סעודה

לענין שומר חשיב שומר לענין דברים אלו, כיון שודאי יבוא לביתו והרי בביתו בודאי ימצא את בני ביתו שיזכירוהו בכל גווני לעשות מצוותו.

אבל לענין הקדמת הסעודה בשבת עי’ ריש סי’ רעא ובמשנ”ב שם דבמקרה רגיל יש להקדים את הקידוש עם הסעודה שלאחריה גם בלא קשר לדיני שומר וכמו שיתבאר שם, ולענין כזית של ליל סוכות וגם לענין ליל שבת הרחבתי בתשובה נפרדת [ד”ה האם יכול ללמוד ולאחר את הסעודה בליל סוכות אם מעמיד שומר], אבל כאן הנידון מדין שומר.

מקורות:

(מכתב) הנידון שהביא כת”ר מבדיקת חמץ דשם ג”כ מצינו שאסור ללמוד קודם ויש שהתירו אם לומד חוץ לביתו כמ”ש המ”א והמ”ב בסי’ תלא, אה”נ שם מיירי מצד עיקר הדין שאסור לו להמתין, וכמו שיתבאר דיש עיקר דינא שהוא ענין אחר, ובאופן שלומד מחוץ לביתו יש כאן נידון מצד שמה שלומד חוץ לביתו יש בזה שמירה והוא כעין שומר המועיל שלא ישכח (וכעין דינא דמי שלומד ויש לו מנין קבוע יש שכתבו דחשיב שומר, וגם כאן יש לו קביעות לבוא אחר כך לביתו), ואילו במטה אפרים כאן לכאורה נוסף עוד ענין כמו שנתבאר שימנע מללמוד אז משום שהיא מצוה המוטלת עליו עכשיו ואינו ראוי לאחר הדבר, ודבר זה אינו מצד החיובים, ולכן גם כשיעמיד שומר או ילמד מחוץ לביתו לא יהני לזה.

ובעצם דינא דמהני בבדיקת חמץ ליש פוסקים כשלומד מחוץ לביתו אינו בהכרח שיועיל גם כאן, דהרי לק”ש אינו מועיל מה שלומד חוץ לביתו, דבפוסקים הזכירו איזה עצות אחרות אף ללומד בבהמ”ד (וכמו מש”כ הפוסקים מי שלומד במקום שיש מנין, משמע דעצם מה שלומד בבהכנ”ס או בבהמ”ד לא מהני לולא שיש שם מנין), אלא דבדיקת חמץ שהיא מצוה שבבית סגי בהיכר זה, שהרי בודאי יבוא לביתו בסוף, וכ”כ שם בשוע”ר סי’ תלא ס”ט דבודאי לא ילין בבהכנ”ס וכשיבוא לביתו יזכור חובת בדיקה, ממילא בישיבה בסוכה אם אינה בביתו אינו פשוט דמהני להיות היכר כיון שאינו רגיל לילך לשם כלל, אלא אם כן נחדש מסברא דמאחר שבנה סוכתו והעביר לשם כל כליו ממילא בודאי יבוא לשם, אבל אה”נ למעשה נראה דכיון שכתב בשוע”ר לענין חמץ דהאומדנא הוא מצד שיבוא לביתו יזכור א”כ גם בניד”ד הרי אנן סהדי שכשיבוא לביתו ויראה בני ביתו ממתינים בסוכה ומכינים המאכלים בסוכה והבית אינו ערוך במאכלים א”כ פשיטא דמהני גם כאן.

ועיקר רעיון הדברים כבר מבואר בסי’ פט ס”ו ובמשנ”ב שם (לענין שחרית) שאם לומד בבהמ”ד ורגיל לילך לבהכנ”ס חשיב כמו שיש שומר וכן אם לומד בבהכנ”ס ואנשים באים לשם חשיב כמו שומר, וממילא כאן הרי רגיל לילך לביתו ובביתו הרי יש אנשים שודאי יזכירוהו לסעודה, וא”כ בענייננו חשיב שפיר שומר.

לגבי המג”א בסי’ תלא סק”א על הקולא של לימוד כשלומד בבהמ”ד לענין בדיקת חמץ יל”ע היאך אתיא כהסוברים שיש ענין מצד הדין בתחילת הלילה דוקא ולמדו כן מאור לי”ד ובאמת הוא דחוק מאוד דבגמ’ פסחים ג מבואר דהוא רק כינוי לשון נקיה ללילה משום ותבחר לשון ערומים, ולהנך דעות דבאמת יש ענין בתחילת הלילה מצד עצמו (ולא רק מטעם זריזות או שמא יתבטל מהבדיקה) אפשר דאין לסמוך על חילוקו של המג”א הנ”ל וצל”ע דלמעשה המ”ב בסק”ז פסק כהמג”א ולא ערער על מה שהזכיר הד”מ לענין אור הנ”ל, אלא אדרבה הביא כעי”ז שם בסק”א בשם כמה אחרונים, ושוב אחר הדקדוק נראה דלא הקיל בזה המשנ”ב להדיא אלא קודם צאה”כ דוק ותשכח (ואע”ג דלהך דיוקא דהד”מ דאור א”כ לכאורה הבדיקה היא קודם צאה”כ אפשר דכולי האי לא החמיר, או בדוחק יש לומר דלא באו לומר קודם צאה”כ אלא רק קודם שהחשיך מידי).

*

אין צריך והמחמיר יחמיר לעצמו, ועי’ עוד תוספת דברים במקורות.

מקורות:

יש מי שכתב להקפיד בזה [יד אליהו סי’ כג אות א, ועי’ בית השואבה דיני ערב סוכות ס”ד שהסתפק בזה], אולם למעשה רוב האחרונים לא חשו לזה, כ”כ בצל”ח פסחים קח ע”א, אלף למטה על המטה אפרים סי’ תרכה סק”ח, הליכות הגר”ח [מבריסק] עמ’ צו, מועדי הגר”ח [הגרח”ק] תשובה תקכד, ומבואר ע”פ הדברים בהליכות הגר”ח שם שהוא יותר קל מאופן שהלחם עצמו נילוש במי פירות דלהלן כיון שאינו בגוף הלחם (וכן פשוט לפי טעם השע”ת שהבעיה היא מצד ברכת לישב), וכן נהג הגר”ד בהר”ן הובא בספר הסוכה אות יח בשם הגרשז”א], ויש מתוך האחרונים הנ”ל שאדרבה כתבו שהוא חיבוב מצוה לאכלו עם תיבול.

ועי’ הליכ”ש שהגרשז”א הורה להגר”י נבנצל לחשוש לשי’ היד אליהו ועוד כ’ שם שאפשר לצאת על ידי אכילת ב’ כזיתים אחד בטיבול ואחד בלא טיבול.

ויתכן שגם מה שהורה לו להחמיר הוא רק הנהגה ליחידי סגולה ולא לכל אחד, ובפרט הענין של ב’ כזיתים דהיינו לאכול עוד כזית בטיבול לחשוש לעוד דעה שיותר טוב עם טיבול משום חיבוב מצוה [כמו שמצינו במנחות] הוא בודאי חומרא יתירה, דהרי עצם מה שאכל בלא טיבול כיון שחושש לשיטה מסויימת הוא ג”כ הידור ואפשר שהוא הידור יותר מהאכילה עם טיבול, [עי’ בה”ל ריש סי’ תרנו], אא”כ ממש מאוס עליו בלא טיבול או שיש בזה אכילה גסה (ומ”מ יתכן שההידור שייך יותר במציאות גם בלא מידת חסידות, כיון שאוכל כביצה וממילא מהדר לאכול חלק מהכביצה באופן זה וחלק באופן זה ואכמ”ל).

רק דיש לציין שמי שינהג כן לאכול ב’ כזיתים הנ”ל יותר טוב לאכול תחילה עם הטיבול ואח”כ בלא הטיבול, דהרי אם אוכל כזית ראשונה בלא טיבול יש לחשוש שכבר יצא יד”ח ולא יוכל להדר עוד לאכול עם טיבול, משא”כ לפי השיטות שלמדים מליל הפסח לחייב לאכול בלא טיבול א”כ מה שאכל בטיבול לא יצא ועכשיו יוצא באכילתו השניה.

וכעי”ז לענין מי שיש לו אתרוג מזן מיוחס בגידול בינוני ואילו אתרוג מזן פחות מיוחס בגידול נאה שיטול קודם את האתרוג הנאה ולאחר כך מיד (ויתכן שכדאי שיהיה תוכ”ד לברכה ויש לדון אם נטילת הספק יש לחשוש לכתחילה שלא לשהות בה להפסק או דחשיב צורך הברכה) יטול את האתרוג המיוחס, דממ”נ אם הנאה אינו מיוחס הרי אינו מעלה ואינו מוריד, משא”כ להיפך אם נוטל תחילה את המיוחס יש צד שלא יוכל ליטול שוב את הנאה.

ויש לציין דדעת הפמ”ג [אשל אברהם סי’ תרלט סקט”ו ומשב”ז ס”ס תרמג] להחמיר דאף שלא ללוש הלחם שאוכל בליל חג הסוכות במי פירות, ורק מעט מלח מותר, וכ”ד הבכור”י סי’ תרלט סק”ט, ועי’ שו”ת שרגא המאיר ח”ד סי’ סו.

ולעיקר הנידון של פת הבאה בכסנין דעת החיד”א במחב”ר סי’ תרלט סק”ז (וראה יוסף אומץ) שאין יוצאים בו, וכ”כ המשנ”ב סקכ”א בשם השע”ת, אולם במטה אפרים סי’ תרכה סנ”ה נקט שאם אין לו רק פת הבאה בכסנין יקבע עליו ויאכל ממנו יותר מכביצה, ויש לציין דבאופן שקבע מבואר בשע”ת שם לפי טעמו [שהוא מקור דברי המשנ”ב] שיוצאים בו וכדברי המטה אפרים.
(והעירו דהשע”ת גופיה אין הכרח שחולק על הפמ”ג דשמא מיירי באופן שאין בו תערובת מתיקות, אבל המטה אפרים חלק על הפמ”ג להדיא בקצה המטה סק”צ).

מבואר בשו”ע ורמ”א או”ח סו”ס קיד דאם אמר ההזכרה תשעים פעמים חשיב כמו חזקה גם אם אמר ביום אחד, והגר”א חולק דהרי לא נזכר בירושלמי פ”ק דתענית אלא רק שיש חזקה בל’ יום, אבל תשעים פעמים לא מצינו שנזכר שיש בזה חזקה, ולכן הגר”א מחמיר דאם אמר צ’ פעמים בפחות מל’ יום אינו מועיל לענין חזקה זו.

אבל באמת צ”ע דהיכן מצינו במקומות אחרים בש”ס ופוסקים חזקה כזו דתליא בצ’ פעמים והרי גם בענייננו הדברים ברורים בירושלמי שמדובר בחזקה של ל’ יום, שכן חזקת ל’ יום מצינו לענין הרבה דינים וגדרים ומסתמא מאותו דין גופא ג”כ כאן נאמר ל’ יום מדין חזקה או קביעות של ל’ יום.

והנראה לומר בדעת השו”ע והפוסקים בזה, דבאמת לא נאמר כלל דין כזה של חזקת צ’ פעמים, והכל הוא ענין של ל’ יום בלבד, אלא שמה שגרם כאן קודם לכן לחזקת האיסור (דהיינו כגון אם עבר מימות החמה לימות הגשמים מה שגרם לחזקת האיסור שהוא נחשב כאומר בחזקת ימות החמה) אמירה של צ’ פעמים וכדי לעקור אמירה זו סגי בצ’ פעמים דלא יהיו צ’ פעמים שקודם לכן גדולים מצ’ פעמים של עכשיו, ולענין זה סגי להחשיבו כבר עכשיו כחזקת היתר.

ויתכן לומר עוד דמאחר שהאדם מורגל לומר צ’ תפילות בל’ יום וגם ההרגל של האמירות נעשה ע”פ צ’ יום מחמת המצב הזה, ממילא עקירה נעשה ג”כ על ידי צ’ פעמים אבל הקובע לזה הוא מחמת שצ’ פעמים הוא אמירה של ל’ יום.

סי’ קמ ס”א ברמ”א ואפי’ בזמן הזה שש”צ קורא דינא הכי, ובמשנ”ב סק”ה הטעם דמה שהש”צ קורא כאילו קורא הוא דייני’ ליה, יל”ע דלכאורה זה אתי’ כשי’ השו”ע לעיל סי’ קלט ס”ב ולהלן סי’ קמא ס”ב, ולא כשי’ מהרי”ל המובא בהג”ה סי’ קלט סוף ס”ג וכמו שנתבארה שיטה זו באחרונים שסוברת שאחד מברך ואחד קורא, עי’ ביאור הלכה סי’ קמא ס”ב ד”ה לבטלה.

ויש לדון לפ”ז באופן שהעולה הראשון והשני הם ע”ה שאינם יודעים לקרות עם הקורא וסומכים על שי’ המהרי”ל ומברכים, מה הדין באופן זה שנשתתק העולה הראשון האם גם בזה סובר הרמ”א שהעולה השני לשי’ ראשונה שבשו”ע יברך, או דבזה ממ”נ כבר לא יברך, דאתה בא עליו משני צדדין, דלפי המחבר א”א לברך כלל בע”ה כזה, ולפי המהרי”ל נמי אפשר דסברת רבינו יונה דכאילו מברך בעצמו לא שייכת דזה מברך וזה קורא כנ”ל, ואינו מוכרח וצל”ע.