מתנה

איתא בירושלמי פ"ק דברכות ה"ב, וז"ל, דרשב"י אמר אלו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאתיהיבת תורה לישראל הוינא מתבעי קומי רחמנא דיתברי לבר נשא תרין פומין חד דהוי לעי באוריתא וחד דעבד ליה כל צורכיה.

חזר ומר ומה אין חד הוא לית עלמא יכיל קאים ביה מן דילטוריא דיליה אילו הוו תרין עאכ"ו.

עכ"ל.

שכן כלי שנשתמש בו קודש לא ישתמש בו חול כמ"ש בב"מ פ"ד ב' (עלי תמר).

הרי דמבואר להדיא שלדברים שהם צרכיו אמרינן שהיה עדיף שלא היה מדבר אותם בפה המשמש לקדושה, כ"ש דברים שעיקרן גנאי ובדוחק התירו לאמרן מפני הצורך, דבזה פשיטא שיש מעלה בזה.

אולם זה יהיה תלוי בנידון האם לה"ר לתועלת עדיין הוא דבר מגונה או לא, דיש מקום לומר דאדרבה, אם הלה"ר הוא לתועלת אפשר שאף עושה מצוה בזה באופן המותר (ויעוי' גם בתשובה הסמוכה אם טוב לומר הלה"ר שלתועלת רק ברמז).

ויעוי' בל' החזו"א בקוב"א לענין ידיעת אמיתת חכמי ישראל, ולא משמע שם שיש בזה איסור או חסרון, אם כי שם לא מיירי החזו"א בגנאי ממש.

וראה מה שכתב בעלי תמר לבאר המשך הגמ' שם, וז"ל, ואחרי שאי אפשר כי אם בחד פומא אמרינן דהו"ל כמו לב בי"ד מתנה עליהם דלעת הצורך מותר להשתמש בו לחול.

ובודוי של יוה"כ ע"ח שחטאנו בטפשות פה הנה דמלבד דטפשות פה הוא טפשות שעושה אותו ללעג ולקלס לשומעיו הר"ז גם עבירה שאחרי שאין צורך בדיבור טפשי הר"ז עבירה שכלי שמשתמש בו קודש לא ישתמש בו חול נוסף על החטא שכופר בטובתו של הקדוש ברוך הוא שנתן לו כלי יקר הפה שפיו יהגה חכמה עכ"ל.

אכן אי"ז ברור שעיקר הפתרון בזה הוא ע"י כתיבה, דמאידך גיסא אם כותב הדבר עלי גליון הר"ז עלול להשאר לימים רבים, וכמו"כ אם ינשאו לבסוף ויתרצו ועדיין יהא מונח מסמך הרי בודאי שאינו הגון וכדי בזיון וקצף, וג"כ בנידון דידן הרי יש לו הרבה מה לכתוב, ואולי אם יתחיל לומר בע"פ מקצת מגרעותיו של המדובר אולי יעזוב מיד את השידוך, וא"כ מדוע מיגעהו במכתב לקרוא כ"כ לה"ר שלא לצורך, וכמו"כ יש דברים שהפליגו רז"ל במשמעותם בכתיבה יותר מדיבור, ולכן אע"פ שלכאורה יש מעלה בכתיבה יותר מדיבור, מ"מ זהו להלכה ולא למעשה, ולא נראה שטוב לנהוג כך למעשה.

Read less

שאלה

שלום וברכה.

אודה מאוד אם תוכלו להשיב לי

שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו', אבל קורין בהן ושונין בהן.

וצ"ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן.

שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים שלושה רוחות, האם כשרה.

שאלה: שבת ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.

שאל בני יהודה נ"י: והא דין זה הוא קודם כל תפילה, כמבואר במ"ב סי' רלה ס"ק י"ז, דכל הני הלכתא שייכי נמי לעניין תפילת ערבית, וא"כ צ"ב מדוע נקטה המשנה דין זה במנחה, ולא בסתמא סמוך לתפילה.

שאלה: סוכה מב: "אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

והיינו טעמא דשופר, והיינו טעמא דמגילה".

וצ"ב בהאי גזירה, הרי יש עירוב דמצוה לתקן עירוב בכל מקום כמבואר בפוסקים, וא"כ אף שיטלטל לאו איסור קעביד.

שאלה: בבא מציעא ד.

"דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך – חייב, וכו', ורב ששת אמר: הילך פטור".

וצ"ב דבפסוק כתיב "אשר יאמר כי הוא זה" וידוע שכל "זה" מורה באצבע הוא, וא"כ כל הדין של מודה במקצת נאמר בהילך שנותנו ומצביע עליו.

שאלה: ברכות סב.

"רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב.

שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא! אמר לו: כהנא, הכא את? פוק, דלאו ארח ארעא.

אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך".

וצ"ב, אמאי אמר לו את זה באותו העת, ולא המתין לאחר מכן, ואז היה אומר לו.

וביותר קשה – דמסתמא דבר זה ציער את אשתו של רב, ואם כן – היה צריך לומר לו זה למחרת.

שאלה: יומא עה.

"תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.

מדת בשר ודם, מקניט את חבירו - יורד עמו לחייו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, קלל את הנחש - עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה - מזונותיו עמו.

קלל את כנען - אוכל מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה.

קלל את האשה - הכל רצין אחריה, קלל את האדמה - הכל ניזונין הימנה".

וצ"ב אמאי לא הביאה הגמ' גם מה שקילל ה' את האיש.

שאלה: ברכות ג: "הכי קאמר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה".

מאיזה גיל מיירי.

בתודה עמוקה

אהרן אריה כהן

***

תשובות

שלום רב

בע"ה, כ' חשון תשע"ז

לכבוד הג"ר אהרן אריה כהן שליט"א

אכתוב קצת הנלנע"ד והכל בדרך אפשר, ואולי ימצאו הדברים חן בעיני הלומדים, ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל.

שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו', אבל קורין בהן ושונין בהן.

וצ"ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן.

תשובה: יעוי"ש גבי מש"כ כי הא דרבינא ורב אדא בר מתנה הוו קיימי ושאלי שאילתא מרבא אתא זילחא דמיטרא עיילי לבי כנישתא אמרי האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא אלא משום דשמעתא בעא צילותא כיומא דאסתנא.

ופרש"י, צילותא - דעת צלולה ומיושבת, שאינו טרוד בכלום מחשבה.

וביארו שם התוס' בזה"ל, שהאמוראים לא היו רוצים ליכנס בהן בגשמים מפני גשמים אלא משום דשמעתא בעי צילותא ע"כ.

ומבואר שבסתמא היה אסור להם ליכנס אע"פ שרצו ללמוד, מכיון שעיקר כונתם היה כדי ליהנות, ואולי זה מה שבעי לאשמעינן שדוקא אם נכנס לצורך קריאה ומשנה אבל אם נכנס לצורך החמה מפני החמה וכו' אסור.

וזהו דוקא במקום כה"ג שאפשר בבית אחר כמ"ש המשנ"ב סי' קנ"א סק"ד, ולא מהני שיקרא או ישנה מעט בכניסתו כדלקמן מאחר שיוכל ליכנס לבית של חול להנצל מהחמה והגשמים אם לא שעסק מקודם באיזה דבר הלכה בחוץ והתחילו גשמים לירד שאז מותר לו ליכנס לביה"מ כדי שלא יטרידוהו הגשמים, וכתב בשעה"צ סק"ד, כן משמע במגילה כ"ח ע"ב בגמרא, האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא וכו', ותפוק לה דהא למדו שם אחר כך, אלא ודאי דבכל גווני אסור כיון דכוונתו העיקר להנצל מהגשמים, ולא דמי למה שהתיר הגמרא על ידי עצה זו בשצריך לקרוא לאיזה אדם, התם אין לו עצה אחרת עכ"ל, וגם כ"ז דוקא בתי כנסיות אבל בתי מדרשות קילכמ"ש הרשב"א, [ומ"מ איידי דנקט בתי כנסיות נקט אכולה מילתא].

ואולי אתא לאשמעינן למ"ד שבהכנ"ס אסור לעשותו בהמ"ד דמ"מ לקרות בו ולשנות בו מותר, דרק לעשות בקביעות בהמ"ד אסור, אבל סתם מקרא ומשנה אין לאסור.

שוב ראיתי בס' ראשון לציון לבעל האוה"ח הק', וז"ל, גמרא אבל קורין בהם ושונין בהם ע"כ.

קשה מאי למימרא פשיטא דקורין ושונין בהם וי"ל דסד"א כר"י דאמר קדושת בית הכנסת גדולה מקדושת בית המדרש ואין קורין ולא שונין בהם קמ"ל.

ואפשר דמהאי טעמא אמרי' הלכתא כריב"ל דאמר קדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת ולפ"ז ליכא למשמע מהכא דהלכה כריב"ל לגביה דר' יוחנן שכתבו התוס' לעיל דף כ"ו ד"ה כוותיה דר"פ כו' דאיכא למימר שאני הכא דברייתא מסייע ליה.

או אפשר לומר דברייתא אתיא אפילו אליבא דר' יוחנן ושאני הכא דלא עקר קדושת בית הכנסת ובאתרה קיימא אלא דקורין ושונין בה ג"כ אבל לעולם אם בא לעוקרה מהיות בית הכנסת ולקבוע בה בית המדרש לא שרי עכ"ל.

שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים שלושה רוחות, האם כשרה.

תשובה: הנה יש דין שסוכה העשויה ככבשן כשרה, היינו סוכה עגולה, כמבואר בסוכה ז' ב', ובפשטות היינו סוכה שאין לה דפנות כלל ומ"מ מכיון שסוגר את הרוחות הנצרכות כשרה.

אמנם כתב השפ"א סוכה ז' ב', ומסופק אני בהך סוכה דכבשן האיך יהי' השיעור דשתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח כיון דליכא זוית אפשר דצריך להיות מחצה העיגול עם עוד טפח וצוה"פ, או אפשר דאה"נ דבסוכה כזו כיון דליכא זוית צריך להיות כולה סתומה עומד מרובה על הפרוץ וצ"ע עכ"ל.

וכתב החזו"א או"ח סי' ע"ב סק"ו לגבי עירובין דמהני וז"ל, נראה דהא דב' דפנות כמין ג"ם אינו נידון כג' דפנות למחשב רה"י מה"ת היינו דוקא כשב' הדפנות על שיעור אלכסון של מרובע, אבל כל שנתקרבו זה כנגד זה ונתמעט האלכסון משיעור אלכסון של מרובע, נידון כג' דפנות וניתר בלחי וקורה ולא חשיב קורה באלכסון, דאל"כ אין לדבר שיעור, וב' כתלים באלכסון ומקורבין במערב ופתוחין למזרח כזה (-) ודאי נידון כמוקף מג' רוחות, ומיהו דוקא כשב' הכתלים שוין אבל אי אחד ארוך ואחד קצר כזה (-) אינו ניתר אלא כנגד הקצר כזה (-) ולא באלכסון כזה (-) דהיינו פתחא בקרן זוית לפי בנין הכתלים עכ"ל.

וע"ש סי' ע"ד סקט"ו.

אכן לענין סוכה הביא בס' הסוכה עמ' רמ"ה בשם הגרי"ז סולוביציק זצ"ל שהוכיח מהגמ' זבחים ל"ז ב' להחמיר בסוכה שעשויה בצורה סגורה ללא ג' דפנות (כגון צורת V), ויש מי שהביא שמועה זו באופ"א בלא הכרעה לעניננו (קונטרס המועדים עמ' כ"ד), אמנם לפי דברי הנצי"ב במרומי שדה על הגמ' שם אין ראיה לחידוש הגרי"ז מ"מ.

ובס' סוכת חיים עמ' קי"ג הביא בשם הגר"י הוטנר זצ"ל ובשם הגר"נ קרליץ שליט"א שסוכה בצורת V חשיב כסוכה שיש לה ג' דפנות.

שאלה: שבת ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.

שאל בני יהודה נ"י: והא דין זה הוא קודם כל תפילה, כמבואר במ"ב סי' רלה ס"ק י"ז, דכל הני הלכתא שייכי נמי לעניין תפילת ערבית, וא"כ צ"ב מדוע נקטה המשנה דין זה במנחה, ולא בסתמא סמוך לתפילה.

תשובה: בשחרית דין זה לא נוהג כמ"ש בשו"ע סי' פ"ט ס"ז, מותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך לשחרית, שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי ע"כ.

וכ' המ"ב סקל"ו, דוקא סמוך לשחרית דהיינו קודם שעלה עמוד השחר אבל משעלה עמוד השחר גם זה אסור [א"ר] וכתב הפמ"ג דדין ובורסקי וסעודה אסור סמוך לשחרית כמו סמוך למנחה ועיין לעיל בסימן ע' בבה"ל עכ"ל.

ויעוי' מש"כ בסי' ע' סקכ"ג, וא"כ לפ"ז במלאכה או בכל אלו הענינים לבד מאכילה אם התחיל קודם עמוד השחר א"צ לפסוק אם ישאר לו שהות אחר שיגמור לקרות ק"ש ולהתפלל דהרי קי"ל לקמן בסימן פ"ט ס"ז דלא גזרו סמוך לשחרית וא"כ התחיל בהיתר עכ"ל.

וכ' שם בבה"ל, ומה שכתבתי עוד במ"ב דאם היה עוסק במלאכה קודם עה"ש מיקרי שהתחיל הדבר בהיתר כן איתא בסימן פ"ט באחרונים דמלאכה מותר עד עה"ש וכן איתא בהדיא ברמב"ם פ"ו מהלכות תפלה הלכה ד' וראיתי בסידור הגאון מליסא בדברים האסורים קודם התפלה בסוף אות ד' דמשמע מדבריו דסתם מלאכה חוץ ממרחץ ולהסתפר ובורסקי דומה לאכילה דאסור חצי שעה קודם עה"ש [ומה שכתב שם אות ה' ואם התחיל לעשות מלאכה ממלאכות ע"כ קאי אלהסתפר ולכנס למרחץ וכה"ג דמיירי שם באות הקודם כדי דלא ליסתרו דבריו אהדדי עי"ש] מהרמב"ם ושארי האחרונים הנ"ל לכאורה לא משמע כן עכ"ל.

וצ"ב דיש סתירה בין הכרעות המ"ב, אבל מ"מ מבואר דאין דין שחרית ומנחה שוה.

וממילא תנא כי רוכלא לא מני ואזיל, דהרי אם יבוא לבאר כל הדינים בשחרית מנחה וערבית יהיה אפושי מילתא.

וגם אם נימא דדין מנחה וערבית שוה מ"מ מכיון שדין שחרית חלוק מביניהם לא הוה מצי למנקט סמוך לתפילה אלא חדא מתרתי נקט.

ויש עוד להוסיף דמש"כ 'עד המנחה' אין הפירוש עד תפילת המנחה, אלא פירושו עד הזמן הנקרא מנחה, ואיכא נמי פלוגתא אם הכונה למנחה גדולה או מנחה קטנה, וממילא אם הכונה היתה על כל התפילות לא היה נאמר 'עד התפילה', אלא 'עד עה"ש ועד המנחה ועד צאה"כ', ולהכי ניחא גם להדעות ששחרית שוה לשאר התפילות [דעת הראב"ד].

שאלה: סוכה מב: "אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

והיינו טעמא דשופר, והיינו טעמא דמגילה".

וצ"ב בהאי גזירה, הרי יש עירוב דמצוה לתקן עירוב בכל מקום כמבואר בפוסקים, וא"כ אף שיטלטל לאו איסור קעביד.

תשובה: חיישינן שיטלטל במקום שאין עירוב, וכמו"כ מעיקר הדין יש לשייר בעיר מקום שאינו בכלל העירוב, וחיישינן שיבוא לטלטל שם כדי ללמוד מחכם, או כשהחכם אינו דר בעיר הזו אלא בעיר אחרת.

שאלה: בבא מציעא ד.

"דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך – חייב, וכו', ורב ששת אמר: הילך פטור".

וצ"ב דבפסוק כתיב "אשר יאמר כי הוא זה" וידוע שכל "זה" מורה באצבע הוא, וא"כ כל הדין של מודה במקצת נאמר בהילך שנותנו ומצביע עליו.

תשובה: באמת יש כמה דברים במנחות כ"ט דדרשינן תיבת 'וזה' או 'הזה', והמהרש"א הביא דברי הרא"ם שם וכתב עליה בזה"ל, גם הוא הניח בתימה לפי דרכו לדעת הי"א למה לא דרשו כלום גבי וזה אשר תעשה אותה שלש וגו' וע"כ הנראה בזה דבכל מקום שנזכר כבר בסמוך לעיל מיניה מאותו דבר שבא הסיפור אחריו שפיר יפול מלת וזה בסיפור שבא אחריו וע"כ גבי וזה אשר תעשה אותה שלש וגומר שבא לעיל מיניה סיפור מעשה התיבה עשה לך תיבת עצי גופר קינים תעשה וגו' שפיר יפול אחריו וזה אשר תעשה וגו' כלומר בזה האופן תעשה אותה וגו' וכן גבי וזה אשר תעשה להם לקדש וגו' דכבר לעיל מיניה כתיב קידוש של אהרן דכתיב ועשו בגדי אהרן לקדשו וגו' וכן גבי וזאת התורה אדם כי ימות וגו' דכבר נזכר לעיל מיניה דיני הטמא וכן בזאת חקת הפסח וגו' שבא גם הסיפור בפרשיות הקודמות בדיני הפסח אבל גבי החודש הזה וגו' שלא נזכר כלום לעיל מינה בחדוש החודש לא יפול בתחלת הענין לומר מלת הזה וכן גבי וזה לכם הטמא בשרץ וגו' שלא נזכר לעיל מיניה כלל מטומאות שרצים וכן גבי וזה מעשה המנורה וגו' דבפרשת בהעלותך שלא נזכר כלום לעיל מיניה מענין מעשה המנורה וגו' אלא מהדלקת נרותיה וכבר נזכר מעשה המנורה בפרשת תרומה וע"כ לא יפול בה בכאן מלת וזה וכן לדעת הי"א גבי וזה אשר תעשה על המזבח שלא הוזכר כלל לעיל מיניה ענין קרבנות התמידין וע"כ דרשו בכל אלו שבא מלת וזה לומר שהיה משה מתקשה בהם ותנא דבי ר' ישמעאל דלא דריש כלום גבי וזה אשר תעשה על המזבח היינו משום דאיכא לפרש התם מלת וזה דה"ק קרא דלעיל מניה כתיב שבעת ימים תכפר על המזבח וגו' היינו שלא נוהג אלא לפי שעה בז' ימי המלואים אבל זה אשר תעשה על המזבח וגו' תמיד שהם ב' תמידין וק"ל עכ"ל המהרש"א, וה"ה לעניניננו גבי 'אשר יאמר כי הוא זה' מכיון שכבר נזכר לעיל מינה על מה מדובר א"כ אין תיבת 'זה' מיותר ללמד שהיה מורה ע"ז באצבע.

שאלה: ברכות סב.

"רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב.

שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא! אמר לו: כהנא, הכא את, פוק, דלאו ארח ארעא.

אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך".

וצ"ב, אמאי אמר לו את זה באותו העת, ולא המתין לאחר מכן, ואז היה אומר לו.

וביותר קשה – דמסתמא דבר זה ציער את אשתו של רב, ואם כן – היה צריך לומר לו זה למחרת.

תשובה: יתכן שהיה נוח לו לדבר בחשך ובהסתרה מלדבר פנים מול פנים (ע"פ ידידי הגר"ח מישקובסקי ק"ס), וביאר ידידי עוד דלגבי אונאת דברים של האשה יתכן דכיון שהיה לצורך מצוה סמך עליה שתמחול, ע"פ המבואר בב"מ כ"ב א' לא אמרו כלך אצל יפות אלא לתרומה בלבד, וכן מצינו במ"ב לגבי ניח"ל לאיניש דליעבד מצוה בממוניה שנאמר רק גבי מצוה, ומ"מ זהו דוחק וצ"ע.

שאלה: יומא עה.

"תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.

מדת בשר ודם, מקניט את חבירו - יורד עמו לחייו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, קלל את הנחש - עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה - מזונותיו עמו.

קלל את כנען - אוכל מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה.

קלל את האשה - הכל רצין אחריה, קלל את האדמה - הכל ניזונין הימנה".

וצ"ב אמאי לא הביאה הגמ' גם מה שקילל ה' את האיש.

תשובה: כנראה שבגמ' הביאו רק מה שמן הענין ממש, ומה דמוכחא מילתא שהקללה היא לטובה, וכנראה דלגבי קללת אדם לא אשכחן דבר הברור מענין זה.

שאלה: ברכות ג: "הכי קאמר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה".

מאיזה גיל מיירי.

תשובה: על ר"פ בן יאיר איתא בפ"ק דחולין ז' ב', אמרו עליו על ר' פנחס בן יאיר מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו עכ"ל.

רצה לומר דכל ימיו לא נהנה משל אחרים, ומשל אביו לאחר שעמד על דעתו אף משל אביו לא נהנה כלום (ראש יוסף).

ופירשו בעלי המוסר [כמדומה הגר"ש ולבה] דיש זמן שאדם עומד על דעתו ומקבל עליו את גדרי החיי האמיתיים, ויתכן דזהו כונת דוד המלך.

יתכן ג"כ מגיל בר מצוה שנתחייב במצוות ויל"ע.

בכבוד רב

***

{עש"ק פ' לך תשע"ו בס"ד}

כתב בדרך אמונה, (ביאור ההלכה, הלכות מתנות עניים פ"ז ה"ה), וז"ל, ולכאו' נראה שהמוצא ממון שע"פ דין א"צ להחזיר ורוצה להחזיר לפנים משוה"ד אם בעל אבדה עשיר צריך המחזיר ליתן מעשר קודם וראי' מאאע"ה שהחזיר למלך סדום ומ"מ נתן מעשר קודם והרי גם שם הי' עליו מצוה להחזיר שלא יאמר אני העשרתי וגו' ויהי' חילול ה' כמ"ש רש"י וצ"ע עכ"ל.

והקשה מרן הגרב"ד דיסקין שליט"א, דהרי אצל אברהם כבר בא לידו רק שלא רצה לעכב לעצמו, והניחא באופן כזה, אבל באופן שמתחילה רצה להשיב האבידה לבעליה מנ"ל שצריך לעשר.

תשובה - הנה מש"כ מו"ר רה"י שכבר היה ברשות אברהם, זה מבואר ברש"י ומפרשיו, שכתב רש"י (בראשית יד כג) אם מחוט ועד שרוך נעל - אעכב לעצמי מן השבי: ואם אקח מכל אשר לך - ואם תאמר לתת לי שכר מבית גנזיך, לא אקח: עכ"ל, וכתב השפ"ח א"נ ק' לרש"י הא כבר היה בידו ולא היה לו לומר ואם אקח אלא ע"כ ואם אקח ממה שתתן לי מבית גנזיך ע"כ.

ולפ"ז היה נראה לי דבאמת באופן שמלכתחילה לא זכה בזה, בזה ליכא מאן דפליג שלא יצטרך ליתן מעשר, והגרח"ק שליט"א לא דיבר באופן כזה, אלא באופן שזכה בזה ואח"כ רצה להחזיר, דהרי גם בסברא לכאורה מוכרח כן.

אחר כתבי זה מצאתי עוד בס' חשוקי חמד להגר"י זילברשטיין שליט"א, [ב"מ דף כד ע"ב, בד"ה לפנים משורת הדין], שהביא עוד אריכות וגם פסק ממרן הגריש"א ז"ל בזה, וז"ל, שאלה.

מצא מעות שהדין נותן שאינו חייב להחזירה, כיון שבעליה מתייאש, ולפנים משורת הדין, [א"ה ר"ל כמבואר בשו"ע שיש לפנים משורת הדין להשיבו, והיינו באופן שאכן פטור, אך בכסף בזמנינו יש הרבה לדון בפרטי המקרה ואכמ"ל], החליט לתלות מודעות ולהכריז על הכסף שמצא, ובאמת בא אחד ונתן בה סימנים והחזירה לו, האם קודם שהחזירה חייב להפריש מעשר כספים, והאם גם האובד יתחייב להפריש מעשר כספים, כיון שמן הדין כבר לא היה חייב להחזירו.

וכתב שם, תשובה.

כתוב בתורה 'ויתן לו מעשר מכל' (בראשית יד כ), שלאחר שאברהם אבינו חזר ממלחמת סדום, נתן למלכי מלך שלם, מעשר מכל השלל שתפס, וכתב בספר טעמא דקרא שיש ללמוד מכאן שהמחזיר אבידה שאין חייב להחזירה רק לפנים משורת הדין, צריך ליתן מזה מעשר כספים, שהרי אברהם נתן מעשר כספים מהשלל, הגם שלבסוף החזיר את כל השלל למלך סדום.

וכ"כ בספרו דרך אמונה וכו'.

ולכאורה יש מקום לחלק, דגבי מוצא אבידה באופן הנ"ל אף שמצד הדין אינו חייב להחזירה, מ"מ מה שמחוייב להחזירה מצד לפנים משורת הדין, היינו דבגדרי לפנים משורת הדין זהו תורת השבת אבידה, והיינו דיש אבידה שמחוייבין להחזירה מצד הדין, ויש אבידה שיש בה תורת השבה מצד לפנים משורת הדין, וכשמחזירה מצד לפנים משורת הדין הרי יש בזה תורת השבה.

משא"כ גבי אברהם שלא היה בזה תורת השבה כלל גם לא מצד לפנים משורת הדין, שהרי אברהם אבינו קנהו קנין גמור, בכיבוש מלחמה, ועוד שהרי מלך סדום היה נכרי, ואסור להחזירה לאבידה, והאבידה הוא של מוצאו, וכל הטעם שהחזיר זהו מצד שלא יאמר אני העשרתי את אברהם, וזהו טעם צדדי לגמרי, והוה כאילו נתן לו מתנה, כדי למנוע חילול השם, וא"כ אין ללמוד מאברהם שנתן מעשר מכל, דלגבי אברהם לא היה לזה תורת השבה כלל, והיה בזה רק ענין צדדי של קידוש השם, משא"כ במחזיר אבידה לפנים משורת הדין שיש בזה תורת השבה י"ל שפטור ממעשר.

וכתב עוד, וכן אמר מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א (הובא בספר משפט האבידה סימן רנט שעה"צ ס"ק קכד) שהמוצא אבידה, ומחזירה לפנים משורת הדין, אין צריך המקבל לתת מזה מעשר כספים.

ומ"מ נראה שבעניננו לכו"ע יש לתת מעשר כספים, שהרי מן הדין אינו חייב להחזיר אפילו לפנים משורת הדין, אלא הרי אלו שלו, ומה שרוצה להחזירם, אין זה חיוב של לפנים משורת הדין, וראיה לזה שהרי אין צריך להחזיר, אפילו אם הוא עשיר ובעל האבידה עני, ובלפנים משורת הדין, כתב השו"ע (סימן רנט ס"ה) שבכה"ג צריך להחזיר.

והעצה הטובה ביותר כשמרים את האבידה, שיתכוון שאינו רוצה לזכות בזה, ואין זה שלו, וממילא לכו"ע לא יצטרך לתת מעשר כספים.

ולענין אם בעל האבידה יתחייב להפריש מעשר כספים, נראה שאם הוא נתייאש מהכספים, הרי זה כאילו בא לו מתנה מחדש, וצריך להפריש מעשר כספים, אך אם הוא עדיין לא נתייאש, אין צריך להפריש מעשר כספים עכ"ל הגר"י זילברשטין שליט"א.

ומתבאר בדבריו דגם לדעת בעל הדרך אמונה אם מכוין שלא להגביה א"צ ליתן מעשר.

אכן עיינתי שוב בלשון השאלה, וכנראה כונת מו"ר רה"י להקשות שא"א מלכתחילה לא היה בכונתו ליתן מעשר רק אחר שלקח החליט להחזיר שלא יהא חילול ה', משא"כ באופן של בעל הד"א דמיירי באדם שמלכתחילה נוטל ורוצה להחזיר.

אך יש לדון מנ"ל למו"ר שכך היה.

אכן ציין מו"ר לדברי רש"י מסכת סוטה דף יז ע"א בשכר אם מחוט ועד שרוך נעל - שהבריח עצמו מן הגזל ע"כ, והקושיא מכופלת א"כ קשיא אדרבה דאם היה גזל מסתבר שמתחילה לא נטל וגם לא נתכוין לזכות, ואפ"ה עישר מזה.

ובאמת ראיתי בפי' אבן עזרא בראשית שיטה אחרת - חלק הדקדוק שכתב, וטעם ואם אקח - זאת הו"ו לעבר, כי הטעם אם מחוט ועד שרך נעל - לקחתי, ואם אקח, והעד, שאמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים, והוא פועל עבר עכ"ל, וכ"כ בפי' הרד"ק ואם אקח - טעם הוי"ו ר"ל אם לקחתי ואם אקח ומבואר דגם הם ס"ל שלא נטל אברהם מתחילה כלום, ודלא כל' הרש"י עה"ת שהבאנו לעיל.

וכ"כ הספורנו אם מחוט ועד שרוך נעל.

כל "אם" שבמקרא כשלא יבא אחריו פועל תנאי יהיה במקום מלת "שלא", אמר אם כן "הרימותי ידי" שלא "מחוט ועד שרוך נעל" אוכל ליתן לך, שאין בידי כלום, ושלא "אקח מכל אשר לך" עכ"ל, וגם הוא ס"ל דמעיקרא לא נטל אברהם כלום.

וכן בפירוש הריב"א על התורה מבואר שלא נטל כלל מן הרכוש ואעפ"כ עישר מרכושו ע"ז.

וז"ל, פשיט' שלא נתן המעשר משל אחרים אלא משלו אלא על כרחין כדתרצינן לא הפריש מעשר אלא משלו ולא מן הרכוש שהציל.

וא"ת הרי זכה ברכוש מן הדין מההיא דהמציל מן הגוים וכו'.

וא"כ היה לו להפריש מעשר אף מן הרכוש מטעם חזקה לחבר וכו'.

וי"ל דשמא לא הציל הרכוש רק בגלל הבעלים ודמי להא דאמרי' המגביה מציאה לחברו קנה חברו כי כן פסק בסמ"ק עכ"ל, ומבואר שלא נתכוין לזכות ברכוש וגם לא היה נוטל מן הרכוש עצמו, ונתחדש כאן לפי הצד דלעיל שגם אם לא זכה צריך ליתן מעשר א"כ יצטרך ליתן מרכושו.

והנה בשבת הצעתי דברי הגריש"א הנ"ל לפני שא"ב הג"ר שמעון כהן שליט"א שהיה מהדנין לפני הגריש"א ומהמקורבים אליו, והגיב ע"ז שא"א לסמוך על שמועה כעי"ז והביא דוגמאות.

ובכל הנ"ל דן דהרי י"א שאין קנין כיבוש מלחמה בעכו"ם, וא"כ לא קנו אותן המלכים אלא אברהם אח"כ במלחמה, וא"כ היה קנין זוטו של ים.

ומ"מ מה שאברהם לא רצה ליטול אע"פ שברש"י סוטה שם ביאר שהיה משום גזל, לא היה ניחא ליה להרב הנזכר שהכונה גזל ממש, אלא שלא רצה משום שנכסי סדום היה נכסי גזילות, ולא היה ראוי ליטלו.

ובכונת הגריש"א ביאר דדוקא מה שמצווה מצד לפנים משורת הדין יש להחשיבו כאליו לא באה לידו, ובזה נעמיד גם אם בתחילה זכה בזה, אך לא היה הגריש"א סובר מדעת האבקת רוכל שאין מפרישין מעש"כ מכנגד ההוצאות השוטפות, ומאידך ציין הנ"ל שפ"א נשאל הגגריש"א על אחת שכדי לעבוד הוצרכה לשלוח הילדים למטפלת ורוצה להוריד המעש"כ, דבזה ודאי מאי אית לה למיעבד.

והנה יש להעיר בכ"ז דכל הני רבוותא מרן הגרח"ק שליט"א והגרב"ד שליט"א דנו בענין המעשר כספים של אברהם אך בחז"ל הרי מפורש בכמה מקומות שהיה זה מדין תרומה גדולה, ומלכי צדק כהן היה.

וכך הלשון בפסיקתא דרב כהנא [פיסקא י - עשר תעשר, אות ו'] א"ר חונה אבות הראשונים הפרישו תרומה ומעשרות.

אברהם הפריש תרומ' גדולה, הרימותי ידי אל י"י (בראשית יד: כב), ואין הרמה אלא תרומה, כמה דאת אמ' והרמתם ממנו את תרומת י"י (במדבר יח: כו).

וכ"ה בבראשית רבה פרשת לך לך פרשה מג, ר"י אמר עשאן תרומה היך מד"א (במדבר יח) והרמותם ממנו תרומת ה', וכ"כ רש"י פרשת לך לך (בראשית פרק יד פס' כ) ויתן לו אברם, מעשר מכל אשר לו לפי שהיה כהן, ועיין בל' הרמב"ן 'אבל חלק הגבוה הפריש לתתו לכהן', וכנראה קודם מ"ת היה שייך ליתן תרומה גדולה גם מדוממים, שהרי היה כל השלל שם.

וכן מבואר בחזקוני ובפי' הריב"א ועוד שדנו מי היה הכהן שם (ע' נדרים ל"ב ב').

ואע"ג דבפרקי דרבי אליעזר פרק כז איתא, ר' מאיר אומ' אברהם התחיל ראשון לעשר, לקח המעשר מכל מה שהשיב מן הרכוש של סדום ועמורה ואת כל מעשר רכוש לוט בן אחיו ונתן לשם בן נח, שנ' ויתן לו מעשר מכל [וכ"א במדרש משלי פ' ל' ובבמ"ר פי"ב], מ"מ לא נתבאר שם יותר מן הפסוק איזה מעשר היה שם.

אכן באבן עזרא בראשית כתב ואברם הוציא המעשר לכבוד השם, ולא מצא אדם לתתו לו כמלכי צדק, ונראה שלכך היתה כונת המ"ד בב"ר שעשה כן ל'שירה', ר"ל להודות לה' וא"כ זהו כעין מעשר כספים, אך דוחק לומר שזהו כל המקור ובודאי היה לפניהם הרבה בענין זה.

וברד"ק בראשית כתב וז"ל, ויתן לו מעשר מכל - המפרשים פירשו, כי אברם נתן למלכי צדק מעשר מהמקנה והרכוש אשר הציל לפי שהיה כהן לאל עליון; ואדוני אבי ז"ל פירש כי מלכי צדק נתן לאברהם בשכרו המעשר מן הדין, כי המלך סדם אמר לאברם תן לי הנפש והרכוש קח לך, ואברהם אמר אם מחוט ועד שרוך נעל, אמר מלכי צדק לאברהם מן הדין תוכל לקחת המעשר מן הכל ולא תקח דבר ממלך סדם כי שלך הוא המעשר מן הדין, כי כל מציל ממון חבירו המעשר הוא שלו על שטרח להצילו, ונכון הוא הפירוש, כי יש לתמוה לדעת המפרשים איך היה נותן אברם משל מלך סדם למלכי צדק והוא לא רצה לקחת לעצמו ויתן לאחרים, זה לא יתכן עכ"ל, ומבואר מדבריו בעיקר הענין שלא היה זה מעשר כספים, אך לענינינו לגבי ליתן מעש"כ מדבר שאינו רוצה ליטלו לעצמו חזינן ג"כ שהיה פשיטא ליה להרד"ק מסברא שאין בזה שום שורש וכמ"ש כשאינו רוצה לזכות בזה.

אכן ראיתי בס' פנים יפות לבעל ההפלאה ז"ל, ויתן לו מעשר מכל.

משמע מזה דמעשר ראשון שייך אף לכהנים, כדסבירא ליה לרבי אלעזר בן עזריה ביבמות דף פ"ו ע"ב, דאי לא תימא הכי מה ענין מעשר לכהנים, והיינו דקאמר ויתן לו מעשר מכל, דלא נימא שנתן לו מעשר מן המעשר דהיינו תרומת מעשר לכהן, לכך כתיב מעשר מכל ולא תרומת מעשר.

ולפי פשוטו משמע שנתן לו מעשר מכל הרכוש שהביא, והוא רמז למעשר שצריך האדם להפריש מנכסיו לשמים, כמו שמצינו גבי יעקב, וכדאיתא ביו"ד [סי' רמט] בהלכות צדקה.

ויש לפרש מ"ש ויתן לו מעשר מכל, היינו אף מן מה שהביא מביתו דכיון שהיה בחזקת שיאבדו, לולי הנס חייב לעשר, כמו שמצינו גבי מעשר התבואה שאינו מנכה מספר הזריעה, מפני שלאחר הזריעה היה בחזקת איבוד, וכן ראיתי בתשובה בחוב שנתייאש ממנו ובא לידי גבוי חייב במעשר.

ויש עוד לפרש ויתן לו מעשר מכל, דאף מרכוש מלך סדום נתן לו מעשר, אף על פי שאח"כ החזיר את הרכוש, מ"מ כיון שבא ליד אברהם נתחייב במעשר, כדקיי"ל [עירובין לז ב] בחבר שמכר לע"ה ועיין בסמוך עכ"ל.

ואביא לשון התורה תמימה שמצאתי לגבי עשר תעשר [בהערות דברים פרק יד], ויש להעיר במה שחקרו הב"ח והט"ז ביו"ד סי' של"א אם יש איזה מקור למצות מעשר כספים ולא הביאו כלל דרשה זו שהביאו התוס', ואף על פי דבודאי אסמכתא היא, משום דעיקר הכתוב איירי בתבואת השדה, בכ"ז כדאי לעשותה סניף ואסמכתא למצוה דרבנן, כרגיל בכ"מ, וצ"ע.

ועיין בהשגות הראב"ד לרמב"ם פ"ט ה"א ממלכים כתב שאברהם תיקן מצות מעשרות, דכתיב (פ' לך) ויתן לו מעשר מכל, והקשה לי ש"ב הגאון רבי חיים ברלין שי', הא קיי"ל [בדרשה בסמוך עיין שם דעת הראב"ד] תבואת זרעך ולא לקוח, וא"כ הוא הדין מכבוש מלחמה, ולפי"ז הלא לא נתחייב כלל אברהם במעשר משלל כבוש מלחמה, והשבתי לו, דמדרשת הספרי שלפנינו סמוכים נאמנים לדברי הראב"ד, דכיון דחייבים במעשר מפרקמטיא ומשאר רווחים, לא גרע שלל מלחמה משאר רווחים.

ובר מן דין הנה נוכל לומר דדעת הראב"ד בכונת הכתוב ויתן לו מעשר מכל היינו מכל אשר בביתו, גם מוכרח הוא, דהכתוב אומר שאברהם לא לקח מאומה מן השלל, ודוחק לומר דנתן לו מחלק הנערים אשר אכלו עכ"ל.

היוצא מכ"ז דלכאורה הוא רעיון שנתחדש באחרונים לפרש מעשר דאברהם על מעש"כ, אכן אפשר דגם לדעת המדרשים והראשונים שנקטו שהיה כאן דין תרומה, מ"מ חלוק מדין תרומה דידן שהיה זה קודם מ"ת והביא גם מן הדומם והיינו כדי לומר שירה וכנ"ל, וא"כ אפשר דגדרי מעש"כ דידן שייך ללמוד ממעש"כ הזה אע"פ שהיה תרומה וצ"ע.

ונסכם הדברים שנידונו בזה, דהנה המוצא מציאה ואינו רוצה לזכות בה מצד הסברא פטור ממעש"כ, וכן נקט בס' חשוקי חמד אליבא דכו"ע, אכן יש מן הראשונים שמדבריהן מבואר שאברהם הפריש מעשר אע"פ שלא זכה כלל, וכן בדרך אמונה יש שהבינו מדבריו כך, ובאופן זה יתכן שעליו ליתן מעשר מכספו האישי כדלעיל [אך פשוט שאי"ז חיוב], אך באופן שזכה ורוצה לחזור בו נראה שיש עליו להפריש מעש"כ, ויש לברר דעת הגריש"א הנ"ל, ובאופן שהיתה זכיה בטעות יש לדון בפרטי כל מקרה בזה.

ובאופן שהיה בכונתו לזכות אלא שלא זכה ורק אז חזר בו, לכאורה דינו כלא זכה כלל, אלא שיש מקום לברר אם היה מן המכוון לחלק בזה ג"כ.

ובכל הנ"ל יש לעשות שאלת חכם כשנוגע למעשה.

שלום וברכה.

אודה מאוד אם תוכלו להשיב לי

שאלה: מדוע מְכַנִּים את הרמב"ם בשם "הנשר הגדול".

שאלה: "תניא, אמר רבי עקיבא: פעם אחת נכנסתי אחר רבי יהושע לבית הכסא, וכו' אמר ליה בן עזאי: עד כאן העזת פנים ברבך! - אמר ליה: תורה היא וללמוד אני צריך.

תניא, בן עזאי אומר: פעם אחת נכנסתי אחר רבי עקיבא לבית הכסא, וכו' אמר לו רבי יהודה: עד כאן העזת פניך ברבך! - אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך".

וצ"ע אמאי נכנס בן עזאי הרי כבר ר"ע נכנס לרבי יהושוע ולימדו לבן עזאי שהרי אמר לו עד כאן וכו', וא"כ מה צורך היה לו נמי להכנס.

שאלה: תוס' מגילה דף לא: ד"ה ראש חודש, הביאו דברי רב החובל, מי הוא זה.

שאלה: מ"ב (סי' תפט ס"ק כ') "ואם לא אמר היום לית לן בה משום דעיקר מצות ספירה הוא שיאמר היום כך וכך": מה הדין אם במקום לומר "היום כך וכך לעומר", אמר "הזמן הזה כך וכך לעומר", האם יצא.

שאלה: מדוע לא הובא בש"ס ופוסקים דין "פרע ולא מל את המילה כאילו לא פרע ולא יצא".

שאלה: סעיף ה', "אין מברכין במוצאי שבת על נר שלא שבת מעבירה".

צ"ב אמאי נכתבה הלכה זו דוקא בנר ולא גם בבשמים, כגון בשמים שנקטפו בשבת וכו', והוא הדין לכל המצוות אם לא שבתו מעבירה.

שאלה: מה הדין בטמא דבעי טבילה וירדו עליו גשמים, האם נטהר כאילו טבל, דהא מדין לבוד כל הטיפות מחוברים ואיכא ארבעים סאה ויותר, ואם לאו מאי טעמא.

שאלה: "ברגע קטן עזבתיך" (נ"ד ז').

צ"ב הא רגע של ה' הוא פחות מיום אחד של הקב"ה, שהוא אלף שנה.

אם כן, כיצד נמשכת גלותנו כבר יותר מאלף שנה.

שאלה: מה הדין במסתפק אם צריך לברך איזה ברכה, וחבירו כעת מברך ברכה אחרת, האם יכול לצאת מדין שומע כעונה כל הברכה ללא סיומה, ואת הסיום יברך בעצמו מה שרוצה.

שאלה: מה הדין בהנ"ל אם מסתפק אם בירך העץ וכדו' וחבירו מברך שהכל, האם יש עניין לשמוע ברכת שהכל, שלכה"פ ישמע ברכת שהכל שהוא פוטר הכל.

שאלה: האם מהני לעשות תנאי פ"א לכל החיים ולומר כל ברכות הנהנין שאברך אני מכיוון על כל החדרים שנמצאים באותו בית.

שאלה: בהנ"ל אם מתנה שכל ברכות הנהנין שאברך יפטרו כל המאכלים שברכתם שווה שנמצאים בבית אפי' שלא לפניו, האם מהני.

יישר כח גדול

אהרן אריה כהן

***

תשובות

בע"ה כ"ז חשון תשע"ז

לכבוד הג"ר אהרן אריה כהן שליט"א

שלום רב

שאלה: מדוע מְכַנִּים את הרמב"ם בשם "הנשר הגדול".

תשובה: לא שמעתי בזה דבר, אבל יעוי' במדרש אסתר פנים אחרים פ"א 'הנשר הגדול, שהיה כנפיו פרושים על כל העולם כולו', ואולי ג"כ הרמב"ם שהיו הרבה מקומות סרים למשמעתו והיו כנפיו פרוסות למרחקים קראו לו כן.

שאלה: "תניא, אמר רבי עקיבא: פעם אחת נכנסתי אחר רבי יהושע לבית הכסא, וכו' אמר ליה בן עזאי: עד כאן העזת פנים ברבך! - אמר ליה: תורה היא וללמוד אני צריך.

תניא, בן עזאי אומר: פעם אחת נכנסתי אחר רבי עקיבא לבית הכסא, וכו' אמר לו רבי יהודה: עד כאן העזת פניך ברבך! - אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך".

וצ"ע אמאי נכנס בן עזאי הרי כבר ר"ע נכנס לרבי יהושע ולימדו לבן עזאי שהרי אמר לו עד כאן וכו', וא"כ מה צורך היה לו נמי להכנס.

תשובה: אביא בזה ל' הס' פרחי כהונה על הגמ' שם וז"ל, תניא בן עזאי אומר וכו'.

מקשים דהא כבר אמר לר"ע ע"כ העזת פניך ברבך ואם היה זה אחר ששמע מר"ע דללמוד תורה מותר אם כן למה צריך להכנס לבית הכסא הלא כבר שמע אותם מר"ע.

ויתכן דבן עזאי שכח מה הם הג' דברים שלמד ר"ע מר' יהושע לאחר זמן רב הלכך נכנס לבית הכסא לזכור אותם ואין לומר שהיה לו לשואלו מה הם הג' דברים שלמדת מרבך דהא תקשה בפשט הש"ס אמאי לא שאל ר"ע מרבו וכן בן עזאי מר"ע איך סדר ההנהגה בבית הכסא אלא ודאי דללמוד תורה אין שום קפידא ומה לי שאלה בפה או רואה בעיניו מיהו ר"י ס"ל דכיון שהיה יכול לשואלו מה הם הג' דברים מיקרי עזות פנים.

ולא דמי לר"ע שנכנס ולא שאלו איך סדר ההתנהגות בבית הכסא דאפשר שלא יאמר לו כולם וישכח איזה דברים הלכך נכנס וראה הכל בעיניו אבל בן עזאי בקל היה יכול לשאול מה הם הג' דברים ולפיכך הקשה לו עד כאן העזת וכו' ואעפ"כ משני ליה תורה היא וכו'.

ובזה ניחא מאי דק"ל על ר"י דמסתמא שמע להך עובדא דר"ע שנכנס וכו' וא"כ מאי מקשה ע"כ וכו' ולפמ"ש א"ש דידע לה שפיר אלא דס"ל דיש לחלק ביניהם וכאמור.

ועוד י"ל דמה שנכנס אחר ר"ע הוא לראות דעת ר"ע גופיה דשמא איהו פליג ארביה מכח שראה אח"כ רבים חולקים עליו ואפ"ה ראה שעודנו בסברתו.

ועוד י"ל דעובדא דר"ע היה בא"י ובן עזאי נסתפק אם זה דוקא בא"י או אפילו בחו"ל דלא שמיע ליה סברת ר"ע שאמר לעיל בכ"מ אין נפנין מזרח ומערב ועובדא דבן עזאי היה בחו"ל וידע דדעת ר"ע לאסור אפילו בחו"ל והני ב' דינים אמרם ב"ע אגב גררא אף על גב שהיה יודעם מקודם [א"ה ולענ"ד נראה יותר נכון לומר דעובדא דבן עזאי שנכנס אחרי ר"ע היה קודם מה שסיפר ר"ע שנכנס אחרי ר' יהושע ומה שהקשה ב"ע לר"ע ע"כ העזת וכו' אף על פי שגם הוא עשה כן ללמוד תורה לא הקשה אלא לשמוע מפיו של ר"ע רבו אם הוא מותר בשביל ללמוד וכסברת עצמו או יש לו לשאול איך התנהגות בית הכסא.

ומה שסידר בעל הגמרא מעשה דרבי עקיבא קודם מעשה דבן עזאי הוא משום שכן הוא סדר המעשיות דבן עזאי היה האחרון שלמד מר' עקיבא שהוא היה הראשון שנכנס אחרי ר' יהושע, המקי"ש].

עכ"ל.

עוד אביא בזה מה שמצאתי, ביפה עינים כתב שבן עזאי נכנס אחר שסיפר לו רבי עקיבא על מה שראה אצל רבי יהושע, כי עדותו של רבי עקיבא היתה על הנהגות בית הכסא שביהודה [כפירוש רש"י ד"ה אחר], ואילו בן עזאי נכנס אצל רבי עקיבא בחו"ל, כי רצה לראות אם גם שם אסור בין מזרח למערב, וראה רש"ש.

והמלבי"ם [ארצות החיים ג ו] כתב שבן עזאי סבר שיתכן כי רבי יהושע לא קנח בימין משום שלא היה הולך ד' אמות בלי תפילין [יומא פו א], וכיון שאחזן בימינו נגד לבו היה אסור לקנח בימין [כדלעיל כג א], אך רבי עקיבא אחזו בבגדו, ורצה לראות אם גם הוא יזהר בכך, ויהיה ראיה שהאיסור בעצם הקינוח בימין.

וביד דוד כתב שכיון ששמע מרבי עקיבא שמותר להכנס כי הוא למוד דיני התורה, וחשש שיש עוד פרטים שיש בהם חשש איסור, והם פשוטים בעיני רבי עקיבא ולכן לא פירטם לו, וצריך לראותם כדי ללמוד.

שאלה: תוס' מגילה דף לא: ד"ה ראש חודש, הביאו דברי רב החובל, מי הוא זה.

תשובה: זהו אחד מן החכמים בזמן הראשונים שהורה, והתוס' לא ביארו מי הוא זה מפני כבודו, משום שרצו לומר שהוא אומר שלא כהוגן, ולכך קראו לו 'רב החובל' כלומר שהוא מורה שלא כהלכה.

שאלה: מ"ב (סי' תפט ס"ק כ') "ואם לא אמר היום לית לן בה משום דעיקר מצות ספירה הוא שיאמר היום כך וכך": מה הדין אם במקום לומר "היום כך וכך לעומר", אמר "הזמן הזה כך וכך לעומר", האם יצא.

תשובה: מסברא נראה שראוי לחשוש צריך לחזור ולספור, דזמן הוא משמעות גם להרבה זמן, כמו שאומרים 'ספה"ע בזמן הזה דרבנן', ומ"מ יש לדחות דכשאומר כך וכך ימים א"כ מוכחא מילתא ש'זמן' כונתו ליום הזה, ורק כשאינו אומר אלא כך וכך ימים לעומר בזה אין משמעות, דהרי הט"ז לא הביא ראיה לדבריו שהעיקר הוא לספור היום, אלא רק כתב שאם השיב לחבירו כך וכך ימים לעומר ולא השיב לו היום כך וכך ימים לעומר לא יצא יד"ח, דעיקר המצוה הוא לומר היום, וא"כ כל היכא שמוכחא כונתו סגי וצ"ע.

אכן לשון הגר"ז סי' תפ"ט ס"ז, אם לא אמר היום אלא מנה סתם כך וכך ימים לעומר לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולספור בברכה דכיון שאמר כך וכך ימים הרי לא ספר את עצם היום הזה שהוא עומד בו והתורה אמרה תספרו חמשים יום שתספור היום עצמו שיאמר היום כך וכך עכ"ל, ומדבריו נראה שזהו פי' הכתוב תספרו חמישים יום שצריך לומר דוקא יום וצ"ע.

ולענין ברכה יתכן שיש לצרף דעת הפוסקים שבלא אמר היום יצא (עי"ש בשעה"צ סקכ"ה), ואף שהמ"ב לא סבירא ליה כך מ"מ עכ"פ בכה"ג לא יברך, ועי' בכה"ח סקנ"ג שחשש לדעה זו לכתחילה, ומ"מ למעשה יש לשאול חכם.

שאלה: מדוע לא הובא בש"ס ופוסקים דין "פרע ולא מל את המילה כאילו לא פרע ולא יצא".

תשובה: הוא מילתא דפשיטא שאם לא מל לא יצא שכ"כ בתורה הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר (בראשית יז, י), וכתיב וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר (בראשית יז, יד), ולא הוצרכו לפרשו, וכמו"כ אינו כ"כ בפועל שיפרע ולא ימול.

שאלה: סעיף ה', "אין מברכין במוצאי שבת על נר שלא שבת מעבירה".

צ"ב אמאי נכתבה הלכה זו דוקא בנר ולא גם בבשמים, כגון בשמים שנקטפו בשבת וכו', והוא הדין לכל המצוות אם לא שבתו מעבירה.

תשובה: אביא בזה מה שכתב בס' רשימות שיעורים ברכות נ"ב ב', ומשם יהיה אפשר ללמוד לענינינו, וז"ל:

רש"י ד"ה משום דלא שבת.

וז"ל ממלאכת עבירה שהעובד כוכבים עושה מלאכה לאורו ותניא לקמן אור שלא שבת אין מברכין עליו הואיל ונעבדה בו עבירה עכ"ל.

יש לעיין מדוע נחשב נר של עכו"ם כנר שנעבדה בו עבירה דהרי העכו"ם אינו מצווה במצות שבת, ומאי שנא מנר של חולה דמברכין עליו משום דשבת ממלאכת עבירה.

ונראה דיש ב' מחייבים לברך ברכת הנר במוצאי שבת: א) על בריאת האש דנבראת במוצאי שבת, ולפי"ז ברכת הנר הויא חלות דין ברכת הראייה, ב) על ההיתר שחל להדליק אש בחול, וברכת הנר הריהי קיום בברכת הבדלה.

ונראה דמדין ברכת הבדלה צריך לברך על נר שנתקיימה בו מצות שביתה ממלאכה בשבת ועתה חל בו היתר מלאכה במוצ"ש.

ולפיכך אין מברכין על נר של עכו"ם דלית ליה קיום שביתה דאינו מצווה על שביתת השבת.

ואפילו אם במציאות לא עשה בו העכו"ם מלאכה אין מברכין עליו מדלא קיים בו מצות שביתה.

וכן משמע מהא דקיימא לן דמברכין על עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום בבית ישראל כדמבואר ברש"י (ד"ה שהיתה דולקת והולכת), וז"ל מערב שבת בבית ישראל עכ"ל.

ומשמע דאילו היתה עששית דולקת כל היום בבית עכו"ם ולא נעשה בה מלאכה אין מברכין עליה.

והטעם משום דלא נתקיים בו קיום שביתה.

משא"כ בנר של חולה דנתקיים בו קיום שביתה, ולפיכך מברכין עליו עכ"ל.

ולפ"ז שמבואר שגם בשבת הוא דין מצד שעתה הותר [ולא רק ביו"כ הוא מדין זה] א"כ א"ש מ"ט הוא דין מיוחד בנר ולא בבשמים ובשאר מצות, ועל אף שבשאר מצוות יש ג"כ גדים של מצוה הבאה בעבירה מ"מ הם גדרים אחרים מגדרי נר ששבת.

שאלה: מה הדין בטמא דבעי טבילה וירדו עליו גשמים, האם נטהר כאילו טבל, דהא מדין לבוד כל הטיפות מחוברים ואיכא ארבעים סאה ויותר, ואם לאו מאי טעמא.

תשובה: אין מי גשמים מטהרין אלא באשבורן כמבואר ביו"ד סי' ר"א, היינו בבריכה קבועה בקרקע, ועי' חגיגה י"ט א' ורש"י שם, ובלאו הכי לבוד לא נשנה אלא במחיצות הלכה למשה מסיני וא"א לומר לבוד בכל דבר.

שאלה: "ברגע קטן עזבתיך" (ישעיה נ"ד ז').

צ"ב הא רגע של ה' הוא פחות מיום אחד של הקב"ה, שהוא אלף שנה.

אם כן, כיצד נמשכת גלותנו כבר יותר מאלף שנה.

תשובה: בכמה מפרשים מבואר שענין הרגע הוא לעומת התשועה שתהיה אחר כך, דהיינו שמכיון ואח"כ תהיה תשועה גדולה א"כ נראה כאילו היה עד כה רגע אחד, וכמ"ש הרד"ק וז"ל, אף על פי שארכו ימי הגלות כולם יהיו נחשבים כרגע קטן כנגד הרחמי' בחרי קצף, ואדוני אבי ז"ל פירש שיהיו גדולים כשאקבצך, ובי"ת ברגע ר"ל בימים שעזבתיך אותם הימים הם רגע כנגד ימי הטובה, וכתב המלבי"ם, ברגע קטן עזבתיך.

דע כי העזיבה הזאת תחשב כאילו לא נמשכה רק רגע קטן לעומת גודל התשועה אח"כ כי ברחמיך גדולים אקבצך ע"כ, וכ"כ המצו"ד, ברגע קטן עזבתיך - העזבון שעזבתיך לא היה רק רגע קטן מול הקבוץ שאקבצך כי ברחמים גדולים תהיה ותתמיד לאורך ימים ע"כ (ועי' פרי צדיק פר' בחוקותי).

והאלשיך כתב ד'ברגע קטון עזבתיך' ר"ל שע"י פעולה של רגע אחד עזבתיך, שהקערה נהפכה על פיה לרעה ברגע קלוש, וז"ל, ברגע קטון עזבתיך בלבד, והוא ברגע השליטו ית' את האויבים בבית המקדש, כמאמר רז"ל במדרש איכה רבתי, שאמר הקדוש ברוך הוא אם איני מסתלק אין האויבים נכנסים כו', ואז באותו רגע התחזקו ויבאו, כד"א פתאום נטשו אוהלי רגע יריעותי, ומיד חזרה שכינה עמהם, כי גלו לבבל שכינה עמהם, הרי כי לא היו רק כאשה עזובה וכמו רגע בלבד עכ"ל האלשיך.

שאלה: מה הדין במסתפק אם צריך לברך איזה ברכה, וחבירו כעת מברך ברכה אחרת, האם יכול לצאת מדין שומע כעונה כל הברכה ללא סיומה, ואת הסיום יברך בעצמו מה שרוצה.

תשובה: הנה בענין לצאת בברכה חציה בשמיעה וחציה באמירה דעת הרע"א מהד"ק סי' ז' שיוצא, והובא בביאור הלכה סי' רע"א ד"ה דאתקש, וכ' הקה"י ברכות סי' י"א שכן מוכח גם מדברי המ"ב סי' תר"צ סקי"ט, וכן נראה שכך דעתו מדבריו במ"ב סי' קפ"ג סקכ"ו [שונה"ל סי' רי"ג ס"א, ועי"ש עוד מה שציין לעוד מדברי המ"ב], ודעת החזו"א או"ח סי' כ"ט סק"ו שלא יוצא.

לענין לצאת בברכה אחרת שאינה אותה הברכה ששומע, יתכן לתלות זה במחלוקת הראשונים בברכות י"ב א' בענין פתח אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא, ובשו"ע פסק בדיעבד להקל בזה עכ"פ בברכות דרבנן עי"ש במ"ב, אמנם יש לדחות דגם להמחמירין שם [באופן שלא אמר עדיין נוסח חמרא] היינו שהיה בדעתו באופן גמור לזה, אבל אם חבירו מברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אדעתא דברכה אחת ומכוין מעיקרא שבתיבות אלו מכוין בשביל חבירו לברכה שהוא צריך, בזה לא שמענו להחמיר.

ומאידך גם להמקילין שם צ"ע כאן.

ואביא בזה מה שכתב בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' כ' וז"ל, ודאתינן להכא נלענ"ד דהנה השערי תשובה הביא בסי' רי"ד מהברכ"י שאם אחד אכל מזונות ושתה יין דאע"פ שכולל את שניהם בברכת מעין שלש, מ"מ יכול שפיר להוציא גם את מי שאכל מזונות לבד, והיינו משום דיכול השומע לכוין לצאת מה שנוגע לו ולא איכפת ליה במה שמוסיף המברך לעצמו.

וחושבני דה"ה נמי שאם המברך אכל מזונות והשומע שתה יין שהוא ג"כ יכול לצאת בברכתו של המברך, אלא שבמקום שהמברך אומר על המחיה ועל הכלכלה יאמר השומע על הגפן ועל פרי הגפן וכן בחתימה, ויכול שפיר לצאת חובת הברכה מקצתה בשמיעה ומקצתה באמירה, כמו במקרא מגילה וכדומה שיוצאין שפיר גם אם הוא על ידי שיתוף של שמיעה וקריאה, וכן מבואר בתשו' רע"א סי' ז' שכתב כן להדיא גם לענין ברכה דנשים שאינן מבינות לשון הקודש יכולין שפיר לצאת ידי קידוש ע"י זה שיאמרו יחד עם המקדש נוסח האמצעית של הברכה, והפתיחה והחתימה יוצאות שפיר בשמיעה בלבד דהמעט הזה מבינות בלשון הקדש, וסובר בפשיטות דיכולין לצאת בשיתוף של שמיעה ודיבור וה"נ גם כאן.

אולם החזו"א בהל' ברהמ"ז סי' כ"ט סק"ו תמה אהא דמבואר כאן ברע"א דשפיר נפיק בשמיעת חצי ברכה, מהא דהסכימו הפוסקים לדעת הרי"ף בברכות מ"ו ע"א לענין ברהמ"ז, דאם אין אחדש שיודע לברך ברכה שלמה אין מחלקין ברכה אחת לשנים, והיינו משום דאין יוצאין במה ששומע מכל אחד רק חצי ברכה עיין שם.

אך נלענ"ד דשאני התם גבי ברהמ"ז דכיון שכל אחד מברך חצי ברכה אין ע"ז שם של ברכה, ולכן אמרינן חצי ברכה מזה וחצי ברכה מזה לאו כלום הוא, משא"כ בקידוש הן אמנם שאם המקדש יאמר רק הפתיחה והחתימה כדי להוציא את השומע, שפיר נראה דלאו כלום הוא אף אם השומע יאמר בעצמו את האמצעית, כיון שלא שמע כלל מהמקדש ברכה הואיל ואמר רק פתיחה וחתימה בלבד, אשר אין ע"ז שם של ברכה, שהרי אף אם גם שח הבוצע בין ברכה לטעימה נחלקו האחרונים ואיכא דס"ל דלא עלתה ברכה גם לשומע, דכיון דנתברר שהמברך הפסיק והפסיד ברכתו נעשה כאילו השומע לא שמע כלל ברכה, ואף דאנן לא קיי"ל הכי, היינו משום דסו"ס שמע ממנו ברכה שלמה, ולפיכך לא אזדא הברכה אלא מהמברך שהפסיק ולא מהשומע, משא"כ בכה"ג ששמע מהמברך רק חצי ברכה, שפיר נקטינן כהרי"ף דאין זה חשיב כשומע ברכה כיון ששמע מכל אחד רק חצי ברכה.

ואם כנים אנו בזה נלענ"ד דלפי"ז במי שמסופק אם בירך ברכת המוציא או לא שיכול לשמוע מאחר שמברך על היין או מברך להתעטף בציצית, והיינו שיכוין לשמוע ממנו רק את הפתיחה בלבד ואילו המוציא לחם מן הארץ יאמר השומע בעצמו ויצא מקצתו בדיבור ומקצתו בשמיעה, ואף להסוברים שאם פתח אדעתא דחמרא וסיים בשיכרא לא עלתה לו ברכה, היינו מפני שלא כוון יפה ולכן אין זו ברכה, משא"כ הכא זה שמברך על היין מכוון יפה וגם השומע מכוון יפה וכיון דזכרון אחד לשניהם מה טעם לא תעלה לזה ולזה, אלא שמעולם לא שמענו חדוש גדול זה, אך אפשר דהרע"א ז"ל נתכוין רק להתיבות שבאמצע הקידוש אבל לא בעיקר הברכה וצ"ע עכ"ל.

שאלה: מה הדין בהנ"ל אם מסתפק אם בירך העץ וכדו' וחבירו מברך שהכל, האם יש עניין לשמוע ברכת שהכל, שלכה"פ ישמע ברכת שהכל שהוא פוטר הכל.

תשובה: לפו"ר נראה שיש ענין בזה, דלפי הצד שבאמת לא בירך א"כ עובר איסור לצד הזה, וכעת שמברך שהכל אע"פ שאינו לכתחילה מ"מ אינו עובר איסור, וכ"ש דשעת הדחק כדיעבד דמי, וזה עדיף מלברך חצי חצי כהאופן הקודם שאין דינו ברור כנ"ל.

שאלה: האם מהני לעשות תנאי פ"א לכל החיים ולומר כל ברכות הנהנין שאברך אני מכיוון על כל החדרים שנמצאים באותו בית.

תשובה: לעצם ענין תנאי מובא על החזו"א שכשנאמר לפניו על תנאי לעשות בק"ש לענין זמן ק"ש לכל החיים [שאם קורא בלא ברכות בסוזק"ש של המג"א בתנאי שהלכה כהמג"א] שזה לא מופקע לומר שמועיל.

 ומ"מ שמא לענין ברכה א"א לומר תנאי מפעם אחרת מכיון שבברכה הוא יותר ענין של דעת מאשר ענין של תנאי בני גד ובני ראובן.

ומ"מ לענין הליכה מחדר לחדר בזמנינו יש הרבה פוסקים שכתבו שבזמנינו נשתנה דעת סתם בנ"א בזה מזמן המ"ב, דאף שבזמנו היה צריך דעת לזה ובלא זה הו"ל כאין דעתו לכך [בהקדמת סי' קע"ח], מ"מ בזמנינו נשתנו הגדרים ברגילות בזה, עי' שבות יצחק שבת פ"כ סי' ד' סק"א, צהר אהל ברוך עמ' תמ"ז הערה ה', ביצחק יקרא על המ"ב שם, חידושי בתרא להגרח"פ שינברג סי' קע"ח סקכ"ח, וע' שבט הלוי ח"א סי' ר"ה על סי' קע"ח.

שאלה: בהנ"ל אם מתנה שכל ברכות הנהנין שאברך יפטרו כל המאכלים שברכתם שווה שנמצאים בבית אפי' שלא לפניו, האם מהני.

תשובה: נראה דמועיל, כן נראה בסי' ר"ו ס"ה ועי"ש בהגהות רע"א ובמ"ב סי' קע"ה סק"ד.

בהצלחה רבה

***