נדה

שאלה (נשאל לחכם אחד בחו”ל):

{העולם אומרים שהגרי צדק הם הבודדים שבכל אומה ואומה שרצו לקבל את התורה וכו’ האם ידוע לכ”ת שליט”א מקור ממדרשי חז”ל לזה.

(והחכם הנ”ל כתב תשובה בלשון לעז, ולא הצגתיה פה).

}

ואח”כ כתב ע”ז הנגיד הנכבד הרה”ג אברהם דויד שליט”א בזה”ל:

{אף שאין בי יד בדברים אלו כך דעתי בקיצור.

לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי שאין הדעת סובלתו דלפי זה יוצא שדי להם בקבלה בלבד ומזה זכו להכנס תחת כנפי השכינה וכי בקבלה בלבד זכו ישראל לתורה ולמצוות וכי לא כתיב ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וכתיב אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ע”כ דאין קבלת התורה אלא חלק בלבד והדברים מפורשים בספר הכוזרי (מאמר א’ אות כ”ו) אמר החבר: כן הוא וכל הנלוה אלינו מן האומות בפרט יגיעהו מן הטובה אשר ייטיב הבורא אלינו אך לא יהיה שוה עמנו ואילו היה חיוב התורה מפני שבראנו היה שוה בה כל אדם אך אנו חייבים בתורה מפני שהוציאנו ממצרים והתחברות כבודו אלינו מפני שאנחנו נקראים הסגולה מבני אדם ע”כ ואם קיבלו הגרים את התורה ע”פ עצמם מי הוציאם מעבדות לחירות כדי שיזכו למצוות.

אלא האמת הוא שיש סודות בענין הגרים שאין אני בקי בהם אבל זה ניתן ליאמר שהם בסודם נשמות ישראל שנתגלגלו באומות העולם וכענין מ”ש (שבת דף קמ”ו ע”א) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן א”ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי גרים מאי א”ל אע”ג דאינהו לא הוו מזלייהו הוו ע”כ והיינו דבעצם יש לגר זכות לתורה מאותה מעמד אבל מאיזה סיבה נפלו נשמותיהם לבין האומות או משום עון שלהם (כגון משכב זכור וכמ”ש רבינו האר”י) או משום תיקונים עליונים של הכלל כולו שהרי מדוד המלך ועד רבנן תנאי כמעט כל התורה ניתנה לנו ע”י גרים או בני גרים והוא מכח גדולתם וקדושתם לתקן תיקונים אשר אין בכח היחיד לעשות.

והא לך לשון רבינו האר”י ואחריה מדרגה רביעית גרועה מכולם והם הנשמות שנשרו מאדם עצמו אל עמקי הקליפות כי אלו ישנות נקראים ואפילו בפעם א’ שבאו לעולם אחר שנפלו בקליפות נקראים נשמות ישנות מגולגלות ואחריה מדרגה ה’ גרועה מכלם והם נשמות הבאות בגוף הגרים המגיירים (חוץ מנשמת רבי עקיבא שעליה דיבר בו הרב באריכות) ע”כ ולפחות מזה תבין דאין הדברים ככתבם.

}

ואאמו”ר הגאון שליט”א שלח אלי הדברים, ואח”ז כתבתי:

עש”ק‏ פ’ קרח כ”ה סיון תשע”ו

לכבוד אאמו”ר הגאון שליט”א

ולכבוד הנגיד הנכבד הג”ר אברהם דויד שליט”א

בענין המקור לגרים בשעת מ”ת, כפי הזכור לי אי”ז במדרשים הידועים לנו כרבה ותנחומא ופסיקתא, אבל יעויין מה שכתב הרב החיד”א בספרו חומת אנך על הנ”ך [רות ב], וז”ל, א”נ בסגנון אחר ישלם ה’ פעלך בעה”ב ותהי משכורתך בעה”ז וק”ל לרבי חסא דשכר מצות בהאי עלמא ליכא ותירץ אשר באת לחסות דקבלת אנכי ולא יהיה ונשמות גרים היו שם ושמעת מפיו ויש בל תלין כמ”ש במ”א.

א”נ ישלם ה’ פעלך מגלגול תמר ותהי משכורתך על מצות דהשתא אשר באת מיהרת שאת ישראלית עכ”ל.

ומבואר בזה ב’ תירוצים בענין רות בפרט כמו שרצה הרב הראשון לטעון, או משום שהיה נשמתה במ”ת או משום שבעצם היה זה גלגול של ישראלית שירדה לבין האומות כמ”ש הרב דויד שליט”א.

ויעויין עוד בפירוש הנודע מרכבת המשנה על המכילתא בפרשת עשרת הדברות, שהביא דברי הרמ”ע מפאנו בזה, וז”ל, ועור יתכן לומר ררך רמז היות כל הנשמות העתידות עמדו מל הר סיני כמאמר אשר ישנו פה וגו׳ ואף נשמת גרים עמדו על הר סעי כמבואר בס׳ י׳ מאמרות ונשמת גרים המה ניצוצי קדושה שנפלו בין האומות ואמרו חז”ל לא גלו ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם הגרים והיינו גלות השכינה מתגוללת אתנו בגלות כמאמר עמו אנכי בצרה ועי”ז שהשכינה מתגוללת אתנו כל הנשמות הפזורים והנפוצים תשוקתם אל מקורם ושרשם היותם חלק אלוה ממעל, וא”כ מצינו למימר דרך אפשרות שמהאי טעמא חזרה השכינה אף על בתי האומות להוציא משם מזלי הנשמות הנפוצים ביניהם להעמירם על הר סיני עכ”ל.

ומבואר בזה ג”כ מכל הענין הזה, ומבואר ג”כ דלא תליא בקבל בלבד, אלא שהם היו משורש הקדושה מתחילה אלא שנשרו בין האומות, ולכך באו מתן תורה.

[ועיין בחי’ חת”ס נדה י”ג ב’, ויש לבאר קצת בדבריו ג”כ].

והג”ר יהודה שורץ כתב אלי לציין לדברי הגמ’ בשבועות ל”ט א’, וכשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעת המקום ועל דעת ב”ד שכן מצינו במשה רבינו כשהשביע את ישראל אמר להן דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי שנאמר ולא אתכם לבדכם וגו’ כי את אשר ישנו פה אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני דורות הבאים וגרים העתידין להתגייר מנין ת”ל ואת אשר איננו וכו’ ע”כ.

מ”מ יש לדון דמחד משמע שגרים צריך ריבוי נפרד, א”כ אינם בכלל מי שהיה בהר סיני דמתרבה ממילא, ומאידך א”א לומר כן דהרי א”כ תאמר כן גם על דורות הבאים, והרי בדידהו א”א לומר כן וצל”ע.

וכן נראה להדיא ממה שכתב בתורת חיים מסכת שבועות שם, וז”ל, אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני.

בסוף פרק שלישי פירשתי דכוונת השבועה היתה לחזק מעמד הר סיני משום דאע”ג דישראל קבלו התורה מסיני ואמרי נעשה ונשמע כיון דלא הוה אלא דבור בעלמא אכתי הוו מצו ליהדר בהו ולא היו ראוין לעונש ולכך השביען כי היכי דלא מצי תו למיהדר בהו ואם לא יקיימו התורה יענשו ולפי זה ניחא הא דנקט אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני ולא קאמר אין לי אלא אותן העומדין שם שהרי לאו בהר סיני היו עומדין באותה שעה אלא בערבות מואב אלא לפי שהשבועה היתה לחזק דבור נעשה ונשמע שאמרו בסיני שלא יחזרו בהן לכך נקט אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני עכ”ל, ומבואר שהיה צריך את הגרים על מנת שיכללו הם ג”כ ולא רק מי שעמד על הר סיני.

אכן מאידך כתב במהרש”א חידושי אגדות במסכת שבועות שם, וז”ל, דורות הבאים וגרים כו’ ת”ל ואת אשר איננו פה כו’.

לענין שבועה דהר סיני מייתי לה הכא ולגבי גרים קאמר פ’ חבית אף על גב דאינהו לא הוי מזלייהו הוו אבל דורות הבאים מישראל לא הוה צריך למימר הכי אלא דנשמותיהן הטהורים היו שם כשהשביעם ומה שאמרו פ’ המפלת דמשביעים את האדם בשעת לידה היינו הגוף שלא היה נברא עדיין בהר סיני עכ”ל.

ומשמע דס”ל דהכוונה שכן היו בהר סיני, וזהו גופא הריבוי ללמד שעכ”פ היתה איזו מציאות מהם בהר סיני, ומ”מ צ”ב פשטות הגמ’ לפ”ז.

אח”ז כתב אלי עוד הנ”ל, עוד ראיתי שבספר אגרת האדם ציין לדברי הגמ’ בשבת קמו, א וז”ל הגמ’ שם אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי גרים מאי אמר ליה אף על גב דאינהו לא הוו מזלייהו הוו דכתיב את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה’ אלהינו ואת אשר איננו פה וגו’.

וראה עוד בדברי הרב החיד”א ב’דברים אחדים’ דרוש כ”ו לשבת כלה, ד”ה ובזה נבא לרמוז, וכן מש”כ במדבר קדמות מערכת ג’ אות ג’ וזל”ק: “גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, בחון לשון הזהב שאמרו גר שנתגייר, ולא אמרו גוי שנתגייר, להורות כי זאת לפנים ממעמד הר סיני שקבלנו התורה שם נמצא נפש הגר הזה הבא אחר זמן רב מאד להתגייר, וכמשז”ל דנפשות הגרים עמדו במעמד הר סיני, ונמצא שמאז הימים נפש זו עמדה ונשא”ת במעמד הנפלא של הר סיני אלא דאשתהויי אשתהי עד הזמן הזה ושפיר אמרו גר שנתגייר עכ”ל”.

וראה עוד אריכות גדולה בזה בשו”ת ציץ אליעזר (חי”ז, סימן מב).

עכ”ל הגרי”ש הנ”ל.

ויעויין עוד מה שכתב בעל ההפלאה ז”ל בפנים יפות במדבר טו, טו, וז”ל, הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה’, טז, תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וז”ל, הקהל חוקה אחת לכם וגו’ תורה אחת ומשפט אחד וגו’.

יש להבין ע”פ מ”ש בפרשת תצוה בעובדא דשבת דף ל”א ע”א דהאי גר שאמר להלל גיירני ע”מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, אמר ליה כל מה דסני לך לחברך לא תעביד, ענינו ששורש כל התורה כולה הוא נכלל באחדות והוא שורש של כנסת ישראל המשורשים באחדות האמתי ע”ש באורך, לכך קרא משה את יום מ”ת יום הקהל, כיון שבשעת מתן תורה נתאחדו כולם באחדות אמיתי, לכך אמר בלשון יחיד אנכי ה’ אלהיך [שמות כ, ב] וזש”ה [דברים לג, ד] תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, כי ניתן התורה במקום קהלת יעקב והרמז לדבר כי שמות חכמה ובינה הם הוי’ שמספרו ע”ב ס”ג ושניהם מספרם קהל לכך נקרא שלמה קהלת על קהלת החכמה, ואחז”ל [ר”ה כא ב] ביקש קהלת להיות כמשה שהיה קהלת יעקב אלא הפרש הוא שמשה בשעת מ”ת עמד במדרגתו שנאמר בו [תהלים כד, ג] מי יעלה בהר ה’ ומי יקום במקום קדשו, כמו שנאמר [דברים ה, כח] ואתה פה עמוד עמדי, ע”כ זכה לכתוב את התורה שהיתה עמו פנים בפנים כדכתיב [שם לד, י] אשר ידעו ה’ פנים אל פנים, אבל בנביאים נאמר [יחזקאל ב, ט] ואראה וגו’ והנה בו מגלת ספר וגו’ והיא כתובה פנים ואחור והוא כענין שנאמר [שם א, יד] והחיות רצוא ושוב, וכמו שיבואר לפנינו בס”ד בפסוק [דברים לב, לט] ראו עתה כי אני אני הוא, פירוש נראה ונסתר, וז”ש [קהלת ז, כג] אמרתי אחכמה והיא רחוקה, והנה בתורתינו הקדושה חוקים אשר אין שכל האדם משיג אותם כמ”ש [רש”י לקמן יט, ב] בזאת חוקת התורה, וחלק התורה היא המורה ומלמדת את האדם להבינו השכל הטוב אשר היא נעלמת מן השכל הפשוט, והמשפטים הוא מה ששכל האנושי משיג אותו בפשיטות, והנה החוקים שהוא למעלה מן השכל שא”א להשיגו שם הוא שורש ואחדות התורה שכלולה כל כנסת ישראל והגרים שנבראו מן הנצוצות שנפלו בהתפשטות הגשמיות, אבל למעלה הוא אחדות האמיתי, וז”ש הקהל חוקה אחת לכם פירוש במקום הקהל שהיא אחדות אין פירוד בין נשמת ישראל לנשמת גרים כי הכל אחד הוא, וכיון ששורשם אחד ע”כ בהגייר הגרים וחוזרים ומתחברים בישראל גם מקום התורה והמשפט יהיה כאחד, והיינו דאמר תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם, כיון שכולם נאצלים משורש אחד, וכבר כתבנו למעלה שבחינת המנחות והנסכים הם סוד חכמה ובינה לכך כתיב הקהל חוקה אחת וגו’ גבי פרשת נסכים עכ”ל בעל ההפלאה, ומבואר בדבריו יותר כמש”כ הרב דויד שליט”א, שנשמת הגרים הוא המשך לנשמת ישראל והוא היה למעלה בשורש אחד, וצריך יותר להיות מבין בחכמת האמת, כדי שיהיה אפשר להבין מהו בדיוק החיבור ביניהם, וכמו שהתחיל הנ”ל לבאר בתשובתו, ואני לא באתי לידי מידה זו.

ויעויין עוד מה שכתב בס’ שרשי הים הלכות מגילה וחנוכה פ”א [מתלמיד בעל השער המלך על הרמב”ם], שהביא מש”כ הרב משה ן’ אדרת ז”ל, וז”ל, אבל גבי גרים מ”מ כיון שנכנסו תחת כנפיו של הקדוש ברוך הוא צריכין הם לפרסם הנס לאחרים דזה רצון הקדוש ברוך הוא בודאי והוי כמצוה דאורייתא עם מה ששמעתי מפי המקובלים שהנשמות של גרים כולם הם שורש נשמות ישראל א”כ אף הם היו באותו הנס ודוק ע”כ.

אסור.

מקורות:

הנה  דעת המפרש בנזיר (כמו שמבואר בדבריו שהובאו בחידושי הגרי”ז פ”ב מהל’ אבל) שטעם הפטור מטומאה בזמן שהוא נוגע בחיבורים משום שהוא כאיסור מתמשך, ואיסור מתמשך יש לעצור אותו, כמבואר באבנ”ז והוא פשוט והרחבתי בתשובה אחרת [ד”ה איסור שכבר נעשה ומתמשך אך לא מתווסף על האיסור עצמו ולא על מעשה האיסור האם מחוייב מן הדין לעצור את התמשכות האיסור], וכאן הוא חמור יותר מכיון שהאיסור מתמשך על ידי מעשה איסור ולא רק מתמשך אלא גם מתרחב, וכמו”כ פשטות דעת הרמב”ם בפ”ג מהל’ אבל ה”ד שטומאה בזמן טומאה בחיבורין הוא איסור תורה ורק שאין חייבין עליו, ועי’ בחי’ הגרי”ז הנ”ל.

 וכן מבואר בשו”ת מהרש”ם ח”ב סי’ צד (ד”ה ומ”ש רו”מ עוד) שהביא בשם הברכת ראש נזיר יז ע”פ הירושלמי והרמב”ם דבאופן שיהיה פטור על הטומאה הראשונה מחמת שהיה בשוגג או בהיתר יתחייב על הטומאה השניה, וכן באמרי ברוך על הרמ”א ביו”ד סי’ שעג ס”ז כ’ כן ע”פ דברי הרמב”ם בספ”ב דהל’ אבל דיש לימוד מיוחד שלא ייטמא הכהן למתים אחרים גם כשנטמא למת קרובו, וכן למד בבאר הגולה שם בדעת הרמב”ם [ויש  לציין דהשו”ע שהעתיק דעת הרמב”ם ספ”ב דאבל הוא ג”כ לכאורה דלא כהרמ”א אלא שיש לקוברו בתחילת בית הקברות, אבל גם בערך לחם להמהריק”ש על השו”ע שם ביאר דברי השו”ע באופן שיסכים עם דברי הרמ”א, וכך פשטות הרמ”א גופיה שלא כתב דבריו בלשון יש אומרים, ומשמע דמעמיד דברי הרמב”ם כשלא פירש, ועי”ש בביאור הגר”א שהביא הדעות בזה דרמב”ם ור”ת שברא”ש ודתליא בדעות במס’ אבל רבתי וצל”ע אם מפרש ג”כ את דברי המחבר כרמ”א], וכעי”ז דעת הב”ח והלבוש שהביא הש”ך שם סקי”ב (רק דאם יש צורך להטמאות למת אחר לצורך מת זה בזמן חיבורים אפשר דהב”ח מקל, ולכאורה שאר דעות דלעיל אין מקילין), ולפ”ז כ”ש דבניד”ד בטומאה השניה יתחייב בוודאות.

ובגוף הצד הנ”ל שהוא איסור דאורייתא ורק אינו לוקה יש לציין שאינו צד תמוה כלל, דהרי מסברא כהן טמא שלא הוזה שנגע במת הוא כמו נגיעה במת שני בזמן חיבורין, ואעפ”כ גזה”כ לפטור נגיעה בזמן חיבורין, א”כ מנ”ל שנוא מצד היתר דילמא שהוא המשכת האיסור וכנ”ל.

ועוד יש לציין דבנגע בב’ מתים בבת אחת מבואר שם בנזיר דהאיסור יחול לחול, והיאך יכול לחול האי כל שישנו בזאח”ז אפי’ בב”א אינו כדאמרי’ בקידושין, אבל להנ”ל נתבאר דהאיסור חל ברמה מסויימת ורק חיובא ליכא, וכעי”ז אמרי’ ביבמות לגבי אין איסור חל על איסור דמ”מ האיסור השני הוא נפק”מ לקוברו בין רשעים גמורים.

ובחי’ הגרי”ז שם פלפל בזה הרבה והביא שם דברי המפרש בנזיר והרמב”ם שם דמשמע שיש איבור בטומאה השניה ושכ”כ להדיא בראב”ד בהשגות הרי”ף ובשיטה שנדפסה מכת”י למסכת נזיר, ומאידך דברמב”ן מבואר דאין איסור וחילק שם ע”פ דברי הראב”ד שם וע”פ ביאורו בדברי הירושלמי דהחילוק בין אם הטומאה הראשונה היתה באיסור או בהיתר לקרובין, עי”ש, ויש להוסיף דכן מבואר ברמ”א ביו”ד שם בשם הרמב”ן והרא”ש שאם טומאה הראשונה היתה בהיתר מותר ליטמאות אז לאחרים, והרמב”ן והרא”ש בפסקיו למדו כן בדעת הרמב”ם, ועי”ש בבאר הגולה שכן נראה דעת התוס’ (נדה ריש דף נז), והמעדני מלך (דברי חמודות) המובא בש”ך שם, אבל באופן שהיתה הטומאה הראשונה באיסור לא נזכר שם, וגם בניד”ד לא היה היתר אלא אונס, בפרט דמשמע שם שלכה”ג לא משכחת לה היתר זה, וק”ל.

ובגוף הטעם מה שאם היה בהיתר יש צד שאסור להיטמאות אחר כך משום דבעצם התורה קפידה על קדושת הכהנים וטומאה הוא דבר הנוגד את הקדושה, וכמ”ש רמב”ן ר”פ אמור עה”פ קדושים יהיו לאלהיהם, הקדושה היא הפרישות וכו’ שאפילו במותר להם לישראל יהיו הכהנים פרושים יבדלו מטומאת המתים וכו’ בטהרה ובנקיות עכ”ל.
, אבל במצב של קרובים יש טעם שלפי גזירת מלך הוא דוחה את הענין שהכהן ישמור על קדושתו וגובר עליו, ובכה”ג שקדושתו גדולה יותר טעם זה לא מספיק, ולכן כשהותר נתחלל קדושתו של הכהן בהיתר ולכן לא שייך לדון כאן מצד איסור מתמשך.

אולם צע”ק דגם לפי הצד שהוא פטור גמור מ”מ למה דנימא שהוא היתר מדרבנן, דבגמ’ בנזיר מב אי’ רק שפטור, וברא”ש שם אי’ שאינו לוקה, ולשון כזה משמע איסורא, ועי’ שבת ג ע”א, אם כי עדיין יש לטעון דיש דעות שהוא אסור מדאורייתא ויש דעות שמותר לגמרי והרא”ש בפירושו (ואין להקשות מתוספותיו אפסקיו כמ”ש השה”ג ופירוש הרא”ש לנזיר הוא מתוספותיו ואכמ”ל) אזיל כהדעות שמותר בדאורייתא וסתם פטור הוא אסור רק בשבת, ובבהגר”א שם על הרמ”א ג”כ הרחיב להביא ראיות לדעת הרמ”א בזה.

היוצא מזה דיש דעות שהוא אסור מדאורייתא ויש צד לומר שהוא גם מדרבנן, ולכן לפי הדעות שהוא איסור דאורייתא אז ודאי לא יתיר להיטמאות שוב אחר טומאה בחיבורין, ולפי שי’ הברכת ראש ומהרש”ם ה”ה אם הטומאה הראשונה היתה בהיתר וכפשטות כמה ראשונים, וכ”ש אם היתה באונס, וגם לפי חילוק הגרי”ז בזה אינו מתיר לדידן וכמשנ”ת.