מותר.

מקורות:
עי’ במשנ”ב סי’ רס סק”ה שיש לרחוץ ביום שישי ולא ביום חמישי (כשאפשר) שיהיה ניכר שרוחץ לשב”ק, ולענין ליל שישי לא דיבר שם להדיא, אבל המשמעות שם שכבוד שבת ביום שישי דוקא, וגם מסברא מכיון שהשינה מפסקת א”כ תחילת ליל שישי חשיב כיום חמישי ולא ניכר שרוחץ מחמת שבת, (ועי’ עוד רמ”א סי’ רסב ס”ג ומשנ”ב שם שיותר טוב לקרב לשבת כמה דאפשר גם ביום שישי עצמו, ועיקר זה נזכר גם במשנ”ב הנ”ל בסי’ רס רק שלא נזכר שם גם ביום שישי עצמו אלא לגבי מי שאינו יכול ביום שישי שיקדים כל מה שאפשר), ומ”מ לענין נרות שניכר שעושה לכבוד שבת שהרי ברור שנרות אלו מכינם לכבוד שבת א”כ מצד זה יכול להכין גם בליל ששי, וכן מצאתי (באר מרים להרב דוד הלל עמ’ קמא) שנהג הגרא”מ שך.

ואמנם יש מצוה להשכים ביום ו’ לצרכי שבת (סי’ רנ ס”א), אבל גם אם נימא שאין כלול בזה ליל שישי, וכן אי’ במשנ”ב שם סק”ב שביום שישי יותר טוב מאחר שהוא יותר ניכר לכבוד שבת, מ”מ יתכן שזה יכול לקיים גם בצרכי שבת אחרים, וגם יש לדון שמא אם ניכר שהוא כבוד שבת כמו בנרות שבת בזמנינו סגי במה שמכין בליל שישי.

ואמנם עי’ ברמ”א סי’ רסג ס”ד ובהגהות זקני הרע”א שם שהמדליק נרות בעוד היום גדול אין ניכר בזה כבוד שבת, ואמנם כשמכין ואינו מדליק יש לומר יותר שניכר כבוד שבת, ובפרט בזמנינו שאין משתמשים בנרות הללו בחיי היום יום, וגם דנר הוא דבר כלה שמדליקין אותו סמוך לשימוש בו.

ויעוי’ בט”ז סי’ רס סק”א בשם הגהת מהרש”ל דכתב ב’ טעמים בחילוק בין כיבוס שהוא ביום ה’ לבין רחיצה, דהטעם הראשון משום דטרידי בכיבוס ביום ו’, ולפי הטעם השני הוא משום דאין משתמש בבגדים עד שבת, וטעם זה ודאי שייך בנרות.

בביצה טז ע”א אי’ ששמאי הזקן היה כל ימיו אוכל לכבוד שבת ומיום ראשון היה שומר בהמה יפה לשבת, אלא דשם מדובר שכבר מצא בהמה ואז שומר לשבת, אבל לא נזכר שם שהיה מחזר מתחילה ביום ראשון על זה, ואין מכאן ראיה שהמצוה להשכים וכו’ כולל גם מה שקודם לכן, אבל יש ליישב שאם מכין גם ביום שישי עצמו הוא רק מעליותא שמכין גם קודם לכן, וגם היה לומר שאם אומר להדיא שהוא לכבוד שבת כמ”ש בגמ’ שם, באופן זה שמא מודה המשנ”ב דניכר שהוא כבוד שבת, אבל אינו משמע במשנ”ב שם, דא”כ הו”ל למימר שיעשה באופן זה, וכ”ש שהמשנ”ב הזכיר שם להדיא שעל כל דבר יאמר שהוא לכבוד שבת.

אינו מועיל מכיון שלא ייחדו לעולם, דבאבנים בעי’ ייחוד לעולם (או”ח שח כב) וגם להמקילים שם (מ”ב סקצ”ז) הוא דוקא בדבר שדרכו להשתמש בהן ולא בדבר כזה.

ומ”מ אם מע”ש הניחו בתוך המים יתכן שנחשב כמעשה, דמעשה מועיל באבנים גם אם לא ייחדו לעולם, אולם לענין כיסוי חבית כ’ החזו”א (או”ח מב ט) שאינו נחשב כיסוי חבית עי”ז להחשיבו כמעשה, ויש לחלק, ועי’ בספ”ק דחגיגה לענין הניחה ע”פ ארובה, ולענין זריעה בשבת הכנסה למים ודאי נחשב מעשה.

קרא פחות

יעוי’ בריש סי’ שח ובמשנ”ב שם שדברים שאדם קובע להם מקום ומקפיד שלא להשתמש בהם שימושים אחרים דינם כמוקצה מחמת חסרון כיס ואסורים לטלטל גם לצורך גופו ומקומו.

וחיות אלו הם דוגמה טובה לדבר שאדם מקפיד שלא ישתמשו בהם לדברים אחרים, דהנה אם אחד האורחים או הילדים יתחיל לשחק בזה או להשתמש בו לצורך כל שהוא, כגון לפתוח בו קופסת שימורים, בודאי שהבעה”ב לא יהיה ניחא ליה בזה וייכנס ללחץ מסוים, א”כ יש כאן הגדרה שאינו משתמש בהם שימושים אחרים, וממילא דינו כמוקצה מחמת חסרון כיס.

והובא בשם הגרשז”א (שלחן שלמה סי’ שח ובהסכמה לספר שבות יצחק) שגם כלי שמלאכתו להיתר שמקפידים עליו שלא לטלטלו כלל ומייחדים לו מקום מחמת חשיבותו כשעון קיר וכדו’ שחוששים שיתקלקל נחשב מוקצה מחמת חסרון כיס, ועוד הובא בשמו (שש”כ כ הערה נ ושלחן שלמה שי סקכ”ג אות ב) שכל דבר שמקפידים להחזירו למקומו בגמר השימוש נחשב גדבר שמייחדים לו מקום ודינו כמוקצה.

ועי’ בסי’ שח סס”א בדברי הפוסקים שם על כלים המיועדים לסחורה ומקפיד שלא להשתמש בהם.

ואע”פ שמצד קובע לו מקום היה מקום לדון ולטעון שקובע לו מקום הוא רק כאשר חושש שינזק בעצם הטלטול וההעברה מהמקום, מ”מ כאן יש בזה קפידא על כל שימוש שלא להשתמש בגוף הכלי, וגם אין פשוט לי שאדם הבעלים של זה לא חושש שיינזק בהעברתו וטלטולו, ומסתבר מאוד שבמוזיאונים וכיו”ב יש כללים ברורים למי מותר לטלטל ולהעביר את הדברים היקרים האלה, ולכן מכח כ”ז קרוב לודאי שדין כלי זה הוא מוקצה מחמת חסרון כיס.

והנה בגוף הנידון הזה אנחנו נכנסים לעוד שאלה, האם כלי שעומד לנוי יש לו דין של כלי שעומד לשימוש או כלי שאינו עומד לשימוש כלל, ובזה אדון בל”נ בתשובה הסמוכה.

קרא פחות

הנה ידועה דעת המחבר לגבי כדור משחק שנחשב שאין לו שימוש מוגדר, אבל נראה דתשמיש כבוד הוא תשמיש חשוב, דבהרבה מקומות נזכר שאדם משתמש בדבר בשביל להיראות בו, ור’ יוחנן קרי למאניה מכבדותיה, וגם הדלקת נר ביו”ט בפוסקים נזכר שהענין בזמנינו הוא כבוד וחשיבות, א”כ נראה שיש שימוש מצד כבוד וחשיבות, וגם כל ענין תכשיט הוא תשמיש כבוד, ותכשיט מבואר בכמה מקומות שהוא מותר בטלטול (כל שאינו מוקצה מחמת חסרון כיס), ומצינו שיש תכשיט לאדם ותכשיט לבית, ודבר כזה הוא תכשיט לבית.

ובדקתי וראיתי בספר וביום השבת עמ’ שא שהביא בשם ספר ברית עולם הל’ ממחס”כ סעיף ז’ ששימוש לנוי אינו נחשב שימוש כלל, אך הביא שם שכל האחרונים חלקו ע”ז, התהלה לדוד סי’ שלו סק”ו, והגר”מ פיינשטיין והגרשז”א, וציין שם לשבט הלוי ח”ג סי’ לב.

קרא פחות

על דבר תכשיר שמצמידים על האדם שיש בו ריח להבריח יתושים, והוא כעין צמיד שיש בו גוש של חומר מסויים עם ריח שהיתושים אינם אוהבים לשהות בקרבתו, האם חשוב רפואה לענין איסור רפואה בשבת.

אין איסור להשים אותו על גופו בשבת, ואם שם אותו על עצמו מערב שבת באופן שהוא קשור עליו ואינו נופל, ואפילו שם אותו על עצמו בשבת, יתכן שמותר לצאת עמו.

נראה פשוט דלא חשיב רפואה בשבת, והפוסקים דנו לענין לענין סם המות לפני זבובים המצערים אותו, עי’ להמהר”ש קלוגר (שו”ת האלף לך שלמה סי’ קלה), ובשבו”י ח”ב (סי’ מה) מה שדנו שם, ופשוט דכל הנידון לענין הריגת דברים שאין מזיקין בשבת מה שהובא בשבו”י שם בשם המרדכי (קכא ב) בשם ר”ת היינו אפילו בהריגה ממש, וכ”ש הכא שאין התכשיר מיועד להריגה כלל אלא להברחה בלבד.

והנה לענין רפואה כימית שתפקידה להבריח חיידקים מכיון שהוא דבר שאינו נראה לעין כיצד הוא פועל ולמראית עין פועלת כדרך כל רפואה אסורה אבל הכא הרי הוא דבר הנראה לעינים שהוא כמבריח דבר להדיא, והגם דשחיקת סממנים היה שייך לגזור גם בתכשיר כזה, מ”מ מדחזי’ ממה שדנו הפוסקים לגבי סם הנז’ ולא חשו לשחיקת סמנים חזי’ דאין כל סם אסור בשבת רק מה שגזרו, דה”ה לא אסרו להשתמש במאכל שחוק בשבת או יין אם נעשה קודם השבת עכ”פ [ובנעשה בשבת מעצמו הוא סוגיית משקין שזבו בריש ביצה ובשאר דוכתי] גזירה משום שחיקת אוכלין, וכן דברים שאינם רפואה ממש לא גזרו בהם, כמו שלא גזרו לאכול דבר להנעים הקול [או”ח שכח סל”ח] או להפיג שכרותו [שם סמ”א] או להפיג ריח רע [שם סל”ו].

והנה לגבי ריח רע גופא מצינו [סי’ שג סט”ו] שאם מרפא את הריח הרע חשיב רפואה, וכמו שביארו בזה פוסקי זמנינו [ראה שונה הלכות וחידושי בתרא בסי’ שכח] שההבדל אם עושה לרפואה או להבריח ריח רע, וא”כ לענייננו שעושה להבריח היתושים אינו רפואה כלל.

ופוסקי זמנינו דנו על תרסיס כנגד יתושים המצערים אותו ובשם ספר ברית עולם (מלאכת שוחט אות ח’) ראיתי כתוב בשם החזו”א שאין להקל בזה אלא לצורך חולה שאין בו סכנה, או קטן, ודברו מזה גם שאר פוסקים ולא עיינתי כעת בכ”ז.

ומ”מ אם הנידון שם מצד גרם הריגה של היתושים שהוא גרם דרבנן או פסיק רישא, מ”מ כאן אינו אלא הברחה בעלמא, אף ששם לא מיירי שהוא על גופו מ”מ אין הכרח לחדש שכל דבר שהוא לטובת גופו ייחשב רפואה.

ולענין מוקצה אף שאינו ראוי לאכילה אין בזה מוקצה שהרי יש תועלת גמורה בלקיחתו, ואם השימוש בזה הוא היתר הרי הוא כלי שמלאכתו להיתר.

ועדיין יש לדון בזה לענין הוצאה אם יש כאן רפואה או עכ”פ דמי לאצולי טינוף וכן לקמיע מומחה, ולכאורה יש לדמותו לכל זה ולהתירו, עכ”פ אם הוא קשור, ואם הוא מונח עליו מעקב שבת, ולענין אם היה מונח בשבת נראה דתלוי בב’ הטעמים במפרשים במה שאסור ליתן לכתחילה בשבת פלפל וגרגיר מלח, דלפי הטעם שנראית מערמת להוציא ה”ה כאן (דרק במוך שהוא נצרך בכל רגע ממש אמרי’ שאין נראה הערמה) אבל לפי הטעם שפלפל הוא רפואה, כאן יהיה מותר, והמשנ”ב [שג נ] הביא ב’ הטעמים, והגרע”א [בתוספות רעק”א שבת פ”ו מ”ה] נקט שהעיקר כהטעם שהוא משום שמערמת להוציא.

אמנם שוב ראיתי בשם פוסקי זמנינו [שש”כ יט הערה פט בשם הגרשז”א] שבדבר שהוא עשוי לכך לא חיישי’ שנראה כמערים להוציא, ולפ”ז בניד”ד שהוא מיוצר לכך יהיה מותר.

וכן ראיתי באג”מ [או”ח ח”א קז] שהטעם שמוך שבסנדלה מותר ליתן לכתחילה משום שאם ידוע לכל שיש צורך בזה מותר, וא”כ ה”ה כאן.

ואע”פ שפסק בשו”ע [שג יא] שכובלת וצלוחית של פלייטון [משנה שבת פ”ו] אסור, כתב באו”ז [שבת סי’ פד] בשם ספר התרומה [סי’ רמ] דלנשים שנהגו היתר בתכשיטין ע”פ הסוברים כן [עי’ בשו”ע שג יח], ה”ה בכובלת וצלוחית של פלייטון.

והתרומה נסתפק אם מותר ליתנו בשבת, והאו”ז הכריע דכיון אינו לרפואה שרי [עי’ בב’ הטעמים דלעיל], וספקו של התרומה הי’ בין ב’ הטעמים דלעיל, א”נ אולי הספק היה אם נראה כהערמה באופן שאינו מיוצר רק לזה אך רוב השימושים מיועדים לזה, אבל בפשוטו אכן לא היה פשוט לו כהגרשז”א שדבר שמיועד לזה אינו בכלל החשש להערמה, דמסתמא יש בכובלת וצלוחיתשל פלייטון דבר שמיועד ליתנו ע”ג האדם.

ולמעשה אם נשווה זה לכובלת וצלוחית של פלייטון יהיה מותר לכאורה רק להסוברים שתכשיטין הותרו האידנא עי’ בשו”ע שם, [ועי’ במרדכי שבת רמז שנו].

והנה לגוף הסתירה בסוגיות בין פלפל וגרגיר מלח שמותר לבין כובלת וצלוחית של פלייטון שאסור ואף ר”מ מחייב חטאת, נאמרו בזה כמה חילוקים במפרשים, וראיתי מי שהציע לחלק בין אם הוא מובלע בגופה או ע”ג גופא, אולם במוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה אינו מובלע בתוך גופה, ואע”ג שמוך שבסנדלה מובלע בתוך הסנדל עכ”פ, אך לענין מוך שבאזנה מסתמא אפשר דאין דין שלא יצא חוץ מאזנה כלום, דהעיקר שקשור ומהודק.

ומיהו יש מהמפרשים שתירצו שהוא משום שהוא מרפא לכן התירו בפלפל ובגרגיר מלח [ראה הערות הגריש”א ואשל אברהם בדעת המאירי בשם הראב”ד], ולפ”ז נמצא שדבר שמרפא מחד גיסא יש בו חומרא שאסור ליתנו לכתחילה בשבת מאידך גיסא יש בו קולא שמותר לצאת בו אם הניחוהו מערב שבת וצ”ע שהרי מוך לנידתה ההיתר הוא מחמת צערה, ובפרט לפי מה שסבר רמי בר חמא שאינו מחמת דממאיס א”כ הוא ודאי מחמת צערה, א”כ גם בניד”ד יהיה מותר מחמת צער היתושים, וא”כ הדרא קושי’ לדוכתה למה צער ריח רע בכובלת וצלוחית של פלייטון אינו מוגדר כצער.

ועי’ ברש”ש [שבת סב ע”א] שתירץ בעוד אופנים החילוק בזה, עי”ש.

וחילוקו השני מחודש מאוד (בפרט שנמצא שם לפמ”ש הוא בדף נט ע”ב שר”מ מסתמיך על גזירת רבנן ואעפ”כ חולק עליהם).

ואם נדקדק ונחזר אחר החילוקים בין כובלת וצלוחית של פלייטון הנה הרש”ש שם בחילוקו הראשון כתב דכובלת וצלוחית של פלייטון אין רוב הנשים רגילות בו, ויש לומר דהוא כעין תוספת מיותרת ולא פתרון ישיר לבעיה, דגרגיר מלח הוא כעין תרופה וניגודים לריח הרע, אבל הכובלת וצלוחית של פלייטון הם כעין תכשיטין יתירים לתענוג למרות שהטעם שהם ניטלים הוא מחמת הריח הרע, ובזה נכלל גם חילוק האחרונים דלעיל, דכל שהדבר הוא פיתרון ישיר ונגדי לבעיה הוא הגדרה של רפואה לצער, (וזהו גם הטעם שהסתפק בעל התרומה אם מותר ליתנו לכתחילה בשבת, משום שהוא דרך פינוק ומותרות להתקשט בו ואינו פיתרון ממוקד לבעיה וממילא אינו ניכר שנוטלתו עבור הבעיה, ומסתמא שיש שנוטלים אותו גם לא רק מחמת הבעיה), וא”כ בניד”ד דבר שנעשה ישירות למטרה זו, גם אם לא רוב הסובלים בו משתמשים בו יתכן שנכנס להגדרת פלפל וגרגיר מלח ולא להגדרת כובלת וצלוחית של פלייטון.

ולמעשה צריך שאלת חכם, ומ”מ אם תמצי לומר שיש לחוש לענין הוצאה יש לדון בלבישתו גם ברשות היחיד לדעת הגר”א והפוסקים שסוברים שאסור להחזיק דבר בבגדיו בשבת.

קרא פחות

נראה שהדבר מותר לדעת המשנ”ב רק אם יש צורך בזה לכלי של ההיתר, ואם הצורך הוא למנורה יהיה אסור, ולענין דעת החזו”א ראה במקורות שלכאורה אינו חולק על המשנ”ב באופן זה.

מקורות: הנה דין המנורה היא כדין מוקצה גמור כמבואר בסי’ רעט, ולא כדבר שמלאכתו לאיסור המותר לצורך גופו ומקומו, וגם במנורת חשמל הדולק ומאיר דעת רוב ככל פוסקי זמנינו שדינו כמוקצה גמור כמו בנר הדולק, כמו שהרחבתי בתשובה אחרת, וממילא הנידון כאן האם מותר לעשות שימוש במוקצה, וכן האם מותר לטלטל דבר מוקצה גמור לצורך דבר המותר על ידי טלטול מן הצד.

והנה לענין מוקצה לא מצינו אלא איסור טלטול ולא איסור שימוש אם אין בזה טלטול, דרק באילן ומחובר מעל ג”ט מצינו איסור שימוש (ראה סי’ שלו ומשנ”ב סי’ שח סקפ”א), ואדרבה בדבר שמלאכתו לאיסור מצינו שהתירו אפי’ טלטול לצורך שימוש בתנאים המותרים, ואע”פ שבמוקצה גמור כמו כאן לא התירו טלטול לצורך שימוש, אבל גם לא אסרו שימוש בלא טלטול (ושוב מצאתי שכן הובא בשם הגרשז”א ויובא להלן).

והנה המשנ”ב בסי’ שח סקי”ז הכריע כדעת הגר”א והאחרונים שנגיעה במוקצה בלא טלטול מותרת דלא כהמג”א, אבל לענין דבר שנגיעה בעלמא גורמת לו תזוזה כגון ביצה פסק המשנ”ב בסי’ תקיג סק”ג לאסור נגיעה בעלמא כדעת כמה אחרונים ודלא כמשמעות הרמ”א שם, ואם כן מנורה זו מאחר ששימוש כזה גורם לו תזוזה, לכן אם היינו מחשיבים הנחה זו כנגיעה היה צריך לאסור, רק שיש מקום להתיר כאן מטעם שאינו מטלטל בידיו אלא על ידי דבר המותר ולצורך דבר המותר, וכמ”ש המשנ”ב סי’ שח סקי”ט בשם הפמ”ג דמותר ליקח דבר היתר שמונח ע”ג מוקצה אע”פ שמנדנדו, דהו”ל טלטול דבר האסור לצורך דבר המותר ושרי, ובפשטות מיירי שם אפי’ במוקצה גמור כמו מנורה דמיירי בה לעיל מינה, ואע”פ ששם אינו נצרך לדבר האיסור אלא מסתלק ממנו, מ”מ כבר נתבאר שלא גזרו על שימוש במוקצה אלא על טלטול מוקצה, וממילא דין הנחת חפץ יהיה לכאורה אותו הדין כמו סילוק חפץ.

אולם יעוי’ בשו”ע סי’ תקיג ס”ד מותר לכפות עליה כלי על הביצה שנולדה ביו”ט כדי שלא תישבר ובלבד שלא ייגע בה הכלי, וכ’ שם המשנ”ב סקי”ב דמצוי להתנענע הביצה על ידי נגיעה כל שהוא מפני שהיא עגולה עכ”ל (ועי’ גם סי’ שכב סק”ג), ומבואר בדבריו שטלטול מסוג כזה הוא אסור ואינו נחשב כטלטול מן הצד, ואולי החילוק הוא דשם בביצה הנגיעה היא לצורך הדבר האסור דהיינו הביצה עצמה, ולכך אין כאן ההיתר של טלטול מן הצד לצורך דבר המותר.

ויעוי’ במשנ”ב סי’ שח סקפ”ב לענין חריות שקצצן לשריפה דמותר לישב עלינן כשאינו מזיזן ממקומן, ואפילו כשמזיזן על ידי ישיבתו מצדד המג”א להקל דטלטול מן הצד הוא כל זמן שאין מזיזן בידיים, ומצאתי במאירי שגם הוא הסכים לזה, רק שכתב שבמקום צורך ראוי לפרוש מזה עכ”ל המשנ”ב, ומבואר מדבריו שמעיקר הדין טלטול בגופו מותר אפי’ במוקצה ואפי’ שמשתמש בו, ומיירי שם במוקצה מחמת גופו שלא הותר לטלטול לצורך גופו או מקומו כמו כאן ואעפ”כ הותר לטלטלו בגופו במקום צורך.

ובשם הגרשז”א הובא בהגהות ביצחק יקרא שם דהוא הדין לענין שאר שימוש במוקצה, כגון להניח חפץ על מכונת כביסה יהיה מותר, אע”פ שמשתמש במוקצה מ”מ אינו מזיזו עכ”ד, ויתכן דר”ל ה”ה כשזז כל שאין מטלטלו בידיים, דלגבי הזזת המוקצה יהיה להקל בזה בטלטול מן הצד כמו בטלטול בגופו לדעת המשנ”ב וכנ”ל, ומאידך גיסא שמא יש לומר דהיתר המשנ”ב של הוזזה הוא רק בטלטול בגופו ולא בטלטול מן הצד, כמו מה שכתב המשנ”ב לגבי כפיית כלי על ביצה, אבל הרי המשנ”ב דעתו בעלמא להתיר טלטול מן הצד לצורך דבר המותר וכנ”ל (לענין ליטול דבר היתר ממוקצה המתנדנד וכן בסי’ שח ס”ק קטו בטעם ההיתר של גרירת פסול מן המפה על ידי סכין שזהו טעם ההיתר לשי’ המשנ”ב, שהוא טלטול מן הצד לצורך דבר המותר והחזו”א שיטה אחרת יש לו שם בגדרי הדברים, עי”ש בביאורים ומוספים מה שהביאו בזה, וכן במשנ”ב סי’ שח סקכ”ח בטעם ההיתר של לקיחת צנון המכוסה בעפר אע”פ שמזיז עפר ממקומו, דהוא טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, כמבואר בשו”ע שם), ולכן קצת דוחק לומר שיחמיר המשנ”ב בנידון דידן של טלטול מן הצד אלא עדיפא לן ליישב שבביצה הטלטול הוא לצורך דבר האסור, ויל”ע.

אולם החזו”א לשיטתו שסובר שלא הותר טלטול בגופו באופן הרגיל חולק על המשנ”ב הנ”ל וכ’ (או”ח סי’ מב סקי”ב וסי’ מז סקי”ב), שמשמעות לשון הראשונים שאסור לשבת על גבי דבר מוקצה המתנענע בישיבתו, ונשאר בצ”ע, ולענין כשאינו מתכוון לשבת על המוקצה דוקא עי’ מש”כ שם.

ומ”מ גם המשנ”ב אינו מתיר בשופי ההיתר של טלטול בגופו אלא רק במקום צורך גדול, דבבה”ל לעיל סעיף טז סד”ה דאסור משמע שהחמיר המשנ”ב שם לענין הזזת החפץ על ידי ישיבתו, ואולי יש לחלק בין נענוע הדבר לבין הזזתו ממקום למקום, או דמיירי במקום שאין צורך שראוי לפרוש מזה כמ”ש בסקפ”ב הנ”ל, וכן מבואר עוד בשעה”צ סי’ שב סקל”ה עי”ש, וכן מבואר בס”ק יג שההיתר של טלטול בגופו של המשנ”ב הוא במקום הפסד ע”ש וכן נקטו כל פוסקי זמנינו שרק במקום נחוץ אפשר להקל בזה (אג”מ או”ח ח”ה סי’ כב אות ו, שבט הלוי ח”ח סי’ נ אות ג, הגריש”א בשבות יצחק מוקצה פי”ג אות ו).

ולענין דעת החזו”א בטלטול מן הצד של דבר האסור, הנה החזו”א באו”ח מז יד אמנם חולק על היתר אחר של המשנ”ב בסי’ שח ס”ק קטו עי”ש, אבל אין ברור שיחלוק גם באופן דידן, ובאמת ע”פ הסברא יותר נראה שמקרה דידן (שמניח כלי היתר לצורך כלי ההיתר עצמו ע”ג כלי איסור) יותר דומה למקרה שמתיר השו”ע סי’ שיא ס”ח (להגביה ירק שמעליו יש עפר) שנעשה המעשה בגוף הכלי של ההיתר, ומאידך גיסא מקרה דידן פחות דומה למקרה של המשנ”ב הנ”ל בסי’ שח ס”ק קטו ששם המעשה נעשה בעיקר בכלי האיסור וכלי ההיתר הוא רק הפועל של המעשה.

ולפי ההגדרה שכ’ בשו”ע הגר”ז סי’ שח סעי’ ס בטעם מה שלא סבר שם כסברת המשנ”ב שם הנ”ל שאם מטלטל על ידי הסכין נעשה לו הסכין כיד ארוכה, צל”ע דא”כ נימא גם במגביה הירק שהירק הוא כיד ארוכה, אלא אם נחלק משום שכאן העיקר הוא מעשה בכלי ההיתר א”כ הוא כעין מ”ש בדעת החזו”א.

ובשולי הדברים אם המנורה כבויה נכנסים כאן לנידון חדש האם מנורה כזו דינה ככלי שמלאכתו לאיסור או כנר הדולק ולא ניכנס לנידון זה כאן.

כל שאסור לקרותו אסור אף לטלטלו.

מקורות: משנ”ב סי’ שז סב בשם הט”ז יג שכ”כ ע”פ הב”י בשם הרשב”א וכן מוכח מהרמ”א סעיף יז שעכ”פ האסור בקריאה אסור בטלטול, וכך פשטות הגמ’ בגיטין ס ע”א עי”ש (גם לפי המסקנא שם ודוק).

אולם יעוי’ במשנ”ב סי’ שח ס”ק קסד דלהגר”א שם בדעת הרמב”ם מבואר שיש דבר שאמנם אסורים בקריאה ומותרים בטלטול (וצל”ע מה דעתו לענין דברים אחרים שאסורים בקריאה), וגם להשו”ע שם הדבר הנידון שם הוא אסור בקריאה להרמב”ם וספק אם מותר בטלטול לשיטתו.

הסכמת רוב הפוסקים שמותר.

מקורות: יעוי’ בשו”ע סי’ שב ס”ז שהקיל בלכלוך הדבוק בבגדו, ואמנם כ’ שם הפוסקים טעמים בזה, אולם בחזו”א סי’ מז סקט”ו כ’ שלכלוך שבטל להיתר אינו מוקצה, ושכן מבואר בשבת קמב ע”ב ותוס’ ורמב”ן ורשב”א, וכן הורה הגרשז”א שזה טעם ההיתר בהדחת כלים בשבת המבואר במשנה להתיר משום שהפסולת בטלה לכלי, וכעי”ז מבואר הטעם על כיבוד הבית בחזו”א שם סקכ”א, וכן לגבי חוטים ונוצות על הבגד התיר בשביתת השבת בורר בב”ר סקכ”ד מטעם זה וכן התיר במנח”י ח”ה סי’ לח דלא כהגר”ז סי’ שב ס”ג, ובארחות שבת ח”ב עמ’ צז ואילך (שעיקרי הדברים כאן מיוסדין על הכתוב שם) הקשה ע”ז כמה קושיות, ומה שהקשה מהרא”ש לענין ההיתר על פרעוש על בשרו משום שמצער אותו פשיטא דלק”מ דגם החזו”א והאחרונים לא מיירו בבריה בפני עצמה שהיא בעל חיים דבע”ח חשיבא ולא בטלה כדאמרי’ בכמה דוכתי לענין תערובת, וגם לא שייך ביטול כלל דמאיזה טעם נחשיבה כבטל לבגד, אם משום שעומדת שם לפי שעה הרי בכל שעה מהלך וזז משם ולמה ייבטל, ומה שהקשה שם מהרמב”ן שכ’ טעמים אחרים בהיתר כיבוד הבית, הן נכון שהחזו”א כ’ טעם ההיתר מחמת שהמוקצה בטל, אבל יש ליישב בקל שהרמב”ן מיירי באופן אחר ממה שמיירי החזו”א, דהרמב”ן בעי להתיר אפי’ לא רק בלכלוכים כל דהו אלא אפי’ בדברים גדולים שאינם מתבטלים או בכמות לכלוך שלא שייך לומר בזה ביטול, ובאופן שאינו בהגדרה הפשוטה של גרף של רעי.

(ולגוף הקו’ למה תירצו הראשונים תירוצים אחרים במקום לומר שהלכלוך בטל לבגד, לפעמים אמרי’ דחד מתרי תלת טעמי נקט, וכן אי’ בירושלמי עשירין היו בטעמים).

ומה שהביא שם מהמשנ”ב יתכן שאה”נ שהמשנ”ב חולק על החזו”א בזה, ואולי יתרץ הגמ’ דחשיבות של יין הוא דין מיוחד שהאבן בטל אליו ולא כל דבר מוקצה מחמת גופו בטל להיתר, או דיש לומר שבאופנים המובאים במשנ”ב שם יש ממשות משמעותית לגבי עשבים (אם כי בגמ’ שבת שם משמע שגם דבר שהוא גדול קצת יכול להתבטל), או חשיבות לגבי שעוה שלכן אינו בטל , או שמכיון שהשעוה מעכבת הקריאה דמי לאופן המבואר בגמ’ שבת שם לאסור עי”ש ודוק, ויל”ע.

ולמעשה מאחר שהרבה אחרונים מקילין והוא דרבנן וכך פשטות הסוגי’ בשבת שם וכך משמע שהורו פוסקי זמנינו, א”כ הסומך להקל לא הפסיד, אע”פ שלכאורה דעת המשנ”ב והגר”ז ושלחן עצי שיטים להחמיר בזה, ומ”מ אין פשוט להקל אלא בדברים שברור שהם בטלים.