יש לפנות לב”ד לדון בדברים, והנני להדגיש שאין כאן פסק הלכה שמישהו יצטרך לשמוע אליו, אולם אציין בזה כמה מ”מ. קיצור הדברים שע”פ הלכה יש תשלומין באולם שעומד להשכרה ואדם השתמש בו למרות שחשב שהבעלים של האולם ...Read more
יש לפנות לב”ד לדון בדברים, והנני להדגיש שאין כאן פסק הלכה שמישהו יצטרך לשמוע אליו, אולם אציין בזה כמה מ”מ.
קיצור הדברים שע”פ הלכה יש תשלומין באולם שעומד להשכרה ואדם השתמש בו למרות שחשב שהבעלים של האולם הוא אדם אחר שדיבר איתו, (וכ”ש אם היה רק טעות של המלצרים ובעל השמחה ידע את הטעות וזרם איתם מטעמי נוחות שלו כמו במקרה שלך), אבל יש כמה פרטי דינים שצריכים בירור ועיון.
מקורות: בפשטות צריך לשלם וכמבואר בשו”ע חו”מ סי’ שסג ס”י שבחצר העומדת לשכר והשתמש בה השוכר ושילם בטעות לאדם שהחצר לא היתה שלו צריך לחזור ולשלם למי שהחצר היא שלו ויחזור ויתבע ממי ששילם לו (ובעניננו הוא נידון נפרד אם צריך לשלם גם לראשון ויבואר אי”ה בתשובה נפרדת), ומ”מ במקרה שהאולם שסיכם איתו בתעריף יקר יותר אין זה מחייב לשלם לאולם שהשתמש בו בתעריף היקר עי’ בשו”ע שם, ועי’ להלן לענין מקרה הפוך בתעריף.
ויש להוסיף עוד שבשו”ע שם ס”ט הזכיר לגבי חצר שאינה עומדת לשכר, שאף אם שכר את החצר מאדם אחר על דעת לשלם לו והתברר שהוא היה נוכל אינו צריך לשלם את הכסף לבעלים על אף שהשתמש בחצר על דעת לשלם, ומבואר מזה שבמקרה מקביל שחצר עומדת לשכר (המבואר בסעיפים שלפני כן) אם ירד להשתמש בחצר על דעת שסיכם ההסכמים עם אדם אחר, אינו פוטר אותו מה שחשב שחייב לאדם אחר ולא לבעלים כיון שסוף סוף השתמש בחצר העומדת לשכירות.
וגם במקרה שלנו שהיה באולם איזה פקיד שנתן להם להשתמש מחמת שהפקיד לא ידע שלא שכר מישהו את האולם הלילה, לכאורה אינו פוטר אותם מתשלום, יעוי’ בכסף הקדשים על גליון השו”ע שם בסעי’ ו (להגאון מבוטשאטש) שאם אדם נכנס לדור בחצר העומדת לשכר על פי עדותו של מאן דהוא שאמר לו שהוא יכול להיכנס אין זה פוטר אותו מתשלומין, ומה שכתב שם שצריך בעה”ב להישבע שלא אמר כן, ונכנס שם לנידון שבחלק מהמקרים יהיה פטור בשבועה, אבל לענייננו לכאורה אין שייך שבועה שהרי כל הצדדים מסכימים שחלה כאן טעות, והשבועה שם היא להישבע שלא הירשה להיכנס, ועי”ש שכתב כמה צדדים בזה וסיים שצלע”ע היטב.
ומ”מ יש לדון לענייננו אם חשיב שירד על דעת שלא לשלם כיון שלא אכפת לו כלל מי הבעלים ורק שיודע שכבר שילם על אולם אחד ולא היה מתכוון לשלם על אולם נוסף כיון שלא היה לו צד שהאולם אינו שכור לו, וממילא מכיון שלא ירד על מנת לשלם יש לדון מצד ירד על מנת לגוזלה, עי’ בשו”ע שם ס”ה ובכסף הקדשים הנ”ל בס”ו מש”כ בזה, ויל”ע.
רק דיש לחלק את דברי השו”ע ס”ה לבין דברי הכסף הקדשים דהשו”ע שם ס”ה מיירי במטלטלין ושם יש אכן דין של יורד על מנת לגוזלה שבזה אין צריך לשלם הכל עי”ש בשו”ע, אבל בקרקע שאין גזילה לא נאמר בשו”ע שם חילוק זה, וכן מבואר להדיא בתוס’ ב”ק ריש דף צז [והבאתי בתשובה אחרת ד”ה מי ששומע אזעקה וכו’] לענין חילוק זה בין קרקע למטלטלין, ואילו להדיא מבואר ברמ”א בס”ו שאם גזל ולא דר אינו צריך לשלם השכירות אבל באופן שדר לא, והכסף הקדשים שציין לדברי השו”ע סי’ שסג על חילוק בין יורד על דעת שכירות או לא – אין ברור למה התכוון, והרב גרוסברד (חתניה הגרנ”ק) אמר לי שאולי כוונת הכסף הקדשים לחילוק המסתבר בין ירד לשכירות לבין ירד שלא לשכירות שבירד לשכירות יצטרך לשלם כמו שהוא רגיל להשכיר גם אם הוא יותר משוויו ובירד שלא לשכירות לא יצטרך לשלם יותר משוויו, ויעוי’ שם בשו”ע קצת רמז מזה בסעי’ י’, אבל דבריו צריכין בירור למה התכוון בחילוקו זה.
ובפשטות לפי דברי השו”ע בס”ט וס”י אם דיבר על מישהו על שכירת אולם ובפועל השתמש באולם נחשב שירד על דעת שכירות ויצטרך לשלם, רק שאם האולם שהשתמש בו יקר יותר מהאולם שהתכוון לשכור הסתפק שם בכסף הקדשים ועי”ש מה שצידד בזה.
ובפשטות לפמ”ש השו”ע בס”י ובקצה”ח שם סק”ז בשם הנ”י והריטב”א יוצא שיצטרך לשלם על האולם השני כל השכר הראוי לתת לפי אותו האולם.
ואין להקשות על דברי מהאומר לחבירו דור בחצר שאין צריך להעלות לו שכר, כמו שפסק הרמ”א שם בס”י וכן נקטו הב”ח והש”ך לחשוש לדעה זו לפטור משום המוציא מחבירו עליו ראיה, וכעי”ז בקצה”ח סק”ט ובפת”ש בשם שו”ת חת”ס חו”מ סי’ קיט, אבל כאן לא שייך זה דכאן אין ספק שהיה כאן טעות שהאולם לא ניתן כאן בחינם והפקיד לא התמנה על ההחחלטה למי להשכיר אלא רק לקבל את האורחים, דהצד לפטור באופן של הרמ”א לכאורה הוא כשאפשר לתלות באופן של מתנה, ע”פ דברי הר”ן המובאים בקצה”ח שם סק”ט שהובאו ברמ”א סי’ רסד ס”ד, אבל כאן שאי אפשר לתלות באופן של מתנה לא.
בכל נידון זה צריך לברר המציאות האם שייך כזה דבר אולם שלא הצליחו למצוא שוכרים להערב עד שעה מסויימת, וכרגע אין סיכוי כלל למצוא שוכרים להערב, אם נניח שיש מציאות כזו, יש לדון שנחשב כמו חצר שאינה עומדת לשכירות, יעוי’ ברמ”א שם ס”ו שכ’ ואפילו היה רגיל להשכירו רק שעכשיו לא עביד למיגר בתר האי שעתא אזלינן עכ”ל, ואיני מכיר המציאות בזה וצריך לברר, אבל ההסתברות היא שמכיון שיש מקומות שהאולמות תפוסים מאוד ואין תאריכים פנויים, לכן יכול לקרות לפעמים שישכרו אולם מדקה לדקה כשאירע שהתעורר למשפחה כל שהיא או לכינוס או למוסד צורך לאולם מכל סיבה שלא תהיה, וממילא אם בעל האולם מקווה לכך שלפעמים להשכיר האולם ברגע האחרון ממילא כבר יהיה נחשב חצר דקיימא לאגרא בכל מצב, ויש מקום להעלות צד שגם אם עד היום לא היה מצב שמישהו שכר את האולם ברגע האחרון בכזאת שעה אבל אם בעה”ב לא התייאש ומצפה לזה הוא לכשלעצמו מקווה שימצא שוכר בכל רגע וישכיר לו את האולם נחשב חצר דקיימא לאגרא, ויעוי’ יותר מזה ברמ”א בסוף סעי’ הנ”ל דסתם בתים כהיום קיימן לאגרא אף אם לא הושכר מעולם.
אבל אם באופן רשמי ומעשי כרגע אין מישהו שמטפל בזה לקבל הזמנה ברגע האחרון, באופן זה שוב יש מקום לומר דנחשב חצר דלא קיימא לאגרא, וכמ”ש הרמ”א שם בס”י ודוקא ששמעון או שלוחיו בכאן והיו משתדלין להשכירו אבל אם אינו בעיר ואין מי שמשתדל להשכירו הוי כחצר דלא קיימא לאגרא ואע”פ ששכרו מראובן א”צ ליתן לשמעון כלום וכמו שנתבאר עכ”ל, וממילא לענייננו חשוב לברר הפרט הזה האם האולם בכל רגע נתון קיים לשכירות או לא.
אבל יתכן שאף אם אין מישהו עונה לטלפונים אבל אם יש דרך להשיג את בעל האולם באזור או את שלוחו, והוא יאשר השכרה רק באופן שמשלמים יתכן עדיין דנחשב דקיימא אגרא.
וגם יש מקום להעלות צד שבעה”ב אינו צריך להיות זמין בכל עת ובכל שעה אלא כדרגילי אינשי להיות זמינים להשכרות דברים כאלה (ע”ע ב”ק צג ע”ב) ודי לו שבכל שעה הוא מעמיד את האולם להשכרה בלבד.
ושוב יותר נ”ל שאי אפשר לבוא מחמת טענה שטוען המשתמש למי שהיית יכול להשכיר את זה עכשיו ברגע האחרון, דא”כ בכל חצר דקיימא לאגרא תטען כן, ולא יתחייב אלא במשתמש לפרק זמן ארוך שבינתיים היה יכול לחזר אחר שוכרים, אלא שמחייבים את מי שמשתמש כאילו ששכר מראש כדרך שרגילים להשכיר.
אם המשתמשים של האולם גרמו הוצאות נוספות לבעל האולם יש לדון בזה גם באופן שהאולם אינו עומד לשכירות, שיתכן שבזה יצטרך לשלם הכל כיון שגרם הוצאות לבעל האולם, יעוי’ בזה בשו”ע שם ס”ז ובבהגר”א וקצה”ח שם, ויש לדון מה נכלל בזה, אם צריך שההוצאות יהיו בחלק הקבוע של המקום כמו כותל במקרה של השו”ע שם, או גם שימוש בחשמל ומים או אף בעובדים.
ובפשוטו כל דבר שההוצאה שמוציא לבעל הבית הוא על ידי השימוש במקום (יעוי’ בלשון הקצה”ח סק”ד מש”כ בדעת הרמ”ה) וכלול בשימוש במקום בשכירות רגילה ייחשב הוצאה לענין זה ויל”ע.
וכמו כן יש לדון בשימוש בטעות באופן כזה, האם גם שימוש בטעות שחשב שהמקום שכור לו, האם גם בזה מחוייב לשלם כל מה שנהנה.
וכמו כן יש לדון דאולי בניד”ד לא נחשב שנהנה ולא נחשב גברא דעביד למיגר שהרי יש לו אולם פנוי שהוא שכר בסמוך, ואם יצטרך לשלם על האולם הנוכחי הרי יתפנה לאולם החדש ובאופן שאינו נהנה הוא פלוגתא וי”א שאינו צריך לשלם הכל ובכלל זה גברא דלא עביד למיגר כמ”ש בהגהת השו”ע שם וכעי”ז בקצה”ח סק”ד אלא ששם בקצה”ח כ”כ בדעת הרמ”ה שלא נפסקה.
ומה שדברי השו”ע גופא תליין בפלוגתת ראשונים כמ”ש בבהגר”א שם סקכ”א ואולי יכול לטעון המוציא מחבירו וכו’, אך למעשה נראה דא”א לטעון הממע”ה נגד פסק המחבר והרמ”א כשגם הגר”א לא הכריע כהרמ”ה בזה, וצל”ע בכל זה אם הוא נוגע למעשה.
השלמה בקצרה
דברי כת”ר נכונים שאם המלצרים התמקמו באולם באופן קבוע באופן שנחשב כשימוש במקום ומצריך תשלום, יש לדון כאן אולי לחייב באופן חלקי את המלצרים עצמם, מאידך גיסא מסתבר שבעל השמחה יצטרך לשלם ג”כ, אע”פ שהם התחילו את השימוש, כדין עמד ניקף וגדר את הרביעית, ואע”פ שאינו דומה כלל לאמר לאחד דור בחצרו של פלוני, מכיון שכאן אין להם הנאה בדיור ובאים רק לשרת ולשמש את בעל השמחה, מ”מ יש מקום לחייבם ג”כ מכיון שלא עשו שליחותו, שהרי קבלו כתובת אחרת, והם נחשבים מזיק בשוגג שחייב, מצד שני יש לדון שעשו שליחותו מכיון שהסכים להם לבסוף (עי’ קידושין מא), וממילא אולי יוכלו לטעון דגלית אדעתך דניחא לך במה שעשו ומה תטען, ואולי יטען דרק אחר שעשיתם כן לא יכולתי לשנות הדבר, וצל”ב לפי ענין.
ובמקרה שעשו שליחותו, אע”פ שבשליחות גזילה רגילה השליח חייב, מ”מ כאן הוא נידון חדש, דיתכן שכל שימוש הפועלים במקום אינו מוגדר כשימוש שלהם אלא כשימוש של בעה”ב שהרי כל הנאה בשימושם הוא שלו, ולא לצרכם ולהנאתם, ואילו בניד”ד מכיון שהוא שימוש שלא בשליחותו ושלא מטעמו (שכן הוא נתן להם כתובת אחרת), ממילא החיוב יחול ברגע שהוא יאשר את פעילותם שם, וכמובן שכדי לחייבם יש לברר מה בדיוק עשו שם המלצרים וכמה ובמה השתמשו, לראות אם הוא שימוש ששייך ומקובל לחייב עליו, (ולדוגמא בעלמא להכניס חבילות אם הוציאום אח”כ לא מסתבר לחייבם, וכן על סידור שולחנות ג”כ לא כ”כ מסתבר לחייבם, ולגבי מחילה על שכירות במה שהדרך הוא שלא להקפיד יש לציין לשו”ע יו”ד סי’ רכא ס”א, מאידך גיסא בישול במקום זה דוגמה שנזכרה בגמ’ על משחרן אשייתא לענין פחת שכירות שהזכרתי בפנים התשובה, וזה דבר שדרך לשלם עליו, אם נעשה באופן לא ארעי עכ”פ, וכמו”כ אם מקובל למלצרים לעשות כמין סעודה קטנה כשפורקים את האוכל לפני שמתחילים להכין, יש מקום להחשיבו כשימוש שבשכירות לפי הענין, בפרט שאין הנאה של השוכרם בזה, כמו כן שהייה קבועה וממושכת בכלל חלל שטח האולם ג”כ יש מקום להחשיבו כשימוש שבשכירות לפי הענין), וגם יש לברר מנהג המדינה בזה אם מקובל לשלם כאשר קרה לאדם נזק מצד פועליו או אנשים שהוא מעסיק במסגרת העיסוק, והתשובה בפנים עכ”פ נכונה בעיקר למקרה שהיכנסות המלצרים לאולם והכנסת המצרכים, עד שבא בעה”ב, לא היתה ברמה של שימוש שמקובל לשלם עליו אילו היו מתקפלים ועוברים, ורק בעה”ב השאירם שם בקביעות.
וכמובן שאם נתחיל לדון לחייב את המלצרים, שוב יש מקום שוב לדון מצד כל המשתתפים בשמחה ואולי יטענו שהשתמשו בפחות מש”פ ביחס של כל אחד שהגיע אחרי שכבר היו אחרים, וכנ”ל במי שדר יחד עם בניו קטנים יטען שהקטנים ג”כ נחשבים דיירים בזה, והרי פגיעתן רעה וממילא ישלם רק 20% שכן הוא רק מתוך 5 נפשות שדרו בדירה, וכמובן שיש מן הדוחק לטעון כן, אע”פ שאין שליחות בזה ובכלל בנזיקין ובנזיקין בקטן בדיני אדם, מ”מ יש אופנים שהדעת נותנת להעלות סברא שנחשב שהוא המדייר אותם שם, בפרט שבשמחה מקובל שעיקר ההנאה של בעל השמחה והוא היחיד שקבע עם בעל האולם שכירות (מה שיש לצרף הצדדים שהחיוב הוא מצד גרמי כמ”ש בתשובה השניה), וכמובן שכל פסק דין שמביא למצב של איש את רעהו חיים בלעו ושא”א על ידו להציל עשוק מיד עושקו, הוא פסק דין שצריך לבררו יותר עד עומק הדין אם יש בו ממש או במה טעינו, וצל”ע בכל הנידונים הנ”ל.
ולא באתי בתגובתי זו לקבוע הלכה אלא רק לפתוח פתח לנידון, ואולי אם נמצא פנאי נברר הדברים עוד.