מתנה

אדם שייחד מעות לצדקה ולא נמסרו עדיין ליד גבאי, הרי יכול להלוות מזה, אך מה הדין באופן שייחד את המעות לעני מסויים, האם בכה"ג כבר אסור להלוות.

הנה תנן בשקלים מותר עניים לעניים מותר עני לאותו עני, בגליון מהרש"א ר"ס רנ"ט כתב [וכתב כן בשם ש"ך], שהמתחייב לתת צדקה לעני מסויים אסור לתתו לעני אחר, וכ"כ בספר בארח צדקה פט"ו ס"א בשם הגרי"ש אלישיב שאפילו אם יש עני שנצרך ביותר אין לשנות.

וע"ש מ"ש בשם הגרנ"ק דאם התברר לו אחר שהתחייב שקרובו עני הו"ל נדר בטעות ע"ש.

והנה כתב הערוך השלחן סי' רנ"ט ס"ו וז"ל, ודע שיש מי שפירש בזה שאמרו דעד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותה, דהכוונה לשנותה למצוה אחרת, כגון אם נדר לצדקה לעניים יכול לעשות מזה מצוה אחרת כל כמה דלא בא ליד גבאי.

ונדחו דבריו, דוודאי לשנות למצוה אחרת וודאי אסור ורק לשנותה הכוונה ללוותה וכמ"ש [תוס' שם ד"ה עד ע"ש].

ונראה להדיא דאפילו קודם שהפריש הסלע אסור לשנות למצוה אחרת, דכיון שנדר לצדקה זו אסור לשנותה לצדקה אחרת ולא דמי לצדקות של בהכ"נ דמותר לשנות כמו שיתבאר דהתם אדעתא דגבאים יהבי משא"כ בסתם צדקה לעניים והרי שנינו בשקלים מותר עניים לעניים מותר עני לאותו עני ואף דשם מיירי כשגבו מ"מ בעיקר מה שנדר לעני זה או לעניים אלו אסור לו לשנות אף לעניים אחרים וכ"ש לשאר צדקה עכ"ל.

ומדבריו לא שמענו שיש חילוק לענין הלואה בין עני אחד לעניים, אלא רק שמותר עני לאותו עני ומותר עניים לעניים כדתנן במתניתין דשקלים, ואדרבה מסתימת דבריו נראה שכולל כל המשנה דשקלים כדין קודם שבא לידי גבאי, דבזה מותר ללוות מזה, ולא מפרש דרק 'מותר עניים' דינה כך ולא 'מותר עני', אלא גם מותר עני דינו כך, וממילא גם בזה ס"ל דמותר ללוות מזה.

אכן הגרח"ק שליט"א בביאור ההלכה הל' מ"ע פ"ח ה"ד כתב וז"ל, לשנותו באחר מותר.

לכאו' נראה שאם אמר לעני מיוחד או לעניי מקום פלוני אסור להלוותו ולשנותו לפני שבא ליד גבאי וכמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' רנ"ו ס"ד לענין לשנות לדבר אחר ע"י טובי העיר דעני מיוחד כבר זכה בו וכאילו בא הממון לידם וכמו שהביאו מב"ק ס"פ החובל וא"כ ה"נ דכוותי' אך צ"ע א"כ מה דנו השבו"י והבית אפרים (שהביא הפ"ת בסי' רנ"ט סק"ב) הרי שם הי' עני מיוחד, שו"ר בבית אפרים בהתשובה שכ' באמת סברא זו ע"ש עכ"ל.

א"כ ס"ל למרן (שליט"א) זצ"ל דבאופן שייחד לעני מיוחד כבר א"א לשנותו לעצמו להלואה.

והנה באופן כללי בענין ללוות מקופה של צדקה, אמנם בסתם מעות שיחדן לצדקה מותר ללוות מהן ולהחליפן כמבואר ברמב"ם הלכות מ"ע שם ובשו"ע יו"ד ר"ס רנ"ט, אחד האומר סלע זו צדקה או האומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו, אם רצה לשנותו באחר מותר, ואם משהגיע ליד הגבאי אסור לשנותו, וה"ה שיכול ללוותו קודם שבא ליד גבאי כמ"ש בשו"ע שם [ועיין דרך אמונה סקכ"ב וציון ההלכה שם ס"ק קי"א], ואפי' לצורך דבר הרשות מותר ללוותה [דרך אמונה שם סקכ"ב], אכן לגבי קופה של צדקה שבבית דנו הפוסקים דאפשר שחשיב ככבר בא ליד גבאי דאסור ללוות הימנה, הנה המהרש"ם בסי' רנ"ח ס"א כתב בשם המאמ"ר והבנין ציון שאסור, דהא קי"ל משבא ליד גבאי אסור, אמנם יש שהקילו, וכן הגרש"ז אוירבך הקיל (צדקה ומשפט פ"ח ס"ט, ארח צדקה שם), והגרח"ק הביא הנידון הזה וכן את דברי המהרש"ם וצדקה ומשפט בדרך אמונה הלכות מתנות עניים פ"ח סקכ"ד וז"ל, וי"א דקופות צדקה התלויות בבתים משהכניס לתוכן הו"ל כאילו בא ליד גבאי ואסור לשנותו וללוותו, ואחר שהביא בציון ההלכה שם ס"ק קכ"א סיים בזה"ל, ולכן טוב שיתנה כשתולה את הקופה שאין רוצה שהקופה תקנה את המעות, ואם נוהג תמיד להלוות או לפרוט משם אפשר דהו"ל כאילו התנה עכ"ל.

ויעויין בשו"ת משנה הלכות ח"ז סי' קנ"ז שהביא מהמאמ"ר (אלינגר) סי' ט"ו ומעוד פוסקים לחלק אם הקופה סגורה או פתוחה, וסיים וז"ל, העולה לדידן דבמקום שנתנו לקופה סגורה וא"א להוציא המעות מהקופה כה"ג נלפענ"ד דזכו בו כבר העניים ואין להוציא משם אלא באופן שאם יחזיר יוסיף מה שהוא לצדקה דכה"ג סמכי' דניחא להו לעניים וכמ"ש לעיל והיכא דהקופה פתוחה או שיש לו מפתח שנותנים לו לשלוח המעות לכשיתמלא הקופה מעיקר דינא נלפענ"ד דמותר ללוות מהקופה ולהחזיר אח"כ דזה לא מקרי אכתי בא ליד גבאי ויש לצרף גם בזה שיטת החמודי דניאל דמקילין כעת כן נלפענ"ד מעיקר דינא.

אמנם היות כי יצאו הדברים מפי הני גאוני עולם המא"מ והבית יצחק לאיסורא וגם נראה לכאורה מהלבושי מרדכי ולכן נלפענ"ד לעולם אם יטול מה שהוא מן הקופה יוסיף מה שהוא עליו וממילא יהיה מותר לכ"ע וכמעשה האשה החכמה אשר בנתה בית שהם לפענ"ד הלכה ברורה לפ"ז כנלפענ"ד.

עכ"ל.

והנה בדר"א שם סקכ"ד כתב [על משבאו ליד גבאי] אסור לשנותו.

או ללותו בין לו ובין לאחר ובין לגבאי ובזמנינו נהגו להקל בכך ואפשר כיון שנהגו כן לב ב"ד מתנה עליהן ובלבד שיהיו בטוחים שכשיצטרכו לעניים יהי' המעות בידם עכ"ל, וציין שם בצהה"ל (ס"ק קכג) 'פ"ת שם בשם חמודי דניאל וכן הורה מרן החזו"א זצ"ל', וא"כ כ"ש שי"ל כן היכא שלא נתנו לגבאי אלא רק ייחד לעני מסוים, וכ"ש אם הייחוד היה בלב ולא בפה, בפרט האידנא שכבר דנו כמה פוסקים שאין נדר בלב למי שמסר המודעא בערב ר"ה, והנה כל הנ"ל היינו לדבר הרשות אבל לדבר מצוה שרי כמו שהכריע הגרח"ק שם סקכ"ו בשם הש"ך.

היוצא מדברינו דלפרוט מקוש"צ מעיקר הדין אינו ברור שמותר וטוב להתנות שיוכל ללוות, [ואם לא התנה דנו הפוסקים על קופה נעולה או פתוחה וכן אם מוסיף לקופה וכן אם רגיל ללוות אם חשיב כתנאי עיין לעיל], ולצורך מצוה שרי אפילו אם כבר בא ליד גבאי.

וללוות ממעות שייחד לצדקה ולא הניחן בקופה שרי, אא"כ ייחד בפה לעני אחד [שאז דעת הגרח"ק להחמיר ועה"ש אולי מקיל], או בא ליד גבאי, שבזה אסור, ובזמנינו נהגו להקל דהו"ל כמתנה.

קרא פחות

ע"ד מה שהבאת דברי הגמ' בב"מ ע"ט א', דאמר רב חסדא אמר רב קטינא מנין למוכר שדהו לששים שנה שאינה חוזרת ביובל שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות מי שאין שם יובל נצמתת יש שם יובל אינה נצמתת יצתה זו שאף על פי שאין שם יובל אינה נצמתת עכ"ל, וכתב המנ"ח מצוה של"ט, וז"פ דל"ד ס' שנה אלא אפי' על אלפיים שנה יכול לקנות וא"י ביובל מ"ל חד יובל או כמה יובלות הכלל כל דאינ' לצמיתות אין יוצאת ביובל מפסוק זה עכ"ל.

והקשיתם דאם מוכר לאלפיים שנה לכאורה דבר פשוט שאין כאן מכירה לזמן כלל, כיון שאין דעתו לתובעו בסוף זמן זה ומסתמא ישכח.

הנה ראשית כל כ"כ ג"כ הערוך השלחן הל' יובל {(אף שאין ברור שם ענין זה של אלפים שנה} , והביא כ"ז ג"כ מרן הגרח"ק בדרך אמונה הל' שמו"י פי"א סק"י וז"ל, וכן אם מכרה לאלפיים שנה או יותר אף על גב שודאי לא יחי' כ"כ הרבה שנים מ"מ תחזור ליורשיו עכ"ל.

ובעיקר הענין איני יודע אם שייך לטעון כן, דאף אם יש חשש גדול שישכח, מ"מ כיון שמתנה וקובע ע"פ דין שיש לו זכות לו או ליורשיו לתבוע את השדה שוב בסוף זמן המכר, ומעולם השדה לא היתה קנויה לו ליותר מאלפים שנים הללו, א"כ גדר מכירה זו היא מכירה לזמן, ואם ישכחו מאי אפשר למיעבד.

ובתוס' בב"מ שם כתבו, במוכר שדהו לס' שנה - קס"ד כיון דלזמן ארוך כ"כ מכר לו לא חשיב כליא קרנא עכ"ל.

ונ"ל דששים לאו דוקא, אלא אשמעינן דלא חיישינן במה דכליא קרנא, וכיון דאשמעינן בששים תו לא אכפת לן.

ודוקא אם מכרו בלא קציבת זמן כלל יוצא ביובל, וכלשון הרמב"ם הל' שמיטה ויובל פי"א ה"ב, והמוכר שדהו לס' שנה אינה יוצאה ביובל שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות עכ"ל.

וכ"כ המאירי בב"מ שם, שאין יציאת היובל אלא למי שאלמלא יובל נחלט כגון מוכר סתם או מוכר לצמיתות בפירוש הא מוכר לזמן אינו יוצא ביובל ע"כ.

ובחינוך כ"כ יותר בבירור, מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה [ב"מ ע"ט ע"א] שהמוכר שדהו לששים שנה או יותר, כל זמן שיזכור לו סכום שנים אינו חוזר ביובל, שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות עכ"ל.

והאור החיים כתב בפ' בהר וז"ל, עוד נראה על פי מה שכתב רמב"ם שם בפרק י"א וז"ל המוכר שדהו לששים שנה אינה יוצאה ביובל שאינו חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או לצמיתות ע"כ, והכסף משנה לא רשם מנין הוציא הרב דין זה, ואולי כי דין זה הוא מה שרשם ה' במאמר זה על זה הדרך במספר שנים אחר היובל פירוש כשהוא מוכר במספר השנים למ' או ס' שנה ומעלה, ימכור פירוש יכול למכור וימשך המכר גם אחר היובל ואין היובל מפסיק להוציאה מידו כיון שמכר למספר שנים, ומה שגמר אומר במספר שני תבואות וגו' פירוש נותן טעם לדבר למה מכר לשנים ימשך אחר היובל, ואמר במספר שני תבואות ימכר לך מכר זה, פירוש כיון שמוכר לשנים הרי זה אינו מוכר אלא שני תבואות לא גוף הקרקע, שעל מכירתו הוא שמקפיד הכתוב עכ"ל.

וע"י ג"כ מ"ש בס' פנים יפות לבעל ההפלאה.

ובס' הכתב והקבלה לתלמיד הרע"א כתב, ונ"ל לתת טעם להשמטת מלת שתי אצל הלוקח, כי היה ר"ל במספר שתי שנים תקנה, אבל כיוון הכתוב להורות בכוונה שניה שמותר ליקח שדה על זמן קצוב הנמשך גם אחר שנת היובל הבא, ונשארת ביד הלוקח גם ביובל ואינה חוזרת לבעליו עד הזמן הקצוב, כדאמרינן (ב"מ ע"ט) המוכר שדהו לששים שנה אינה חוזרת ביובל, וזה נכלל בלשון במספר שנים אחר היובל תקנה, ר"ל תוכל לקנות על מספר שנים הנמשכים והולכים אחר היובל הבא.

ולפי"ז מלת אחר קרוב למ"ש לפי פירש"י, וממה דאמרינן שם בב"מ, כיצד יעשה ילקח וכו' דזבין ליה לשתין שנין, משמע דאף לכתחלה מותר לעשות כן ע"כ.

ויש לדון עוד, דהנה גדר של מכירה לזמן י"א דהוא כקנין פירות, עיין ברא"ש פ"ג דסוכה ולכאורה מוכח כן מהגמ' ביבמות ל"ו ב' דגרסינן התם, דתנן הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שנתנן לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב מכר האב מכורין עד שימות הוא מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב ואיתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח וריש לקיש אמר קנה לוקח ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח קנין פירות כקנין הגוף דמי ור"ל אמר קנה לוקח קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי עכ"ל.

ומבואר דכיון שעתידה השדה לעבור מצד הדין לרשות הבן חשיב כברשות הבן מעיקרא, כיון שאינו נשאר לעולם ברשות האב.

והו"ל גבי אב כקנין פירות.

ומוכח כאן עוד, דאע"ג שיתכן שלא היה כאן משמעות למכירה, כגון שאין עוד בנים ובודאי ירשנו, מ"מ יש כאן קנין ע"פ דין, וסגי בזה להחשיב השדה כברשות הבן, וה"ה לענינינו כיון שע"פ דין אינו מכור לעולם סגי בזה דהו"ל ברשות המוכר, ואע"ג דאין הנידונין שוים, מ"מ מסברא חשיב כברשות המוכר.

ועיין רמב"ם פכ"ג מהל' מכירה הלכה ה-ו וז"ל, המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב הרי זה מכירה, ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה ובסוף תחזור לבעליה.

ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה, שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס, אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קניין עולם לעולם.

ובראב"ד שם, א"א איני מוצא מוכר לזמן קצוב שיבנה ושיהרוס אלא באומר נכסי לך ואחריך לפלוני ודבר זה אינו מיושב עלי במכר שאם אמר נכסי מכורין לך במאה דינרין ואחריך לפלוני בעשרים דינרין שנאמר בזה אין לשני אלא מה ששייר ראשון ויפסיד השני מה שנתן לו בדמים, ואפשר שיהיה כן כי לפי הספק נתן השני דמים.

עוד אפשר מוכר שדהו לששים שנה או לחמשים שנה או לארבעים שנה שיעשה בו כל חפצו כל ימי המכר מפני שהוא כמוכר בזמן היובל, עכ"ל, ועיין מחנה אפרים הל' זכיה ומתנה סי' י"ח דשייך לומר מתנה על מנת להחזיר.

ובשו"ע חו"מ סי' רי"ב ס"ד כתב וז"ל, המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב, הרי זה מכירה ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה, ובסוף תחזור לבעליה ע"כ.

ומעשה היה שחברא קדישא בבני ברק שאלו את השבט הלוי (ח"י סימן רז) שהוצע להם קרקע שמיועד [בתכנית בנין ערים] לבית קברות, דבר זה היה מאפשר לנו למכור חלקות קבורה לשומרי שבת בתנאים זולים, אבל מאחר ומדובר בקרקע בבעלות המנהל, אפשר לקבל השטח רק לחכירה לתשעים ותשע שנה.

והשיב שהיות כי אין חשש לפינוי הקברים אחר כך, אם כן הדבר מותר ע"פ ההלכה, וגם ביסוד שהקבר צריך להיות שלו לכתחילה כדאיתא בב"ב דף קיב ע"א דאם קרקע חוזרת ביובל, אם כן נמצא צדיק בקבר שאינו שלו.

.

.

הא דידן עדיפא דגם בבא הזמן של צ"ט שנה, אין מחייבים לפנות, כמו שאין מחייבים לסתור הבניינים שנבנו על שטחים אלו, ואף על פי שנקרא רק חכירה, מ"מ לענין עצם הזכות להשתמש בו, הוי כאדם העושה בתוך שלו, וזכותו קיים, ולא נשמע עד היום שנתחייב אדם אשר בנה או קבר במקום כזה, לפנות אחר זה, דלמעשה הוא עושה בתוך שלו ודעתם רק לתבוע אם אפשר אחר זמן איזה תשלומים.

אבל הקרקע של הקבר, נקנה בדמים כהלכה, ואין מישהו שתובע בעלות על מקום הקבר, עכ"ל שבט הלוי.

והוסיף שם לעיין בתשובת בית יצחק (יו"ד ח"ב סימן עט) דהא דקונים יורשין חלק קבורה עבור הנפטר, כיון שאין זכיה וקנין למת, אכתי הוא אינו שלו, אך די"ל דצדיק קבור בקבר שאינו שלו הוא בזיון, וכשקונים היורשים משום כבודו של מת, שוב לא הוי בזיון, יעו"ש.

סוף דבר העיקר שלא יהיה כח ליד אחרים במנוחת הנפטר בקבר שלו, יעו"ש.

והגר"י זילברשטין בחשוקי חמד ב"ב קי"ב א' כתב ע"ז, וז"ל, וגיסי הגאון ר' חיים קניבסקי שליט"א הביא קצת סמך לסברת השבט הלוי מהירושלמי בשביעית (פ"ו ה"א) שכתוב שם אנטונינוס יהבה לרבי תרין אלפין דשנין באריסות, לפיכך נאכל ולא נעבד בסוריא, ופטור מהמעשרות מפני שהיא כשדות עכו"ם.

וביאר הגר"א שאנטונינוס נתן באריסות לרבי לאלפיים שנה ואם כן הוי הישראל אריס עולם, ולכן אסור לעבוד כסוריא.

ונאמר שם דפטור ממעשרות מפני שהשדה של גוי, ומשמע דאילו היה חכור דוגמת מינהל ישראל, כיום, אולי היה חייב במעשרות עכ"ל.

ומ"מ מבואר מראיה זו דגם לאלפים שנה חשיב מכירה לזמן ופשוט.

קרא פחות