הנה במשנ”ב סי’ שא סקמ”ה דן לגבי שעון צוואר שהוא חלק משרשרת העשויה לתכשיט, ונקט שאפי’ שהוא דרך מלבוש מ”מ השעון יש לו חשיבות בפני עצמו ואינו בטל לתכשיט, ודבריו מיוסדין כנראה על מה שמצינו דציצית חשיבי ולא בטלי לבגד, אבל בשעון יד יש שנקטו שכבר נחשב בטל יותר משעון צוואר אפי’ באופן שאינו עשוי כתכשיט (שש”כ פי”ח הערה קיא ואג”מ או”ח ח”א סי’ קיא), ושניהם הקלו רק מעיקר הדין ולא שכך ראוי לכתחילה עיין שם ושם, ויש לציין דפשטות המשנ”ב דאפי’ חלק מתכשיט אינו בטל וכ”ש זה שאינו עשוי לתכשיט כלל, וכמו שהובא גם בשם החזו”א לאסור בזה (וכן כ’ בחוט שני ח”ד פפ”ח סק”ב ואול”צ ח”ב פכ”ג תשובה ב), ומה שהזכיר הגרשז”א שרגילים ללובשו יל”ע דעוד דברים מהדברים האסורין לצאת בשבת לא הותרו מטעם שרגילין ללובשו.
ולענין שעון זהב יש שמועות סותרות בדעת החזו”א בזה (עי’ ביאורים ומוספים על המשנ”ב שם ולפי מה שהובא שם שם רוב המקורות בדעת החזו”א להתיר, וכן באול”צ שם קיבל סברא זו ששעון שנלבש לנוי הוא מותר) ויש שאמרו משום החזו”א שאינו נחשב תכשיט מכיון שאם יהיה מקולקל לא ילכו עמו, ועל גוף סברא זו יש לדון דאמנם אם יהיה מקולקל לא ילכו עמו משום שאין כבוד ונוי ללכת עם גיסטרא וכלי שבור אבל כל עוד שהוא פעיל ויש לו חשיבות הרי הוא נחשב מוסיף נוי וכבוד, וגם אין דרך אנשים בזמנינו לילך עם תכשיט לשם תכשיט אלא רק לקשט מלבושים קיימים.
ויש להוסיף דבפדיון הבן מוסיפים לנפדה התינוק שעוני זהב והוא כמובן רק לנוי, וגם מה שרגילים לקנות שעון זהב לכלה או לחתן הוא כמובן ג”כ רק מטעם נוי וכבוד.
אולם שוב נראה לחלק דבפדיון הבן בקטן שאינו מבין דבר חשיב תכשיט כל שעון זהב גם אם לא היה עובד אולם בקניה לחתן פשיטא שלא היו קונים שעון שיש בו פגם שאינו יכול לפעול גם אם הוא מזהב וממילא עדיין אין ראיה מזה שיש חשיבות תכשיט לשון שאינו עובד.
אולם שוב נראה לחלק דבפדיון הבן בקטן שאינו מבין דבר חשיב תכשיט כל שעון זהב גם אם לא היה עובד אולם בקניה לחתן פשיטא שלא היו קונים שעון שיש בו פגם שאינו יכול לפעול גם אם הוא מזהב וממילא עדיין אין ראיה מזה שיש חשיבות תכשיט לשון שאינו עובד.
ועי’ בחוט שני שם שחילק דרק שעון יד של אשה מותר לצאת בו בתנאי שעיקרו עשוי לנוי.
ואם נקבל לדינא דשעון שעשוי לתכשיט מותר יתכן לומר הגדר בזה דלו יצוייר שהיה יכול האדם ללבוש רק שעון בלבד בלא התכשיט לא היה אכפת ליה, א”כ חזינן שהשעון משמש כשעון ולא כתכשיט, ומאידך אם היה לפני האדם ב’ ברירות, או שעון בלא תכשיט או תכשיט בלא שעון, אם היה בוחר בתכשיט בלא שעון (מסתמא שיותר שייך בנשים), א”כ פשיטא שנחשב כתכשיט, ואף אם במקרה שיש לפניו ב’ ברירות היה בוחר בשעון בלא תכשיט, מ”מ אם מחזר וטורח הרבה שיהיה לו שעון שהוא גם תכשיט (שכך הוא בהרבה מהמקרים מכיון ששעון כזה עולה הון תועפות) וכשיוצא לבית המשתה וכיוצא בה מקפיד מאוד לקחת דוקא שעון זה כדי להראות בו בבית המשתה, יש מקום להחשיבו כשעון שהוא גם תכשיט.
מ”מ לפי דרכנו למדנו ששעון שאשה עונדתו גם כשהוא מקולקל הוא ודאי מוגדר תכשיט גם כשאינו מקולקל ומשמש אף כשעון (ועי’ שש”כ שם סכ”ז והערה יח).
ולא נכנסתי בזה לנידון אם שייך בו איסור טלטול בשבת בשעונים שלנו מצד כלי שמלאכתו לאיסור, אלא רק מצד טלטול אם נסבור שאין בזה איסור מוקצה.
וכמו כן לא נכנסתי בזה לנידון נוסף והוא דין יציאה בתכשיט, ואם עצם הגדרת תכשיט מתירה השימוש בשעון לכו”ע.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 56
מק"ט התשובה הוא: 123324 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/123324
