הלכה

הנה עצם ענין היתר ספק חדש מטעם ספק ספקא כבר נזכרה ברמ”א יו”ד סי’ רצג ס”ג סברא כזו שמא התבואה משנה שעברה ואם תמצי לומר משנה זו שמא נשרשה קודם לעומר, ובעצם מה שנקט שיש בזה ספק ספיקא הוא דבר הצ”ב קצת דלמה לא נימא שיש כאן ספק אחד אם תבואה זו דינה כישן או כחדש, דהרי אם הושרשה קודם לעומר דינה כישן, אולם אם נקבל דיש ספק אם חדש בחו”ל אסור או מותר שמא נאמר שיש כאן ספק ספקא מצד דשמא הלכה דחדש בחו”ל מותר.

אולם על התירו של הרמ”א הנ”ל המשנ”ב סי’ תפט סקמ”ה כתב דא”א להתיר מטעם זה במקומות שרוב התבואה מן החדש או אם באה התבואה ממקום כזה שרוב התבואה מן החדש, דבאופן שיש רוב איסור לא מחשיבים הדבר כספק.

ואח”כ הביא המשנ”ב עוד צדדי התירים שעליהם סמכו העולם וכ’ דבעל נפש לא יסמוך על היתרים אלו ויחמיר באיסור חדש “בכל מה שאפשר לו” דלכמה ראשונים הוא איסור תורה וגם הגר”א היה מחמיר בזה ככל איסורי תורה, ויש לעיין אם כוונתו גם לשלול היתר של הרמ”א, אבל בביאור הלכה שם הביא דגם כמה מן האחרונים המקילים לא רצו להקל אלא בספק ולא בודאי וסיים שם דמן הראוי והנכון לפרוש עכ”פ מודאי חדש ושאפשר להשיג מתבואה ישנה מי שרוצה עי”ש בהרחבה בלשונותיו, ומבואר מדבריו דעיקר מה שסבר דיש מקום מצד הדין להקל בספק חדש ולא ברירא ליה לגמרי.

אבל בבה”ל שם דן לענין אנשים יר”ש הטוענים שלא שייך להם להחמיר בחדש מחמת דבלאו הכי מוכרחים לאכול חדש בכל מיני דברים ובפליטת כלים, ותמה עליהם הבה”ל דאטו מי שמוכרח לעבור איסור יעבור עוד איסור, ולענין ספקות הביא בשם האו”ז ח”א סי’ שכח דלענין ספק בשעת הדחק יש לסמוך על הסוברים שחדש דרבנן והוי ספק דרבנן, וכן בפליטת כלים (משמע אפי’ בודאי חדש) יש צדדים להקל וכו’ עי”ש.

וחזי’ מדבריו שבמשנ”ב דן מטעם ספק ספקא ולא דן מטעם דיש צירוף דעות אלו שחדש מותר והזכיר בלשונות חזקים להחמיר בחדש ולחשוש לשיטות הראשונים שהוא איסור תורה, ואפשר דסבר שהשיטה העיקרית היא שחדש אסור (דרוב הפוסקים החמירו בזה עכ”פ בחדש ודאי) וממילא יש כאן רק ספק אחד, וגם לא הזכיר לסמוך על המתירים חדש אלא רק רק על הסוברים שהוא דרבנן, דהמתירים הם יחידאי, גם אם רבים נהגו כמותן (דהמשנ”ב ובה”ל לאסבר ממנהג זה כמבואר שם), וגם זה רק בשעת הדחק וגם זה הביא הבה”ל לא כפסקי הלכה אלא לדחות טענת האומרים שאם מקילים בספק יקלו בודאי ולכן הביא כסניף דברי האו”ז דבספק מקל ובודאי מחמיר.

היוצא מכ”ז דיש צד כזה שבשעת הדחק מותר להקל בספק חדש עכ”פ בחו”ל [ועי”ש במשנ”ב דיש סוברים שבא”י הוא דאורייתא ובחו”ל מדרבנן וגזרו רק במדינות הסמוכות ואפשר שע”ז סמכו] כשצריך, ולא ברירא לן לגמרי להקל בזה מאחר דיש לחשוש שהשיטה העיקרית שחדש בחו”ל אסור מן התורה.

הנה עיקר הנידון בשם למך כבר נידון בתשובה קודמת, ועכשיו אוסיף בזה עוד מה ששאלת כעת.

מה ששאלת שהגרח”ק שינה לאחד שמו לשם למך, הנה ראשית כל הגרח”ק ודאי אזיל לשיטתו שסובר בספרו טעמא דקרא שמותר לקרות ע”ש אדם שהיה קודם מתן תורה, אבל מאחר שכבר הורה זקן א”א לנו להורות להיפך הגם שאינו מוסכם לכו”ע.

אולם עצם מה שאמר הגרח”ק שם זה איני יודע טעמו דאפי’ אם לא היה למך רשע גמור כמ”ש הגר”א באדרת אליהו הרי מ”מ מהיכי תיתי שהיה צדיק, והרי לכה”פ מצינו בו שהיה רוצח בשוגג ורוצח בשוגג מגלגלין על ידו ונקרא חייב כמ”ש בפ”ב דמכות, ואם משום דאי’ בב”ר שהיה למך ברור שבדור המבול מה בכך הרי מדבר שם בב”ר לגריעותיה שאע”פ שהיה ברור שבהם מ”מ נהג מנהג מופקר ע”ד הא דתנן אל תהי ראש לשועלים, ואם משום שאביו של נח נקרא למך שמא היה רשע כתרח דקרינן ביה מי יתן טהור מטמא אברהם מתרח כדאמרי’ בבמ”ר פי”ט ותנחומא פ’ חוקת ופסיקתא דר”כ פ’ פרה.

ואולי סובר הגרח”ק שהיה למך צדיק בסדר הדורות של צדיקי דור המבול מתושלח וחנוך ונח ואח”כ שם ועבר ואברהם שכולם היו בהשתלשלות הדורות שמאדם עד אברהם, ועי’ בכוזרי מאמר א’ מש”כ שם בענין זה.

ובגמ’ בפ”ק דמגילה אמרי’ כל שנתפרש בשמו ושם אבותיו ונתפרש בהם לשבח א”כ אבותיו צדיקים כמותו ואם נזכר בנביאות אבותיו כשרים כמותו, ובספר יחוסי תנאים ואמוראים לרבו של הרוקח כתב דה”ה בגמ’ חכם שנזכר בשם אביו אביו היה חכם ג”כ עכ”ד, ומיהו מוכח בגמ’ פ”ג דתענית דמי שנזכר שמו בשם רב ושם אביו בלא רב חשיב שם לענין דהתם היה מנה בן פרס, עכ”פ יש לומר דסדר הדורות מאדם עד אברהם עכ”פ היו צדיקים מלבד מי שנתפרש לגנאי כעין מ”ש בכוזרי שם.

אחר שכתבתי תשובה זו באתי לחדר המחשבים לשלוח לכת”ר התשובה וקראתי עוד פעם השאלה ששאלת ושוב עלה ברעיוני ענין אחר לגמרי שהוא מיישב כל התמיהות שהיו עד כאן.

דהנה המעשה שראית היה שהגרח”ק שינה לכל בני המשפחה את שמותיהם מלבד לאדם אחד שמחק שמו ולא שינה שמו עד ששאל התלמיד איך יקראוהו ואמר לו הגר”ח בחיוך ובבת שחוק טובא שיקרא למך, והתקשית בכמה קושיות, ראשית כל למה לא שינה שמו כמו ששינה שם כולם, שנית לכולם שינה מעין שמם (לפחות ב’ אותיות הדומות במבטאם לב’ אותיות בשם הקודם), ולאדם זה לבסוף כששינה הגר”ח את שמו שינה שלא כל כך מעין שמו, שלישית למה שחק כל כך כשהציע לו השם למך, רביעית למה בחר כלל למך, דלמה לא נחשוש לכתחילה עכ”פ לכבודם של קדמונים שחששו שלא לקרוא קודם מ”ת כמו שנתבאר באידך תשובה, כשאין שום סיבה אחרת להקל בזה, חמישית דהרי צדיק ודאי לא היה למך אבי תובל קין וכמשנ”ת, ועוד יש להוסיף בשישית דהרי דרכו של הגרח”ק ע”פ רוב שלא לקרוא שם שאינו נהוג בקרב הבריות ולמה נתן לו שם כזה.

והנראה לומר משום שאדם זה נקרא בן סמיא ובארמית הוא כינוי לאדם עיור, ואמנם לא מחק הגרח”ק שם סמיא אפשר משום שדומה לר’ סימאי ור’ סמא שנזכרו הרבה ויש ביבמות עד ע”א לפנינו ר’ סמיא, (וסימא בל’ ארמית הוא מטמון), אבל אמר הגרח”ק בדרך שחוק שאם אדם זה הוא בן סמיא אפשר לקרותו למך מאחר שלמך היה בן סמיא, וזה אפשר היתה כוונתו שלפעמים אמר הדברים בלשון חכמה ורמז ומפני כבודו של האדם לא אמר טעמו.

ביו”ד סי’ רכח סל”א (וע”ע ברמ”א חו”מ סוף סי’ לז) מבואר שמנהג נקבע לפי הרוב ולא לפי המיעוט, וכמ”ש מהרי”ק סי’ קעא, ולכן כל עוד שידוע שהרוב אין מברכים ברכה זו א”כ בפשוטו חשיב כמו שיש מנהג שלא לברך.

ואע”ג שהשו”ע והמשנ”ב נקטו לברך ברכה זו, מ”מ כבר כתב הרמ”א בחו”מ סי’ כה ס”ב שכל קהל שנהגו לאסור דבר ע”פ חכם אין לשנות מנהגם, ומכיון שהמנהג כיום מבוסס על כמה חכמים שלא נהגו לברך ברכה זו כמו שנתפרט במקומו, ונוקטים כן בתורת חומרא מטעם ספק ברכות, ממילא המנהג הוא תקף ולא חשיב הטועה בדברי האחרונים כטועה בדבר משנה אלא רק באופן שדבריהם מוסכמים לכו”ע, ולא כשיש כמה פוסקים שנקטו אחרת.

ואע”ג שיש מקום לטעון שכל אלה שטוענים שלא ראו שבירכו היא טענת לא ראינו ולא ראינו אינה ראיה, מ”מ כבר נתבאר בש”ך חו”מ סי’ לז סקל”ח בשם מהרי”ק שם ורמ”א חו”מ שם דלענין מנהגים טענת לא ראינו היא ג”כ ראיה וכן בש”ך יו”ד סי’ א סק”א.

ובניד”ד מכיון שבכל מקום אין מלמדים לברך ברכה זו ומי שמברך ברכה זו בקול על בגד חדש באמצע היום יעורר תמיהה בקהל סגי בזה ללמד שיש כאן מנהג שפיר ובריא כהפוסקים שלא בירכו.

וגם מי שמברך ברוך שפטרני ולעולם יהא אדם בשם ומלכות יש מקום לטעון שלא יברך ברכה זו מכיון שבגמ’ שלנו בברכות ס ע”ב הובאה ברכה זו רק לענין ברכה על היום (לפי מה שפסק הרמ”א כדעת הר”ן), וגם להמחבר הוא ברכה רק כמתלבש ממצב של אפיסת בגדים בבוקר, ומסתימת הגמ’ שאינו ברכה בכל פעם שמוסיף בגד חדש, וכמו שאר הברכות שם שנתקנו רק פעם ביום אחר מניעה קבועה של זה בלילה (כגון הברכה על ההליכה והזקיפה והנעליים והאזור וכו’ שאינם מתברכים גם כגון שפשט אזורו לזמן קבוע ביום וכ”ש שמוסיף אזור חדש ועדיין חגור באזור קודם) ויש לטעון דהבבלי שלא כהירושלמי בזה, ובכל כה”ג הרי קי”ל כהבבלי, ועי’ בתשובה נוספת (לגבי הנידון על מי שלא בירך מלביש ערומים בשעת לבישה) שהבאתי עוד טעמים דאפשר שגם הירושלמי לא סבירא ליה כן.

ובמקרה שיש רוב בקהילה אחת שנוהגים יש תורת מנהג לקהילה זו גם אם רוב העולם אינו נוהג, שדבר זה פשוט בפוסקים ע”פ יבמות יד ע”א, והדברים נתבארו ברשב”ץ ורדב”ז ופת”ש ואג”מ ומנח”י ועוד.

ואפי’ אם יש אדם שנוהג לברך לפי מנהג אבותיו שנהגו כן (כגון אם היה בחו”ל מנהג קבוע) יוצא לפי חלק מדברי הפוסקים הנ”ל שבזמנינו גם יש מקום להחשיבו כמנהג.

ואם יש אדם שנוהג בכל דבר כהמשנ”ב בלאו הכי יכול לברך (מכח הרשב”א בזה) אבל אם הוא כמו בקהילותינו ביישוב החדש בא”י האידנא שנתרבו המנהגים שאינם כמו שהיה המנהג בזמנו והמשנ”ב ביאר הרבה מהדברים לפי מנהג מקומו, צל”ע בזה למעשה, דאולי מי שטוען שנוהג בכל דבריו כהמשנ”ב יצטרך לבטל כמה מנהגים הנהוגים האידנא כגון שיצטרך לומר מערבית באופן הנזכר במשנ”ב ולומר באבינו מלכנו כנוסח המשנ”ב ועוד הרבה דברים.

ומ”מ למעשה הנוהג כהמשנ”ב א”א לומר שאינו עושה כדין שמשנה מהמנהג, דהרי ודאי שיש מקום לטעון דהאידנא כל אחד שינהג כפוסק מפורסם חשיב כב’ בתי דינים בעיר אחת בכל כה”ג שיש רבים באותו המקום שנוהגים שאותו פוסק מפורסם, דהרי זה גופא ענין ב’ בתי דינים בעיר אחת שיש קבוצות של בני אדם שנוהגים כמותו (וגמיר וסביר בודאי חשיב ב”ד כמבואר בחו”מ וכמו שהרחבתי בתשובה אחרת וגם כאן אינו דין ב”ד אלא שיש שנוהגים כמותו וכנ”ל), וגם אם אין ידוע שנוהגים רבים בדבר זה כהמשנ”ב מ”מ כל שידוע שרבים משתדלים באופן כללי לכוון מנהגיהם כהמשנ”ב יש מקום לומר דסגי בזה.

ואין לטעון כנגד המברכים שיש כמה דברים שאין נוהגים כמנהגי המשנ”ב דאילו דברים אלו חלקם הם דברים שהמשנ”ב כתב לפי מנהגו ואם היה במקום שנוהגים כמנהגינו היה כותב כמנהגינו וממילא יש דברים שאינם לעיכובא כנ”ל ויש גם דברים שהם מנהגי ציבור וא”כ לשנותם ולכן אין לבוא לטעון מכח כל כיו”ב שבכל דבר שהמנהג דלא כהמשנ”ב א”א לנהוג כמותו אלא להיפך וכנ”ל.

וגם לענין מצד שמשנה מהחומרא הנהוגה באותו מקום יש לטעון דעיקר החומרא היא לומר מלביש ערומים כיון שכך אי’ בירושלמי ותוס’ ורא”ש ושו”ע ומשנ”ב ורוב הפוסקים וכבר נתבאר שברוב סתם ברכות דאי’ בירושלמי ומדרשים מברכי’ להו, ומכיון שכך עיקר הדעה יש לטעון דאין זה כמנהג חומרא ע”פ חכם שאסור לשנותו למנהג חדש כיון שיש צד חומרא לכאן, ועיקר הדברים שכתבתי לעיל הם רק להדגיש הענין שמי שאינו מברך עושה כדין ג”כ ואין מחוייב לשנות מנהגו.

ונשאלתי אחר שכתבתי תשובה זו מ”ט בתשובתי לענין ברוך שחלק לא הזכרתי שיש מנהג שלא לברך ברוך שחלק, והתשובה לזה דהנה עצם מלבד שברוך שחלק הוא מפורסם שיש רבים המברכים ואילו מלביש ערומים אינו מפורסם כלל שיש המברכים (וכמו שבספר וזאת הברכה כ’ שלא נהגו לברך, ועי’ שערי הברכה), מלבד זה בברוך שחלק אין מנהג שהברכה אינה קיימת אלא שחוששים על כל חכם שמא א”א לברך עליו אבל גם לפי המנהג שייך שיהיה חכם שיברכו עליו, וגם שיש קצת שכתבו שהאידנא לא שמענו שמברכים מ”מ העיקר כמ”ש בחי”א דשייכא ברכה זו גם האידנא במופלג, וממילא אין מנהג שברכה זו אינה ברכה או שנתבטלה הברכה אלא לכל היותר שאין כל אחד ואחד בקיא בשיעור וממילא יש מקום לטעון דהרשות נתונה להתיישב ולדון דבשיעור פלוני הוא בכלל החיוב, משא”כ לענין מלביש ערומים המנהג שלא לברך הוא גם כששמח בבגד ומברך שהחיינו ובכל גווני דחיישי’ להדעות שפסקו בדעת הגמ’ שלנו שברכה זו היא רק בשחרית.

יעוי’ בתשובתי אחרת (מטבח וחדר שינה הפתוחים זה לזה וכל אחד מהם פתוח לחדר הכניסה של הבית היכן ישים את המזוזה בפתח שבין שני החדרים, מק”ט 120861) שהבאתי דברי הגרח”ק בחיבורו מזוזות ביתך על השו”ע הל’ מזוזה יו”ד סי’ רפט סקט”ז בשם החזו”א ועוד אחרונים שלא יעשה ב’ מזוזות באופן של ספק מקום ההנחה כמבואר שם (וע”ע בביאורו למס’ מזוזה פרשה סדורה סקל”ט ושם סקמ”ה), וכעי”ז במנח”י ח”א סי’ ט’.

אם כי כבר הערתי בתשובה הנ”ל דלא כל האחרונים שהביא הגרח”ק שם שם מיירי במניח ב’ מזוזות כל אחד במקום אחר, אלא חלקם מיירו במניח זה לצד זה, וכן בפת”ש סי’ רצא סק”ב הזהיר בשם חמודי דניאל כת”י שלא יכניס מזוזה חדשה לפני שמוציא מזוזה ישנה כדי שלא יעבור על בל תוסיף, ומבואר דמיירי שהניח שנהם במקום הכשרות.

ובאופן שיש ב’ מזוזות שאחד מהם כשר רק לשי’ אחת והשני כשר רק לשיטה אחרת יש לדון דשמא אין כאן בל תוסיף כיון דהמזוזה השניה אינה מזוזה כלל, וכמ”ש השו”ע בהל’ תפילין או”ח סי’ לד שיכול לעשות תנאי דמה שאינו תפילין אינו מתכון לצאת בו.

ובאמת יש לדון למה גם במניח ב’ מזוזות זה בצד זה ממש לא יוכל לעשות תנאי זה.

ויש לציין הוראת החזו”א גופיה אינה מוסכמת לכו”ע דהרי בשאלת יעבץ ותשובה מאהבה ובנין ציון כ’ לעשות באופן הנ”ל ב’ מזוזות מספק כמבואר בתשובה הנ”ל, וגם לחלק מהחולקים באופן המדובר שם הוא מחמת הירושלמי בסוף מגילה דיניח היכן שירצה, עי’ בפרשה סדורה להגרח”ק שם שהביא בזה טעמים מהגר”ג נדל ומגיסו הגר”א ברלין, אבל באופן שיש ספק גמור אפשר דלא מיירי בזה וכפשטות דברי השו”ע הנ”ל לענין תפילין דר”ת (וגם הגרח”ק גופיה עיקר הכרעתו בפרשה סדורה שם הוא מחמת הירושלמי שלמד מדבריו הכרעה בזה, ועי’ עוד בשם הגרח”ק בקובץ בנתיבות ההלכה מז עמ’ תתסה שמכיון שיש בזה בל תוסיף לכך היה צריך להכריע בזה).

ובכל גוני המקרה שם בפרשה סדורה חמור יותר מניד”ד דהרי שם מלבד ב’ הצדדים היכן להני המזוזה יש עוד צד שלישי שהמזוזה כשרה בכל מקום שהיא מונחת באופן המדובר שם, וכדברי הירושל’ הנ”ל, ולפי צד זה עובר בבל תוסיף כשיש ב’ מזוזות במקום שאם מונחים שם הוא כשר (ואפי’ לסברת רג”ן דהנחת המזוזה מחילה את הקביעות דשם הוא הפתח העיקרי יש עדיין לטעון דכל מזוזה בכוחה לפטור על ידי שתחיל קביעות, ועי’ בהגה בפרשה סדורה עוד סברא אחרת), משא”כ כשיש רק ב’ צדדים או בספק בדיני כתיבת המזוזה שמא בזה חלק מהאחרונים לא יחלקו (מלבד הגרח”ק שלכאורה מחמיר גם בלא זה).

ובאג”מ ביו”ד ח”א סי’ קפג כ’ על דברי הפת”ש הנ”ל שממה שלא נתן הפת”ש עצה שיכוון וכו’ הלכך חזינן שלא מועילה עצה זו בקביעת ב’ מזוזות.

ויש לתמוה על זה לענייננו דודאי היכא דאפשר בלא תנאי עדיף בלא תנאי וכמ”ש הרמ”א בהל’ סוכה דאין אנו בקיאין בתנאין.

ובעיקר יש לתמוה דבמזוזה שבשניהם רצה לצאת ידי חובה דהרי בשעת קביעת הראשונה התכוון לצאת בה ולא עשה בה מעשה אח”כ, ובאחרונה ג”כ רוצה לצאת יד”ח מלאחר שיסיר המזוזה הראשונה, והרי לא יעשה בה מעשה אח”כ, מנ”ל שמועיל בכל זה תנאי למחצה, משא”כ באופן שמעיקרא עושה תנאי שבאחד מהם אינו רוצה לצאת כלל למה לא מהני כדברי השו”ע שם בהל’ תפילין.

ובאמת האג”מ גופיה מיירי לענין מזוזות שהניחום כדין ורוצה לבטלן ורצה האג”מ לדמותה לדינא דהטיל למוטלת במנחות מ’ דפסק בזה הרמ”א שאם נתכוון לבטל הציציות הראשונות צריך לחותכן דלא כהרמב”ם בפ”א מהל’ ציצית הט”ו ששייך בזה ביטול.

וכן יש לציין נידון דרבוותא שמצינו בכמה מקומות האם יש בל תוסיף בב’ מצוות נפרדות או ביחד, ועי’ עוד בזה בתוס’ ר”ה טז ע”ב ותוס’ שם כח ע”ב ותוס’ במנחות לח ע”א (אם כי התוס’ במנחות שם לא שייך לכאן דכאן אינו דומה למרבה חוטים בציצית אלא לב’ ציציות בנקב אחד וזה שייך לנידון במנחות מ’ הנ”ל, ועי’ עוד ביתר ביאור בשבט הלוי ח”ח סי’ קסט בחילוק בין ב’ מזוזות לב’ הדסים וכו’), וע”ע תוס’ פסחים קטו ע”א, ובב”י או”ח סי’ מו בשם רא”ה, ומ”מ באופן שרק אחד משניהם כשר אין שייכת סברא זו אלא אם כן נאמר שהמתירים שם יתירו כאן במכל שכן שאינו מקיים מצוה בשניה אלא מניחה רק בתורת ספק (ועי’ ברא”ה הנ”ל לגבי כשהפעם השניה מדרבנן ודוק אם כי שם לא מיירי שעושה שניהם בבת אחת).

היוצא מכל הדברים הנ”ל דלא נתברר טעם ברור למה יהיה אסור לעשות התנאי הזה כמו שמצינו לענין תפילין בפרט אם שייך לצרף כאן גם דעת הרמב”ם גבי ציצית וגם דעת התוס’ לגבי מצוה ב’ פעמים (אלא דלא מיירי בבבת אחת) ובפרט שכאן אין צד ששניהם כשרים ועושה תנאי וממילא לא דמי לדינא דהטיל למוטלת, ועי’ גם בשבט הלוי שם שנקט שאינו דומה להטיל למוטלת דכאן במזוזה האי לחודיה קאי וכו’ (ועכ”פ בספק כשמניח בב’ מקומות נקט שם להדיא שאינו עובר בבל תוסיף רק שהוא מגונה).

אבל מה אעשה שכבר הורה זקן החזו”א והגרח”ק בשמו שלא לעשות כן.

ואולי החשש הוא שיבוא לשכוח התנאי או יתחלף הדייר ויעבור בבל תוסיף וכעין דברי הרמ”א הנ”ל שאין אנו בקיאין בתנאים.

ואולי יש לומר דלעולם דמי להטיל למוטלת ועדיין אין להקשות מדברי השו”ע על תפילין והחילוק בין דברי השו”ע בהל’ תפילין לדברי החמודי דניאל ודינא דהטיל למוטלת (דצריך לחתוך הראשונים לדידן) אינו מחמת ששם שניהם כשרים וכאן אחד כשר, אלא דלגבי תפילין אינו מחובר לשום מקום והנחת ב’ תפילין אפי’ זה בצד זה אינה קובעת המעשה בגופו ושייך שפיר לעשות תנאי משא”כ במחבר ציצית הרי עשה מעשה וחיבר הציצית, וגם באופן שיש כאן ציצית אחת כשרה ואחת פסולה (כגון שנתערבה ציצית כשרה בחוטים שנטוו על ידי גויים שלא לשם ציצית) אפשר שיהיה אסור לפי זה כיון שהכל מחובר, וממילא גם במזוזה כיון שקבע המזוזה בבית ועשה מעשה שחיברו יהיה אסור, כך אולי יש ליישב שי’ החזו”א (ואולם עי”ש בשבט הלוי שטען דגם במזוזה האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי), וצל”ע, ואם נימא דזהו טעם החזו”א א”כ אכתי יל”ע אם בכל צורת קביעות מזוזה הוא בכלל זה, דהחזו”א והגרח”ק הרי לא הציעו פתרון אחר.

עיקרי הדברים דלהלן נתבררו ונתלבנו ביחס לשאלות המתעוררות במקרים מצויים ומוכרים.

אף שבזמנינו אכשר דרא ורבים נוהגים לקבוע מזוזה בכל פתח מ”מ גם להנוהגים כן עדיין מצוי שמתעוררים שאלות שצריך לברר בהם את הדין בענייני פתחי מזוזות מכמה טעמים.

ראשית, שכן צריך לדעת באיזה פתח יש לקבוע מזוזה בברכה ובאיזה לקבוע בלא ברכה, ובפרט אם נפלה המזוזה ואחר זמן נמצא שנפלה המזוזה וצריך לדעת אם לברך על מזוזה זו בפני עצמה.

וכמו כן ישנם פתחים שנראה לפו”ר אפי’ לת”ח שאין שום צד לקבוע בהם מזוזה ואחר העיון והבירור נמצא דגם בהם יש צדדים לקבוע מזוזות, (ומשמעות הראשונים דבמזוזה מחמרי’ לקבוע גם היכא שא”צ מעיקר הדין משום סכנה דמזיקין).

ושלישית יש פתחים שצריך לברר בהם הדין אם לקבוע בהם מזוזה מימין הנכנס לחדר או מימין היוצא מן החדר, ולקבוע ב’ מזוזות בפתח אחד במקומות המסופקים זה כבר לא נהגו משום שיש אחרונים שחששו בזה לבל תוסיף (ומעוד טעם שנזכר בפוסקים ע”פ הירושלמי הנוגע עכ”פ לחלק מהאופנים).

ורביעית יש פתחים שהמצוה היא שלא לקבוע בהם מזוזה או עכ”פ שתהיה המזוזה מכוסה באופן המועיל כדין.

חמישית כאשר נפלה המזוזה וא”א עכשיו לחברה בקל והוא שעת הדחק צריך לדעת האם החדר הזה מחוייב במזוזה בתורת ודאי או בתורת ספק או בתורת חומרא בעלמא כדי לידע הדרך ילכו בה במצב כזה.

ובנוסף לכל הנ”ל יש לציין דהמניח מזוזה במקום פטור אף דאין בזה איסור כמפורש בראשונים מ”מ יתכן שיצטרך כוונה בזה שלא יהיה בל תוסיף או עכ”פ שלא תהיה כוונה לצאת ידי מצוה (ע”ע בר”פ המוצא תפילין), ואפי’ במקום ספק יש לדון אם יש או עכ”פ ראוי לכוון בתנאי עכ”פ כדי שתהיה כונה לצאת במצוה עכ”פ לכתחילה ועכ”פ מכיון שמכוון א”כ אפשר דצריך תנאי דלא יהיה חשש בל תוסיף וצל”ע.

ולכן גם השאלות בהלכות מזוזה עדיין מצויות ומתעוררות, ואין בכוונת הדברים להקיף כל הנידונים וההלכות אלא לדון בכמה אופנים המצויים שנתבררו ונתלבנו בבהמ”ד בהתאם למציאות הקיימת כיום.

והרבה מהפתחים שדנו עליהם בסוגיות בגמ’ ושו”ע אין נתקלים בהם בהרבה מהבתים בזמנינו ומאידך הרבה פתחים שנתעוררו בהם שאלות בזמנינו לא נתפרש דינם להדיא בגמ’ ושו”ע.

(ורוב הדברים לוקטו ונאספו משו”ע ונו”כ הל’ מזוזה וחיבורים וליקוטים שנכתבו על השו”ע).

חדר שאין בו ד’ אמות על ד’ אמות שלמות

חדר שהוא אריך וקטין ואין ד’ על ד’ מרובע אלא כדי לרבע, הוא מחלוקת ויש לקבוע שם מזוזה בלא ברכה או לברך על מזוזה אחרת ולהוציא בברכתה גם מזוזה זו (סי’ רפו סי”ג למסקנת הש”ך סקכ”ג).

חדר פנימי שאין בו ד’ על ד’ אמות

דעת הרע”א בהגהותיו לשו”ע סי’ רפו סק”ה ועוד פוסקים (חזו”א יו”ד סי’ קסט סק”ב וכ”כ בשו”ת בנין ציון ח”א סי’ צט בשם השלה”ג סוף הל’ מזוזה ובבית מאיר יו”ד סי’ רפט ס”ג) דאם יש חדר קטן מד’ על ד’ אמות שפתוח לחדר גדול חייב מצד החדר הגדול, ר”ל שהפתח שבין הגדול לקטן מחוייב במזוזה ומניחו מימין לנכנס מהחדר הקטן לחדר הגדול.

ואולם יש קצת פוסקים שחולקים על זה וס”ל שהפתח שבינתיים פטור (ראה לחה”פ בקצש”ע סי’ יא ס”י ואג”מ יו”ד ח”א ס”ס קפא.

וכן המהרי”ל וסייעתו שסוברים שבחצר לפנים מבית הפנימי נחשב פנימי לענין מזוזה (הרחבתי בדעות בזה בתשובה בפני עצמה) לכאורה לית להו סברת רע”א, אם כי אינו מוכרח דיש לומר דכשאין שיעור ד”א למזוזה מצד הפנימי מודה מהרי”ל דיש ליתן מצד החדר החיצון ושוב מצאתי דהגרח”ק (שעה”צ סי’ קפו ס”ק קו) כתב דבתשובת מהרי”ל משמע כהגרע”א ואילו בחו”ב כתב כמו שכתבתי בצד הקודם.

ובחמודי דניאל המובא בפת”ש סי’ רפו סקי”א שנקט שמניחו מימין לנכנס מהגדול לקטן הפנימי וכעי”ז חשש המנח”י ח”ג סי’ קג לדבריו, אבל בקובץ תשובות הגריש”א ח”ב ס”ו סק”ג והגרח”ק במזוזות ביתך שעה”צ סקק”ט בשם החזו”א שאין לחוש לשי’ החמודי דניאל, ובתשובה אחרת שציינתי בסמוך הבאתי פלוגתת האחרונים אם נכון להחמיר ליתן ב’ מזוזות במקום ספק או לא, ראה תשובה ד”ה מטבח וחדר שינה הפתוחים זה לזה וכל אחד מהם פתוח לחדר הכניסה של הבית היכן ישים את המזוזה בפתח שבין שני החדרים, וכן בתשובה ד”ה האם אפשר לעשות שתי מזוזות בבית שנחלקו בו הפוסקים היכן להעמיד המזוזה או במה שנחלקו איזו מזוזה לעשות).

ולכן במקרה של הרע”א יש לקבוע מזוזה כדעת הרע”א מימין היוצא, אבל לא יברך כדי לחשוש לדעת החולקים וסוברים שפטור ולדעת הסוברים שמקום ההנחה מימין הנכנס (ראה הגרח”ק שם, ומשמע מדבריו שבמקרה רגיל של הרע”א חשש להחולקים מעיקר הדין כדי שלא לברך עי”ש). ובמקרה שא”א לקיים שי’ הרע”א אלא רק שי’ החמודי דניאל יש לקבוע מימין לנכנס מזוזה בלא ברכה לחשוש לשי’ החמודי דניאל, אבל לא נתבאר באיזה אופן מדובר שאי אפשר לקיים שי’ הרע”א, אבל עי’ להלן אופנים שנזכרו בזה, ועי’ בתשובה נפרדת לענין אין פצים מימין היוצא אלא רק מימין הנכנס דשם יש כמה צירופים.

אופנים שונים במקרה שהחדר הפנימי אין בו ד’ אמות

חדר פנימי קטן מאוד שאינו עשוי לשימוש אדם אלא לחפצים פטור (מנח”י שם) דהרי אין כאן פתח לחדר הגדול כלל.

אם אין ז’ על ז’ בחדר הפנימי אפשר דפטור (הגרח”ק מס’ מזוזה עמ’ קיח שעה”צ ס”ק קו).

כשהחדר הפנימי פתוח לרה”ר נחלקו האחרונים אם שייך בזה דין הרע”א (ולפו”ר זה נלמד במכ”ש מדין הרע”א דהרע”א קאמר שאפי’ שהשוהים בחדר הקטן הפנימי הבאים משם לחדר הגדול החיצוני לא היו יכולים לשהות שם בלא שבאו לשם דרך החיצוני עדיין אמרי’ שהיא ככניסת החיצוני וכ”ש אם הבאים מהקטן לגדול באים מעלמא מרה”ר דיש להחשיבם כנכנסים בפתח זה לחדר הגדול, ומיהו בלאו הכי למעשה א”א להמנע מלקבוע מזוזה עכ”פ לכתחילה כיון דהוא בית שער פחות מד’ אמות ועי’ בסמוך דיש בזה פלוגתא).

חדר פנימי בחצר יש שכתבו שאין נוהג בו דין הרע”א (מנח”י שם בשם ברכת הבית שער נט הערה יד, ועי’ בשו”ע סי’ רפו בענין בית שער שאינו פתוח לבית, אבל כאן לא נקט השו”ע מדין בית שער אלא מדין פתח עצמו, וכנראה דיש שלמדו דבחצר לא החמירו בפתח כזה הבא ממקום שהוא פחות מדע”ד).

ב’ חדרים קטנים בבית פנימיים זה מזה שאין באחד מהם ד’ אמות

כשיש ב’ חדרים קטנים פנימיים זה מזה לפנים מחדר גדול והאמצעי הוא פרוזדור יש שהביאו בשם החזו”א שפטר בזה גם לחומרת הרע”א (כן הובא בשם הגרנ”ק, וראה הגרח”ק שם, ועי’ בסמוך עוד בענין בית שער ובית שער לבית שער, וצ”ע דלכאורה הפתח הזה שבין ב’ החדרים קטנים חייב מדין שהוא פתח של החדר הקטן הסמוך לחדר הגדול שחדר קטן זה עצמו בית שער של החדר הגדול, ואולי לא חש בבית שער פחות מד’ אמות כשאין בבית שער פתח לרה”ר דאילו בחדר פנימי שא”א לבוא לשם בלא דרך מעבר החדר הגדול אינו נעשה בית שער לגדול, וצל”ע).

בג’ חדרים כנ”ל שיש ב’ חדרים פנימיים קטנים הפתוחים לחדר גדול חיצוני, באופן שהחדר הפנימי הוא מטבח שראוי לתשמישים מצד עצמו, זמנין היה צד להחזו”א דיש לקבוע מזוזה בפנימי מצד עצמו מימין הכניסה אליו (ראה הגרח”ק שם, ואולי מקורו מגמ’ סוכה ג ע”ב בורגנין חזי למילתיה, וכן משמע מלשון הגרח”ק שם, וצ”ע דהרי בפנ”ע מטבח שאין בו ד”א לא היה מחייב במזוזה, דלתשמיש דירה של קבע אינו ראוי, והגרח”ק שם ג”כ נראה שתמה ע”ז, ויש להוסיף עוד דגם דלרע”א לא שייך כאן צירוף להחשיב הפנימי כתוספת לגדול דהרי לרע”א הפתח שביניהם שייך לחדר הגדול.

אבל עיקר סברא זו בפ”ת סי’ רפו סקי”א בשם החמודי דניאל שחדר קטן בבית גדול דחזי לתשמישיה חייב במזוזה, והיינו שסבר דמה שבית פחות מד”א אינו בית היינו רק כשעומד בפני עצמו, אבל כשיש חדרים שמשמשים לבית גדול ויש כאן בית גמור של ד”א שחל בו דין בית אזי גם החדרים שמשמשים לו הרי הם בכלל בית, דהרי משמשים שימושי בית ולא יתכן לומר דאין שימושים שא”צ להם ד’ אמות (ועי’ בסוכה שם מש”כ בגמ’ ורש”י גבי בורגנין), ולסברא זו חשש החזו”א כשהפנימי (מבין ג’ החדרים באופן הנ”ל) הוא מטבח באופן שלפי שיטתו לא שייך לקיים חומרת הרע”א.

ומ”מ יש לציין למש”כ בפנים החזו”א והובא לעיל דאם החדר הפנימי הוא בהכ”ס בזה לא נאמרה חומרת רע”א אבל שם יש טעם אחר דעצם הימצאות בהכ”ס שם פוטר ממזוזה, אם כי בש”ך סק”י דן במקרה דומה שהחדר הפנימי שיש בו ד”א פתוח לחדר חיצוני שאיש ואשה ישנים שם, אלא דשם יש כמה לחומרא, חדא דאינו מוסכם שחדר שאיש ואשה ישנים שם פוטר, ועוד דגם להפוטרים אינו ברור אם הוא פטור או דיחוי, ועי’ בסמוך, ועוד דשם א”צ לבוא לחומרת רע”א שאינה מוסכמת לכו”ע כדלעיל, דשם יש בב’ החדרים ד’ אמות, וגם שם הבאים אל החדר הפנימי באים מעלמא ולא אנשים שיצאו מהחדר הפנימי וחזרו לשם כמו באופן דרע”א).

חלל של מדרגות האם יש לצרף המדרגות זה לזה לחלל ד’ אמות

אם יש בגובה כל מדרגה ג’ טפחים לכאורה אינם מצטרפים זה לזה לד’ אמות, וגם אם יש בגובהן פחות מג’ טפחים יש שנו בענין האם יש לפוטרן מטעם שאינן ראויין לדירה באופן זה או לא.

ואולם להסוברים שבית שער חייב גם בפחות מד”א (עי’ פת”ש סקי”א בשם חמודי דניאל, ועי’ בסמוך) א”כ יהיה חייב החדר מדרגות במזוזה אם הוא משמש לבית שער (עי’ בדעת קדושים סי’ רפו סקי”ט וחובת הדר פ”ה הערה כג).

ועי’ בשו”ע סי’ רפו סי”ט ע”פ הגמ’ מנחות לד ע”א דסולם העולה שיש לו היקף מחיצות למעלה ולמטה חייב שתי מזוזות אחת בפתח שלמעלה ואחת בפתח שלמטה.

ויש להוסיף דגם אם חדר המדרגות הוא חדר פנימי לחומרת הרע”א דלעיל לחייב חדר פנימי גם כשהוא פחות מד”א יש מקום לדון שגם בזה יהיה חייב, אם כי אם אינו ראוי לשימוש אדם כלל עי’ לעיל דיתכן שבזה לא נאמרה חומרת הרע”א, ומאידך יש לדון באופן שראויים לתשמיש אחר ומשמשים לאותו תשמיש כגון בית האוצרות דאז יתכן שלא יהיה בהם פטור מצד מה שאין ראויין לדירה.

מסדרון ופרוזדור שאין בו ד’ על ד’ אמות

באנו בזה לנידון על בית שער שאין בו ד’ אמות שיש בזה נידון אם מחוייב במזוזה (עי’ פת”ש סי’ רפו סקי”א ושה”ל ח”ב סי’ קנו סקי”ג ושו”ת מהרש”ם ח”א סי’ עא ועוד), ופשטות השו”ע בסי”ט לכאורה שדין ד’ אמות לא נאמר בית שער והרוצה לצאת כל הדעות יקבענו בלא ברכה או יברך על מזוזה אחרת ויכוון לפטור מזוזה זו [ויש לציין דיש עוד אחרונים שדנו בחצר שאין בו ד”א].

חדר שאין בו דלת

פתחים של חדרים שאין להם דלת, יש בזה פלוגתת הרמב”ם והראב”ד ועוד ראשונים, וחיישי’ לדעת המחמירים לקבוע שם מזוזה  ובלא ברכה (ע”פ יו”ד סי’ רפו סט”ו ובש”ך שם סקכ”ה), ואם צריך לקבוע עוד מזוזה ראוי לקבוע שניהם יחד ולכוון בברכה על שניהם, ויש לו מתחילה לקבוע המזוזה במקום שבודאי חייב כדי להסמיך הקביעה במקום החיוב הודאי לברכה (יעוי’ בש”ך שם).

לענין פתח שעכשיו אין בו דלת ואחר קביעת המזוזה הוסיפו שם דלת עי”ש בש”ך.

אולם אם פתוח לבית לדעת כמה פוסקים חייב גם להפוטרים פתח בלא דלת (עי’ באליבא דהלכתא שם אות פז לגבי אכסדרה ולגבי חדרים הפנימיים).

פתח מרפסת

פתח בית שאין לו תקרה מעיקר דין השו”ע (יו”ד סי’ רפו סי”ד) פטור אלא אם כן היה חציו לכה”פ מקורה ד’ על ד’ אמות והקירוי היה כנגד הפתח.

אולם במרפסת הוא חמור יותר מכיון שהוא כעין חצר ששימושו בלא תקרה שחייב לדעת הרא”ש (ע”פ פת”ש סקי”ג ודה”ח דין מקומות החיים במזוזה ס”י ועוד), ויש להוסיף דאם המרפסת פטורה מ”מ אפשר שיש לשים בפתחה מזוזה מימין הנכנס מהמרפסת לחדר החיצוני לדעת הרע”א דלעיל.

[לענין אם יש מקום קירוי שיש בו כדי לרבע ד’ על ד’ תליא בנידון דלעיל].

פתח מדרגות הפונה למסדרון

יש לדון בחדר מדרגות שבבית רב קומתי שנכנסים ממנו למסדרון ומן המסדרון לחדר אחד או לכמה חדרים, ויש צוה”פ בין חדר המדרגות למסדרון וכן יש צוה”פ בין המדרון לחדרים, מה יהיה חייב מביניהם אם הפתח של חדר המדרגות או הפתח שבין חדר המדרגות למסדרון או שניהם.

ולכאורה פתח חדר המדרגות חשיב כבית שער הפתוח לבית שער (עי’ דעת נוטה הל’ מזוזה סי’ רי), ובזה יש פלוגתא רבתי דרבוותא בענין בית שער לבית שער (עי’ בעל המאור ורמב”ן במלחמות סוכה ד  ע”א ועוד) ומשמעויות לכאן ולכאן בדברי הפוסקים (עי’ סי’ רפו ס”ז ועוד).

ואולי היה מקום לטעון דאם שניהם פחותים מד’ על ד’ א”כ יש בזה ספק ספקא דיש לצרף צד דבית שער פחות מדע”ד פטור בלאו הכי (עי’ מנחת פתים הנדפס בילקוט מפרשים על השו”ע או”ח סי’ שצט, שהביא צד לפטור אפי’ בבית שער הסמוכה לבית אם פחותה מד’ אמות דלמסתר קאי), אם כי המעיין בסמוך ימצא דיש קושיות על הצד לפטור בית שער עכ”פ הפתוח לבית פחות מד’ אמות, ולכך צ”ע אם יש לצרפה כטעם נוסף.

ולכאורה הבא לצאת כל הדעות בזה יראה לקבוע מזוזה גם בפתח הבית שער החיצוני בלא ברכה, ובפרט בזמנינו שמזוזות מצויין ויש מדקדקים הרגילין לקבוע מזוזה בכל פתח (ויש להוסיף דבטור משמע דהראשונים הניחו מזוזות גם בבכנ”ס הפטור ועד אז לא רחקה מהם רוח רעה עכ”פ שלא בשעת הלימוד, והובא בראשונים דר”ת קבע קרוב לחמישים מזוזות בביתו, עי’ מזוזות ביתיך להגרח”ק ס”ס רפז, ויתכן משום שהניח גם במקומות הפטורים מעיקר דינא).

ועי’ להגרח”ק שם בשעה”צ סקק”ו דלכאורה היוצא מדבריו שבבית שער הפתוח לבית שער והוא פתוח לחדר גדול ובבתי השער אין דע”ד יש לקבוע בלא ברכה מימין לכניסתם לחדר הגדול (ובמטבח עי”ש מש”כ בשם החזו”א דיש צד להחשיבו כחדר שלם גם כשאין בו דע”ד, והבאתי בסמוך).

ואם יש בבתים הפתוחים זל”ז ד’ על ד’ עכ”פ אם יש בהם שימושי בית הרי הם חייבים בתורת ודאי מצד עצמם, שהרי כל אחד מהם הוא בית, ולענין היכן להניח המזוזה הרחבתי בתשובה אחרת לענין חדר בתוך חדר.

חדר בתוך חדר

כשיש חדר בתוך חדר דנו ונחלקו הפוסקים בגדר היאך לשער ולהחליט את מקום קביעת המזוזה בפתח החדר הפנימי, אם ימין הפתח לפי מי שנכנס מהחדר החיצוני לפנימי וכן להיפך, והגדרים בזה מתי לשער כך ומתי כך – נתבארו בדברי הפוסקים, והרחבתי בזה בתשובה אחרת (ד”ה מטבח וחדר שינה הפתוחים זה לזה וכל אחד מהם פתוח לחדר הכניסה של הבית היכן ישים את המזוזה בפתח שבין שני החדרים).

ב’ מזוזות מספק

כמו”כ נחלקו הפוסקים אם ראוי ליתן ב’ מזוזות בשער שיש ספק היכן לקבוע המזוזה או דאדרבה יש בזה משום בל תוסיף, והרחבתי בזה עוד בתשובה הנ”ל וכן בתשובה נוספת (ד”ה האם אפשר לעשות שתי מזוזות בבית שנחלקו בו הפוסקים היכן להעמיד המזוזה או במה שנחלקו איזו מזוזה לעשות).

חדרי שירותים ואמבטיה

בתי כסאות פטורים ממזוזה וכלול בדין זה גם שירותים שבזמנינו, וגם לחומרת הרע”א הנזכרת בסמוך שמחייב בית שאין בו ד”א אם פתוח לבית שיש בו ד”א מ”מ בתי כסאות פטורים (ראה חזו”א יו”ד סי’ קסט סק”ב), ודין זה הוא אף אם תמיד אין בהם צואה והם נקיים (אחרונים ע”פ ריטב”א יומא יא ע”ב, אם כי הראיה מהריטב”א אינה ראיה גמורה דשם מיירי בסופו עומד להיות בהכ”ס גמור ולא בהכ”ס דפרסאי או ספק בהכ”ס דפרסאי, אם כי משאר הפרטים מסוגיא יש מקום ללמוד דבחלק מהאופנים א”צ ממש דין בהכ”ס כדי לפטור, וכן המנהג שאין מזוזה בבהכ”ס גם של זמנינו), וכן חדר משתנה (מזוזת מלכים סי’ רפו ס”ק קמז אות ח ופשוט דלא גרע ממקום קבוע לרחיצה).

וכן חדר אמבטיה או מקלחת משמע דפטורים (ראה שו”ע סי’ רפו ס”ב וס”ד וערה”ש שם ס”ז) וגם אם אין בו זוהמא (כס”מ הל’ ק”ש פ”ג ה”ג בשם רבינו מנוח), ומ”מ אם הוא חדר שעיקרו לדירה רק שרוחצים שם אינו ברור שפוטר וראוי לקבוע בו מזוזה ולכסותו (עי’ ש”ך סק”ט ועי’ להלן גבי חדר שינה).

חדרי שינה

חדרי שינה של בני זוג שנוהג בהם מצות עונה יש בזה פלוגתא (עי’ ברמ”א סי’ רפו ס”ב וש”ך שם סק”י וערך לחם שם ובהגר”א סק”ד וע”ע מג”א סי’ מ סק”ב ומשנ”ב סק”ז), ולכאורה יש לחוש בשל תורה לכמה פוסקים שחייבת (אם כי מהמשנ”ב וסייעתו אין ראיה ברורה שנקטו דעה בזה דלא נחית לזה המשנ”ב אם הוא חיוב או לא או ספק, אלא רק מיירי מצד הכיסוי, וגם לא נחית לזה אם מיירי בחדר המשמש לזה), ומ”מ אם חושש להפוטרים יכול לקבוע מזוזה בלא ברכה, או יקבע קודם לכן מזוזה החייבת בברכה ויתכון לפטור בברכה גם מזוזה זו היכא דאפשר.

ומ”מ צריך לכסות המזוזה כדינה ונחלקו הפוסקים אם בעי’ כלי בתוך כלי או לא (ראה דעות בזה באליבא דהלכתא על השו”ע יו”ד שם) ובמשנ”ב שם החמיר בזה, והוסיף דבעי’ שיכוון שכלי אחד לא יהיה קבוע למזוזה (משנ”ב שם בשם החי”א).

והחזו”א החמיר שגם בפועל לא יהיה קבוע ומשמע דלדעתו לא סגי שמכוון שלא יהיה קבוע (עי’ אליבא דהלכתא שם).

ומכיון דאם המזוזה בחלל הפתח מבחוץ חייב לכו”ע (רמ”א שם וכן בד”מ שם), לכן יותר טוב לבנות הפתח של החדר באופן זה כדי לקיים מזוזה כדינה (עי’ אליבא דהלכתא שם בשם מזוזת מלכים).

הדברי חמודות (הלק”ט מזוזה סקמ”ו) חידש בדעת הפוטרים חדר הנ”ל דכיסוי כלי בתוך כלי אין יוצאין בו יד”ח מזוזה, ויש שתמהו על זה (עי’ באליבא דהלכתא שם).

ובאמת חידוש זה צריך ביאור דמאחר שכלי אחד אינו מוציא המזוזה מן החדר א”כ למה ב’ כיסויים חשיבי לענין זה, ועוד דאפי’ הדלת אינה מפסקת בין המזוזה לחדר אם חלל הדלת מחוץ לחדר, ולכאורה למד מדיני הפסק דקדושה דב’ כיסויים חשיבי חציצה גמורה, וצ”ע.

והי’ מקום לפרש דהפוטרים סוברים שחדר כזה נפטר מעיקרו ממזוזה דומיא דבית הכסא וכיו”ב, דמזוזה לא נאמרה באופן של גנאי ולכך אין מטילין עליו ליתן כלי בתוך כלי.

א”נ היה מקום לומר דהפוטרים סוברים שחכמים פטרוהו שלא יבוא לידי ביזיון דהרי עלול לבוא לידי בזיון אבל לא שאם יניח מזוזה כלי בתוך כלי אינו יוצא יד”ח [ושו”ר דכעין זה האחרון כ’ בגידולי הקדש סק”ה].

ועי’ בש”ך בסק”ט דגם בחדרים שרוחצים שם נכון לתקן שיניחו בכל הפתחים ויכסום, ולכאורה ג”כ הכריע דאם מכסים יוצאים יד”ח וקובעים המזוזה בברכה, והוא ג”כ דלא כהד”ח אבל אפשר דאינו ממש כהגידולי הקדש אלא דומה לדבריו, ועי’ בסק”י שהביא הש”ך דברי הד”ח ולא הביא פרט הנ”ל שלפי שי’ הפוטרים אינו יוצא יד”ח אם יקבע ויכסה המזוזה ואולי לא ס”ל מזה ולכך לא הביאו, וכדמשמע מדבריו כנ”ל בסק”ט דלא ס”ל מחידוש זה.

חדר שמשמש לאחסון בלבד

אוצרות יין ושמן חייבין במזוזה (שו”ע סי’ רפו ס”א), ומחסן שנכנסים אליו לעתים רחוקות פעם בשנה כגון מחסן לסכך יש פוטרים (חוט שני מזוזה עמ’ סא, מבית לוי ח”ב עמ’ קכז סק”ב, ומיהו עי’ באג”מ יו”ד ח”ב סי’ קמא ענף ב), ובכל מקרה יש לדון לגופו, ומ”מ יש לציין למש”כ הטור לגבי מזוזה בבהכנ”ס עי”ש ודוק.

לדעת כמה ראשונים מחסן שאינו מיוחד לבית דירה ותשמישיה וה”ה חניה פטורים ממזוזה דרק בית המיוחד לדירה חייב ויש שנקטו שיקבע בלא ברכה (עי’ הדעות במקדש מעט סי’ רפו סק”ט וגדולי הקדש סק”ג מנח”י ח”י סי’ ד סק”ב וערה”ש סי’ רפו ס”ט שמשמע שתמה ג”כ על המנהג לברך), ויש שנקטו שבמחסן רגיל יכול לקבוע בברכה (ראה הגרח”ק במזוזות ביתיך סקי”ד, חוט שני עמ’ סא, ובשו”ת רע”א סי’ סו ד”ה אמנם נקט כן בדעת השו”ע).

צורת הפתח עם בליטה או עיגול למעלה

באופן שהצוה”פ אינה ישרה אלא יש בליטות בתקרה מכאן ומכאן ואין משקוף העליון ביושר אלא במעוגל או בצורה אחרת.

בשו”ע סי’ רפז ס”ב אי’ דאם יש בגובה המזוזות י’ טפחים חייב במזוזה, ובט”ז סק”ג כתב הביאור בזה דכדי להחשיב החלק העליון המעוגל כמשקוף צריך שיהיו ב’ מזוזות אחרות בצדדים, ולכן בעי’ שיהיו גבוהים י’ טפחים, ועי”ש בש”ך סק”ב אם בעי’ שיהיה גם ברוחב ד’ טפחים.

ועי”ש בט”ז סק”ב ובבאר היטב סק”ב בדין פתח שכולו עגול אם פטור לגמרי או דיש לחשוש להדעות דמחשבין חלק מהעיגול למזוזות וחלק למשקוף עי”ש.

ופשוט דה”ה אם יש שטח מעוגל רק בצד הימני של המשקוף (העליון) ובצד השמאלי הוא מרובע ככל המשקופים שהוא חייב במזוזה אם יש ב’ מזוזות גבוהות י’ טפחים מב’ צדדים, דהרי נתבאר שחיוב מזוזה בפתח עם משקוף עגול הוא משום שהמשקוף נחשב משקוף בכה”ג א”כ גם חצי עגול נחשב משקוף דהחצי המרובע פשיטא דחשיב משקוף.

אם יש בליטות בצידי הפתח או בעליונו באופן שמבטל את צורת הפתח לכמה פוסקים לא חשיב פתח החייב במזוזה, ויש בזה כמה דעות ואופנים שונים שנאמרו בפוסקים (עי’ בטור סי’ רפז ונו”כ וערה”ש שם וחזו”א סי’ קעב סק”ב ומשנ”ב סי’ שסג ס”ק קיג ובאליבא דהלכתא על השו”ע יו”ד שם אות ב’).

במזוזות שיש בליטות רק למעלה מי’ טפחים לכאורה תיפוק ליה שיש כאן גובה י’ של פתח ועי’ בגמ’ פ”ק דיומא (ועי’ בסמוך בקטע ד”ה אין המזוזות וכו’).

אין המזוזות מגיעות למשקוף העליון

באופן שב’ צדדי הפתח (מזוזות בלשון תורה ומשקופים בלשונינו) אינם מגיעות למשקוף העליון סגי שהמזוזות בגובה י’ טפחים כדי לחייב פתח זה במזוזה (מזוזות ביתיך להגרח”ק סק”ג).

אולם בחדר שאין מזוזות שנקבעו לפתח בפני עצמו ורק ראשי הכתלים משמשים למזוזות (ראה מה שנתבאר בסמוך בקטע ד”ה רוח רביעית של החדר פרוצה) אפשר שצריך שיגיעו למשקוף העליון (ראה חזו”א יו”ד סי’ קעב סק”ב ד”ה והנה הצריך).

פתח לבוידם בתחתיתו

בפת”ש (ריש סי’ רפז) הביא בשם הנוב”י תניינא יו”ד סי’ קפד דפתח לבור לא חשיב פתח כיון שאינו פתח מעומד, ולפ”ז גם פתח לבוידם שהוא בתחתית הבוידם ועולים לשם על ידי סולם לא חשיב פתח, ושוב ראיתי שכן למד העה”ש ריש סי’ רפז מדברי הנוב”י הנ”ל לענין בוידם כמו שכתבתי.

ובניד”ד כן מתבאר ג”כ בדברי השו”ע סי’ רפו סי”ט ונו”כ שם שפטור ממזוזה.

חילק החדר עם ארון

חדר שחלקו עם ארון בקביעות ויש צוה”פ בארון עצמו חשיב פתח (חוט שני מזוזה עמ’ סט, ועי’ עוד מהרש”ם ח”ד סי’ קיא).

ובמקרה שיש פתח שלא העמידו בו צורת הפתח לשם פתח שהם קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהם, אלא רק נוצר מעבר בין ארון לארון או בין ארון לקיר, ועל גביהם תקרת הבית אפי’ עם בליטה כל שהיא (ולגבי תקרה ללא בליטה עי’ בתשובה נפרדת ד”ה חדר שיש לו שני מזוזות וכו’, והאחרונים דנו גם לגבי תקרה שמסתיימת), נכנסים בזה לנידון אם בעי’ שיהיה הצוה”פ שייך לפתח או לא, ועי’ באליבא דהלכתא שהביאו הרבה מ”מ בענין זה והמסתעף מזה.

חדר שקבוע שם ארון שממעט מחלל ד’ על ד’ אמות

חדר שיש בו ד’ על ד’ אמות ויש בו חפצים שממעטים מחלל ד’ אמות, דנו בזה האחרונים אם הוא ממעט מחלל החדר לפוטרו ממזוזה ונאמרו בזה כמה הגדרות ודעות (עי’ שו”ת מהרש”ם ח”ג סי’ רסג ודעת קדושים סי’ רפו סי”ח ומצינו בחזו”א או”ח סי’ קי סקכ”ח שדן בזה לענין עירוב, ועי’ עוד דעות בזה באליבא דהלכתא סי’ רפו סי”ד אות עט).

חדר שקבוע בו ארון שממעט את הפתח מדיני מחיצה (כגון מגובה י’ טפחים) או שחוסם את הפתח

באופן שיש חפץ שחוסם את הפתח עי’ באחרונים (ערה”ש סי’ רפו סל”ח ושו”ת מהרש”ם ח”ב סי’ רסה ושאר דעות שצויינו באליבא דהלכתא סי’ רפו אות צד).

ויש לציין דהחוט שני (מזוזה עמ’ צג צד) שהקל בזה באופנים הנזכרים שם יתכן דאזיל לשיטתו בפתח חירום שהקיל בזה ג”כ (שם אות ד) וא”כ אולי המחמירים בהנ”ל יחמירו גם בפתח חירום.

ובגוף הנידון יש לציין דלגבי דיני ביטול למחיצה מצינו כמה חילוקי דינים (עי’ סוכה ד ע”א) ולכן יש לדון בכל מקרה לגופו.

וכן במקרה שיש חפץ שממעט או מבטל את צורת הפתח מדיני מחיצה יש לדון בכל מקרה לגופו על יסוד דינים שנתבארו בעירובין ובסוכה שם ובאהלות.

רוח רביעית של החדר פרוצה

באופן זה יש סתירות אם חייב או פטור, דבדין אכסדרה בסי’ רפו נאמר שבכה”ג פטור, ומאידך גיסא בר”ס רפז נזכר בט”ז סק”א בשם הטור דבאופן כזה בבית לחייב והוא ע”פ הרא”ש סי’ יד (ועי’ ערה”ש בסי’ זה מש”כ בדעת הרא”ש).

ובאחרונים מצינו אופנים שונים ליישב, דיש שיישבו שהחילוק הוא אם יש דלת בפתח זה או לא, ויש שיישבו שהחילוק אם חדר זה משמש לבית או לא, ויש שכתבו שאם פתוח לבית חייבת (עי’ בפרישה סי’ רפז סק”ג ויד הקטנה פ”ה ס”ה במנחת עני סקי”ד וחזו”א יו”ד סי’ קעב ולחם הפנים בקצש”ע הל’ מזוזה סט”ו ומזוזות ביתיך להגרח”ק על השו”ע הל’ מזוזה ושבט הלוי ח”ב סי’ קנז, ובאריכות באליבא דהלכתא שם ושם).

ולכן יש באחרונים שנקטו למעשה לקבוע עכ”פ בלא ברכה (וה”ה שעדיף לפטור במזוזה אחרת) באופנים המסופקים.

מזוזה אחת

חדר שיש לו רק מזוזה (משקוף בלשונינו) אחת והצד השני הוא כותל חלק שמסתיים רק להלאה משם, משמעות דעת השו”ע סי’ רפז ס”א לפטור, והש”ך שם סק”א חשש לדעת הרא”ש לחייב אם המזוזה היא בצד הימני ולקבוע בלא ברכה.

ועובדא הוה בב’ חדרים שבאחד מהם יש ד”א מרובעות ובאחד מהם אין ד”א אלא באריך וקטין ופתוחים זה לזה, והחדר הקטן הוא הפנימי, ויש מזוזה (משקוף) בכניסה לחדר הקטן מימין, והנה לקבוע מזוזה בצד השני (השמאלי לנכנס לחדר הקטן) א”א לכל הצדדים, ואילו לקבוע מזוזה בצד שיש מזוזה (משקוף) לכאורה כאן פטור מספק ספקא, שמא הלכה כהשו”ע שבלא ב’ מזוזות פטור, ושמא הלכה כמ”ד דאריך וקטין פטור (וחומרת הרע”א לא שייכת כאן, כיון שמימין הנכנס לחדר הגדול אין פצים וכנ”ל), ולכן יכול לעשות פצים בצד השני השמאלי באופן המחוייב במזוזה, ואז יקבע בצד השמאלי שהוא בכניסה לימני כחומרת הרע”א דלעיל, ובלא פצים יכול לקבוע בצד הימני אם בא לחשוש לס”ס, ויל”ע אם אומרים ספק ספקא בכה”ג שבלא זה יהיה פטור דבדאורייתא ממש אינו בכחנו לחדש ספק ספקא בלא שיש הכרעה וידיעה בדבר דחשיב ס”ס (עי’ בשלהי כללי ספקות להש”ך), ובפרט כשהספקות הם ספקות שנפסק לחשוש בכל אחד מהם.

ולענין דיני המשקוף העליון יבואר בסמוך בתשובה בפני עצמה כמו שציינתי בסמוך.

חדר שיש לו שני מזוזות אך התקרה חלקה וממשיכה הלאה ואין היכר בתקרה מעל פתח החדר

הרחבתי בתשובה אחרת (ד”ה חדר שיש לו שני מזוזות אך התקרה חלקה וממשיכה הלאה ואין היכר בתקרה מעל פתח החדר האם חייב במזוזה).

השלמה לתשובה בענין מקום הנחת המזוזות בפתחים

לבאר דעת החזו”א בב’ חדרים קטנים לפנים מחדר גדול יש מקום לטעון דעיקר דעת החזו”א היה לפטור בחדר הפנימי שבב’ חדרים קטנים אלו, שהרי אין כאן פתח לגדול, ומאידך גיסא עיקר דעת החזו”א במטבח קטן שהוא פנימי לחדר גדול (כשאין ב’ חדרים פנימיים) שנוהג בזה דין הרע”א כמו כל חדר קטן הסמוך לגדול ודלא כהחמודי דניאל, כיון דאין שיעור חדר במטבח זה, וממילא אי”ז אלא פתח הגדול ולא הקטן, וכמו”כ במקרה שיש חדר קטן שיש בו שימושי דירה רגילים לא קיבל כלל בזה החזו”א כלל צד טענה דחדר זה א”צ ד”א משום שנטפל לבית קבוע, אבל בניד”ד מאחר שיש כאן מטבח שפתוח לחדר שפתוח לחדר הגדול חשש החזו”א לסברת החמודי דניאל מאחר שמטבח הוא שימוש שאינו צריך ד”א והוא משמש את הבית ולכן יש לומר שהוא שימוש משימושי הבית.

ולכן מאחר דסבר החזו”א שלא שייכא חומרת רע”א מחדר קטן לפנים מחדר קטן לפנים מחדר קטן, לכן חשש החזו”א לחומרת החמודי דניאל במקום שאין כאן מזוזה אחרת הנצרכת מדינא.

אולם במטבח שהוא סמוך לחדר הגדול ולפנים מן החדר הגדול שנוהג בזה סברת הרע”א בכה”ג לא חשש לחמודי דניאל כיון דמשמע בגמ’ שאין ב’ מזוזות בפתח אחד אלא אזליש בתר עיקר כניסה (ואכמ”ל) וגם סבר החזו”א כמו שנתבאר במקו”א בשמו שאסור ליתן ב’ מזוזות בפתח אחד משום בל תוסיף.

הלכך במקום שצריך ליתן בכניסה לחיצון אין ליתן מספק בכניסה לפנימי, משא”כ היכא שאין ליתן בכניסה לחיצון (דהיינו בכניסה לאמצעי שהוא חיצון למטבח הפנימי) אזי יש ליתן מספק בכניסה לפנימי משום חומרת מטבח ע”פ החמודי דניאל כנ”ל.

אולם אם נסבור כהאחרונים שנקטו בספקות ליתן ב’ מזוזות (נתבארו בתשובה אחרת) אזי גם במטבח קטן פנימי סמוך לגדול החיצון (שאין ב’ קטנים פנימיים) יש ליתן לפי החשבון הנ”ל ב’ מזוזות במטבח זה.

ואם נחשוש לגמרי מספק לפשטות שיטת החמודי דניאל לחייב כל חדר פנימי בבית פחות מד”א מימין הכניסה, ונסבור דאין ליתן ב’ מזוזות בפתח אחד ונסבור דבב’ קטנים פנימיים אין מזוזה בקטן הפנימי מצד הרע”א מ”מ יצטרכו לתת שם מזוזה בכניסה לפנימי שבפנימיים מצד החמודי דניאל.

ומ”מ מצד בית שער אין כאן לא בפרוזדור הראשון ולא בפרוזדור השני או במטבח דהחזו”א לא סבר ששייך בית שער במקרה כזה כמו שנתבאר בפנים התשובה אלא רק לכל היותר הפתח של החדר הגדול בתנאי שהוא אכן הפתח של החדר הגדול ולא פתח של חדר הפתוח לחדר הגדול.