מוקצה

אינו מועיל מכיון שלא ייחדו לעולם, דבאבנים בעי’ ייחוד לעולם (או”ח שח כב) וגם להמקילים שם (מ”ב סקצ”ז) הוא דוקא בדבר שדרכו להשתמש בהן ולא בדבר כזה.

ומ”מ אם מע”ש הניחו בתוך המים יתכן שנחשב כמעשה, דמעשה מועיל באבנים גם אם לא ייחדו לעולם, אולם לענין כיסוי חבית כ’ החזו”א (או”ח מב ט) שאינו נחשב כיסוי חבית עי”ז להחשיבו כמעשה, ויש לחלק, ועי’ בספ”ק דחגיגה לענין הניחה ע”פ ארובה, ולענין זריעה בשבת הכנסה למים ודאי נחשב מעשה.

קרא פחות

על דבר תכשיר שמצמידים על האדם שיש בו ריח להבריח יתושים, והוא כעין צמיד שיש בו גוש של חומר מסויים עם ריח שהיתושים אינם אוהבים לשהות בקרבתו, האם חשוב רפואה לענין איסור רפואה בשבת.

אין איסור להשים אותו על גופו בשבת, ואם שם אותו על עצמו מערב שבת באופן שהוא קשור עליו ואינו נופל, ואפילו שם אותו על עצמו בשבת, יתכן שמותר לצאת עמו.

נראה פשוט דלא חשיב רפואה בשבת, והפוסקים דנו לענין לענין סם המות לפני זבובים המצערים אותו, עי’ להמהר”ש קלוגר (שו”ת האלף לך שלמה סי’ קלה), ובשבו”י ח”ב (סי’ מה) מה שדנו שם, ופשוט דכל הנידון לענין הריגת דברים שאין מזיקין בשבת מה שהובא בשבו”י שם בשם המרדכי (קכא ב) בשם ר”ת היינו אפילו בהריגה ממש, וכ”ש הכא שאין התכשיר מיועד להריגה כלל אלא להברחה בלבד.

והנה לענין רפואה כימית שתפקידה להבריח חיידקים מכיון שהוא דבר שאינו נראה לעין כיצד הוא פועל ולמראית עין פועלת כדרך כל רפואה אסורה אבל הכא הרי הוא דבר הנראה לעינים שהוא כמבריח דבר להדיא, והגם דשחיקת סממנים היה שייך לגזור גם בתכשיר כזה, מ”מ מדחזי’ ממה שדנו הפוסקים לגבי סם הנז’ ולא חשו לשחיקת סמנים חזי’ דאין כל סם אסור בשבת רק מה שגזרו, דה”ה לא אסרו להשתמש במאכל שחוק בשבת או יין אם נעשה קודם השבת עכ”פ [ובנעשה בשבת מעצמו הוא סוגיית משקין שזבו בריש ביצה ובשאר דוכתי] גזירה משום שחיקת אוכלין, וכן דברים שאינם רפואה ממש לא גזרו בהם, כמו שלא גזרו לאכול דבר להנעים הקול [או”ח שכח סל”ח] או להפיג שכרותו [שם סמ”א] או להפיג ריח רע [שם סל”ו].

והנה לגבי ריח רע גופא מצינו [סי’ שג סט”ו] שאם מרפא את הריח הרע חשיב רפואה, וכמו שביארו בזה פוסקי זמנינו [ראה שונה הלכות וחידושי בתרא בסי’ שכח] שההבדל אם עושה לרפואה או להבריח ריח רע, וא”כ לענייננו שעושה להבריח היתושים אינו רפואה כלל.

ופוסקי זמנינו דנו על תרסיס כנגד יתושים המצערים אותו ובשם ספר ברית עולם (מלאכת שוחט אות ח’) ראיתי כתוב בשם החזו”א שאין להקל בזה אלא לצורך חולה שאין בו סכנה, או קטן, ודברו מזה גם שאר פוסקים ולא עיינתי כעת בכ”ז.

ומ”מ אם הנידון שם מצד גרם הריגה של היתושים שהוא גרם דרבנן או פסיק רישא, מ”מ כאן אינו אלא הברחה בעלמא, אף ששם לא מיירי שהוא על גופו מ”מ אין הכרח לחדש שכל דבר שהוא לטובת גופו ייחשב רפואה.

ולענין מוקצה אף שאינו ראוי לאכילה אין בזה מוקצה שהרי יש תועלת גמורה בלקיחתו, ואם השימוש בזה הוא היתר הרי הוא כלי שמלאכתו להיתר.

ועדיין יש לדון בזה לענין הוצאה אם יש כאן רפואה או עכ”פ דמי לאצולי טינוף וכן לקמיע מומחה, ולכאורה יש לדמותו לכל זה ולהתירו, עכ”פ אם הוא קשור, ואם הוא מונח עליו מעקב שבת, ולענין אם היה מונח בשבת נראה דתלוי בב’ הטעמים במפרשים במה שאסור ליתן לכתחילה בשבת פלפל וגרגיר מלח, דלפי הטעם שנראית מערמת להוציא ה”ה כאן (דרק במוך שהוא נצרך בכל רגע ממש אמרי’ שאין נראה הערמה) אבל לפי הטעם שפלפל הוא רפואה, כאן יהיה מותר, והמשנ”ב [שג נ] הביא ב’ הטעמים, והגרע”א [בתוספות רעק”א שבת פ”ו מ”ה] נקט שהעיקר כהטעם שהוא משום שמערמת להוציא.

אמנם שוב ראיתי בשם פוסקי זמנינו [שש”כ יט הערה פט בשם הגרשז”א] שבדבר שהוא עשוי לכך לא חיישי’ שנראה כמערים להוציא, ולפ”ז בניד”ד שהוא מיוצר לכך יהיה מותר.

וכן ראיתי באג”מ [או”ח ח”א קז] שהטעם שמוך שבסנדלה מותר ליתן לכתחילה משום שאם ידוע לכל שיש צורך בזה מותר, וא”כ ה”ה כאן.

ואע”פ שפסק בשו”ע [שג יא] שכובלת וצלוחית של פלייטון [משנה שבת פ”ו] אסור, כתב באו”ז [שבת סי’ פד] בשם ספר התרומה [סי’ רמ] דלנשים שנהגו היתר בתכשיטין ע”פ הסוברים כן [עי’ בשו”ע שג יח], ה”ה בכובלת וצלוחית של פלייטון.

והתרומה נסתפק אם מותר ליתנו בשבת, והאו”ז הכריע דכיון אינו לרפואה שרי [עי’ בב’ הטעמים דלעיל], וספקו של התרומה הי’ בין ב’ הטעמים דלעיל, א”נ אולי הספק היה אם נראה כהערמה באופן שאינו מיוצר רק לזה אך רוב השימושים מיועדים לזה, אבל בפשוטו אכן לא היה פשוט לו כהגרשז”א שדבר שמיועד לזה אינו בכלל החשש להערמה, דמסתמא יש בכובלת וצלוחיתשל פלייטון דבר שמיועד ליתנו ע”ג האדם.

ולמעשה אם נשווה זה לכובלת וצלוחית של פלייטון יהיה מותר לכאורה רק להסוברים שתכשיטין הותרו האידנא עי’ בשו”ע שם, [ועי’ במרדכי שבת רמז שנו].

והנה לגוף הסתירה בסוגיות בין פלפל וגרגיר מלח שמותר לבין כובלת וצלוחית של פלייטון שאסור ואף ר”מ מחייב חטאת, נאמרו בזה כמה חילוקים במפרשים, וראיתי מי שהציע לחלק בין אם הוא מובלע בגופה או ע”ג גופא, אולם במוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה אינו מובלע בתוך גופה, ואע”ג שמוך שבסנדלה מובלע בתוך הסנדל עכ”פ, אך לענין מוך שבאזנה מסתמא אפשר דאין דין שלא יצא חוץ מאזנה כלום, דהעיקר שקשור ומהודק.

ומיהו יש מהמפרשים שתירצו שהוא משום שהוא מרפא לכן התירו בפלפל ובגרגיר מלח [ראה הערות הגריש”א ואשל אברהם בדעת המאירי בשם הראב”ד], ולפ”ז נמצא שדבר שמרפא מחד גיסא יש בו חומרא שאסור ליתנו לכתחילה בשבת מאידך גיסא יש בו קולא שמותר לצאת בו אם הניחוהו מערב שבת וצ”ע שהרי מוך לנידתה ההיתר הוא מחמת צערה, ובפרט לפי מה שסבר רמי בר חמא שאינו מחמת דממאיס א”כ הוא ודאי מחמת צערה, א”כ גם בניד”ד יהיה מותר מחמת צער היתושים, וא”כ הדרא קושי’ לדוכתה למה צער ריח רע בכובלת וצלוחית של פלייטון אינו מוגדר כצער.

ועי’ ברש”ש [שבת סב ע”א] שתירץ בעוד אופנים החילוק בזה, עי”ש.

וחילוקו השני מחודש מאוד (בפרט שנמצא שם לפמ”ש הוא בדף נט ע”ב שר”מ מסתמיך על גזירת רבנן ואעפ”כ חולק עליהם).

ואם נדקדק ונחזר אחר החילוקים בין כובלת וצלוחית של פלייטון הנה הרש”ש שם בחילוקו הראשון כתב דכובלת וצלוחית של פלייטון אין רוב הנשים רגילות בו, ויש לומר דהוא כעין תוספת מיותרת ולא פתרון ישיר לבעיה, דגרגיר מלח הוא כעין תרופה וניגודים לריח הרע, אבל הכובלת וצלוחית של פלייטון הם כעין תכשיטין יתירים לתענוג למרות שהטעם שהם ניטלים הוא מחמת הריח הרע, ובזה נכלל גם חילוק האחרונים דלעיל, דכל שהדבר הוא פיתרון ישיר ונגדי לבעיה הוא הגדרה של רפואה לצער, (וזהו גם הטעם שהסתפק בעל התרומה אם מותר ליתנו לכתחילה בשבת, משום שהוא דרך פינוק ומותרות להתקשט בו ואינו פיתרון ממוקד לבעיה וממילא אינו ניכר שנוטלתו עבור הבעיה, ומסתמא שיש שנוטלים אותו גם לא רק מחמת הבעיה), וא”כ בניד”ד דבר שנעשה ישירות למטרה זו, גם אם לא רוב הסובלים בו משתמשים בו יתכן שנכנס להגדרת פלפל וגרגיר מלח ולא להגדרת כובלת וצלוחית של פלייטון.

ולמעשה צריך שאלת חכם, ומ”מ אם תמצי לומר שיש לחוש לענין הוצאה יש לדון בלבישתו גם ברשות היחיד לדעת הגר”א והפוסקים שסוברים שאסור להחזיק דבר בבגדיו בשבת.

קרא פחות

מותר.

מקורות:

ויעוי’ בט”ז סי’ רס סק”א בשם הגהת מהרש”ל דכתב ב’ טעמים בחילוק בין כיבוס שהוא ביום ה’ לבין רחיצה, דהטעם הראשון משום דטרידי בכיבוס ביום ו’, ולפי הטעם השני הוא משום דאין משתמש בבגדים עד שבת, וטעם זה ודאי שייך בנרות.

בביצה טז ע”א אי’ ששמאי הזקן היה כל ימיו אוכל לכבוד שבת ומיום ראשון היה שומר בהמה יפה לשבת, אלא דשם מדובר שכבר מצא בהמה ואז שומר לשבת, אבל לא נזכר שם שהיה מחזר מתחילה ביום ראשון על זה, ואין מכאן ראיה שהמצוה להשכים וכו’ כולל גם מה שקודם לכן, אבל יש ליישב שאם מכין גם ביום שישי עצמו הוא רק מעליותא שמכין גם קודם לכן, וגם היה לומר שאם אומר להדיא שהוא לכבוד שבת כמ”ש בגמ’ שם, באופן זה שמא מודה המשנ”ב דניכר שהוא כבוד שבת, אבל אינו משמע במשנ”ב שם, דא”כ הו”ל למימר שיעשה באופן זה, וכ”ש שהמשנ”ב הזכיר שם להדיא שעל כל דבר יאמר שהוא לכבוד שבת.

הסכמת רוב הפוסקים שמותר.

מקורות: יעוי’ בשו”ע סי’ שב ס”ז שהקיל בלכלוך הדבוק בבגדו, ואמנם כ’ שם הפוסקים טעמים בזה, אולם בחזו”א סי’ מז סקט”ו כ’ שלכלוך שבטל להיתר אינו מוקצה, ושכן מבואר בשבת קמב ע”ב ותוס’ ורמב”ן ורשב”א, וכן הורה הגרשז”א שזה טעם ההיתר בהדחת כלים בשבת המבואר במשנה להתיר משום שהפסולת בטלה לכלי, וכעי”ז מבואר הטעם על כיבוד הבית בחזו”א שם סקכ”א, וכן לגבי חוטים ונוצות על הבגד התיר בשביתת השבת בורר בב”ר סקכ”ד מטעם זה וכן התיר במנח”י ח”ה סי’ לח דלא כהגר”ז סי’ שב ס”ג, ובארחות שבת ח”ב עמ’ צז ואילך (שעיקרי הדברים כאן מיוסדין על הכתוב שם) הקשה ע”ז כמה קושיות, ומה שהקשה מהרא”ש לענין ההיתר על פרעוש על בשרו משום שמצער אותו פשיטא דלק”מ דגם החזו”א והאחרונים לא מיירו בבריה בפני עצמה שהיא בעל חיים דבע”ח חשיבא ולא בטלה כדאמרי’ בכמה דוכתי לענין תערובת, וגם לא שייך ביטול כלל דמאיזה טעם נחשיבה כבטל לבגד, אם משום שעומדת שם לפי שעה הרי בכל שעה מהלך וזז משם ולמה ייבטל, ומה שהקשה שם מהרמב”ן שכ’ טעמים אחרים בהיתר כיבוד הבית, הן נכון שהחזו”א כ’ טעם ההיתר מחמת שהמוקצה בטל, אבל יש ליישב בקל שהרמב”ן מיירי באופן אחר ממה שמיירי החזו”א, דהרמב”ן בעי להתיר אפי’ לא רק בלכלוכים כל דהו אלא אפי’ בדברים גדולים שאינם מתבטלים או בכמות לכלוך שלא שייך לומר בזה ביטול, ובאופן שאינו בהגדרה הפשוטה של גרף של רעי.

(ולגוף הקו’ למה תירצו הראשונים תירוצים אחרים במקום לומר שהלכלוך בטל לבגד, לפעמים אמרי’ דחד מתרי תלת טעמי נקט, וכן אי’ בירושלמי עשירין היו בטעמים).

ומה שהביא שם מהמשנ”ב יתכן שאה”נ שהמשנ”ב חולק על החזו”א בזה, ואולי יתרץ הגמ’ דחשיבות של יין הוא דין מיוחד שהאבן בטל אליו ולא כל דבר מוקצה מחמת גופו בטל להיתר, או דיש לומר שבאופנים המובאים במשנ”ב שם יש ממשות משמעותית לגבי עשבים (אם כי בגמ’ שבת שם משמע שגם דבר שהוא גדול קצת יכול להתבטל), או חשיבות לגבי שעוה שלכן אינו בטל , או שמכיון שהשעוה מעכבת הקריאה דמי לאופן המבואר בגמ’ שבת שם לאסור עי”ש ודוק, ויל”ע.

ולמעשה מאחר שהרבה אחרונים מקילין והוא דרבנן וכך פשטות הסוגי’ בשבת שם וכך משמע שהורו פוסקי זמנינו, א”כ הסומך להקל לא הפסיד, אע”פ שלכאורה דעת המשנ”ב והגר”ז ושלחן עצי שיטים להחמיר בזה, ומ”מ אין פשוט להקל אלא בדברים שברור שהם בטלים.

אסור לעשות כן.

אלא יניח להם בריחוק בהיכר כדי שלא יבוא לקחת מהם ואז מותר לכתחילה.

מקורות: יעוי’ ברש”י ביצה כג ע”ב ובמה שהביאו התוס’ דבריו שם ואינו ברור שם כל הצורך דמשמע מלשונו שיש כאן איסור טירחא שלא לצורך מדאורייתא, ואינו ברור דהיכן מצינו איסור טירחא מדאורייתא, ואמנם יעוי’ במכילתא בפ’ בא וברמב”ן ובמה שציינתי עוד בביאורי למכילתא דרשב”י במקום אחר לדברי הרמב”ן במקו”א, אבל גם אם נימא כפשטות הדברים דהכונה שהוא איסור דרבנן ותקון רבנן כעין דאורייתא לאסור גם לצורך אוכל נפש בהמה [ר”ל דכך יש לפרש רש”י שם], לכאורה הוא גם אם עושה זאת להנאתו, ואמנם בהל’ חוה”מ יש דברים שהותרו אם יש לו מזה הנאה, וכן טירחא של פינוי מבית לבית הותר בחוה”מ אם הוא לביתו מכיון שערב לאדם שידור בתוך שלו כמ”ש הפוסקים בשם הירושלמי, מ”מ יש מקום לומר דבחוה”מ גדרי ההיתרים הם אחרים, שהאיסור הוא רק כשהגדרת המעשה היא שאינו לצורך, אבל בשבת ויו”ט כל דבר שאסרו מטעם טירחא לא מצינו שהתירו מה שלא הותרו ע”פ גדרי הדין, כגון משילין פירות וכו’ [רפ”ה דביצה] וכגון מפנין ד’ וה’ וכו’ [שבת קכז], וכל דבר שיש ממנו אופנים שנאסרו מחמת טירחא שלא לצורך היום לא הותר גם אם יטען שמאוד נהנה, ויל”ע.

והנה גם דעת רש”י דביצה אינו ברור דהפוסקים [ריש סי’ תצז] נראה שהבינו לשון הרמב”ם הגדרת האיסור מחמת שהם אסורים באיסור מוקצה וחיישי’ שמא יבוא ליקח מהם באיסור [וזה טעם ששייך בעיקר ביו”ט ששייך לקיח מהם], וא”כ לפי דבריהם פשיטא שיהיה אסור גם בניד”ד שנהנה מזה.

ויש לציין דדעת התוס’ בביצה כג ע”ב [דלא כרש”י שם] וכן דעת התוס’ בשבת קו וכ”ה ברש”י שם [דלא כמ”ש רש”י בביצה שם] וכן דעת הרשב”א והרא”ה והר”ן [כמו שהובאו בביאור הלכה ריש סי’ תצז] שהוא מצד שמא יצודם [ובשו”ע יש סתירות בזה אם פסק שהוא מדין מוקצה או מדין צידה, ועי’ משנ”ב סי’ תצז סק”ד בשם הפר”ח שהעיקר להלכה כדעת התוס’ שהוא מחשש צידה, אבל גם הצד השני בדעת השו”ע הוא רק שהוא מטעם מוקצה כנ”ל ולא מטעם טירחא גרידא], ואם כן לשיטת הרמב”ם שהוא מטעם מוקצה ולשי’ התוס’ ורוב ראשונים שהוא מטעם צידה, בודאי שאין היתר להאכיל בעלי חיים בשבת גם אם אומר שנהנה מזה.

ואמנם ראיתי בשם הגרנ”ק [תורת המלאכות עמ’ לה] שמה שנותן מזונות להבע”ח לצורך תפיסת וצידת הבע”ח ממנו לא חשיב שעושה לצורך הבעלי חיים דהאיסור רק כשעושה לצורך בעלי החיים, ומ”מ באופן שנותן לבע”ח כדי לצודם להבריחם מעליו יש רק איסור צידה ולא איסור הנחת מזונות לפני בעלי חיים, ועי’ שערי תשובה סי’ שט”ז סק”ג בשם המהריט”ץ סי’ רמ”ה הובא בתורת המלאכות שם, והנה באמת הוא דבר מחודש, (ויש לציין דגוף הנידון שם שייך לנידון הנו”כ ביו”ד ריש סי’ פז האם שייך איסור דרבנן על איסור דאורייתא עי”ש, דהרי באופן שיש בהנחת המאכל צידה דאורייתא איך יחול איסור דרבנן של האכלת מזונות, אבל הגרנ”ק שם מיהת מיירי באופן שאין האיסור צידה לשיטתו דאורייתא אלא רק גרמא), אבל גם אחר חידושו הבו דלא לוסיף עלה, אין לך בו אלא חידושו באופן שעושה לרעתם של בעלי החיים לצודם ולא לטובתם, אבל באופן שעושה את טובת הבעלי חיים וגם מתכוון לטובתם וזה מה שעושה לו הרגשה טובה, בזה לא מיירי הגרנ”ק, ויש לומר שהגדרת הגזירה היא כל אכילה שעושה לטובת הבע”ח וזה כלול בגזירה זו.

והעצה לעשות באופן המותר הוא ליתן באופן מרוחק מהם באופן שיש היכר שבזה אין חשש שמא יבוא ליטול מהם כמ”ש המג”א סי’ תצז והובא במשנ”ב שם סק”ה.

****

****

****

לענין השאלה על תו ירוק שנושא על ידו בשבת וכן על השאלה לענין צמיד אלקטרוני שנושא כשמחוייב לישא הצמיד ע”פ חוקי השררה (מטעמי חשש הדבקה בתקופת הקורונה) אם יכול לישא הדבר בשבת.

האמת שכעת לראשונה הנני להבין ממע”כ שתופעה זו קיימת ופעילה, ואיני יודע את היקף התופעה וכל מטרתה, ולא היאך דברים אלו נישאים באיזה אופן וצורה, ולכן אין בידי להכריע בזה.
אבל מאחר שאין רצוני להשיב שאלתו ריקם, אציין בזה קצת.

הנה לפום ריהטא איני מוצא כל היתר לא לטלטל התו הנזכר בידו במקום שאין עירוב משום הוצאה, ולא לישא הצמיד האלקטרוני בשבת הן משום טלטול מוקצה ולכאורה גם משום שידור נתונים ואותות חשמליים בשבת בידים או בגרמא.

דהנה היה כמה נידונים לדון אולי יש היתר ובכולם אין הדבר עולה בידי למצוא היתר כדין.

אם נבוא לדון מצד פקוח נפש, הרי אפילו יש בזה פיקוח נפש, א”כ מחוייב להשאר בביתו או על יד הצמיד לפי הענין [איני בקי במה שנחוץ בזה] ומי התיר לו לצאת עם הללו על סמך היתר פיקוח נפש.

ובלאו הכי הרי כידוע שדברים אלו מנוהלים לפעמים על ידי פקידים שדעתם היפך דעת תורה ובהרבה מהמקרים מנוהלים מסיבות גם לא רפואיות אלא מסיבות ציבוריות (פוליטיות) וכיו”ב, כך שהקובע מי מחוייב ע”פ דין ללבוש צמיד זה ומי ילבש כלי אחר צריך להקבע על פי דעת תורה של חכם שיפסוק הדין בצירוף רופא מומחה בתחום בכל מקרה לגופו, ולא על פי סיבות לחץ כאלה ואחרות שדוחקות את היושבים בראש צמרת השררה להחליט החלטות המתחדשות ומשתנות משעה לשעה.

והחזו”א כתב דאם נתיר כל דבר על סמך פיקו”נ נוכל לפתוח החנויות בשבת, וגם לענייננו יש לדון בכל דבר לפי עניינו, ולא באתי לקבוע בזה מסמרות לענייננו, רק לציין דלא כל דבר שבסופו יש ספק שמא יבוא על ידי זה שימנע מזה סכנת גברא יש בזה היתר פקו”נ.

ואם נבוא לדון מצד קמיע מן המומחה [שבת סא ע”א], הרי אין כאן קמיע כלל, ואין כאן דבר מרפא, וכנ”ל אינו דומה לא לפלפל וגרגיר מלח ולא למוכין הנזכרין במתני’ ובגמ’ [שם סד ע”ב], דכאן הוא שטר ראיה ואין כאן שום דבר של תועלת או רפואה, ואפי’ גרע מכיס של זב שדנו בו בגמ’ [שם יא ע”ב] ואיכא למ”ד פטור, ששם נעשה לצורך טבעיי ולא לסימן ולהיכר.

ויעוי’ במתני’ דשבת [עח ע”א] והמוציא קשר מוכסין חייב, והנה בודאי מיירי אף במי שאינו נוגע במעות בשבת כדין, וצריך הקשר מוכסין שיהיה עמו רק לראיה למוכס שכבר שילם מערב שבת שיתן לו לעבור לדרכו, וע”ז אמר שחייב, וה”ה כאן אם נושא עמו דבר כזה במקום שאין עירוב שחייב.

ואין בכוונתי לשלול לעתיד מיושבי בהמ”ד אם יתייגעו למצוא היתר לזה, אם יעלה בידם אדרבה להגדיל תורה ולהאדירה, אלא מכיון שנתבקשתי ע”י כבוד מעלתו שאיני יודע למה ביקש דעתי בזה, לזה כתבתי שלא מצאתי היתר בזה.

ומכל מקום כל הנידון הנ”ל באופן שצריך לישא הדבר על ידו או על גופו בפני עצמו, אבל אם התו עשוי כחלק מבגד יש למצוא היתרים אחרים בזה, ויעוי’ מה שכתבו הפוסקים לענין מפתח בחגורה, ולענין אם מחובר בבגד חיבור גמור יעוי’ מה שכתבו הפוסקים על סתם תווית בבגד, ובמשנ”ב הוצאת דרשו ראיתי בעבר שהביאו ליקוט של פסקים מחכמי זמנינו בזה.

ואם צורת ההנחה של הכלי האלקטרוני הנ”ל היא באופן של טלטול מן הצד בזה נכנסין אנו לפלוגתת המשנ”ב והחזו”א זלה”ה לענין טלטול מן הצד בשבת, אכן יש לדון אם הוא כלי המסויים שכך הוא דרך לבישתו וטלטולו אפשר דלא שייך לומר שיש כאן שינוי, דלא גרע מכל דברים שיש בהם דרך טלטול המבוארים במתני’ וגמ’ דשבת שאם הוציאם בדרך זו חייב,.

ואם הדבר קשור בו בעל כרחו יש לדון בגדר טלטול בזה, וזה מבואר בכמה דוכתי שאם הדבר קשור בו בדרך קשירה המיוחד לאותו כלי, חשיב טלטול ולפום ריהטא אם אם לא ניח”ל במה שהדבר קשור בגופו אין זה במטל הטלטול שבזה, אא”כ נימא דהוא פס”ר דלא ניח”ל, ומצד שידור נתונים חשמליים יש לדון על פס”ר, ויש לדון אם חשיב ניח”ל או לא, דיש לומר דחשיב ניח”ל כיון שאם יתברר שהוא חולה או מחוייב בבידוד יתברר על ידי זה מי מחוייב ג”כ שלא ידביק ח”ו אחרים, ומאידך אפשר דלא בכולם הוא ניח”ל, ויש בזה גם דוחק גדול.

תמצית הדברים שעד כה לא נמצא היתר ברור ולענין אם הוא דרך לבישה כתבתי בזה.

בברכה מרובה

לענין מוקצה עי’ בתשובה אחרת [ד”ה שערה שמונחת על בגד ומפריעה האם מותר להוציאה בשבת ולטלטלה] שנתבאר דהסרת לכלוך אין בזה משום מוקצה ע”פ החזו”א סי’ מז סקט”ו ועוד ושכן משמע בשו”ע סי’ שב ס”ז.

ולענין בורר יש להוכיח מדיני טבילה ביו”ד סי’ קצט ס”ו עי”ש דמוכח שאין בכה”ג איסור בורר בשבת, (וכן יתבאר להלן גם ממתני’ דביצה המובא בגמ’ דפסחים כדלהלן).

והטעם היה מקום לומר לומר דהשיער הוא מן האדם וחשיב כל השיער גוף אחד וממילא תערובת חד בחד ובתערובת חד בחד אין בורר.

אולם מצינו כמה סתירות ליסוד זה וכמו שיתבאר.

ברמ”א סי’ שכא סי”ט אסר לקלף פירות בשבת אם לא סמוך לאכילה ועי”ש בבה”ל ד”ה לקלוף דלולא דברי הראשונים בזה היה נראה מסוגיית הגמ’ דלמסקנא אין ברירה בקילוף וטעמו דאין כאן ברירת מין אחד מחבירו עי”ש, ולכאורה ס”ל דהסרת קליפה לאכול התוך אינו ברירה אבל להלכה לא סבר שאין בורר חד מחד דלמסקנא ההיתר מיירי מצד סמוך לאכילה וגם בבה”ל דמיירי בהיתר זה מיירי שהוא סמוך לאכילה, אבל דן שם עוד מצד עיפוש בעלים וכתב דאם העלים המעופשין בפנ”ע מניח המעופשין ולוקח הטובים אבל אם חלק מהעלה כך הוא מותר להסיר אותו חלק עצמו מאחר שהוא כמו קילוף, וגם בזה אין כוונתו דההיתר בקילוף משום שהוא חד בחד אלא כוונתו דבדבריו במשנ”ב ובה”ל בסי’ שכא שם מבואר בשם המאמ”ר והפמ”ג [וכן הסכים לזה החזו”א דלקמן] דבדבר שכך דרך האכילה להסיר הקליפה אז הפסולת מן האוכל הוא כמו באוכל מן הפסולת בשאר דוכתי שבהם ההיתר הוא בשעת האכילה ועדיין אין ראיה שנקט כשיטתו להלכה להתיר קילוף בכל גווני מדין שהוא הפרדת חד מחד (ומאידך גיסא גם אין ראיה ברורה להיפך דאולי לא מיירי שם רק בפרי אחד אלא בכמה פירות אולם המשמעות דמיירי אפי’ בפרי אחד ועי’ להלן).
.

יש שכתבו דהנוטל עוקץ מן הפרי חשיב בורר (כ”כ באילת השחר שבת עד ע”ב כדבר פשוט והוקשה לו מכח זה על פרש”י בשבת שם דהמשמעות שם שאין בורר במקרה כעי”ז, אבל בבאר משה ח”ו סי’ סט כתב דלא שייך בזה בורר אבל מטעם שהפסולת ניכרת, ועי’ עוד דעות בזה בשש”כ מהדו”ח פ”ג קט מה שהביאו בשם הגרשז”א ובאיל משולש פ”ו ס”נ מה שהביא בשם הגרנ”ק).

והאחרונים נחלקו לגבי ניקוי לכלוך פירות (עי’ אג”מ או”ח ח”א סי’ קכה, קצה”ש סי’ קכה בדה”ש סקט”ז, חוט שני ח”ב פכ”ה עמ’ פז פח, ארחות שבת פ”ג הערה קלב, ועוד), ויש לדון בנטילת לכלוך אחד מפרי אחד (ואמנם מצאתי נידון כיו”ב לגבי שפשוף לכלוך מפרי ששם עושה לכל פרי בפנ”ע, עי’ באחרונים מש”כ בזה), ועי’ בבאה”ל שם שהביא דעת רבינו פרץ המובא בב”י דקילוף תבואה מותר מעט אבל קיבוץ גדול נראה כבורר, ואולי יש מקום לבאר בכוונתו דכיון שעושה בכל פרי בפנ”ע א”כ אי”ז ברירה מדינא אבל מאחר שעושה הרבה פירות יחד נראה כברירה, ועי”ש בבה”ל שתמה עליו מדברי הגמ’ שם דמשמע שגם הרבה מותר.

ויש לציין דגם דעת היש”ש שבדבר המחובר לו אין לו שם פסולת אלא תיקון אוכלא ולכן התיר לקלוף שומים ובצלים אם הוא לאלתר סמוך לסעודה (וראה גם משנ”ב סי’ שיט סקכ”ד), ועי’ בזה בבה”ל סי’ שיט ד”ה מתוך בדברי המג”א סי’ תקי סק”ב דא”כ יהיה מותר גם שלא לאלתר, ומש”כ הבה”ל ליישב בזה, ועי’ חזו”א סי’ נד סק”ד שמכח קושיית המג”א חלק על היש”ש.

בשד”ח מערכה הב’ אות ל”ב הביא בשם בית מנוחה דינים השייכים לסעודת ליל שבת אות כ”ז דאין בורר בהפרדת דבר הדבוק לדבר אחר ובאות מ’ כתב שכ”כ המאירי שבת קלד וכן למד מהמהרי”ל, ובבאר משה שם ציין שכ”כ גם המג”א בהל’ יו”ט סי’ תק סקי”ב דבניקור אין ברירה, ומ”מ יש לציין בזה דיש בדבר המחובר לחבירו ב’ נידונים נפרדים, דיש נידון אחד בדברים הניכרים כל אחד בפני עצמו, והנידון בזה האם החיבור משוי ליה כתערובת, ובזה הוה פשיטא ליה להגריש”א לקמן לגבי שערות שאין בזה תערובת, וכה”ג י”ל גם לגבי ניקור דחשיב ניכר בפנ”ע, ומה”ט לא קשיא במג”א מדידיה אדידיה בס”ס שכא, וגם המאירי שם מיירי בניקור, ויש נידון נוסף כשיש תערובת שאין כל דבר ניכר בפני עצמו אלא יש תערובת גמורה, ובזה לא דן לא המג”א ולא המאירי וגם הבית מנוחה עיקר הנידון שם לגבי קילוף פירות, אבל הנידון בהוצאת דבר מהשערות הוא כהנידון השני שיש תערובת גמורה, דבזה יש צד באחרונים שכיון שיש כאן תערובת של מחובר לא נאמר בזה דין בורר כיון שעיקר פעולתו היא הפרדה ולא בירור חלקים, או בנוסח קצת אחר דבורר הוא הפרדת ב’ מינים זה מזה ולא מין אחד הוא מעצמו, ועי’ באה”ל סי’ שכא סי”ט סד”ה לקלוף.

ומצינו עוד שדנו האחרונים לגבי סחיטת בגדים מ”ט אין בזה בורר, דבפמ”ג בא”א פתיחה לסי’ שכ כתב דאה”נ שיש גם בורר בסחיטת בגדים, אולם התהל”ד שם סקי”ז כתב דהטעם שלא נזכר בזה ברירה הוא משום שאין בורר של אוכל מכלי, ועי’ עוד מש”כ בזה בשלחן שלמה להגרשז”א סי’ שיט סק”ח סק”ג ושש”כ פ”ג מהדו”ח הערה ז וחוט שני ח”ב פכ”ה עמ’ פז, ומשמע קצת מדברי האחרונים הנ”ל דלא ס”ל שתערובת של חד בחד אינו בכלל בורר עכ”פ כשמעורב היטב אם לא דנימא דמים לא חשיבי כדבר אחד ושו”נ דכ”ה האמת דהרי בסוגיות מבואר דברירת דבר מתוך משקה חשיב בורר ויש לציין דגם לגבי הקדמת דבר גדול בדיני קדימה בברכות יש שכתבו דבדבר לח לא שייך גדול דלא חשיב הכל כדבר אחד, והרחבתי במקו”א.
.

ובהערות הגריש”א שבת צד ע”ב הביא בשם האדר”ת והאחרונים שדנו מ”ט במלקט לבנות מתוך שחורות אין בורר ודן שם דיש שרצו לחדש דבדבר המחובר אין איסור בורר והוא עצמו ר”ל דמיירי באופן שאין כאן תערובת, ומשמע דאין כאן ההיתר מצד שהוא חד בחד אלא לכל היותר מצד שהדבר המעורב הוא מחובר ובזה לא נאמר דין בורר, ואולי יש מקום לטעון בדוחק דבמקום שהכל מחובר גם האוכל וגם הפסולת גרוע ממקום שהאוכל כולו מחובר כאחד והפסולת נפרד ממנו ועומד בפני עצמו, וא”כ אין ראיה משם לכאן דשם מיירי שיש הרבה שערות ומכיון שיש כאן תערובת של שערות בשערות אנו מחשיבים כתערובת של רבים ולא תערובת של חד בחד, ורק אם היו כאן ב’ שערות בלבד, אחת שחורה ואחת לבנה, בכה”ג היה שייך לנידון של חד בחד (ויש מקום לומר כנ”ל שאם האוכל הוא שערות מחוברות והפסולת הוא נפרד מהם חשיב תערובת חד בחד ורק אם שניהם מחוברים חשיב כתערובת רבים וכנ”ל), אבל צריך ראיה לחדש כן, וצ”ע.
.

ויעוי’ בהערות הגריש”א בפסחים יא ע”ב שלמד מדברי הסוגי’ שם דמותר לגרד הטיט משיער בהמה וה”ה אם נסתבך לאדם לכלוך בזקנו שמותר להוציאו בשבת, וכתב דגדר בורר הוא כשנתערב הפסולת באוכל באופן שהפסולת קלקלה האוכל והוא בא לתקן האוכל, אבל במקום שנסתבך בשיער דבר לא שייך לומר שהלכלוך קלקל את הדבר.

ולהנ”ל א”ש החילוק שכתבתי להציע בין תערובת של כל המחובר יחד לבין תערובת של דבר תלוש במחובר, דתערובת של תלוש במחובר אינו שייך למחובר משא”כ באופן שהכל מחובר כגון שער לבן ושחור שהתערובת של הלבן כיון שהוא ג”כ פוגם את השחור כיון שהכל מחובר, אבל אם יש כאן שער שחור מחובר ושער לבן (או כל לכלוך) בין השערות השחורות חשיב שאינו פוגם והטעם משום שכל השער השחור מחובר והלבן אינו מחובר א”כ השחור הוא גוף אחד כנגד הלבן והלבן כמונח ולא כמעורב ואולי ה”ה בכל תערובת חד בחד.
.

ולכן עוקץ של פרי חשיב תערובת [לדעת המחמירים הנ”ל] דכיון שהוא גוף אחד עם הפרי הוא מקלקל את הפרי ודמי בזה לשערות שחורות ולבנות מחוברות שבזה נקט הגריש”א דחשיב תערובת והטעם דגם שם המחובר פוגם במחובר ולפ”ז גם אין להביא ראיה מדברי הפוסקים על קילוף פירות כנגד יסוד זה דאמנם שם הוא תערובת אפי’ חד בחד אבל מיירי שם במחובר דשם הפסולת פוגמת במאכל משא”כ לכלוך אחד ע”ג פרי אחד אפשר דקל יותר דלא חשיב שיש כאן תערובת עם הפרי אבל עי’ לעיל דיש בזה דעות שונות בענין זה.

ויש להוסיף דלפי היסוד הנ”ל מבואר מש”כ רוב האחרונים (והרחבתי במקו”א) דברירת פסולת מתוך פסולת מותרת, והטעם משום שאינו מתקן דבר, וכעי”ז בבאר משה שם כתב לבאר מה דכשהדברים ניכרים לא חשיב בורר משום שאינו מתקן דבר עי”ז וציין בזה לדברי הבה”ל סי’ שיט ס”ג ד”ה לאכול בשם הישועות יעקב דבורר הו”ל מלאכה שצריכה לגופה רק כשמסיר הפסולת מתקן המאכל עי”ש שהרחיב בזה.

היוצא מזה שמותר להסיר בשבת לכלוך מתוך השיער.

לא (ראה או”ח סי’ שח סכ”ט).

קרא פחות

הנה ידועה דעת המחבר לגבי כדור משחק שנחשב שאין לו שימוש מוגדר, אבל נראה דתשמיש כבוד הוא תשמיש חשוב, דבהרבה מקומות נזכר שאדם משתמש בדבר בשביל להיראות בו, ור’ יוחנן קרי למאניה מכבדותיה, וגם הדלקת נר ביו”ט בפוסקים נזכר שהענין בזמנינו הוא כבוד וחשיבות, א”כ נראה שיש שימוש מצד כבוד וחשיבות, וגם כל ענין תכשיט הוא תשמיש כבוד, ותכשיט מבואר בכמה מקומות שהוא מותר בטלטול (כל שאינו מוקצה מחמת חסרון כיס), ומצינו שיש תכשיט לאדם ותכשיט לבית, ודבר כזה הוא תכשיט לבית.

ובדקתי וראיתי בספר וביום השבת עמ’ שא שהביא בשם ספר ברית עולם הל’ ממחס”כ סעיף ז’ ששימוש לנוי אינו נחשב שימוש כלל, אך הביא שם שכל האחרונים חלקו ע”ז, התהלה לדוד סי’ שלו סק”ו, והגר”מ פיינשטיין והגרשז”א, וציין שם לשבט הלוי ח”ג סי’ לב.

קרא פחות

נראה שהדבר מותר לדעת המשנ”ב רק אם יש צורך בזה לכלי של ההיתר, ואם הצורך הוא למנורה יהיה אסור, ולענין דעת החזו”א ראה במקורות שלכאורה אינו חולק על המשנ”ב באופן זה.

מקורות: הנה דין המנורה היא כדין מוקצה גמור כמבואר בסי’ רעט, ולא כדבר שמלאכתו לאיסור המותר לצורך גופו ומקומו, וגם במנורת חשמל הדולק ומאיר דעת רוב ככל פוסקי זמנינו שדינו כמוקצה גמור כמו בנר הדולק, כמו שהרחבתי בתשובה אחרת, וממילא הנידון כאן האם מותר לעשות שימוש במוקצה, וכן האם מותר לטלטל דבר מוקצה גמור לצורך דבר המותר על ידי טלטול מן הצד.

והנה לענין מוקצה לא מצינו אלא איסור טלטול ולא איסור שימוש אם אין בזה טלטול, דרק באילן ומחובר מעל ג”ט מצינו איסור שימוש (ראה סי’ שלו ומשנ”ב סי’ שח סקפ”א), ואדרבה בדבר שמלאכתו לאיסור מצינו שהתירו אפי’ טלטול לצורך שימוש בתנאים המותרים, ואע”פ שבמוקצה גמור כמו כאן לא התירו טלטול לצורך שימוש, אבל גם לא אסרו שימוש בלא טלטול (ושוב מצאתי שכן הובא בשם הגרשז”א ויובא להלן).

והנה המשנ”ב בסי’ שח סקי”ז הכריע כדעת הגר”א והאחרונים שנגיעה במוקצה בלא טלטול מותרת דלא כהמג”א, אבל לענין דבר שנגיעה בעלמא גורמת לו תזוזה כגון ביצה פסק המשנ”ב בסי’ תקיג סק”ג לאסור נגיעה בעלמא כדעת כמה אחרונים ודלא כמשמעות הרמ”א שם, ואם כן מנורה זו מאחר ששימוש כזה גורם לו תזוזה, לכן אם היינו מחשיבים הנחה זו כנגיעה היה צריך לאסור, רק שיש מקום להתיר כאן מטעם שאינו מטלטל בידיו אלא על ידי דבר המותר ולצורך דבר המותר, וכמ”ש המשנ”ב סי’ שח סקי”ט בשם הפמ”ג דמותר ליקח דבר היתר שמונח ע”ג מוקצה אע”פ שמנדנדו, דהו”ל טלטול דבר האסור לצורך דבר המותר ושרי, ובפשטות מיירי שם אפי’ במוקצה גמור כמו מנורה דמיירי בה לעיל מינה, ואע”פ ששם אינו נצרך לדבר האיסור אלא מסתלק ממנו, מ”מ כבר נתבאר שלא גזרו על שימוש במוקצה אלא על טלטול מוקצה, וממילא דין הנחת חפץ יהיה לכאורה אותו הדין כמו סילוק חפץ.

אולם יעוי’ בשו”ע סי’ תקיג ס”ד מותר לכפות עליה כלי על הביצה שנולדה ביו”ט כדי שלא תישבר ובלבד שלא ייגע בה הכלי, וכ’ שם המשנ”ב סקי”ב דמצוי להתנענע הביצה על ידי נגיעה כל שהוא מפני שהיא עגולה עכ”ל (ועי’ גם סי’ שכב סק”ג), ומבואר בדבריו שטלטול מסוג כזה הוא אסור ואינו נחשב כטלטול מן הצד, ואולי החילוק הוא דשם בביצה הנגיעה היא לצורך הדבר האסור דהיינו הביצה עצמה, ולכך אין כאן ההיתר של טלטול מן הצד לצורך דבר המותר.

ויעוי’ במשנ”ב סי’ שח סקפ”ב לענין חריות שקצצן לשריפה דמותר לישב עלינן כשאינו מזיזן ממקומן, ואפילו כשמזיזן על ידי ישיבתו מצדד המג”א להקל דטלטול מן הצד הוא כל זמן שאין מזיזן בידיים, ומצאתי במאירי שגם הוא הסכים לזה, רק שכתב שבמקום צורך ראוי לפרוש מזה עכ”ל המשנ”ב, ומבואר מדבריו שמעיקר הדין טלטול בגופו מותר אפי’ במוקצה ואפי’ שמשתמש בו, ומיירי שם במוקצה מחמת גופו שלא הותר לטלטול לצורך גופו או מקומו כמו כאן ואעפ”כ הותר לטלטלו בגופו במקום צורך.

ובשם הגרשז”א הובא בהגהות ביצחק יקרא שם דהוא הדין לענין שאר שימוש במוקצה, כגון להניח חפץ על מכונת כביסה יהיה מותר, אע”פ שמשתמש במוקצה מ”מ אינו מזיזו עכ”ד, ויתכן דר”ל ה”ה כשזז כל שאין מטלטלו בידיים, דלגבי הזזת המוקצה יהיה להקל בזה בטלטול מן הצד כמו בטלטול בגופו לדעת המשנ”ב וכנ”ל, ומאידך גיסא שמא יש לומר דהיתר המשנ”ב של הוזזה הוא רק בטלטול בגופו ולא בטלטול מן הצד, כמו מה שכתב המשנ”ב לגבי כפיית כלי על ביצה, אבל הרי המשנ”ב דעתו בעלמא להתיר טלטול מן הצד לצורך דבר המותר וכנ”ל (לענין ליטול דבר היתר ממוקצה המתנדנד וכן בסי’ שח ס”ק קטו בטעם ההיתר של גרירת פסול מן המפה על ידי סכין שזהו טעם ההיתר לשי’ המשנ”ב, שהוא טלטול מן הצד לצורך דבר המותר והחזו”א שיטה אחרת יש לו שם בגדרי הדברים, עי”ש בביאורים ומוספים מה שהביאו בזה, וכן במשנ”ב סי’ שח סקכ”ח בטעם ההיתר של לקיחת צנון המכוסה בעפר אע”פ שמזיז עפר ממקומו, דהוא טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, כמבואר בשו”ע שם), ולכן קצת דוחק לומר שיחמיר המשנ”ב בנידון דידן של טלטול מן הצד אלא עדיפא לן ליישב שבביצה הטלטול הוא לצורך דבר האסור, ויל”ע.

אולם החזו”א לשיטתו שסובר שלא הותר טלטול בגופו באופן הרגיל חולק על המשנ”ב הנ”ל וכ’ (או”ח סי’ מב סקי”ב וסי’ מז סקי”ב), שמשמעות לשון הראשונים שאסור לשבת על גבי דבר מוקצה המתנענע בישיבתו, ונשאר בצ”ע, ולענין כשאינו מתכוון לשבת על המוקצה דוקא עי’ מש”כ שם.

ומ”מ גם המשנ”ב אינו מתיר בשופי ההיתר של טלטול בגופו אלא רק במקום צורך גדול, דבבה”ל לעיל סעיף טז סד”ה דאסור משמע שהחמיר המשנ”ב שם לענין הזזת החפץ על ידי ישיבתו, ואולי יש לחלק בין נענוע הדבר לבין הזזתו ממקום למקום, או דמיירי במקום שאין צורך שראוי לפרוש מזה כמ”ש בסקפ”ב הנ”ל, וכן מבואר עוד בשעה”צ סי’ שב סקל”ה עי”ש, וכן מבואר בס”ק יג שההיתר של טלטול בגופו של המשנ”ב הוא במקום הפסד ע”ש וכן נקטו כל פוסקי זמנינו שרק במקום נחוץ אפשר להקל בזה (אג”מ או”ח ח”ה סי’ כב אות ו, שבט הלוי ח”ח סי’ נ אות ג, הגריש”א בשבות יצחק מוקצה פי”ג אות ו).

ולענין דעת החזו”א בטלטול מן הצד של דבר האסור, הנה החזו”א באו”ח מז יד אמנם חולק על היתר אחר של המשנ”ב בסי’ שח ס”ק קטו עי”ש, אבל אין ברור שיחלוק גם באופן דידן, ובאמת ע”פ הסברא יותר נראה שמקרה דידן (שמניח כלי היתר לצורך כלי ההיתר עצמו ע”ג כלי איסור) יותר דומה למקרה שמתיר השו”ע סי’ שיא ס”ח (להגביה ירק שמעליו יש עפר) שנעשה המעשה בגוף הכלי של ההיתר, ומאידך גיסא מקרה דידן פחות דומה למקרה של המשנ”ב הנ”ל בסי’ שח ס”ק קטו ששם המעשה נעשה בעיקר בכלי האיסור וכלי ההיתר הוא רק הפועל של המעשה.

ולפי ההגדרה שכ’ בשו”ע הגר”ז סי’ שח סעי’ ס בטעם מה שלא סבר שם כסברת המשנ”ב שם הנ”ל שאם מטלטל על ידי הסכין נעשה לו הסכין כיד ארוכה, צל”ע דא”כ נימא גם במגביה הירק שהירק הוא כיד ארוכה, אלא אם נחלק משום שכאן העיקר הוא מעשה בכלי ההיתר א”כ הוא כעין מ”ש בדעת החזו”א.

ובשולי הדברים אם המנורה כבויה נכנסים כאן לנידון חדש האם מנורה כזו דינה ככלי שמלאכתו לאיסור או כנר הדולק ולא ניכנס לנידון זה כאן.

במקרה הזה שהוא קונה בשבת מוצרים מחנות של מי שלא שומר שבת, צריך לשים לב לתנאים נוספים, מלבד התנאים שהתבארו בתשובה הקודמת [ד”ה האם מותר לקחת מצרכים בשבת ממי שמוכר מצרכים ולשלם אחרי שבת], – יש לשים לב שהוא לא גורם שום איסור שהמוכר יעשה בגללו, כגון רישום המוצר בכל אופן שיהיה, הזמנת ואספקת מוצר וכדומה, העסקת עובד בתשלום באופן האסור, וכן יש לשים לב שהמוצרים שהוא לוקח לא יהיה איסור מוקצה או נולד או נתלש בשבת או מעשי שבת.

קרא פחות

אינו מוקצה.

מקורות: בגוף הנידון האם הוספת ניילון על עגלה באופן שכל גג העגלה נפתח בשבת, הוא מותר בשבת או לא נחלקו פוסקי זמנינו, והרבה כתבו להתיר בזה (שש”כ מהדו”ח פכ”ד סי”ג ובהערה מד בשם הגרשז”א, שו”ת באר משה ח”ו סי’ צז, הגרנ”ק הובא בארחות שבת פ”ט הערה מד), אבל יש מהפוסקים שהחמירו בזה (שבט הלוי ח”ג סי’ נד, אז נדברו ח”א סי’ עט אות קלו), וטענתם שמאחר ולא היה מערב שבת גג טפח אע”פ שנעשה בהיתר, ממילא באופן כזה יתכן שיהיה אסור להוסיף על אוהל ארעי כזה לפי החזו”א (ועי’ שש”כ שם מש”כ על טענה זו).

ועי’ במשנה אחרונה על המשנ”ב סי’ שטו סקכ”ז שהאריך להביא המקורות בענין דעות פוסקי זמנינו סביב כל נידון גגון העגלה, ועי”ש בתחילת דבריו על המשנ”ב שם מה שהביא בכל הנידון על סגירת גגון העגלה עצמה בשבת כשלא היה פתוח טפח מבעוד יום מה הדין בזה שאינו מוסכם כלל להתיר בזה והאריכו בזה הפוסקים עי”ש מה שהביא בזה.

ומ”מ לניד”ד לגבי השאלה אם גג זה הוא מוקצה או לא, פשיטא שאינו מוקצה, מכיון שאינו מיוחד רק לעשיית אוהל באופן האסור , כיון שלכו”ע מותר לפרוס כיסוי ניילון זה אם היה גגון העגלה פרוס מערב שבת לפחות טפח, ודבר שמלאכתו גם להיתר אינו נחשב כלי שמלאכתו לאיסור (כמ”ש המשנ”ב בשם המג”א).

יעוי’ בריש סי’ שח ובמשנ”ב שם שדברים שאדם קובע להם מקום ומקפיד שלא להשתמש בהם שימושים אחרים דינם כמוקצה מחמת חסרון כיס ואסורים לטלטל גם לצורך גופו ומקומו.

וחיות אלו הם דוגמה טובה לדבר שאדם מקפיד שלא ישתמשו בהם לדברים אחרים, דהנה אם אחד האורחים או הילדים יתחיל לשחק בזה או להשתמש בו לצורך כל שהוא, כגון לפתוח בו קופסת שימורים, בודאי שהבעה”ב לא יהיה ניחא ליה בזה וייכנס ללחץ מסוים, א”כ יש כאן הגדרה שאינו משתמש בהם שימושים אחרים, וממילא דינו כמוקצה מחמת חסרון כיס.

והובא בשם הגרשז”א (שלחן שלמה סי’ שח ובהסכמה לספר שבות יצחק) שגם כלי שמלאכתו להיתר שמקפידים עליו שלא לטלטלו כלל ומייחדים לו מקום מחמת חשיבותו כשעון קיר וכדו’ שחוששים שיתקלקל נחשב מוקצה מחמת חסרון כיס, ועוד הובא בשמו (שש”כ כ הערה נ ושלחן שלמה שי סקכ”ג אות ב) שכל דבר שמקפידים להחזירו למקומו בגמר השימוש נחשב גדבר שמייחדים לו מקום ודינו כמוקצה.

ועי’ בסי’ שח סס”א בדברי הפוסקים שם על כלים המיועדים לסחורה ומקפיד שלא להשתמש בהם.

ואע”פ שמצד קובע לו מקום היה מקום לדון ולטעון שקובע לו מקום הוא רק כאשר חושש שינזק בעצם הטלטול וההעברה מהמקום, מ”מ כאן יש בזה קפידא על כל שימוש שלא להשתמש בגוף הכלי, וגם אין פשוט לי שאדם הבעלים של זה לא חושש שיינזק בהעברתו וטלטולו, ומסתבר מאוד שבמוזיאונים וכיו”ב יש כללים ברורים למי מותר לטלטל ולהעביר את הדברים היקרים האלה, ולכן מכח כ”ז קרוב לודאי שדין כלי זה הוא מוקצה מחמת חסרון כיס.

והנה בגוף הנידון הזה אנחנו נכנסים לעוד שאלה, האם כלי שעומד לנוי יש לו דין של כלי שעומד לשימוש או כלי שאינו עומד לשימוש כלל, ובזה אדון בל”נ בתשובה הסמוכה.

קרא פחות

אם אין שום דרך לאוכלם בלא אפייה או בישול גם לא בשעת הדחק הרי הם מוקצה בשבת (ראה או”ח סי’ שח סל”ב).

ובמקרה שראוי למאכל בעלי חיים הדבר תלוי, שאם אין רגילות להאכילו לבעלי חיים, הרי הוא עדיין מוקצה (ראה משנ”ב לעיל סעי’ ל’ ס”ק קכב).

אבל אם ראוי לבעלי חיים ויש רגילות להאכילו לבעלי חיים ממין הרגיל להיות מצוי אצל בני אדם בגידול בית באותו המקום שם, הרי הוא מותר בטלטול לדעת הט”ז (ראה להלן).

וכן אם דרך להאכילו לבעל חי שברשותו (אף אם אינו מצוי לקהל הרחב) מותר בטלטול לדעת הט”ז דלהלן (ראה שו”ע שם סכ”ט, וענין הגדרת מצוי לגידול יעו’ במשנ”ב שם ס”ק קיט ובמנח”י ח”ז סי’ טז וחוט שני ח”ג פס”א סוף סק”א).

אבל כל זה לדעת הט”ז (המובא במשנ”ב ס”ק קכז) שסובר שדבר כזה אם ראוי לבע”ח אינו מוקצה, אבל דעת המג”א (הובא שם) שאם הדבר מיועד לאדם גם אם כרגע אינו ראוי עדיין מכל מקום אדם אינו מכין הדבר לבעלי חיים ולא מועיל אם הוא ראוי למאכל לבעלי חיים, וסיים המשנ”ב שכך פסקו האחרונים, ולכן למעשה אין להתיר פתיתים העומדים לאכילת אדם בשום אופן אם אינם ראויים לאכילת אדם