נדה

בַּיִת/נדה/עַמוּד 2

שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

נשאל: י״ז בטבת תשפ״דב:

יעוי’ בתנחומא פרשת פקודי ששם יש שינויים והרחבת דברים בענייני הגמ’ שהזכרתם, וגם נדפס בנפרד כמדרש יצירת הולד בנוסח שונה באוספים של מדרשים קטנים כמו באוצר מדרשים של י”ד אייזנשטיין, והמשמעות הפשוטה שם שהמלאך הוא זה שמלמדו, שנזכר שם שהמלאך ...קרא עוד

יעוי’ בתנחומא פרשת פקודי ששם יש שינויים והרחבת דברים בענייני הגמ’ שהזכרתם, וגם נדפס בנפרד כמדרש יצירת הולד בנוסח שונה באוספים של מדרשים קטנים כמו באוצר מדרשים של י”ד אייזנשטיין, והמשמעות הפשוטה שם שהמלאך הוא זה שמלמדו, שנזכר שם שהמלאך מלמדו כמה דברים ומסתמא גם מה שנזכר בגמ’ לענין לימוד התורה הכונה לאותו המלאך שמלמדו.

ומיהו בל’ הגמ’ משמע שאין זה אותו המלאך שסטרו ביציאתו, דהרי קאמר ומלמדין וכו’, ושוב קאמר שביציאתו בא מלאך וסטרו וכו’, א”כ אין מדובר באותו המלאך שהיה עד עכשיו אלא מי שבא עכשיו, ויעוי’ במדרש שם דבמעי אמו ב’ מלאכים מלוין אותו, ואולי להכי נקט בגמ’ מלמדין אותו בל’ רבים דהיינו ב’ המלאכים, אולם לענין האזהרות שם הובא רק על מלאך אחד.

ובאמת במהרש”א פי’ דהמלאך שסטרו על פיו אינו מלאך של רחמים אלא שטן עי”ש, ולפ”ז מבואר דמלמדין קאמר בל’ סתמא על מי שהוא שליח גבוה, על דרך המלאך הגואל אותי יעו”ש בפי’ רמב”ן ודו”ק, משא”כ הכא קאמר מלאך דבא לומר כל שהוא מלאך של חבלה, ע”ד מה דכתיב ויבואו שני המלאכים וכתיב כי משחיתים אנחנו, ועדה”כ ומלאך אכזרי ישולח בו.

ויעוי’ בפסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת נצבים מדרש, לא בשמים הוא [דברים ל’] אלקים הבין דרכה וגו’ [איוב כ”ח כ”ג] ואומר [שם כ”ד] כי הוא לקצות הארץ יביט ד’ תחת כל השמים [יראה], ישמחו “השמים” בגימ’ נשמה, כי לנשמה מגיד התורה ומשביעה, ובגמרא מפרש כן בהלו נרו ע’לי ר’אשי [איוב כ”ט ג’] ר”ת ע”ר, לפי כי ע”ר ימים הולד בגוף אמו ומלמדו כל התורה ונר דולק על ראשו ורואה מסוף העולם ועד סופו עכ”ל.

ויש לפרש דהמלאך מלמד לנשמה, ולא שהנשמה היא המלמדת אלא הלמידה.

ולענין שאלתך השניה אם כבר בתחילת העיבור מלמדו, יעוי’ הלשון שם דמשמע שעל כל זמן העיבור מלאך מלוהו ומדבר עמו, חדא לפי סדר הדברים שם נזכר שהקב”ה קורא לטיפה וכו’ ולא נזכר שיש הפסק בינתיים אלא הסדר הוא אחד אחר השני, וגם בגמ’ יש מקום לדייק כן אבל במדרש יש משמעות נוספת מסדר הדברים שנזכרו שם.

ועוד יש לדקדק ממה שנזכר שם אחר זה דט’ חדשים וכו’ ומשמע דעד עכשיו מיירי’ לענין כל הט’ חדשים שהמלאך מלוהו, ואע”פ שלא נזכר להדיא מלמדו כל התורה כולה אלא ענייני שכר ועונש, מ”מ היינו הך דהתורה היא ג”כ לימוד האדם להיטיב דרכיו ולעשות רצון קונו, יעוי’ במסילת ישרים ריש הזהירות.

וגם במדרש שם מייתי קרא ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצוותי וחיה, והיינו כלול בזה ענין לימוד אזהרות התוה”ק, והיינו קרא דמייתי בגמ’ שם.

ולענין מה ששאלת שוב שאם מלמדו את התורה הרי אין מלאכי השרת מכירין בל’ ארמי והאיך מלמדו כל התורה כולה.

יש לציין בזה דראשית כל הן אמת שיש מן הפוסקים שנקטו שחלק מן התורה נתנה בל’ ארמי כמ”ש הרמ”א בהל’ גיטין ובתשובת רמ”א, אבל אינו פשוט כלל, וכמ”ש בגמ’ על בבל שקרוב לשונם ללשון תורה ומשמע שאין בתורה חלק שהוא לשון ארמי ממש, ועי’ באריכות בהקדמת עוז והדר לתרגום אונקלוס.

אבל לגופו של ענין נראה דכאן מודו כו”ע שאין המלאך מלמדו בל’ ארמי הכל כיון שאינו מכיר בו.

או יש לומר דהנה אמרי’ בגמ’ שלהי סוטה דגבריאל שאני ומכיר בל’ ארמי ועפ”ז אמרי’ בגמ’ שם לענין מה דמיירי התם דמיירי בגבריאל וה”נ יש לתרץ עד”ז דמיירי  בגבריאל, וגם יש לומר דגבריאל וכל דדמי ליה ממין מלאך שמכיר בל’ ארמי שהן מיעוט מלאכים ולא נקט התם גבריאל אלא משום דנזכר בו להדיא שם לו ע”ב עי”ש, אבל אפשר דה”ה יש אחריני מלאכים שמכירין ל’ ארמי.

וגם יש לומר דאין אנו מכירין בטיב כל התורה כולה המבואר בל’ הגמ’ שם, דהנה לגבי הלל אמרי’ בשבת לא זוהי כל התורה כולה וכו’ ובהקדמת רמב”ן על התורה אי’ דכל התורה צירופי שמות וכו’ ועי’ בזוהר לענין סיפורין דאורייתא אינון מלבושין וכו’, ועי’ באוה”ח לענין תורת המלאכים מה שלא רצו שיימסר לילוד אשה וביאור ויכוח מרע”ה לפ”ז, וכבר ציינתי לעיל בתשובה זו דבמדרש תנחומא הובא לימוד כל התורה כולה באופן אחר מבגמ’ עי’ בדברי לעיל, ובמדרש אי’ דהחכם שונה ב’ הלכות היום ב’ הלכות למחר עד שמסיים כל התורה כולה אף שאינו במובן כל התורה כולה ממש.

ואף שהביא כת”ר ענין מש”כ אחרונים שישאר בולד רושם מן הלימוד שיוכל ללמוד אח”כ, הן אמת שכעי”ז כ’ גם כמה מפרשים על הגמ’ אבל מי יודע באיזו דרגת רושם המבואר שם.

קרא פחות

איובהתורהמדרשנדהנשמה
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

יום ג’ כ”ו אדר ב’ ע”ו לכבוד הבה”ח דוד אשכנזי נ”י התקבלתי הערותיך ושאלותיך. . . ראשית כל הערותיך על החיבור עם סגולה חלק א’ הן נפלאות, וייש”כ על כך, וג”כ רציתי להעיר עמ”ש כת”ר בכמה דברים וכדלהלן. מי היתה הילני המלכה א) מה שהקשה איך ...קרא עוד

יום ג’ כ”ו אדר ב’ ע”ו

לכבוד הבה”ח דוד אשכנזי נ”י

התקבלתי הערותיך ושאלותיך.

.

.

ראשית כל הערותיך על החיבור עם סגולה חלק א’ הן נפלאות, וייש”כ על כך, וג”כ רציתי להעיר עמ”ש כת”ר בכמה דברים וכדלהלן.

מי היתה הילני המלכה

א) מה שהקשה איך מינו את הילני המלכה למלכה, לפי מה דקי”ל מלך ולא מלכה כמ”ש בעמ”ס ח”א סי’ י’, הנה ראשית כל יש להקדים דיש מחלוקת ראשונים מי היתה הילני המלכה, רש”י [ב”ב די”א א’ ד”ה מונבז המלך] כתב שמונבז המלך מזרע חשמונאי הי’ הוא והילני אמו, וכ”כ תוס’ כתובות ז’ ב’ ד”ה הורוה, והרמב”ם חלק עליהם, ויעויין באוצר המדרשים (אייזנשטיין) מדרש עשר גליות עמוד 437 פרשה ב’, דאיתא התם בזה”ל, עשרה מלכים נתגיירו ואלו הן: חירם המלך, עבד המלך, אנטיגנוס המלך, תלמי המלך, מונבז המלך, טובאי המלך, בולן המלך, בתיה המלכה, הילני המלכה, וברוריא המלכה ע”כ.

ומבואר שלא היהתה מלכת ישראל להדיא כהדעות הללו, וגם בדברי רושמי קורות הימים מבואר שהיתה מלכת חדייב ובאה להתגייר, ובכל כה”ג גם אחר שנתגיירה לית ביה מידי מששא, דלא קי”ל מלך ולא מלכה אלא גבי ישראל, אם בכלל היתה מלכה בעצמה או שרק היתה גבירה אם המלך.

והתפארת ישראל (יכין מסכת יומא פ”ג סקנ”ח) הביא עוד ראיה שהילני לא היתה אלא גיורת, וז”ל, ובב”ר [פמ”ו] איתא דמונבז ובזוטוס, בניה של הילני המלכה נתגיירו, וכמו כן איתא ביוסיפון רומי [ספר ב’ פ”ב], שהיו מלכי אידיאבני [הוא מחוז באראביען] ונתגיירו בצנעה, ואחרי מות אזיאטי הוא בזיטוס, מלך מונבז, ומונבז זה קודם שמלך הלך הוא והילני אמו לירושלים ושהו שם כמה שנים, וגם אחרי מלכו, נשארו בניו גרי צדק על אדמת הקודש, [כש”ס נדה י”ז א’], ועי’ ספר יוחסין [דקמ”א א’] ועי’ מאור עינים, [פנ”א ונ”ב] עכ”ל.

וכבר נתעורר ע”ז במהרש”א חידושי אגדות מסכת בבא בתרא דף יא ע”א שכתב וז”ל, מעשה במונבז המלך כו’.

פרש”י בנה של הילני המלכה מזרע חשמונאים כו’ אבל בספר יוחסין מפורש בשם גוריון הארוך שהיה מלך גר וכן בב”ר פרשת לך לך ומעשה במונבז ובזטוז בניו של תלמי ע”ש עכ”ל.

וכ”כ הקרן אורה מסכת נזיר דף יט ע”ב אחר שביא דברי רש”י ודן בהן כתב, וז”ל, אבל בספרי הדורות ראיתי כי הילני ומונבז בנה גרים היו והיה קרוב לחורבן הבית.

וכן כתב מהרש”א ז”ל שם בב”ב בחידושי אגדות.

ואתי שפיר נמי בזה שלא צווה לעלות לארץ כי מולכת היתה בארצה ולא היה לה דבר עם החכמים ואתי שפיר נמי קבלתה נזירות בחוץ לארץ אף על גב דאיכא איסורא.

וכמו שכתב הראב”ד ז”ל דבהיותה בארצה לא היו מעשיה ע”פ החכמים וכשבא לארץ היו מעשיה על פי חכמים כדאיתא בריש סוכה ע”כ.

ולפי דברי הראב”ד שביא ניחא טפי דהרי אחר שבאה לא”י והתחילה לעשות ע”פ חכמים הרי לא היתה מלכה וא”ש.

[ועיין בסדר הדורות שהביא מספר קדמוניות היהודים של בעל היוסיפון את מעשה הילני ומונבז מלכות הדייב, הובא גם בס’ מעשה הצדיקים סי’ רע”ד, ובמאור עינים העתיק מספר היוסיפון שכתב אל הרומיים בהרחבה וביתר ביאור].

ויש לציין דמ”מ גם אם לא היתה מלכה בישראל, אך עכ”פ בודאי היתה אשה חשובה גם אחר שעלת לא”י, כמבואר בתולדות ישו הנדפס באוצר ויכוחים, וציין אליו בפי’ רבינו חיים פלטיאל עה”ת בראשית ה’ כ”ט.

בדברי הגמ’ במגילה

ב) מש”כ כת”ר לתרץ עמ”ש בעמ”ס שם סי’ י”ט בענין מ”ש במגילה דאי תנא הוא לימא מתני’ וכו’ ואי לא וכו’ והרי אם יודע הלכה זו יאמר הלכה זו, ותירץ ע”ז עוד עוד דמיירי כשיש צואה לפניו, ולכן א”א לומר פסוק, הנה תי’ הא’ שכתב דמיירי בידיו מטונפות ניחא, אך זה תמוה א”כ מה יועיל לבקש מתינוק לומר פסוק, הרי אסור לו להרהר בד”ת, ויתכן שכונתו רק לכלול זאת ב’ואי לא’ דע”ז אתיא תי’ השני בגמ’ שם, וע”ז אתיא העיצה השניה שם לשהי פורתא וליקום.

עוד בענין גירות קודם מ”ת

ג) מ”ש על גירות קודם מ”ת (שם סי’ י”ז) ייש”כ, והנני להעתיק לו עוד מס’ עמ”ס ח”ב סי’ ע’ סק”ב בדברי רש”י פ”ק דסוטה על תמר, וכתבתי שם בזה”ל, עוד הקשה הרב הנ”ל דכיון שאמרה לו גיורת אני א”כ אין לה אב, ומ”ט שוב שאל אותה אם קיבל בה אביה קידושין.

תשובה הנה היה קודם מ”ת, ולא מיבעיא אי סבירא לן שנהגו מצוות רק לחומרא, א”כ היה לה ג”כ דין ב”נ לחומרא גם אחרי גירותה, ולא אמרינן בכה”ג גר שנתגייר כקטן שנולד לקולא, אלא אפילו אי ס”ל שהאבות קודם מ”ת היו כישראל גם לקולא, מ”מ מנ”ל דתיהני גירות קודם מ”ת כיון שלא נאמר עדיין כלום, וכן מבואר בתוס’ שבת קל”ה ב’ ד”ה כגון שלא היה טבילה קודם מ”ת, אלא נראה דמה שהקפידו על איסור גירות, היה זה כעין קדושה יתרה שלא לבוא על אשה שאינה מן המודים במלכות שמים, וזה ענין הגרים של אברהם דכתיב ואת הנפש אש עשו בחרן, ותרגם אונקלוס דשעבידו לאורייתא, והיו לאברהם תלמידים שהיו כופרים בע”ז ומודים במלכות שמים ומקיימים המצוות, וע”ז אמרה שהיא גיורת, משום שנהג יהודה קדושה דלא לנסיב שפחה ועובדת כוכבים דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (עיין יבמות ק’ ב’), אלא רק מאותן הגרים הללו, ומ”מ לא אהני שלא יתפסו בה קידושין שקידשה אביה.

אכן ראיתי בחי’ הגרי”ז בסוטה כאן שייסד שהיה שייך גירות קודם מ”ת והאריך בזה הרבה ע”ש, וצ”ע עכ”ל העמ”ס ח”ב שם.

וי”ל שהיה שייך איזה גירות קודם מ”ת של קבלת עומ”ש, ואהני קבלה זו גם לאחר מ”ת להשיבן כישראל שקבלו התורה ולא כגרים שנתגיירו רק במ”ת, ואע”ג שגם מדיני גירות גופייהו נלמדין ממתן תורה ביבמות מ”ז, מ”מ לא היה כסתם גירות כנודע, שרי כבר היה עליהן שם ישראל, (ושמעתי מהרב איתן בעל זהב טהור ושא”ס מה שייסד בזה), וגם הנך גרים היה עליהם שם כעי”ז קודם מ”ת.

בדברי הגרח”ק על ת”ת שהיא מצוה אחת ארוכה

ד) מה שדנת בדברי הגרח”ק שהבאתי בח”א סי’ כ’, שכל הת”ת שלומד במשך חייו הו”ל מצוה אחת ארוכה, אם בחי’ העילוי ממיציט ר”ס צ”ט חולק ע”ז, יתכן שכן, וכך נראה לכאורה ממה שהבאת מדבריו, ובאמת דברי הגרח”ק הללו הם חידוש.

בדעת הגרח”ק בעניני ציצית

ה) מה שכתבת בדעת הגרח”ק נכון הוא וכו’.

לתפוס אוכל לאחר בחד”א בישיבה

ו) מה שהקשה עמ”ש בעמ”ס ח”א סי’ כ”ב בביאור דברי הגרי”ש מתופס בע”ח במקום שחב לאחרים, הנה עצם ביאור זה אינו חידוש שלי אלא כבר נזכר ע”י חלק מגדולי הפוסקים לענין שמירת מקום באוטובוס, ומה שהקשה כת”ר דאטו בעה”ב שיש לו ממון ויכול ליתנו לכ”א התופס ממנו הו”ל תופס לבע”ח, הנה קושייתך היא בעצם קושיא על הגמ’ בפ”ק דגיטין, ומה דבכ”ז לא ס”ל להגמ’ כך הוא משום שהחייב חייב לשלם בכל אופן, והתופס ממנו לאחרים אין לו בעלות על הממון להיות בעל דבר על הממון להחליט למי יהיה, ובאוטובוס לכ”א יש חוב ממוני השייך לו מכח מה ששילם מתחילה, ובישיבה הצד להחשיב הבחור כבע”ח הוא מצד מה ששילם וסיכמו שהבחור ילמד בישיבה ויקבל מנת חלקו מידי יום, ושא”ב הגאון רבי שמעון כהן שליט”א הביא מהגרי”ש עוד על בחורים שהתפללו מוקדם ורצו לקחת לחם מן הישיבה שאין ביד רה”י לאסור עליהם לקחת מכיון שהלחם של הישיבה משועבד אליהם, ולא נאריך כעת בזה, ומה שיש כח לרבני הישיבה לסלק בחור מן הישיבה לפי דעתם, זהו ג”כ חלק מתקנות והסכם הדבר, אך כ”ז שלא סילקו לא היה כאן שום הפקעה מן ההסכם, וה”ה באוכל יש ברשותם לתת לתפוס או לאסור לתפוס, אך כל זמן שלא הפקיעו להאוכל מא’ לא היה כאן שינוי מן ההסכם הראשוני שהאוכל מיועד לכאו”א.

וכן לגבי נ”ח הביא בשבות יצחק ח”ח פט”ז הע’ כ’ בשם הגרי”ש שבחור ישיבה אינו נחשב סמוך על שלחן הרה”י שכן האוכל הניתן בישיבה אינו שלו אע”פ שהוא ניתן ע”פ שיקול דעתו.

וכ”ז לדעת הגרי”ש אך יתכן שיהיו פוסקים שיחלקו ע”ז.

בלא תחמוד בעבדו ותלמידו

ז) מה שנסתפק בגדר רעך בלא תחמוד, בעבדו ותלמידו, פשוט דהכל בכלל ואכמ”ל, ודע דדעת רבינו בחיי דגם גוי בכלל רעהו לענין לא תחמוד, וע’ בשע”ת שערי תשובה לרבינו יונה שער ג שכתב וז”ל, לא תחמוד בית רעך (שמות כ, יד), לא תתאוה בית רעך (דברים ה, יח).

הוזהרנו בזה שלא להתעולל עלילות ברשע לקחת שדה וכרם וכל אשר לרענו, גם כי נתן מכרם.

והוזהרנו על מחשבת הדבר הרע הזה שלא נסכים במחשבתנו לעשותו, שנאמר: לא תחמוד.

ואם יכסוף אדם שימכור לו חברו שדה או כרם או אחד מחפציו ולא יש את נפשו למכרו, ואם יפצר בו ברוב דברי תחנונים יבוש להשיב פניו, אסור לפצור בו, כי זה כמו הכרח ואונס.

והחומד לקחת כל חפץ והוא איש נכבד, שאם ישאל שאלה אור פניו לא יפילון אסור לשאול מעם רעהו מקח או מתת, בלתי אם ידע כי נתון יתן לו בנפש חפצה ולא ירע לבבו בתתו לו ע”כ.

ושם באות ס’ כתב, ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך (ויקרא כה, מו).

לא ישתעבד אדם בחבריו, ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו, לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה, אלא לרצונם ותועלתם, ואפילו להחם צפחת מים או לצאת בשליחותו אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם, אבל אדם שאינו נוהג כשורה מותר לצוותו לכל אשר יחפץ.

רעהו במשלוח מנות

ח) ולענין מה שנסתפק בגדרי רעהו במשלוח מנות, עיין ביאורים ומוספים על מ”ב סי’ תרצ”ה על הבה”ל ד”ה או, ע”ש בכל מ”ש.

מנ”ל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי

ט) מה ששאל מנ”ל מ”ש ביבמות דף מח ע”ב ובעוד דוכתי, גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

הנה כתב במשך חכמה פרשת ואתחנן עה”פ שובו לכם לאהליכם (דברים ה, כז), דהחתם סופר בחידושיו לע”ז כתב דנתקשה כל ימיו מהיכן הוציאו חז”ל דין זה.

ולדעתו פשוט דיצא להם דין זה מהפסוק שובו לכם לאהליכם, דהלא מסתמא היה ליוצאי מצרים הרבה נשים מאותן שאין בני נח מוזהרין עליהן, ועמרם יוכיח, שגדול הדור היה ונשא דודתו, וכן אמרו ביומא (עה ע”א) בהנך דאסירין לא פריצי בהו, וכתב רש”י דהן בכו על הנוספות שלא נאסרו לבני נח, ואם לא היו רגילין בהן לא היו בוכין, וא”כ איך אמרה התורה אחר מתן תורה שובו לכם לאהליכם ואין אהלו אלא אשתו, הלא אלו שנשא קרובותיהם צריכין לפרוש מהן, ועל כרחך דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

והא דבמס’ ביצה (ה ע”ב) מוכיחין מפסוק זה דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, ולפי הנ”ל הפסוק הרי בא להתיר גם את אלו שהיו מותרין קודם וכעת נאסרו מטעם עריות, היינו משום דאם הפסוק בא רק בשביל להתיר העריות שנשא קודם, לא היה צריך לומר להם את זה עד שיאמר קודם האיסור של עריות, עיין שם.

ועיין בס’ דף על הדף ביבמות שם מה שכתב לישא וליתן עוד בדבריו.

וראיתי שבעל הטורים דברים פרק כד פי”ז עמד ע”ז וכתב, גר יתום.

ולא אמר גר ויתום, לומר לך גר שנתגייר כקטן שנולד דמי עכ”ל.

ויתכן שכונתו דילפינן לה מהכא.

(ועיין אלשיך משפטים כ”ב בפסוק וגר לא תלחץ, קדושים יט פ’ וכי יגור, רות א ח ד”ה אמנם).

מנ”ל אם צעב”ח דאורייתא

י) מה ששאל למ”ד צעב”ח דאורייתא מנ”ל דין זה, כתב רש”י מסכת שבת דף קכח ע”ב וז”ל, צער בעלי חיים דאורייתא – שנאמר עזוב תעזוב עמו ואיכא מאן דדריש טעמא דקרא משום צער בעלי חיים באלו מציאות (בבא מציעא לב, ב) עכ”ל וכ”כ שם ריטב”א והמאירי ושא”ר.

ויעויין מה שביאר בחידושי הריטב”א את דברי הגמ’ בבבא מציעא דף לב ע”ב וז”ל, מדברי שניהם נלמד צער בע”ח דאורייתא.

פירוש דהא סבירי להו דפריקה עדיפא מטעינה משום דאיכא צעב”ח עכ”ל.

ובפי’ רב ניסים גאון מסכת שבת דף קכח ע”ב ביאר ענין זה טפי וז”ל, צער בעלי חיים דאורייתא מה שאמר הקדוש ברוך הוא (שמות כג) כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו ואמרו בבא מציעא בפרק אלו מציאות (דף לב) מצוה מן התורה לפרוק דקסבר תנא דידן צער בעלי חיים דאורייתא ורבי יוסי הגלילי סבר צער בעלי חיים דרבנן ע”כ.

איך נפטר בן עזאי מת”ת

יא) מה ששאל מ”ט בן עזאי נפטר מת”ת, הרי היה מחוייב במצוות פרו”ר, וראיתי בקובץ שעורים חלק ב סימן יט שכתב וז”ל, ונראה דבאמת כה”ג אינו פטור ממצות פ”ו אלא דנחשב כאנוס בביטולה וכלשון הרמב”ם “אין בידו עון” והיינו דבן עזאי היה דבוק כ”כ בתורה שלא היה יכול להסיח דעתו ממנה לדבר אחר ודוגמא לזה בזבחים דק”ב אמר רב הא מילתא גמירנא מר’ שמעון בן אלעזר בבית הכסא וכו’ ופריק מי שרי בבה”כ ומשני לאונסו שאני ועיין בזה בב”י או”ח סי’ פ”ה בשם הירושלמי ע”כ.

ועי’ עמק שאלה להנצי”ב שאילתא ה’ סק”ד [ופסקי תשובה ר”ס רס”ב] מ”ש עפמ”ש הר”מ בפ”ג מהל’ ת”ת ה”ד דבמצוה שאינה עוברת א”צ להפסיק מן הלימוד, וע”ש בקו”ש מ”ש על תי’ הזה, ובפסקי תשובה הנ”ל תי’ עוד דפו”ר היא מצוה על ישראל ולא על כל יחיד ואפשר שיתקים ע”י אחרים כל’ הגמ’ דיבמות שם.

ועי’ גר”ז בקונטרס אחרון פ”ג מהל’ ת”ת ה”א שהאריך בביאור זה, ותמצית הדברים שעליהם נסוב הוא שאין מחוייב לבטל תורה בשביל מצוה שא”א לעשותה ע”י אחרים אלא רק במידי שיוכל אח”כ לחזור לתלמודו, משא”כ לישא אשה, ע”ש בפרטים בזה.

אין מעבירין על המצוות

יב) מה שהנך מסתפק באין מעבירין על המצות לגבי לימוד ספר שבא אליו קודם ספר אחר שרצה להקדימו, הנה הגם דאין מעבירין שייך גם במצוה שאינו מחויב לעשות אותה כמבואר במ”ב ר”ס כ”ה גבי ציצית אפילו לפני תפילין שתפילין הם חובה וציצית היא רשות, מ”מ כיון שמתכוין ללבוש שניהם שייך בציצית אין מעבירין על המצוות, וכן ראיתי שהוכיח השדי חמד, וכ”נ מהמקור שהביא לדין זה ברש”י מגילה ו’ ב’ מושמרתם את המצות מצוה הבאה לידך על תחמיצנה, וה”ה היכא ששניהם אינן מצוה שמחויב בהן, י”ל ע”פ הח”ח בס’ מחנה ישראל פט”ו ס”ה בשם החי”א כלל ס”ח ס”א, והמקור לזה בתה”ד סי’ ל”ה וחכ”צ סי’ ק”ו, וכ”כ במאמ”ר, דאם אח”כ יקיים המצוה ביותר הידור ל”א אין מעבירין, וא”כ בלימוד התורה דכתיב כי אם בתורת ה’ חפצו ודרשי’ בע”ז י”ט א’ שלומד היכא שלבו חפץ, א”כ זהו תנאי בלימוד התורה, וע”ש המעשה גבי נתת לנו רשות לעמוד.

וכ”ש היכא שהסדר הוא ממש ללמוד קודם מה שאין בידו לפני מה שאוחז כעת.

כמו”כ י”ל דאין מעבירין שייך דוקא בחפצא של המצוה, שמצוה חל ע”י החפצא, כגון תפילין וציצית ומזבח וכל כה”ג, וה”ה ס”ת לקרות בו, משא”כ ספר מודפס שאם היה יודע ע”פ לא היה צריך להספר, ורק מכיון שאינו יודע הרי הוא משתמש בספר, ואי”ז החפצא של המצוה.

קרא פחות
בעלותבעלי חייםגוידרבנןהתורהחובחשמונאיםידיוחסיןיצחקישיבהמדרשנדהסוכהעריותקבלהקידושיןרותשבתתפיליןתשובה
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

בע”ה ‏יום ראשון ח’ אלול תשע”ו לכבוד שאר בשרי הג”ר יהודה ברוכמן שליט”א על מה ששאל בענין מקומות המגולין אצל קטנים, שאצל גדולים הוא מכוסה, האם הנוגע בהם צריך ליטול ידיו או לא. הנה בעצם דין שצריך ליטול ידיו מי שנגע במקומות המכוסים הפוסקים לא ...קרא עוד

בע”ה

‏יום ראשון ח’ אלול תשע”ו

לכבוד שאר בשרי הג”ר יהודה ברוכמן שליט”א

על מה ששאל בענין מקומות המגולין אצל קטנים, שאצל גדולים הוא מכוסה, האם הנוגע בהם צריך ליטול ידיו או לא.

הנה בעצם דין שצריך ליטול ידיו מי שנגע במקומות המכוסים הפוסקים לא הביאוהו מפורש מן הגמ’, אלא מתשובת הרשב”א ח”א סימן קצג וז”ל, ומה ששאלת אי זה מקום יקרא מקום טנופת לדבר זה.

מסתברא שלא מקום טנופת ממש אלא אפילו שוק וירך ומקומות המכוסין שבאדם לפי שיש שם מלמולי זיעה וכן מחכך בראשו.

אבל מקומות מגולין בפניו ומקום מגולה שבזרועותיו אין זה מקום טנופת שאין שם מלמולין צואה וזיעה.

וכך אנו נוהגין עכ”ל, וכונתו דא”צ ממש טינופת המאוס כגון צואה או זוהמא, אלא אף זיעה חשיבא לענין זה כאילו היה כאן טינוף.

ותשובה זו נכפלה בכ”מ בעצם ספר תשובת הרשב”א, וכן בתשובות הרשב”א המיוחסות להרמב”ן, והובא בב”י סי’ ד’, וזה מקור השו”ע שכתב באו”ח סי’ ד’ סי”ח, וז”ל, אלו דברים צריכין נטילה במים וכו’ והנוגע בגופו בידו.

וכתב המ”ב שם ס”ק מו וז”ל, בידו – במקומות המטונפות שיש בהם מלמולי זיעה ע”כ.

ועוד כתב בשו”ע שם סכ”א וז”ל, צריך ליזהר בתפלה או באכילה, שלא ליגע בשוק וירך ובמקומות המכוסים באדם, לפי שיש שם מלמולי זיעה (מלמולי זיעה, פירוש זוהמא, כעין שעורים קטנים).

וכן שלא לחכך בראשו.

אבל מקומות המגולים בראשו ובפניו, ובמקום המגולה שבזרועותיו, אין להקפיד עכ”ל.

והנה לכאורה יש לתמוה מנא להו להאחרונים לייסד דין מחודש כזה שכל מה שהוא תחת הבגדים צריך ליטול ידים דהגם שנזכר בגמ’ שידים עסקניות הן, אבל היכא אשכחן דין זה שצריך ליטול ידיו כל מקום שהוא מכוסה, דהנה למשל זה ברור שיש בני אדם שבמקום שהוא מכוסה אצלם אין זיעה תמיד אלא רק לפרקים שניתן להרגיש זאת אז, והיכא אשכחן שכל מתי שנוגע שם צריך ליטול ידיו.

וגם ברשב”א וכן בשו”ע הרי נזכר שיש שם מלמולי זיעה, ומנא לן דהיכא שאין שם מלמולי זיעה צריך ליטול ידיו.

והג”ר יוסף פלאג’י בנו של הגר”ח האריך בתשובתו הרבה האם הנוגע ברגליו שצריך נט”י הוא משום רו”ר וצריך ליטול בכל גוני, או דרק אם ידוע שיש שם זיעה, ויעוי’ בכף החיים ובפסקי תשובות כאן שהביאו מן הפוסקים שי”א שדוקא אם יש זיעה צריך ליטול ידיו.

[עי’ בשו”ת לב חיים או”ח ח”ב סי’ ה’, וכה”ח ס”ק פ”ה, ושיעורי שבט הלוי הל’ נדה סי’ ר’ ט”ז סק”ג, דברי שלום או”ח סי’ א’ סק”ב, ועי’ בשפ”א זבחים י”ט.

וע”ע נשמת אברהם ח”א סי’ ע”ד סק”י מש”כ בשם הגרשז”א].

ועי’ בפמ”ג בסי’ צ”ב מש”ז סק”ב דאם הולך יחף ברגליו אפשר דהוי בכלל מקומות המגולים.

אכן דעת רוב האחרונים, וכ”ד המ”ב סקנ”ג ע”ש וכך היא דעת החזו”א כידוע, דהוא דין במקומות המכוסים, ותליא לפי מנהג המקומות היכן שהדרך לכסות, אף אם הוא אינו מזיע ואף אם הוא אינו מכסה.

ואפשר לציין מקור לדברי הפוסקים בגמ’ בנזיר נ”ט א’ וז”ל, בעא מיניה רב מרבי חייא מהו לחוך אמר ליה אסור בבגדו מהו א”ל מותר איכא דאמרי בעא מיניה בתפלה בבגדו מאי א”ל אסור ולית הילכתא כוותיה וכתב רש”י [המפרש], איכא דאמרי – הכי קמיבעיא ליה בתפלה בבגדו מאי כלומר המתפלל מהו לחוך בבגדו כדי שיפלו כנים ממנו הואיל ואינו נוגע בבשרו.

א”ל אסור ולית הלכתא כוותיה – משום דכיון דאינו נוגע בבשרו מותר לחוך כמו שור המתחכך בכותל (בבא קמא דף מד) עכ”ל.

אם כי אין ראיה ברורה משם שכן יתכן דמיירי בכינה בלבד כמו שהעיר מו”ר שליט”א.

וראיתי בשם בעל השבט הלוי זצ”ל בקובץ בית אהרן וישראל ל”ז תשנ”ב עמ’ ע”ב, שבבגד שנשאר עליו זיעה כגון בגד של בית השחי שיש עליו זיעה הנוגע בו צריך ליטול ידיו, וציין שם למה שכתב בביאור הלכה סי’ קס”ד ד”ה שיש וז”ל, שיש בהם מלמולי זיעה – נראה שנכון ליזהר מליגע אפילו באיזה בגד שידוע שיש שם הרבה זיעה כגון בצד התחתון של הכובע המונח על הראש שיש שם הרבה זיעה מן השער ע”כ, וא”כ לפי דבריו ע”כ הגמ’ לא מיירי באופן שיש זיעה, ואפ”ה מבואר בגמ’ שצריך ליטול ידיו ומבואר כיסוד האחרונים הלזה.

וכ”ז לפרש”י, וכן הר”י מלוניל והנ”י העתיקו פרש”י בסתמא, אבל לפי פירוש עוד ראשונים לכאורה משמע טפי לאסור כל נגיעה גם קודם ששמענו דברי השה”ל הנ”ל, וכמו שכתב בשיטה לחכמי איוורא (בשיטת הקדמונים) נזיר שם וז”ל, איכא דאמרי א”ל רב לר’ חייא בתפלה בבגדו מאי אמר ליה אסור ולית הילכתא כותיה.

פי’ מהו שיגע אדם בבית השחי בתפלתו על ידי בגד, אמר ליה אסור, ולית הילכתא הכי, דכיון דאיכא הפסק בגד שרי עכ”ל.

ומשמע שהוא איסור ברור שלא ליגע שם והשלאה רק אם ע”י בגד יש להתיר.

ולפי דיוק זה אפשר לדייק גם דברי השה”ל הנ”ל, מכיון שכל מה שמבואר בדברי הגמ’ למסקנא להתיר [דהא לית הלכתא כותיה] הוא רק באופן שנוטל בגד כל שהוא לחכך שם, אבל אם נוגע בבגד עצמו שעל בית השחי צריך ליזהר שלא יהיה הבגד מלוכלך בזיעה.

ויעויין בפי’ הרא”ש שפי’ ג”כ כעין השיטה הנ”ל, וז”ל איכא דאמרי בבגדו מאי כשהוא מתפלל מהו לחכך בבגדו בית השחי ובית הערוה ע”כ, וגם בדבריו שייך לפרש שנוגע ע”י בגד שאינו מלוכלך דוקא.

וכן בבהגר”א שם בסי”ח כבר ראיתי שציין לדברי הגמ’ בנזיר הנ”ל.

אם כי יש לדון אם רק לענין כינה או גם לענין זיעה.

וכתב בבן איש חי (שנה ראשונה פרשת תולדות ס”ק י”ז) וז”ל, ויד שמאל אפילו אם נוגע בפרק הסמוך לזרוע שמניח שם תפילין עד אחר שני שלישי הפרק ההוא, חשיב בכלל מקומות המגולים ואין צריך רחיצה כלל.

אבל יד ימין שאין מניחין בה תפילין ש”י, אם נגע באותו פרק שאחר פרק הזרוע, צריך רחיצה, דחשיב מקומות המכוסין, כיון דאין דרך למשמש שם.

וכן האשה ג”כ חשיב הפרק ההוא בשתי ידיה בכלל המכוסים, ואם נגעה צריכה רחיצה.

ובמקום שדרך הנשים לכסות פרקי זרועותיהם הסמוכים לכף, שדרכם להניח לולאות סמוך לכף בראש הכתונת שתהיה הכתונת מכסה כל הזרוע, אז גם אם נגעה בזרוע צריכה רחיצה משום נקיות.

וכן הדדין בזמן שמנקת את בנה שדרכן להיות מגולין תמיד, אם נגעה בהם אין צריכה רחיצה.

אבל אם אינה מנקת שדרכן להיות מכסות אותם לגמרי, אז הם בכלל מקומות המכוסים וצריכה רחיצה עם נגעה בהם עכ”ל.

וכן כתב עוד הבא”ח בשו”ת תורה לשמה סימן י”ג וז”ל, שאלה הטובל במקוה וביציאתו מן המקוה צריך הוא ללבוש טלית חדש שצריך לברך עליו אם יוכל לברך, או”ד דצריך ליטול ידיו כיון שנגע בהם בבשרו בעת שלבש חלוקו ומכנסים שלו.

יורנו ושכמ”ה.

תשובה הנה הטעם שהנוגע בבשרו צריך נטילת ידים הוא דשכיחי התם מלמולי זיעה ומשום נקיות נגעו בה ומאחר כי עתה יצא כל גופו מן המים שבמקוה אין כאן חשש זה דהא מצינו שאמרו מי שהוא במים ולבו רואה את הערוה ואינו יכול לברך דמותר לחבק זרועותיו כדי שיהיה הפסק ומברך.

ועיין בא”ח סי’ ע”ד ובי”ד סי’ ד’ ע”ש נמצא אפילו שנוגע ידו בבשרו כיון שהוא במים לית לן בה דהשתא ליכא חשש במלמולי זיעה ולכן כשיצא מן המים שעדיין בשרו לח מן המים ולבש חלוקו אין כאן חשש זה ודינו כמו שהוא עומד בתוך המקוה אך ודאי אחר שניגב אם נגע בבשרו צריך נטילה ואף על פי שעתה קודם ב’ רגעים כבר היה במים וגופו נקי בודאי עכ”ז כיון שהצריכו נטילה לנוגע בידיו בבשרו במקומות המכוסים לא פלוג רבנן בין אם רחץ גופו בין אם לא רחץ ובכל גוונא הצריכו נטילה לנוגע במקומות המכוסים אך ודאי אם נגע ברגליו אף על פי שנגע תיכף ומיד ביציאתו מן המקוה בעוד ידיו ורגליו לחים עכ”ז צריך נטילה יען כי טומאת הרגלים לאו משום מלמולי זיעה לחוד אלא משום דשורה שם רוח רעה ואינה מסתלקת אפילו בכמה מימות כי אין בנו עתה כח לדחותה משם על ידי המים ולכן אם נגע ברגליו אפילו תיכף ומיד צריך נטילה ורק אם נגע בעודו בתוך המים אין צריך נטילה מפני כי תסגי ליה טבילה במים מאחר שידיו עודם הם בתוך מי המקוה אחר שהסירם מעל רגליו וזה פשוט עכ”ל הבא”ח בשו”ת תורה לשמה.

ובעצם מה שכתב על תפילין כ”כ הרבה אחרונים מי בפחות ומי ביותר, ראה שו”ת שלמת חיים סי’ ל”ט, אות חיים ושלום סי’ כ”ז סקי”ד, מנח”י ח”ד סי’ קי”ב סק”ב, ישא יוסף [הגריש”א] או”ח ח”ב סי’ ד’, ועוד מהאחרונים, ולכאורה אזלינן בתר רובא דלא כהחזו”א שהחמיר בזה [דינים והנהגות פ”ג אות י’ ודעת יהודה סי’ ד’], ולכאורה נלמוד מדברי האחרונים דכ”ש במקום שבקטנים הוא מגולה תמיד שלא יצטרכו נטילה מי שנוגע שם.

למעשה בענין שאלתך כתב מרן הגרי”ש בקובץ תשובות ח”ג סי’ י”ב שהנוגע במקומות הרגילים היות חשופים בגופו של קטן א”צ ליטול ידיו, וכן דעת הגרשז”א בהליכ”ש הל’ תפילה פ”כ סט”ז שאינו צריך ליטול, אמנם לגבי הנוגע בזרועו של קטן החשופה, כתב הגריש”א שצריך ליטול ע”פ דברי הבה”ל סי’ ד’ ד”ה צריך ע”ש במה שביאר בדבריו [וע”ע במנח”י ח”ד סי’ קי”ד מה שביאר בדברי הב”ל הללו].

אכן ראיתי שנשאל מרן הגרח”ק שליט”א בענין זה, והשיב בכולן יש ליטול ידיו, [דהיינו בין גדול שאין בידיו מלמולי זעה ובין קטן שגלוי אצלו מקום שבתינוקות רגיל להיות שם גלוי אבל אצל גדול הוא מכוסה].

ויעויין בספר שאלת רב דשם הובא תשובה מהגרח”ק שכתב ראוי להחמיר ומשמע דאי”ז בודאי חיוב מצד הדין.

ובספר דעת יהודה (שפירא) סי’ ד’ אות ל”ח הביא עדות מהחזו”א בזה וז”ל, מאיזה גיל נאמר איסור נגיעה במקומות המכוסים בתינוקות, והשיב שם, מרן הקפיד על תינוק הכי קטן עכ”ל.

(ועי’ קוב”א חזו”א סי’ ד’).

אכן בשם בעל השבט הלוי ראיתי בקובץ בית אהרן וישראל ל”ז תשנ”ב עמ’ ע”ב, הנוגע בקטן במקום שדרכו להיות מגולה אצל קטנים (אף שאצל גדולים רגילים לכסות מקומות אלו) אינו צריך נטילה עכ”ל.

והנה ראינו צדדים לכאן ולכאן ובענין הכרעה בסוגיא זו, ראה מה שכתב בשו”ת ויען יוסף אורח חיים סי’ ד’ סק”א וז”ל, לכבוד אהובי תלמידי המופלג בתוי”ש ובמדות טובות מו”ה מיכאל דוב [מענצער] נ”י.

הנה בענין ילדים שהולכים בקיץ ברגלים מגולים ובידים עד למעלה מגולים, אי הנוגע בהם במקומות אלו צריך ליטול ידיו.

– הנה הבאת דיעות שונות בענין זה וקשה עלי לומר הכרעה ברורה.

ונראה דתליא אי אמרינן בזה לא פלוג רבנן, ולמעשה נראה דנכון להחמיר והמיקל ג”כ יש לו על מי לסמוך, ומ”מ אף המיקל נראה שלא להזכיר שם שמים בלי נטילת ידים עכ”ל.

ואולי יש לצדד באופן כללי דאזלינן לקולא בשאלות אלו, לצרף מה דעיקרא דמילתא אינו ברור מדינא לכו”ע שנתקנה תקנה כזו שכל מקום שדרך המדינה לכסותו חשיב במקומות המכוסין, ועכ”פ אינו דין דאורייתא.

ויש עוד להתבונן דהנה נזכרו בספרי ההלכה הרבה חילוקי דינים בענינים הללו, שחוץ מקטנים וכדו’ יש עוד חילוקי דינים בזה, והנה כל שאלות הללו נתעוררו בדורות האחרונים, ולא מצאתי מהראשונים שנחתו לחילוקי דינים הללו, ואולי מסתימתם י”ל דס”ל כדעת המתירים כל היכא דליכא זיעה, וכן המתירים עצמם רובם אינם מהדורות הללו ממש, וצ”ע אם שייך לדייק כה”ג ולא הגעתי להוראה.

ודבר פליאה ראיתי שפסקו גדולי ההוראה דמאידך גיסא מי שנוגע במקום המגולה כשיש שם עיגולי זיעה אינו צריך ליטול ידיו, וכן בזיעה שמתחת השעון ביד מכיון שעיקרו הוא מקום המגולה ורק נתכסה בשעון א”צ ליטול ידיו, וזה תמוה דאם זיעה הוא דבר מטונף א”כ מאי שנא אם הוא במקום המגולה ובמקום המכוסה וצ”ע, ובאמת הנה בפוסקים נתבאר שיש גבולות של מקומות המכוסים ומשמע דביד היכן שהוא כבר מתחת המרפק שאין הדרך להיות מכוסה אם נוגע אינו צריך ליטול ידיו, ולכאורה ג”ז תמוה דאם אמרי’ סתמא דמילתא שבמקום מכוסה צריך ליטול ידיו א”כ מאי שנא אם דרך העולם לכסות או דרך האדם הזה לכסות, ומאי מהני כאן לומר שבטלה דעתו אצל כל אדם אם בפועל אנו אומדין שבמקום המכוסה יש זיעה, והיה אפשר לתרץ דמ”מ מתחת המרפק הוא מקום שאינו מזיע בד”כ, ולכן גם אם דרכו לכסות א”צ לחשוש שיש שם זיעה, אבל תמוה שמבואר במ”ב שהדבר נמדד לפי מנהג המקום, וצ”ע דאם הדרך לכסותו אצל מדינה מסוימת ולכן חזקה ששם מטונף א”כ כ”ש בדבר שידוע שהאדם הזה דרכו לכסותו, ואולי כונתו דאזלי’ בתר מנהג המדינה בזה רק לחומרא ולא לקולא דלא כהדעות הנ”ל וצ”ע.

והנה גם אם שייך לתרץ כ”ז, אבל צ”ע, היכן מצינו קולות הללו בגמ’ שבמקומות המגולין שיש שם זיעה א”צ ליטול ידיו, ואיך אפשר לחד דבר מדידן לקולא ולומר דכ”ז תליא בתקנת חכמים וצ”ע.

ואולי מכיון דע”כ יש לפעמים זיעה בכף היד, וע”כ שא”צ ליטול ידיו בכל עת ועונה, א”כ קים להו לרבנן שלא יתכן שכל זיעה חשיב מקום המטונף.

וראיתי בספר דעת יהודה להגר”י שפירא תלמיד החזו”א, שכתב בענין החילוק בין זיעה הנמצאת במקומות המכוסין לבין מקומות שאין מכוסין, וז”ל, ודאי יש הבדל, דמקום המכוסה אין הזיעה מתנדף מיד ומוליד זוהמא ואם תאמר א”כ ערום נמי לא יטמא, לא פלוג רבנן ונתנו סיג, ואמנם האנשים שיש להם רוח טהרה מרגישים בהבדל אפילו בשאינו מכוסה עכ”ל.

ואגב אורחן שנתעוררנו לזה יש להוסיף עוד דהנה בפוסקים מבואר שמי שנוגע בנעליו והם מטונפות כדרכן צריך ליטול ידיו, ויל”ע האם יש לסמוך מי שנוגע בגלגלי המושב או בתחתית השולחן הנגרר ממקום למקום, דבכה”ג לכאורה יש איזו עפרורית או טינופת שם, ולכאורה זקן או חולה הבא לבהכנ”ס עם כסא גלגלים צריך להזהר שלא לסובב הגלגלים בידים דמ”ט נאמר שהגלגלים עדיפי מכל נעלים שמי שנוגע בתחתיתם עכ”פ צריך לנקות ידיו, וצ”ע למעשה.

בעיקר שאלתך למעשה אפשר שבמקום שרחצו כבר יש לצרף מה שכבר נזכר בכמה פוסקים להקל בזה, אבל במקום שאינו ידוע אם מלוכלך או לא ראוי שלא להזכיר השם אחר נגיעה שם.

***

 

תגובה שנתקבלה בענין מקומות המכוסין

לכבוד מו”ל עם סגולה שליט”א

ראיתי התשובה בענין מקומות המכוסין וכתבתם דעת המ”ב דהוא תלוי אם דרך לכסות באותו מקום, אולם אח”כ אתם מביאים מהבה”ל דבזרוע אף שדרכו לגלותו הוי מקום זיעה, ובמקור הדין ברש”י איתא כיון שהם מושכבות על הצלעות, וא”כ הצלעות ג”כ מזיעין אפילו אם דרכו לגלותן, דדוחק לומר דהכוונה שהצלעות מגולין ולכן מזיעין ע”י הזרוע, והוא הדין ברוב גופו כן.

עוד כתבתם לתמוה על הפוסקים שכתבו דבמקומות מגולין אפילו יש שם מלמולי זיעה אינם מטמאים, ולכאורה יש ראיה לזה מהא דמצינו דזיעה הפנים אינו סכנה וכו’, וא”כ הוא הדין במקומות המגולין, דהרי בכף היד לא שמענו דאם התעמל ונעשה מלא בזיעה יהא צריך נט”י, וכן מי שמחכך ב’ ידיו נעשים מלמולי זיעה האם ג”כ יצטרך נטילה, בודאי לא, ובזה נראה גם ליישב ראיית הבה”ל דאע”פ שיש שם זיעה לא מוכרח שהם פוסלין לנטילה.

דוד אריה שלזינגר

מח”ס “ארץ דשא” על מ”ב

***

תשובה

באמת במהרש”ל תלה זה בדין זה של סכנת זיעה.

קרא פחות

אורח חייםזקןחולהחזקהטהרהידילדיםנדהנטילת ידיםעדותקטןתינוקתפילהתפיליןתשובה
0
נשאל: כ״ט באב תשפ״הב: ,

יש בזה פלוגתא ומעיקר הדין הלכה לקולא בזה ובקריאת שמע יש שכתבו לחוש להמחמירים לחזור ולקרות ובתפילה א”צ להחמיר כלל לחזור ולהתפלל נדבה (ע”פ מסקנת המשנ”ב בסי’ עט ס”ד). והטעם שבק”ש החמיר המשנ”ב יותר מבתפילת נדבה משום שק”ש דאורייתא או משום ...קרא עוד

יש בזה פלוגתא ומעיקר הדין הלכה לקולא בזה ובקריאת שמע יש שכתבו לחוש להמחמירים לחזור ולקרות ובתפילה א”צ להחמיר כלל לחזור ולהתפלל נדבה (ע”פ מסקנת המשנ”ב בסי’ עט ס”ד).

והטעם שבק”ש החמיר המשנ”ב יותר מבתפילת נדבה משום שק”ש דאורייתא או משום שאפשר לתקן בקל או משום שתפילת נדבה מספק אי אפשר במקום שנפסקה הלכה כהמקילים אלא אם כן יחדש דבר.

[ולחדש דבר הוא קשה וגם לא כל אחד יכול לעשות כן, ואפשר עוד דעיקר דברי המשנ”ב ש”אין להחמיר כלל” קאי על מה שלא יתפלל נדבה ויתנה בלא לחדש בה דבר, ור”ל שאין ראוי לעשות כן ומטעם הנ”ל וטעם זה נתבאר במשנ”ב בסי’ קח סקל”ג כמו שכתבתי במקו”א (בד”ה מי שאחר שסיים נוסח שאתה חוננתנו וכו’), אבל מה שא”צ לטרוח לחדש דבר זה כלול בדבריו ג”כ מאחר דעיקר ההלכה כהמג”א דמקל בזה, ויש להוסיף בזה דכל מה שמעיקר הדין אין חיוב לחזור ממילא גם אין חיוב לחדש דבר, דכל אימת שצריך לחדש דבר הוא רק מחמת שנפסקה הלכה דמעיקר הדין א”צ לחזור, עי’ במשנ”ב סי’ קח הנ”ל וע”ע בשו”ע שם ס”ה].

ומ”מ משמע בדברי המשנ”ב דעיקר הדין כהמקילין בזה ולכן בכל היכא שיש טירחא או שעה”ד או דיעבד בדאי אפשר לתקן בקל או כבוד הבריות או צורך מצוה או הפסד מרובה או עוד צירוף יש להקל לפי ראות עיני המורה.

יש לציין דיש עוד פרטי דינים בכ”ז דיש בעלי חיים שנזכרו שם שידוע שריח צואתם רע ודין צואתם כצואת אדם, וכן דבספק מסתמא א”צ לבדוק בצואת בעל חי אם יש ריח רע כל עוד שאין ידוע שריח צואתו רע ואז א”צ להרחיק כלל, וששיעור שצריך להרחיק מריח רע של צואת בע”ח [שאינו מהבעלי חיים הידועים שצואתם כצואת אדם] הוא כל ריח שדרך בני אדם להצטער ממנו, עי’ משנ”ב סי’ עט שם, ועי”ש עוד בבה”ל ס”ז לגבי רפת בקר.

ועי’ בתשובה אחרת דבמקום שהריח רע שמגיע לשם נחלש כבר ואין בו ריח שדרך בני אדם להצטער ממנו יכול לקרות שם ק”ש [בתשובה ד”ה ריח קל של רפת פרות שמרחף בחלל החדר מהרפת הסמוכה ואינו מפריע ומורגש כלל האם זה אוסר אמירת דברים שבקדושה].

קרא פחות
אמותבריחגמראד' אמותד' אמות משכלהדבריםדתדתידתייםהיגיינההלכההלכות טהרה.הלכות ניקויהלכות ריחהרחיקחומראחרדיחרדיתטהרהטומאהישיבהישיבתישיבת שערכשרותמושגיםמושגים חרדיים.מזיקמנהגיםמשכלהנדהספקענייני גמראענייני הלכהענייני טהרהפוסקיםפסולתפסקי הלכהצואהקדושהרחיקרחיקת ד' אמותריחריח רעשארשאר דבריםשאר דברים שאינם צואהשבתתורהתלמודתלמודיתלמודיים.
0
נשאל: י״ז באלול תשפ״דב:

בגמרא בשבת [קכט ע”א] נאמרו כמה גדרים לענין יולדת לענין מאימתי מותר לחלל עליה את השבת, ונחלקו הראשונים היאך לפסוק שם עי’ רי”ף ורמב”ם ורמב”ן ורשב”א ושא”ר (ועי’ פתח הבית הל’ נדה פי”ז שהאריך בהבאת הדעות), ועי’ שו”ע או”ח סי’ ...קרא עוד

בגמרא בשבת [קכט ע”א] נאמרו כמה גדרים לענין יולדת לענין מאימתי מותר לחלל עליה את השבת, ונחלקו הראשונים היאך לפסוק שם עי’ רי”ף ורמב”ם ורמב”ן ורשב”א ושא”ר (ועי’ פתח הבית הל’ נדה פי”ז שהאריך בהבאת הדעות), ועי’ שו”ע או”ח סי’ שלא ובמשנ”ב ובה”ל שם.

וכמו כן נחלקו האחרונים אם הנידון לענין שבת מכריע גם לענין טומאה והרחקות, כמו כן נחלקו האחרונים לגבי אשה שכבר התכוננה ממש ללידה מחמת צירים ובסופו של דבר קמה והלכה כאחד האדם והלידה נדחתה [עי’ נחלת שבעה ח”ב סי’ ט שהביא מנהג פולין להחמיר בזה ומאידך גיסא עי’ בתורת השלמים, כו”פ תפארת ישראל סי’ קצד, חו”ד סי’ קצד חידושים סק”א וסד”ט סקכ”ה, וחת”ס שו”ת יו”ד סי’ קעט, ובינת אדם תשובה כג וחוט שני סי’ קצד סק”ד שהקילו בזה, הובאו רובם בפת”ש סי’ קצד סק”ח].

וכמו כן דנו פוסקי זמנינו על מצבים שונים מה הגדרתם לענין זה, כגון נפילת הפקק וירידת מים ובדיקת אצבעות וכן סטריפינג שהוא גם זירוז לידה, ובפרט שכהיום השתנו כמה עניינים בתהליך הלידה המקובל כיום שלא היה בזמן הפוסקים בדורות הקודמים וגם משתמשים במושגים שונים בחלק מהתהליך.

ועי’ אשרי האיש להגריש”א דיני יולדת יו”ד ח”א ותמצית חלק מהדברים שנזכרו שם, שאם אינה יכולה לילך כלל נאסרה, ואם יכולה לילך על ידי סמיכה לא נאסרה, ירידת מים בלא דם וירידת הפקק בלא גוש אינה אוסרת, ולענין שיעור הפתיחה האוסר הביא שם כמה הגדרות בזה, וכן יש עוד שיטות בפוסקי זמנינו בהגדרות בזה.

ועי’ בספר בנין בית נאמן לאאמו”ר [פט”ו ס”ד ובהערות שם] שהביא הדברים בזה, והביא שם שצירים מוקדמים אינם אוסרים (אג”מ יו”ד חב סי’ כו), ובשם הגר”ש ואזנר שצירים תכופים אוסרים, ולגבי נפילת הפקק הזכיר שרבים אוסרים, ולגבי ירידת מים הביא פלוגתא ובשם הגרנ”ק (קפ”ג ס”ק ג’ דין ד’ ובקצ”ד ס”ק ד’) שרק בריבוי מים אוסר דחיישי’ לטיפת דם, אבל במעט מים אפי’ לבדוק אם יש שם דם א”צ, ובשם הגרש”ו שרק אם יש צירים ופתיחה יחד עם ירידת המים, ועי”ש עוד פרטי דינים, וכן יש בעוד חיבורים בהל’ נדה שהביאו הנידונים בזה.

וכשמתקבלת במיטה בחדר לידה ע”י המיילדת דינה כיולדת שנאסרה (עי’ אג”מ יו”ד ח”ב סי’ עה).

קרא פחות
דםיולדתלידהנדהסמיכהשבתתשובהתשובות בנושאי לידה
1
נשאל: כ״א באב תשפ״דב:

אם לא הקפידו כלום צריכים עכשיו המתנת חמישה ימים. ואם הקפידו על עצם המעשה ורק לא הקפידו על הרחקות, יש מי שמצינו בדבריו בנידון דומה להחמיר בזה ויש לדון לענייננו, אולם מרהיטת דברי כמה אחרונים המשמעות הפשוטה שלא חשבו להחמיר בזה, ...קרא עוד

אם לא הקפידו כלום צריכים עכשיו המתנת חמישה ימים.

ואם הקפידו על עצם המעשה ורק לא הקפידו על הרחקות, יש מי שמצינו בדבריו בנידון דומה להחמיר בזה ויש לדון לענייננו, אולם מרהיטת דברי כמה אחרונים המשמעות הפשוטה שלא חשבו להחמיר בזה, ועי’ בפנים בסוף התשובה.

אבל אם מה שהקפידו היה רק מחמת ענייני רפואה וכיו”ב ולא מחמת הדין מבואר בפוסקים (אג”מ דלהלן דלא כהבאר משה דלהלן) שלא מועיל וצריכים עכשיו להמתין חמישה ימים.

מקורות:

הנה אם לא הקפידו כלום פשיטא שצריך להמתין ה’ ימים ולא דוקא אם היה מעשה דאז בחלק מהאופנים מדאורייתא חיישי’ לפולטת (ובזה החמיר גם הב”י שלא קיבל מנהג המתנת ה’ ימים בלא שמשה), אלא אפי’ אם לא היה מעשה עצם מה שלא הקפידו מחשיבם למצב שאינם מקפידים למנהגינו דמחמירים המתנת ה’ ימים גם בלא שמשה, וממילא מצד המנהג יש להמתין ה’ ימים ככל שהיו במצב שלא הקפידו.

וכן יש ללמוד ממה שדנו הפוסקים לענין מקרה שהתחילו הרחקות מחמת כתם שנתברר שהיה טהור מה דינם האם עצם מה שהחשיבו הרחקות חשיב כמו שהיה פרישה או מכיון שלא היה מחמת איסור לא חשיב הרחקה (עי’ אג”מ ח”ד סי’ סח וע”ע פתחא זוטא סי’ קפח סק”ט, ביוסף דעת ס”ס קצז בהשמטות ומש”כ עליו בשו”ת מהר”י שטייף סי’ קכח), וכן מהנידון לגבי נמצא כתם מבגד שלפני יום או יומיים דלא מחשבי’ להו אלא מזמן מציאת הכתם כיון שלא פרשו עד עכשיו (עי’ דעת תורה סי’ קצו ד”ה אפי’ ומיירי אף באופן שפרשו מהמעשה עכ”פ שלא בשעת וסתה וכ”ש בענייננו שלא פירשו מהמעשה), ומדברי כולם נלמוד דהקובע בזה הוא אם פרשו עד עכשיו ואם לא פרשו יש להחמיר עליהם הרחקת ה’ ימים.

אבל הספק הוא במקרה של זוג מסורתיים שאינם יודעים חומר ענין ההרחקות ושמרו רק מעצם המעשה, רק לא שמרו ההרחקות מה דינם לענין אם באו לפני החכם האם עלה להם המתנת חמישה ימים באותן הימים שלא הקפידו על ההרחקות או לא.

ומסברא פשוטה היה מקום לומר דהמנהג בזה כולל דכל שלא פרשו כדין חיישי’ דהרי לולא המנהג הוה סגי ביודעים שלא עשו מעשה או בבדיקה המבוארת בשו”ע (אם בקיאין בבדיקה) והמנהג בא לחדש דגם אם לא היה מעשה צריכים להמתין חמישה ימים אטו מה שלפעמים עשו מעשה ולאו אדעתייהו.

ממילא המנהג לכאורה כולל כל מי שלא נהג דיני שמירה כמנהג גוברין יהודאין וכדת יהודית.

ואמנם בזמן שהונהג מנהג זה (של המתנת חמשה ימים בכל גוני) עדיין לא היה מצוי מצב כזה שמקפידים רק לגבי חלק מדיני נדה, ולכן א”א לומר שיש מנהג ברור במצב כזה, אבל מ”מ מסתימת המנהג בא לכלול שצריכים חמשה ימים להקפיד בכל דיני נדה כדי שתוכל לאחריהם להמתין ז’ נקיים ולא סגי שיודעים שלא עשו מעשה.

אבל עדיין אינו פשוט דמאידך גיסא יש לדון ולומר דהמנהג לא בא להוסיף ולהחמיר אלא רק על מי שיודע שלא עשה מעשה מכיון שלא נזהר על זה מתחילה ועלול לבוא לידי מכשול,  אבל מי שנזהר ונשמר מראש שלא לעשות מעשה מנא לן דיש להחמיר עליו שלא להחשיב לו ימים אלו.

ומ”מ לפי ב’ הצדדים באופן שמה שלא עשו מעשה הוא רק מחמת מוגבלות גופנית ולא מחמת האיסור בכה”ג בודאי שיצטרכו עוד המתנה של ה’ ימים, דגם לפי הצד שמועיל מה שנשמר ממעשה עצמו הוא רק אם היה בזה מחמת החיוב והדין ולא מחמת עניינים אחרים, וכמבואר בש”ך וט”ז ורוב הפוסקים בס”ס קצו להחמיר אף באין בעלה בעיר, (ועי’ לעיל לגבי נידון האחרונים לגבי פרשו מחמת כתם טהור ואכמ”ל), וכן נמצא באג”מ [דלהלן] דפרישה מחמת רפואה לא חשיב.

ויש להעיר לפי הצד הנ”ל דבלא שמירת דיני ההרחקות אין מועיל המתנת החמשה ימים א”כ אנשים המכונים מסורתיים במקרה שאינם מקפידים על דיני ההרחקות לכאורה נמצא דגם טבילתם היא שלא כמצוותה, דהרי מעולם לא המתינו המתנת חמשה ימים בהרחקות, ומ”מ מאחר שדין המתנת ה’ ימים שלא במקום מעשה עצמו אינו אלא מנהג ויש צד בפוסקים שאינו לעיכובא בדיעבד אחר שכבר טבלה עכ”פ לענין כתם (חת”ס סי’ קפח), ואם נחמיר עליהם ונגלה להם שהטבילה אינה כמצוותה לא יטבלו כלל ויעברו איסור כרת דאורייתא, הלכך יפה שתיקה לחכמים (וכ”ש בני ספרד שיש לצרף עבורם איזה צד רחוק לומר שלא קבלו מנהג זה בתורת חיוב כמו בני אשכנז ואכמ”ל).

ויעוי’ באחרונים [פרדס רימונים מ”ז סק”ח נסתפק בזה, והחמירו בזה בשו”ת דור רביעי סי’ כב ע”פ זקנו החת”ס סי’ קע, משמרת הטהרה פ”ט ס”ט, והקילו בזה אג”מ ח”ד יז סקכ”א וכן בלבושי עוז סי’ קצו סק”ח בשם הגריש”א בוסת שהוא מן הדין] שדנו לגבי אשה המחמירה לפרוש בשעת וסתות כל המעת לעת, האם אפשר למנות ימי פרישה אלו למנין חמשה ימים, ולמעשה רוב האחרונים נקטו להחמיר שלא למנות יום זה עם החמשה ימים, מטעמים שונים, ולכאורה אפשר ללמוד מזה דלהמתנת ה’ ימים בעינן פרישה מהמעשה עצמו בלבד, דהרי אם בעינן פרישה מהרחקות מאי ס”ד כלל להקל בזה, ואולי יש ליישב דר”ל שאפי’ הנוהגים לפרוש בימי וסתה מכל דבר ג”כ צריכים להחמיר בזה ומאידך המקילים בזה אפשר דמיירי בפורשין מכל דבר, והוא דחוק מאוד.

אולם בשיעורי שבט הלוי סי’ קצו סי”א סק”ג כתב טעם אחר להחמיר בזה משום שבזמן וסת אינה פורשת מהרחקות וכיון דקיל להו לאינשי הוה בכלל פולטת ש”ז וא”כ א”א להחשיבו להמתנת ה’ ימים, וסיים בצ”ע, ומצינו בזה חומרא שיש בה חידוש, דלפי המנהג של המתנת ה’ ימים בעי’ ג”כ המתנה מהרחקות, ולפ”ז כ”ש לענייננו שהיו מחוייבין בהרחקות ולא הקפידו ע”ז באיסור, וגם אם אינו כל שכן דלא שייך כאן קנס מ”מ לא עדיף מזה.

עוד מצינו שדנו באחרונים לענין פרשו מחמת אבלות [דרכ”ת סי’ קצו סקפ”ו בשם תוספות ירושלים סי’ הנ”ל דן בזה, ועי’ באר משה ח”א סי’ נב סק”ו, והקלו בזה בחשב האפוד ח”א סי’ יח, וכן נקט מו”ר כדבריו במשמרת הטהרה פ”ט ס”ט, ועי’ גם באג”מ שם] או מחמת ת”ב ויוה”כ [משמרת הטהרה שם] דכתבו להקל בזה, ומבואר מזה דהפרישה הנצרכת היא מחמת המעשה עצמו בלבד, דהרי בימי אבלות אין מחוייבין בכל ההרחקות [יו”ד סי’ שפג ס”א], וכן ביום ת”ב [עי’ משנ”ב סי’ תקנד סקל”ז לגבי ת”ב דביום יש להקל, ועי”ש בשעה”צ דהט”ז מקיל גם בלילה ואפי’ ביו”כ מבואר בשעה”צ שם דאינו מדין יו”כ אלא מחמת דמקושטות ודעת הט”ז בסי’ תרטו להקל אפי’ ביו”כ], ומבואר בזה שהבינו האחרונים דסגי במה שפרשו מהמעשה עצמו, וכן משמע מלשון האג”מ שם שעיקר הנידון בפרישה מתשמיש, ודלא כמו שנקט בשיעורי שבט הלוי הנ”ל.

(ודבר חידוש מצאתי שכתב נכד החת”ס הנ”ל שיכול לאסור עצמו מעיקרא בנדר מתשמיש ביום וסתה על דעת רבים כדי להחשיב יום הראשון שהיה פרישה מחמת איסור).

ואולם כמה אחרונים נקטו להחמיר בפרישה מחמת אבלות (וכ”ש מחמת נדר) שלא היתה הפרישה מחמת איסור נדה [חוט שני דינים העולים סי’ קצו אות י, לבושי עז שם סק”ח בשם הגריש”א, וע”ע באג”מ ח”ד סי’ יז סקכ”א מה שכ’ דביום החמישי בלבד יש להקל בזה], אבל גם הם הטעם שמחמירים הוא לא מחמת ההרחקות אלא משום דבעי’ שהפרישה תהיה מחמת איסור שכך היתה עיקר התקנה דבעי’ שינהגו פרישה מחמת איסור נדה ולא פלוג.

עוד מצינו באחרונים שדנו לענין מי שלא שמשו מחמת ציווי הרופאים דאי אפשר להחשיב ימים אלו להמתנת ה’ ימים כיון שלא פירשו מחמת איסור כלל [אג”מ שם דלא כבאר משה שם, וסברתו של הבאר משה על מילתא דלא שכיחא צע”ג, ושו”ר דגם מו”ר במשמרת הטהר קיבל סברת הבאר משה הזו לענין אבלות כדלעיל], וכמו שנקטו הט”ז והש”ך ורוב הפוסקים להחמיר גם כשלא היה בעלה בעיר, ומבואר מזה כנ”ל דכל הנידון בהמתנת ה’ ימים הוא מהמעשה עצמו.

ואמנם היה מקום לטעון דכשלא פירשו כל מה שצריכים לפרוש ג”כ לא קיימו עיקר התקנה, ומאידך גיסא אפשר לטעון דהתקנה אינה שמוטל עליהם לפרוש דהרי ה’ ימים אחר הראיה בלאו הכי מוטלים לפרוש, אלא התקנה היא שא”א לספור עד אחר המתנת ה’ ימים, וממילא לא שייך כאן קנסא כשלא פירשו מהרחקות, ויל”ע בזה, אבל הפשטות מהנידונים ברוב האחרונים הוא לענין פרישה מהמעשה עצמו בלבד וגם דוחק לחדש חומרא חדשה מסברא בענין המתנת חמשה ימים בלא שמשה דאינו אלא מנהגא שגם לא כל הראשונים והב”י קבלוה, והבו דלא לוסיף עלה (ועי’ שו”ת פני יהושע לענין נידון אחר שכתב בתוך דבריו דחומרת לא שימשה היא חומרא יתרה ובכה”ג אסור לנהוג החומרא על זה באופן המבואר שם).

וכן מדברי הדעת תורה להמהרש”ם שהבאתי לעיל לענין מי שמצאה כתם בחלוקה יום או יומיים אחר לבישתה דאינה יכולה למנות ימים אלו דיש לגזור אטו שמשה אא”כ אירע בימי וסתה דבזה פירשה מן הדין ומבואר מזה ג”כ שסבר דהפרישה היא מהמעשה עצמו ולא מהרחקות.

וגם השה”ל גופיה לא פסק בסכינא חריפא דכל שאין הרחקות יש המתנת ה’ ימים אלא נקט דלענין וסתות כיון שאין הרחקות קיל להו וממילא הוא בכלל חשש פולטת, ולפ”ז יש לדון במסורתיים בנדה גמורה דיתכן שסברת השה”ל כבר אינה שייכת בנידון זה.

ולמעשה לענין מסורתיים וע”ה וכיו”ב שאינם מקפידים על הרחקות כדין, יתכן לומר גדר בזה דכל אלו שאין מקפידין על הרחקות מחמת שאין בקיאין בחומר איסורי הרחקות וחשיב אצלם כקלה שבקלות יש מקום לומר מכח רהיטת רוב האחרונים דהעיקר הוא פרישה מהמעשה עצמו ובפרט שבלא היתר זה לא תוכל ליטהר בעוה”ר, או שיבנו במה לעצמם ולא יעשו בהיתר אלא באיסור, אבל באופן שטעם מה שאין נזהרין בהרחקות הוא משום שפוסחים על שתי הסעיפים ומקלם יגיד להם וכל איסורין שבתורה חמורות שבחמורות הם בידיהם כחומר ביד היוצר ברצותם מקפידים וברצותם אינם מקפידים, בכה”ג צריך מראש לפני החמישה ימים שיתנו לבם להמתין ה’ ימים ובלא ששמו לב לזה מעיקרא אפשר דהו”ל כעין פרשו שלא מחמת וסת ושלא מחמת כתם שנקטו הפוסקים שאין להחשיב כיון שיש לגזור אטו שמשה ולפעמים גם הו”ל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש.

קרא פחות
איסור נדהאףהרחקותוסתחמשה ימים ראייהמשהנדהנידה וטהרהפרישה וספירהרפואהשבעה נקייםתורה והלכה
0
נשאל: י״א באייר תשפ״ב

מכתב למרן שליט”א (ח”ב)  {אור לנר ו’ דחנוכה א’ דר”ח טבת תשע”ה לרבא דעמיה מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא מרן רשכבה”ג שליט”א} א) בפסחים צ’ א’ ומעות שבידו חולין שע”מ כן הקדישו ישראל את פסחיהן, ולאביי דאמר אי לאו דאוקמה רבי אושעיא ...קרא עוד

מכתב למרן שליט”א (ח”ב)

 {אור לנר ו’ דחנוכה א’ דר”ח טבת תשע”ה
לרבא דעמיה מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא מרן רשכבה”ג שליט”א}

א) בפסחים צ’ א’ ומעות שבידו חולין שע”מ כן הקדישו ישראל את פסחיהן, ולאביי דאמר אי לאו דאוקמה רבי אושעיא לההיא בממנה זונה על פסחו ורבי היא הוי מוקמינן לה בקדשים קלים ואליבא דר”י הגלילי דאמר קדשים [קלים] ממון בעלים הוא, אבל בפסח לא משייר איניש, הא קתני בהדיא שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן, אימא שעל מנת כן הקדישו ישראל מעות פסחיהן { ר”ל דהנה המעות שקונין בהן מינוי בפסח הם חולין, ופי’ אביי משום שמשייר בקדושת המעות כשמקדישן, אבל לא משייר בקדושת הקרבן, ולהכי מתרץ הכי מילתיה דרבי בברייתא לפרש ג”כ דמיירי על המעות.

}, וק”ל דבמכילתא דרשב”י הגירסא בדברי רבי ‘שמתחילה לא לקחו אלא ע”מ כן’, פי’ להפסח, וכאן ליכא לשנויי דמיירי על המעות { דבשלמא גירסת הברייתא שבגמ’ שייך לתרצה, אך גירסת המדרשב”י קשה לשנותה כ”כ.

}.

 {תשובת מרן שליט”א: למה לא} ע”ע בחיבורי על המכילתא דרשב”י מש”ש.

 {.

}

ב) בהגמ’ הנזכר.

לעיל מינה איפליגו רבא ור’ זירא ליקח חלוק וטלית ממעות הפסח, [וז”ל הגמ’ שם, רבי אומר אף מכדי מקח שאם אין לו ממנה אחר עמו על פסחו ועל חגיגתו ומעות שבידו חולין שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן רבה ורבי זירא חד אמר בעצים לצלייתו כולי עלמא לא פליגי דכיון דתקנתא דפסח הוא כגופא דפסח דמי כי פליגי במצה ומרור רבנן סברי הא אכילה אחריתי היא ורבי סבר כיון דהכשירו דפסח הוא כגופא דפסח דמי וחד אמר במצה ומרור נמי כולי עלמא לא פליגי דכתיב (שמות יב-ח) על מצות ומרורים יאכלוהו דכיון דמכשירין דפסח נינהו כפסח דמי כי פליגי ליקח בו חלוק ליקח בו טלית רבנן סברי מהיות משה אמר רחמנא החייהו לשה ורבי סבר החיה עצמך משה].

ונחלקו רש”י והרמב”ם אי מיירי על מעות שמקבל המוכר תמורת המינוי, או על מעות שנשארו ללוקח אחר שקנה חלקו, (לפי מה שפירשו הלח”מ והר”י קורקוס), וקשה לי על דעת הר”מ מהא דמקשי בגמ’ אח”ז תיכף מחלוקתם, וז”ל, ולאביי דאמר אי לאו דאוקמה רבי אושעיא לההיא בממנה זונה על פסחו ורבי היא הוי מוקמינן לה בקדשים קלים ואליבא דר”י הגלילי דאמר קדשים [קלים] ממון בעלים הוא אבל בפסח לא משייר איניש הא קתני בהדיא שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן אימא שעל מנת כן הקדישו ישראל מעות פסחיהן עכ”ל, ומדקאמר הכי מוכח דעד השתא איירינן על מעות שניתנו תמורת הפסח, דאל”כ הרי עד השתא נמי מיירי במעות, ולא היה לו להקשות כך { ר”ל דכיון דמדברי מחלוקתן של רבא ור”ז מבואר דס”ל שהשיור במעות ולא בפסח, א”כ מהו הלשון ולאביי דאמר וכו’, הרי ע”ז גופא מיירו האמוראים עד כאן, וכל הסוגיא עד השתא אזלא לפ”ז, ומ”ט קשה רק על אביי.

}.

 {תשובת מרן שליט”א: הוא אמר בהדיא} ר”ל דעדיפא לן מ”מ להקשות על מאן דאמר הכי בהדיא, וי”ל עוד בכונתו דאף שדעת הרמב”ם דלהאמת אפליגו רבא ור”ז ג”כ בזה, מ”מ לולי דברי אביי מצינן לאוקמי פלוגתייהו כדעת רש”י, ורק למסקנא מוקמינן דבריו בכה”ג.

 {.

}

ג) איתא במכילתא דרשב”י פ’ בא פי”ב, ויקחו – מלמד שכל אחד ואחד לוקח לעצמו, האם יש מכאן ראיה לדברי הגרי”ז בהל’ קרבן פסח שצריך מעשה קנין למי שרוצה להתמנות [וכ”כ בפסקי תוס’ קידושין סי’ פ’].

ואם לא – א”כ מהי כונת המכילתא דרשב”י { מו”ר השיבני אח”כ עוד בענין זה, ועיין מ”ש בחידושי על המכילתא דרשב”י.

}.

 {תשובת מרן שליט”א: מצותו בכך [אבל אין ראיה שמעכב].

}

ד) במש”כ בפ”ב דב”מ כ”ו ב’ על המשאיל ארנקי דלא מסמנא מילתא { ר”ל שהמשאיל ארנקו לחברו אי”ז סימן טוב, שנראה כמשאיל מזלו.

}, האם זהו ג”כ במשליך לאשפה או מי שנשבר ארנקו.

 {תשובת מרן שליט”א: דוקא במלא מעות לפנים.

}

ה) הרש”ש בב”ב קס”ט ב’ תמה על הרשב”ם שפי’ הבא לידון בשטר ובחזקה – חזקת ג’ שנים, ובהמשך הסוגיא כתב שאמר לו לך חזק וקני, ומשמע ששינה דעתו בפי’ החזקה, ולכאו’ תמיהת רש”ש אין לי לזה מובן, דודאי כיון שנפסל שטרו צריך טענה אחרת לתרץ החזקת ג’ שנים, וכמו שפי’ רמב”ן שיש לו טענת כסף, כך פי’ רשב”ם שיש לו טענת לך חזק וקני, ובזה מאמת החזקת ג’ שנים, וצ”ע.

 {תשובת מרן שליט”א: יאמר שלא ידע} פירוש שלא ידע את דברי הרמב”ן, אך עיקר הקושיא כאן היא מן הסברא, ויל”ע.

 {.

}

ו) מ”ש מ”ב ובבה”ל סי’ קכ”ה דיש לומר הכל בשוה קדוש וברוך עם הציבור, ודן אם ש”ץ צ”ל דוקא עם הציבור, לא הבנתי דברמב”ם מבואר בסדר התפילות שכל סדר הקדושה הוא הארכת ברכת אתה קדוש של הש”ץ, והרי הכל ברכה א’, וכיון שאומרים צבור הקדושה מאי נ”מ היכן הם אוחזים אם באותו פסוק או לא.

 {תשובת מרן שליט”א: לכתחילה צריך שוה.

}

ז) בתו”כ ר”פ קדושים, מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל, ופי’ הר”ש והראב”ד שלא נשנו כסדר משנה אהרן תחילה וכו’  {ז”ל הגמ’ שם, ת”ר כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו נסתלק אהרן וישב לשמאל משה נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן נסתלקו בניו אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן רבי יהודה אומר לעולם אהרן לימין משה חוזר נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן נסתלקו זקנים נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן נמצאו ביד אהרן ארבעה ביד בניו שלשה וביד הזקנים שנים וביד כל העם אחד נסתלק משה ושנה להן אהרן פירקו נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן נסתלקו בניו שנו להן זקנים פירקן נמצא ביד הכל ארבעה ע”כ.

}(עירובין נ”ד ב’) אלא הכל בב”א, וכן עשה מ”ר על ר”פ תרומה ור”פ הפסח ע”כ, וק”ל דלגבי פרשת הפסח ילפינן להדיא במכילתא דרשב”י שנאמרה כסדר משנה הנ”ל, ואח”ז אמר התם דברו וכו’ מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל, ושניהן נשנו שם בסתמא { א”ה שוב נראה דאולי באמת אתיא הנ”ל רק לר”א דהתם.

}, וא”כ מבואר שאי”ז סותר, דיתכן שנאמר גם כסדר משנה וגם כהקהל עם הנשים והטף.

 {תשובת מרן שליט”א: מחלוקת התנאים} ר”ל דב’ תנאי נינהו ופליגי ב’ הברייתות אהדדי.

 {.

}

ח) ידידי ר”מ הכהן הלברשטט אמר לי שאמר לו מרן הגרנ”ק דדין נודר בשעת צרה הוא רק באופן שא”א ליתן צדקה כעת, כגון שמהלך במדבר ובאו עליו ליסטים, וק”ל דעיקר נודר בשעת צרה ילפי’ בב”ר פ”ע ובתוס’ רפ”ק דחולין מיעקב, ושם עכ”פ חלק מנדרו יכל לקיים עתה, ומבואר דאי”ז מוכרח שיהא באופן שא”א לקיים, וכן ראיתי אח”ז שכתב הח”ס שם בתוס’ להדיא לפרש בזה הא דיעקב דגם מה שיכול לקיים כעת.

וכן מבואר בריטב”א נדרים י’ א’ שכתב דבנו חולה הו”ל כנודר בשעת צרה, וכן ראיתי שכתבו גם בשו”ת מהר”ם מינץ סו”ס ע”ט, וביותר להדיא בשפ”א ביו”ד ס”י ר”ג ס”ה דאדרבה באופן שיש לו עתה טפי שרי.

ולפ”ז לא הבנתי פסקו של הגרנ”ק שליט”א.

 {תשובת מרן שליט”א: הכל לפי היכולת.

}

ט) בחגיגה י”ג ב’ גבי כל מה שראה יחזקאל ראה ישעיה אלא וכו’ בן כפר וכו’, התוס’ לא ניח”ל כפרש”י וכנראה משום דלא משמע שהיתה נבואת יחזקאל פחותה, [וכדאמרי’ במכילתא מס’ דשירתא פ”ג ראתה שפחה כו’], וק”ל ממ”ש במכילתא דרשב”י רפי”ב ר’ נחמיה אומר כתחלה היה דבר עם הנביאים בכ”מ (פי’ אף בח”ל) מה ת”ל הי’ הי’ דבר ה’ אל יחזקאל אלא מלמד שלא היתה רה”ק תדירה עליו.

לפה”נ מבואר שאכן היתה דרגת נביאותו פחותה.

 {תשובת מרן שליט”א: זה מעלה שא”צ רוה”ק על כל דבר אלא מבין מעצמו.

}

י) בתו”כ בהר פ”א ה”ז יליף השרשה לאורז ודוחן מקרא, ובירושלמי שביעית פ”ב ה”ה מבואר להדיא דברייתא זו היא בתחליף לסברא דרבה בר”ה י”ג ב’ ההובא שם בשם ר’ חונא בר’ חייא (וכמש”ש ג”כ מרן שליט”א), והיינו דלרבה ור”ח בר”ח ילפי’ שביעית מסברא דשיייכא במעשר בעיקר [ומזה ילפינן שביעית], ולתו”כ ילפינן מעשר מקרא דגבי שביעית, כן מבואר מדברי הירושלמי, אבל הר”ש כתב דרבה מיירי במעשר והתו”כ מיירי בשביעית ולא ילפי’ מהדדי וזהו כהתי’ השני בתוס’ שם, וצ”ע דבירוש’ מבואר לא כן.

 {תשובת מרן שליט”א: הכל בכלל} לא זכיתי להבין התירוץ.

 {.

}

 

קרא פחות
אףהלכות קידוש החודשהנביאיםחולהכסףמשהמשנהנדהנחמיהפסחקידושקידושיןרבישבת
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה כמה הערות ברש”י סנהדרין צא: וא”ל אנטונינוס לרבי נשמה מאימתי ניתנה באדם משעת פקידה או משעת יצירה א”ל משעת יצירה א”ל אפשר חתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלא מלח ואינה מסרחת אלא משעת פקידה אמר רבי דבר זה למדני ...קרא עוד

שאלה

כמה הערות ברש”י סנהדרין צא: וא”ל אנטונינוס לרבי נשמה מאימתי ניתנה באדם משעת פקידה או משעת יצירה א”ל משעת יצירה א”ל אפשר חתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלא מלח ואינה מסרחת אלא משעת פקידה אמר רבי דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו שנאמר ופקודתך שמרה רוחי ואמר ליה אנטונינוס לרבי מאימתי יצה”ר שולט באדם משעת יצירה או משעת יציאה א”ל משעת יצירה א”ל א”כ בועט במעי אמו ויוצא אלא משעת יציאה אמר רבי דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו שנאמר לפתח חטאת רובץ.

ופירש”י משעת יצירה – שנקרם כולו בבשר וגידין ועצמות: פקידה – משעה שהמלאך פוקד הטיפה ומביאה לפני המקום מה תהא עליה כדאמרינן בפרק כל היד במסכת נדה (דף טז:) מיד נזרקה בו נשמה וחיות: אמר ליה – רבי משעת יצירה: ואמר לו – אנטונינוס וכי אפשר לחתיכה שתתקיים כו’: משעת יציאה – כשיוצא ממעי אמו או משעת יצירה: א”ל – רבי משעת יצירה: אמר לו אנטונינוס א”כ בועט במעי אמו ויוצא – אלא משעת יציאתה:

א) מדוע היפך רש”י סדר הגמרא וכתב יצירה קודם פקידה וכן בסמוך כתב יציאה קודם יצירה ובגמרא איפכא.

ב) מדוע האריך כ”כ במי אמר למי – א”ל רבי, אמר לו אנטונינוס, א”ל רבי, אמר לו אנטונינוס.

הרי לכאורה דברי הגמרא מבוארים וליכא למיטעי.

וגם לא פירש מי אמר למי בגמרא לעיל.

וצ”ע בזה.

ג) רד”ה אמר לו אנטונינוס א”כ כו’ לכאורה לא הוסיף כלום על הגמרא ורק כתב “יציאתה” במקום יציאה.

וצ”ע בכל זה.

אסיים בב’ פרפראות על הפרשה.

הראשון אמרתי כשהייתי צעיר לימים (קודם הבר מצווה) והשני אמרתי אתמול.

א) ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה כו’ ובמדרשים דעד כאן לא ידע שהיתה יפת תואר ובדרך למצרים עברו דרך המים וכו’ והנה כיון שהיתה שרה יפת תואר היו להם צרות וכמו שראינו בהמשך הפסוקים.

ונראה דמרומז בקרא ויהי כאשר הקריב לבוא “מצרימה” – אותיות “מים” “צרה” ודוק.

ב) אחר המעשה עם שרה פרעה נתן לאברהם “חמרים ועבדים ושפחות ואתונות”.

ולכאורה קשה מדוע כתיב עבדים ושפחות בין חמור לאתון.

וי”ל שכוונת הקרא לרמז למה שאמרו חז”ל עם הדומה לחמור ודו”ק

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

שלו’ רב

א.

יתכן שהיה כך הסדר בגמ’ לפני רש”י, וצריך להסתכל בכתי יד או בעין יעקב ואגדות התלמוד וכדו’.

ג, הרבה פעמים רש”י על הבראשית רבה מעתיק משפט מהמדרש בלי לפרשו ובד”כ זה לכאורה לאוקמי גירסא במשפט ההוא להוציא מגירסא אחרת, תעיינו ותמצאו הדבר, גם בלא שכתב הכי גרסינן, שניהם מיוחסים לרש”י גם הרש”י על הבראשית רבה וגם רש”י על חלק, התשובה לב’ איני יודע, רק אפשר לבדוק בגירסאות הישנות לראות אם יש משהו גם על זה.

בכבוד רב

***

קרא פחות
ידיעקבנדהנשמהתשובה
0
נשאל: כ׳ בכסלו תשפ״דב:

מותר. מקורות: כ”כ מו”ר במשמרת הטהרה סי’ קצה סקנ”ט, וכן הביא אאמו”ר שליט”א בבנין בית נאמן שיש מתירים, ועי’ בספר אבני דרך טו סי’ קסב שהביא הרבה מ”מ בזה, וכן במה שהובא בתפארת הטהרה פ”ו טו, ובקובץ מצא חיים עמ’ ...קרא עוד

מותר.

מקורות: כ”כ מו”ר במשמרת הטהרה סי’ קצה סקנ”ט, וכן הביא אאמו”ר שליט”א בבנין בית נאמן שיש מתירים, ועי’ בספר אבני דרך טו סי’ קסב שהביא הרבה מ”מ בזה, וכן במה שהובא בתפארת הטהרה פ”ו טו, ובקובץ מצא חיים עמ’ מ, ולא אכפול בכל המ”מ בזה, רק בקיצור אציין שהדברים מסתברים שכן המקור לאסור שכיבה במיטתה אינו מן הגמ’ אלא מן הגאונים מסברא שמביא לקירוב מק”ו מדברים אחרים שמביאים לקירוב שנאסרו, וא”כ באופן כזה שאינו צורה של קירוב דעת כל עוד שאין ידוע שיש עי”ז קירוב או הרהור אין מקור לאסור.

קרא פחות
הרחקותנדהעמידה על מיטתה
0
נשאל: ה׳ באדר ב׳ תשפ״דב:

הנה מקופיא היה נראה שלא, שהרי זה לא מצינו שמרדכי קנה גם את זרש אשתו של המן, וכ”ש לפי המדרשים שקנה את המן בשעת מלחמה א”כ מסתמא שזרש לא היתה שם כיון שאין דרכה של אשה לעשות מלחמה (קידושין ב ...קרא עוד

הנה מקופיא היה נראה שלא, שהרי זה לא מצינו שמרדכי קנה גם את זרש אשתו של המן, וכ”ש לפי המדרשים שקנה את המן בשעת מלחמה א”כ מסתמא שזרש לא היתה שם כיון שאין דרכה של אשה לעשות מלחמה (קידושין ב ע”ב, ואמנם עי’ בפרק חלק סנהדרין צה ע”ב לענין קרונות של זהב וכו’ אבל יש לחלק בין הפקרות לאישות, אבל שגלונות הוא מלכתא למאן דמפרש הכי בפ”ק דר”ה, ומ”מ ברוב פעמים אין האשה באה למלחמה כלל), רק בן שפחה דינו כעבד אבל עבד כנעני וכ”ש גוי הקנוי למעשי ידים שבא על הגויה בת חורין אין הבנים קנויים לאדונו של אביהם, כמ”ש הרמב”ם בהל’ איסורי ביאה פט”ו ה”ו עבד שטבל שבא על הגויה הולד גוי הלך אחר האם.

אולם יעוי’ בנוסח המכירה מתוספתא דתרגום אסתר (הובא במנות הלוי ונדפס עוד בפרסומי ניסא פל”א) דמבואר שם שהמן מעיקרא מכר עצמו ובניו עד סוף כל הדורות, וזה צ”ע תוקף מכירה זו דהרי אין בעלות על בניו, ומאידך גיסא בנים שיולדו אחר כך אם משפחה פשיטא שהם של מרדכי גם אם אין דין המן כעבד כלל כמבואר ברמב”ם שם, ואם מבת חורין והמן הוא עבד אינם מתייחסים להמן כלל.

ואולי השטר הועיל לחוקי המדינה דשם ומרדכי השתמש בו כי הרגיש שיהיה בזה תועלת גדולה לישראל וגם כדי שיוכל לסבב על ידי זה מחיית עמלק.

ויעוי’ ביערות דבש (ח”א דרוש יז) שדייק ממה שמכר בניו עמו שנטבל לעבדות [והארכתי בדבריו בתשובה אחרת כאן] ועכ”פ מבואר שהבין דהיינו עבדים שיוולדו בתורת עבדות מן השפחה, ומה שהועיל השטר יל”ע אולי לכופו בשפחת מרדכי ואולי להתירו בשפחת מרדכי לפי השיטות שגוי אסור בשפחה והוא פלוגתת הראשונים אם גוי מותר בשפחה כנענית או לא (עי’ תוס’ יבמות מה ע”ב ד”ה אטבלה, תוס’ נדה מז ע”א ד”ה מסר, יבין שמועה להרשב”ץ הל’ שחיטה, תשובות בעל האשכול סי’ מח, מאירי נדה מז ע”א, ועי’ ערך לחם למהריק”ש יו”ד סי’ רסז סעי’ סט דגם אם עבד מותר בגויה אבל יש לאסור שפחה בגוי שלא תהיה כבושה תחתיו, ואכמ”ל), וכ”ז דוחק יל”ע.

קרא פחות

בעלותגוימלחמהמשפחהנדהערךקידושין
0