מתנה

בַּיִת/מתנה

שכיחא - שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

Asked: כ״ז באדר ב׳ תשפ״דIn:

שאלות מסוג זה משתנות לפי דעת בעל השמחה ומנהג המקום והקהילה, ולגבי החוגים שאני משתייך אליהם אמנם קיים מושג שהשמחה מיועדת רק לבני משפחה או רק למוזמנים אך לא מצוי שהרשות שתינתן לאכול בשמחה תהיה רק בתנאי שיתן מתנה, אמנם ...Read more

שאלות מסוג זה משתנות לפי דעת בעל השמחה ומנהג המקום והקהילה, ולגבי החוגים שאני משתייך אליהם אמנם קיים מושג שהשמחה מיועדת רק לבני משפחה או רק למוזמנים אך לא מצוי שהרשות שתינתן לאכול בשמחה תהיה רק בתנאי שיתן מתנה, אמנם אם הוא יודע שבעה"ב לא רוצה שיאכל מי שאינו משלם, יש כאן בעיות אחרות, דהרי כתיב אל תלחם את לחם רע עין שלא לאכול ממי שאינו רוצה לתת כמ"ש בפ"ק דחולין ובעובדא דרבי שם בדף ז', וכן סעודה שאינה מספקת שהוא אבק גזל כמבואר בפוסקים, שהרי רוצה שישלמו לו ואף שאמנם נותן רשות גמורה לאכול אבל רק מחמת המנהג וחוסר הנעימות.

ואמנם נחלקו הש"ך והקצה"ח ואחרונים האם אפשר לקחת ע"פ אומדנא אבל כאן לכאורה לא שייך לנידון זה, מכיון שכאן בעה"ב כבר מחלק והאומדנא היא רק לגבי הנידון מי כלול בחלוקה.

Read less

משפחהמתנהסעודה שאינה מספקתעין
0
Asked: כ״ט באדר ב׳ תשפ״דIn:

אין בזה חיוב אבל יש בזה דבר טוב, ראשית כל כדי שלא להידמות לגוים במלבושים כמו שמביאים בשם רז"ל (והוא בלק"ט) שלא שינו שמלתם במצרים, ושנית כל לדעת הרמב"ם פי"ב הי"א מהל' ע"ז ובסה"מ מ' ל"ת מא, ענין איסור ...Read more

אין בזה חיוב אבל יש בזה דבר טוב, ראשית כל כדי שלא להידמות לגוים במלבושים כמו שמביאים בשם רז"ל (והוא בלק"ט) שלא שינו שמלתם במצרים, ושנית כל לדעת הרמב"ם פי"ב הי"א מהל' ע"ז ובסה"מ מ' ל"ת מא, ענין איסור כתובת קעקע הוא כדי שלא להידמות לגוים ולעובדי עבודה זרה שכך היה מנהגם, וכ"כ בחינוך סי' רנג, סמ"ג לאוין סא, רי"ו תא"ו ני"ז ח"ה, טור יו"ד סי' קפ (והעירו שיש לזה רמז גם באוצמ"ד בברייתא דישועה דמבואר שם מתוך הדברים שגויים ג"כ עוברין איסור בכתובת קעקע שלהם, והשל"ה כתב (ויקרא פרק דרך חיים תוכחות מוסר פר' קדושים) אהבתנו ליוצר כל יתברך היא בלב וחתומים באות ברית קודש והם עושים כתובת קעקע כדי שכוחות הטומאה לא יתרחקו מהם והשדים מכירים בכתובת קעקע), וא"כ יש בזה בודאי דבר טוב בהסרתו.

וכמובן שיש כאן ענין של התנתקות מהחטא כמו שכתב הרמב"ם בהל' תשובה על שינוי השם לבעל תשובה שהוא כאומר איני אותו האדם וכו', וממה שאמרו ז"ל על העבירה שהיא קשורה בחוטא ככלב ומלפפתו וכו', אנו יכולים להבין מתוך זה שמה שהחטא מלפף את האדם הוא דבר שאינו טוב.

ויש לציין עוד לדברי הגמ' בסנהדרין איזו היא קבלה גמורה משישברו את פגמיהן וכו' דאפי' במדבר לא עבדי וכו', ורואים מזה את הענין שחזרה בתשובה גמורה היא התנתקות מוחלטת מהחטא ואי רצון של שום שייכות עמו.

ויש לדון גם מצד שאינו דבר טוב להראות לאחרים שעשה איסור דחציף עלי מאן דמפרש חטאיה, וגם יש קצת שאלה של חילול השם בקעקוע לפי הענין, בפרט אם יש משהו גס או לא ראוי בקעקוע, ואולי גם שעל ידי שעושה קעקוע נראה לעמי הארץ כמו שהדבר מותר, וכמו שמצינו בהרבה מקומות שחששו לדבר המחזי כאיסור.

ולגבי אם מותר לעשות לעצמו את טיפול ההסרה אף שכואב לו ודומה לחובל בעצמו, נראה אם מתרצה בזה ומרגיש שיהיה לו מזה תועלת ביראת שמים פשוט שמותר דהרי מותר להכאיב לעצמו לצורך רפואה ואם מועיל לו ליראת שמים ולרפואת הנפש אינו חובל אלא מתקן, ועל דרך מה שאמרו לענין בל תשחית דבל תשחית דגופא עדיף, וכן הורו הרבנים לענין טיפול אסתטי שמותר לנתח לצורך זה אע"פ שחובל בעצמו (יעוי' אג"מ חו"מ סי' ב סו ומנח"י ח"ו סי' קה, ועי' קובץ הערות יבמות סי' ע').

וכן הגר"י זילברשטיין (חשוקי חמד פסחים עמ' תכז) הביא ששאל את הגרי"ש אלישיב זצ"ל והשיב לו שלהסיר את הכתובת קעקע הוא דבר ישר למעט תיפלה ומותר בעד זה לחבול בגוף כי האיסור לחבול הוא כשמזלזל בגוף אבל כשחובל להסיר תועבה מותר.

ויש להוסיף על לשונו של הגרי"ש דהוא ע"פ המבואר בגמ' בע"ז לגבי לעקור כלאיים לגוי שמותר כדי למעט את התיפלה וחזי' שהוא דבר טוב לבטל דבר שהוא צורת איסור, וקרי ליה למעט את התיפלה ואע"פ ששם לגבי הגוי הוא היתר גמור וכ"ש הכא.

ויש שהביאו ראי' מהתוספתא מכות פ"ג ה"ט שיש מצוה ממשית בהסרת הכתובת קעקע, עי"ש, ומאחר שדברי התוספתא שם אינם ברורים ויש שם כמה פירושים, וגם להמפרשים כפשוטו מודים דעיקר התוספתא לא מיירי במקרה רגיל אלא במקרה מסויים המבואר שם לכן לא הארכתי בזה, ועי' שו"ת שבט הקהתי יו"ד סי' קנד, ובאריכות והרחבה בזכור לאברהם תשע"ז תשובה מקיפה בנושא הסרת הקעקוע ולפי שהיה לי דברים לכתוב בזה וראיתי שכבר דן בהם לכך יעו"ש ולא אכפול הדברים כאן מלבד חלק מהדברים שהבאתי משם, (ורק אציין בקצרה דמה שיש מחברים שדנו מדברי הרמב"ם במשנה תורה שם שמשמע בדבריו שם שסובר שהעושים בו כתובת קעקע עובר איסור הוא מצד שיש לו השתתפות במעשה, דקרקע עולם הוא מעין מסייע ולובש כלאיים ג"כ חשיב מעשה, אם כי לגבי תספורת אמרי' בגמ' במכות דרק מסייע חשיב לכ"ע איסורא עי"ש, מ"מ גם באינו עושה כלום יש שותפות כל שהיא בגופו לענין האיסור שנעשה כאן, בפרט להמפרשים דמפרשי דמיירי הרמב"ם במסייע ממש, ואינו דומה למעשה שכלה ועבר ורק נשאר הרושם שלו, וגם מה שהביא שם הנידון משבט הקהתי מצד מראית העין מסוגי' דנתינת אפר ע"ג מכתו לכאורה יש שם ראיה חשובה דהרי מבואר שם בפרש"י שהאיסור הוא מחמת שהרושם נראה אחר זמן, ומה שחילק שם שבכתובת קעקע של איסור יש להקל יותר לענ"ד הוא אפכא דיש להחמיר בזה יותר).

ולענין כספי מעשרות הנה להנוהגים לתת כספי מעשרות רק לעניים פשיטא שאי אפשר לשלם מכספי מעשרות, וגם להנוהגים לשלם כספי מעשרות לצרכי מצוה, אבל בניד"ד יהיה תלוי, דלפי הצד שהוא יותר ענין ואין כאן מצוה ברורה ומוגדרת בהסרת הקעקוע, הלכך אין ראוי לתת לזה ממעשר כספים, אלא אם כן יודע בעצמו שיוסיף לו יראת שמים וימנע ממנו הנאת איסור אז יש יותר מקום להקל בזה, אבל לפי הצד שיש מצוה ממשית בהסרת הכתובת קעקע א"כ אפשר לשלמו ממעשר כספים להנוהגים לשלם מצוות ממעשר כספים, אבל אין הדבר מבואר ומוסכם מספיק ובפרט שהדין שמותר לתת מעשר כספים למצוה ג"כ אינו ברור ומוסכם בפוסקים והבו דלא לוסיף עלה.

אבל במקרה שיש עני שצריך את המכשיר בשביל שלא יצטרך לשלם למטפל שגובה יקר (וזה בא לסבסד כמה עניים יחד שיעור עלות הטיפולים שלהם מגיע לעלות של מכשיר דאל"כ אין כאן צורך עניים) מעיקר הדין מותר לקנות מכשיר כזה אם יהיה תועלת לעני זה מן המכשיר, ובלבד מי שהצדקה תהיה על דעתו הוא יתן הרשות לזה, דמכיון שהמכשיר אינו ניתן מתנה לעני, אלא נקנה למטפל שרוצה להשתמש בו לעניים, הלכך צריך מי שהצדקה על דעתו שיש בכוחו לשנות את הצדקה ע"פ המבואר בב"ב ח ע"ב ובשו"ע יו"ד צדקה (כמו שהרחבתי בעירי דינים אלו בתשובות אחרות).

או פתרון אחר אפשר לעשות לתת את המכשיר מתנה לעני הראשון ואז מותר לו לקבל זה מכיון שאין לו מאתים זוז ויכול לקבל אפי' אלף זוז אם נותנים לו כאחת, ובלבד שינתן מאדם פרטי, דמקופה של צדקה לתת לעני אחד יותר מהראוי לו נכנסים לשאלה בזה.

ולענין השאלה כשהקעקוע הוא דבר שיש בו איסור הסתכלות מה הדין, לכאורה פשוט דלפי מה שנוהגים כהש"ך (יו"ד סי' קצה סק"כ) וסייעתו הסד"ט והכו"פ והאחרונים שיש להתיר ברופא באשה כיון דבעבידתיה טריד, ה"ה יש להתיר כאן לטפל בזה, וכמו טיפול אסתטי שהעלינו במקום אחר להתיר, ובלבד שיודע שבאמת אין לו הרהור עבירה מזה, ואם רוצה להמלט מהרהור כאן יותר פשוט וקל לעבוד בכל פעם רק על חלק מהקשקוש ולהסתיר השאר שבזה אין ניכר כוונת המקשקש, ומה שיש לדון באופן כללי בענין בעבידתיה טריד עי' בספר גל נעול ח"א עמ' כד ואילך באריכות והרחבה כיד ה' הטובה.

Read less

מתנהעוברקבלהרפואהתספורתתשובה
0
Asked: י׳ בשבט תשפ״דIn:
מי שקונה צרכי שבת בחנות יקרה במקום לקנות בחנות זולה האם ההפרש במחיר נחשב הוצאות שבת שאינן מן החשבון

מסתבר שאם עושה מחמת עצלות אינו מכלל כבוד שבת, ואם עושה כן לצורך או לכבוד שבת הרי זה מכלל כבוד שבת.מקורות: הנה אם עושה כן למנוע טירחא מעצמו כגון ללכת לחנות רחוקה יותר, יש לעיין אם נחשב ...Read more

מסתבר שאם עושה מחמת עצלות אינו מכלל כבוד שבת, ואם עושה כן לצורך או לכבוד שבת הרי זה מכלל כבוד שבת.

מקורות:
הנה אם עושה כן למנוע טירחא מעצמו כגון ללכת לחנות רחוקה יותר, יש לעיין אם נחשב כעושה כן לצורך שבת, כיון דאדרבה משמע בגמ’ שיש ענין לטרוח בגופו בצרכי שבת, עי’ שבת קי”ט וקידושין מ”א ע”א והובא בשו”ע, ויש מצוה להשכים בגופו לצרכי שבת כמ”ש בשבת שם ובשו”ע, (וע”ע סוטה כב ע”א), א”כ אם מונע מעצמו טירחא לשבת על ידי שמשלם מחיר יותר הרי בהפרש המחיר היקר אינו מועיל לכבוד שבת.

וראיתי בשם הגרח”פ שיינברג [ספר דרור יקרא עמ’ שעה] שדין זה של הוצאות שבת שמוסיפין לו הוא רק באופן שאדם רגיל להוציא הוצאות בסעודות חשובות, אבל מי שאינו רגיל ומוציא הוצאות לשבת בדברים מיוחדים שאין לו אחיזה בהם כלל לא נאמר בהם הדבר, ובשם הגרח”ק הובא שם [עמ’ שעז] שגם במה שאינו רגיל, ומ”מ גם להגרח”ק יש מקום לומר דדוקא בדבר שיש בזה תועלת לכבוד שבת, ויש לציין דל’ הגמ’ בביצה [טו ע”א] על הוצאות שבת שאם הוסיף מוסיפין, אבל לא אם מבזבז שלא לצורך שבת כלל.

אולם אם עושה כן משום שאם יצטרך לטרוח ולהתרחק לא יקנה בסוף, מסתבר שנחשב בזה צרכי שבת.

ויש לציין עוד דבאחרונים הובאה הנהגת האר”י שאם הי’ מבקש מצוה והיו אומרים לו ביוקר לא היה מבקש שום הנחה בזה (ועי’ בספר תורת המועדים לידידי הגר”ד קולדצקי שליט”א על שונה הלכות בהל’ ד’ מינים מה שהביא בזה), וא”כ יש בזה משום כבוד שבת לשלם ביוקר.

וידוע גם מה שנהג הגר”א לקנות ספר מסילת ישרים במטבע גדולה כדי להחשיב המצוה, ומבואר בזה שיש ענין דוקא לקנות ביוקר משום כבוד המצוה, אפי’ כשאינו מקבל יותר בזה.

ויש לציין דבמדרש אי’ דמה שהתינוקות מוליכין לבית רבן הוא מכלל הוצאת בניו לתלמוד תורה (הנזכר בביצה טו ע”א) לענין שאינו בכלל חשבון הוצאות שפסקו לו כצרכי שבת הנ”ל, ויש גירסאות בדברי המדרש הנ”ל, ויש מהפוסקים שלמדו בזה דהכונה למעות מתנה ששולחין לרב התינוק בראש חודש, ויעוי’ במג”א ואחרונים, ומ”מ שאין ראיה משום לכאן ששם בודאי שהרב ישקיע יותר בלימוד התינוק כשמקבל מתנה תוספת, וגם משמע שם שהי’ להם מנהג קבוע בזה, ומנהג המדינה לפעמים יוצא אפי’ בדיינים, ולא גרע מתשלום שסיכם עם הרב מראש.

Read less
מתנהשבת
0
Asked: כ״א באייר תשפ״דIn:

יש לפנות לב”ד לדון בדברים, והנני להדגיש שאין כאן פסק הלכה שמישהו יצטרך לשמוע אליו, אולם אציין בזה כמה מ”מ. קיצור הדברים שע”פ הלכה יש תשלומין באולם שעומד להשכרה ואדם השתמש בו למרות שחשב שהבעלים של האולם ...Read more

יש לפנות לב”ד לדון בדברים, והנני להדגיש שאין כאן פסק הלכה שמישהו יצטרך לשמוע אליו, אולם אציין בזה כמה מ”מ.

קיצור הדברים שע”פ הלכה יש תשלומין באולם שעומד להשכרה ואדם השתמש בו למרות שחשב שהבעלים של האולם הוא אדם אחר שדיבר איתו, (וכ”ש אם היה רק טעות של המלצרים ובעל השמחה ידע את הטעות וזרם איתם מטעמי נוחות שלו כמו במקרה שלך), אבל יש כמה פרטי דינים שצריכים בירור ועיון.

מקורות: בפשטות צריך לשלם וכמבואר בשו”ע חו”מ סי’ שסג ס”י שבחצר העומדת לשכר והשתמש בה השוכר ושילם בטעות לאדם שהחצר לא היתה שלו צריך לחזור ולשלם למי שהחצר היא שלו ויחזור ויתבע ממי ששילם לו (ובעניננו הוא נידון נפרד אם צריך לשלם גם לראשון ויבואר אי”ה בתשובה נפרדת), ומ”מ במקרה שהאולם שסיכם איתו בתעריף יקר יותר אין זה מחייב לשלם לאולם שהשתמש בו בתעריף היקר עי’ בשו”ע שם, ועי’ להלן לענין מקרה הפוך בתעריף.

ויש להוסיף עוד שבשו”ע שם ס”ט הזכיר לגבי חצר שאינה עומדת לשכר, שאף אם שכר את החצר מאדם אחר על דעת לשלם לו והתברר שהוא היה נוכל אינו צריך לשלם את הכסף לבעלים על אף שהשתמש בחצר על דעת לשלם, ומבואר מזה שבמקרה מקביל שחצר עומדת לשכר (המבואר בסעיפים שלפני כן) אם ירד להשתמש בחצר על דעת שסיכם ההסכמים עם אדם אחר, אינו פוטר אותו מה שחשב שחייב לאדם אחר ולא לבעלים כיון שסוף סוף השתמש בחצר העומדת לשכירות.

וגם במקרה שלנו שהיה באולם איזה פקיד שנתן להם להשתמש מחמת שהפקיד לא ידע שלא שכר מישהו את האולם הלילה, לכאורה אינו פוטר אותם מתשלום, יעוי’ בכסף הקדשים על גליון השו”ע שם בסעי’ ו (להגאון מבוטשאטש) שאם אדם נכנס לדור בחצר העומדת לשכר על פי עדותו של מאן דהוא שאמר לו שהוא יכול להיכנס אין זה פוטר אותו מתשלומין, ומה שכתב שם שצריך בעה”ב להישבע שלא אמר כן, ונכנס שם לנידון שבחלק מהמקרים יהיה פטור בשבועה, אבל לענייננו לכאורה אין שייך שבועה שהרי כל הצדדים מסכימים שחלה כאן טעות, והשבועה שם היא להישבע שלא הירשה להיכנס, ועי”ש שכתב כמה צדדים בזה וסיים שצלע”ע היטב.

ומ”מ יש לדון לענייננו אם חשיב שירד על דעת שלא לשלם כיון שלא אכפת לו כלל מי הבעלים ורק שיודע שכבר שילם על אולם אחד ולא היה מתכוון לשלם על אולם נוסף כיון שלא היה לו צד שהאולם אינו שכור לו, וממילא מכיון שלא ירד על מנת לשלם יש לדון מצד ירד על מנת לגוזלה, עי’ בשו”ע שם ס”ה ובכסף הקדשים הנ”ל בס”ו מש”כ בזה, ויל”ע.

רק דיש לחלק את דברי השו”ע ס”ה לבין דברי הכסף הקדשים דהשו”ע שם ס”ה מיירי במטלטלין ושם יש אכן דין של יורד על מנת לגוזלה שבזה אין צריך לשלם הכל עי”ש בשו”ע, אבל בקרקע שאין גזילה לא נאמר בשו”ע שם חילוק זה, וכן מבואר להדיא בתוס’ ב”ק ריש דף צז [והבאתי בתשובה אחרת ד”ה מי ששומע אזעקה וכו’] לענין חילוק זה בין קרקע למטלטלין, ואילו להדיא מבואר ברמ”א בס”ו שאם גזל ולא דר אינו צריך לשלם השכירות אבל באופן שדר לא, והכסף הקדשים שציין לדברי השו”ע סי’ שסג על חילוק בין יורד על דעת שכירות או לא – אין ברור למה התכוון, והרב גרוסברד (חתניה הגרנ”ק) אמר לי שאולי כוונת הכסף הקדשים לחילוק המסתבר בין ירד לשכירות לבין ירד שלא לשכירות שבירד לשכירות יצטרך לשלם כמו שהוא רגיל להשכיר גם אם הוא יותר משוויו ובירד שלא לשכירות לא יצטרך לשלם יותר משוויו, ויעוי’ שם בשו”ע קצת רמז מזה בסעי’ י’, אבל דבריו צריכין בירור למה התכוון בחילוקו זה.

ובפשטות לפי דברי השו”ע בס”ט וס”י אם דיבר על מישהו על שכירת אולם ובפועל השתמש באולם נחשב שירד על דעת שכירות ויצטרך לשלם, רק שאם האולם שהשתמש בו יקר יותר מהאולם שהתכוון לשכור הסתפק שם בכסף הקדשים ועי”ש מה שצידד בזה.

ובפשטות לפמ”ש השו”ע בס”י ובקצה”ח שם סק”ז בשם הנ”י והריטב”א יוצא שיצטרך לשלם על האולם השני כל השכר הראוי לתת לפי אותו האולם.

ואין להקשות על דברי מהאומר לחבירו דור בחצר שאין צריך להעלות לו שכר, כמו שפסק הרמ”א שם בס”י וכן נקטו הב”ח והש”ך לחשוש לדעה זו לפטור משום המוציא מחבירו עליו ראיה, וכעי”ז בקצה”ח סק”ט ובפת”ש בשם שו”ת חת”ס חו”מ סי’ קיט, אבל כאן לא שייך זה דכאן אין ספק שהיה כאן טעות שהאולם לא ניתן כאן בחינם והפקיד לא התמנה על ההחחלטה למי להשכיר אלא רק לקבל את האורחים, דהצד לפטור באופן של הרמ”א לכאורה הוא כשאפשר לתלות באופן של מתנה, ע”פ דברי הר”ן המובאים בקצה”ח שם סק”ט שהובאו ברמ”א סי’ רסד ס”ד, אבל כאן שאי אפשר לתלות באופן של מתנה לא.

בכל נידון זה צריך לברר המציאות האם שייך כזה דבר אולם שלא הצליחו למצוא שוכרים להערב עד שעה מסויימת, וכרגע אין סיכוי כלל למצוא שוכרים להערב, אם נניח שיש מציאות כזו, יש לדון שנחשב כמו חצר שאינה עומדת לשכירות, יעוי’ ברמ”א שם ס”ו שכ’ ואפילו היה רגיל להשכירו רק שעכשיו לא עביד למיגר בתר האי שעתא אזלינן עכ”ל, ואיני מכיר המציאות בזה וצריך לברר, אבל ההסתברות היא שמכיון שיש מקומות שהאולמות תפוסים מאוד ואין תאריכים פנויים, לכן יכול לקרות לפעמים שישכרו אולם מדקה לדקה כשאירע שהתעורר למשפחה כל שהיא או לכינוס או למוסד צורך לאולם מכל סיבה שלא תהיה, וממילא אם בעל האולם מקווה לכך שלפעמים להשכיר האולם ברגע האחרון ממילא כבר יהיה נחשב חצר דקיימא לאגרא בכל מצב, ויש מקום להעלות צד שגם אם עד היום לא היה מצב שמישהו שכר את האולם ברגע האחרון בכזאת שעה אבל אם בעה”ב לא התייאש ומצפה לזה הוא לכשלעצמו מקווה שימצא שוכר בכל רגע וישכיר לו את האולם נחשב חצר דקיימא לאגרא, ויעוי’ יותר מזה ברמ”א בסוף סעי’ הנ”ל דסתם בתים כהיום קיימן לאגרא אף אם לא הושכר מעולם.

אבל אם באופן רשמי ומעשי כרגע אין מישהו שמטפל בזה לקבל הזמנה ברגע האחרון, באופן זה שוב יש מקום לומר דנחשב חצר דלא קיימא לאגרא, וכמ”ש הרמ”א שם בס”י ודוקא ששמעון או שלוחיו בכאן והיו משתדלין להשכירו אבל אם אינו בעיר ואין מי שמשתדל להשכירו הוי כחצר דלא קיימא לאגרא ואע”פ ששכרו מראובן א”צ ליתן לשמעון כלום וכמו שנתבאר עכ”ל, וממילא לענייננו חשוב לברר הפרט הזה האם האולם בכל רגע נתון קיים לשכירות או לא.

אבל יתכן שאף אם אין מישהו עונה לטלפונים אבל אם יש דרך להשיג את בעל האולם באזור או את שלוחו, והוא יאשר השכרה רק באופן שמשלמים יתכן עדיין דנחשב דקיימא אגרא.

וגם יש מקום להעלות צד שבעה”ב אינו צריך להיות זמין בכל עת ובכל שעה אלא כדרגילי אינשי להיות זמינים להשכרות דברים כאלה (ע”ע ב”ק צג ע”ב) ודי לו שבכל שעה הוא מעמיד את האולם להשכרה בלבד.

ושוב יותר נ”ל שאי אפשר לבוא מחמת טענה שטוען המשתמש למי שהיית יכול להשכיר את זה עכשיו ברגע האחרון, דא”כ בכל חצר דקיימא לאגרא תטען כן, ולא יתחייב אלא במשתמש לפרק זמן ארוך שבינתיים היה יכול לחזר אחר שוכרים, אלא שמחייבים את מי שמשתמש כאילו ששכר מראש כדרך שרגילים להשכיר.

אם המשתמשים של האולם גרמו הוצאות נוספות לבעל האולם יש לדון בזה גם באופן שהאולם אינו עומד לשכירות, שיתכן שבזה יצטרך לשלם הכל כיון שגרם הוצאות לבעל האולם, יעוי’ בזה בשו”ע שם ס”ז ובבהגר”א וקצה”ח שם, ויש לדון מה נכלל בזה, אם צריך שההוצאות יהיו בחלק הקבוע של המקום כמו כותל במקרה של השו”ע שם, או גם שימוש בחשמל ומים או אף בעובדים.

ובפשוטו כל דבר שההוצאה שמוציא לבעל הבית הוא על ידי השימוש במקום (יעוי’ בלשון הקצה”ח סק”ד מש”כ בדעת הרמ”ה) וכלול בשימוש במקום בשכירות רגילה ייחשב הוצאה לענין זה ויל”ע.

וכמו כן יש לדון בשימוש בטעות באופן כזה, האם גם שימוש בטעות שחשב שהמקום שכור לו, האם גם בזה מחוייב לשלם כל מה שנהנה.

וכמו כן יש לדון דאולי בניד”ד לא נחשב שנהנה ולא נחשב גברא דעביד למיגר שהרי יש לו אולם פנוי שהוא שכר בסמוך, ואם יצטרך לשלם על האולם הנוכחי הרי יתפנה לאולם החדש ובאופן שאינו נהנה הוא פלוגתא וי”א שאינו צריך לשלם הכל ובכלל זה גברא דלא עביד למיגר כמ”ש בהגהת השו”ע שם וכעי”ז בקצה”ח סק”ד אלא ששם בקצה”ח כ”כ בדעת הרמ”ה שלא נפסקה.

ומה שדברי השו”ע גופא תליין בפלוגתת ראשונים כמ”ש בבהגר”א שם סקכ”א ואולי יכול לטעון המוציא מחבירו וכו’, אך למעשה נראה דא”א לטעון הממע”ה נגד פסק המחבר והרמ”א כשגם הגר”א לא הכריע כהרמ”ה בזה, וצל”ע בכל זה אם הוא נוגע למעשה.

השלמה בקצרה

דברי כת”ר נכונים שאם המלצרים התמקמו באולם באופן קבוע באופן שנחשב כשימוש במקום ומצריך תשלום, יש לדון כאן אולי לחייב באופן חלקי את המלצרים עצמם, מאידך גיסא מסתבר שבעל השמחה יצטרך לשלם ג”כ, אע”פ שהם התחילו את השימוש, כדין עמד ניקף וגדר את הרביעית, ואע”פ שאינו דומה כלל לאמר לאחד דור בחצרו של פלוני, מכיון שכאן אין להם הנאה בדיור ובאים רק לשרת ולשמש את בעל השמחה, מ”מ יש מקום לחייבם ג”כ מכיון שלא עשו שליחותו, שהרי קבלו כתובת אחרת, והם נחשבים מזיק בשוגג שחייב, מצד שני יש לדון שעשו שליחותו מכיון שהסכים להם לבסוף (עי’ קידושין מא), וממילא אולי יוכלו לטעון דגלית אדעתך דניחא לך במה שעשו ומה תטען, ואולי יטען דרק אחר שעשיתם כן לא יכולתי לשנות הדבר, וצל”ב לפי ענין.

ובמקרה שעשו שליחותו, אע”פ שבשליחות גזילה רגילה השליח חייב, מ”מ כאן הוא נידון חדש, דיתכן שכל שימוש הפועלים במקום אינו מוגדר כשימוש שלהם אלא כשימוש של בעה”ב שהרי כל הנאה בשימושם הוא שלו, ולא לצרכם ולהנאתם, ואילו בניד”ד מכיון שהוא שימוש שלא בשליחותו ושלא מטעמו (שכן הוא נתן להם כתובת אחרת), ממילא החיוב יחול ברגע שהוא יאשר את פעילותם שם, וכמובן שכדי לחייבם יש לברר מה בדיוק עשו שם המלצרים וכמה ובמה השתמשו, לראות אם הוא שימוש ששייך ומקובל לחייב עליו, (ולדוגמא בעלמא להכניס חבילות אם הוציאום אח”כ לא מסתבר לחייבם, וכן על סידור שולחנות ג”כ לא כ”כ מסתבר לחייבם, ולגבי מחילה על שכירות במה שהדרך הוא שלא להקפיד יש לציין לשו”ע יו”ד סי’ רכא ס”א, מאידך גיסא בישול במקום זה דוגמה שנזכרה בגמ’ על משחרן אשייתא לענין פחת שכירות שהזכרתי בפנים התשובה, וזה דבר שדרך לשלם עליו, אם נעשה באופן לא ארעי עכ”פ, וכמו”כ אם מקובל למלצרים לעשות כמין סעודה קטנה כשפורקים את האוכל לפני שמתחילים להכין, יש מקום להחשיבו כשימוש שבשכירות לפי הענין, בפרט שאין הנאה של השוכרם בזה, כמו כן שהייה קבועה וממושכת בכלל חלל שטח האולם ג”כ יש מקום להחשיבו כשימוש שבשכירות לפי הענין), וגם יש לברר מנהג המדינה בזה אם מקובל לשלם כאשר קרה לאדם נזק מצד פועליו או אנשים שהוא מעסיק במסגרת העיסוק, והתשובה בפנים עכ”פ נכונה בעיקר למקרה שהיכנסות המלצרים לאולם והכנסת המצרכים, עד שבא בעה”ב, לא היתה ברמה של שימוש שמקובל לשלם עליו אילו היו מתקפלים ועוברים, ורק בעה”ב השאירם שם בקביעות.

וכמובן שאם נתחיל לדון לחייב את המלצרים, שוב יש מקום שוב לדון מצד כל המשתתפים בשמחה ואולי יטענו שהשתמשו בפחות מש”פ ביחס של כל אחד שהגיע אחרי שכבר היו אחרים, וכנ”ל במי שדר יחד עם בניו קטנים יטען שהקטנים ג”כ נחשבים דיירים בזה, והרי פגיעתן רעה וממילא ישלם רק 20% שכן הוא רק מתוך 5 נפשות שדרו בדירה, וכמובן שיש מן הדוחק לטעון כן, אע”פ שאין שליחות בזה ובכלל בנזיקין ובנזיקין בקטן בדיני אדם, מ”מ יש אופנים שהדעת נותנת להעלות סברא שנחשב שהוא המדייר אותם שם, בפרט שבשמחה מקובל שעיקר ההנאה של בעל השמחה והוא היחיד שקבע עם בעל האולם שכירות (מה שיש לצרף הצדדים שהחיוב הוא מצד גרמי כמ”ש בתשובה השניה), וכמובן שכל פסק דין שמביא למצב של איש את רעהו חיים בלעו ושא”א על ידו להציל עשוק מיד עושקו, הוא פסק דין שצריך לבררו יותר עד עומק הדין אם יש בו ממש או במה טעינו, וצל”ע בכל הנידונים הנ”ל.

ולא באתי בתגובתי זו לקבוע הלכה אלא רק לפתוח פתח לנידון, ואולי אם נמצא פנאי נברר הדברים עוד.

Read less
אףגזילהמחילהמתנהנהנהסידורקידושיןשכירותתשלומין
2
Asked: כ״ז בסיון תשפ״דIn:

מצוי בחברות גדולות המעסיקות בתוכם ספקי מוצרים ושירותים קטנים שהרשות נתונה ללקוח לדרג את הספק או השירות, ומצוי מאוד שיש כמה רמות דירוג, באופן שאם העבודה שנעשתה טובה, הדירוג יהיה בעל ציון גבוה ע"י סימון כמה נקודות, ואם העבודה אינה ...Read more

מצוי בחברות גדולות המעסיקות בתוכם ספקי מוצרים ושירותים קטנים שהרשות נתונה ללקוח לדרג את הספק או השירות, ומצוי מאוד שיש כמה רמות דירוג, באופן שאם העבודה שנעשתה טובה, הדירוג יהיה בעל ציון גבוה ע"י סימון כמה נקודות, ואם העבודה אינה טובה הדירוג יהיה בעל הציון הנמוך ביותר.

ויש לדון במי שרכש מוצר או שירות כל שהוא מגוי, ורוצה להכיר טובה לגוי על המוצר או השירות שלו, ורוצה לדרג לו השירות שלו בדירוג גבוה וטוב.
ויש לדון אם יש בזה איסור לא תחנם (דברים ז, ב).

והנה באופן שיש לו הנאה מהגוי, כגון שרוצה לרכוש ממנו שוב ורוצה לקבל בפעם הבאה שירות הוגן במחיר או בביצוע, באופן שיש סבירות שזה אכן כך, בזה אין איסור לא תחנם כיון שמדרג אותו לטובה לצורך עצמו, אבל באופן שאין לו הנאה כלל מהגוי, ורק רוצה לדרג אותו לטובה מחמת הרגשת הכרת הטוב, יש לדון בזה.

והנה לומר לגוי דבר מחמאה באופן המקובל לומר כן מותר מפני דרכי שלום, יעוי' בס"פ הניזקין בגיטין, ולכן זה פשיטא שבאופן שמצד המוסר יהיה מקובל לדרג מכל טעם שיהיה, והגוי יודע שהוא ישראל, יש בזה משום דרכי שלום לדרג את עבודתו (ויש לחקור האם ההיתר הוא למעט איבה או להרבות שלום על ידי שאומר לגוי דברי טובה וברכה, ונפק"מ כשאין חשש לאיבה אם לא יאמר לגוי, אלא רק יוסיף שלום על ידי זה, ויעוי' בלשון הט"ז דלהלן, ויש להזכיר בזה דברי הריטב"א בפ"ק דמגילה דף ו' שנקט שהטעם שמותר לפי שיטתו לתת מתנות לאביונים אפי' לגוים כדין מפרנסין עניי גויים וכו', ויוצא בזה יד"ח מתנות לאביונים אף שלא נתן לישראל כלל, משום שמטרת המתנות לאביונים הוא לשמחה וכאן הוא ג"כ לשמחה כיון שממעט איבה עי"ש).

ובאופן שהגוי מבקש ממנו שוב שידרג אותו ואינו חפץ לחוש אי נעימות אם ישיב שאינו מעוניין או שאינו לקבל בקשות נוספות מצד הגוי (באופן שהעבודה אכן היתה טובה) אפשר שבזה כבר כ"ש שיש להתיר מעיקר הדין דכבר חשיב טובת הישראל כיון שמקובל שבאופן שהיה התאמצות מיוחדת לבצע עבידתא שפירתא מצוי שמבקשים מהלקוח דירוג בתמורה, והדבר עלול לגרום אי נעימות להמסרב לדרג באופן כזה.

ונראה דכל היכא שעל ידי זה מעודד את הנכרי לעשות עבודה טובה לעתיד עבורו או עבור כלל הישראלים אין בזה שום איסור, וכמבואר בט"ז יו"ד סי' קנא סק"ח ע"פ השו"ע שם סי"א דבגוי שמכירו שישלם לו גמולו מותר, וכן באופן שיש מחמת הימנעות מזה חוסר נעימות המתבטא בתרעומת של הנכרי על התנהגות הישראל שאינו נותן דירוג טוב אחרי שהנכרי התאמץ בשבילו יש בזה משום דרכי שלום, כמבואר בס"פ הניזקין בגיטין, וכן באופן שהוא מקובל שנותנים דירוג טוב אחרי התאמצות יתר של עבידתא שפירתא שיש דברים שמוציאין בדיינים במנהג מדינה ואע"פ שלא מסתבר שניתן להוציא דירוג בדיינים מאחר והוא דבר שרירותי שמראש המנהג הוא שהלקוח יעשה כהבנתו ומקובל שאסור למוכר או לפועל להתערב בזה, מ"מ לענין להתיר לעשות כן מסתבר שא"צ לבוא לתקנה דמפני דרכי שלום בזה.

ויש להוסיף עוד דבט"ז שם אי' הטעם שבגוי שמכירו מותר הוא שהרי ישלם גמולו או כבר שילם לו עכ"ל, ומשמע בט"ז שכל שעושה מחמת יחסי גומלין כדרך בני אדם על מה שעשה בעבר מותר, דזה כבר אינו בכלל מתנת חינם.

ולא משמע דהט"ז מיירי רק שמשלם דהט"ז קאי על מתנת חינם של השו"ע שאסור רק לגוי שאינו מכירו, ומשמע דמכירו מותר, וע"ז קאי דברי הט"ז.

ויל"ע דהרי דניאל נענש על שהשיא עצה טובה לנבוכדנצר כמ"ש בב"ב ד ע"א וברמב"ם פי"ב מהל' רוצח הט"ו, ויעוי' ברמב"ם שם שכ' שאסור להשיא עצה לגוי אפי' לעשות מצוה אם עומד ברשעו, ומשמע דמה שנענש דניאל לא היה מחמת לא תחנם אלא מחמת שהיה נבוכדנצר רשע, וכ"כ היד רמ"ה בב"ב שם, ונראה להביא ראי' לזה מגוף הסוגי' שם, דהרי מקשי' שם מזה על עצה להורדוס, והרי הורדוס היה עבד ואחיך הוא במצוות, ועדיף הוא מגר תושב, דהא אפי' בגר תושב אין איסור לא תחנם כמ"ש הש"ך בשם הב"י (יובא בסמוך), וכ"ש בעבד כנעני, ולהכי כ' הרמב"ם שם שהאיסור הוא להשיא עצה לעבד רשע, דהורדוס קושיית הגמ' שם שלא היה ישראל גמור שהיה עבד וכן שהיה רשע, ולכן הקשו מנבוכדנצר שנענש דניאל על שהשיא לו עצה של מצוה אף שהיה נבודכנצר רשע, ולהכי אינו שייך כאן כלל לגדרי לא תחנם אלא לגדרי גוי רשע דאילו בגוי שאינו רשע משמע בלשון הרמב"ם שם שאין איסור להשיאו עצה לעשות מצוה, (וכפי מה שנתבאר דגם מהגמ' אין ראיה אלא ברשע וכמו שפי' גם הרמ"ה), וכמו כן יש לומר דגם אין איסור להשיאו עצה כשעשה טובה לישראל וכמו שנתבאר בט"ז.

ועי' בש"ך ביו"ד שם סקי"ח בשם הב"י חו"מ סי' רמט דכל גוי באיסור לא תחנם אפי' ישמעאל מלבד גר תושב דלא ע"כ, והיינו דבגר תושב מצינו שאנו מצווין להחיותו, ועדיין גוי רשע חמור יותר לענין הנ"ל.

או דיש ליישב דגם מה שהתיר הט"ז באופן שגמל לו הגוי חסד הוא רק באופן שייגרם לו חוסר נעימות עם הגוי ובדבר שמקובל ונהוג להחזיר עליו טובה אבל לא שאם נכרי עשה טובה לישראל מותר לישראל לתת לו מתנות לעולם, דכאן היה יכול דניאל להשתמט מזה בקל.

ויעוי' בביאור הגר"א שהביא מקור למה שמבואר בדברי המחבר שגוי שמכירו מותר לתת לו מתנת חינם מהמשנה בחולין צג ע"ב שולח אדם ירך לנכרי, ומשמע שלמד שהוא מתנה לגמרי, משום שרוצה להיות בייחסים טובים עם הגוי ונמצא שהוא לצורך הישראל, ועי' בפ"ק דב"ב ובפ"ג דמגילה לענין מתנה כזבינא דאי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה, וכאן עכ"פ ודאי יש לטעון כן כשמכוון לזה להדיא.

ויש להוסיף שכל דבר שדרך לתנו לישראל כגון ביקור חולים או מעות צדקה קי"ל שמותר לתת לגוים אם ניכר הדבר שאינו נותן להם כמ"ש ביו"ד סי' קנא סי"ב ובש"ך וביאור הגר"א שם, וכהכרעת הדרך אמונה ע"פ המהר"י קורקוס כמו שהרחבתי בתשובה אחרת [ד"ה ערבי הנשוי ליהודיה האם לתת להם צדקה, וע"ע בתשובה אחרת ד"ה אם אפשר ליתן מתנות לאביונים לאח שאינו דתי].

ועי' בברכ"י סי' קמח ס"י בשם המהריק"ש בערך לחם שם דאפי' בכפלות שלום שהוא איסור לכפול שלום לגוי אבל אם שאלו הגוי מותר לענותו וכ"ש במקום איבה.

וכן לומר לו ברכה מותר כמ"ש בברכ"י שם וראה בהרחבה בדרך אמונה פ"ח מהל' שמיטה ויובל ה"ח, והכלל דכל שהוא למעט איבה מותר.

תשובות שנזכרו בתשובה זו:

ערבי הנשוי ליהודיה האם לתת להם צדקה

אם אפשר ליתן מתנות לאביונים לאח שאינו דתי

 

Read less
אףגויידמוצריםמתנה
0
Asked: ו׳ באדר א׳ תשפ״דIn:

בשו"ע יו"ד סי' קס ס"ז מבואר דשלא מדעתו אסור למלוה לקחת מהלווה משום ריבית. וגם אם היה רגיל עד כה עי"ש בש"ך סק"ט.ואע"פ שהזכיר בש"ך שם ענין מתנה מרובה יתכן לומר דהיינו לענין הנידון דלעיל שמדעתו בסתמא אסור במתנה מרובה ...Read more

בשו"ע יו"ד סי' קס ס"ז מבואר דשלא מדעתו אסור למלוה לקחת מהלווה משום ריבית.

וגם אם היה רגיל עד כה עי"ש בש"ך סק"ט.

ואע"פ שהזכיר בש"ך שם ענין מתנה מרובה יתכן לומר דהיינו לענין הנידון דלעיל שמדעתו בסתמא אסור במתנה מרובה ולא בדבר של ויתור, אבל שלא מדעתו הרי אסור גם במתנה מועטת ואפי' בדבר של ויתור, ומה שהזכיר שם הש"ך ביתו ועבדיו אע"פ שבסוגי' מבואר שהוא דבר של ויתור, מ"מ יש לומר שהזכירו מחמת שהוא אסור שם מחמת שהוא בפרהסיא ע"ש בשו"ע, כמו כאן במתנה מרובה מדעתו.

Read less

כסףמתנה
0
Asked: י״ח בטבת תשפ״דIn:

נשאלתי כאן מאדם שחושש לתכלת ושואל לעשות עצה המבוארת להלן אות ז', ותחילה לפני שאבוא לדון בהצעתו, הנני לדון בהצעה הפשוטה היותר, במי שבא להקנות את הבגד שלו לאחר כדי להיפטר מתכלת אך רוצה שזה יהיה שלו כדי שאם הוא ...Read more

נשאלתי כאן מאדם שחושש לתכלת ושואל לעשות עצה המבוארת להלן אות ז', ותחילה לפני שאבוא לדון בהצעתו, הנני לדון בהצעה הפשוטה היותר, במי שבא להקנות את הבגד שלו לאחר כדי להיפטר מתכלת אך רוצה שזה יהיה שלו כדי שאם הוא פטור מתכלת יצא יד"ח המצוה, ובזה צריך ליתן לב לכמה פרטים:

א' שיעשה את הקנין באופן המועיל כמו בקנין סודר בכליו של קונה בהגבהה טפח ובכלי הראוי לקנין סודר ובפרטי הדינים המבוארין בחו"מ סי' קצה.

ב' צריך לשים לב שגם קנין לא פוטר למשך זמן כי טלית שאולה פטורה רק כל ל' יום כמבואר באו"ח סי' יד ס"ג, והפתרון לזה להחזיר כל ל' יום ולשאול מחדש כמ"ש הרמ"א שם.

ולענין אם שאל ליותר מל' אם מחוייב מייד או לא, יעוי' בל' השו"ע שם בס"ג שאם שאלה מצוייצת מברך עליה מיד, ומל' זה משמע דבשאלה שאינה מצוייצת דאיירי' בה עד השתא אינו מברך עליה מיד, אולם הרחיד"א ביוסף אומץ סי' ל' הביא בשם הנ"י והמאירי דבשאלה ליותר מל' חייב מיד, ובעיקרי הד"ט הל' מזוזה סי' לא אות א' הביא מחלוקת בזה, ובפתחי תשובה [יו"ד סי' רפו סוף סקי"ח] הביא שכ"כ בעל הנתה"מ וחלק עליו, ומ"מ יש מקום ליישב ל' השו"ע גם לדעת הרחיד"א והנתה"מ דמיד לאו דוקא אלא ר"ל אף אם שאלה לשימוש מיד ולהחזיר, ודוחק.

ד' לענין מה שהזכרתם בשאלתכם שיקנה לחבירו וכו', לכאורה שא"צ לעשות כל תהליך הזה, שכן די במה שיקנה פעם אחת לחבירו שאם עובר איסור או מידי דלא מעליא בלבישת בגד זה הרי הוא נותנו במתנה לחבירו.

ומ"מ יש קצת צד לומר שיש עדיפות בתנאי שהזכרתם מכיוון מסויים יעוי' באות ז'.

ג' לענין התנאי שרוצה לעשות, נראה דאין התנאי שאם זהו התכלת הרי הוא מקנה את זה לחבירו, שהרי יש כמה צדדים שאף אם זהו התכלת אין מקיים בזה המצוה (מספר החוטים, דיני הצביעה והצבע) כמו שביארתי במקומו וכמ"ש הגריש"א במכתבו הידוע בזה שנדפס בקובץ תשובות, ממילא אינו שייך לניד"ד תנאי כזה, אלא התנאי שיעשה שאם עובר איסור או דבר שאינו ראוי במה שלובש בגד זה בלא תכלת אליבא דהלכתא אז מקנה לחבירו.

ה' אם אינו רוצה ליתן הבגד מתנה לחבירו, לכאורה יכול להפקיר הבגד, ובגד הפקר פטור ג"כ מציצית כמ"ש בשבת קלא ע"ב דבידו להפקירן וברשב"א שם ועי"ש ברמב"ן ושא"ר (וראה קצה"ח סי' רעג סק"א), דאינו ועשו להם משלהם (עי' סוכה ט ע"א וספרי זוטא במדבר טו לח ושו"ע או"ח סי' יד ס"ג ואילך), ועל שותפין מרבינן בחולין קלו ע"א, משום שהוא בכלל שלו, ושם יש ריבוי מיוחד עי"ש, אבל אם אינו שלו אינו בכלל הכתוב הנ"ל, וכן נקט המשנ"ב סי' יג סוף סקט"ו ע"פ הארצה"ח שם שהפקר פטור מציצית, ועי"ש בפמ"ג.

ולענין אם כשנכנס לבית של מישהו הוא קונה את הבגד (ואז מתעורר חשש גזילה) התשובה בזה שלא, בעה"ב אינו קונה את הבגד, משום שאין דעתו לקנות והוא דבר דלא מסיק אדעתיה למקני שבזה אין חצירו קונה לו שלא מדעתו, כמ"ש הרמ"א בחו"מ סי' רסח ס"ג, ולענין אם הלובש עצמו קונה את הבגד בעל כרחו, התשובה ג"כ שלא, שכן אין אדם קונה דבר בעל כרחו בשום אופן דחוב הוא לו.

ולענין אם צריך בפני ג' יעוי' בחו"מ סי' רעג ז ומקור חיים לבעל הנתה"מ או"ח ביאורים סי' תמח סק"ט.

ואף כשלובשו המשנ"ב ואחרונים נקטו שאפשר להפקיר גם כשלובשו כמ"ש המשנ"ב ונו"כ הנ"ל וכך יוצא בחשבון בדברי הגמ' שבת שם לפי מה שביארוהו כמה ראשונים שם (אליבא דהלכתא לדידן דכלי קופסא פטורים מציצית) דלא מיירי בכלי קופסא אלא בבגד שלובשו ובפשטות ה"ה כשמפקירו בשעה שלובשו ממש.

ו' לענין אם יקנה לחבירו את הבגד בלא תנאי יש לציין דאינו חמור כ"כ (מצד ביטול הלבן על הצד שאין לנו תכלת) דיש דיעות בפוסקים (ראה משנ"ב סי' יד סק"ט בשם המג"א ועולת תמיד) שמקיים בזה ג"כ מצוות ציצית אף שאינו מחוייב בזה, והיינו רק לנוהגים כמנהג בני אשכנז שנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא כאינן מצוות ועושות.

ויש בזה ב' דרגות בזה, די"א שמקיים בזה מצוה גמורה כנשים שאינן מצוות ועושות, שזה דברי המשנ"ב סק"ט, וי"א שמקיים בזה מצד שחבירו מקנה לו שזה דעת השו"ע שם ודעת רוב האחרונים במשנ"ב שם סק"י, (ויש חולקים גם בזה), וכאן י"ל שאין חבירו מקנה לו כיון שאינו רוצה להתחייב בתכלת, כיון שחבירו רוצה למצוא לו תיקון וגם הוא אינו מתכוון לקנות עי"ש בהמשך דברי המשנ"ב סק"י, וא"כ להנך דעות שחבירו מקנה לו כאן לא שייך שהרי יתחייב גם בתכלת אם חבירו יקנה לו [ועי' להלן בסמוך סק"ז], אבל להדעות שקודם לכן יהיה פתרון שלא יקנה לו ויקיים כאינו מצווה ועושה אם הוא מבני אשכנז שנשים מברכות.

ומ"מ לכתחילה ראוי לחשוש לדעות הפשוטות ולא להקנות לגמרי בלא תנאי, חדא שאינו ברור כלל ההלכה שיכול לצאת בזה, דהרי יש דעות שאפי' שאל טלית מצויצת אינו יכול לברך כיון שלא נתן במתנה, כמו שהביא המשנ"ב שם סק"י, וגם רוב האחרונים שהביא שם שאינם מסכימים לזה הוא מטעם שנתן מתנה כמ"ש שם, והרי לכתחילה חושש המשנ"ב אפי' לדעה הקודמת, ועוד שגם להמג"א והעו"ת הרי הברכה היא כאינו מצווה ועושה, וגדול המצווה ועושה, ועוד דגם נשים גופא שמברכות לדעת הדרכי משה סי' תקפט שהביא הבה"ל סי" תכב ס"ב הוא רק שאין מוחין בהן, הלכך ודאי שפתרון זה אינו מן המובחר אם יש פתרון אחר.

ז' לגבי התנאי שהצעתם לכאורה יש תועלת בזה מצד שאין כאן חשש שאינו יוצא המצוה בסופ"ש.

אבל יש להעיר בזה דאינו פשוט שיש פטור בזה, דאם הפטור הוא מצד א'ו'נ'ס, הרי הוא מבקש בעצמו מחבירו שיגיד לו שלא יטיל תכלת, ומה היתר יש לו לעשות דבר כזה, דאם ניקח מקרה רחוק יותר מי שמבקש מנכרי שיאמר לו שאם אינו מחלל שבת יהרגנו, דשם פשיטא שעובר בזה הקל הקל, וכן בדיני רודף אם יבקש מחבירו להרגו כדי שיהיה מותר להרגו, דשם יש דין של יכול להצילו בא' מאיבריו, וכ"ש שאינו יכול לבקש, וכן לגבי טומאה בציבור דקי"ל טומאה דחויה בציבור שאינו מתיר לו להיטמאות כדי להתיר טומאה בציבור, וגם כאן גבי תכלת אם יכול למצוא פתרון להטיל תכלת בבגד זה באופן שחבירו ירשהו להטיל תכלת בבגד זה הרי הוא מחוייב בזה, א"כ מה מועיל שמבקש מחבירו לומר לו שלא יטיל תכלת בציצית זו.

ח' לענין מה ששאלתם אם שייך קנין כשהקונה אינו לפנינו יעוי' בדיני הקניינים בהל' עירובין, אולם אם רוצה דבר מעבר ההקנאה עצמה כמו לסכם איתו על השאלה א"א שלא בפניו, דאף שאלה גרידא בלבד לא התירו הפוסקים במצוה באופן שלוקח הבגד להשתמש בו בקביעות.

ויש להזכיר בזה דברי הגמ' לגבי מלאכא דרב קטינא במנחות לט ע"א דבעידן ריתחא ענשי גם כשפטור מן הדין עי"ש וכ"ש בניד"ד שיש להוסיף פקפוק הנ"ל, ולפי חלק מהראשונים מיירי שם בציצית שכבר הי' בו לבן והנידון הי' רק על תכלת.

ועוד יש להעיר דאפי' אם תמצי לומר שהשואל הזה עצמו שרוצה לעשות פתרון זה אכן יהיה פטור מתכלת ע"פ דין, אבל מהו ההיתר לחבירו לומר לו שאינו מרשהו להטיל שם תכלת, ואם השואל הזה עצמו חושש שתכלת הוא חיוב א"כ גם אסור לו לגרום לחבירו שיעשה דבר שאינו הגון, אם כי בטענה זו יש לדון לגבי החבר גופא שאינו נחשב מכשילו כיון שיש לו טעם למה שלא יטיל תכלת בציצית זו, ואינו מחוייב להשאיל לחבירו את הציצית, ויל"ע בזה.

ולכן יש לשים לב כשעושה תנאי לעשותו באופן המועיל.

כל אלו כתבתי לשואל דגלי אדעתיה שמחמיר על עצמו בלבישת ציצית האידנא של לבן בלא תכלת של היום, ומ"מ להלכה כתבתי בתשובה אחרת שאין חיוב כלל לחשוש לתכלת של היום מכמה טעמים וצירופים כמו שביארתי שם.

 

Read less
גזילההפקרידמזוזהמצוות עשה שהזמן גרמאמשהמתנהסוכהעוברשבתשותפיןתשובה
0
Asked: י״א בניסן תשפ״בIn:

ע"ד מה שהבאת דברי הגמ' בב"מ ע"ט א', דאמר רב חסדא אמר רב קטינא מנין למוכר שדהו לששים שנה שאינה חוזרת ביובל שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות מי שאין שם יובל נצמתת יש שם יובל אינה נצמתת יצתה זו שאף ...Read more

ע"ד מה שהבאת דברי הגמ' בב"מ ע"ט א', דאמר רב חסדא אמר רב קטינא מנין למוכר שדהו לששים שנה שאינה חוזרת ביובל שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות מי שאין שם יובל נצמתת יש שם יובל אינה נצמתת יצתה זו שאף על פי שאין שם יובל אינה נצמתת עכ"ל, וכתב המנ"ח מצוה של"ט, וז"פ דל"ד ס' שנה אלא אפי' על אלפיים שנה יכול לקנות וא"י ביובל מ"ל חד יובל או כמה יובלות הכלל כל דאינ' לצמיתות אין יוצאת ביובל מפסוק זה עכ"ל.

והקשיתם דאם מוכר לאלפיים שנה לכאורה דבר פשוט שאין כאן מכירה לזמן כלל, כיון שאין דעתו לתובעו בסוף זמן זה ומסתמא ישכח.

הנה ראשית כל כ"כ ג"כ הערוך השלחן הל' יובל {(אף שאין ברור שם ענין זה של אלפים שנה} , והביא כ"ז ג"כ מרן הגרח"ק בדרך אמונה הל' שמו"י פי"א סק"י וז"ל, וכן אם מכרה לאלפיים שנה או יותר אף על גב שודאי לא יחי' כ"כ הרבה שנים מ"מ תחזור ליורשיו עכ"ל.

ובעיקר הענין איני יודע אם שייך לטעון כן, דאף אם יש חשש גדול שישכח, מ"מ כיון שמתנה וקובע ע"פ דין שיש לו זכות לו או ליורשיו לתבוע את השדה שוב בסוף זמן המכר, ומעולם השדה לא היתה קנויה לו ליותר מאלפים שנים הללו, א"כ גדר מכירה זו היא מכירה לזמן, ואם ישכחו מאי אפשר למיעבד.

ובתוס' בב"מ שם כתבו, במוכר שדהו לס' שנה - קס"ד כיון דלזמן ארוך כ"כ מכר לו לא חשיב כליא קרנא עכ"ל.

ונ"ל דששים לאו דוקא, אלא אשמעינן דלא חיישינן במה דכליא קרנא, וכיון דאשמעינן בששים תו לא אכפת לן.

ודוקא אם מכרו בלא קציבת זמן כלל יוצא ביובל, וכלשון הרמב"ם הל' שמיטה ויובל פי"א ה"ב, והמוכר שדהו לס' שנה אינה יוצאה ביובל שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות עכ"ל.

וכ"כ המאירי בב"מ שם, שאין יציאת היובל אלא למי שאלמלא יובל נחלט כגון מוכר סתם או מוכר לצמיתות בפירוש הא מוכר לזמן אינו יוצא ביובל ע"כ.

ובחינוך כ"כ יותר בבירור, מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה [ב"מ ע"ט ע"א] שהמוכר שדהו לששים שנה או יותר, כל זמן שיזכור לו סכום שנים אינו חוזר ביובל, שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות עכ"ל.

והאור החיים כתב בפ' בהר וז"ל, עוד נראה על פי מה שכתב רמב"ם שם בפרק י"א וז"ל המוכר שדהו לששים שנה אינה יוצאה ביובל שאינו חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או לצמיתות ע"כ, והכסף משנה לא רשם מנין הוציא הרב דין זה, ואולי כי דין זה הוא מה שרשם ה' במאמר זה על זה הדרך במספר שנים אחר היובל פירוש כשהוא מוכר במספר השנים למ' או ס' שנה ומעלה, ימכור פירוש יכול למכור וימשך המכר גם אחר היובל ואין היובל מפסיק להוציאה מידו כיון שמכר למספר שנים, ומה שגמר אומר במספר שני תבואות וגו' פירוש נותן טעם לדבר למה מכר לשנים ימשך אחר היובל, ואמר במספר שני תבואות ימכר לך מכר זה, פירוש כיון שמוכר לשנים הרי זה אינו מוכר אלא שני תבואות לא גוף הקרקע, שעל מכירתו הוא שמקפיד הכתוב עכ"ל.

וע"י ג"כ מ"ש בס' פנים יפות לבעל ההפלאה.

ובס' הכתב והקבלה לתלמיד הרע"א כתב, ונ"ל לתת טעם להשמטת מלת שתי אצל הלוקח, כי היה ר"ל במספר שתי שנים תקנה, אבל כיוון הכתוב להורות בכוונה שניה שמותר ליקח שדה על זמן קצוב הנמשך גם אחר שנת היובל הבא, ונשארת ביד הלוקח גם ביובל ואינה חוזרת לבעליו עד הזמן הקצוב, כדאמרינן (ב"מ ע"ט) המוכר שדהו לששים שנה אינה חוזרת ביובל, וזה נכלל בלשון במספר שנים אחר היובל תקנה, ר"ל תוכל לקנות על מספר שנים הנמשכים והולכים אחר היובל הבא.

ולפי"ז מלת אחר קרוב למ"ש לפי פירש"י, וממה דאמרינן שם בב"מ, כיצד יעשה ילקח וכו' דזבין ליה לשתין שנין, משמע דאף לכתחלה מותר לעשות כן ע"כ.

ויש לדון עוד, דהנה גדר של מכירה לזמן י"א דהוא כקנין פירות, עיין ברא"ש פ"ג דסוכה ולכאורה מוכח כן מהגמ' ביבמות ל"ו ב' דגרסינן התם, דתנן הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שנתנן לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב מכר האב מכורין עד שימות הוא מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב ואיתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח וריש לקיש אמר קנה לוקח ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח קנין פירות כקנין הגוף דמי ור"ל אמר קנה לוקח קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי עכ"ל.

ומבואר דכיון שעתידה השדה לעבור מצד הדין לרשות הבן חשיב כברשות הבן מעיקרא, כיון שאינו נשאר לעולם ברשות האב.

והו"ל גבי אב כקנין פירות.

ומוכח כאן עוד, דאע"ג שיתכן שלא היה כאן משמעות למכירה, כגון שאין עוד בנים ובודאי ירשנו, מ"מ יש כאן קנין ע"פ דין, וסגי בזה להחשיב השדה כברשות הבן, וה"ה לענינינו כיון שע"פ דין אינו מכור לעולם סגי בזה דהו"ל ברשות המוכר, ואע"ג דאין הנידונין שוים, מ"מ מסברא חשיב כברשות המוכר.

ועיין רמב"ם פכ"ג מהל' מכירה הלכה ה-ו וז"ל, המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב הרי זה מכירה, ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה ובסוף תחזור לבעליה.

ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה, שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס, אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קניין עולם לעולם.

ובראב"ד שם, א"א איני מוצא מוכר לזמן קצוב שיבנה ושיהרוס אלא באומר נכסי לך ואחריך לפלוני ודבר זה אינו מיושב עלי במכר שאם אמר נכסי מכורין לך במאה דינרין ואחריך לפלוני בעשרים דינרין שנאמר בזה אין לשני אלא מה ששייר ראשון ויפסיד השני מה שנתן לו בדמים, ואפשר שיהיה כן כי לפי הספק נתן השני דמים.

עוד אפשר מוכר שדהו לששים שנה או לחמשים שנה או לארבעים שנה שיעשה בו כל חפצו כל ימי המכר מפני שהוא כמוכר בזמן היובל, עכ"ל, ועיין מחנה אפרים הל' זכיה ומתנה סי' י"ח דשייך לומר מתנה על מנת להחזיר.

ובשו"ע חו"מ סי' רי"ב ס"ד כתב וז"ל, המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב, הרי זה מכירה ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה, ובסוף תחזור לבעליה ע"כ.

ומעשה היה שחברא קדישא בבני ברק שאלו את השבט הלוי (ח"י סימן רז) שהוצע להם קרקע שמיועד [בתכנית בנין ערים] לבית קברות, דבר זה היה מאפשר לנו למכור חלקות קבורה לשומרי שבת בתנאים זולים, אבל מאחר ומדובר בקרקע בבעלות המנהל, אפשר לקבל השטח רק לחכירה לתשעים ותשע שנה.

והשיב שהיות כי אין חשש לפינוי הקברים אחר כך, אם כן הדבר מותר ע"פ ההלכה, וגם ביסוד שהקבר צריך להיות שלו לכתחילה כדאיתא בב"ב דף קיב ע"א דאם קרקע חוזרת ביובל, אם כן נמצא צדיק בקבר שאינו שלו.

.

.

הא דידן עדיפא דגם בבא הזמן של צ"ט שנה, אין מחייבים לפנות, כמו שאין מחייבים לסתור הבניינים שנבנו על שטחים אלו, ואף על פי שנקרא רק חכירה, מ"מ לענין עצם הזכות להשתמש בו, הוי כאדם העושה בתוך שלו, וזכותו קיים, ולא נשמע עד היום שנתחייב אדם אשר בנה או קבר במקום כזה, לפנות אחר זה, דלמעשה הוא עושה בתוך שלו ודעתם רק לתבוע אם אפשר אחר זמן איזה תשלומים.

אבל הקרקע של הקבר, נקנה בדמים כהלכה, ואין מישהו שתובע בעלות על מקום הקבר, עכ"ל שבט הלוי.

והוסיף שם לעיין בתשובת בית יצחק (יו"ד ח"ב סימן עט) דהא דקונים יורשין חלק קבורה עבור הנפטר, כיון שאין זכיה וקנין למת, אכתי הוא אינו שלו, אך די"ל דצדיק קבור בקבר שאינו שלו הוא בזיון, וכשקונים היורשים משום כבודו של מת, שוב לא הוי בזיון, יעו"ש.

סוף דבר העיקר שלא יהיה כח ליד אחרים במנוחת הנפטר בקבר שלו, יעו"ש.

והגר"י זילברשטין בחשוקי חמד ב"ב קי"ב א' כתב ע"ז, וז"ל, וגיסי הגאון ר' חיים קניבסקי שליט"א הביא קצת סמך לסברת השבט הלוי מהירושלמי בשביעית (פ"ו ה"א) שכתוב שם אנטונינוס יהבה לרבי תרין אלפין דשנין באריסות, לפיכך נאכל ולא נעבד בסוריא, ופטור מהמעשרות מפני שהיא כשדות עכו"ם.

וביאר הגר"א שאנטונינוס נתן באריסות לרבי לאלפיים שנה ואם כן הוי הישראל אריס עולם, ולכן אסור לעבוד כסוריא.

ונאמר שם דפטור ממעשרות מפני שהשדה של גוי, ומשמע דאילו היה חכור דוגמת מינהל ישראל, כיום, אולי היה חייב במעשרות עכ"ל.

ומ"מ מבואר מראיה זו דגם לאלפים שנה חשיב מכירה לזמן ופשוט.

Read less

בעלותגוייובליצחקמשנהמתנהמתנה על מנת להחזירשבת
0
Asked: ו׳ באדר א׳ תשפ״דIn:

ברמ"א סי' קס ס"ו אי' דבמפרש שהוא בשביל ההלוואה או במתנה מרובה אפילו בסתם אסור, ולענין מתנה מועטת שאינו מפרש שהיא מחמת ההלוואה מותר, אבל כשיודע בלבו שנותן המתנה בגלל ההלוואה יש בזה בעיה גם במתנה מועטת ...Read more

ברמ"א סי' קס ס"ו אי' דבמפרש שהוא בשביל ההלוואה או במתנה מרובה אפילו בסתם אסור, ולענין מתנה מועטת שאינו מפרש שהיא מחמת ההלוואה מותר, אבל כשיודע בלבו שנותן המתנה בגלל ההלוואה יש בזה בעיה גם במתנה מועטת בסתמא, ועי' שם בש"ך סק"י דדוקא סמוך להלוואה אבל במופלג מן ההלוואה לא ואז אפי' מתנה מרובה בסתמא יהיה מותר, והוסיף שאם לא היה רגיל לפני כן לתת מתנה יהיה אסור גם בסתם (יתכן דמיירי סמוך להלואה וצל"ע בפנים המקורות שהביא שם), וסיים שהכל לפי הענין שאם ניכר שעושה מחמת ההלוואה בכל אופן אסור, וע"ש בט"ז שתלה הנידון לענין סתמא במתנה מועטת כשבלבו עושה כן מחמת ההלוואה במחלוקת הפוסקים.

Read less

מתנה
0
Asked: ט״ז במרחשוון תשפ״דIn:

ממתק בודאי מותר, ופרס יש עניין לומר במפורש שלא יחול הקנין בשבת, אך מעיקר הדין יש מקום להתיר גם בלא זה אם זה נצרך בשביל שהילד ילמד, מכיון שהוא לצורך מצוה.הנוסח של המתנה לא יהיה שהקנין ...Read more

ממתק בודאי מותר, ופרס יש עניין לומר במפורש שלא יחול הקנין בשבת, אך מעיקר הדין יש מקום להתיר גם בלא זה אם זה נצרך בשביל שהילד ילמד, מכיון שהוא לצורך מצוה.

הנוסח של המתנה לא יהיה שהקנין יחול לאחר שבת אלא שלא יחול כעת קנין.

מקורות: לגבי אוכל ראה שכג, ולגבי מתנה וצורך מצוה ראה שו סק”ו ולגבי לימוד קטן אם נחשב מצוה ראה בשו”ע סעיף הנ”ל, ולגבי העצה שלא לזכות ראה ר”י אסאד או”ח פג.

לגבי הנוסח ע”ע או”ח תקלט ז ודוק.

Read less
מתנהקטןשבת
0