שמצוות צריכות כוונה לעיכובא שכך הלכה לרוב הפוסקים) משמע שנקט המשנ”ב בהל’ תפילין סי’ כה ס”ה סקט”ו ע”פ האחרונים (וראה עוד משנ”ב סי’ ח סקי”ט) דהכונה לעיכובא בדיעבד בדאורייתא היא שיכוון למצוה פלונית (וכמו שהבאתי בתשובה ד”ה מה צריך לכוון וכו’), וכן משמע לשון השו”ע או”ח סי’ ס’ ס”ד, וכ”כ בדרך פיקודיך הקדמה סי’ ד’ בפשיטות דבעי’ כונה לצאת ידי חובת המצוה.

(ועי’ עוד במשנ”ב (סי’ ס’ בבה”ל ד”ה וי”א) לענין הלוקח טלית לעלות לתורה שאין בזה כוונה, וכבר הקשו (עי’ חו”ב ר”ה כח ע”א) על מש”כ שם דהרי אם תופס הטלית המצוייצת ורוצה דוקא טלית מצוייצת א”כ מסתמא מכוון למצוה כדין החי”א ח”א כלל סח ס”ט, וכנראה מיירי שאינו מכוון כלל למצוה אלא רק תופס בגד זה מאחר שהוא דרך כבוד ומנהג לעלות בבגד כזה, ואם היה לו בגד אחד של מצוה שאינו בצורת טלית גדול ובגד אחד בצורת טלית גדול הפטור מציצית ויודע שהוא כך אותו האדם בודאי היה תופס לעלות לתורה בטלית גדול הפטורה מציצית כיון שמכוון למלבוש של כבוד ולא למצוה כלל, ועדיין יש מקום לדון בזה).

ומאידך גיסא בנובי”ק חאה”ע סי’ נד אפשר שלא נקט כדעת המשנ”ב עי”ש.

ובערוה”ש או”ח סי’ ס ס”ח דייק מרש”י ברכות יג ע”א שדעתו דסגי שמכוון לצאת ידי חובת מצוות ואין צריך דוקא כוונת מצוה זו, ויש להעיר דיש לפרש דמה שנקט שם רש”י מצוות היינו מצוות דעלמא כדאמרי’ כיו”ב בכ”מ מאי בוגרות בוגרות דעלמא וכו’, ובפרט דבכל מקום מייתי בגמ’ הנידון בזה מייתי הלשון מצוות צריכות כונה בלשון רבים.

ובמאמר המוסגר יעוי’ בדברי יציב (בהשמטות סי’ קיט) שדן ע”פ המשנה בזבחים מו ע”ב לשם ששה דברים וכו’ שצריך כוונה פרטית לדברים הנזכרים שם לענייננו (כגון לשם ה’ וכו’ מה שנוגע לעניננו עי”ש), ועי”ש דדחה דהדברים המפורטים שם אפשר שהם דין מיוחד בפרטי דיני זבחים עי”ש.

ויש להעיר למה לא הביא ראי’ מסיפא ר’ יוסי אומר אף מי שלא היה בלבו וכו’ עי”ש, וכמו שפסק הרמב”ם דבדיעבד בסתמא כשר, וכדאמרי’ בפ”ק דזבחים ב ע”ב דבסתמא כשר, ומאידך לענייננו יש לדון דהוא דין מיוחד בזבחים דסתם זבחים לשמן הן עומדין, ובמקומות שבסתמא אמרי’ לשמה יש לציין לדברי החיי”א הנ”ל לפי הענין, ועדיין יש לדון במצוות שלא שייך לומר כן.

ויש לדון לפי דעת המשנ”ב ופשטות השו”ע שצריך לכוון לצאת ידי חובת מצוה זו, האם במצוה דרבנן הכונה לעיכובא (להשיטות שהוא לעיכובא גם בדרבנן) הוא שיש ציווי דרבנן בפעולה כאן, דהיינו שבא לקיים רצון חכמים, או שיש צורך לכוון גם כן מה הוא הציווי דרבנן שיש כאן שאותו בא לקיים במעשה זה.

ויש לשאול על עצם הספק הזה מהיכא תיתי ומאי ס”ד שבדרבנן יהיה חילוק בדאורייתא, דהרי מסתמא הפוסקים שפסקו שבדרבנן צריכות כונה הוא משום שלא חילקו בין חיובי דאורייתא לחיובי דרבנן, וא”כ מנ”ל לחלק בזה.

אבל באמת הנידון הוא בהגדרת המצוה דרבנן האם בכל מצוה היא מצוה נפרדת או שכל המצוות מדרבנן הם מצוה אחת כללית של מצוה לשמוע לדברי חכמים, וכמו שציינו המעירים לדברינו שיש כבר מהאחרונים שנקטו כן בהגדרת מצוות דרבנן דכולם מצוה אחת.

ועיקרי הדברים נתעוררו בתשובה אחרת [ד”ה מי שקרא הפרשה וכו’], דלפי מה שנתבאר לענין שניים מקרא יש משמעות בפוסקים שאין צריך שם כוונה גמורה לצאת ידי חובת המצוה, לענין מה שהזכירו הפוסקים באו”ח סי’ רפה ס”ו שמלמדי תינוקות אין צריכים ללמוד הפרשה בשמו”ת שכבר למדו, וצריך תלמוד בזה מה טעם הדבר ולגבי איזה אופנים והגדרות נאמר היתר זה, דהרי בדעת השו”ע נקט המשנ”ב בסי’ ס’ שמצוות צריכות כוונה גם בדרבנן, וכ”ש שהוא מצוה באמירה שבזה הוא חמור יותר עי’ בבה”ל שם בסי’ ס’.

ויש באמת שנקטו דבשנים מקרא לכו”ע אין צריך כוונה, והוא באמת צריך הבנה למה שיהיה שונה מצוות שניים מקרא יותר משאר תקנות דרבנן, אלא אם כן נאמר דעיקרה לא נאמרה כחובה ורק אחר כך קבלוהו עלייהו כחובה ולכן הוא קל יותר מצד כוונה, אבל פשטות הגמ’ שם בברכות ח’ שהוא חובה עי”ש בשקו”ט בגמ’ שם, וכלשון השו”ע ריש סי’ רפה חייב אדם וכו’.

ואחד מן הצדדים שהצעתי שם בתשובה הנ”ל הוא שבדרבנן הגדרת המצוה היא לקיים המצוה דרבנן, ומכיון שמכוון כאן לחזור פרשת השבוע ממילא הוא בכלל התקנה דרבנן (ואם נתרץ כן נכנסים כאן לנידון חדש אם לא התכון לחובת המצוה דרבנן ממש אלא לתוספת במצוה דרבנן האם גם בזה סגי לפי הצד שדי לכוון לקיים רצון חכמים או דבעי’ שיכון לכה”פ לקיים דבר שהוא מחוייב בזה מדרבנן).

אולם א”א לומר כן שכן בפסחים דף קיד לגבי הנידון על מצוות צריכות כונה במרור (במתני’ דמיירי שם בזה”ז כמ”ש ובמקדש היו מביאין לפניו וכו’) שאע”פ שכבר טיבל המרור בטיבול ראשון כתקנת חכמים לעשות טיבול ראשון עדיין לא יצא ידי חובתו ידי אכילת מרור, ומבואר מזה דעצם מה שהתכוון לעשות תקנת חכמים אינו מוציא אותו בכל המצוות דרבנן הקשורות לפעולתו הזו, וא”כ א”א לומר שאם התכוון ללמוד הקריאה”ת של פרשת השבוע יצא ידי חובת שנים מקרא מצד שהתכון לקיים בזה רצון חכמים בהידור במצוה, ופשוט.

אבל יתכן לומר ההגדרה באופן אחר, והוא יהיה תירוץ מדוייק יותר בענייננו, והוא, שאם עושה כאן המצוה למטרת ותכלית וטעם התקנה גם אם אינו מכוון לצאת ידי חובתו המוטלת עליו אפשר שיוצא, ובדאורייתא כוונה זו אינה שייכת כלל, כיון שבדאורייתא סו”ס עיקר הכונה הוא לקיים ציווי ה’ אבל בתקנה דרבנן יתכן שאין הכונה מעכבת שיקיים ציווי חכמים מחמת שכן ציוו חכמים, אלא שאם נתכוון לטעם ומטרת התקנה למה נתקנה גם אם לא כיון לצאת ידי חובה יצא, דהיינו בניד”ד מכיון שהמלמד התכוון במטרתו ותכליתו ללמוד ולחזור פרשת השבוע שקורין בבהכנ”ס שזו מטרת התקנה של שניים מקראה ותכליתה, יצא ידי חובה.

אבל בגוף הקושי’ דלעיל יש לציין לסוגי’ דברכות יג ש”מ מצוות צריכות כונה וכו’ והנה יש מהראשונים התוס’ דסוכה ושאילתות שפסקו כמאן דאמר בברכות כא ק”ש דרבנן, וע”כ סוגי’ זו סוברת שלהסוברים מצוות צריכות כונה בדאורייתא ה”ה בדרבנן דהרי ק”ש דרבנן, ואעפ”כ מבואר שם בסוגי’ דלא סגי במה שמתכוון במצות תלמוד תורה לקיים בזה גם הכונה המוטלת עליו במצוות ק”ש, אם כי יש לדחות דכונה למצוה דאורייתא לא מהני לדרבנן כיון שסו”ס אינו מכון לקיים רצון חכמים, אבל יש להקשות להסוברים דקריאת המגילה חשיב דרבנן (והרחבתי בזה בתשובה אחרת) ואעפ”כ בסוגי’ המקבילה ברפ”ב דמגילה נקטו דאם קורא המגילה ואינו מכון לצאת אינו יוצא למ”ד מצוות צריכות כוונה, ואע”פ שבודאי מכוון לרצון חכמים ללמוד המגילה מאחר שהוא זמן קריאת המגילה וגם שיש בזה פרסומי ניסא שהוא טעם התקנה, ואעפ”כ אינו יוצא ידי חובה.

וכמו”כ בשו”ע סי’ תפט ס”ד לגבי מי ששואל אותו חבירו על ספירת העומר ומשיב לו שיצא ידי חובה דרבנן ואינו יכול לספור שוב בברכה, וכ’ שם הפר”ח דהוא למ”ד מצוות א”צ כונה בדרבנן, מבואר שאע”פ שעוסק בזכירת המצווה דאורייתא וברצון חכמים לספור לא סגי בזה, אלא רק אם נאמר שאין מצוות צריכות כוונה בדרבנן.

ומבואר מכל זה שאין לנקוט כסברות אלו אלא שיש חובה במצוות דרבנן לכוון לצאת ידי חובת המצוה כמו בדאורייתא (להסוברים שמצוות צריכות כונה בדרבנן).

אולם מעיקרא דמילתא שם יל”ע אם באמת מיירי באופן שלא התכוונו מעיקרא המלמדים לצאת ידי חובה, דאולי מיירי באמת שנתכונו רק שבא השו”ע לחדש ענין אחר בזה, ויעוי’ בביאור הגר”א על השו”ע בסי’ רפה ס”ו לענין מלמדי תינוקות שציין שם לס”ב שאין מעכב דוקא תרגום אלא שיבין, ולפי הבהגר”א אפשר דעיקר מה שבא השו”ע לחדש הוא שא”צ דוקא תרגום וסגי במה שהמלמד מסביר ומבאר לתינוקות את הפרשה, וכמ”ש המג”א שם סק”ט שהמלמדים בזמנם היו למדים פירוש המקרא עם התינוקות, או כמו שכתב הדברי חמודות (ברכות פ”א אות מג והובא במחה”ש שם) שכיון שהמלמדים קורין הפרשה פעמים רבות א”כ פעם אחת עולה להם במקום תרגום, וגם מה שיש מהפוסקים שהזכירו דהחידוש הוא שבודאי קראו עם התינוקות הכל, עדיין אפשר דמיירי בנתכוונו לצאת ידי חובה והחידוש הוא שיכולים לסמוך על זה באופן של ספק אם קראו כיון דמסתמא קראו הכל סגי בזה (ואם אי’ שיש אחרונים שלא למדו כן בשו”ע אפשר שסברו בדעת השו”ע שמצוות אין צריכות כונה בדרבנן ודלא כמו שסבר המשנ”ב בדעתו, וכן נקט הפר”ח בדעת השו”ע סי’ תפט ס”ד דלא כמו שנקט המשנ”ב בדעתו).

נשאל: י״א באייר תשפ״בב: שונות

פרטי דינים בהלכות תשובה

{מוצאי יוה”כ תשע”ו לכבוד ידידי הגאון המופלג ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א וכו’} אשלח לך ספק א’ בהל’ תשובה אשר נידון בישיה”ק בימים האחרונים, א’ שחוזר בתשובה ופורש מיד, מכל מה שהוא יכול, אך יש דברים שאינו יכול לפרוש מהם מיד ...קרא עוד

{מוצאי יוה”כ תשע”ו
לכבוד ידידי הגאון המופלג ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א וכו’}

אשלח לך ספק א’ בהל’ תשובה אשר נידון בישיה”ק בימים האחרונים, א’ שחוזר בתשובה ופורש מיד, מכל מה שהוא יכול, אך יש דברים שאינו יכול לפרוש מהם מיד עכשיו, רק יקח לו זמן ומתכוין לפרוש מהם מיד כשיוכל, האם ימחלו לו גם העבירות שלא הצליח לפרוש מהם או לא.

ואת”ל שלא, מה לגבי כפרת יוה”כ.

אשמח לקבל תשובה חזרה.

ועוד שאלה שמטרידה אותי, במ”ש אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ממ”נ אם זה תלוי בבחירתו מה ההכרח שיבחר ברע, מלבד שזה לא מסתבר, כי יש בחירה, א”כ גם א”צ תשובה ע”ז, וצ”ע.

{יתן ה’ וכו’ אשמח מאוד בהשתתפותך
ידידך יוסף דוד אנקוה
בע”ה י”ב תשרי תשע”ו עש”ק פ’ האזינו
לכבוד ידידי החתן היקר והנעים הרב יוסף דוד נ”י}

תשובה

א) הנה לגבי שאלתך הראשונה, לכאורה זה יהיה תליא מהו המפריע והסיבה שאינו יכול לעזוב את אותה העבירה, דהנה אם מדובר כאן באונס לכאורה מילתא דפשיטא היא שא”צ לחזור בתשובה ממה שהוא מוכרח לעבור את אותה העבירה באונס, ולמשל מי שהוא חולה מעים שאין יכול להניח תפילין, פשיטא שיכול לחזור בתשובה על מה שפ”א כשהיה בריא לא הניח תפילין, [ר”ל לדעות שעבר איסור ע”ז, עי’ במ”ב סי’ ל”ו ואכמ”ל, ומ”מ עבר איסור מצד הק”ש בלא תפילין], והקבלה לעתיד שלו היא שמקבל ע”ע דלכשיבריא שוב שיניח תפילין תמיד, דאטו מי שאנוס שוב לא יוכל לחזור בתשובה אם עבר אותה העבירה שעליה נאנס כעת ג”כ.

וגדולה מזו כתב באלף המגן סי’ תר”ו סק”ג בשם ס’ יפה ללב, י”א דאם חבירו שחטא לו אינו בעיר, וקיבל עליו בלבו לפייסו כדבעי, אזי מכפר לו יוהכ”פ.

ואולי הספק באופן שהוא נהנה ושמח מהעבירה שעובר באונס, והנה ידוע שיש בזה נידון אם בכה”ג עבר איסור, ואכתוב כעת הזכור לי ע”ז, דלדעת החלקת יואב אין עובר איסור בזה, ואילו לדעת השבט מוסר עובר בזה איסור עוד טפי ממזיד, שבזה מכעיס להקב”ה יותר, אכן שוב זה אינו קשור לענינינו, דממ”נ למ”ד שעובר בזה איסור א”כ אינו חוזר מזה, ואם ירצה לחזור צריך ג”כ לקבל ע”ע שלא לשמוח בעבירה, היינו לקבל ע”ע שיהרהר בחומר העבירה ובמי שציוה עליה עד שתצא השמחה הזרה הלזו מלבו, ולמ”ד שאין עובר בזה איסור אין עליו חיוב מצד הדין לחזור מזה וכנ”ל.

וכנראה הספק הוא באופן הנהוג בזמנינו, שכאשר מחזירין בתשובה אדם שלא נהג מצות כלל, נזהרין שלא לחייבו במצוות מיד יותר מדי, וכנראה שלפי הנסיון של המחזירים בתשובה הוכח דבד”כ מי שאין עובר התהליך כסדר אינו עומד במקומו אח”כ אלא נשבר ונופל ממדרגתו, וראיתי בס’ מנחת תודה שדן מרן הגרח”ק שליט”א במי שהחזירוהו בתשובה מה יעשה מיד, ואמר דהמצוה הראשונה שיעשה הוא להשלים כל הפרשיות של שנים מקרא משמחת תורה עד עתה, [למאן דס”ל הכי בשו”ע], אמנם אין להוכיח מזה הרבה דלא ס”ל מזה, די”ל דלא כיון לנקוט דוקא האופן המציאותי והאקטואלי, וגם אפשר דישנם אשר יכולין לשוב מיד, ובזה מיירי הגרח”ק, ומ”מ יש להצדיק דרך זו ע”פ דברי הגרי”ס זצ”ל באור ישראל לגבי התשובה שלנו אשר היא ג”כ בהדרגה, וע”ז מסתפק השואל שיחי’ האם זוהי סיבה טובה ומספקת, דחשיב כאונס כיון שא”א לחזור בתשובה בלא תהליך זה, וממילא דינו ככל הני דלעיל שאין האונס מעכבן מלעשות תשובה או לא.

והנה אינו לפני כעת הס’ אור ישראל לעיין בו מ”ש בגדרי התשובה בזה, אכן כמדו’ שלפ”ד מרגע שנתן אל לבו לקבל ע”ע ענין תהליך התשובה חשיב קבלה גמורה, וכבר נודע בשער בת רבים מש”כ המבי”ט בס’ בית אלהים דסגי ברצון והחלטה וכו’, ע”פ מש”כ בקידושין מ”ט ב’ המקדש ע”מ שאני צדיק גמור אפי’ רשע חיישינן שמא הרהר תשובה בלבו.

ויש ראיה לזה קצת מלשון רבינו יונה בשע”ת שער ב’ סי’ י’ לגבי מי שמקבל ע”ע לשמוע דברי המוכיחים, וז”ל: כאשר ישמע מוסר החכמים והמוכיחים יקשיב וישמע ויכנע ויחזור בתשובה, ויקבל בלבו כל דברי התוכחות, ושלא יגרע דבר מדבריהם.

והנה האיש הזה ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול, כי עת אשר יאזין ויסכית ולבבו יבין ושב ויקבל ביום שמעו דברי המוכיח, ויקיים עליו להיותו עושה ככל אשר יורוהו תופשי התורה מן היום ההוא ומעלה, להזהר כאשר יזהירו יודעי בינה לעתים, עלתה בידו התשובה ונהפך לאיש אחר.

ומעת אשר קבל כזאת במחשבתו וגמר עליו ככה בלבבו, קנה לנפשו זכות ושכר על כל המצות והמוסרים, ואשריו כי צדק נפשו בשעה קלה.

וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מכילתא בא, יב כח): “וילכו ויעשו בני ישראל” (שמות יב, כח), וכי מיד עשו? והלא לא עשו עד ארבעה עשר לחדש? אלא כיון שקבלו עליהם לעשות מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו מיד.

ואמרו (אבות דרבי נתן פרק כב): כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת.

שנאמר (שמות כד, ז): “נעשה ונשמע – ביאור הדבר, כי האיש אשר קבל על נפשו בלב נאמן לשמור ולעשות על פי התורה אשר יורוהו ועל פי המשפט אשר יאמרו לו היושבים על המשפט, יש בידו מן היום הזה שכר על כל המצות, על אשר שמעה אזנו מדברי התורה ותבן להם, ועל הדברים אשר לא גלו אזנו עליהם, עדנה וצדק לבש, וקנה זכות על הנגלות אליו ועל כל נעלם מעיניו, ואחרי זאת יום יום ידרוש וישקוד על דלתות מוכיחיו, וישכיל מכל מלמדיו, ונמצא האיש הזה מעשיו מרובים מחכמתו, כי לא ידע את הדבר, והנה שכרו אתו, וכענין מה שאמרו ישראל בסיני “נעשה ונשמע”, שהקדימו קבלת המעשה על נפשם לפני השמיעה.

ובענין אחר לא יתכן שיהיו מעשי האדם מרובים ממה שהוא יודע עכ”ל.

וז”ל כמוה”ר יחזקאל לוינשטין ז”ל אור יחזקאל עמ’ ע”ד בשעה שמשתדל לבקש איזה דרך לתשובה, כבר יצא מדרכי החטאים, ואינו שנאוי משוקץ ותועבה, ויש לו תקוה להגיע לאהוב וחביב עכ”ל, ואמנם אי”ז מדבר בדרגות התשובה הגמורה.

ואיתא בפסיקתא רבתי פיסקא שובה: שובה ישראל, משל למה הדבר דומה, לבן מלך היה רחוק מאביו מהלך מאה יום, אמרו לו אוהביו חזור אצל אביך, אמר להם איני יכול, שלח אביו ואמר לו הילך מה שאתה יכול לפי כחך, ואני בא אצלך בשאר הדרך, כך אמר הקב”ה שובו אלי -היינו המעט שאתם כן יכולים- ואשובה אליכם, ואני אשלים לכם תשובתכם ע”כ.

ב) בענין שאלתו השניה, בפי’ המקרא [קהלת פרק ז פס’ כ] כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, האם אין בחירה, הנה קודם העיון נראה לבאר ע”ד הפשט בב’ אופנים, ידוע מה שדנו הראשונים בענין הקו’ על ידיעה ובחירה, שהקשה הרמב”ם בהל’ תשובה דמחד יש בידו לבחור ומאידך הקב”ה יודע מה שעתיד להיות, וע”ש ובראב”ד, והרמב”ן ז”ל בשער הגמול נקט באופן פשוט שיש בחירה ביד האדם ואעפ”כ הקב”ה יודע במה הוא עתיד לבחור ולא נסתר ממנו כלום, וצ”ל שהכל ברור במה יבחר לפי תהלוכות נפשו נטיותיו וכוחותיו, אך מ”מ חשיב בחירה עדיין, והקב”ה יודע זאת בודאי מכל מקום מכח ידיעה ולא מכח זה, ולפ”ז גם מ”ש כי אדם אין צדיק וכו’ אי”ז סותר ענין בחירה מה שיש לו עבירות וכנ”ל, [ועיין בשפתי חיים להרב פרידלנדר מ”ש בענין ידיעה ובחירה].

ובאופ”א י”ל דכך הוא ההכרח, ואע”פ שבכל עבירה בפ”ע יש בחירה מ”מ חומר הנסיון מכריח שבואי יהיו עבירות שיכשל בהן, ואפשר דב’ הדעות בספ”ה דשבת דף נ”ה ב’ פליגי בזה האם אין אדם וגו’ דוקא הוא או לאו דוקא.

וכמש”ש התוס’ ארבעה מתו בעטיו של נחש, והא דכתיב (קהלת ז) כי אדם אין צדיק בארץ וגו’ ברוב בני אדם קאמר עכ”ל, ומבואר דאין זה דין שנגזר על האדם אלא משפט תהלוכות נפשו, וזהו להך מ”ד התם, ופליגי שם.

והנה באמת יש להוכיח מכמה מקומות דבודאי יתכן שאדם יעבור נסיון שלא יוכל להנצל ממנו, ואפשר דמ”מ היינו קרוב לאונס ולא אונס גמור.

וז”ל הגמ’ סוכה נ”ב א’, בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב”ה עוזרו אין יכול לו, שהוא מסית את האדם הסתה שהיא למעלה מיכולתו, ואי’ התם, אמר אביי אי מאן דסני לי הוה לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה.

ועיין סוטה על מ”ד לעשות צרכיו נכנס [ואה”נ ההיא מטרוניתא אמרה לר’ יוסי בן חלפתא שלא יתכן שעמד ע”ע כדאי’ במדרש].

וע”ע בקידושין פ’ במעשה דר”ע חסידא חזי דאנא בשרא וכו’, ומבואר שזהו יצה”ר שאין ביד האדם לעמוד כנגדו, ויש עוד לשונות בראשונים ע”ז.

ובמסכת חגיגה דף ט”ז א’, והאמר רבי אלעא הזקן אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורין ויתעטף שחורין ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא לא קשיא הא דמצי כייף ליה ליצריה הא דלא מצי כייף ליצריה, ונחלקו הראשונים שם וי”א דאה”נ יעשה מה שמוכרח ובלבד שלא יחלל ש”ש.

וביומא דף י”ט ב’, דאמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא אמריתו אמאי לא אתי משיח והא האידנא יומא דכיפורי הוא ואבעול כמה בתולתא בנהרדעא אמר ליה הקדוש ברוך הוא מאי אמר אמר ליה לפתח חטאת רובץ ופרש”י – יצר הרע מחטיאו בעל כרחו.

והנה כ”ז אפשר לתרץ כנ”ל דמיירי בקרוב לאונס ולא שיש אונס ממש דא”כ אין בחירה, וראיתי בא’ מספרי הראשונים ז”ל על המידות שכתוב שם, דהקב”ה ברא את האדם באופן חמרי שא”א לו לינצל מן העבירות, והטענה על האדם היא רק שעליו לשוב מן העבירה שנכשל בה, שלא ישאר עמה.

ועתה עינתי במפרשים ז”ל על הפס’ כי אין צדיק וכו’, וראיתי דלדעת האלשיך שם [וע”ש גם באב”ע] הכונה גם על איזו פניה בלתי טובה, ע”ש שהאריך וסיים, וקל וחומר הדברים אם בחשבו שעושה טוב חוטא בהעדר החכמה, מה גם עתה בבלתי חושב עשות מצוה עכ”ל.

[ואגב ראיתי בס’ הגאון דבתחילה כשבא הגר”ח לפני הגאון ז”ל לשאול אם לפתוח הישיבה שתק הגר”א, ורק אח”כ בפעם אחרת הורה לו שיש לפתוח הישיבה מיד, וביאר דבאמת מעיקרא הי”ל לעשות כן, אלא שמרוב להיטותו הי’ חשש הגר”א שמא תהי’ לו פניה בזה, ורק אח”כ כשלא היה להוט כ”כ הורה לו להקים הישיבה, ועיין באבן שלמה ספ”ח].

אכן לכאורה שייך להוכיח דלא כהאלשיך ממ”ש בפ”ק דזבחים [דף ו’ ב’] ואמר רבא חטאת ששחטה על מי שאינו מחוייב כלום פסולה שאין לך אדם בישראל שאינו מחוייב עשה ופרש”י, שאינו מחוייב עשה – שלא עבר עשה, ומבואר דהוא בודאי יותר מסתם פניה וצ”ע.

וז”ל רב סעדיה גאון ז”ל, בס’ האמונות והדעות מאמר ה’, ואם יאמר אומר, מפני שמצאנו בתורה (במדבר כ”ח כ”ב) ושעיר חטאת אחד לכפר עליכ’, ידענו כי אי אפשר בלתי חטא, נאמר כי זה נכתב על האפשר, ואם יחטא יכפר לו בו, ואם לא יהיה לנו עליו הגמול.

ואם יאמר, איך אמר, (קהלת ז’ כ’) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, נאמר לא אמר זה כי אם על היכלת, כי אין אחד מן הצדיקים יכול לעשות טוב אלא הוא יכול לעשות רע, אבל הוא בורר בטוב ומגבירו על הרע.

אבל המקצר היא המיקל במצות עשה, והוא שנאמר עליו עובר על מצות עשה, והוא המקל בתפילין ובצצית ובסכה ולולב ושופר והדומה לזה, והוא במעלה הזאת מן החטא.

אך החוטא הוא העובר על מצות לא תעשה, אבל לא על החמורו’, ובאי זה צד נדע שאינם חמורו’, מפני שלא הגדילו ענשם בעול’ הזה, והוא נקר’ עובר על מצות לא תעשה, והוא כמי שמקל בנבלה וטרפה ושעטנז ובעוננות ובכחש, והדומה לזה שענינו במעלה הזאת מן החטא.

אבל המזיד הוא שעובר על החמורות, והם שיש בו כרת בידי שמים, ומיתה בידי שמים, וארבע מיתות בית דין, ובזה נדע כי הם חמורות, כמו העריות וחלול שבת והאכילה ביום הכפורים, וחמץ בפסח, והדומ’ לזה, הוא במעל’ הזאת מן החטא.

אבל הכופר הוא העוזב העקר, ר”ל בורא הכל יתברך וית’ וכו’ עכ”ל.

[ע”ע מגן אבות לרשב”ץ על מס’ אבות פ”ב מט”ז, ד’ י”א, ד’ ט”ו].

ובספר העיקרים מאמר ד פרק לח, הנה יפול בענין העונש שאלה חזקה וקשה מאד, והיא כי אחר שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז’ כ’), יתחייב לפי זה שיהיו כל האנשים נדונין בעונש בלתי בעל תכלית על איזה חטא שחטאו או מרו פי השם אף על פי שיתחלפו באיכות העונש, ואם כן אפוא מי הוא זה ואי זה הוא שימלט את נפשו מעונש נצחי לפי המדה הזאת, ואיך יזכה ילוד אשה לשכר הנפשיי הן שיהיה זמניי או נצחי, ויותר קשה מזה מה שנמצא לרבותינו ז”ל (סנהדרין י”ז ע”א) שאמרו שהעונש הוא זמניי, אמרו דינן של רשעים בגיהנם י”ב חדש, ובשכר אמרו שהוא נצחיי, כמו שהוכיחו זה מלעולם יירשו ארץ.

ומה שנראה לי בזה הוא כי כמו שבשכר אף אם הדין נותן שיהיה זמניי ישוב נצחיי על צד החסד כמו שבארנו, כן בעונש אף על פי שהדין נותן להיות נצחיי הנה הוא ישוב זמניי על צד החסד, וזהו שאמר הכתוב על העונש הזמניי המגיע מהשם יתברך על הרשעים שהוא מגיע על צד החסד, אמר המשורר אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עוז לאלהים ולך ה’ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים ס”ב י”ב – י”ג), יאמר כי ממה שנזכר בתורה שהשם יתברך אינו מנקה לרשעים אבל משלם עונם אל חיקם, שמענו שתים, האחת כי עוז לאלהים לעשות משפט ברשעים ולתת לאיש כדרכיו, כמה שאמר הכתוב ועוז מלך משפם אהב (תהלים צ”ט ד’), ובזה המשפט בעצמו שהוא עושה ברשעים שמענו כי עם ה’ החסד, וזהו שסמך לזה ולך ה’ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, כלומר כי במה שאתה משלם לרשע עונש זמניי כמעשה העבירה שעשה שהיה זמניי, נראה שאתה מתנהג עם האדם במדת החסד בזה, שמן הדין היה ראוי שיענש עונש נצחי על העבירות שבידו בערך אל השם יתברך שהמרה את רוחו שהוא בלתי בעל תכלית, כמו שבארנו, ויאמר שבעונש שנראה שהוא מגיע אל הרשע בעולם הזה על עבירות שבידו שמענו שתים, כי עוז לאלהים לעשות משפט בעוברי רצונו, ושהוא מתנהג במדת חסד במשפט הזה, אחר שהוא מעניש אותו עונש זמניי כמעשה העבירה שהיה זמניי, וזה כדי שינצל מעונש נצחי בעולם הבא עכ”ל.

נשאל: כ״ט בתשרי תשפ״ה

קנו בגד שינה שיש בו הדפסת צורת שתי וערב האם מותר בהנאה

אם קנו כלי חדש להרבה פוסקים אינו אסור בהנאה מעיקר הדין כיון שלא נעשה לעבודה וכך הכריע הרמ”א, ויתכן שיש שהחמירו בזה, ואם קנו כלי משומש משמע בש”ך ועוד פוסקים אי’ שיש להחמיר (וגם בכלים שאינם לכבוד מחמיר שם) מספק ...קרא עוד

ואם היא צורה אקראית של הצטלבות שלא למטרת צורת צלב כלל אין בזה איסור מעיקר הדין וכאן בא”י החזו”א לא החמיר בזה.

מקורות:

לענין שתי וערב של צלב ממש יעוי’ מ”ש רמ”א סי’ קמא ס”א על שתי וערב שאם נעשה להשתחוות לו דינו כצלם ואסור בלא ביטול (היינו ביטול ע”ז לפי דיני ביטו ע”ז כדין) אבל אם נעשה לנוי ולזכרון מותר בהנאה, וראה גם בקצש”ע בהשמטות, ועי’ בתשובתי [ד”ה תמונות צלמים עתיקות שנמצאים בספרי ארכיאולוגיה האם מותר להחזיקם ולהסתכל בהם] שדנתי לגבי שתי וערב.

ודברי הרמ”א הנ”ל מיוסדין על כמה ראשונים דכ”א במרדכי (דפוס קושטא הובא בד”מ שם ובהרבה דפוסים נשמט כנראה מחמת הצנזור) בשם הראבי”ה סי’ אלף נא והביאו גם התה”ד סי’ קצו, וכ”כ ריטב”א ע”ז מב ע”ב דצורות שתי וערב על כלי כסף מותרות דהדבר ידוע דלא פלחי לכלים הללו וכעי”ז במאירי שם, וכן בברכ”י שם סק”ז בשם הרב בית דוד ס”ס עד לענין שתי וערב במטבעות של כסף שהוא לנוי בלבד, וכן נקט באג”מ יו”ד סי’ סח לענין בולים שיש עליהם שתי וערב דמעיקר דינא חשיב שאינו עבודה זרה ואע”פ שלא פירש דבריו יש להעמיד דבריו כדלעיל שנעשה לנוי בלבד ולא לעבודה.

ומאידך גיסא אם נעשה לכבוד הע”ז או מטעמי דת הרי הוא אסור בהנאה, וכמבואר ברמ”א שם שאם עשוי להשתחוות אסור.

והר”ן בע”ז יח ע”ב מדה”ר הביא דברי הרשב”א ששתי וערב הנמצא ע”ג כלים אסורין בהנאה והר”ן גופיה רצה לטעון דצלמים של גוים שבינינו לא נעשו לע”ז כלל, ועי’ בש”ך שם שהביא דבריהם של הרשב”א והר”ן וכן הביא שם גם דברי רבינו ירוחם שכ’ ב’ צדדים והחמיר מספק בכלי שנמצא (כלומר שמצאו את הכלי), וכן נקט בש”ך שם להחמיר גם בשתי וערב הנמצא מספק שמא עבדוהו ולא הותר אלא בידוע שלא נעבד, וכן נקט באבקת רוכל שם כדעת רשב”א [המובא בר”ן שם] דצורת שתי וערב דינה כצורה הנעבדת, ונקט דהר”ן לא הכריע דלא כהרשב”א וכן נקט דהלכה כהרשב”א שהוא רב גדול ומפורסם שהכריע לאיסור כנגד ספקו של החכם הנזכר ברי”ו.

וצ”ע דברי הש”ך דלפו”ר משמע דפסק זה של הרמ”א אינו סותר דברי הרשב”א והרי”ו והכרעת הש”ך גופיה להחמיר בשתי וערב, וצ”ע.

ואולי באמת הש”ך בא בזה לחלוק על הרמ”א אחר שביאר דבריו באר היטב אבל הוא דחוק מאוד.

ויתכן לומר דהש”ך מפרש דברי הרמ”א בכלי חדש שידוע שלא היה בשימוש מעולם מאז שנוצר על ידי הגוי ובכה”ג שהגוי מוכר כלי חדש עם צורת שתי וערב לנוי בזה מסכים להקל שודאי לא עבדוה ואילו הצורה עצמה נעשתה לנוי, ורק אם כבר היה בשימוש בידי גוי חיישי’ שמא עבדו בינתיים, ועי’ בתה”ד סי’ קצו הסתפק בשתי וערב שבבגדי כומרים אם הוא לנוי או לע”ז (אבל הסוברים שגם במטבעות שייך סברת ראבי”ה ודאי לא מסכים לזה הש”ך).

ולפ”ז גם בשו”ת אבקת רוכל אינו בהכרח סותר דברי ראבי”ה ושאר הנך רבוותא שהתירו עצם שתי וערב שנעשה על גבי כלי אלא רק מיירי בכבר היה בשימוש על ידי גוי, כמו דמיירי התם במטבעות שבאו מגוי שכבר היו בידו, וכן הר”ן שם דמיירי בדבר הנמצא שבזה יש לחשוש שכבר היה בשימוש בגוי ועבדו ורק בזה הכריע האבקת רוכל דלא כהר”ן, אבל באופן שרק נוצר על ידי גוי לנוי ועדיין לא עבדו שמא לא מיירי האבקת רוכל, ולפ”ז יתיישב גם מה שרצה האבקת רוכל לטעון איסורא לדבר זה גם בדעת המרדכי בעוד שהמרדכי סובר כהראבי”ה.

אבל באמת מסתימת האבקת רוכל שכ’ דצורה ההיא היא צורה הנעבדת משמע שבא להחמיר בכל גווני וצ”ע, וא”כ מה שהזכיר שם המרדכי יש לומר דהוא לא לכל עניין הנידון שם דלא הזכיר דבריו אלא לענין מכירה כמבואר שם אבל לענין הנידון אם צורה זו אסורה או לא, לא נחית בזה לדעת המרדכי, וע”ע שו”ת רדב”ז ח”ח סי’ קיז שיש אחד מן החכמים בצפת שנזהר שלא לקחת בידו מטבעות שיש עליהם צורת שתי וערב ועי”ש מה שכתב דעתו בזה.

ובשו”ע או”ח סי’ קיג ס”ס ו החמיר בהשתחוואה כשעומד בתפילה כשיש בפניו שתי וערב שלא ישתחוה, ויש לומר דמיירי בדבר הנעבד ועכ”פ באופן המסופק שאסור גם כנ”ל כמו שנתבאר בשם הש”ך, אי נמי התם יש להחמיר יותר שלא יראה כמשתחוה לע”ז דחשש זה שייך גם אם השתי וערב מעיקרו לא נעשה לע”ז אלא לנוי בעלמא.

ואם דבר שיש בו שתי וערב שנעשה לנוי שאינו אסור בהנאה אם הוא מותר למצוה או לא הוא עוד נידון בפני עצמו ולא אכתוב בזה כעת.

לענין צורת שתי וערב שנעשתה באקראי ואין מכוונים כלל לצורת הצלב אפי’ לא לנוי, אמנם איסורא מן הדין לית בזה אבל בב”י או”ח סי’ לב משמע שהוא גם דבר שאינו טוב לעשות כן, ולכן ביטלוהו ממה שהיה מלפנים צורת שתי וערב מאחורי קשר של תפילין כמבואר שם ולכך עשו איזה תיקון בזה (ויש כמה אופנים של תיקון בזה, עי”ש בב”י בדברי הר”י אסכנדרני מחד גיסא ויש עוד פתרון אחר שהובא בזה, אבל בקשר של הגאונים שם יוצא שתי וערב מאחוריו כגון בקשר השימושא רבא, ויש לציין דגם לפי הצד שצורת הקשר היא לעיכובא כדמשמע באו”ז בשם ה”ר שמחה, מ”מ שינוי כזה לא חשיב שינוי אי נמי דהעיכובא הוא רק מצד הנוייהן לבר אבל הצורה בפנים של הקשר בפנים שמא לכו”ע אינה מעכבת), והסטייפלר טרח הרבה להזהר בזה כמובא בספר תולדות יעקב בהרחבה, אבל בשם החזו”א הובא שכאן בא”י שאינו מצוי בינינו הע”ז הזו אין חשש כ”כ בשתי וערב גרידא שלא נעשה לשם ע”ז.

וכמו שהובא על הגרח”ק (להדבק בדרכיו עמ’ רמח ומנחת תודה עמ’ שכט) ששאלוהו בטעם מה שהקפיד אביו כ”כ על ענין שתי וערב וכו’, והשיב הגרח”ק כי בחו”ל מאד הקפידו על כך, והובא שם שפעם אמו (אחות החזו”א) קנתה מפה ואביו אמר שתוריד את זה ותחזיר כי היה שם שתי וערב, ושאלה להחזו”א, והשיבה החזו”א שכאן בארץ לא כל כך מקפידים על כך אבל אם אבא ביקש את צריכה להוריד את זה עכ”ד.

לענין מה ששאלת מה הגדר של שתי וערב, הנה לפי מה שמשמע בתולדות יעקב שם מהנהגת הקה”י בזה משמע שכל הצטלבות של ב’ חוטים יחד וכיו”ב היה נזהר בזה, וכן במנחת תורה שם הובא שעד כדי שראו פעם על הכביש מצוייר כעין שתי וערב אמר שהיה לוקח כלי ומשייף את הכביש, אבל כמובן שכ”ז הוא מידת חסידות של מיאוס הע”ז של אל תפנו אל האלילים ואינו מדינא.

ופ”א הזדמן לי להיות במקום שבוחנים על החומר הנלמד ובודקים את התשובות בעזרת בדיקת מחשב והיה צריך ליצור כעין שתי וערב על התשובה הנכונה ואחרת לא היה המחשב יכול לבדוק את התשובות, והערתי להם ע”ז מדברי הב”י הנ”ל ומהנהגת הקה”י הנ”ל.

נשאל: ט״ז במרחשוון תשפ״דב: תפילה

מי שיש לו שני אפשרויות שיוכל להעדיף אחד מהם אם לקרוא ק”ש בפעם הראשונה בברכותיה או עם תפילין מה עדיף

נראה שתפילין קודם.מקורות: שכן הקורא ק”ש בלא תפילין נזכר בגמ’ ושו”ע כאיסורא, ולקרות בלא ברכותיה על אף שצורת התקנה מתחילה כך היתה מ”מ לא נזכר בגמ’ וש”ע כאיסור, ואדרבה במקום הצורך שלא להפסיד זמן ק”ש או תפילה בציבור התיר ברמ”א ...קרא עוד

נראה שתפילין קודם.

מקורות: שכן הקורא ק”ש בלא תפילין נזכר בגמ’ ושו”ע כאיסורא, ולקרות בלא ברכותיה על אף שצורת התקנה מתחילה כך היתה מ”מ לא נזכר בגמ’ וש”ע כאיסור, ואדרבה במקום הצורך שלא להפסיד זמן ק”ש או תפילה בציבור התיר ברמ”א לקרותה שלא בברכותיה ועכ”פ להרמ”א אפי’ במקום ספק שמא לא יקרא בזמנה מותר לקרותה שלא בברכותיה, וגם הגר”א עד כאן לא פליג אלא התם בספק.

ואמנם יש דעת הגאונים (הובא בביה”ל) על ברכות דמעכב, אבל דעה זו לא נפסקה כלל.

האם יש ענין עשרה ראשונים גם בהגעה לתלמוד תורה

בע”ה ‏יום רביעי כ”ד אייר תשע”ו לכבוד גיסי החביב הבה”ח משה נ”י {מה ששאל בהא דאיתא בברכות דף מ”ז ב’, וז”ל, אמר רבי יהושע בן לוי לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים שאפילו מאה באים אחריו קבל ...קרא עוד

בע”ה

‏יום רביעי כ”ד אייר תשע”ו

לכבוד גיסי החביב הבה”ח משה נ”י

{מה ששאל בהא דאיתא בברכות דף מ”ז ב’, וז”ל, אמר רבי יהושע בן לוי לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים שאפילו מאה באים אחריו קבל עליו שכר כולם שכר כולם סלקא דעתך אלא אימא נותנין לו שכר כנגד כולם ע”כ.

האם גם בלימוד התורה בבהמ”ד יש להזדרז לבוא מעשרה הראשונים, אם בכך יטול שכר כולם.

}

הנה יעויין בסוכה דף כ”ח א’ על ר’ אליעזר, וז”ל, מימי לא קדמני אדם בבית המדרש ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי וכו’, אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי מימיו לא שח שיחת חולין ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין ולא קדמו אדם בבית המדרש וכו’, ואיתא עוד שם, ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו, כתב ברבינו חננאל שם, וז”ל, מכלל שהיה משכים ומקדים עכ”ל, וקאי אתורה.

ומבואר דיש צורך גם בתורה להקדים את ביאתו לבהמ”ד.

ובגמ’ בברכות דף מ”ג ב’, איתא וז”ל, תנו רבנן ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם וכו’, ואל יכנס באחרונה לבית המדרש.

ומפרש בגמ’ שם משום דקרי ליה פושע, פרש”י עצל.

וכתב בחפץ ה’ [לר”ח בן עטר בעל האוה”ח] וז”ל, פי’ ואפי’ הוא עוסק במצוה אחריתי או לומד אפ”ה גנאי הוא לו דקרו ליה פושע עכ”ל.

אכן, דין זה של עשרה ראשונים נאמר דוקא בתפילה, מכיון שאין דין זה של עשרה ראשונים אלא בזה שצריך את העשרה על מנת שתהיה התפילה בציבור, שאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה כדדרשינן במגילה מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, ואתיא בגז”ש דתוך תוך, ואחר שיש עשרה חשיבי ציבור ואז מאה כעשרה ועשרה כמאה, וכדתנן בברכות מ”ט ב’, אמר רבי עקיבא מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובים ואחד מועטים אומר ברכו את ה’ רבי ישמעאל אומר ברכו את ה’ המבורך ע”כ.

הלכך כל מי שתרם את חלקו בהשראת הכינה הזו של כל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין ל”ט א’), ראוי ליטול חלקו משלם בפעולתו הלזו, משא”כ בכל שאר מצוות שאמנם המקדים הרי זה משובח והרי הוא בדרכו של אברהם אבינו שהקדים למצוות (פסחים ד’), אך אכתי אינו בגדר מעלה זו של עשרה הראשונים.

והביא בא”ר סי’ צ’ סקי”ז דעת רבינו יונה בפ”ק דברכות ד’ א’ מדה”ר, דבעשרה הראשונים עצמם אין דין קדימה, דכל העשרה דינם שוה שנוטלין שכר כולם, אבל אין אחד מן העשרה נוטל שכר יותר מחבריו מצד ענין זה, מכיון ששכר כולם נקבע רק מצד מנין העשרה, וכל מה שאינו קשור למנין העשרה אינו שייך לזה, [ועי”ש דעת החולקים].

ומבואר מתוך דעה זו דמצד עשרה ראשונים אין שום ענין של הקדמה אלא רק מי שתרם חלקו במנין שיהא ונקדשתי בתוך בנ”י.

ואע”ג דלא גרע משאר כל המצוות שיש להקדים, וכ”ש תפילה בבית הכנסת, שגם בזה יש ענין הקדמה מלבד ענין עשרה ראשונים, כמו שכתוב בברכות דף ח’ א’, וז”ל, אמרו ליה לרבי יוחנן איכא סבי בבבל תמה ואמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב אבל בחוצה לארץ לא כיון דאמרי ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו כדאמר רבי יהושע בן לוי לבניה קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא כי היכי דתורכו חיי אמר רבי אחא ברבי חנינא מאי קרא אשרי אדם שמע לי לשקד על דלתתי יום יום לשמור מזוזת פתחי וכתיב בתריה כי מצאי מצא חיים ע”כ.

וכתב ברש”י, מקדמי – שחרית, מחשכי – ערבית, כלומר, מאריכין בבית הכנסת ע”כ.

והרי הא דיש להאריך בבהכ”נ אחר התפילה ע”כ אי”ז מדין עשרה ראשונים, וגם דין להקדים בבהכ”נ אי”ז רק מדין עשרה ראשונים, אלא גם מדין הקדמה וכנ”ל.

וכתב בערוך השולחן אורח חיים סימן צ סעיף יח, וז”ל, ואפילו מי שאין ביכולתו להיות מעשרה ראשונים מפני טורח הנקיות וכיוצא בזה מ”מ יהדר לבוא במוקדם האפשרי שיכול דכל הבא קודם קרוב יותר ליניקת הקדושה מהבאים אח”כ [עעט”ז] עכ”ל.

והעטרת זקנים שם סק”ח הובא בכה”ח שם סקצ”ז, וכן הביא בשם תוצאות חיים וחסד לאברהם סק”ח, שכתבו, ולעולם ישתדל אדם להקדים לבהכ”נ אפילו אם לא יהיה מעשרה ראשונים,שכל המקדים הוא יותר קרוב לשורש הקדושה, והאחרונים יונקים מענפי ענפים עכ”ל.

מ”מ אין דין קדימה זו מצד דין העשרה ראשונים שנוטל שכר כולם, שהוא דין מיוחד דוקא בעשרה, וממילא דוקא בתפילה, ולא בשאר דברים נאמר בהם ענין זה של עשרה ראשונים.

ולכך כתבו הפוסקים (בא”ח מקץ א, כה”ח סי’ צ’ סקצ”ט ושא”פ), שמי שלא יכל להיות מעשרה ראשונים בשחרית יהיה עכ”פ במנחה ומעריב, והטעם הוא משום שגם בהם איכא שכינתא בעשרה, וגם ע”ז נאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, משא”כ בשאר מצוות שלא נזכר ענין זה של עשרה ראשונים.

וכמו שכתוב בברכות דף ו’ א’, וז”ל, ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם שנאמר אלהים נצב בעדת אל ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם שנאמר בקרב אלהים ישפוט ומנין לשנים שיושבין ועוסקין בתורה ששכינה עמהם שנאמר אז נדברו יראי ה’ איש אל רעהו ויקשב ה’ וגו’ ע”כ.

הרי דמבואר שעל תפילה אמר עשרה ועל תורה, אמר שלשה, ואע”ג דבהמשך הגמ’ שם אמרינן חילוקים אחרים בין ג’ לי’, ומשמע דבתורה יש מעליותא גם בי’ יותר מב’ שעוסקין בתורה, אבל מ”מ איכא גם בב’, וממילא אין מעלת אותם המשלימים לעשרה גדולה כ”כ כבתפילה שהיא יותר נצרכת.

לסיכום, דין זה של עשרה ראשונים הוא דין מיוחד בתפילה, אבל בכל התורה זריזין מקדימין למצוות וגם בתפילה היכא דלא שייך י’ ראשונים יש להקדים, וכמו”כ להשאר יותר מאחר התפילה [כמ”ש ג”כ בר”פ אין עומדין על חסידים הראשונים וכו’ כמ”ש אשרי יושבי ביתך, וכמו שהבאנו מפ”ק דברכות], וגם בתורה יש דין של הקדמה ולהשאר כנ”ל, ומגדולי החכמים נשתבחו שלא הקדימם אדם מעולם ולא הניחו אדם בבהמ”ד ויצאו.

ואמרו עוד חז”ל (ילקוט שמעוני תהלים רמז תתעח מפ”ט דברכות ירוש’ ה”ד), וז”ל, תני ר”ש בן יוחאי אם ראית דור שנתרשלו ידיהם מן התורה, עמוד והתחזק בה ואתה נוטל שכר כלם, וכה”א ואל תבוז כי זקנה אמך, וכן מצינו באלקנה שהדריך את ישראל לעלות לרגל ע”כ.

נשאל: כ״ה באב תשפ״דב: תפילה

האם מותר להתפלל שחרית בלא טלית וציצית

אם יש לו ציצית ואין לו טלית אין הטלית לעיכובא אע”פ שלכתחילה יש לו להתעטף בטלית על ראשו בתפילה והזהיר ע”ז המשנ”ב מאוד בשם החי”א בסי’ כד סק”ג כנגד האנשים המתרשלים בדרך מטלית גדול וגם דהרבה פעמים הט”ק אינו עשוי כדין (עכ”פ בזמן החי”א והמשנ”ב), מ”מ בדיעבד היכא דלא אפשר אם יש לו ציצית יתפלל אף שאינו עטוף בטלית גדול, כמו מי שאינו נשוי דאין מכסה ראשו בטלית, כמ”ש המשנ”ב סי’ ח סק”ד בשם המג”א ע”פ הגמ’ בפ”ק דקידושין, וא”כ גם לנשוי אינו כ”כ לעיכובא בדלא אפשר.

ובסי’ קי סק”כ כתב המשנ”ב שנכון לכל יר”ש בעת יציאתו לדרך שייקח עמו הטלית והתפילין שלו, ומסתמא מיירי גם במי שלובש ט”ק, ואעפ”כ לכתחילה אדם נשוי צריך להשתדל ליקח גם טלית גדו.

(ולמנהג בני עדות המזרח גם רווקים, ואילו למנהג יוצאי גרמניה שנוהגים שהרווקים מתעטפים בציצית על גופם ולא על ראשם תלוי בטעמים, דלטעם שמביא ירא”ש כאן לא שייך, ולטעם שמצוי שט”ק אינו עשוי כדין כאן שייך, אבל אם יודע שהט”ק עשוי כדין סגי בזה במקום הצורך בנידון כזה).

ואף שהזהיר המשנ”ב בספרו מחנה ישראל פ”ז בשם הספרים ליקח התפילין אפי’ לדרך קרובה, ושם לא הזכיר טלית, אפשר לומר כמה טעמים למה לא נזכר שם טלית, הא’ כיון שעיקר הספר מחנה ישראל נכתב לרווקים בני צבא שבלאו הכי אין להם טלית, הב’ לפי שהביא בשם הספרים דאזלי בדרך הגמ’ (או דדוקא נקטו לזה דס”ל כשיטת התוס’ בברכות יד ע”ב ד”ה ומנח ואבודרהם בדיני ק”ש) שנזכר רק תפילין ולא נזכר ציצית, והג’ כיון שהחמיר הרבה מאוד אפי’ בדרך קרובה בזה לא החמיר לענין ציצית כיון שאפשר למצוא משא”כ תפילין כמו שתיר.
במשנה אחרונה על המשנ”ב בסי’ כ”ד שם שפעמים אינה מכוונת למידת ראשו וכמ”ש המשנ”ב סי’ קי סק”כ וסי’ כה סק”ב בהגהה שמחמת זה לא יהיה רגיל לשאול תפילין.

אבל אם מתפלל בלא טלית קטן ג”כ עובר בזה איסור שמעיד עדות שקר בעצמו כמ”ש המשנ”ב והאחרונים בסי’ כד סק”ג בשם הזוהר שלח קעד ע”א, וכן דעת רבינו יונה באגרת המוסר אות ו וכ”כ הב”י סי’ סו בשם שבה”ל ועי’ מאירי בברכות שם.

ובשו”ת שאלת יעב”ץ התיר מחמת זה איזה דבר כדי שלא יתפלל בלא ציצית, כמו שציינתי בתשובה לענין כיבוס ציצית בתשעת הימים, ואמנם היעב”ץ שם הזכיר גם התפילה כמו שגם שאר הפוסקים הזכירו, אבל העיקר הוא פרשת ציצית כמ”ש בפוסקים בשם הזוהר, אלא שמשאיר הטלית גם לתפילה וכן תפילין שנזכר בגמ’ ברכות יד ע”ב שהקורא ק”ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, העדות שקר הוא אם קורא ק”ש בלא תפילין ומחמת שהוא סמוך לתפילה הזכירו הפוסקים (שו”ע או”ח סי’ כה ס”ד) שיניח תפילין גם בתפילה.

ויתכן לומר דאחר שהק”ש סמוך לתפילה ונאמר יחד עמו במעמד אחד ממילא כשאמר וקשרתם וכו’ (ע”פ פרש”י והתוס’ בברכות שם וראה משנ”ב סי’ כה סקי”ד) ואינו קושר תפילין אין רק אמירת וקשרתם כמעיד עדות שקר בעצמו אלא כל דברי השבח שאומר נראה כמחרף ומגדף (ע”ע שבת קיח ע”ב) כיון שאינו מקיים מה שאמר אז, הלכך לא לחינם הזכירו הפוסקים לומר שיהיו התפילין עליו גם בתפילה, ולכן גם בציצית הזכירו הפוסקים שיהיה עליו בזמן ק”ש ותפילה.

ועל כן כמ”ש המשנ”ב סי’ נח סק”ה שאם יכול להמתין עד שיביאו לו תפילין יש לו להמתין א”כ ה”ה לגבי ציצית מי שאין לו ציצית, והוא פשוט לדינא דאע”ג שכתב שם השו”ע דיש להקדים לקרותה כל מה שיוכל מ”מ אם מאחר קריאתה בתוך הזמן אינו עובר שום איסור מעיקר הדין משא”כ אם קורא בלא תפילין או בלא ציצית, ואם זמן ק”ש או תפילה עובר יתפלל בלא ציצית ולא יאחר מחמת זה זמן ק”ש או זמן תפילה או תפילה בציבור מכל שכן ממ”ש המשנ”ב שם לענין תפילין, ואם משער שלא ימצא ציצית היום יש ללמוד מדברי הגמ’ והפוסקים לענין הבדלה עי”ש, ואם יכול לכה”פ בזמן קריאת פרשת ציצית ללבוש ציצית צריך לעשות כן, דכמו שנתבאר שאז הוא עיקר זמן חיוב לבישת ציצית לדברי הזוהר.

ואם התפלל בלא ציצית ונזדמן לו ציצית אחר כך, ילבש הציצית אחר כך, דאמנם אינו דומה לתפילין שבזה כתב הלבוש והפמ”ג ובה”ל בר”ס לז שיש מצוה להניח בכל יום, אבל דומה לתפילין בזה שלפי חלק מהדעות יכול להשלים הנחת תפילין אחר הקריאה כמ”ש באמרי נועם לתלמיד הגר”א בברכות, וא”כ ה”ה בענייננו לענין ציצית.

ולגבי השאלה אם אפשר לקרוא ק”ש ולהתפלל בלא טלית במקום צורך גדול שאינו אונס עי’ במשנ”ב סי’ כה סקי”ד בשם הלבוש מה שכתב שם לענין תפילין, ועיקר הענין הוא דעדות שקר הוא בעיקר במזלזל כעין מש”כ התוס’ והרא”ש לגבי הא דר”ה טז קרקפתא דלא מנח תפילין, וכאן לפעמים לפי הענין יהיה אפשר לצרף גם דעות הראשונים שסוברים דבציצית אין עדות שקר כיון דאינו חובת גברא.

ותמצית הדעות בזה, דהנה דעת התוס’ ואבודרהם שהובאו לעיל דאין מעיד עדות שקר בעצמו לגבי קורא בלא ציצית, דאינו חובת גברא (וגם יש להזכיר בזה סברא דפרשת ציצית אינה מדאורייתא, דהקורא שנים מקרא וקשרתם בלא תפילין כמדומה שלא שמענו להזהר בזה (וכן מוכח במשנ”ב סי’ סה סק”ח וכ”כ שם להדיא בכה”ח סקכ”ז משו”ת בנין עולם סי’ ל, וכן מתבאר עוד מדברי המשנ”ב סי’ מו סקל”ג בשם הדגמ”ר ורע”א, ובשם החת”ס הובא שהקפיד בשנים מקרא [עי’ באריכות מ”מ וביאורים בזה על המשנ”ב סי’ סה שם], ואפשר דהוא חומרא בעלמא ממידת חסידות מחיבובי מצוה, כמו שנזכר בוסקים חיבובי מצוה בפרשת ציצית בסי’ כד וכעי”ז בנישוק תפילין בהל’ תפילין בשעת אמירת וקשרתם), וא”כ גם החובה גורמת לזה ואם מעיד עדות שקר הוא סברא דאורייתא א”כ הסברא דאורייתא יהיה רק כשקורא דבר שהוא חובה דאורייתא וצל”ע טובא בכ”ז), וגם הזוהר אמנם מסתימת דברי המשנ”ב והנו”כ בסי’ כד נראה שנקטו שצריך שיהיה עליו דוקא בגד ציצית, וכן להדיא דעת המהרש”א ע”ז ד ע”ב ורעק”א בהגהות השו”ע סי’ יח מג”א סק”א ושפ”א שבת לב ע”ב וכן דעת הפמ”ג סי’ סו א”א סק”ד בדעת הזוהר, מ”מ מהר”ש קלוגר (ובחרת בחיים סי’ כח) וערוה”ש סי’ ח ס”א דאין הזוהר מיירי אלא בעובר על מצוות ציצית שלובש בגד ד’ כנפות בלא ציצית.

והנה בפמ”ג שם כתב על דברי הרמ”א שם דמדבריו משמע דלא מיירי כהזוהר אמנם המשנ”ב כאן בסי’ כד שפסק את דברי הזוהר נראה שלא קיבל דבריו של הפמ”ג בזה, למרות שבסי’ סו שם ביאר דברי הרמ”א לחלק לענין להפסיק לברכה בין דין טלית לדין תפילין, ונראה שהטעם פשוט לזה דהרי לא קבלנו דברי הזוהר אלא רק לחומרא ולא לקולא עי’ במשנ”ב סי’ כה, א”כ לגבי הפסק דמיירי הרמ”א שם להפסיק לברכת הטלית לא סמכי’ על הזוהר כנגד התוס’ להקל בפרט דאינו לעיכובא לברך אחר כך, משא”כ לענייננו לחייבו בטלית שהוא לחומרא אה”נ, וממילא במקום שיש צירוף חומרא דזוהר כנגד התוס’ הוא קל יותר וק”ל.

נשאל: כ״ו בכסלו תשפ״ה

קריאת שמע שעל המטה האם יש ענין לקרותה בעמידה או בישיבה ובבגדים

יש ענין לקרותה בעמידה או בישיבה (ויש דעה שהוא חובה לכתחילה), אבל אם ישב רוב הפוסקים סוברים שלא יעמוד (אף שהוא מחודש לומר כן בק”ש של ערבית וגם אינו ברור דהוא לכו”ע, עי’ בשוע”ר דלקמן), ובבגדים מי שנדבו לבו לקרות ...קרא עוד

מקורות:

ודאי שיש ענין לקרותה בעמידה או בישיבה שכך דעת החי”א המובא במשנ”ב סי’ רלט סק”ו שיש לעשות כן עכ”פ לכתחילה וגם הפמ”ג שם מפקפק בסברא להקל בזה לכתחילה כמו שהביא שם בשעה”צ (והוסיף שם בשעה”צ דגם שנצרף הצדדים דאפי’ בק”ש ממש אין חיוב להחמיר לרוב הפוסקים מ”מ ודאי עדיף לכה”פ שלא יהיה בשכיבה כדי שלא יירדם תוך כדי הקריאה), וגם להמג”א שמקל בזה בודאי מודה שהוא דבר טוב.

לענין אם יש עדיפות בעמידה יותר מישיבה הנה המשמעות בסוגיות שאין שום ענין בזה (וכל’ השוע”ר דלקמן שכ’ בתוך דבריו לענין ק”ש של שחרית דלב”ה אין שום ענין בעמידה מבישיבה).

ואמנם בשחרית המדקדק לקרות בעמידה דוקא ומשנה משיבה לעמידה פסק השו”ע דמקרי עבריינא שיש בזה חשש שנוהג כדעת בית שמאי כמבואר בגמ’ ופוסקים.

אבל בערבית כיון שאין קורא בעמידה לב”ש יש מקום לטעון שאין איסור אם רוצה לדקדק שיהיה בעמידה דוקא ועי’ גם בעובדא דפ”ק דברכות יא ע”א דמי שהיטה זקף כדי שלא יראה שנהג כב”ש אם כי לא זקף בעמידה וגם שם שאני שלא היה זה למטרת הידור אלא למטרת הפסקת ההידור שלא יטעו שכך הלכה וקל להבין, ומ”מ מאחר שאינו עושה כן דרך דין לכאורה אין בזה איסור ועי’ גם שוע”ר סי’ סג ס”ב דרק כאן מקרי עבריינא כיון שאין ענין בעמידה לב”ה הלכך נראה שאינו מאמין בפי’ ב”ה בתיבת ובקומך אבל לא בשאר חומרות ולפ”ז ה”ה בעמידה בלילה אם חושב שעושה כן בתורת חומרא.

ואע”ג שכ’ הפמ”ג בסי’ סג בא”א סק”ב (והובא במשנ”ב שם) דגם אם עומד לעורר הכונה מקרי עבריינא (בשחרית) היינו משום שהוא כשי’ ב”ש אבל כשעומד לעורר הכונה במקום שאינו כשי’ ב”ש לא.

אולם מבואר בב”י בסי’ סג דגם בלילה לא יעמוד (ולא רק שלא יטה כמ”ש במשנה ברכות י ע”ב ובגמ’ שם יא ע”א) וכן הוא בסדר רב עמרם והובאו הדברים בקיצור במשנ”ב סק”ה (וכוונת המשנ”ב בעמידה בערבית דהרי לענין הטיה בערבית כבר נקט בסק”ז וכן מבואר גם במקורי המשנ”ב בסק”ה בב”י ובסדר ר”ע דהאיסור הוא גם בעמידה בערבית, וגם בסק”ז גופא הוא מדוייק דלגבי שינוי מישיבה לעמידה כ’ המשנ”ב דניכר דחומרא קעביד ולגבי שינוי מעמידה לישיבה בערבית כ’ המשנ”ב דטעם האיסור משום דמחזי דעביד כב”ש, הלכך יש לומר דחומרא דרישא היינו משום שעמידה היא חמורה מישיבה דלגבי שמונ”ע בעי’ דוקא עמידה), והוא מחודש וצ”ע היאך הוציאו כן מדברי הגמ’.

ומשמע שסברו דמאחר שיש בזה טעם להחמיר ואינו מחוייב להחמיר א”כ הו”ל עבריינא.

וצ”ע דא”כ בכל חומרא נימא הכי וכגון משכיבה לישיבה המשמעות הפשוטה דאיסורא כלל אין בזה לשנות (ואם כי יש לדון דכיון שבשכיבה אין ראוי לקבל עומ”ש שאני משא”כ ישיבה אבל בחומרות רבות מי שרוצה להחמיר הרשות בידו מלבד היכא דשייך יוהרא עי’ במשנ”ב סעי’ הנ”ל מה שהביא בשם המהרש”ל).

ובפרט דבתשובת הרמב”ם כ’ דאפי’ בקריאה”ת אסור לעמוד באמצע לקריאות מיוחדות כגון עשרת הדברות וכיו”ב וכן נקט הגריש”א בשיעוריו למס’ ברכות שכ’ הגרב”צ קוק (ויש אחרונים שחולקים ומיישבים המנהג ועי’ יעב”ץ) ולמד כן מניד”ד ושם הרי לא נזכר שיש דעת ב”ש לעמוד בחלק מן הקריאה וצ”ע בכ”ז.

עכ”פ פשוט שכל מה שאסור לעשות בק”ש של ערבית שיוצא בה ידי חובתו מטעם שנראה שאינו חושש לדברי חכמים אסור לעשות גם בק”ש שעל המיטה ואע”ג שיש מקום לטעון שהרואה רואה שכבר קרא כתיקון חכמים מ”מ איכא דחזא בהא ולא חזא בהא והרי זה כשותה חלב שקדים בעוף מטעם שקודם היו כאן שקדים (ועי’ עוד בסוף סוכה גבי תרי הכירא דר”ח).

הלכך מה שנקט המשנ”ב בסי’ רלט בשם החי”א לקרותה בעמידה או בישיבה היינו אם כבר עמד קודם לכן דבזה אין איסור לקרותה בעמידה (עי’ בל’ השו”ע שם בסי’ סג ס”ב).

ובאחרונים הובאו מנהג החת”ס לעמוד בק”ש או בכל התפילה והאחרונים (עי’ ליקוטי חבר בן חיים ח”א ברכות נג ע”א ולבושי מרדכי תרצז סי’ ריג סק”ג וע”ע תשובות והנהגות ח”ד סי’ כג) טרחו ליישב מנהגו בזה, אבל עכ”פ רוב האחרונים מסתמא לא יתירו בזה כשאינו עומד שיעור לכה”פ שיעור ניכר קודם ק”ש (וגם בכה”ג לכאורה פשטות כלל דברי הפוסקים שאם עושה כן משום שסובר שיש חומרא בק”ש אין בזה היתר ויש לדון בזה גם מצד דינא דכל מה שאסרו חכמים משום מראית העין אפי’ בחדרי חדרים אסור).

ועלה ברעיוני ליישב ב’ הקושיות (דהחת”ס והמשנ”ב) בחדא מחתא דאולי החת”ס סבר דדין זה שאסור לעמוד לק”ש האידנא גם כשמתכוון לעורר הכונה הוא רק דינא משום יוהרא בלבד, וכמו שהביא המשנ”ב שם בסעי’ הנ”ל דברי המהרש”ל לענין המחמיר במקום שיש לחוש ליוהרא, הלכך שמא סבר החת”ס שאדם מופלג בחסידות אין צריך לחוש ליוהרא כמבואר בשו”ע בדינא דתפילין דר”ת וע”ע בכתר ראש לתלמיד מהר”ח מוואלאז’ין מה שהביא בשם הגר”א לענין יוהרא האידנא, הלכך סבר החת”ס להקל בזה, אם כי פשטות דברי הפוסקים דעכ”פ כשיש חשש שסובר כב”ש אין זה רק מצד יוהרא.

אם כי גם לשי’ המשנ”ב והפוסקים אולי יש ליישב עכ”פ לענין עמידה דק”ש שערבית שהוא רק משום יוהרא ולא מחשש שנוהג כב”ש אם כן היכא דאין חשש יוהרא כגון בעומד בביתו (וכמ”ש הבה”ל בהל’ שבת גבי בגדי לבן דבביתו אין יוהרא) או במופלג בחסידות לכאורה שרי.

ואם נימא הכי מיושב ג”כ מ”ט בשאר חומרות לא אמרי’ דנקרא עבריין דהרי אה”נ גם בשאר חומרות מותר רק באופנים המותרים, ומה שבזמנינו יותר הורגלו להקל בזה (להחמיר חומרות ולא חשו ליוהרא לפעמים) סומכים בזה על מה שבזמנינו שיש הרבה בתי הוראה קבועים שיש להם קהל תלמידים אולי חשיב כב’ ב”ד בעיר אחת (עי’ יבמות יד ע”א ורשב”ץ ואג”מ וכו’) וגם על דברי הגר”א הנ”ל שבזמנינו אין יוהרא ועכ”ז אין מקילין בזה בכל דבר כידוע.

ומה ששאלת אם יש ענין לקרות ק”ש שעל המיטה בבגדים (לפני שמחליף לבגדי שינה) הנה בודאי שאפשר לומר שמי שעושה כן מפני כבוד קבלת עומ”ש הרי הוא משובח, ואציין שלפני כמה שנים הייתי בהספד שהספידו על הנפטר הי חסיד שהיה מקפיד ללבוש בגד עליון והכובע לפני ק”ש שעל המיטה כדי לקבל עומ”ש (המספיד היה הרה”ג י”ט זילברמן) ונזכרתי בעובדא זו כשראיתי ששאלתם שוב על הענין.

וכמקור לדברי החת”ס דלעיל ציינו בזה לדברי המדרש המובא בטור סי’ סא משל לפרוזדוגמא הבאה מבית המלך וכו’ לא הטרחתי אתכם לקרותה עומדים ולא פרועי ראש אלא בלכתך בדרך ומשמע דמ”מ טוב היה יותר לקרותה בדרך כבוד בעמידה, ועכ”פ גם אם נימא דדעת הפוסקים שאין להחמיר בעמידה מ”מ בדברים שלא נזכר שלא להחמיר כגון בדרך כבוד בבגדים חשובים כמו שמוכח במדרש שיש בזה הנהגת כבוד בפרוזדוגמה (כתב מלכות) הבאה מבית המלך.

אם כי למעשה צל”ע אם לכתחילה כדאי להדר בזה דהרי משמעות הפוסקים להלכה שיש להסמיך ק”ש שעל המיטה לשינה בלא הפסק.

ומאידך גיסא יש לטעון שמה שמחליף לבגדי שינה אחר כך שהוא מענין השינה לא חשיב הפסק וכעי”ז יש מהפוסקים שנקטו אפי’ לגבי ברכת המפיל שמה שהוא מענין השינה אינו הפסק והרחבתי בזה בתשובה אחרת.

ויש לציין דבמשנ”ב בהל’ תפילין ובהל’ נט”י מבואר דכל הפסק שאינו בדיבור אם הוא הפסק לצורך משמע דשרי לכתחילה עי”ש.

ויש לציין בזה עוד דהנה בפוסקים בסי’ ב’ ע”פ הגמ’ בשבת קיח ע”ב מבואר דהשינוי מבגדים לשינה הי’ עם השכיבה ומכיון שדנו הפוסקים בסי’ רלט על קריאת שמע שעל המיטה בשכיבה או בישיבה א”כ צ”ל דהוה פשיטא להו שאין הסרת הבגד הפסק.

ויש לציין עוד דדעת ריב”ל בברכות ד ע”ב דתפילתו באמצע תקנום דהיינו שאומר הק”ש של ערבית בברכותיה אחר התפילה ובירושלמי מבואר עוד דאיכא אמוראי דס”ל שלא יפסיק בדברים אחר ברכות ק”ש עד השינה וזה פשיטא שהיה אומר השמונ”ע עם הברכות ק”ש שאח”כ בבגדים שהיה מתפלל בהם תפילת שחרית, וממילא הסרת הבגד אינו הפסק.

הלכך מי שנדבו לבו להחמיר בזה משום כבוד קבלת עומ”ש קדוש יאמר לו.

ומדי דברי בזה אכתוב עוד מה שנסתפקתי האם מותר לעשות מלאכה או תשמיש כל דהו בזמן שקורא ק”ש שעל המיטה, דלכאורה להחי”א דמדמה דין ק”ש שעל המיטה לק”ש לענין שכיבה א”כ לכאורה ה”ה לענין מלאכה, ואילו להמג”א יש לדון בזה דיש מקום לדון שמא עיסוק במלאכתו בזמן האמירה גרוע משכיבה דעיסוק הוא זלזול גמור בידיים.

נשאל: ט׳ באדר א׳ תשפ״דב: תפילין

מה הטעם שאין מניחים תפילין כל היום

הטעם שהובא בשו”ע ובפוסקים הוא משום שאין אנו יכולים לשמור גופינו כדין מכל הנצרך לשמור בשעת הנחת תפילין.אבל טעם זה אינו מספיק, שהרי לפי זה מי שיכול לשמור גופו מחוייב להניחן כל היום, כמו שמסיק הביאור הלכה שם, וזה ברור ...קרא עוד

הטעם שהובא בשו”ע ובפוסקים הוא משום שאין אנו יכולים לשמור גופינו כדין מכל הנצרך לשמור בשעת הנחת תפילין.

אבל טעם זה אינו מספיק, שהרי לפי זה מי שיכול לשמור גופו מחוייב להניחן כל היום, כמו שמסיק הביאור הלכה שם, וזה ברור שהרבה מתוכינו יכולים לשמור גופינו וע”פ דין מחוייבין להניח תפילין כל היום, וכמו ששמעתי [כמדומה בשם הסופר ר’ אליהו גיטמן ממחברי הספר זכרון אליהו] שכן הורו הגריש”א והגרח”פ שיינברג כדברי הביאור הלכה הנ”ל שמי שיכול לשמור גופו צריך להניחן כל היום עכ”ד.

ויש לציין דגם מי שאינו מסוגל להניחן כל היום אלא רק חלק מהיום יל”ע אם אכן נפטר בהנחה בק”ש ותפילה בלבד, ובשו”ע הובא שמי שאינו יכול להניחן אלא בק”ש ושמונ”ע יניחן רק אז, ובמשנ”ב הובא בשם האחרונים שמי שאינו יכול להניחן עד סוף התפילה אלא קצת קודם לפי השיעורים שהובאו שם יסירם כבר אז וכלשון הפוסקים ד”הכל לפי מה שהוא אדם”.

אולם מה שיש לציין בזה דבשנים קדמוניות היו שלא הניחו תפילין כלל, כמו שמבואר להדיא בתשוה”ג הוצאת עמנואל שבזמנם היו מניחין תפילין רק בב’ ישיבות, ויש עוד מקורות לזה שהיה מצבים שאין מניחין תפילין, ויעוי’ בתשו’ רשב”א ובמאירי, ויעוי’ בדברי הראשונים על הירושלמי דברכות על ר’ ינאי ג’ ימים אחר חליו וכו’.

א”כ זה מנהג שנשתרש מזמן שלא היו מניחים תפילין כ”כ, וגם שבזמנם היו צדיקים שהניחו כל היום, אבל למעשה הדברים נשתוו במשך הדורות שמניחין בפסוד”ז ק”ש ותפילה בין הת”ח ובין עמי הארץ.

ויש לציין עוד דגם בציצית לא נהגו בשנים קדמוניות ללבוש ציצית כל היום, ואחד מחסידי עולם בשנים קדמוניות נתאמץ להשריש בעולם ללבוש טלית קטן כל היום, ובשם הגר”א יש שמועה שהיה ראוי להתאמץ כן גם בתפילין אם היו עיתותיו בידו, ויעוי’ בהוראות והנהגות וכתר ראש לתלמיד הר”ח מולאז’ין.

ומה שאני איני מניח תפילין כל היום ומסתמא זה הטעם שהרבה כמותי נוהגים כן, הוא משום שזה עלול לגרום נזק יותר מהרווח, על ידי שכהיום יש בזה כעין התנתקות מהמסגרת הציבורית, שכידוע כל החיזוק בתורה שיש היום בעולם הוא על ידי שנוצרה מסגרת ציבורית חזקה, ומי שרוצה לקבל מהמסגרת הזאת חייב להיות חלק ממנה, וכמו ששמעתי כעין זה גם בשם הגרב”ד דיסקין הטעם שאין לובשים תכלת משום שהנזק יותר מהרווח ודפח”ח.

האם בזמנינו יש לחשוש שלא למכור דירה ראשונה

בס”ד אשמח לקבל את התייחסותו של כבוד הרב לשאלה אשר יכולה להיות נפק”מ למעשה, האם יש עניין שלא למכור דירה ראשונה.וראיתי מי שהשיב ע”ז. . . וז”ל, כך מובא בגמרא במסכת קידושין (דף נט ע”א) שלא כדאי לאדם למכור את הקרקע הראשונה שקנה, ...קרא עוד

בס”ד

אשמח לקבל את התייחסותו של כבוד הרב לשאלה אשר יכולה להיות נפק”מ למעשה, האם יש עניין שלא למכור דירה ראשונה.

וראיתי מי שהשיב ע”ז.

וז”ל, כך מובא בגמרא במסכת קידושין (דף נט ע”א) שלא כדאי לאדם למכור את הקרקע הראשונה שקנה, היות ולא מסמנא מילתא, ופירש רש”י, אינה סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון.

ועניין זה הובא להלכה בבן איש חי (שנה ב’ פרשת פנחס אות יג) ובכף החיים חלק יורה דעה (סימן קטז אות קפח).

וע”ע בשו”ת עטרת פז חלק א’ (חלק חושן משפט סימן ה).

***

תשובה

בע”ה

ח’ אלול התשע”ו

שלום רב

כן איתא בקידושין נ”ט א’ וז”ל, רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא אזל רבי אבא זבנה אזל רב גידל קבליה לרבי זירא אזל רבי זירא וקבליה לרב יצחק נפחא אמר ליה המתן עד שיעלה אצלנו לרגל כי סליק אשכחיה אמר ליה עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו מאי אמר ליה נקרא רשע ואלא מר מאי טעמא עבד הכי א”ל לא הוה ידענא השתא נמי ניתבה ניהליה מר א”ל זבוני לא מזבנינא לה דארעא קמייתא היא ולא מסמנא מילתא אי בעי במתנה נישקליה, וכתב רש”י, דארעא קמייתא – זו היא לי ראשונה שלקחתי מעולם.

ולא מסמנא מילתא – אינה סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון ע”כ.

ובפי’ ר’ חננאל בן שמואל (בשיטת הקדמונים) נוסף עוד המשך לזה, וז”ל, ולא מסמנא מילתא.

פירוש ואינו סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון, דאמר מר מוכר נכסיו הראשונים וגו’ ע”כ, וכן כתב המאירי שם, דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם ע”כ וכעי”ז ברי”ף וברא”ש [פ”ג סי’ ב’].

והנה מהלשון נכסיו ראיתי מי שהוכיחו [עטרת פז ושדה צופים] דה”ה כל נכסים מה שמוכר פעם ראשונה אינו סימן ברכה, אבל אפשר לומר דלאו דוקא נכסיו קאמר דמשמע כל נכסים, אלא נכסיו הכונה מקרקעי, דסתם נכסים הם נכסים שיש להם אחריות, ומה שהוכיח מרש”י דקאמר מקחו הראשון, אפשר דרש”י קאי על דברי הגמ’ דקאמר ארעא קמייתא היא, וע”ז קאמר מקחו הראשון וסמך על מה שנתבאר בגמ’ דהכונה לקרקע, והטעם בזה משום שקרקע הוא מקח חשוב ושייך טפי שיקבע המזל שלו לפי הקרק משא”כ מקח של שאר דברים, וכמו”כ איך אפשר לעמוד מה היה מקח ראשון בחייו שידע מעתה שלא למוכרו, [אם כי זו אינה טענה מכרעת], וצל”ע למעשה.

והנה מה שברמב”ם וטוש”ע לא העתיקו דין זה להלכה, אינו ראיה שלא סברו מדין זה, דהרי אין דרכם להעתיק כל הסימנא מילתא שבגמ’, ומה שהעתיקו העתיקו.

אבל באופן כללי באמת הרבה מן הדברים המובאים בגמ’ לניחוש וסימן [באופנים המותרים] יש מן הראשונים שלא נקטו כן למעשה, הן משום שנשתנו הטבעים או שֶּׁכֹּחַ הקליפות הוחלש מלהזיק, עי’ מה שהביא בספר הבית בכשרותו מדברי הראשונים בזה, וראה עוד מה שהובא מהחזו”א בספר אעלה בתמר דמה שאין אשה ניזוקת כיום להפיל עוברה הוא משום הסתר פנים, והן משום שלפעמים יש פרטים שלא נזכרו בגמ’, אם כי טעם זה פחות שייך כאן.

אכן ראיתי שכתב מרן הגר”ש וואזנר זצ”ל בשו”ת שבט הלוי ח”ג סי’ ק”ה וז”ל, נשאלתי בהא דאמר בקידושין נ”ט ע”א א”ל זבוני לא מזבנינא לך דארעא קמייתא היא, ולא מסמנא מילתא אם יש לחוש לה לדינא להזהר בזה, הנה ראיתי שאין דבר זה מובא לא ברמב”ם ולא בשו”ע, ואולי הם סברי דזה הי’ מחומרת וחסידות ר’ אבא בקידושין שם, אלא דראיתי במאירי קידושין שהעתיק הגמ’ בלשון זה א”ל זבוני לא מזבנינא לה וכו’ דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם, ולא נמצא בש”ס שלנו ומ”מ מוכח דזה מתקנת והנהגת חז”ל שלא ימכור נכסיו הראשונים ומשמע קצת דלאו דוקא קרקע אלא כל נכסיו במשמע.

ובעיקר הדבר נלענ”ד למש”כ רש”י אינו סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון דזה לא שייך בנכסים שקונים ע”מ למכור ולהרויח אלא בקרקעות שקנה להיות לו לנחלה ומפקיע נחלתו בראשונה.

ועוד יראה לענ”ד דאין לנו ראי’ דשייך בא”י כגון במוכר קרקע ע”מ לבנות עליו בית בא”י דעובדא דקידושין בבבל הוי והוא למש”כ הח”ס ביו”ד סי’ קל”ח בענין הסגולות שעושים כשנכנסים בבית חדש דזה דוקא בחו”ל דיש צד סכנה בבונה משכן קבע בחו”ל ונראה כמתיאש מן הגאולה משא”כ בא”י דאיכא מצוה ומגין מן הסכנה וכדאמר הנביא ירמי’ בנו בתים וכו’ יע”ש בח”ס, וכן בנ”ד אם מוכר ע”מ למכור עליו בית בא”י בודאי מסמנא מילתא לטובה, והרי מה”ט התירו בגיטין ח’ ע”ב וב”ק פ’ ע”ב לקנות מן הגוי אפי’ בשבת והתירו שבות דרבנן יע”ש בפוסקים, ואין להאריך בזה עכ”ל השה”ל.

ובדומה לדבריו הראשונים שכאשר קונה על מנת למכור אין בזה איסור, יעוי’ מש”כ בהערות הגרי”ש אלישיב, דבזמנינו שהדרך למכור הדירה כאשר היא קטנה ולקנות גדולה יותר לא שייך כאן ‘לא מסמנא מילתא’, שהרי קנאה על דעת כן שימכרנה כשיצטרך, משא”כ בזמנם שהיו קונים קרקע לדורות עכ”ד, [וע”ש שהוציא מזה חידוש לדינא].

אמנם מה שכתב השה”ל בהמשך דבריו דאינו נוהג בא”י, זהו דבר חידוש לומר דסתמא דמילתא דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם קאי על חו”ל בלבד, וכמו”כ איני יודע אם הוא דבר מוסכם דמעשה דרב גידל ור’ אבא היה בחו”ל.

כתב הגר”י ניסים ז”ל בספר נחלת אבות (אסופה א’ ע’ 260) במכתבו להגר”ס דוד ששון ז”ל: ירשה לי הוד כבוד מעלתו לשאול ממנו אם יוכל להוכיח לי אם המעשה דרב גידל ורבי אבא המובא בקידושין דף נ”ט ע”א, אירע בא”י או בבבל, ואם יש להוכיח מהא דרבי חנינא בע”ז דף ט’ ע”ב דאמר אחר ארבע מאות שנה לחרבן, אם יאמר לך אדם קח שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד, לא תקח שהמעשה דרבי גידל ורבי אבא אירע בא”י.

ומה דעת מעכ”ת אם אדם שאין לו עוד קרקע בא”י, ורוצה לקנות עתה חלקה גדולה לשם מסחר, למוכרה בפעם אחת אם בחלקים, או משום שקונה אותה לכתחילה על מנת כן למוכרה, אין בזה חשש, או אעפ”כ יש לחוש וצריך לקנות לו מקודם חלקה לעצמו שלא ע”מ למוכרה, ואח”כ יקנה חלקות אחרות לשם מסחר ע”כ.

על הנ”ל השיב הגר”ס דוד ששון ז”ל (שם): א) לענ”ד המעשה דרב גידל ורבי אבא המובא בקידושין נ”ט ע”א, היה בא”י.

הנה כל החכמים הנזכרים במעשה דהיינו רבי גידל ורבי אבא ורבי זירא ורבי יצחק נפחא, כולם סליקו להתם כמבואר בסדר תנאים ואמוראים בערכיהם.

אלא שאין זו ראיה מכרעת.

אבל וכו’ דייק יפה בלשון של רבי יצחק נפחא שם: המתין לו עד שיעלה אצלינו לרגל, שלשון עלייה נופלת רק על א”י כידוע, ולו היה בבבל היה אומר עד שיבא אצלינו לרגל, וכיון שהיו עולים אליו ברגל, משמע שהיו אז יושבים בא”י כולם.

ב) מגמ’ ע”ז דף ט’ ע”ב לענ”ד אין להוכיח דבר, שהרי כתוב שם אחר ד’ מאות שנה לחורבן הבית, ואילין אמוראי הוו קדמי לד’ מאות שנה בכמה דרי.

ואפילו אם היינו מוצאים מעשה כזה אחר ד’ מאות שנה, לא היה אפשר להוכיח מכאן שהמעשה היה בא”י, מפני שגם בחו”ל היו קונים קרקעות אחר זמן זה של ד’ מאות שנה.

ג) אף על פי שאמרנו שהמעשה היה בא”י, מ”מ לענ”ד החשש של ארעא קמייתא לא מסמנא מילתא אינה תלויה בא”י דוקא, אלא ה”ה אם היה ענין כיו”ב בחו”ל ג”כ לאו מסמנא מילתא.

וראיה לדבר מצאתי בגירסת הרב המאירי ז”ל שם בקידושין, שאחרי המלים לא מסמנא מלתא, סיים בדברי רב גידל דאמר מר המוכר מנכסיו הראשונים אינו רואה מהם סימן ברכה לעולם.

הרי דלא חילק בין א”י לחו”ל, וא”כ לא מסמנא אינה מפני קדושת הארץ עכ”ד.

וע”ש עוד שהאריך.

ולהלן (שם ע’ 264) כתב עוד הגר”י ניסים ז”ל: הנה יפה כתב כת”ר דנראים הדברים לכאורה שמעשה זה אירע בארץ ישראל, ואולם אין להסיק מזה דהקפידה היא דוקא בארץ ישראל, אלא פשוט וברור דבכל מקום הוא אינו סימן טוב לאדם שימכור מקחו הראשון שלקח לעצמו, ורבי אבא היה קפיד על זה גם אילו אירע לו מעשה זה בחו”ל, ואף דנכסי חו”ל בכלל הם אינם בכלל הברכה כמ”ש בב”ר פ’ ויצא פר’ ע”ד.

נראה דאף על פי כן הקפידו על זה שלא לגרום בפרטות עוד סיבה להרחיק ברכה ממעשה ידיו, וגם זה פשוט וברור דאין להסיק ממונח זה שהמעשה אירע בא”י, דיש להקפיד גם על נכסים ראשונים שבא”י, אף על פי שהיה לו נכסים בחו”ל, דנכסים ראשונים שמענו, נכסים ראשונים שבא”י לא שמענו.

ולולא דנראה ברור דאין מי שיטעה בזה, הייתי אומר דלשלול טעות זו הוצרכו המפרשים (רש”י תוספות ר”י הזקן והר”ן) לפרש דארעא קמייתא ראשונה שלקח מעולם.

דיש שעמדו בזה דלמה הוצרכו לפרש זה שהיא ראשונה שלקח מעולם, הלא זה פשוט ומוכרח.

והיה אפשר לומר שהמפרשים הנ”ל מפרשים שמעשה זה אירע בא”י כמ”ש, וכדי שלא לטעות ולומר דרבי אבא קפיד על שהיא לו ארעא קמייתא בא”י, על כן הוצרכו לפרש דאינו כן, אלא היה לו קרקע ראשונה שלקח מעולם, ואם היה לו כבר קרקע בחו”ל לא היה מקפיד על זה עכ”ד.

וכתב בשו”ת עטרת פז (ח”א כרך ג – חו”מ סי’ ה’) וז”ל, ובענין שאלת כב’ שיחי’ מדוע אנו רואים לרבים ושלמים, שאינם מקפידים ומוכרים את דירתם הראשונה שקנו, ולכאורה זהו נגד המפורש בגמ’ דקידושין (נט ע”א), ע”ש שהאריך, וסיים, עכ”פ לפי המתבאר לכאורה שפיר אומר כב’ שיחי’, כי באמת ענין זה דמסמנא מילתא שייך גם בענין מכירת בית וכדו’, ומדוע לא מצינו כלל וכלל שחוששים לזה.

[ואמנם עי’ להרב בן איש חי ש”ב (פרשת פנחס אות יג) שהביא שם לענין זה, וכתב, איתא בגמ’ דקידושין דלא ימכור אדם קרקע שקנה ראשונה דאינו סימן טוב, גם לא טוב לאדם למכור נחלת אבותיו וכמ”ש נבות לאחאב [מלכים א’ פכ”א פ”ג “ויאמר נבות אל אחאב חלילה לי מה’ מתתי את נחלת אבותי לך”.

עכ”ד.

יעו”ש.

וכן הביא לענין זה גם הרב כף החיים סופר חיו”ד (סי’ קטז ס”ק קפח), וכתב, לא ימכור אדם קרקע ראשונה שלקח כי לא יהיה לסימן טוב.

ע”ש.

ואולם כאמור לא מצינו שמקפידים בזה עתה].

וכתב שם בהמשך דבריו וז”ל, אמנם אולי יש לומר, דעד כאן לא קפדינן בהאי מילתא אלא כשמוכר הדבר ע”מ להשתמש בכסף לצורך מחייתו וכיו”ב, דבהא קפדינן משום שאין זה מראה על סימן טוב והצלחה, וכעין הא דאמרינן במסכת בבא בתרא (מז ע”ב) כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ופירש רשב”ם: רוב חפצים וכלי ביתו וטליתו שאדם מוכר אי לאו דאניס ודחיק במעות לא הוה מזבין.

ע”ש.

ולהכי קפדינן ביה שזה מראה על דוחק ולחץ.

משא”כ כשמוכר חפץ זה ע”מ לקנות חפץ אחר כזה, שהוא יותר טוב מהראשון.

וכהא דהמוכר את דירתו העכשוית שהיא קטנה, כוונתו היא ע”מ לרכוש דירה יותר גדולה ומרווחת ממנה.

ואמנם שמחד גיסא יש את החסרון שנזקק למעותיה, אולם מאידך גיסא מראה הדבר כי הרחיב ה’ לו ופרינו בארץ, שהולך לרכוש דירה יותר גדולה ונאה הימנה, ובהכי לא קפדינן, כי אכן בכה”ג שפיר מסמנא ליה מילתא.

וזכר לדבר יש להביא, מהא דחזינן התם בגמ’ דקידושין, דרבי אבא דהוה קפיד שלא למכור השדה משום דהוה מקחו הראשון וכו’, היה מוכן בכ”ז לתתה לרב גידל במתנה, כדי שלא לבוא למידה זאת של מכירת מקחו הראשון, הרי שאין כאן בעיקר הקפידה שלא יוציא קרקע זו מתחת ידו כלל, וצריך להשאירה אצלו לעולם, (ועי’ גם במהרש”א בחידושי אגדות (שם) שכתב, דהא דחזינן בגמ’ דבסוף הוה מתקריא ארעה דרבנן, צ”ל דרבי אבא הפקירה, דאל”כ לא הוו מצו רבנן להנות בה, דמתנה אינו לשון הפקר ולא ניתנה אלא לרב גידל, ולכן צ”ל שהפקירוה לכולהו רבנן.

ע”ש), אלא כאמור עיקר הענין הוא, שלא ימכור את הקרקע מפני שזה מראה על מחסור ודוחק שהוא זקוק ונצרך מאוד למעות, עד כדי שהוא צריך למכור נכסיו.

וממילא כל הקפידא היא כשעושה זאת בדרך הנראת כדוחק, אולם כשעושה זאת בדרך אחרת, שאדרבה יש בה משום הרחבה, כהא שנותן את השדה במתנה או שמפקירה, שנראה בזה שיש לו די והותר עד שנותן לאחרים במתנה, שפיר דמי ולא חיישינן.

ולהכי נמי יש לומר גם הכא בנידון דידן שמוכר את דירה זאת כדי לקנות אחרת טובה הימנה, לא קפדינן בהכי, דאדרבה סימנא טבא אית ביה דזה מראה על הרחבה, שיכול עכשיו לרכוש בית גדול ומרווח יותר ממה שיכל קודם לכן.

ועי’ ברמב”ם הל’ דעות (פ”ה הי”ב) שכתב, ולא ימכור שדה ויקנה בית, ולא בית ויקנה מטלטלין או יעשה סחורה בדמי ביתו וכו’, כללו של דבר ישים מגמתו להצליח נכסיו, ולהחליף הכלה בקיים.

ע”ש.

ובודאי אם מחליף ביתו הקטן, אף על פי שמוכר אותו, לצורך שיוכל לקנות בית אחר גדול ונאה ממנו, דבודאי זה בכלל מחליף כלה בקיים ושפיר עביד בהכי, ולכן גם הכא בנידון דידן נמצא דמאי דמוכר דירה זו לקנות גדולה וטובה ממנה, אדרבה בהכי איכא משום מסמנא מילתא לטובה ולברכה.

ועוד אולי אפשר לומר, דעד כאן לא קפדינן במכירת מקחו הראשון של אדם, אלא כי הא דהגמ’ בקידושין שם דהוה מיירי בקרקע, דהיינו דוקא דבר שאין אדם קונה אותו להשתמש בו לעצמו, אלא קונה אותו לצורך מסחרו ועיסקו להתפרנס בו, כקרקע שזורעה וקוצרה למכור התבואה ולהתפרנס בה.

אבל דבר שהוא לצורך שימוש כבית וכדו’, שאינו לענין מסחר ועסק אלא לצורכו שיגור וישכון בו, שפיר אמרינן שיכול למוכרו אף שהוא מקחו הראשון, דלא שייך כאן כ”כ ענין דמסמנא מילתא שזה שייך יותר בענין מסחר ועסק שפרנסתו תלויה בו.

[ואה”נ דלפ”ז יצא שאת חנותו הראשונה שקנה, אין לו למכור מה”ט ואפילו לצורך קניית חנות יותר גדולה.

משא”כ לפי ישוב קמא כיון שהוא להרווחה של חנות יותר גדולה שרי.

וק”ל].

אולם האמת היא דתורף פשט דברי רש”י והמאירי והרא”ש (הנ”ל) אינו מורה כ”כ ע”ז שהרי רש”י נקט “מקחו הראשון” וכו’, והמאירי וכן הרא”ש נקטו “נכסיו הראשונים” וכו’, ואם איתא הוה להו למימר “מסחרו הראשון” וכדו’, ומדסתמו בלשון מקחו הראשון ונכסיו הראשונים ש”מ דבכל גווני מיירי.

וק”ל.

ולכאורה עוד היה אפשר לומר, דלא קפדינן במכירת במקחו הראשון, אלא דוקא ראשון ממש, כלומר דלא קפדינן במקח ראשון של כל דבר ודבר, דהיינו קרקע ראשונה שבקרקעות, או בית ראשון שבבתים וכל כיו”ב ראשון של כל ענין וענין, אלא דוקא ראשון, ראשון שקנה בחייו, אבל מה שכבר מוכר אח”כ, אף על פי שהוא ראשון שבאותו ענין לא קפדינן בזה.

אמנם גם זה ק”ק כי אפילו נאמר שנדחוק כן בדברי רש”י שכתב מקחו ראשון וכו’, ונבאר דהיינו מקחו ראשון שבחייו, מ”מ בגירסת המאירי והרא”ש קשה להולמו, שהם גורסים “נכסיו הראשונים” שלכאורה משמע בלשון זה דבכל עניני הנכסים שהם ראשונים של אותו ענין איכא האי קפידא, קרקע ראשונה שבקרקעות, בית ראשון שבבתים וכו’, ומה גם שבלשון רש”י דבר זה נמי קשה, שהרי רש”י פירש שם, דארעא קמייתא, זו היא לי ראשונה שלקחתי מעולם.

ולא מסמנא מילתא, אינו סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון.

ע”כ.

ומהא דנקט רש”י שזוהי קרקע ראשונה שלקחתי מעולם, משמע דהקפידה היא משום שהיא קרקע ראשונה שלו, והיינו ראשונה במקח קרקעות, ולא קפיד מצד שהיא מקחו הראשון שבחייו, דא”כ הול”ל זהו מקח ראשון שלקחתי מעולם, ומדקאמר קרקע זו היא ראשונה שלקחתי מעולם, משמע שלגבי הקרקעות היא ראשונה, ולשאר עניני מקחו אין זה מקח ראשון.

וק”ל.

עכ”ל הנ”ל, ועי”ש עוד שהאריך.

לסיכום הדברים לענינינו אמנם אין הכרח לומר שיש חילוק בין חו”ל לארץ בענין זה, אמנם מ”מ אם מוכר על מנת לקנות דירה אחרת לגור בה יש על מי לסמוך בענין זה, בפרט כאשר אין אפשרות אחרת כ”כ לקנות דירה נוספת בלי למכור הדירה הנוכחית.

***

נשאל: ו׳ בתשרי תשפ״הב: קריאת שמע

האם מותר ללכת לישון בלילה בשעה שלא יוכל לקום לזמן קריאת שמע ותפילה

אסור כמו שכבר הערתי בתשובה אחרת [ד”ה האם מותר ללכת לישון סמוך לעלות השחר https://shchiche.com/121688 ], שהרי מביא עצמו לידי ביטול מצוה חיובית, וכל מה שדנו הפוסקים רק לענין זמן שכבר הגיעה חיוב התפילה לענין ללכת לישון עם שומר היינו האם יש לחשוש שירדם ולא יקום באופנים המבוארים בתשובה לגבי אם מועיל שומר לשינה [ד”ה האם מותר לישון כשהגיע זמן תפילת מעריב ועדיין לא התפלל אם ממנה שומר שיעיר אותו משנתו https://shchiche.com/4265], אבל אם יודע שלא יקום פשוט שאין שום היתר ללכת לישון במצב כזה, וילך לישון במצב שלא יגיע לחשש איסור, כגון שימנה מישהו שיעיר אותו או שישן שינת ארעי במניח ראשו בין ברכיו באופן שיודע שלא יגיע לחשש איסור או שישאר ער.

וזה דבר פשוט שאדם צריך ליתן עד חומש נכסיו שלא יעבור על מצות עשה כמבואר ברמ”א סי’ תרנו, וכ”ש שאסור לו בידים לגרום לעצמו לעבור על דברי תורה וכן לגבי נזיקין מצינו שאדם אסור לו לישון סמוך לדברים שיזיקום וכן מצינו לגבי שינת ארעי שאסור לישון שינת ארעי באופן שיש לחוש שמא ירדם ושמא ישן שינת קבע ויעבור איסור וכן מצינו שאסור להניח תפילין בלילה לחלק מהדעות שמא ישן אע”פ שאם ישן ויפיח יהיה אונס גמור וכך בודאי הפשטות שאדם צריך להזהר שלא ללכת לישון במצב שיפסיד על ידי זה קריאת שמע ותפילה.

ועי’ בבה”ל סי’ קח ס”ח דמבואר מדבריו שם שצריך ליתן עד חומש להספיק תפילה בזמנה.

וראה עוד בדבר יהושע ח”א סי’ ב ס”ק ט ד”ה אך זה דוקא ובבית אפרים יו”ד סי’ נד ד”ה ואחרי הודיע , ותשובות והנהגות ח”ב סי’ נ ד”ה ולפי דרכינו ויש בזה עוד אריכות בשמעתא עמיקתא אות יט עמ’ א, וציין שם לנכון דאין להביא ראיה לניד”ד מהמפליג קודם ג’ ימים דשם מבואר בפוסקים דאין בזה חילול, ועוד יש להוסיף דשם האונס הוא הגעה למצב של היתר גמור ולא אונס מחסרון דעת.

ויש לציין גם למה שכתבו האחרונים שאם לא יוכל להתפלל כהוגן גם בליל הפסח לא יספר עד שתחטפנו שינה, עי’ חיים לראש למהר”ח פלאג’י (קה ע”ב) וסידור עמודי שמים להיעב”ץ (מז ע”ב) וכה”ח (סי’ תפא סקי”א).

נשאל: ג׳ בניסן תשפ״ה

בדיני נגיעה בתפילין בידים מטונפות

נשאלתי דהרי תפילין עצמן מונחות על מקומות המכוסין, והיאך שייך לומר דהנוגע במקומות המכוסין יהיה אסור לנגוע בתפילין (ע”ע סוכה כו ע”ב ורמ”א ומשנ”ב ריש סי’ קמז). והשבתי דהנה להסוברים דדינא דמקומות המכוסין חיוב הנטילה בנוגע בהם הוא רק במטונפין לק”מ ...קרא עוד

נשאלתי דהרי תפילין עצמן מונחות על מקומות המכוסין, והיאך שייך לומר דהנוגע במקומות המכוסין יהיה אסור לנגוע בתפילין (ע”ע סוכה כו ע”ב ורמ”א ומשנ”ב ריש סי’ קמז).

והשבתי דהנה להסוברים דדינא דמקומות המכוסין חיוב הנטילה בנוגע בהם הוא רק במטונפין לק”מ דבלאו הכי אסור להניח התפילין במקום הטינופת.

וכן להסוברים דבזמן הנחת תפילין לא חשיב מקום ההנחה כמקומות המכוסין ג”כ לק”מ.

אבל גם להמחמירים ביותר וסוברים דלא חלקו חכמים בתקנתן וחשיב מקום טינופת בכל גווני מ”מ הרי מסכימים דמדאורייתא אינו כן, דמדאורייתא לא שייך להחשיב יד כמטונפת אם נגע במקום מכוסה שאינו מטונף, ולא עקרו חכמים מצוות תפילין משום תקנתם דהחשיבו כל מקומות המכוסין כמקום הטינופת.

וגם א”צ לבוא לזה דגם אילו היה מדאורייתא, מ”מ הרי מצוותו בכך ואשכחן דאפי’ בס”ת דכוותה שאסור בכל ידיים לנגוע בו (עי’ בה”ל בסי’ קמז שהכרעת הרמ”א להחמיר רק בס”ת בכל ידיים דבשאר ספרים מצרפי’ המתירים בסתם ידיים ומצרפי’ המתירים שאר ספרים), מ”מ לצורך תיקון הס”ת שרי ועי”ש במשנ”ב ויש מאחרונים שהתירו אפי’ לצורך קשירת הס”ת היכא דא”א בלאו הכי (עי’ שלמת חיים, ובגמ’ במגילה לב ע”א אפשר משום שקשירתן לס”ת היתה באופן אחר כמבואר בפוסקים, הלכך לא היה מצוי שיצטרכו ליגע), א”כ כ”ש בתפילין שמצוותן בכך שיהיה מותר להניחן על זרועו המכוסה דאין לך צורך גדול מזה.

ומ”מ לכל הצדדים דלעיל אין היתר להניח התפילין ע”ג טינופת דעיגולי זיעא או ריח רע ממש שעל בשרו (ועי’ ברמב”ם הל’ ס”ת פ”י ה”י ואילך ודוק).

נשאל: כ״ז בניסן תשפ״דב: תפילין

אדם שאין בראשו שיעור תפילין של ראש מה יעשה

מכיון שמדינא דגמ’ לא הורו להדיא על שיעור המסויים, וכך הכרעת הטושו”ע כדעת כמה ראשונים שכל שיעור כשר, וכך רהיטת כמה אחרונים דמעיקר הדין קיימא לן שכל שיעור כשר, ועי’ בספר זכרון אליהו ובספר תפילה למשה פרק ד’ שהביאו השיטות בזה (וסיכום הדעות בזה דהסה”ת סי’ ריג והסמ”ג מ”ע כב והאו”ז סי’ תקסח בשם השימושא רבא כ’ שיהיו תפילין אצבעיים, וכעי”ז כ’ בתיקון תפילין עמ’ קעה שיעור אצבעיים עם התיתורא, ושיעורא דאצבעיים הוא לכתחילה, כמבואר בסימני ספר התרומה סי’ ריג שהשיעור הוא לכתחילה ע”פ השימושא רבא, וכן בריטב”א עירובין צה ע”ב ד”ה וסבר לה כ’ בשם התוס’ שהשיעור אינו לעיכובא, והרא”ש ורי”ו ני”ט חה”ה וא”ח הל’ תפילין סי’ כו בשם הגאונים ושיבה”ל ענין תפילין וטור ושו”ע סי’ לב נקטו (עכ”פ לענין אצבעיים) שאין צריך שיעור, ויתכן שכן דעת רש”י במגילה כד ע”ב, ומרדכי בהל”ק תפילין יג ע”ד כתב בשם רבינו שמשון דיש לחוש לגאונים ולהחמיר בדבר שלא נתבאר בתלמוד, ויתכן שכוונתו לעיכובא, אבל מאחר שבהרבה ראשונים מצינו שאינו לעיכובא קצת דוחק לפרש בדבריו שהוא לעיכובא, ויש לציין דגם המג”א סי’ לב סקנ”ו כתב דיש לחוש לדברי הגאונים והמג”א ציין את הב”ח כאחד ממקורותיו ובב”ח מבואר דאינו לעיכובא, ואגב מה שהובא בזכרון אליהו שם בשם שו”ת רד”ל סי’ ב שהביא ראיה מאלישע בעל כנפיים שהסתיר התפילין בידיו יש לומר דראיה זו היא לרווחא דמילתא בלבד דתפילין שלהם היו קשות כתפילין שלנו ואפי’ יש שהיו עושין מקלף או מעור רך ששייך לדחוק את התפילין לגודל קטן מאוד בשעת הסכנה, וכן יש ליישב הראיה מגיטין נח ע”א גבי קצוצי תפילין שתפסו מעט מקום כיון שנדחקו יחד ולא בהכרח שהיו קטנים מאוד), לכן מי שאינו יכול לעשות תפילין בשיעור המובא בכמה ראשונים בשם הגאונים, אף שהזכיר הב”ח סי’ לב ד”ה ואין שיעור, שבעל נפש יחמיר, מ”מ כיון שהוא מקום דלא אפשר ינהג כעיקר הדין ויחזר אחר סופר שיעשה לו תפילין קטנות, דמעיקר הדין הב”ח שם סובר שאין שיעור וכמו שהביא הא”ר שם אות סג בשמו, וכמובן שאם יכול לפחות להחמיר השיעור הקטן של הגר”ח נאה (או יש אומרים שהשיעור הקטן הוא קטן יותר מהגר”ח נאה ואכמ”ל בזה) מה טוב.

אבל פחות מאצבע אם יכול להחמיר מה טוב מאחר שהעולת תמיד סקנ”ג חשש שלפי הגמ’ בערובין נמצא שהתפילין אינן פחותות מאצבע, ואמנם המשנ”ב ס”ק קפט ובבה”ל שם חשש לסברא זו, אבל מעיקר דבריו נראה שדעתו שהעושה כן יש לו על מי לסמוך ואין למחות בידו, וכמו דברי העו”ת צ”ע קצת להלכה, דהרי הריטב”א בעירובין שם על סברא זו גופא הביא בשם התוס’ דאינה לעיכובא, ובאמת כך הפשטות דהרי בגמ’ לא אשתמיט בשום מקום לומר שיש שיעור בזה, והוא מדברי הגאונים בלבד שהוסיפו הרבה דינים על המבואר בגמ’ כדרכם ובפרט בהל’ תפילין בשימושא רבה (וכידוע שהרבה ראשונים לא קבלו את דברי השימו”ר מחמת זה וכמו שכתב הרא”ש בשם הרב הברצלוני וגם לית דחש לדעת השימושא רבה בסדר הפרשיות), ומה שהזכירו שם בגמ’ מקום יש בראש להניח ב’ תפילין במוצא תפילין עסקי’ דדברו חכמים בהוה, שכך רגילות התפילין וכך רגילות המוצא תפילין, וכן הא”ר הנ”ל תמה על העו”ת שלא הביא דעת הב”ח דלדינא כל השיעורין כשרין אלא שסיים שבעל נפש יחמיר.

וכמו כן מאחר והוא מקום דלא אפשר ינהג כהשי’ הסוברים שמקום ההנחה של ראש הוא גדול יותר ולא רק חצי שיפוע כדמשמע בבה”ל שכך הוא עיקר הדין שהוא כל השיפוע, אבל מ”מ היה מקום לומר שלפני שבא להקל לענין מקום ההנחה, קודם לכן יש להקל לענין השיעור של הבית, כיון שלא נזכר בגמ’ להדיא, וגם לא ברור שהגאונים אמרוהו לעיכובא, הלכך מוטב להקל בשיעור התפילין מלהקל במקום ההנחה שהוא לעיכובא לכמה ראשונים על פי ביאורם בגמרא.

ואם בא להחמיר בשיעור גודלה של התפילה של ראש ולהקל במקום ההנחה (להניח עד סוף מקום שמוחו של תינוק רופס להסוברים כן) אין למחות בידו משום שכך המנהג הרווח להקפיד יותר על גדלה של תפילה שתהיה כשיעור מההקפדה במקום ההנחה שיהיה לפי כל הדעות.

אבל עדיין צריך בירור לדינא דבאחרונים אפשר שיותר הזהירו להחמיר בשיעור התפילין ממקום ההנחה וצלע”ש.

ולענין אם תופס ב’ הקולות כאחד שגם עושה תפילין בפחות מכשיעור וגם מניח על כל שיפוע הראש יתכן שנכנס בזה לתרתי דסתרי דיעוי’ בביאור הלכה סי’ לב סל”א ד”ה אורך, ודוק כי קיצרתי, והעיקר דצריך לברר המציאות באדם בינוני כמה אצבעות גודל חצי השיפוע וכמה כל השיפוע ולפ”ז נדע מה השיעור למעלה בגודל התפילין לפי כל דעה, למשל אם נימא דבאדם בינוני הוא ה’ אצבעות נמצא שבאדם בינוני גודל התפילה למעלה הוא ב’ ומחצה אצבעות, ולפ”ז נדע עד היכן יכול אדם זה להניח תפילין לפי הגודל של התפילין שבחר להניח שצריך לנהוג כשי’ זו גם למעלה, ובאמת א”צ לבוא לידי חשבון ע”פ אדם בינוני דגם באדם בינוני החשבון הוא על שיפוע הראש (דאין סיבה אחרת שלא לעשות תפילין גדולות מידי מלבד שלא יהיה מונח על יותר מהשיעור), אלא אפשר דסגי למדוד שיפוע הראש באדם זה לחוד, ובתשובה אחרת הארכתי יותר לחקור מה גדר שיפוע הראש לענין תפילין ע”פ דברי הפוסקים.

והנה אע”פ שכתבתי שבמקום דלא אפשר ואין שיעור בראשו של האדם לשיעור הרגיל מותר לסמוך על המקילים בשיעור התפילין, מ”מ אם יכול לעשות לפחות שיהיה יותר מאצבע עם התיתורא כדעת העולת תמיד שהביאו הפמ”ג והמ”ב וכפשטות דעת הרא”ש בביאור דברי הגמ’ בעירובין צה, יעשה מה שיכול כדי להקפיד בזה מאחר שהרבה ראשונים נראה שכן הבינו מדברי הגמ’ שם שיש איזה שיעור לתפילין, ויש מהאחרונים שנקטו שפחות משיעור זה הוא לעיכובא.

ומה שכתב הבאר היטב סי’ לב אות ס שיש למחות בעושים תפילין קטנים ביותר שא”א לדייק בהם, וכ”כ מ”ב שם ס”ק קפט וקסה”ס סי’ כא ס”ז, כמובן שלא מיירי בשעת הדחק במי שמחמת חששא זו לא יוכל להניח תפילין כשרות מעיקר הדין לכמה פוסקים או שלא יוכל להניח תפילין כלל, בעוד שהפתרון הוא לעשות תפילין קטנות ופרשיות קטנות.

אלא שיש לדון מה הדין אם אינו יכול לעשות בשיעור ב’ אצבעות דעלמא אלא רק בשיעור ב’ אצבעות דידיה האם יש הידור שיעשה בב’ אצבעות דידיה לפחות, אבל בפוסקים משמע שנקטו שהוא לפי אצבעות דעלמא בין בשל יד ובין בשל ראש, וכמו שכתב בשונ”ה סי’ לב סעי’ קצג.

נשאל: י״א באייר תשפ״בב: ברכות

ברכה על ספרים ותפילין חדשים

משה”ק ע”ד המ”א או”ח סי’ רכ”ג סק”ה שכתב שאין מברכין על ספרים שהחינו, מדברי הר”מ פי”א מהל’ ברכת ה”ט שמברכין זמן על תפילין חדשים ול”א מצות לאו ליהנות נתנו. תשובה – נראה לחלק דבספרים שיך מצוה בעצם הקניה מצות כתיבת ס”ת ...קרא עוד

משה”ק ע”ד המ”א או”ח סי’ רכ”ג סק”ה שכתב שאין מברכין על ספרים שהחינו, מדברי הר”מ פי”א מהל’ ברכת ה”ט שמברכין זמן על תפילין חדשים ול”א מצות לאו ליהנות נתנו.

תשובה – נראה לחלק דבספרים שיך מצוה בעצם הקניה מצות כתיבת ס”ת לדעת הרא”ש, משא”כ תפילין שהקניה היא הכשר מצוה לכו”ע.

עוד י”ל דהנה אשכחנא מחלוקת לכאורה בין הר”מ להרא”ש אי אמרי’ מצוה בו יותר מבשלוחו גם בהכשר מצוה, דאע”ג דגבי קידושין אמרי’ הכי (בקידושין מ”א א’), מ”מ נחלקו הר”מ (בסה”מ רי”ג ופ”א מהל’ אישות ה”ב) והרא”ש (כתובות ז’ ב’) אי קידושין מצוה או הכשר מצוה, והרא”ש לשיטתו אפה מצות בעצמו משום מצוה בו, כדאי’ בשו”ע או”ח סי’ ת”ס ס”ב, אע”פ שאפיית מצות לכו”ע הכשר מצוה הוא.

והר”מ לשיטתו ס”ל (הל’ שבת פ”ל ה”ו) דהכנה לשבת הו”ל מצוה ולא הכש”מ, כיון דבגמ’ שם נזכר שיש מצוה בו גבי הכנה לשבת – ואפשר שזהו מחלוקת יותר שורשית בגדר הכשר מצוה, דלהרא”ש הו”ל כמצוה ממש ולהר”מ לא.

ולפ”ז אפשר דגם גבי מצות ליהנות נתנו להרא”ש זהו בהכשר מצוה ג”כ משא”כ להר”מ, ואנן הוא דחיישי’ בזה לדעת הרא”ש שלא לברך שהחינו על הכשר מצוה, משא”כ הר”מ גופיה ס”ל דמברכין כיון שאינו המצוה.

מ”מ אפשר דיש ליישב מחומר הקושיא כיון דהמ”ב גופיה בסי’ כ”ב פסק דלא כהרמב”ם, ובסי’ רכ”ג גופי’ הביא לגבי ספרים שיש בזה מחלוקת וא”כ י”ל דהר”מ ס”ל דאה”נ גבי ספרים ג”כ מברך, ומאן דפטר בספרים ס”ל בתפילין להלכה דפטור ג”כ.

ומשה”ק מדברי ט”ז על המג”א, דבט”ז (יו”ד רכ”א מ”ג) כתב דכיון דבת”ת שמח בלימודו אסור ללמוד מס’ מודר הנאה, לכאורה אין המג”א מחוייב לטעמי’ דהט”ז, וכן ראיתי בספר א’ (מילואים מ”ב דרשו עמ’ 54) שכבר העלה כך מדנפשיה דהמ”א לא ס”ל מדברי הט”ז.

נשאל: ג׳ במרחשוון תשפ״ה

מזוזה שאי אפשר לקובעה בתוך חלל הפתח מחמת שהדלת ממלאת את כל חלל הפתח היכן יקבעו את המזוזה

בשו”ע יו”ד סי’ רפט ס”ב אי’ דיש לקבוע המזוזה בתוך חלל הפתח, אמנם הש”ך סק”ג הביא דבטור משמע שאחורי הדעת כשרה [וכן הב”י והט”ז הבינו כן בדברי הטור], ושכן נראה דעת הרמ”א, ואילו דעת הנ”י ה”ק מזוזה עמ’ טו ד”ה הלאה והרמב”ם מזוזה פ”ה ה”ח נראה דפסולה וכן פסקו הב”י והלבוש סעי’ ב, אבל הדברי חמודות ה”ק מזוזה אות טז כ’ דהנוהג כן יש לו על מה שיסמוך על דברי הטור והרמ”א.

והנה בגוף מה שכתבו הש”ך והדברי חמודות דלדעת הרמ”א אינו מעכב יש לדון בזה, דזה לשון המחבר שם איזהו מקום קביעותה בתוך חלל של פתח בטפח הסמוך לחוץ, וכתב עלה הרמ”א ואם שינה אינו מעכב ובלבד שיניחנה במזוזה עצמה עכ”ל, והנה מבואר ברמ”א דאם שינה פרט מסויים אינו מעכב, אבל אם לא הניחה במזוזה עצמה משמע שהוא מעכב, דהרי קאמר אינו מעכב ובלבד וכו’ ומשמע דאם גם על זה לא הקפיד הרי זה מעכב, ויש לדון מה הכונה במזוזה עצמה, דהיה מקום לפרש דהכונה בתוך חלל הפתח דבלא זה לא מקרי מזוזה, אבל הש”ך והדברי חמודות לא פירשו כן, ואולי סוברים דגם אחורי המזוזה (דהיינו בצד החיצוני של הקנה הפונה לשוק) נקרא ע”ג המזוזה, וכן מבואר להדיא בביהגר”א סק”ו בביאור דברי הרמ”א דכוונת הרמ”א להכשיר בדיעבד גם באופן שאין המזוזה בתוך חלל הפתח.

ויש להוסיף דגם משמעות הגמ’ דהניחה אחורי הדלת הוא לעיכובא, דאמרי’ במנחות סוף דף לב הניחה אחורי הדלת סכנה ואין בה מצוה, ומשמע דאין בה מצוה כלל, דלשון זה ממש מצינו במשנה במגילה כד ע”ב דאם עשה התפילה של ראש עגולה סכנה ואין בה מצוה, ומבואר שם בגמ’ דהבינו בפשיטות גמורה דהכונה שהיא פסולה ולא רק שקיים מצוה מן המובחר, דבעי לסייע לה למאן דאמר תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני והיינו לעיכובא, ודחי דהיינו בתפרן ובאלכסונן עי”ש בפרש”י, וגם לתירוץ שם הכונה שהוא לעיכובא כמו בהו”א.

ומחומר הקושי’ היה מקום לומר דשמא גם הטור דקאמר שבכל אלו המקומות יוצא בדיעבד אין כוונתו על מה שכבר נזכר להדיא שאינו יוצא בזה אם לא עשה כן אלא רק הדברים שנזכר בהם מה יעשה לכתחילה, וממילא בזה שכבר נזכר שאין בו מצוה לא מיירי בזה הטור, ובזה ניחא למה הרמ”א (לפירוש שהצעתי לעיל) פסק הטור למחצה, דהשתא ניחא שגם כוונת הטור בזה למחצה וכנ”ל, ובזה ניחא דהטור לא חולק על שאר הראשונים שהביאו הב”י והש”ך וגם לא על פשטות הגמ’ כנ”ל, אבל הוא דחוק בלשון הטור דהטור שכ’ דבכל אלו המקומות וכו’ כתב דבריו אחר שכתב ענין אחורי הדלת וא”כ פשטות דברי הטור כמ”ש כל הפוסקים [הב”י והדברי חמודות והש”ך והט”ז] בדבריו.

והנה מאחר דבלאו הכי לפשטות הגמ’ ולרוב הראשונים עובר בזה איסור דאורייתא בזה שהניח המזוזה אחורי הדלת, א”כ יש לחשוש לזה, וכ”כ כמה אחרונים (נשמת אדם כלל טו סק”א, סידור יעב”ץ, ומשמעות דרך החיים, והגריש”א, הובא בלקט הלכות המצויות של הגריא”ד מזוזה עמ’ לו).

אבל יש אחרונים שלא חששו לזה (ערה”ש קצש”ע והוראת הגרש”ו שם) ואם עושה כן לא יברך (הוראת הגרנ”ק שם).

והרב דינר שם הביא ב’ פתרונות בדלת שבנויה כמו ששאלת לצאת ידי חובת הפוסקים המחמירים בזה, הא’ לחקוק בתוך הקנה של צורת הפתח (בעברית המשקוף ובלשה”ק מזוזה) ולהניח שם המזוזה.

ופתרון נוסף הביא שנהגו בחצר הגריש”א להוסיף עוד צורת הפתח ע”ג הצורת הפתח הקיימת ושם לקבוע המזוזה.

אבל יש לדון בפתרון זה מצד הנידון דעירובין כד ע”ב דאין עושין מחיצה ע”ג מחיצה, ועכ”פ יל”ע באופן הצוה”פ החדשה עומדת בצורה שונה מהצוה”פ הקיימת, וראיתי בפתח העירוב עמ’ לג שבעירובים מהודרים מקפידים אפי’ בחוט של צוה”פ אחת שלא יעבור מעל חוט של צוה”פ אחרת, וצל”ע בזה.

ועוד יש לדון בענין צוה”פ כזו שאין בה דלת האם היא פוטרת להמצריכים דלת, האם החובה בדלת להר”מ הוא תנאי בפתח או תנאי בבית, ומסתבר כהצד הראשון, ומ”מ אם הוא תוך ג’ לדלת יש מקום לומר דמהני.

בעירובין שם נזכר דין מחיצה ע”ג מחיצה גם לענין צוה”פ, וכמדומה לפו”ר מהנידון של צוה”פ על גבי הנהר וכן מהסוגי’ דגיטין דגידוד חמישה וכו’ דהבעיה גם כשהמחיצה החדשה תוך ג”ט, אם כי כששניהם או דין מחיצה דשניהם צוה”פ כמדומה שאינו בעיה ובתנאי שאפשר לראותם כמחיצה אחת, דאל”כ אין לדבר סוף לצרף ב’ מחיצות יחד, וצל”ע בכ”ז.

ומו”ר הגר”א גרבוז רצה לומר דבב’ פתחים אין בעיה של מחיצה ע”ג מחיצה עכ”ד, ואמנם דבעירובין שם הוא צוה”פ ע”ג גודא דנהרא אבל שם הוא מצד מחיצה ולא מצד פתח, ואמנם יעוי’ בפ”ק דברכות גבי ב’ פתחים דיש לזה שיעור של ח’ טפחים.

ויש לדון ג”כ מצד שאין דלת במקום החדש (וכך העיר ידידי הרב אליעזר ברגר מו”ץ כאן ב”ב), ונראה דהוא תלוי בנידון האם מה שצריך דלת (להסוברים כן) הוא בפתח עצמו או דסגי שיש דלת לבית, ויל”ע בזה, וכן העיר מו”ר הגרא”ג הנ”ל דתליא בחקירה זו.

ובאופן כללי אמר לי הגרא”ג דצריך לדעת באיזה אופן היה נראה הדלת בחצירו של הגריש”א עכ”ד, והיינו משום דכפי המתבאר יש בזה שאלות אבל אם הי’ תוך ג’ לפתח הקודם הוא יותר קול ואולי היה עשוי באופן שנראה כהמשך הפתח).

נשאל: י״ח במרחשוון תשפ״דב: הנהגות

חלמתי שנשרו שערות ראשי בחלום מה זה בא לרמז (שאלה שהגיעה למערכת)

הוא סימן טוב על סילוק הדינים.מקורות: עי’ ברכות נו ע”ב שהובא שם כמה פתרונות לטובה על איברים שנשרו (והחלום שם היה צדיק) אבל על שיער לא נזכר שם אבל נזכר להלן בגמ’ שהמגלח ראשו בחלום הוא סימן טוב וראשו וזקנו ...קרא עוד

הוא סימן טוב על סילוק הדינים.

מקורות: עי’ ברכות נו ע”ב שהובא שם כמה פתרונות לטובה על איברים שנשרו (והחלום שם היה צדיק) אבל על שיער לא נזכר שם אבל נזכר להלן בגמ’ שהמגלח ראשו בחלום הוא סימן טוב וראשו וזקנו הוא סימן טוב גם למשפחתו, ואף שיש לדחות דגילוח הוא דרך נוי כדפרש”י שם, ולא נשירה, מ”מ בזוהר פ’ בהעלותך אי’ שהשער הוא מצד הדין ולכך הלווים שהם מידת הדין העבירו תער, ועי’ עוד בזוהר פ’ יתרו דמי שנשר שערו חוץ ממקום תפילין הוא סימן טוב, ולכך גם בחלום יש לפרש כן שהוא סילוק הדינים, ואף שהחזו”א הורה שחלומות בזמנינו אין בהם כ”כ ממש מ”מ יש לחלק בין חלום טוב לחלום רע, כדאמרי’ בברכות נה ע”ב שמואל כי הוה חזי חלמא בישא וכו’, עיין שם, ולכן בחלום טוב יוכל לפותרו לטובה, וכן א”צ להימנע במי שאינו זוכר החלום שלא לומר רבש”ע בשעת נשיא”כ כמבואר להחזו”א גופיה והיו מגדולי הדורות שלא נמנעו מלעשות הטבת חלום בכל עת צורך, ולכן אפשר לקבל החלום כדבר טוב ויפתרוהו לו בפה כי עיקר הפתרון בפה כמבואר בברכות שם (ואע”פ שכ’ התוס’ שרק מי שנולד במזל יכול לפתור אבל כל מאי דאפשר למיעבד עבדינן).

מי שאין יכול להתפלל בזמן תפילה האם עדיפה תפילה קודם נץ החמה או לאחר זמן תפילה

שאלה {בס”ד שלום רב לכב’ מו”ר הרה”ג ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א, הרב מה הוא סדר העדיפות שכמובן שהוא בדיעבד לתפילת שחרית עם עלות השחר או תפילת שחרית לאחר זמן תפילת שחרית עד חצות היום? לתשובת הרב אודה מקרב ליבי.הקט’ ...קרא עוד

שאלה

{בס”ד
שלום רב לכב’ מו”ר הרה”ג ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א,
הרב מה הוא סדר העדיפות שכמובן שהוא בדיעבד לתפילת שחרית עם עלות השחר או תפילת שחרית לאחר זמן תפילת שחרית עד חצות היום?
לתשובת הרב אודה מקרב ליבי.

הקט’ אהרון}

שאלה

‏יום ראשון כ”ח אייר תשע”ו

לכבוד הרב אהרן שליט”א

שלום וברכה

הנה ראשית כל בודאי המקרה בשאלתך הוא במקרה אונס או שעת הדחק, ולא בהנהגת קבע עקב נוחות, משום שלכתחילה בודאי יש להתפלל בזמן תפילה כדין.

וכמו”כ בודאי כל מה שיש כאן לדון הוא בקורא ק”ש בזמנה, ורק מסתפק על התפילה מתי שעת העדיפות לשמו”ע, אבל אם אינו מקפיד מלבד זאת לקרוא ק”ש בזמנה, והספק הוא על ק”ש ושמונ”ע יחד אם לקרוא ולהתפלל אחר עלה”ש קודם הנץ, או אחר זמן תפילה, בודאי שיש להתפלל קודם הנץ, ויראה לקרוא ק”ש בזמנה דהיינו מזמן השיעור משיכיר בין תכלת ללבן שהוא אחר עלה”ש, שא”א באופן קבוע לקרוא ק”ש אחר עלה”ש קודם שיעור זה, כמבואר בשו”ע ומ”ב סי’ נ”ח סקי”ט וסי’ פ”ט סק”ג, [שיש בזה דעות שונות כמו שהארכנו במקום אחר], ולא להתפלל אח”כ ולהפסיד זמן ק”ש.

והנה בענין השאלה יש לדמות תפילת שמונ”ע לתמיד של שחר, דהנה תמיד של שחר היו שוחטין אותו תיכף משהאיר מזרח, ולכן יוצא יד”ח קודם הנה”ח, כמ”ש במ”ב סי’ פ”ט סק”ג, [והיינו לפי הצד שמשהאיר מזרח היינו עלה”ש, ועי’ בזה בביאור הלכה ר”ס פ”ט ד”ה ואם וסי’ תקפ”ח ד”ה ואם], משא”כ אחר ד’ שעות [דהיינו אחר סוף זמן תפילה], שאז כבר א”א להקריב התמיד כמבואר בגמ’ בברכות כ”ו א’, וע”ז אמרינן שם שאם התפלל אחר ד’ שעות שכר תפילה בזמנה ליכא, משא”כ במתפלל קודם נץ החמה שאמנם לא קיים מצוה מן המובחר אבל תפילה בזמנה קיים.

וכמו”כ הנה דעת הפר”ח המובא בבה”ל סי’ פ”ט ד”ה יצא, ששייך להתפלל שחרית מעיקר הדין משהאיר מזרח, אף קודם שהגיע זמן ק”ש משיכיר בין תכלת ללבן, וא”כ בודאי שעדיף להתפלל בזמן שאינו עובר איסור לדעת הפר”ח.

ואביא בזה לשונות הראשונים בזה להוכיח דהתפילה קודם הנה”ח היא הרבה יותר מעיקר בדין ממי שמתפלל אחר זמן תפילה דחשיב עושה שלא כדין ממש, הנה כתב בטור אורח חיים הלכות תפלה סימן פט, וז”ל, זמן תפלת השחר מתחיל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח שהיא כנגד תמיד השחר ומאותה שעה ואילך הוא זמנה ומ”מ עיקר מצותה עם הנץ החמה אלא שאם התפלל משעלה עמוד השחר יצא ונמשך עד סוף ד’ שעות ואם עבר (ס”א ולא) והתפלל אחר ד’ שעות (ס”א יתפלל) עד חצות אף על פי שאין לו שכר כתפלה בזמנה שכר תפלה מיהא איכא עכ”ל.

ומבואר דקודם הנה”ח הוא בכלל זמנה ומאידך אחר זמן תפילה הוא בכלל ‘עבר’ דהיינו עשה שלא כדין.

והביא שם בבית יוסף את דברי הרא”ש והתוס’, וז”ל, זמן תפילת השחר מתחיל משעלה עמוד השחר וכו’.

ריש פרק ד’ דברכות (כו.

) תנן תפילת השחר עד חצות רבי יהודה אומר עד ד’ שעות ומסיק בגמרא (כז.

) דהלכתא כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותיה ואסיקנא דעד סוף ד’ שעות קאמר וגרסינן בגמרא (כו.

) ורמינהו מצותה כלומר של ק”ש עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום כלומר ומשמע ליה דאין זמנה אלא עם הנץ החמה דוקא והיכי קתני מתניתין עד חצות או עד ד’ שעות ומשני כי תניא ההיא לותיקין ופירש רש”י לותיקין המקדימים למצות ומחזרים לעשות דבר בזמנו ומצותו מקדימים לאחר הנץ החמה להתפלל וכי תנן במתניתין למאחרים שלא יאחר יותר שמשם ואילך עבר הזמן וכתב שם הרא”ש (סי’ א) תפילת השחר עד חצות וכו’ ותחלת זמנה יראה משעלה ברק השחר והאיר פני המזרח מידי דהוה אתמיד של שחר (יומא כח.

) אף על גב דעיקר מצותה עם הנץ החמה כדכתיב (תהלים עב ה) ייראוך עם שמש (ונ”מ) [מכל מקום] אם התפלל בזו השעה יצא והתנא לא חש לפרשו דמילתא דפשיטא היא כיון דזמן המאוחר שלה הוא בזמן התמיד הוא הדין לכל זמן המוקדם עכ”ל וגם התוספות (ל.

ד”ה אבוה) כתבו בשם ר”ח גבי עובדא דאבוה דשמואל ולוי דבסמוך שזמן תפילת השחר מתחיל משעלה עמוד השחר עכ”ל הב”י.

וכתב עוד הב”י, ורבינו ירוחם (נ”ג ח”ג כד:) כתב זמן תפילה משיכיר את חבירו ברחוק ד’ אמות ומצוה מן המובחר שיתפלל אחר הנץ החמה מיד ועוד פשוט בתפילת השחר דאם התפלל משעלה ברק השחר והאיר פני המזרח יצא.

ונראה שהוא סובר דהא דאמר אביי בפרק קמא דברכות (ט:) לתפילה כאחרים דאמרי משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו להתפלל קאמר וצריך לומר גם כן שהוא סובר דמשיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו ומשעלה עמוד השחר זמן אחד הוא כי היכי דלא תיקשי הא דאביי על מה שכתב הרא”ש בריש פרק תפילת השחר ולא ידעתי מי הכניסו לרבינו ירוחם בזה שהרי פירש רש”י דבזמן הנחת תפילין איירי ולא בזמן תפילה וכן פירש ה”ר יונה ז”ל (ד: ד”ה אמר אביי) עכ”ל הב”י.

ומבואר מדברי רבינו ירוחם דס”ל דמה שיש להתפלל קודם הנה”ח הוא רק למצוה מן המובחר וכדעת הפר”ח.

וכתב בב”ח שם וז”ל, והקשה ב”י דהא אביי לא קאמר אלא דלתפילין כאחרים דאמרי משיכיר את חבירו וכו’ ולא לתפילה כאחרים כמו שהבין ה”ר ירוחם ולפע”ד נראה דדבר פשוט הוא שגם ה”ר ירוחם סבירא ליה דאביי לא קאמר אלא דלתפילין כאחרים (כמ”ש בני”ט ח”ה קעא ע”א) אלא דה”ר ירוחם סבירא ליה דהלכה כרב הונא דקאמר דבזמן ק”ש הלכה כאחרים וכדפסק גם רבינו לעיל ריש סימן נ”ח (עמ’ קסה – קסו) וכיון שצריך להסמיך גאולה לתפילה אם כן בעל כרחך גם זמן תפילה לכתחלה צריך שתהיה משיכיר את חברו וכו’ לאחר שקרא ק”ש וברכותיה אלא דאם התפלל קודם שקרא ק”ש משעלה ברק השחר יצא דכך הוא זמן תפילה כן נראה לי פשוט עכ”ל.

ומכל לשונות הראשונים מבואר דתפילה קודם הנה”ח עדיפא מתפילה לאחר זמנה, [ובלבד שיתפלל משהאיר מזרח].

כמו”כ הרי י”א שבמזיד א”א להתפלל אחר ד’ שעות, ולכן פסק המ”ב סק”ו שיתנה תנאי שאם אינו יכול להתפלל כעת הרי הוא מתפלל בתורת נדבה.

א”כ בודאי עדיף קודם הנה”ח מלהתפלל בזמן זה שאי”ז תפילת שחרית לחלק מן הפוסקים.

וכן נראה להוכיח עוד ממ”ש במשנה ברורה סימן פט ס”ק מב, וז”ל, אם הוא בדרך ומתיירא שיעבור זמן ק”ש יקרא ק”ש בלי ברכות וכשיבוא למלון יקרא עוד הפעם ק”ש עם ברכותיה ויסמוך גאולה לתפלה ואם הוא רואה שיעבור גם זמן תפלה [שהיא רק עד ד’ שעות] ודאי יתפלל י”ח ג”כ בדרך מהלך או מיושב [פמ”ג] עכ”ל.

והנה להתפלל בדרך לדעת השו”ע והפוסקים הוא גרוע מתפילה קודם הנה”ח כמבואר שם, ורק המ”א מתרץ המנהג מ”ט אין חוששין לזה משום דס”ל שעדיף להתפלל בדרך, או משום דבלאו הכי אין מכונין כ”כ ולכן עדיף תפילה בדרך בזמנה מתפילה קודם זמנה בבית כיון דבלא”ה הוא בלא כוונה, אבל גם אם נשוה להו כי הדדי מ”מ מהא דחזינן דעדיפא תפילה בדרך מתפילה אחר הזמן א”כ גם תפילה קודם זמנה עדיפא מתפילה לאחר הזמן.

אכן יש לדחות דכ”ז רק למאי דלדידן תפילה בדרך כשהיא בזמנה עדיפא, אבל תפילה קודם זמנה ולאחר זמנה אכתי לא שמענו.

כמו”כ יש להוכיח עוד דהנה בשו”ת פרי יצחק ח”א סי’ ב’ ומנח”י ח”ט סי’ ט’ וי’ {וראיתי בפסקי תשובות [סי’ פ”ט סק”ה הערה 89] שציין עוד לאג”מ ח”ד סי’ ו’ ואול”צ ח”ב פ”ז סק”ג, קריינא דאיגרתא להגריי”ק ח”א סי’ קל”א, חזו”א הובא בלשכנו תדרשו הל’ תפילה, ולא עיינתי בכל זה.

}כתבו דעדיף להתפלל בציבור במנין קודם הנה”ח, מאשר להתפלל אחר הנה”ח ביחידות, וכ”ז על קודם הנה”ח, אבל על תפילה שאחר זמנה כתוב בשו”ע סי’ צ’ ס”י דאפילו עומד עם הציבור והם מאחרים את זמן התפילה יש לו להקדים ולהתפלל בזמנה ולא להמתין להם, וגם א”צ לחוש לכבוד הציבור.

א”כ ע”כ מבואר דכ”ש שאין להעדיף תפילה אחר זמנה מתפילה שקודם הנה”ח.

היוצא מכ”ז לענין השאלה אם יש להעדיף תפילה קודם הנה”ח או לאחר זמנה [אחר ד’ שעות], שודאי יש להעדיף תפילה קודם הנה”ח מלאחר זמנה, וכן כתב בשו”ת אז נדברו ח”ו סי’ ל”ט, שיש להתפלל קודם הנה”ח מלהתפלל אחר זמן תפילה, וכן שמעתי בשם הגרנ”ק { ובפסקי תשובות ראיתי שציין כן גם בשם המשנ”ב סי’ נ”א סק”כ, ולא מצאתי שם זכר מזה.

אבל כל מה שכתבתי כאן הוא למתפלל אחר שיעור ‘שהאיר מזרח’, אבל המתפלל קודם לכן מעה”ש ממש אינו פשוט כלל שמותר לעשות כן.

[ולענין שיעור זמן זה עי’ כה”ח סי’ פ”ט סק”ד ואול”צ ח”ב פ”ז סק”ג].

נשאל: כ״ו באב תשפ״דב: תפילין

תפילין של יד של אדם שמאלי האם אדם ימני יכול להניחן

אם יש לו תפילין של ימני יניחם, ואם אין לו יניח את של השמאלי באופן שהמעברתא שלא לצד הכתף וקשר היו”ד לצד הלב.

ואם הוציא את הרצועה והשחיל אותה מחדש נראה שעכ”פ בדיעבד יכול לסמוך על זה אע”פ שלא היתה פונה הקשר של יו”ד כלפי התפילין (והעיקר שיהיה עם התפילין ודבוק להם).

ואם יכול בקלות לקשור הכול מחדש באופן שיהיה כמו של ימין הוא מצוה מן המובחר אבל אין מחוייב לטרוח בזה.

ואם הניח את התפילין באופן שהמעברתא לצד מעלה והקשר של יו”ד לצד חוץ ראוי שיחזור ויניח באופן שהתבאר בתחילת הדברים (דאמנם מעיקר הדין החי”א מיקל בזה אבל הבה”ל ציין דלדעת חלק מהפוסקים לא יצא ידי חובתו מדאורייתא באופן זה).

מקורות:
הנה המניעה בהנחת תפילין באופן זה לכתחילה היא, שבתפילין של יד של כל אדם בין ימני ובין שמאלי הן עשויות באופן שהמעברתא (דהיינו המקום בתפילין היכן שהרצועה עוברת) לצד הכתף והקשר של יו”ד הוא לצד הלב, כמו שפסק בשו”ע או”ח סי’ כז ס”ב וס”ג.

וממילא כאשר מניחים תפילין שמאליות על יד ימין צריכים להתפשר באחד מהדברים, דהיינו או להשאיר אותן באותה זוית שהמעברתא למעלה ואז הקשר של יו”ד אינו פונה לצד הלב דהיינו לא לצד האדם עצמו אלא לצד החוץ, או לאידך גיסא לסובב את זוית התפילין כדי שהיו”ד תהיה לצד הלב, אבל להתפשר במיקום המעברתא שתהיה לצד מטה.

והנה לכאור אם יש אפשרות לשנות את קשירת הרצועות באופן המועיל כגון שיש לו רשות לשנות וגם יודע לשנות זה בודאי הטוב ביותר שישנה ואז יוכל להניח הקשר של יו”ד במקום וגם המעברתא במקום, אבל הנידון לכאורה הוא כאשר אין אפשרות לשנות את הקשר, מה יעשה באופן זה (ולהלן יתבאר אם יש חיוב בזה כשיכול או לא).

והכריע הבה”ל שם בשם האחרונים [שבות יעקב ח”א סי’ ג וארצות החיים לב הארץ סי’ כז ס”ג] דמוטב שתהיה המעברתא שלא במקומה מאשר שיהיה היו”ד שלא במקומו, והטעם שהיו”ד שתהיה במקומה הוא יותר חיוב מדינא דגמ’ לחלק מהפוסקים כמבואר שם בשם הגר”א.

והביא שם הביאוה”ל עצה נוספת מהחי”א כלל יד אות יג, שיוציא הרצועה ממקומה ויכניסנה מהצד השני, ואין כוונתו להתיר כל הקשירה אלא להוציא הקשירה כמות שהיא ולהכניס כולה כך מהצד הנגדי, וכך ירויח שגם המעברתא תהיה במקומה וגם היו”ד יהיה במקומו, ומה שהיו”ד לא יהיה מונח פונה לתפילין (כיון שנקשר במקורו בכיוון הנגדי), לית לן בה, וכן הובאה עצה זו בנחלת שבעה סי’ מא (הובא גם בשבו”י שם ובארצה”ח שם) שסובר להדיא דאין קפידא אם היו”ד יהיה לצד הבית או לא, ועי’ ברש”י מה שפי’ לענין היו”ד.

אבל הבה”ל נקט שיותר טוב לעשות כמו העצה הקודמת (של השבו”י והארצה”ח) משום שהבה”ל חשש דאולי יש קפידא מדיני קשר היו”ד [שהוא הלכה למשה מסיני] שיהיה פונה לצד הבית.

ולענין אם מחוייב להתיר את הקשר כדי לצאת כל הצדדים לפי האופן הטוב ביותר הראשון הנ”ל, מסתימת הבה”ל משמע שאינו מחוייב בטירחא זו מאחר שענין מיקום המעברתא הוא מנהג ומאידך לקשור מחדש טירחא יתרה, וכן בשבו”י בפנים נקט שהיא טירחא שלא לצורך (וכתב שם עוד לעניין עצתו של הנחלת שבעה שיש בזה הורדה מקדושה ודבריו צע”ק כיון שמתיר מתפילין לתפילין והוא אף לאותן התפילין, ולא משמע שחשש לספקו של הבה”ל הנ”ל שזה לא נזכר בדבריו כלל וגם לא משמע בדבריו שמי שעשה כהנחלת שבעה יש צד שלא הניח תפילין, ואולי כוונתו שכיון שמתיר שלא לצורך הו”ל קצת כהורדה מקדושה, וא”כ גם באופן שמתיר לגמרי אפשר שסובר שהיא טירחא שלא לצורך, וממילא הו”ל קצת כהורדה מקדושה).

וגם הנחלת שבעה שם שהוא סובר כהחי”א הוא סובר לאידך גיסא שאין קפידא במה שאין היו”ד פונה לצד הבית.

הלכך כולם הזכירו שאין צריך לטרוח להתיר לגמרי, דגם הנחלת שבעה והחי”א שחששו למנהג השו”ע שהמעברתא תהיה לצד מעלה ומחמת זה אמרו להוציא הרצועה מ”מ לא אמרו דבאופן שא”א להוציא הרצועה (היינו מי שחושש לספקו של הבה”ל שמא פתרונם של החי”א והנחלת שבעה אינו מועיל מחמת הטעם שנתבאר) צריך להתיר כל הקשר, דהרי לענין זה הרי מנהג השו”ע לענין המעברתא אינו מדינא דגמ’ וגם אינו מוסכם לכו”ע והוא דלא כהתה”ד סי’ מט דנקט שאינו מעכב וגם מהרי”ן חביב המובא בב”י נקט דיש ב’ מנהגים בזה כמו שהביא השבו”י שם.

אולם מ”מ להבה”ל גופיה משמע שלא שלל האפשרות להתיר את כל הקשר, דהרי הבה”ל מסיים דאפי’ אם יכול להוציא הרצועה יש לעיין וכו’ (שאם יתיר ויעשה כעצת החי”א יש לעיין שמא אינו מונח בצורה הנכונה כמו שנתבאר) ועכ”פ באינו יכול להוציא יעשה כהשבות יעקב עכ”ל הבה”ל, ובזה חוזר על מה שכתב לעיל מינה דלא כהחי”א שכתב שמי שאינו יכול להוציא את הרצועה יניח כשקשר היו”ד לצד חוץ, אלא שיותר טוב שיעשה כהשבו”י, ובחשבון הדברים נמצא מבואר שאם יש מקרה שיכול להוציא וגם אין את החשש שמא אינו יוצא יד”ח [דהיינו באופן שמתיר את כל הקשר לגמרי ועושה אותו מחדש] בזה לא שלל הבה”ל שיתיר את הקשר, ולכן קודם שהזכיר הבה”ל את החשש של מקום הקשר כתב דבאופן שאינו יכול להוציא הרצועה טוב יותר לעשות כהשבו”י, ומבואר דלולא חשש זה של מקום הקשר (שהזכיר אחר כך) אין צורך דוקא לעשות כהשבו”י, וממילא הוא גם עדיף כיון שמקיים בזה גם את מנהג השו”ע שהמעברתא תהיה לצד מעלה, וממילא באופן שיכול להתיר הקשר לגמרי ויוצא כל ג’ החששות (יו”ד לצד הלב, מעברתא לצד מעלה, קשר פונה כלפי הבית), הוא עדיף מכולם, ויש להתבונן היטב בדברים כי החשבון מורכב.

ולא חשש בה”ל לחששו של השבו”י שמתיר הרצועות שלא לצורך כיון שלדידן יש לנו האחרונים שכן חששו למנהג המחבר (דהיינו הנחל”ש והחי”א) וממילא אין כאן התרת הרצועות שלא לצורך.

ולכן כ’ הבה”ל בראש דבריו דמי שאינו איטר ויש לו תפילין של איטר או להיפך וכו’, אבל אם יש לו פתרון בלא תפילין של איטר הוא עדיף, וכלול בזה אם יכול לחזר על ידי שישנה כל הקשר הוא טוב, אבל אינו מחוייב בזה דזו טירחא יתירה.

ובדיעבד באופן שהוציא הרצועה כהחי”א נראה שיכול לסמוך על זה, דמבואר בחי”א והנחלת שבעה שיוצא יד”ח ג”כ וכך נראה שהשבו”י גם מודה לזה מעיקר הדין כנ”ל, אף שלמעשה נקט שלא לעשות כן, וגם הבה”ל אמנם לא ברירא ליה לגמרי דין זה, אבל בכל הנך פוסקים מבואר כן, וגם ברש”י לכאורה המשמעות כהנך פוסקים, וגם הבה”ל לא הכריע שלא יצא, אלא רק שעכ”פ אם אינו יכול להוציא הרצועה [כהחי”א] לא יניח באופן שהיו”ד בחוץ אלא יעשה באופן שהיו”ד בפנים והמעברתא למטה, ומשמע שאם יכול להוציא הרצועה כהחי”א לא הכריע אלא רק כתב דיל”ע דאולי וכו’.

(ומה שכתב הבה”ל “ולענ”ד בודאי יותר טוב לעשות כהשבו”י בא להשיג בזה על מש”כ החי”א שאם אינו יכול לעשות עצת החי”א טוב שיניח קשר היו”ד לצד חוץ משיתבטל ממצוות תפילין, ע”ז כתב הבה”ל שיותר טוב לעשות כהשבו”י, וכדמוכח מהמשך דבריו).

נשאל: ב׳ בטבת תשפ״ה

אדם שאין לו נרות חנוכה האם מותר לקחת נרות של חבירו לאחר שסיים מצוותו בלא רשותו ולהדליק בהם

אע”פ שנזכר ענין כזה במשנ”ב סי’ תרעא סק”ו שטוב ליתן לחבירו אפי’ על חשבון הידור של עצמו וכ”ש במקרה שכבר סיים מצוותו, מ”מ למעשה א”א לקחת בלא ידיעתו עכ”פ, חדא דשמא רוצה לתת לחבירו ממון ולא שמן ולמה לא ישאלנו, ועוד שמא צריך השמן ליום אחר ועוד שמא בעל הנרות והשמן יכול לטעון שילך לקופה של צדקה וכל עוד שיש לעני אפשרות ליטול מקופה של צדקה אין כאן ערבות מבחינתו עכ”פ אם נותן צדקה כפי דינו, ועוד דהרי נר שעוה וכיו”ב שוה הרבה פחות משמן ולמה יהיה חייב חבירו ליתן לו שמן דוקא וע”ז הדרך.

ומלבד זה עיקר דברי המשנ”ב לא נאמרו כלל בלשון חיוב אלא רק טוב, והיינו דכלפי שמיא הוא עדיף וגם בסברא הוא מאוד מובן ופשוט דהרי לזכות את חבירו במצוה חיובית הוא יותר הידור מעיקר הדין מלהוסיף נרות רשות, אבל לא נזכר במשנ”ב ענין חיוב בזה, וכמובן שאם אינו נותן צדקה כדינו הרי הוא מחוייב בזה מדין כפיית צדקה והצדקה מחוייבין ליתן לעני כמו שלמדו ממתני’ רפ”י דפסחים, אבל מנין לנו שאדם זה אינו נותן כדינו.

וגם שנזכרו בפוסקים אופנים שיכול להשתמש כגון תפילין מ”מ נזכר בפוסקים בלבד שיחזיר למקומו כמו שלקח, וכן בנט”י של שחרית כתב המשנ”ב שיכול לקחת רק אם יחזיר, ובניד”ד אפי’ אם ירצה להחזיר אפשר דלא שייך להחזיר מכיון שמכבה לו הנרות ושמא לא ניחא ליה בכיבויין, ודי בזה.

נשאל: י״ח באדר א׳ תשפ״דב: תפילין

סופר מיוחס ומלומד שגובה הון עתק על מלאכתו האם בכתיבת הסת"ם שלו שייך גם כן דין עוסק במצוה להפטר ממצוות אחרות

מבלי להיכנס לנידון עוסק במצוה בזמנינו, שהוא נידון בפני עצמו, יעוי’ במג”א סי’ לח סק”ח שכתב שאם עיקר כוונת העסק הוא לקבל שכר המלאכה אין דינו כעוסק במצוה, ובביאור הלכה שם הקשה עליו ומסיק בביאור הלכה שם ובסי’ ע’ ...קרא עוד

ואמנם הזכיר שם הלשון שאם כוונתו לשניהם בשווה מקרי עוסק במצוה, ומשמע שאם יותר מכוון לשכר מלמצוה אינו בכלל זה, ולכן גם לפי הקולא של הביאור הלכה בסופר כזה שיותר מכוון לשכרו לא ייאמר דין עוסק במצוה פטור מן המצוה.

ועוד יש לציין דהביאור הלכה שם הזכיר עוד דאפי’ אם אנו יודעים שעיקר התחלתו לכתוב היה רק בשביל שכר ולולי זה לא היה מתחיל מכל מקום אמרי’ דהשתא שכותב אין מכוון כלל רק שכותב סתם לשם מצוות תפילין כדין עכ”ד,ומבואר מזה שהוא כעין אומדנא בסתמא, ומבואר אם כן שאם יהיה ברור לנו באופן מסויים שאין קיימת אומדנא זו לא ייחשב עוסק במצוה.

ויש מקום לומר גדר בזה למדוד אמיתת כוונתו לו יצוייר שיודיעו לו באמצע הכתיבה שהמזמין של הפרשיות לא יהיה באפשרותו לשלם את עלות הכתיבה אלא רק את הוצאותיו בלבד (ובאופן שלא יוכל למכור את הפרשיות לאדם אחר כגון כתב חריג או מנהגים מיוחדים בכתיבה או שהקלף של הלקוח) האם באופן כזה יעזוב את מלאכתו ויפסיק באמצע, אם ברור שהוא יפסיק באופן כזה, מסתבר שעליו לא נאמרה אומדנא זו של הביאור הלכה, ולא ייחשב כעוסק במצוה, ובפרט אם יפסיק אפי’ כשיודיעו לו שללקוח שלו לא יהיו פרשיות אחרות.

וכמו כן אם הסופר אומר או חושב באופן ברור בזמן שעוסק בכתיבה שלא היה רוצה לכתוב כלל והיה מעדיף בזמן זה לעשות משהו אחר רק שצריך פרנסה באופן כזה לא ונאמרו דברי הביאור הלכה.

ויש לציין דהמשנ”ב בסי’ לח סקכ”ד סתם דברי המג”א שאם עיקר כוונתם להשתכר בזה לא נאמר עוסק במצוה, ואם כן זה פשוט שמש”כ הביאור הלכה שם שאף אם תחילת כתיבתו היה בעיקר בשביל להשתכר אמדינן שבשעת כתיבתו מכוון לש”ש לא נאמר באופן שברור לנו שהוא לא כך, דאם לא כן באיזה אופן נאמרו דברי המשנ”ב, אלא שכל שיש הסתברות הפוכה על סופר זה שעושה רק בשביל השכר ואפי’ רק שעושה בעיקר בשביל השכר אין בזה דין עוסק במצוה.

ומ”מ אין הדבר תלוי בכסף שמקבל אלא ה”ה אם מקבל כסף רב על מלאכתו כל עוד שיש מקום לומר את הסבירות של הביאור הלכה שבשעת הכתיבה מתכוון לש”ש הרי יש בזה לדעת הבה”ל עוסק במצוה.

ואותם שעוסקים במצוה ואינם דורשים תשלום כלל ורק מקבלים אם נותנים להם, זה ברור שנחשבים עוסקים במצוה לכו”ע, שהרי סוג הנהגה כזאת שיטרחו הרבה במצוה על אף שיכול להיות ויתכן שלא יתנו להם דבר שייך רק אם מכוון לשם שמים, ויש לציין דגם בגמ’ סוכה כו ע”א ושו”ע סי’ לח ס”ח נזכר שתגרי תפילין פטורים מן המזוזה על אף שתגרים הם ודאי אנשים המרויחים כסף.

וראיתי בפסקי תשובות על המשנ”ב שם שהביא בשם כמה אחרונים שלא קיבלו הקולא של הביאור הלכה כלל, וסוברים שאם יש לו גם כוונה להשתכר (ציין שם לערוך השלחן סי’ לח סי”א, כתב סופר סי’ קיט, ועוד פוסקים בשדי חמד אס”ד מערכת סוכה סי’ א’, וכללים אות 5 כלל מה עי”ש, ועדיין לא היה לי הפנאי לעיין במקור הדברים), ודבריהם צע”ק מדברי הגמ’ ושו”ע שמבואר להדיא שתגרים פטורים, ודוחק לומר שאותם תגרים הם אנשים שאינם לוקחים אלא כדי חייהם או שכר בטלה וכוונתם רק לצורך המצוה, שהרי סתם תגרים כוונתם למסחר, ויש לציין עוד דבגמ’ פסחים נ ע”ב אי’ לשון כזו בדיוק כותבי ספרים תפילין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקין במלאכת שמים לאיתויי מוכרי תכלת אינן רואין סימן ברכה לעולם ואם עוסקים לשמה רואין, ומבואר בזה שנזכר אותו הלשון בדיוק אע”פ שברישא מדובר שעוסקין לשם מסחר שלא לשם שמים, ואע”פ שיש לדחוק דהא כדאיתא והא כדאיתא מ”מ הוא קצת דוחק לומר שלשון שנזכר בגמ’ בפסחים ובסוכה באופן זהה מדובר על שני דברים שונים לגמרי, ומיהו עיינתי בתוספתא סוף ביכורים פ”ט ה”י שם אי’ כותבי ספרים וכו’ וכל העסוקין שלא לשם שמים, ולפי הגי’ שם ניחא דמפרש התם להדיא שלא לשם שמים, וגם בפסחים אולי יש לומר דהו”ל כמו שמפרש להדיא דמיירי לש”ש, כיון דמסיים ואם עוסקין לשמה וכו’.

בענין מצוות שמצינו לכאורה שהטעם בהם הוא משום גדר למצוה אחרת – שאלה חוזרת מהשואל הנ”ל

שאלה בס”ד שלו’ רב לכבוד הגרע”מ שליט”א, אודה לכבוד הרב על תשובתו הנפלאה הזאת והארוכה (שהרב שלח בנפרד), חיילך לאורייתא! יפה מאד משל האב”ע. וזה נותן לנו מוסר השכל באמונה שאדם יסתפק במה שה’ נתן לו.א. אולי בעצם הלא תתאוה הוא גדר שהתורה בעצמה ...קרא עוד

שאלה

בס”ד

שלו’ רב לכבוד הגרע”מ שליט”א,

אודה לכבוד הרב על תשובתו הנפלאה הזאת והארוכה (שהרב שלח בנפרד), חיילך לאורייתא!

יפה מאד משל האב”ע.

וזה נותן לנו מוסר השכל באמונה שאדם יסתפק במה שה’ נתן לו.

א.

אולי בעצם הלא תתאוה הוא גדר שהתורה בעצמה נתנה כדי לא לעבור על “לא תחמוד”.

וזה מיוחד לענ”ד שהתורה בעצמה גדרה גדר ולא רבנן שבדר”כ גודרים גדר שלא לעבור על מצוות התורה.

ב.

האם יש השוואה בגדרים כמו “והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את על מצוות ה’ ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” או פה מדובר באופן הכללי?

ג.

האם יש עוד מצוות שהתורה גדרה גדרים כדי לא לעבור על איסור תורה?

לתשובות הרב אודה מקרב ליבי.

הקט’ אהרון

***

התשובות בקצרה

א.

יש מצוות שהטעם ע”ד הפשט שלהם הוא כסייג לדבר אחר.

ב.

אכן גם בציצית מצינו שיש בזה גם טעם שעי”ז יבוא לזכור כל מצוות ה’.

ג.

נכון, ומ”מ כ”ז הוא ע”פ הפשט אבל באמת יש אין סוף טעמים על כל מצוה ומצוה.

תשובה

בע”ה כ”ד אלול תשע”ו

מצוי לפעמים שיש מצוות לא תעשה שהתורה ציותה עליהם מדיני גדרים, דהיינו שטעם הפשוט של האיסור הוא שלא יבוא לאיסור אחר, כמו איסור חיתון באומות העולם שהוא מחשש שמא יבואו לעבוד ע”ז, כמ”ש לא תתחתן בם וגו’ והטעם מבאר הפסוק כי יסיר את בנך מאחרי, וכמו טעם איסור הזכור ג”כ יש מקומות שמשמע שהטעם הפשטיי שלו הוא כעין תקנה, ראה בפי’ רבינו יהודה חסיד עה”ת ובביאור בעלי התוס’ עה”ת שהביאו בשמו ג”כ, אמנם על ענין זה גופיה באג”מ פקפק בנוסח הזה, ופסק והכריע שאין להדפיס דברים כאלו, אבל מ”מ לכו”ע נראה שיש עכ”פ דברים אחרים שטעם הפשטיי שלהם הוא מדין גדר וסייג והטעמים הנסתרים הם הרבה.

אבל החילוק בין גדר הכתוב בתורה לגדר שתקנו חכמים, שגדר הכתוב בתורה הרי הוא איסור דאורייתא בעצמו ואינו סייג, ואין שום חילוק בין דבר שהטעם [היינו הטעם הפשטיי שלו] הוא מדין גדר או מטעם אחר, משא”כ גדר מדרבנן.

מצות ציצית יש בזה גם משום גדר, דהיינו שיש בטעם מצוה זו משום גדר לכל מצוות ה’ ככתוב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה’, ונוסף בזה ג”כ שהוא גדר חדש של מצוה חדשה שאיננו מבינים הטעמים בזה, ואפשר אולי לומר דעכ”פ לדעת הרשב”ץ והסמ”ק והאריז”ל והדעות שסוברים שיש מצוות עשה נפרדת במנין המצוות בהסתכלות בציצית י”ל דעיקר טעם ההסתכלות בציצית ע”ד הפשט הוא וזכרתם את כל מצוות ה’, כמו”כ על תפילין כתוב למען תהיה תורת ה’ בפיך, ואינני יודעים את המערכת האלקית איך הדברים פועלים.

ידוע שנחלקו התנאים האם דרשינן טעמא דקרא או לא, וזה מתבטא בנפק”מ להלכה.

ויש לציין מה שאמר הגר”א שכל דבר שתקנו חז”ל יש בזה הרבה טעמים שלא גילו לנו, כמו איסור דרבנן של גילוי משקין שלא לשתות ממשקה שנתגלה, הטעם אינו רק משום נחשים אלא מהרבה טעמים אחרים שלא ידענו.

ואם כך אמר הגר”א על דברים דרבנן, אין צריך לומר על מצוות דאורייתא.

***

ומחמת שלפי התגובות שהגיעו אלי ראיתי שהדברים בתחילת המכתב שכתבתי בתחילה בקיצור לא היו מובנים, לכן באתי לבאר הדברים כראוי יותר:

היה מי שהוציא לאור מכת”י ביאור עה”ת בשם ר”י החסיד, ובזמנו מרן בעל האגרות משה זצ”ל היה נחרץ מאוד כנגד הספר פירוש ר”י החסיד עה”ת מחמת ג’ קטעים שמצא בו דס”ל שהם איסור כפירה.

בין תשובותיו שכתב על החיבור שהאריך לבאר את התנגדותו לספר ושצריך שריפה, הבאנו מדבריו בתשובה לעיל, והתכוונו לדבריו בחלק יורה דעה ח”ג סימן קט”ו במכתבו למרן הגרש”ז אויערבך זצ”ל וז”ל, ואני ראיתי כשנשלח לי מהרה”ג ר”ד הנ”ל טופס אחד עוד דבר שכיוונו הרשעים להקליש איסור משכב זכור, חדא בלשון קושיא על מה שאסרה זה התורה, שזה עצמו הוא רשעות גדולה ומקלשת את האיסור להרשעים בעלי התאוה המכוערת הזאת שהוא מהתועבות הגדולות שאף אומות העולם יודעין שהם תועבות שאין כמותם, ואין צורך לזה שום טעם במה שהוא תועבה שממאסין זה כולי עלמא ומחזיקין את בעלי עבירה זו למנוולים ואינם מן הישוב כלל וכשמקשים על איסור זה מאי טעמא הוא כמסיר בזה כל הנבלה שיש בזה ומסיר זה הבושה והחרפה ומזלזל בזה לגמרי, ועוד מה שמתרץ שהוא כדי שישאו נשים ויקיימו מצות פריה ורביה, שזה עוד מקטין ומקליש ביותר את האיסור שהוא כאומר שאין בזה ענין איסור ערוה כלל אלא בטעם קיום מצות עשה שלא חשיבא כל כך לעלמא שזה אסור להדפיס כמו כפירה לבד דהוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, וכהאי גוונא אפשר למצא בעוד מקומות ומכיון שודאי אין מי שיעיין בכל הספר מתחלתו ועד סופו אסור להדפיס אף דבר אחד משם לע”ד עכ”ל.

אמנם כפי שהזכרתי בפנים ביאור הנ”ל על מש”ז הובא ביסודו גם בביאורי בעלי התוס’ עה”ת בשם ר”י החסיד.

אמנם בפועל יתכן שלא היה אכפת ליה לבעל האג”מ מה שזה נזכר בעוד מקום בשם ריה”ח, וכמו שהאג”מ עצמו התייחס למה שהובא בספר ‘ציוני’ עה”ת לר”מ ציוני מן הקדמונים בשם ר”י החסיד, שם הביא קטע אחר מפי’ הריה”ח עה”ת מבין ג’ הקטעים הנ”ל שאליהם התנגד האג”מ.

להלן התייחסות מרן זצ”ל (שו”ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קיד) על הציטוט הנ”ל של ספר הציוני, וז”ל, אחרי כתבי השיגו הספר ציוני של ר’ מנחם ציוני ומצאתי מה שמר פ’ אמר לכם שמביא זה בשם הרי”ח, אבל זה אינו מתרץ כלום שודאי הוא כפירה בתורה ומי שיאמר זה הוא כפירה בתורה וגם ענין גדוף על דוד המלך, ולא ידוע לנו בברור מי הוא ר’ מנחם ציוני וכנראה שהעתיק מה שנמצא באיזה ספר על שם ריה”ח בלא עיון, ואני הייתי אומר שאסור למכור ולקנות גם ספר ציוני מאחר שנמצא דבר כפירה זו וטוב לכתוב זה לגדולי א”י.

והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין עכ”ל.

והנה זה ברור שאם נימא שכל טעם התורה באיסור הזכור הוא רק כדי שישאו נשים זה ודאי דבר שאינו נכון, דמלבד הזלזול וכו’ יש כאן משקל לא נכון לטעם, אכן אולי יתכן לומר בכונת הראשונים הנ”ל שהביאו טעם זה, שאין בכונתם לומר שזהו טעם התורה, אלא שמתוך כמה אלפים טעמים זהו אחד מן הטעמים הפשטיים שיש באיסור זה שמעשה זה עלול להפחית את העיסוק בפו”ר.

ואע”פ שבלשון הספר נראה קצת דלולא טעם זה לא היה שום צד לאסור אין הכוונה ממש כך, ויש מן המחברים שכך היתה דרכם בכתיבה.

אכן בודאי שדברי האג”מ הם האמת, וכבר ידוע שרבותינו לא החזיקו מכתבי היד ומספרים אנונימיים או חצאי אנונימיים {הכונה לספרים שיש ניחוש על זהותן כגון שמו ושם מקומו, אבל לא ידוע מי החזיק ממנו ומה למד וכו’.

כמו”כ ספר שהוא מיוחס לתורתו של אחד הראשונים אבל כנראה לא הוא עצמו חיבר אותו.

ודבר זה אינו מסור אלא לחכמים.

} מכל תקופה שתהיה כשאין הדברים מוסמכים דיין.

והנה עצם הרעיון שאיסורי עריות הם כדי שיבואו לקיום המין עי”ז, ושלא יתמעט פו”ר, יעויין מש”כ הרמב”ן ויקרא פרק י”ח ו’ וז”ל, אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה – טעם איסור העריות בשאר הבשר איננו מפורש.

והרב אמר במורה הנבוכים (ג מט) כי הוא למעט המשגל ולמאוס אותו ולהסתפק ממנו במעט, והנשים האלה אשר אסר הכתוב בשאר האשה הן המצויות עמו תמיד, וכן בשאר עצמו מצויות לו והוא נסתר עמהן.

וכטעם הזה יגיד הרב על כולן.

וכבר כתב ר”א גם כן, כי בעבור היות יצר לב האדם כבהמות לא יתכן לאסור כל הנקבות, והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל שעה.

וזה טעם חלוש מאד, שיחייב הכתוב כרת על אלה בעבור המצאן עמו לפעמים, ומתיר שישא אדם נשים רבות למאות ולאלפים.

ומה יזיק אם ישא את בתו לבדה כמותר לבני נח (סנהדרין נח ב), וישא שתי אחיות כיעקב אבינו, ואין לאדם נשואים הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו, כי הארץ לא תהו בראה לשבת יצרה.

ואין בידנו דבר מקובל בזה, אבל כפי הסברא יש בענין סוד מסודות היצירה דבק בנפש והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו.

ודע כי המשגל דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין, ואשר לא יולד ממנו הוא אסור, וכן אשר איננו טוב בקיום ולא יצלח בו תאסור אותו התורה, זה טעם אל כל שאר בשרו, כי את שארו הערה (להלן כ יט), ירחיק הדבר מפני השאר, והלשון נגזר מן הנשאר בציון והנותר בירושלם (ישעיה ד ג), ולכך יאמר שארה הנה זמה היא (להלן פסוק יז), כלומר אינם נשואין ואישות כי לא יצליח אבל היא זמה מחשבת תאוה בלבד.

והנה העריות מכלל החוקים, דברים שהם גזירת מלך, והגזרה הוא הדבר העולה על דעת המלך שהוא החכם בהנהגת מלכותו והוא היודע הצורך והתועלת במצוה ההיא שיצוה בה ולא יגיד אותו לעם זולתי לחכמי יועציו עכ”ל.

***

נשאל: ו׳ בתשרי תשפ״הב: תשמישי קדושה

המחזיק תפילין או ספר תורה האם צריך לשמור גופו מהפחה

ראוי לעשות כן לפנים משורת הדין וגם לחשוש לשיטות המחמירות בזה, ומעיקר הדין בתפילין אין בזה איסור וכן בנרתיקן ומחזיקן לכו”ע מעיקר הדין אין בזה איסור אלא רק לפנים משורת הדין. מקורות: אי’ בספר חסידים סי’ תתקיז דאם רוצה להפיח עליו להתרחק ...קרא עוד

ראוי לעשות כן לפנים משורת הדין וגם לחשוש לשיטות המחמירות בזה, ומעיקר הדין בתפילין אין בזה איסור וכן בנרתיקן ומחזיקן לכו”ע מעיקר הדין אין בזה איסור אלא רק לפנים משורת הדין.

מקורות:

אי’ בספר חסידים סי’ תתקיז דאם רוצה להפיח עליו להתרחק מן הספרים ולא ישן כנגד הספרים שמא יפיח כנגדם, וכ”כ ברמ”א סי’ תריט ס”ו שטוב שלא ישן ליד ארון הקודש.

ומ”מ לענין עיקר דינא עי’ שו”ע או”ח ס”ס מד ומשנ”ב שם סק”ז, דרק לענין שינה החמירו שמא יפלו מידו, וטעם זה הוא מפרש”י בסוכה כו ע”א, אבל מצד הפחה משמע שלא חשו כשהן בידו, מדלא אמרו שאסור לישן בהם כשהן בידו שמא יפיח בהן.
(ומיהו לפי מה שהביא המג”א בשם בעל העיטור והובא להלן יש ליישב דנקט חדא מתרי טעמי עי”ש, וכ”ש אם נימא דדעת רש”י כבעל העיטור כדלהלן).

ובכרוכין בידו התיר שם השו”ע אפי’ לישן שינת קבע דבזה אין חשש לנפילה.

ולהדיא מבואר במשנ”ב סי’ קב סק”ג שאפי’ מונחין התפילין עליו שלא במקומן מעיקר הדין בשעת הדחק ליכא איסורא להפיח (ויש קצת אחרונים שהקילו אפי’ ביותר מזה, עי’ אשל אברהם מבוטשאטש סי’ לח ס”ב לענין מכוון שלא לצאת בהם וכן באילת השחר שבת מט ע”א, ובתשובה אחרת הרחבתי לענין הנחת תפילין בלילה כשמכוון שלא לצאת בהם).

ודברי המשנ”ב הנ”ל בסי’ קג הם רק בשעת הדחק, אבל שלא בשעת הדחק אסור כדברי הס”ח הנ”ל, ועי’ בבית ברוך על החי”א כלל יא אות שו מה שהעיר עוד מענין זה כשהתפילין אינם מהודקים שיש לחשוש לצד שזה נחשב מונח במקומו עי”ש וזהו דלא כהא”א מבוטשאטש שהקיל בזה, ושם בבית ברוך כ’ דאפשר דיש להחמיר אפי’ במונחין שלא במקומן, וע”ע מנח”י ח”ו סי’ קג.

אמנם דעת בעל העיטור [הל’ תפילין ח”ו ס ע”ג] המובא במג”א ס”ס מד דבתפילין כל עוד שאוחזן בלא נרתיקן חיישי’ להפחה, ומשמע בדברי המג”א שם דמפרש כן גם בדעת רמ”א, וצ”ב דהרמ”א שם משמע שמודה לשו”ע בדינא דאם הם בלא נרתיקן וכרוכים בידו שרי, והרי לבעל העיטור לכאורה באופן זה חיישי’ להפחה.

ויש לציין דלפי לשון בעל העיטור המובא בב”י בס”ס מד אין הכרח ברור דשהן בידו בלא נרתיקן שרי, דבעל העיטור כ’ וז”ל, הא דאמרינן שלא יפיח בהם דוקא כשהן בראשו אבל כשהן בנרתיקן לא קאמר ופשוט הוא עכ”ל, והנה לא נחית למצב הביניים שאינן בראשו ואינן בנרתיקן, ואפשר דמחמת זה כ’ הב”י דדברי בעל העיטור פשוטין, דהרי אם היה בעל העיטור מכריע להדיא דשלא בראשו ושלא בנרתיקן חיישי’ להפחה לא היה הב”י נוקט שדבריו פשוטין, אלא דבר פשוט דדברי הב”י קאי רק על מה שכ’ בעל העיטור שכשהן בנרתיקן אין חשש, וממילא לכאורה למד הב”י בדברי בעל העיטור דכל שמונחין שלא במקומן חשיבי כמונחין בנרתיקן גם לענין זה, ולכך כתב הב”י דדברי בעל העיטור פשוטין, ולא חלק עליו כלל.

אבל במג”א אכן נראה שהבין בבעל העיטור כמו שכתבתי בשמו, אע”פ שלא כתב כן להדיא, מ”מ מוכח במג”א שחילק באופן שהתפילין אינן בראשו אם הם בנרתיקן או לא אם חיישי’ להפחה או לא, דהרי קאי על דברי הרמ”א שמחלק בין אם הם בנרתיקן או לא לענין אי חיישי’ להפחה או לא, וע”ז קאמר שכשהן בנרתיקן גם להפחה לא חיישי’ כדברי בעל העיטור.

ולהמג”א הבעל העיטור שלא הזכיר מצב ביניים שאינן בראשו ואינן בנרתיקן אפשר משום שכל שאינן בנרתיקן חשיב ביזיון ועדיין צע”ק למה נקט בראשו שהרי הוא חמור יותר מבידו בלא נרתיקן, וא”כ ממ”ט נקט בעל העיטור האופן של האיסור בכה”ג.

ויעוי’ גם ברש”י סוכה כו ע”א גבי דפריס סודרא משמע שיש איסור לאחוז תפילין בידו כשחושש להפחה, דנזכר שם שההיתר הוא רק בפריס סודרא, וכדברי בעל העיטור הנ”ל, וטעם ההיתר באופן זה פרש”י משום שלא נתנה תורה למלאכי השרת, ומשמע שמעיקרו הוא דבר אסור והותר רק באופן זה, ודוחק לומר דמיירי באופן שאין חשש נפילה (וכפירוש התוס’ רי”ד בסוכה שם המובא בעה”ש כאן שפריסת הסודרא הוא כדי שלא יהיה חשש נפילה), דמה שייך לא נתנה תורה וכו’ הרי אין כאן שום סרך איסור שהיה צד לאסור מחמת זה, ועוד דבפרש”י בברכות כד אי’ לא נתנה תורה למלאכי השרת שאין להם ערוה ואין אנו יכולים להזהר כ”כ וכו’ עי”ש, וא”כ רגלים לדבר שכאן נזכר ענין זה לענין הפחה דאינה שייכת במלאכי השרת.

ובאמת בשוע”ר בסי’ מד הביא שיש דעה דחיישי’ להפחה שאסור לישן אצל התפילין שינת קבע עד שיפרוס סודר עליהם [והוא פרש”י הנ”ל ממש], רק כתב דהעיקר כדעת השו”ע עי”ש.

ויעוי’ בב”י שי’ הרמב”ם בביאור הסוגיא, ולפי מה שנתבאר ראוי להקפיד לפנים משורת הדין כדברי הס”ח והרמ”א הנ”ל, וכ”כ באבני ישפה ח”ס סי’ סח סק”ב בשם הגריש”א להחמיר שלא להפיח כשאוחז ס”ת בידו, וע”ע בסי’ מג ס”א, וכן מסברא יש מקום לומר דיש ללמוד מדין מרגלותיו בברכות סוף דף כג דלעניינו לכה”פ טוב שלא יפיח בידו.

והנה לפי מה שנתבאר שהפחה בתפילין בידו מעיקר הדין אין בזה איסור לרוב הפוסקים, א”כ לכאורה ס”ת הוא כמותו מלשון הגמ’ בברכות כג ע”ב לא יאחוז וכו’ עי”ש, שמשוה דינם להדדי לענין המבואר שם (שאינו ממש שייך לכאן עי’ בפרטי דין זה בסי’ מג הנ”ל), וגם הרמ”א הנ”ל בסי’ תריט אינו מעיקר דינא שלא כתב אלא וטוב לישן רחוק מן הארון.

וגוף דין זה שכשהוא סגור בכלי אין בזה איסור לכו”ע כן מבואר גם בסי’ מג ס”ד לגבי עשיית צרכיו, אף דמשם אין ראיה לגמרי לענייננו, דשם יש קולא משום מעשה שהיה כמ”ש בגמ’.

נשאל: ט״ו באב תשפ״הב: תפילין

מי שהוא שמאלי וכותב בשמאלו אבל מקליד בשתי ידיו מה דינו לענין תפילין

היה מקום להעלות צד שדינו כמי ששולט בב’ ידיו לענין כתיבה [עי’ בה”ל סי’ כז ס”ו שדעת המג”א דבכה”ג מניח בשמאל ויש בזה דעות], ואז להסוברים שמי שכותב בב’ ידיו מניח בימין יצטרך להניח בימין. אבל מאחר דהקלדה לא חשיבא כתיבא ...קרא עוד

היה מקום להעלות צד שדינו כמי ששולט בב’ ידיו לענין כתיבה [עי’ בה”ל סי’ כז ס”ו שדעת המג”א דבכה”ג מניח בשמאל ויש בזה דעות], ואז להסוברים שמי שכותב בב’ ידיו מניח בימין יצטרך להניח בימין.

אבל מאחר דהקלדה לא חשיבא כתיבא כלל לרוה”פ (כמש”כ בתשובה לענין כתיבת ד”ת ע”י דיסק אם מקיים בזה כתיבת ס”ת), וגם אם משתמש בו להדפיס על דף לכל היותר הוא כעין כתיבה בעזרת מכשיר עוזר שמבצע עבורו את הכתיבה ולכל היותר מייחס הפעולה אל האדם מצד שהוא דרך להשתמש במכשיר כזה לבצע הכתיבה [ונחלקו הגרח”ע והחזו”א בזה לגבי אלו דברים אומרים סברא זו כמש”כ במקו”א], ולכן לא חשיב עי”ז שכותב בימין, (ועי’ עוד בנידון הפוסקים לענין דפוס אם חשיב כתיבה בימין ואכה”מ).

ויש להוסיף דגם הבה”ל שם בד”ה וי”א נקט דבאופן שאינו יכול לכתוב כתב גמור אלא רק רשימות וכיו”ב לא חשיב כותב בימינו (לפי מה שצירף לזה גם הדעות דבלאו הכי לא אזלי’ בתר כתיבה) וכ”ש בניד”ד שאין בזה צורת כתיבה אלא שימוש במכשיר שיכתוב עבורו.

יש מקום לדון עוד דמה שמקליד בימינו רק עם שמאלו ביחד ולא ביד ימין לבד, אפשר דאינו חשוב עי”ז שולט בב’ ידיו דהסברא בשולט בב’ ידיו דיש חשיבות גם לימין יש לומר משום דכיון שיש שליטה גם לימין הדר דינא להחשיב ימינו כימין כל אדם שהיא היד העיקרית, אבל כשהימין עצמו אינו יכול לשמש לבדו בלא השמאל אפשר דשוב אזלי’ בתר שאר שימושים ואז העיקר אצלו הוא השמאל.

ויש להוסיף עוד דאפי’ אם נחשיב שולט בב’ ידיו לענין הקלדה ואפי’ אם היה צד לומר דחשיב שולט בב’ ידיו לענין כתיבה מ”מ עדיין אינו אלא שולט בב’ ידיו לענין מין מסויים של כתיבה אבל לאידך מין כתיבה כותב רק בימין ובשלמא כשהכתיבה היא מול שאר מעשים יש צד לומר דהכתיבה היא קובע לעיקר אבל בכתיבה מול כתיבה מנ”ל דאזלי’ בתר הך כתיבה ולא בתר הך כתיבה.

[ובגוף מש”כ הבה”ל ד”ה וי”א שאם אינו יודע לכתוב רק רשימות בעלמא לא אמרי’ שהוא ימיני ומצרפי’ הדעה דלא אזלי’ בתר כתיבה יש להסתפק אם כוונתו באופן שאדם זה יודע לכתוב בשמאלו כהוגן או דילמא דבאופן שאדם יודע לכתוב בשמאלו כהוגן ובימינו יודע לכתוב רק רשימות בעלמא אין בזה ספק כלל אבל באופן שבב’ ידיו יודע לכתוב רק רשימות נסתפק הבה”ל ונקט דיש לצרף דעה ראשונה, ולפ”ז יש לדון בניד”ד שיודע לכתוב בימינו רק דרך הקלדה דהזכרתי סברא בזה דלא חשיב יודע לכתוב בימינו כיון דסו”ס יש כתיבה שאינו יודע בימינו, וסברא זו אפשר דתליא בב’ הצדדים הנ”ל בביאור דברי הבה”ל, ומ”מ לפי מסקנת הבה”ל י”ל דאה”נ כ”ש כשיודע ביד ימינו רק דרך הקלדה לא חשיב שולט בב’ ידיו מכח זה.

ולעיקר הספק בהבנת דברי הבה”ל הנה אם נדמה הנידון בבה”ל לההוה א”כ האופן המצוי יותר הוא שאכן יודע לכתוב בשמאלו היטב ואילו בימינו יודע רק רשימות בעלמא, אבל מצד שני דוחק להעמיד הבה”ל באופן זה דהרי הבה”ל קאי על דברי השו”ע דמיירי בכותב בימינו ואדרבה באופן שכותב גם בשמאלו לא מיירי הבה”ל עד להלן ד”ה והכי נהוג, ומ”מ גם שם לא הביא הבה”ל מי שחולק להדיא על פרט זה של המג”א בדעת דעה השניה שבשו”ע וממילא אפשר דגם לעיל מינה בד”ה וי”א מיירי הבה”ל לפי דינו של המג”א].

ויעוי’ עוד במשנ”ב סי’ כז סקכ”ה שכתב עפ”ד השע”ת סי’ תרנא דמי ששולט בב’ ידיו ונקל לו לעשות מלאכות יותר בשמאל לא מקרי שולט בב’ ידיו ור”ל שדינו כאיטר כיון שנקל לו לעשות יותר בשמאל, ומכח זה יש לדון גם בענייננו כשיכול לעשות בשמאל עיקר הכתיבה ורק דיש כתיבה שיכול לעשותה עם הימין דגם בזה אין עדיפות כ”כ לימין על פני השמאל.

[וכל מה שכ’ הבה”ל בד”ה והכי נהוג דיש אופן שאינו בכלל זה הוא כשיש לכל יד עדיפות על פני יד אחרת דבימנית יכול לכתוב ובשמאלית אינו יכול לכתוב כלל ובשמאלית עושה רוב מלאכתו ובימנית יכול לעשות ג”כ דבזה לכל יד יש מעלה על פני יד אחרת אבל בניד”ד דמה שעושה בב’ ידיו שהוא הכתיבה השמאל גופא עדיף מכיון שכתיבה ביד נעשית רק ע”י שמאל ורוב מלאכות נעשות על ידי השמאל א”כ אין שום יתרון לימין ע”פ השמאל והו”ל איטר.

וביתר הרחבה דאמנם הי’ מקום לטעון מכח השע”ת שכ’ דמלאכה יחידית שיכול לעשות בימין נותנת יתרון לימין אף אם אינה הכתיבה (דהרי מיירי לענין כתיבה לגבי לולב ששם אין יתרון לכתיבה על פני שאר דברים וכמ”ש בשע”ת בשם השבו”י ח”ג סי’ מו ובבה”ל שם ד”ה והכי נהוג), אבל כ”ז גופא כשיש מלאכה יחידית שעושה בימין בלבד ושאר מלאכות שייכי קצת גם בימין אבל בניד”ד הרי מיירי שיש מלאכה יחידית שעושה בימין שהיא הקלדה וזה עושה גם בשמאל ואילו שאר מלאכות עושה בשמאל בלבד וא”כ אין יתרון לימין על פני השמאל, ואפי’ בניד”ד מיירי באיטר שיכול לעשות מלאכות בימין בפחות קלות מ”מ מכיון שלגבי הקלדה עושה בב’ הידים יחד ואין יתרון לימין על פני השמאל א”כ עדיין לא נפיק מכלל איטר שעיקר השימוש שלו הוא ביד שמאל].

ואין לטעון אפי’ מצד שיש מעשים שעושה בשמאל, דלענין מעשים אזלי’ בתר עיקר מעשים [לדעה דאזלי’ בתר רוב מעשים עי’ בבה”ל שם] והקלדה אינה רוב מעשים אלא משום שדרך בני אדם להקליד בב’ ידיים ודמי לסחיבת משא כבד שמה שמחזיקו בב’ ידיו אינו משום שרוב מעשיו בב’ ידיו, וכמו שנתבאר דבזה לב’ הדעות בשו”ע שם [דהסברא הנ”ל בדעת הבה”ל ד”ה והכי נהוג הוא לפי מה דמיירי הבה”ל אליבא דב’ הדעות בשו”ע שם] כשאין איזה יתרון לימין על פני השמאל לא נפיק מכלל איטר.

לסיכום איטר המקליד בב’ ידיו כדרך הקלדנים שמקלידים בב’ הידיים יחד בקביעות לא יצא מכלל איטר, ואין בזה נפק”מ אם אין יודע כלל לעשות שאר מלאכות בימין אלא בשמאל, או שיודע ורק נוח לו לעשות בשמאל.

עם סגולה (שאלות שנדפסו בשו"ת עם סגולה)

הדרך להגיע ליראת שמים

שאלה שהתקבלה א. איך ניתן להגיע ליראת שמים? ב. אחד מגדולי ישראל אמר, שכדי להגיע ל”ואהבת את ה’ אלוקיך” צריך להגיע דרך “ואהבת לרעך כמוך”, – האם שתוך כדי שאני מכבד את חברי אוכל להגיע ליראת שמים מאהבה? תשובה א. הדרך ...קרא עוד

שאלה שהתקבלה

א.

איך ניתן להגיע ליראת שמים?
ב.

אחד מגדולי ישראל אמר, שכדי להגיע ל”ואהבת את ה’ אלוקיך” צריך להגיע דרך “ואהבת לרעך כמוך”, – האם שתוך כדי שאני מכבד את חברי אוכל להגיע ליראת שמים מאהבה?

תשובה

א.

הדרך להגיע ליראת שמים, קבעו גדולי ישראל בזמנינו ללמוד ספרי מוסר בצורה קבועה, ומעשה ביושבי בסעודה אצל מרן הגרח”ק שליט”א שאל בחור אחד מהי הדרך להגיע ליראת שמים, והשיב לו מרן שליט”א ילמד ספרי מוסר, ושאל מה ללמוד אמר לו מרן שליט”א ראשית חכמה, ושאל איזה שער ללמוד, וענה לו מרן: בחור שילמד שער הקדושה.

אמנם הכל לפי הענין, וכל אחד יש לו הספר מוסר המתאים לו, וכבר האריך הגרי”ג אדלשטין בשיעוריו בזה.

וכמו”כ אמנם שכל לימוד מוסר מועיל, אך עיקר צורת לימוד המוסר ישנה צורה מסוימת הנזכרת בספרי רבותינו שהיא ביאה לידי התעוררות, כדרך הגר”י מסלאנט, וראה להגר”ש ולבה בספרו מה שכתב בזה.

ב.

בענין השאלה השניה, אי’ במסכת שבת דף ל”א א’, מה דעלך סני לחברך לא תעביד כל התורה כולה ואידך פירושא, זיל גמור, כתב רש”י וז”ל, דעלך סני לחברך לא תעביד ריעך וריע אביך אל תעזוב (משלי כז) זה הקדוש ברוך הוא, אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך, לשון אחר: חבירך ממש, כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות.

אידך שאר דברי תורה.

פירושה דהא מילתא הוא, לדעת איזה דבר שנאוי זיל גמור ותדע.

הגר”ח קרייזוירט ז”ל ביאר בזה עפ”י דברי רש”י ד”ה פירושה.

וז”ל דהא מילתיה הוא לדעת איזה דבר שנאוי, זיל גמור ותדע.

כלומר לא נאמר כאן דוקא בין אדם לחבירו.

אלא נאמר דעלך סני לחברך לא תעביד כלומר כל מה ששנאוי לא יעשה לחבירו ודבר זה כולל מעשים בין אדם לחבירו וכן כל בין אדם למקום שהתורה קוראת לכך “שנאוי”.

ויוצא איפא בכדי להגיע לאהבת ישראל יש לדעת את כל התורה כולה.

ובקובץ מוריה (שנה י”ג גליון י יב ע’ צז) כותב הג”ר אליעזר לופיאן ז”ל: דברי הגמרא תמוהים איזו שייכות יש למצות תפילין וציצית למאי דעלך סני לחברך לא תעביד.

וכן תמוה מה שהקשה במהרש”א שם.

ושמעתי מאאמו”ר הרה”צ זצ”ל לפי לשון ראשון ברש”י “רעך וריע אביך אל תעזוב” דקאי אהקב”ה, דאם אדם יזמין אורח לביתו, והאורח אומר לו שהרהיטים אינם מסודרים, שהשולחן צריך להיות כאן והארון כאן וכדומה, עונה לו הבעה”ב זהו ביתי ואני מסדר לפי טעמי אם נוח לך כך טוב, ואם לאו תלך לביתך ושם תסדר כחפצך, כך הקדוש ברוך הוא ברא את העולם והכל שלו.

אם אין נח לך כך, תברא אתה בעצמך עולם ותעשה שם כפי רצונך, אבל בעולם זה אתה מחוייב לעשות רצון הבורא.

זה כל התורה כולה ואידך פירושא הוא.

משם תלמד מה שהבורא רוצה.

זה הביאור האמתי.

ע”כ (ס’ דעה”ד שבת שם).

לסיכום על מנת להגיע להרגש והבנה בחובתינו והכרת הטוב כלפי הקב”ה, יש צורך בבסיס מידות והבנת הזולת, וכך נוכל כביכול להכיר טובה להקב”ה על כל אשר גמלנו.