ערב

יש להגיע לב”ד ולשאול, ומ”מ אציין כמה מ”מ ונידונים בזה, (ויש לבדוק כל דבר במקור), והיוצא מזה שלכאורה בדיני שמים מחוייב לכל הצדדים, ואילו בדיני אדם אם היה קנין גמור בזה כדין ישלם גם בדיני אדם, וכך פשטות הרמ”א בשני מקומות, ואם רק דברו ביניהם, יתכן שיהיה תלוי בכמה שיטות, ולפי שי’ מסויימות תמיד יהיה חייב רק בדיני שמים, ובענייננו יש יותר מקום להחמיר מכמה טעמים כמו שיתבאר, ומ”מ יתכן שיצטרך בעה”ב להחזיר משהו ללקוח ולא לקחת מחיר מלא, אם משום שהשאיר לו אולם ריק שהיה יכול להשתמש בו ויש לזה שווי כל שהוא לחלק מהפוסקים, ואם משום שחסך ממנו הוצאות חשמל מים וניקיון וכיו”ב.

מקורות: מצינו שהגוזל בית ולא נשתמש בו אינו משלם שבת על זמן ששהה אצלו בסי’ שסג ס”ו, (ובדיני שמים ודאי חייב עכ”פ בניד”ד, עי’ בשער משפט סי’ שיב סק”ב ובפת”ש שם).

אבל דין החוזר בו משכירות פועלים מצינו בב”מ עו ריש ע”ב שיש בזה חיובים, ונחלקו הקצה”ח והנתה”מ בגדר חיוב זה, דלקצה”ח סי’ שלג סק”ב החיוב הוא רק באדם דאזיק אדם מדין שבת, ובשכירות בהמה פטור, וה”ה מסתמא בשכירות קרקע, אבל להנתה”מ שם סק”ג הוא אומדנא ותקנת חכמים לחייב באופן זה, ולכאורה ה”ה בשכירות קרקע, ויל”ע.

והנה בריטב”א בב”מ שם וכן בנ”י בשם הרמב”ן מבואר כעין דברי הנתה”מ בנוסחאות שונות, ולכן החת”ס חו”מ סי’ קעח נקט בזה כדעת הריטב”א (ועוד יותר ממה שהתבאר בנתה”מ, עי’ בחזו”א להלן), וכן הרא”ש סובר שחיוב זה הוא מדין גרמי, שגם לפי הרא”ש היה צריך לכאורה לצאת חיוב גם בענייננו.

והחזו”א בב”ק סי’ כב סק”ג אמנם נקט שכמה ראשונים חלקו על הריטב”א לענין אחר שנתבאר בדבריו לחייב מי שמבטל כיסו של חבירו, ומ”מ גם החזו”א שם כמדומה דלא נחית בהגדרות הדין דלעיל לענין פועל והנפק”מ לענייננו, וע”ע בקצה”ח שם שי’ מהר”ם.

וממילא עכ”פ במקרה רגיל של אדם ששכר בית וביטל את השכירות לפני שנכנס לבית הוא לכאורה תלוי במחלוקת ראשונים ונו”כ השו”ע והאחרונים כשלכאורה לפי הרוב המוחלט של השיטות הוא מחוייב (וגם בענין דעת הקצה”ח היחידי עד כה שודאי פוטר לכאורה, יעוי’ להלן מה שאכתוב בזה עוד).

אולם העיר הרב חמ”ד צאהן (תורת חיים עמ’ 21) דלכאורה יש טעם לפטור בשכירות בתים מחמת דינא דהרמ”א סי’ שלג ס”ה דפועל שעושה בחינם יכול לחזור אפי’ בדבר האבד, ומקורו של הרמ”א הוא ממהרי”ק שורש קלג סי’ ב דרק בפועל שכיר מה שמחייב אותו בדבר האבד הוא התחייבותו על ידי אמירה שהשתעבד למלאכתו על ידי אמירה, ואילו בפועל בחינם לא אמרו כן, עי”ש שהאריך בזה.

אולם יש לדון בזה דשמא אינו מוכרח, דיש לומר שכל סברתו של המהרי”ק נפסקה רק לענין פועל בחינם דמצוה התכוון למיעבד ולאו מידי חסריה ולכן מכח אמירתו לא חייבוהו כלום אע”פ שנגרם על ידי זה נזק, אבל עצם המחייב בתקנה היא ההתחייבות על ידי אמירה, ולעולם שמא תקנו כן להתחייב גם באמירה של שכירות בתים כל היכא שחזר בו מאמירתו ונגרם נזק על ידי זה, (ומה שהביא שם ראיה ממה שאמרו לגבי פועל דידו כיד בעה”ב היא הנותנת דגם יד חצר אפשר שהיא כיד בעה”ב עי’ בגמ’ רפ”ט דגיטין אם חצרה משום ידה אתרבאי או משום שליחות, וכן לעניין קניינים דעת רש”י דשוכר קונה כמ”ש הסמ”ע סי’ שיג ס”ג ושהרמב”ם שם חולק ובשו”ע יש סתירה כמ”ש שם, ואפי’ לגבי מטלטלין דנו אם כליו של לוקח באופן המועיל (עי’ סי’ ר), ויש לדון בני”ד בכלים שכורים, ובנתה”מ שם משמע דלהסוברים חצר שכורה קונה לשוכר גם כלים מושאלים קונים לקונה, עכ”פ מה שנתבאר שיתכן לומר אותה סברת מהרי”ק בטעם התקנה שתקנו לחייב את הפועל, ואולם שוב נראה שעיקר ראיית מהרי”ק ממה שידו של פועל כיד בעה”ב משעת אמירה, אבל בבית צריך קנין, ממילא גם אם עדיין לא התחילה זמן הפעולה מ”מ הקנין חל, וצל”ע במהרי”ק בפנים, ועי’ בתורת חיים שם מה שציין אסמכתא לחילוק זה בדברי הראב”ד המובאים בשטמ”ק ובמיוחס לריטב”א ר”פ השואל בתירוצו השני, דקניין פועל חל באמירה עי”ש, ובחילוקו הראשון לכאורה אינו סובר כהמהרי”ק שקנין פועל חל באמירה, וגם בתירוצו שני שם לכאורה חולק על המהרי”ק בשיטתו לגבי פועל בחינם, אבל יסכים לגבי פועל ששייך גמירת קנינו על ידי דיבור ובשכירות בתים לא, ומ”מ גם בראב”ד לא נתברר שדעתו דהמחייב בשוכר את הפועל הוא משום הקנין כהמהרי”ק, דשמא סובר כפשטות דעת הריטב”א והקצה”ח והנתה”מ שהוא מחמת טעמים אחרים, וגם צל”ע אם גם בזה נפסק כהמהרי”ק אם נימא שדעתו בבתים להקל, דשמא רק נפסק לענין מה שמיקל בפועל העובד בחינם דבזה יש יותר סברא לפטור וכנ”ל, ובפשטות אין לחלק כיון דבתר טעמיה דמהרי”ק אזלי’, ועכ”פ בנידון דידן אם היה קנין על ידי סודר או שטר או העברת כסף לכאורה יודה המהרי”ק כיון דקנין הכא לא גרע מאמירה גבי פועל).

ועי’ בתורת חיים שם עוד כמה מ”מ וצדדים בזה.

אולם בענייננו הוא יותר חמור מכיון שלא הודיע כלל לבעלי האולם על ביטול השכירות, ומצינו לענין הפועלים שהזמינם לביתו לעבוד בשעות פלוני כפי שיאמר להם, והגיעו לביתו והמתינו כל אותם שעות לעבודה ולא הגיע המעביד לומר להם מה לעשות, שלכאורה מחוייב בזה ע”פ המבואר בב”ק קטו ע”א וסי’ שלה ס”ב, וכן לענייננו הבעה”ב העמיד לרשותו את המקום, ובפרט אם הטריח את הבעלים בידיים עבור זה, וא”כ יש לדון אם אפשר ללמוד מזה לשכירות קרקע באופן שביקש מחבירו להעמיד לרשותו קרקע לשימוש ולא השתמש בו ולא הודיע לחבירו כלום על זה, ולכאורה לפי סברת המהרי”ק והראב”ד בתירוץ השני הנ”ל לא יהיה אפשר ללמוד משכירות פועל לשכירות בית (שהיה בלא קנין מפורש) גם לענין זה, אבל אין ראיה להיפך ג”כ, וכן יש לדון במקרה שהטריח את בעה”ב להכין עבורו את המקום בכל מקרה לפי עניינו או במקרה שבעה”ב היה צריך להוציא עליו הוצאות ולכאורה לפי כל הנ”ל שההוצאות שהוציא בעה”ב להדיא בשבילו בהסכמתו לא יהיה לו שום טענה להיפטר מתשלומין.

וסיבה נוספת למה הוא חמור יותר מכיון שהאולם כבר עמד לרשותו וכבר התחיל המצב שיש לו רשות להשתמש וכבר יכול להשתמש באולם, ונמצא שחזר בו כבר באמצע זמן השכירות, ואמנם קנין לא היה כאן אבל כבר התחיל הזמן שסכמו ביניהם לשלם, דבשוכר היוצא באמצע שכירות יש בזה חילוקי דינים כמבואר בחו”מ סי’ שיב ס”ז, ולפי המבואר שם באופן כזה שהחליט לבטל ממש באותו ערב ואין סיכוי שישיג שוכר אחר לאולם לערב זה יוצא שיהיה חייב, אבל יעוי’ שם בשער משפט סק”ב ובפת”ש סק”ד ונחלת צבי שם ע”פ התוי”ט שאמנם אין מניחים אותו לצאת אבל אינו מוסכם שאם יצא על דעתו חייב בדיני אדם והוא מחלוקת האחרונים דלשער משפט חייב רק בדיני שמים כדין גרמא וראייתו מהרמ”א הנ”ל בסי’ שסג ס”ו שהבאתי בתחילת התשובה, ואילו להפת”ש (ובספרו נחלת צבי ע”פ הפלפ”ח) חייב גם בדיני אדם, אלא שגם השער משפט ציין שכדומה שאין דנין כדבריו אלא מחייבין התשלומין.

ויש להעיר דברמ”א סי’ שלד ס”א משמע להדיא לכאורה דאם יוצא באמצע השכירות שלא מחמת אונ’ס צריך לשלם על שאר הזמן (ועי”ש בנו”כ כמה ישלם), ואפי’ אם מפסיק השכירות באונ’ס במיתת השוכר פסק שם שאם כבר שילם א”א להוציא מידו, ועי”ש בש”ך ובשאר נו”כ מה שכתבו להכריע בנידון של אונ’ס אבל בלא אונ’ס משמע שם שצריך לשלם.

ויש להעיר דמלבד מה שמבואר ברמ”א סי’ שלד לכאורה דלא כהשער המשפט, מלבד זה גם בסי’ שיב פשטות הרמ”א (שעליו קאי השער המשפט) הוא דלא כהשער המשפט, ומלבד זה השער המשפט הרי בא בזה לחלוק על הריב”ש בסי’ תקו, והריב”ש עצמו הרי ודאי שאינו סובר כהשער המשפט, ועוד דהשער המשפט גופיה כתב שכמדומה שאין נוהגים לדון כדבריו, ומלבד זה כבר נתבאר לעיל דלכאורה לכמה פוסקים יש ללמוד משכירות פועלים לחייב גם בכה”ג, ואפי’ אם נקבל דלהקצה”ח והמהרי”ק לא, אבל המהרי”ק הנ”ל לא מיירי לאחר קנין לאחר שכבר התחילה השכירות, ועוד דגם הקצה”ח ציינו לדבריו בריש סי’ שטז שיתכן שבדבריו שם לא למד כמו שכ’ בתור”ח שם בדעתו בדבריו בסי’ שלג, ולא היה לי עדיין הפנאי לעיין בזה.

ולענ”ד כן מוכח גם ברמב”ם בהל’ שכירות פ”ה ה”ה שאם המשכיר לא פטר את השוכר השוכר מחוייב לשלם עד סוף השכירות גם אם משאיר את הנכס ריק, שכ’ שם הרמב”ם שאמר לו המשכיר למה תטרח להשכירו וכו’ צא והניחו ואתה פטור, ומשמע להדיא שצריך מחילת המשכיר, וכן ממה שהביא הרמב”ם שם דעה אחרת שאינו יכול להשכירו ויתן שכרו עד סוף זמנו עד כאן לא פליגי אם יכול להשכירו אבל כו”ע מודו שיכול ליתן עד סוף זמנו, וכן מוכח יותר במשנה למלך שם ובאחרונים שהביא שם והם הדרכי נועם והמהראנ”ח סי’ לח, שהיוצא מדבריהם דבזה כו”ע מודו שכל עוד שלא פטרו המשכיר אין השוכר נפטר מתשלומין רק דנחלקו האם מספיק שהמשכיר יפטור אותו בדיבור שכן דעת מהראנ”ח או שצריך קנין (וראיתי בחיבור אחד שציין עוד אחרונים לזה דמהר”י באסאן סובר שאין צריך קנין והקצה”ח סובר שאין צריך ולא היה לי הפנאי לאיין בזה, והוא באמת צ”ע דכפי מה שנתבאר עוד בתשובתי זו דעת הקצה”ח אינה ברורה כל הצורך ולא היה לי די הפנאי לזה לע”ע ומצווה לבררה).

וראיתי אחד ממחברי זמנינו שהביא בשם המחנה אפרים בהל’ שכירות סי’ ט שנראה שסובר כהשער המשפט (ולענין דיני שמים בגרמא יהיה תלוי אם נגרם היזק כמבואר בשער המשפט), אבל עיינתי בפנים המחנ”א ולפום ריהטא לא מצאתי שמדבר על פטור השוכר מתשלומין אלא רק הנידון בדיני קניינים האם יכול להקנות בחזרה את הנכס למשכיר בדברים בלא קניין (דהיינו שכל העברת נכס צריכה קנין אבל כאן יתכן שאין צריך קנין להחזירו לידי המשכיר אם ירצה למחול על רשות השימוש שיש לו בנכס).

ומ”מ במקרה שלנו בנידון דידן הוא בודאי חמור יותר שהרי חזר בו רק לאחר תחילת הלילה, והרי השכירות רגילה ונהוגה להתחלק לפי ערבים ולא לפי דקות (ויש להביא סמך לסברא זו ממש”כ הש”ך סי’ שלד סק”ב מאחד מהתירוצים לפטור באונ’ס כ’ וז”ל, ועוד נ”ל דאפי’ אי אמרי’ שכירות ליומא ממכר הוא אין היורשים צריכין לשלם דלכל יומא ויומא ממכר הוא עכ”ל, ומבואר שם להדיא לפני כן ואחרי כן דמיירי לענין אונ’ס, דבלא זה אפשר שאינו יכול לחזור, אבל גם אם נימא דאין חילוק בין אונ’ס לשלא באונ’ס או דנימא דניד”ד היה באונ’ס, לפי כל הצדדים לא הזכיר שם שבכל דקה ודקה ממכר הוא דשמא רק ליומא שהוא שייך להשכיר ליום אבל לדקה אחת לומר שישלם רק חלק אחד מן היום לפי ערך של הזמן שהשתמש ביום אולי לא, ויל”ע על דיוק זה), וממילא אם היה תחת רשותו חלק מהערב ולא חזר בו אפשר דבזה השער משפט מודה שלא מחלקים את השכירות לפי דקות או שעות, וא”כ יש מקום להחשיבו כמי ששכר כל אותו הערב, ויל”ע בזה, ועוד שהרי לא אמר לבעה”ב כלל שחזר בו עד לאחר שעבר זמן השכירות, וכמו שהתבאר.

ואם בנוסף לזה היה קנין הוא חמור יותר, כמו שנתבאר לעיל בחשבון הסוגיא, ועי’ בספר מנחת צבי להרב שפיץ סי’ א סקכ”ג.

ומ”מ העיר הרב רוזנטל (חניכי הישיבות עמ’ 62) דאם היה הקנין בזמן שהיה האולם מושכר לאדם אחר נכנסים כאן למחלוקת הפוסקים, דהמל”מ פ”א מהל’ מכירה ה”ח הביא ספק ופלוגתא אם שייך לעשות קנין שכירות ללקוח למחר, כשהמקום כרגע מושכר ללקוח אחר ועדיין לא פקעה שכירותו עד מחר, והש”ך סי’ שיב סק”ג נקט בפשיטות דמהני, והפת”ש סיש שטו סק”א הביא בזה דעות באריכות ושדעת הנתה”מ לכאורה כהש”ך.

וכן אם חתמו יחד על כתב התחייבות כל שהוא הוא חמור יותר ויש לדון לפי מה שסכמו ביניהם.

וגם לפי שי’ הקה”ח שלכאורה סובר באדם ששכר אולם וחזר בו שאינו נושא בנזקים, כיון ששבת הוא רק באדם שהזיק אדם, אבל באופן שלא הודיע כלל על חזרה מהשכירות אפשר שמודה שאין זה שייך לדיני שבת, אלא שחייב מכיון שסיכם על שכירות ולא חזר בו מההסכם בפני בעה”ב.

ויש להוסיף דיש אופנים מסויימים באופן כללי בדיני חזרה שהקילו בחלק מהמקרים אם החזרה היתה מחמת אונ’ס, עי’ רמ”א בסי’ שלד, אבל כאן נשמע שלא היה כאן אונ’ס אלא התחיל על ידי טעות והמשיך בפשיעה.

ואם כבר הקדים את השכר הוא חמור יותר שפחות מקילים בזה באופנים מסויימים, עי’ ריש סי’ שטז ובנו”כ שם ובפת”ש סי’ שיב סק”ה.

ולענין כמה יצטרך לשלם וכמה לנכות מחמת שסו”ס יש רווח לבעה”ב שלא היה שימוש בחתונה, יעוי’ בקצה”ח סי’ שטז סק”א והנתה”מ שם ססק”ב שנחלקו בזה, ועי’ עוד ש”ך סי’ שלד סק”ב רק שצריך להחזיר לו וכו’ וכן העתיק שם בבה”ט ססק”ב וכן ראה בהגר”א סק”ד ואם לא יחזיר וכו’, ומ”מ באופן שאין שום סיכוי בעולם להשכיר תוך זמן קצר כ”כ ואין שום רווח ממה שהאולם פנוי לכאורה חוזרים לנידון הפוסקים האם הוא גדר של גרמא או גרמי ואם היא תקנה שנתקנה רק בפועלים.

ובספר חניכי הישיבות הנ”ל עמ’ 63 העיר עוד בזה לדינא דיתכן שלכו”ע מה שבודאי הרויח ממה שהאולם היה ריק באותו זמן כגון חשמל ומים יצטרך בעה”ב להחזיר ללקוח.

ומ”מ גם כשמנכה כפועל בטל וכו’ יש לדון באופן שלא הודיע כלל לבעלים למה ינכה לו כיון שהבעלים לא יכל לעשות שום שימוש בינתיים וזה עמד תחת שליטת השוכר ורשותו, ולענין מה שמנע מהבעלים פחת והוצאות יש לדון בזה במקור הסברא הנ”ל ומה הדין באופן כזה שלא הודיע כלל, וכן מה הדין בכל שכירות שאדם שכר אולם לשימוש כל שהוא והשתמש באולם ולא השתמש כלל בחשמל ומים ושירותים מה הדין בזה, האם מחוייב בעה”ב לנכות לו מהשכירות או לא, והוא נידון בפני עצמו שיש לברר אותו.

ולכן לסיכום הדברים אדם ששכר אולם והתכוון להשתמש בו ולאחר שהתחיל זמן השכירות החליט להימנע משימוש והשאיר האולם ריק ולא הודיע לבעלים על ביטול השכירות, קשה מאוד למצוא פטור ברור בפוסקים, בפרט שלפי כמה פוסקים בודאי שחייב עכ”פ את עיקר הסכום (מלבד הניכוי שהוא דבר שיש לעיין בזה בפני עצמו), ולכל הצדדים בדיני שמים ודאי חייב.

המציאות מוכיחה שבהרבה מאוד פעמים החפצים העומדים ברחוב לא הונחו שם למטרת הפקר גם אם הלוקח את החפצים סבר לתומו שמדבר בהפקר, והדברים ידועים ובדוקים, וממילא באופן כזה של משליך כיסו לרה"ר תליא בנידון המחבר והרמ"א על אבידה מדעת [חו"מ ס"ס רסא], ואמנם לא שמענו שנוהגים קולא למעשה באבידה מדעת שלא במקום שיש טעמים מיוחדים לנהוג כן, אף אם להרמ"א בדיני אדם הוא הפקר.

ונראה שהטעם שלא נהגו כן משום דמבואר שם בקיצור בש"ך וביותר בערוה"ש בסוף הסימן דאבידה מדעת המותרת להלכה הוא רק אם יש לשער שהפקיר הדברים (כמו מי שהניח ארגז פירות או בגדים בפתח בית הכנסת באופן שנראה לפי הענין שהפקירם גם אם לא הפקיר להדיא).

אבל במקום שאנחנו יודעים שלא הפקיר החפץ (כמו המשאיר מחשב פתוח בבהכנ"ס ויוצא לחוץ שמעשים שבכל יום שנגנבים והו"ל כעין אבידה מדעת אבל שיודעים שלא היתה כוונתו להפקיר) בזה א"א לסמוך על הקולא של אבידה מדעת.

וממילא מי שמוצא מיטה או כיסא שהונח ברחוב ואין שום אומדנא שהדבר הופקר (וכמה פעמים אירעו מעשים כאלה לידי שלא היתה כוונת המניח כלל וכלל להפקיר החפץ) אין לסמוך בזה על ההיתר של אבידה מדעת, וקל להבין.

קרא פחות

קיבלתי השאלה מה ההגדרות של פת שחרית לענין אדם שקם מוקדם יותר או מאוחר יותר או ניעור כל הלילה או ישן שנת קבע ביום או יש בלילה וקם באשמורת וחוזר לישון לאחר תפילת שחרית.

והנה יעוי' במשנ"ב סי' קנז לענין דין האכילה של קודם חצות שאם לא אכל קודם חצות הרי הוא כזורק אבן לחמת (פסחים יב), שכתב המשנ"ב שם שהוא לפי זמן קימתו מן השינה, ומקורו מהמג"א סי' רפח סק"א.

וראיתי מי שהעיר על המשנ"ב מדבריו בסי' רפח סק"ב שהביא שם את דעת הא"ר שמי שלומד או מתפלל יכול להקל לענין אכילה אחר חצות, ולא הזכיר תירוצו של המג"א דחשבי' לשעות מזמן הקימה ושאינו אחר ו' שעות, ולענ"ד אין כאן הכרח שיש סתירה במשנ"ב דיש לומר שעיקר מה שנתקשה המשנ"ב שם הוא לענין מי שכבר עברו עליו ו' שעות גם מזמן הקימה דבזה לא יוכל לסמוך על קולתו של המג"א.

ואמנם ביארתי לעיל בתשובה הסמוכה דהגדרת הפת שחרית היא הגדרה שונה מההגדרה של אכילה קודם ו' שעות, שהגדרת הפת שחרית הוא לאכול מה שצריך לגופו כדי שלא ירעב מלבד סעודת הקבע שאוכל אחר כך.

והנה בגמ' ביומא עו אי' דמתחילה היו דומין ישראל לתרנגולין המנקרין עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה בבוקר ובערב, ומבואר שעיקר צורת האכילה צריכה שתהיה קבועה בשעות, ומ"מ צריך לדאוג גם להגדרה של לא ירעבו ולא יצמאו שלא יבוא לידי רעבון וחולשה, שזה ביארתי לעיל ע"פ הגמ' בב"ק צב וע"פ דברי הטור סי' קנה.

והנה יש מקום לומר דהגדרת פת שחרית אינו דבר שמתחייב על ידי השינה אלא מחמת שמתחיל את היום ולכן צריך לאכול כדי שלא ירעב כל זמן שלא הגיע עדיין זמן הסעודה הקבועה, ופת שחרית היא מעט ואינו סעודת קבע כמו שביארתי לעיל.

ולענין מי שעומד בין זמן סעודה שביום לבין זמן סעודה שבלילה והוא רעב, האם ראוי שימתין כדי לקיים דברי הגמ' ביומא הנ"ל או שיאכל כדי לקיים דברי הגמ' בב"ק הנ"ל, נראה שיטעם דבר משהו, שבזה מקיים שניהם שהגמ' ביומא לא דברה אלא על עיקר זמן קביעת האכילה בסתם בני אדם שאין להם צורך לאכול בכל שעה ומאידך יש להם צורך לאכול ולכן ראוי לקבוע לזה זמנים קבועים בכל יום ולילה.

ואמנם בגמ' בב"ק שם הובא פסוק נוסף (מלבד הפסוק של לא ירעבו) דמבואר שם שאחר ק"ש ותפילה יש לאכול ולשתות, עי"ש הפסוק, אבל יש לומר דכך מצוי שבבוקר כיון שעברו עליו הרבה שעות מאכילה של אתמול שצריך ליזהר שלא ירעיב עצמו ואילו קודם סעודה של ערב הוא פחות מצוי שירעב, כך יתכן לומר.

ומאידך גיסא יש בזה קצת דוחק לומר דענין פת שחרית הוא רק כדי שלא ירעב ולא דין בפת שחרית, אבל עכ"פ יש לומר דחלק מענין פת שחרית הוא כדי שלא ירעב, וטעם זה שייך אף כשאינו שחרית ממש.

וממילא יש לומר דהכל לפי הענין, דלגבי אדם שקם מוקדם או מאוחר יאכל פת שחרית כל זמן שמרגיש שאוכל כדי שלא לרעוב, ומי שניעור כל הלילה יש לעיין אם יש כאן הגדרה של פת שחרית וכנ"ל, אבל גם הוא צריך לשים לב שלא ירעב ולא יצמא ויאכל כל צרכו.

קרא פחות

אם הוא חמוץ בשיעור שבני אדם נמנעים לשתותו, לא יצא ידי חובת קידוש, גם אם ריחו טוב, וצריך לקדש שוב ואם לא התכוון לשתות יין מלבד כוס זו צריך גם לברך שוב בורא פרי הגפן.

ואם היה לפניו יין בזמן הקידוש על השלחן או הספסל, וגם התכוון לשתות ממנו, יש אומרים שיצא ידי חובת קידוש על אותו היין שהיה לפניו, ואפשר לסמוך על זה כשאין לו מי שיוציא אותו בקידוש מחדש.

מקורות: או”ח ערב, א ונו”כ, וכן בנו”כ לעיל רעא, טו בשם הרדב”ז.

אמנם כ' בספר חסידים (סי' תשנ"ד תשנ"ה) שלא יברך או יתפלל החכם על מי שבא אליו אלא שיאמר קודם לאדם שיתקן מעשיו ושיבטיח לתקן מעשיו, מ"מ נראה שהאיסור הוא לאו דוקא, דבהרבה מקומות לשון אסור הוא לאו דוקא כמ"ש הראשונים, ומאידך מצינו בהרבה מקומות בגמ' ומדרשים שהחכמים בירכו מיד שבאו אליהם לבקש ברכה בכל עת צרה כמו שמצינו חנה תתיפי וכל הענין שם בגמ' תענית ובהרבה מקומות.

אלא שהספר חסידים מיוסד על הדין שהובא ברמב"ם ריש הל' תעניות (והובא במשנ"ב הל' תעניות) שצריך לפשפש במעשיו כשיסורין באין עליו, כמ"ש ואם תלכו עמי קרי וגו', וכמ"ש בגמ' ברכות ה ע"א שאם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, וממילא החכם ילמד את האדם שיפשפש במעשיו, וגם הזכיר שם בספר חסידים נביא, דהנביא ודאי יודע אם הצרה באה על החטא, ושם בודאי יש חיוב גמור לשוב בתשובה כשיודע בודאות שצרה זו באה על חטא זה.

ולמעשה ברור שהמנהג הוא שאין החכם מחוייב להימנע מלברכו גם אם לא ביקש מהאדם לשוב בתשובה, שכך מוכח בהרבה מקומות ג"כ, ויש בזה ואברכה מברכך להרבות בברכות כל מה שיכול לאחרים (ראה קב הישר ועי' ברכות נה ע"א), אלא שהחיוב מוטל על האדם לשוב בתשובה והחכם ערב לו וצריך להוכיחו כדי שלא יכשל האדם בחטא, ואם אין עכשיו החכם מחוייב להוכיחו מכל טעם שיהיה כמו שלפעמים גם אין החכם מחוייב לטרוח ללכת ולהשיב בתשובה כל מיני בני אדם שיודע שחטאו (שמצוה שלא לומר וכו' ותמהני אם יש אדם שיודע להוכיח עי' ערכין טז, ואכמ"ל בזה, ועי' בשיעורי הגרנ"ק על מס' אבות מה שהובא שם בשמו שאין אדם מחוייב להוכיח כל אדם שרואה שעובר איסור), ממילא אינו צריך להמנע מלברכו.

ולענין שאלתך האחרונה אם תועיל ישועה וסגולה וכן ה"ה ברכה כאשר עדיין יש חטא לאדם, צריך לדעת שכשם שהברכה היא סגולה לטובה כך החטא הוא סגולה עוד יותר גדולה להיפך מזה, וכן לגבי סגולות שונות בלא תשובה כבר דנו בזה לענין כמה דברים שנאמרו בהם סגולות ונראה דהגדר בזה הוא שכל עוד שלא עשה תשובה יש סגולה נגדית לסגולה הטובה לחול ומשמים יחליטו כפי מה לפעול לפי הענין הכולל, ולכך כשיש ניגודים בין מה שהאדם גורם לסגל לו, יהיה לו כמו שיקבעו עליו מן השמים כיצד להתייחס לזה (עי' בספר מנחת תודה מה שהובא שם מהגרח"ק כעין זה).

מותר (עי’ שיח יצחק סי’ שס, וכן פשוט דהטעם שהביא השעה”צ בסי’ תק”נ סק”ט לגבי שאר תעניות אינו נוהג בתענית אסתר), וממילא יש בזה גם מצוה אם סמוכה לפורים (ברוב שנים שתענית אסתר בערב פורים), שבזה מכין עצמו לכבוד פורים.

מקורות: הנה לענין ג’ צומות כתב הש”ע סי’ תק”נ ס”ב, צומות הללו חוץ מת”ב מותרין ברחיצה וסיכה וכו’, ומ”מ הביא בשער הציון שם בשם העטרת זקנים שכתב דעכשו אין נוהגין לרחוץ בג’ צומות, וכתב בפרי מגדים דהיינו בחמין אבל בצונן יש לומר דשרי בג’ צומות, והוא הדין פניו ידיו ורגליו בחמין יש לומר דשרי עכ”ל השעה”צ.

ולענין תענית אסתר כתב בשו”ת שיח יצחק סי’ ש”ס וז”ל, נשאלתי פ”א אם גם בצום אסתר אין רשאים להסתפר ולרחוץ, והשבתי הרי מפורש יוצא בב”ח סי’ תק”נ עיין לעיל דדווקא בג’ צומות י”ז בתמוז ת”ב וי’ בטבת אבל אפי’ על ג’ בתשרי שאמרו עליו חז”ל בקמא דר”ה שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו, עכ”ז לא הזכיר הב”ח שיהא מנהג לאסור בזה היום ג’ בתשרי צום גדליה לענין רחיצה ולהסתפר, מכל שכן בתענית אסתר שאין התענית עבור צרה שהיתה בו אלא רק לזכר דברי הצומות וזעקתם דזמן ההוא עיין רמב”ם הל’ תענית פ”ה הלכה א’ וב’ ד’ תעניות שהם בשביל החורבן ומיתת צדיקים, ואח”כ כותב בהל’ ה’ וז”ל הזהב, ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות ובי”ג באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן שנאמר דברי הצומות וזעקתם עכ”ד.

ובעצם הסברא מבוארת, גם אם לא נקבל להלכה דברי הב”ח לענין תענית צום גדליה, מ”מ לענין תענית אסתר הדבר מקויים להלכה, מכיון שכל הטעם להחמיר בשאר צומות כמבואר בפוסקים והנו”כ שם הוא מצד שזהו עיקר התקנה בשאר צומות, ורק כיון שלא קבלו עליהם לא נהגו בכל העינויים כמ”ש הרמב”ן בסוף תורת האדם דמעיקרן של תקנה אסורין בכולן אלא כיון דתליא ברצו אבותינו לא רצו לנהוג בחומרות אלו, הובא בבהגר”א שם, אבל מכיון שיש לדון בתירוץ הזה לכן בעל נפש מחמיר בכל העינויים בשאר צומות כמבואר שם במג”א ומ”ב בשם השל”ה, וז”ל השעה”צ שם סק”ט בטעם הדבר, דהאידנא מצוי גזרות מן עובדי גלולים ואם כן חל עצם החיוב על הג’ צומות כמו על ט’ באב לפי דברי הרמב”ן וגם הגר”א בביאורו מסכים לדברי הרמב”ן ועיין באליה רבה בשם השל”ה דבעל נפש צריך להפסיק גם מבעוד יום עכ”ל, אבל תענית אסתר שלא היתה בכלל הדרשא של הגמ’ בר”ה שע”ז דברו הפוסקים, וג”כ אין כוחה לרוב הפוסקים אלא מצד המנהג, א”כ אין להחמיר יותר ממה שמצינו במנהג.

וכ”כ הגרש”ז אוירבאך (הליכ”ש פורים פי”ח ס”ו) שגם המחמירים שלא להתרחץ בתענית ציבור כמו בתשעת הימים של חודש אב, אינן צריכין לנהוג כן בתענית אסתר, כיון שאין התענית משום אבילות על חורבן ירושלים, אלא לזכר התענית בימי מרדכי ואסתר, וכ”ד הגר”נ קרליץ (שלמי תודה פורים עמ’ שד”מ) והגר”ח קניבסקי (ישמח ישראל פ”ד הערה מ’).

וכן לענין תספורת דעת הגר”ח קניבסקי כפי שהביא בשו”ת רבבות אפרים ח”ב סי’ קפ”ט סק”ג שמותר להסתפר בתענית אסתר.

ועוד מצאתי בשם הגר”ח קניבסקי (הוב”ד בישמח ישראל פ”ד סכ”א) שמותר לשמוע כלי זמר בתענית אסתר, מאידך דעת הגריש”א (שם) שאין ראוי לשמוע נגינה מכלי זמר ביום התענית, ואף שהתענית לא באה על הצרות, מ”מ יום תענית הוא, אכן בליל תענית אסתר אפשר להקל בריקודים ומחולות, ולא כשאר הצומות שאף בליל התענית יש להחמיר עכ”ד.

וז”ל הגר”י זילברשטין בספר חשוקי חמד מגילה ט”ז ב’, שאלה הנוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל ד’ תעניות האם יכולים לאכול בשר ולשתות יין בליל תענית אסתר.

תשובה כתב המג”א סימן תרצו ס”ק טו שצ”ע למה לאונן מותר לאכול בשר בליל י”ד וכתב הפמ”ג שבליל י”ג אסור בבשר ויין משמע דוקא לאונן אסור אבל לכל ישראל מותר בבשר ויין ונראה שהוא אף להנוהגים שלא לאכול בשר ויין בשאר התעניות והטעם כמבואר להלן.

וכתב עוד שם, שאלה האם מותר להיות שמח ולשמוע נגינה בתענית אסתר או שמא כיון שהוא יום צום אסור תשובה כתב במגן אבות למאירי סימן כג שמה שאמרו במסכת מגילה דף ה ע”א ‘ואקדומי פורענותא לא מקדימין’ היינו דוקא בשאר תעניות אבל תענית אסתר שאינו חובה גמורה כל כך ושאין בו דין אקדומי פורענותא דאדרבא תענית של שמחה הוא וראוי להקדימו לחמישי כדי שלא להתענות בערב שבת וכן כתב הכלבו סימן סב ד”ה וכתב נהגו ישראל להתענות בי”ג באדר זכר לתענית שגזרה אסתר בימי המן שנאמר אסתר ט לא ‘דברי הצומות וזעקתם’ והוא תענית של שמחה ולזכרון הנס קבלוהו בשמחה באותה שעה עליהם ועל זרעם ואם כן לכאורה מותר לשמוח בו עכ”ל.

וגם בדבריו חזינן שיש חילוק לענין העינויים בין תענית אסתר לשאר הצומות.

ובאמת כל התעניות הם זכרון לצרה ולשברון שבא על אבותינו בימים ההם, משא”כ תענית אסתר אינו מן הדין אלא זכרון למה שהתענו אז, וז”ל המ”ב תרפ”ו סק”ב, מתענין בי”ג באדר כי בימי מרדכי ואסתר נקהלו ביום י”ג באדר להלחם ולעמוד על נפשם והיו צריכין לבקש רחמים ותחנונים שיעזרם ד’ להנקם מאויביהם ומצינו כשהיו ביום מלחמה שהיו מתענין שכן אמרו רז”ל שמרע”ה ביום שנלחם עם עמלק היה מתענה וא”כ בודאי גם בימי מרדכי היו מתענים באותו יום ולכן נהגו כל ישראל להתענות בי”ג באדר ונקרא תענית אסתר כדי לזכור שהש”י רואה ושומע כל איש בעת צרתו כאשר יתענה וישוב אל ד’ בכל לבבו כמו שעשה בימים ההם עכ”ל.

וציין מקורו מהרמב”ם [הובא בב”י ועי”ש עוד].

וז”ל הברכי יוסף או”ח תרפ”ו סק”ג, כתב בספר ארחות חיים אות כה דמה דנהגו להתענות ביום י”ג אף שהוא יום שלפני פורים היינו טעמא דלא נאסר אלא תענית של צער אבל תענית זה בא לזכר תענית אסתר ושיזכור כל אדם שהבורא יתברך רואה ושומע כל איש בעת צרתו וכו’ ע”ש וכזה כתב הר”ן בפ”ב דתעניות ז א ד”ה אבל משם הראב”ד.

וראיתי להרב בית דוד סי’ תע”ה שכתב שטעם התענית לפי שזכו ישראל שנתקבל אותו תענית ביום י”ג בימי מרדכי לפי שמגלגלין זכות ליום זכאי וכהאי גוונא כתב הר”ן ר”ה ג ב בטעם ראש השנה עש”ב והשיג עליו הרב מהר”ש פלורנטין בספר בית הרואה דף ל”ה שאינו דומה למ”ש הר”ן דשם היה אותו יום עצמו וכו’ אבל הכא היה התענית י”ג בניסן כמשז”ל מגילה טו א על פסוק ויעבור מרדכי ואנו מתענין באדר ולא שייך מגלגלין זכות וכו’ ואם היה התענית בי”ג אדר אתי שפיר מ”ש משום שמגלגלין עכ”ל ולא קשה מידי שהרב בית דוד על הטור קאי שפירש יום קהלה כר”ת וכונתו שגם ישראל ומרדכי התענו בי”ג אדר כמו שעשה משה רבינו כשנלחם בעמלק וכדמוכח מדברי הרא”ש מגילה פ”א ס’ א ומפורש בדברי הר”ן מגילה א ב ד”ה גמ’ שבי”ג אדר עשו תענית בימי מרדכי עש”ב עכ”ל הבר”י.

ומבואר מכ”ז שאי”ז תענית של צער א”כ אין לחוש לביטול האבל כמו בשאר תעניות.

היוצא מן הדברים שמותר לכתחילה להסתפר בתענית אסתר לכבוד הפורים.

ולענין אם יש מעלה בזה, יעויין בדברי המ”ב סי’ תרצ”ה סק”ג שכתב מ”מ צריך להרבות קצת בלילה לכבוד פורים אך אינה סעודה כמו למחר דשם צריך להרבות יותר כתבו האחרונים דנכון ללבוש בגדי שבת ג”כ מבערב וימצא אח”כ בביתו נרות דולקות ושולחן ערוך ומטה מוצעת עכ”ל, וביאר בכף החיים סקי”ג שהוא זכר למה שכתוב ותלבש אסתר מלכות וכן ומרדכי יצא בלבוש מלכות ואיך יתכן ללבוש פסוקים אלו כשלבוש בגדי חול עכ”ד, א”כ מסתבר שיש ענין להסתפר אם שערו גדל וכמו לגבי שבת באו”ח סי’ ר”ס, וכן ממה שהביא דומיא דמרדכי הרי מרדכי עצמו הסתפר וכנ”ל.

ולענין מה ששאלת אחר כך אם יש להסתפר ולרחוץ סמוך לפורים, לכאורה אכן יהיה הדין שראוי להסתפר ולהתרחץ ביום התענית יותר מליל התענית, וכמה דמקרב טפי מעלי, וז”ל המ”ב סי’ ר”ס סק”ה גבי שבת, [מצוה לרחוץ] בע”ש – וה”ה בכל זה בעיו”ט אבל ביום ה’ לא הוי יקריה דשבת אא”כ אי אפשר לו לרחוץ בע”ש אז כל כמה דמקרב לשבת טפי מעלי וכן לענין להסתפר עכ”ל.

והוסיף הגר”נ קרליץ (חוט שני ח”א פ”ה סק”א) שאין להתרחץ בליל ששי כיון שאי”ז סמוך לשבת, אבל ביום ששי בבוקר כיון שהוא ערב שבת אפשר להתרחץ אפילו מהבקר כיון שניכר שעושה כן לכבוד שבת עכ”ד, ומיהו כמה דמקרב לשבת עדיף כמ”ש המ”ב.

וכן האריז”ל איחר להתרחץ עד שעה קודם חצות.

וכן לענין פורים אם רוצה להסתפר ולהתרחץ לכבוד פורים לכאורה ישנה מעלה שיעשה כן סמוך לפורים ע”מ שיהא ניכר שעושה כן לכבוד פורים, לזכר הנס ולכבוד מצות היום.

אבל אם יש חילוק משמעותי בזה בין קודם חצות לבין אחר חצות לא שמעתי.

בענין שאלותיך בדברי הרוקח תחילה אביא לשונו על מנת שהדין ודברים דלהלן יובנו גם להמעיינים בעתיד בתשובה זו ואחר כך אכתוב דברי ע"ז.

ז"ל הרוקח (בספרו סודי רזיא ח"א פתיחה אות ח), קח דלעת לחה בערב חג הסוכות סמוך למנחה, ושים שעורים י"ב שורות כנגד י" חדשים.
ובכל שורה ושורה שים שלשים גרגרין מן השעורים וסימן (צ"ל וסומן) כל שורה ושורה בלשון הקודש בכל שורות ניסן אייר סיון תמוז וכל החדשים על כל שורה ושורה, וראה לאחר שיעברו כל ימי הסוכות על כל שורה ושורה כמה גרגרין צומחות כחשבון הגרגרין כך יהיה מטר בזה החודש, וכן תעיין בכל חודש וחודש שהוא מסומן ותבין בטוב, ואחר שתעיין החדשים כסדרן אז כתוב כך ניסן כך וכל צמחו, וכן כל החדשים, אז תבין כמה יהיה מטר בכל חודש וכמה ימים לא יהיה מטר, והסתר סודו ליריאיו עכ"ל.

הנה מה ששאלת למה דוקא שעורים אפשר משום ששעורים הם דין, ובסוכות הוא זמן דין על המים כדתנן בפ"ק דר"ה מ"ב, ועי' במאמר החכמה להרמח"ל ובברכות פרק הרואה.

ואפשר להמליץ על זה מה שאמרו בויק"ר פרשת אמור פרשה ל דסוכות נקרא יום הראשון (ויקרא כג, מ) משום שהוא ראשון לחשבון עונות אבל עד יום ערב סוכות במנחה הוא זמן שסרו עונותיו, ובגמ' שם אמרי' דשעורים הוא רמז לסרו עונותיו, והזמן הראשון הראוי לעונות הוא ליל סוכות כדאמרי' בפ"ח דיומא גבי עיו"כ שמא יארע דבר קלקלה בסעודה והיינו חטא לחלק מהראשונים שם, וכמ"ש כי אמר איוב אולי חטאו וגו' וכמ"ש חז"ל דהיינו מחמת שהי' שם סעודה וקיצרתי, וכמ"ש בברכות לב ע"א אין ארי נוהם מתוך קופה וכו' אלא מתוך קופה של בשר, הלכך זמן שעורים הוא בערב סוכות במנחה.

ואפשר להמליץ ע"ז בדרך צחות דרב שעורים אחוה דרבא נזכר רק פ"א בש"ס במו"ק כח ע"א על מיתתו שהיתה קלה, ושם באותו עמוד גופא אי' שמיתת צדיקים מכפרת, והיינו על עון הדור כמ"ש בכתובות ח ע"ב וק"ל.

עוד יתכן דכיון דאפשר בשעורים ועביד בחיטין קא עבר משום בל תשחית, כמ"ש בגמ' האי דאפשר ליה בשכרא וקא שתי חמרא קא עבר משום בל תשחית, ועד כאן לא פליגי התם אלא משום דאיכא למאן דאמר התם בל תשחית דגופא עדיף אבל הכא לא שייך.

ומ"מ רוב הסגולות אין טעמן ידוע ואם היינו יודעים טעם כל סגולה שנזכרה בקדמונים לאמיתה היינו יכולים לחדש גם סגולות מליבנו כספר הרפואות שכתב שלמה המלך עליו השלום וזה כמובן שאין אנו בדרגא זו.

מה שצריך לסוכות מפני שד' מינים באין לרצות על המים כמ"ש בתענית ב ע"ב, וכדתנן במתני' בר"ה שם שאז הוא זמן דין על המים, ומכיון שסוכות הוא זמן הדין לכך ממתין מתחילת סוכות עד סופו עם אותה הדלעת כדי שבשעת דין יהיה סימן על הדלעת, דשעה שהדין חל אז הוא זמן המסוגל להחיל הסימן, וכעין מ"ש לדעת האר"י שהבוכה בר"ה הוא סימן טוב ויש טעם בזה שנשמתו מרגשת.

מה שמתחיל מניסן מנין החדשים אע"פ שהסדר הוא מתשרי היינו משום דמצוה למנות מניסן כמ"ש החת"ס, ועי' ברמב"ן עה"ת שמות יב ב, ועי' בביאורי על המכילתא דרשב"י שם, ועי' באריכות בקובץ בית אהרן וישראל שציינתי שם מה שהביאו בזה.

לגבי מה שדנת אם אפשר לעשות החכמה על ידי אבטיח, יש לציין דברע"א באה"ע סי' ב בשם מהרי"ל כתב על רפואות שבגמ' שא"א לעשותן האידנא שאין בקיאין בעשייתן, ויש להוסיף דבכמה דברים כתבו התוס' והפוסקים דנשתנו הטבעין, ובפרט בענייני סגולות, דיש ראשונים שנקטו דסגולות שבגמ' הרבה מהם אין נוהגין האידנא, ומ"מ יש לחלק בין דברי הגמ' לדברי הרוקח.

לגוף השאלה האם אבטיח הוא ממיני הדלועין, יש שורש לנידון זה ויש בזה קצת מהרמב"ם ומאחר שחלק מדברי הרמב"ם בזה הם מספריו שפחות מצויין בידינו, ואפשר למצוא בזה מ"מ מדברי הרמב"ם בספר הצומח והחי במשנת הרמב"ם ערך דלעת, ועי' עוד קב ונקי על הירושלמי פ"ב דדמאי עמ' רכו, מ"מ לומר דקרא בגמ' הכוונה לדלעת הוא מחודש מאוד דיותר שייך לקרוא לאבטיח דלעת או להיפך בשם מושאל או לומר שהם מאותו משפחה אך לא לומר שאבטיח הוא דלעת אלא אם יימצא ראיה ברורה לזה (דיש כמה מיני דלועין עי' יו"ד סי' רצז סי"ד ממתני' פ"ק דכלאים).

מה ששאלת למה דוקא קרא ולא שאר דברים (הנזכרין בשלהי הוריות וכריתות מסימנא טבא וגדלי לעגל כדפרש"י) יש לציין דקרא הרגילות שמשתמשין בו חקלאי בשביל לגדל צמחים, אלא שהוא אסור באיסור כלאים כדתנן במתני' פ"ק דכלאים מ"ח ועי' בר"ש רפ"ז דכלאים ד"ה אפי' הבריכה בדלעת ותי"ט שם, וצע"ק דא"כ לכאורה נמצא דמיירי שעושה באופן שאינו כלאים וצ"ע.

מה שכתב הרוקח שכותב בלשה"ק שמות חדשים יש להעיר דשמות חדשים עלו מבבל כמ"ש בירושלמי, אבל הרמ"א בהל' גיטין קרי ללשון ארמי ג"כ לשה"ק, ועדיין יש לדחות דלשון ארמי סובר רמ"א בתשובותיו שניתן בסיני משא"כ שמות חדשים שעלו מבבל, ויש ליישב דכיון שהובאו הנך שמות חדשים במקרא ובמשנה הוא בכלל לשה"ק.

מ"ש שם ברוקח "וסימן" וכו'  ברור שצ"ל וסומן דבחלק מכתה"י לא כ"כ הקפידו על הגבולות הברורים בין ו' לי' כמו שצריך, וכמו שהבאת נוסחא אחריתא ששם אכן כן איתא וסומן, והוא בחולם, ואמרי' ברפ"ק דמגילה דף ב ע"ב דהיכא דאיכא מאן דתני דוקא ואיכא מאן דתני שיבוש האמת כמאן דתני בדוקא.

הדין הפשוט והידוע שצריך כזית, ומ”מ המנהג להקל בזה גם בלא לאכול.

מקורות: לגבי תענית בה”ב ועשרת ימי תשובה כתב המשנ”ב (סי’ תקסח סקי”ח ועי”ש בשו”ע ס”ב) שיש לאכול בסעודה ואז נפקע ממנו הצום, וכן יש מפוסקי זמנינו שכתבו לגבי סיום בערב פסח (אול”צ ח”ג פי”ב תשובה א), והוסיף שיש לאכול לפחות כזית מזונות או רביעית יין, וכן יש שנקטו עכ”פ לכתחילה לאכול שיעור אכילה (מנח”י ח”ט סי’ מה עי”ש שהזכיר שהוא תלוי במחלוקת ושיש לחשוש להמחמירים לכתחילה, וכן כתב הגרח”ק שטוב לאכול כזית, מישרים אהבוך עמ’ 260, וכ”א בארחות רבינו ח”ב ערב ראש השנה ו’, ובתשוה”נ ח”ב סי’ רי החמיר יותר מזה להצריך כותבת, ובמעדני יו”ט להגרי”ט זנגר סי’ קג דחה דבריו דלא בעי’ יותר מכזית עי”ש ראייתו), ויש שהזכירו עכ”פ לכתחילה לפחות לטעום בסיום (הליכו”ש פסח פ”ח ס”א), ויתכן שכוונתם טעימה בכזית, ולגבי המנהג בזה הובא בחוט שני (פסח פ”א סק”ז) שנהגו להקל בזה גם שאינו אוכל בסעודת הסיום, וע”ע בסידור פסח כהלכתו פי”ד הערה 13* מה שכתב בשם הגריש”א שגם אם לא טעם מהסיום נפטר מהתענית על ידי השתתפותו שם.

ואולי יש להוסיף דאם לא עלתה בידו לאכול בסיום עצמו אולי אם אוכל מיד אחר כך בביתו בביתו יכול לכוון שיהיה לכוונת הסיום, ויל”ע בזה, אבל אחר הסיום במקום הסיום זה מועיל כמ”ש בארחות רבינו שם אות ח’.