הלכה

ואמנם לגוף הנידון האם כשממשיך בתפילתו חשיב שאינו מתברך אינו ברור לי כלל, דבגמ’ בסוטה מבואר שהיה מנהגם לומר פסוקים בזמן ברכת כהנים, ואם כי אי’ שם שכבר ביטלום אבל מבואר שם שהוא משום דרך ארץ וכבוד הברכה, ולא משמע מהלשון שאין מתברכין כשאומרים פסוקים אלו, ואף שהיה מקום לחלק ולומר דרק בפסוקים שהם מענין הברכה אינו הפסק, מ”מ הרי לא נאמרו דיני שומע כעונה בכהנים לישראל, ואם משום שומע כעונה הרי בכל דיבור בשעת הברכה גופא מבטל השומע כעונה כמבואר בשו”ע בהל’ בהמ”ז, וגם האג”מ לא הזכיר הנידון על ברכ”כ בתפילה אלא מצד לעקור ממקומו כשעומד אחורי כהנים, אבל מצד להפסיק מהתפילה לשמוע הברכה אינו ברור לן שיש בזה הפסק לענין דיעבד, וכבר הערתי מזה באיזהו מקומן.

ולגוף הנידון לפי הצד שאם ממשיך להתפלל לא נחשב שמתברך האם יכול מאמצע ברכת הכהנים להתחיל להתברך, וכן לדידן לכו”ע מי שבא באמצע ברכת כהנים לפני הכהנים האם יכול להתחיל להתברך ממקום שהוא שם, דבפשוטו למה לא, ובפרט דלחלק מהשיטות בגמ’ עיקר הברכה היא מה שהקב”ה מברך אח”כ כדכתיב ואני אברכם ומפרשי’ לישראל לשיטה זו, א”כ שמא סגי בזה שהיה בחלק מברכת הכהנים, ששמע משהו מזה אחר שהברכה עצמה חלה בכשרות, אבל לדינא אינו פשוט כלל, דהרי לפי החרדי כה תברכו נאמר גם לישראלים להתברך וכנ”ל, והרי לכהן יש בל תגרע לברך חצי מהברכות, וא”כ שמא גם לישראל יש בל תגרע להתברך חצי מן הברכות, וצל”ע בזה, וכמדומה שלא נהגו להקפיד בזה כלל, ואולי דלענין זה סגי שיש ישראלים אחרים שמשלימים את הברכות ובס”ה כל הברכות נאמרו לישראלים, ואם סברא זו נכונה יש לדון האם לענין זה סגי שיהיו עשרה אחדים בתחילת הברכות ועשרה אחרים בסוף הברכות, או דבעי’ שעכ”פ מצד המתברכים יהיו אותם המתברכים מתחילה ועד סוף, ואם נימא דלענין המתברכים צריך אותם המתברכים, יל”ע א”כ למה לענין מתברך אחד חיצוני יכול לבוא באמצע, דממ”נ כה תברכו את בני ישראל דוקא או לאו דוקא.

במשנ”ב סי’ רפה סק”ו בשעה”צ סקי”א בשם הבאה”ט שם סק”א משמע דהטעם שלא להפסיק בשנים מקרא הוא רק מחמת שמאכילין אותו בגחלי רתמים, ומשמע שאין דין מיוחד בשנים מקרא.

אולם גם במשנ”ב שם מבואר להמעיין דיש טעם מלבד איסור ההפסקה דהרי מתחילה קאמר שראוי לבעל נפש שלא להפסיק ושוב קאמר דהבאה”ט החמיר וכו’ משום גחלי רתמים, ומבואר דגם בלא הטעם של גחלי רתמים ראוי שלא להפסיק, ומקורו משכנה”ג בשם סדר היום (סדר הכנת השבת) שכ’ שם שטוב ויפה שלא להפסיק באמצע שנים מקרא.

וכן הוא להדיא בשל”ה בשם הרמ”ק שלא להפסיק בדיבור כלל בשמו”ת אפי’ לצרכיו (אע”ג דבשאר לימוד יש לומר דמפסיק לצרכיו שרי).

וכן במעשה רב סי’ נט הובא בשם הגר”א דיש לקרוא פרשה שלמה עד פתוחה או סתומה לפי הענין ואז לקרוא תרגום, ומשמע דכ”ש שאין להפסיק ולילך לביתו באמצע הענין.

אם כי בין פרשה לפרשה (היינו תוחה או סתומה) מוכח שם שדעת הגר”א שלא להקפיד בזה דהרי מחלקו לכל יום מימות השבוע, אבל הסדר היום דלעיל לא נקט כן, וכן בכה”ח סקט”ו ע”פ הקבלה שלא להפסיק כלל בשמו”ת.

ונראה בזה דצריך שהתרגום יהיה מכוון על המקרא, וכמו שהובא מהחזו”א שא”א לומר התרגום קודם המקרא כיון שהתרגום מכוון על המקרא, וממילא א”א להפסיק כיון שהוא מסודר דוגמת קריאה”ת.

וצריך שיהיה מסודר באופן שאפשר להבין הענין, דאם מפסיק אחר וידבר ה’ אל משה לאמר וכיו”ב והולך לביתו ומשלים אחר כך את המשך הפרשה או בכל כה”ג שהפסוק הוא המשך דברי הפסוק הקודם, ממילא אין כאן עיקר כוונת תקנת שנים מקרא ואחד תרגום שילמוד הפסוק ופירושו ויבינו, (וגם בתקנת המקרא לחוד לפני התרגום העיקר הוא ההבנה והתרגום הוא רק ההשלמה לתקנה כדי להשלים ההבנה), וממילא א”א להפסיק לפי הענין.

(ומענין לענין עי’ בבה”ל הל’ ק”ש דיש להסתפק לענין חזרה על תיבה לדעת הר”ח אם יוצא ואפשר דטעם הספק הוא משום שמאבד כאן הבנת המשמעות שהוא העיקר, ומענין לענין עי’ עוד בשער אפרים שכ’ דהמדקדקים יותר מידי באמירתם עד שנשמע כהברה אחרת ולא כדרך דיבור בני אדם ג”כ לא עבדי שפיר).

והנה בקריאה”ת מצינו שמותר להפסיק עכ”פ אחר ג’ פסוקים, ואז מותר לצאת בין גברא לגברא, ובגמ’ מספקא לן לענין בין פסוקא לפסוקא, אבל עכ”פ אחר ג’ פסוקים יכול לצאת, וגם המנהג להפסיק בין גברא לגברא כשמסיים בדבר טוב (ע”פ הירושלמי לסיים בדבר טוב) אפי’ אם הוא באמצע ענין, אלא שכבר נתבאר במשנ”ב דדין זה לצאת בין גברא לגברא בקריאה”ת הוא רק כשכבר שמע קריאה”ת.

ובקריאה”ת גופא ההפסק הוא רק בין גברא לגברא להחליף הגברא אבל אין מפסיקין ויוצאין מבהכנ”ס וגם אין מוסכם בפוסקים דמותר לדבר אז, ויעוי’ במשנ”ב בהל’ קריאה”ת.

האיסור אינו מן הדין אלא הנהגה נכונה.

מקורות:

אמנם אי’ במרדכי דע”ז רמז תתלט בשם הפרקי דר”א פכ”ט (ובחלק מהנוסחאות הוא פרק כח) שהאוכל עם ערל כאילו אוכל עם הכלב, מ”מ כבר הבאתי בתשובה אחרת [ד”ה האם מותר לישראל להסתפר על ידי ספר שהוא עבד כנעני] דמבואר בט”ז יו”ד סי’ קנג סק”ג ובבהגר”א שם סק”ז בשם האחרונים שאינו אסור מעיקר הדין, וכעי”ז בש”ך שם סק”א דהפרדר”א מיירי מצד מדת חסידות, וגם להרמ”א שם שקיבל חלק מהדברים מעיקר הדין לענין רחיצה שם, וכמשנ”ת בד”מ שם בסק”ב דמפרש לה מדינא, מ”מ לענין אכילה כבר נתבאר לעיל בשו”ע סי’ קנב ס”א דמדינא אסור לאכול רק בסעודת חיתון עי”ש בפרטי הדינים, וכן בסי’ קיד ס”א מבואר דיש איסור שתייה אצל עכו”ם רק באופנים מסויימים בשכר ודרך קביעות ובמקום מכירתו.

וגם הט”ז בסי’ קנג שם כ’ להוכיח ממה שנזכר בפרדר”א אכילה עם רחיצה דא”כ גם איסור הרחיצה אינו מדינא.

מה ששאלת אם יש עוד בעיות באוכל יחד עם גוי עי’ עוד בגמ’ [סנהדרין נב ע”ב] למה ת”ח דומה בפני ע”ה וכו’, סיפר עמו וכו’, ומבואר שאם אוכל עם הע”ה יש בזה משום זילותא וכ”ש עם גוי, ועי’ עוד ברמב”ם בהל’ דעות שהיוצא מדבריו שדרך ת”ח שאינו אוכל בפני כל אדם וכו’ עי”ש הפרטים בזה.

עוד יש לציין דכמה תקנות עשו חז”ל כדי להרחיק מן הגוים, וכן מצינו דכתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, ואמרי’ אם אתם מובדלין מן העמים הרי אתם שלי ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו, ועי’ בפ”ק דשבת גבי יינן משום וכו’ וגזרו על נכרי שמטמא בזיבה כדי שלא יהא תנוק ישראל מצוי אצלו במש”ז, ובעירובין ר”פ הדר גבי הדר עם הנכרי בחצר, וכן מצינו איסור פיתן ביו”ד ריש סי’ קיב ואיסור בישולי גוים, וכ’ הט”ז סי’ קיד סק”ב ע”פ הרא”ש פ”ב ממס’ ע”ז סי’ טו דפת משום שעושה קירוב טפי הפת גזרו בו יותר מדברים אחרים, ועי’ עוד בפרדר”א דטעם גזירת יין משום קרובי דעתא, ועוד בפ”ק דמגילה שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ועי’ עוד בשו”ע יו”ד סי’ קיד ס”א דטעם איסור שתיית שכר אצל עכו”ם הוא גזירה שמא יסעוד אצלו.

במקום הצורך אמרי’ בביצה מזמנין על הגוים בשבת ואין מזמנין ביו”ט אלא באופנים המבוארים שם ע”פ מה שנהגו כן האמוראים ולא נזכר איזה צורך היה בזה ואם היה צורך גדול מאוד משום איבה (ואיבה במקום האסור מן הדין עי’ בט”ז ונו”כ ריש סי’ קנב מש”כ בזה).

לגבי מה ששאלת במסעדה ובמטוס אם יש איסור לאכול עם הגוי, הנה איסור אין כאן ומקום צורך יש כאן, ויתכן לומר סברא בזה דכל שאינו קביעות וצירוף בזימון בכה”ג בישראל ואין קשר עם הגוי הוא קל יותר ואפי’ באופן של שתיית שכר עם הגוי אצל הגוי דמדינא אסור באופנים האסורים אעפ”כ אם הוא באקראי שרי כמ”ש בשו”ע יו”ד ר”ס קיד וכ”ש בעניננו, ולענין אם יש ענין שלא לעשות כן המשמעות בפרדר”א שיש ענין בכל גוני ובפרט מצד דרך ארץ המבואר ברמב”ם לת”ח דשם הזהירות אפי’ כלפי ישראל.

לא.

מקורות:

שם זה הוא משמות הנמחקין דכל לשון דיינות או ע”ז אינו שם קודש כמבואר בשבועות לו ע”ב ובמסכת סופרים פ”ד ה”ה ואילך, ומבואר שם דאלהים ניצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט הראשון קדש והשני חול, דאלהים השני הוא לשון דיינות.

וכ”ש כאן הוא משמות הנמחקין כמבואר בסדרי סופרים כגון במלאכת שמים ובכל שאר תיקוני סדרי סופרים שלפני רשום ונקרב בעל הבית אל האלהים חול.

ובפרט אם הוא בדרך לימוד דמעיקר הדין מותר להוציא השמות בפה כמבואר במשנ”ב ובפוסקים בסי’ רטו.

והואיל דאתאן לזה אציין שמצאתי בספרי כתיבת יד עתיקים וישנים שהקפידו אפי’ באלהים אחרים לכתוב אלוקים אחרים ואפשר שחששו למחיקת או לביזיון תיבת אלהים שמשמשת במקום אחר לשם שמים, אמנם היא חומרא בלא טעם ולא נתקבלה.

הנה בפוסקים הובאו כמה אופנים מפורשים של איסור אמן לבטלה, האחד הוא בעונה אמן יתומה להשיטות [עי’ רמ”א סי’ קכד ס”ח ובבה”ל סד”ה מיד ומשנ”ב שם סקכ”ב] שכלול בזה גם מי שעונה אמן בריחוק זמן על הברכה, ואז אין האמן מתייחס לברכה, וכן להשיטות [עי’ בה”ל ריש סי’ רטו ועי’ סי’ קכד ס”ח ובמשנ”ב ובה”ל שם] דאמן יתומה הוא שעונה אמן על מי שבירך והוא לא שמע הברכה ועכ”פ כשאינו יודע על מה הוא עונה, משמע דאסור לענות אמן בלא ברכה, וכן מצאנו איסור אמן לבטלה במי שעונה אמן על ברכה לבטלה (נזכר בשו”ע סי’ רטו ס”ד).

(ודנו הפוסקים בכמה אופנים השייכים לאמן על ברכה לבטלה כגון מה דין אמן על ברכה שאינה צריכה ואמן על ברכה שבירך שלא כדיני קדמה ואמן שהוא לבטלה רק מחמת פלוגתא דספק ברכות להקל, ובזה נקט הבה”ל בס”ס רטו בשם הפמ”ג שכשיש פוסקים המצריכים לברך אין בזה איסור לא תשא וממילא שמותר לענות אחריו אמן, וכעי”ז אשכחן פלוגתת הפוסקים לגבי לפני עיור דיש אומרים שלא שייך לפני עיור אם יש לנכשל על מי לסמוך, והרחבתי בתשובה אחרת, ואולי יש להביא לזה ראיה ממש”כ הרמ”א ביו”ד ס”ס נז סכ”א דהיכא דאסור למכור לגוי שמא יחזור וימכרנו לישראל מ”מ באופן שיש מכשירים שרי, אם כי שם יותר קל כיון שהוא ס”ס דשמא לא ימכור לישראל, וגם אפשר דמדאורייתא בההוא גוונא חשיב לפני דלפני, ויש בזה מחלוקת ראשונים אם מכירה לגוי בהאי חששא חשיב לפני דלפני, עי’ תוס’ רי”ד ע”ז ד ע”א ורמב”ן ורשב”א חולין צג ע”ב וצד ע”א ורא”ש וסמ”ג).

והנה גם באופן הראשון הנ”ל שדנו בו הפוסקים יש לומר דאינו ראיה לניד”ד דאמן יתומה כשעונה בריחוק זמן מהברכה הוא זלזול בברכה עצמה שאינו עונה על הברכה אמן כתיקונו, דומיא דאמן חטופה שהוא משום שאינו עונה על הברכה כתיקונה (ואפשר נמי דזה חמור ממי שאינו עונה על הברכה כלל כיון שאינו עונה כתיקונו), משא”כ כשעונה אמן גרידא שלא על ברכה כלל אפשר דאין בזה איסור כלל וצל”ע.

וגם להפירוש אמן יתומה שאינו יודע על מה הוא עונה יש לומר דהוא זילותא בצורת ההתייחסות לברכה, ועי’ עוד בבה”ל סי’ קכד ס”ח שמבואר בדבריו שנקט דבספק אמן יתומה יש להחמיר משום שנאמר בו עונש חמור ולפו”ר הוא דין מיוחד מצד אמן יתומה ולא רק מצד שיש כאן אמן לבטלה.

וגם באופן השני שדנו בו הפוסקים לגבי אמן על ברכה לבטלה לכאורה לא דמי לניד”ד, דהרי שם האיסור הוא משום שמסכים לברכת המברך כמ”ש בחסד לאלפים סי’ רטו סק”ו, ומטעם זה הוא חמור יותר כשעונה על ברכה לבטלה ממי שעונה אמן לבטלה, ויש לדמות קצת עונה על אמן לבטלה לעונה אחר כותי המברך להר גריזים דאסור כדמוכח ממתני’.

(ועי’ להלן דלפי מה שיתבאר דיש חילוק בין עונה לשם חובה לאומר סתם אין הכרח לבוא לחילוקים אלו דיש לומר דהאיסור במה שמתכוון לענות בתורת חובה, עכ”פ הדברים שאכתוב בסמוך אינם אליבא דמסקנא זו).

אולם בבהגר”א בס”ס רטו (והובא במשנ”ב שם) נקט דמה שאסור לענות אחר ברכה לבטלה נלמד במכ”ש ממה שאין עונין אחר תינוק כשעונה להתלמד הנזכר בשו”ע שם ס”ג, אע”ג ששם אינו איסור כלל, (ואפי’ לגדול מותר לברך עמו ללמדו), ומשמע שלמדו הגר”א והמשנ”ב דהאיסור לענות אמן אחר קטן שמברך להתלמד אינו פחות מן העונה אמן אחר ברכה לבטלה, ומשמע שלמדו שהאיסור לענות אמן אחר ברכת קטן הוא איסור גמור אע”פ שהברכה עצמה אינה איסורא כלל.

ואולי יש ללמוד מדבריהם שגם העונה אמן אחר דבר שאינו ברכה כלל עובר איסור.

אבל נראה דאינו כן, דהנה בהרבה מקומות מצינו דיש עניית אמן אחר דבר שאדם מברך את חבירו, וכדאמרי’ בכתובות סו ע”ב וענו אחריה אמן, וכעי”ז בירו’ כתובות פ”ה הי”א ומדרשים, וכמ”ש המג”א סי’ רטו סק”ג והמשנ”ב סי’ קפט סק”ה וסי’ רטו סק”ט בשם מדרש וכמה פוסקים דיש לענות אחר כל ברכה שאדם מברך ישראל עי”ש בכל פרטי הענין, ועי’ ערה”ש סי’ רטו ס”א דמצוה לענות אמן אחר מי שבירך.

ומכח זה יש לומר דאולי דימו אמן אחר ברכה לדין קבלת שבועה וכשיש ברכה לבטלה הרי זה כאמן אחר שבועת שוא וכשיש ברכה שאינה ברכה אף אין אין איסור לאומרה כיון שאינו אומרה בתורת ברכה אלא בתורת להתלמד מ”מ העונה עליה מקבלו כברכה ומשיב עליה כקבלת אמן וחמיר וצל”ע.

ועיין בחו”ד (יו”ד סימן קי הלכות ספק ספיקא על הש”ך סק”כ) שכתב וז”ל, ומטעם זה נראה לי לדון זכות על האומרים במעמדות ובקשות ברוך אתה ה’, דדוקא דרך חוב אסור, דהא חזינן דהרבה פיוטים וזמירות נתייסדו ונתקנו בלשון ברכה והודאה בהזכרת שמו, ומה הפרש יש בין ברוך ה’ ובין ברוך אתה ה’, וכן הדין באמן דמותר לענות אמן שלא לצורך, ואמן חוב אסור באמן יתומה וכו’ ע”כ.

ויש להוסיף דלפי דבריו יוצא דגם כשעונה אמן על ברכת תינוק אם מתכוון להתלמד בלבד דהיינו ללמד ולהרגיש את הקטן א”כ יהיה מותר כיון שאינו עונה לשם חיוב, ויש לומר דהכי מסתבר מאוד עכ”פ לענין אמן (ולגוף הנידון לענין פיוטים המסיימים בא”י שומע תפילה, עי’ עוד בתוס’ ברכות כט ע”א ופנ”י שם וב”י וט”ז סי’ קלא סקט”ו וחיי”א כלל ה ס”א ובנשמ”א שם מש”כ בדעת התוס’, אבל לענין להתלמד המשנ”ב בודאי פסק כן בסי’ רטו וכן בסי’ תפד סק”ח), דלא יהא אמן חמור מנוסח הברכה עצמה דשרי לברך עם התינוק כמבואר בפוסקים שם בסי’ רטו וגם בבהגר”א שם גופא, ואפשר דלכך נקטו הפוסקים הלשון אסור רק גבי העונה אמן אחר לבטלה כיון ששם לא שייך שעונה להתלמד משא”כ גבי תינוק לא נקטו הלשון אסור אע”ג דגם שם הוא איסור כמו שנתבאר מ”מ יש צד שיענה בלא איסור.

א”כ גם אם נימא דהגר”א והמשנ”ב לא סברו מהטעם שכתב החסד לאלפים ובין אם נימא דסברו ב’ הטעמים ורק הביאו הטעם שיש לו מקור מוכרח בגמ’ מ”מ לב’ הטעמים אין איסור לומר אמן כשאינו עונה על דבר כלל לפמשנ”ת.

ועי’ עוד בה”ל סי’ קפח ס”ז בשם בגדי ישע דגבי יעלה ויבוא שאומר אחר בהמ”ז שכונתו בזה לצאת ידי חיוב ברכה גרע ויש בזה חשש ברכה לבטלה ע”ש שהביא סמוכין לדבריו עכ”ל הבה”ל, ומבואר דעכ”פ עצם אמירת יעלה ויבוא דרך תחינה בעלמא שלא לצאת ידי חיוב מסכים לקושיית המג”א שם להתיר, ויש מקום לדמות יעלה ויבוא לאמן כשאינו אומר האמן אחר דבר (דבאומר נכנסים לשאלה של קבלת דברים שבו שבועה וכנ”ל) כיון ששניהם אינו נוסח ברכה ואינו מכוון לברכה.

וראיתי בפסקי תשובות סי’ קכד הערה קנ שהביא מקור לאיסור עניית אמן לבטלה מפורש בהדיא בדרישה סי’ קכ”ז סק”א “אין לענות אמן בחינם ואיסור יש בדבר”.

והנה בפנים דברי הדרישה שם דן לענין עניית אמן אחר הש”ץ כשאומר פסוקי ברכת כהנים וכתב בתוך דבריו וז”ל, ומה שכתב אין צריך הכי פירושו כיון דאין צריך משום הכי אין לענות אמן בחנם ואיסור יש בדבר ע”כ.

ובהמשך דברי הדרישה שם דן במה שנוהגים לענות אמן אחר יעלה ויבוא בחזהש”ץ וכתב לחלק דשם כיון שעיקר הברכה היא לש”ץ שרי לענות אמן אחר מה שאומר אבל כאן עיקר הברכה לכהנים וכשהש”ץ אומר הפסוקים אי”ז אלא סיפור דברים עכ”ד בקיצור.

ועדיין צ”ע דאם הוא מצד אמן לבטלה א”כ מה שייך חילוק זה כיון שלא שמע כל הברכה ועונה אמן, ואפי’ אם אזיל כמ”ד דמותר לענות אם לא שמע כל הברכה (עי’ רמ”א ומשנ”ב בסי’ קכד ס”ח ובה”ל בסי’ רטו), אבל לכו”ע בעי’ סוף הברכה (עי’ בבה”ל בסי’ רכד ס”ח ד”ה וזה אינו שומעה דאפי’ להמחבר דמיקל בנידון המבואר שם מ”מ דינא הכי).

וכדי ליישב כ”ז אולי יש לדחוק דכוונתו שאין לענות אמן בחינם הוא רק מצד מה שמפרש הטעם בסוף דבריו דהחזן אומר רק סיפור דברים אבל לא מצד עצם עניית אמן בחינם שזה אינו איסור כשיש כאן דבר ברכה לישראל כמו שהובא במג”א ובמשנ”ב דלעיל לענין עניית אמן אחר הרחמן וכיו”ב בשם מדרש וכמה פוסקים וכדמוכח בגמ’ וכמשנ”ת (ובלאו הכי באמצע חזהש”ץ חמיר לענות אמן אם אינו מצוה כיון דיש בזה צד הפסק).

היוצא מכ”ז דאם אדם אומר אמן באופן שברור שאינו מתכוון לשום דבר לא נמצא מקור בלשונות הפוסקים דלעיל לאסרו ועכ”פ לדעת כמה פוסקים הוא בודאי מותר (היינו עכ”פ להפנ”י וחו”ד דלעיל וכן להמג”א שהביא הבה”ל בסי’ קפח לענין דבר שאין בו נוסח ברכה ומסתמא גם לבגדי ישע והבה”ל שהביאו) ולענות אמן על מי שמברך את ישראל אחר מבואר בגמ’ וירושלמי ומדרשים ובהרבה פוסקים שהוא מצוה.