גמרא

הנה הנידון כאן נחלק לכמה שאלות, הא’ מי שאמר רק פסוקי שבת ולא ראש חדש בשבת ראש חודש אם יצא, הב’ מי שלא הזכיר ראש חדש כלל לא בברכה האם יצא, הג’ מי שלא הזכיר ר”ח בחתימת ברכה אמצעית האם יצא, הד’ אם תמצי לומר שיש כאן ספק האם יכול לחזור ולהתפלל נדבה, הה’ אם תמצי לומר שלא יצא כשלא הזכיר פסוקי מוסף בברכה אמצעית האם יצא כשהזכיר פסוקי מוסף בעבודה.

והנה לגבי עיקר הנידון בבה”ל ס”ס תצ בשם הברכ”י דאם התפלל מוסף של שבת בלבד בשבת חוה”מ פשיטא דלא יצא, ומבואר שם בפנים הברכ”י דשבת ר”ח הוא כשבת חוה”מ וכ”כ בתשובה מאהבה ח”א סי’ קס ובכה”ח סי’ תכה סקכ”ו (ובפמ”ג א”א סי’ תכה סק”ו מסתפק בזה).

ויל”ע דברמ”א סי’ רסח ס”ד בשם הב”י בשם הרא”ש כתב במוסף אפילו לא אמר רק ונעשה לפניך את חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף יצא, ומבואר שם מתוך הדברים (וכן מבואר להדיא במקור הדברים בדברי הרא”ש שבב”י וכן במשנ”ב שם) דמיירי שהתפלל של חול ואמר נוסח זה באחד מן הברכות.

אולם עדיין האופן שמיירי בו הרמ”א הוא קיל מניד”ד דבניד”ד כיון שהזכיר רק שבת ולא הזכיר מוסף יש מקום לטעון שהוא חמור יותר לגבי מוסף, ויש מקום לדמותו להבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה [עי’ משנ”ב סי’ קח סק”ז] עי”ש ודוק, והענין הוא שכיון שמוכח מתוך הברכה שנתכוון לתפילה אחת לפי הנוסח לא שייך לומר דשייך לתפילה אחרת.

ובפרט דכשאמר ברכה האמצעית לכאורה לא התכוון למוסף של ר”ח כלל, דמאחר שאמר כהרגלו א”כ לכאורה לא זכר שהוא גם ר”ח עכשיו, ועיקר הדעה להמשנ”ב דגם מצוות דרבנן צריכות כוונה (כמו שהרחבתי במקומות אחרים.

וכן בתשובה מאהבה שם כתב דמיגרע גרע כשהתפלל של שבת ולא הזכיר ר”ח ולא דמי להרמ”א הנ”ל (רק דדן שם מצד ס”ס אולם בפמ”ג פתיחה לברכות ובמשנ”ב ס”ס קכד מבואר דגם בספק ספקא דברכות לקולא, ומבואר שם בפמ”ג דגם אינו יכול להחמיר בזה, וממילא אע”ג שיש מקום לטעון דיש כאן ס”ס אינו יכול לחזור ולברך).

ומ”מ גם ברמ”א בסי’ רסח הנ”ל שאם לא הזכיר אלא ונעשה וכו’ יצא לא נתבאר להדיא שא”צ להזכיר גם של שבת כלל, ועי’ בנהר שלום שנסתפק בזה בכוונת הרמ”א אם ה”ה גם באופן שלא הזכיר שבת ולפי הצד דהרמ”א מיירי שהזכיר של שבת (ולכאורה לפי המתבאר להלן י”ל דבסי’ תפח דלהלן מיירי בכה”ג ולכן יצא) א”כ אין קושיא כלל מדברי הרמ”א על דינא דהבה”ל הנ”ל.

ובסי’ תפח סקי”ג כתב המשנ”ב בשם החי”א סוף כלל כח דאם טעה במוספין והזכיר של יום אחר וכן בסוכות שאמר ביום א’ דחוה”מ מה שאינו שייך כלל לאותו יום כגון שאמר ביום הרביעי אם לא סיים הברכה יתחיל מפסוקי הקרבנות ואם סיים הברכה א”צ לחזור עכ”ל המשנ”ב, ולכאורה יש כאן סתירה בדבריו מהבה”ל דלעיל.

והיה מקום לומר היישוב בזה דאם טעה בנוסח הפסוקים של חוה”מ אינו מעכב כיון שאין הפסוקים מעכבים (וכמ”ש הרמ”א וכמבואר להדיא במשנ”ב סי’ תפח הנ”ל) אבל אם אמר של מועד אחר או של שבת בלא ר”ח וכיו”ב הו”ל כחיסר ההזכרה של המוסף שהוא המועד של אותו היום, משא”כ כשאמר בחוה”מ של יום א’ דסוכות מה דשייך ליום ב’ דסוכות לא חשיב שינוי כיון שהכל קדושה אחת והו”ל כהתפלל של יום א’ בשל יום ב’ דלא חשיב שינוי בהזכרה כיון דהיינו הך אותה קדושה ומה שיש שינוי מעט בקרבן אינו לעיכובא.

אולם א”א לומר כן דהרי ברישא קאי ביו”ט וכ’ המשנ”ב ואם אמר פסוקים של יום אחר וכו’ א”כ מיירי של יום שאינו היו”ט ועוד מדבסיפא של ר”ח רישא לאו ר”ח, אלא יש ליישב באופן אחר וכדלהלן.

דאם טעה בפסוקים בלבד לעולם יצא כיון שאין הפסוקים מעכבים וכנ”ל ואפי’ לא אמרן כלל יצא (וגם להמחבר בחלק מהמוספין אין אומרים הפסוקים וגם להרמ”א משמע שאמירת הפסוקים הוא מנהג), ולכן אם אמר ונעשה לפניך קרבנות חג הסוכות וקרא פסוקי קרבנות חג המצות לאו מידי קעביד ומעיקר הדין להלכה לא מעלה ולא מוריד בזה ולכן יצא כיון שגם אם לא היה קורא כלל היה יוצא (ולכל היותר הו”ל כטעה באמצע ברכה דקי”ל בסי’ קח שהוא ספק ברכה ומאחר דטעה בדבר שאינו לעיכובא קיל ואולי לכתחילה עכ”פ יחזור לראש הברכה לחשוש להמחמירים ועי’ בבה”ל סי’ קד אלא דכאן קיל מצד אחד דיש מקום לטעון משום שלא אמר נוסח יום אחר כיון שאין הפסוקים חובה ומצד שני כיון ששיקר בתחילתו להנך אחרונים שהביא המשנ”ב בסי’ קח הו”ל לכה”פ כהפסק בדיבור בשוגג), אבל אם טעה בכל נוסח הברכה שלא הזכיר ר”ח כלל חמיר ולכן בבה”ל החמיר בזה.

ולענין השאלה הב’ הנ”ל לגבי שינוי בחתימת הברכה מבואר עוד בבה”ל הנ”ל בשם הברכ”י בשם מהר”י מולכו דאף אם החסיר חתימת שבת בשחרית לא יצא, וצ”ע דהרי אי’ בשו”ע סי’ רסח ס”ד דאם התפלל של חול בשבת יצא אם הזכיר שבת בא’ מן הברכות אע”פ שלא קבע ברכה לשבת, ומשמע דהיינו ה”ה גם בלא חתימה של שבת.

ולכאורה החילוק בין האופן של השו”ע לבין האופן של הבה”ל הוא בין אם התפלל כתיקון חכמים או לא, דכשהתפלל של שבת ולא חתם בשל שבת לא אמר טופס ברכות כתיקונו ומיגרע גרע ממי שהתפלל טופס של חול ולא הזכיר של שבת, משא”כ כשהתפלל של חול כיון שברכות של חול שייכן בשבת ממילא הו”ל כהזכיר ברכה כתיקונה ובתוך הברכה הזכיר של שבת משא”כ באופן של הבה”ל הזכיר שבת בברכה שלא חתם בה כדינה והו”ל ברכה שאינה כתיקונה.

וצ”ב מקור החילוק בזה, דמאחר דחזי’ שאין החתימה מעכבת א”כ מנ”ל דאם שינה בטופס של שבת מעכב החתימה.

וצ”ל דזה ודאי שחתימה מעכבת הברכה כשחתם באופן שאינו שייך לברכה זו (כגון שחתם בשל חוה”מ בברכה אמצעית של שחרית) א”כ נמצא שלא אמר כאן שום ברכה, שכן אין ברכה כזו לחתום בשחרית בשל חוה”מ.

ועכ”פ אם נחלק באופן זה יש לומר דדוקא נקט הבה”ל שם שחרית דדוקא בשחרית אכן הדין שאין ברכה כזו, משא”כ במוסף כה”ג בשבת ר”ח או בשבת חוה”מ אם הזכיר בחתימה חוה”מ או ר”ח ולא הזכיר של שבת נמצא שאמר ברכה אמיתית עכ”פ אם הזכיר באמצע גם שבת.

ועי’ גם בפמ”ג א”א סי’ תכה סק”ו דאם הזכיר של שבת ור”ח בברכה אמצעית של מוסף ולא הזכיר של ר”ח בחתימה יצא יד”ח וכן נקט לעיקר במשנ”ב שם סקט”ו בשם כמה אחרונים.

ולפי הטעם הנ”ל בדעת הבה”ל בשם הברכ”י היה מקום לומר דה”ה אם שכח שבת בחתימה של מוסף שבת ר”ח או שבת חוה”מ יצא ולכך נקט דוקא שחרית, אבל עי’ בשעה”צ סי’ תכה שם שציין לדעת הפר”ח סי’ תפז שחילק בין שכח חוה”מ ור”ח בחתימה לבין שכח שבת ויו”ט בחתימה.

ובפשטות דבריו משמע דדינו בין בשחרית בין במוסף ממה דקאי לענין חתימת מוסף דר”ח וחוה”מ ולא הזכיר דבחתימה דכוותה בשבת ויו”ט קיל ולא הזכיר דיש חילוק בשבת ויו”ט בין שחרית למוסף.

ומ”מ השעה”צ לא פסק להדיא כחילוקו של הפר”ח ורק ציין השעה”צ לדברי הפר”ח שאפי’ להחולק בסי’ תפז מודה בסי’ תכה.

ובסי’ תפז סק”ז נקט המשנ”ב שאם הזכיר שבת ולא הזכיר יו”ט אינו חוזר ובמקרה הפוך כתב צדדים בזה אם כי עיקר דבריו שם לענין שאר תפילות כגון שחרית מנחה וערבית, ובשעה”צ הנ”ל בסי’ תכה לא משמע שתפס המשנ”ב שיש חילוק בין התפילות.

ולענין השאלה הג’ הנה לגבי הזכיר שבת בעבודה בשאר תפילות יעוי’ סי’ רסח במשנ”ב סקי”ג בשם החי”א דבדיעבד יצא, (וע”ע בסי’ תפז ס”ג בב”י ורמ”א אלא דשם הנידון על יעלה ויבוא של ברכה אמצעית של מוסף ועי”ש במשנ”ב לגבי שכח הזכרת שבת ויו”ט ונזכר בעבודה ושם לא הזכיר מה הדין בדיעבד, אבל דין בדיעבד מבואר בסי’ רסח כנ”ל), אולם כאן בניד”ד דמיירי במוסף אי’ בבה”ל שם ס”ו כתב בשם החי”א דבמוסף אף לכתחילה יכלול קרבנות מוסף בעבודה, (וגם דהביא בשם הדה”ח דיחזור לאמצעית אינו ראיה שכך נקט בדיעבד ג”כ שלא יצא, דהרי בשאר תפילות לכתחילה לא יכלול של שבת בעבודה אלא יחזור ובדיעבד אם כלל שבת בעבודה יצא וכנ”ל בסקי”ג בשם החי”א ושכך הוא להלכה כמשנ”ת), ומ”מ בניד”ד כבר בלא”ה נזכר שאינו חוזר מחמת דיש בזה דעות של כמה מהאחרונים שיצא ידי חובה ובצירוף דעת החי”א הנ”ל אפשר דאף א”צ לטרוח לשמוע מש”ץ וכ”ש דגם הדה”ח לכאורה מודה להחי”א בדיעבד.

ואכן מסתבר דהדה”ח מודה דבדיעבד יצא דהרי אפי’ התפלל של חול במקום מוסף משמע ברמ”א סי’ רסח ס”ד שבדיעבד נקט כהדעות יצא יד”ח אם הזכיר באחת הברכות פסוקי ר”ח וכמו שמוכח להדיא במשנ”ב שם כוונת הרמ”א וכמבואר בב”י, וא”כ פשיטא שיצא בנידון דידן ובזה יש מקום לטעון שיצא אפי’ לדעת הרמב”ם בב”י שם שנקט די”ח ברכות לא שייכי למוסף.

ולפי מה שנתבאר לעיל דבאמר י”ח ברכות קיל יותר מאם לא חתם בברכה של שחרית כדין כיון שבי”ח ברכות של חול אמר נוסח טופס ברכה א”כ היה מקום לטעון דה”ה בניד”ד כיון שלא אמר טופס ברכה באמצעית לא יצא שהרי שינה, אבל זה אינו דהרי ר”ח בחתימה אינו לעיכובא וכדלעיל מהמשנ”ב בסי’ תכה סקט”ו (והוא ברור דמיירי שם במוסף), א”כ אין כאן שינוי מטבע ברכות ולכן לא גרע ממי שהתפלל י”ח להרמ”א והזכיר בא’ מהן יצא דכ”ש בניד”ד שלא התפלל של חול ואין בזה חשש דעת הרמב”ם הנ”ל.

ובתפילת מוסף לא שייך לחזור ולהתפלל נדבה ולהתנות, שכן אין נדבה במוסף [סי’ קז ס”א], וגם דבשבת קיימינן ואין נדבה בשבת [סי’ קז שם], ולכן אינו יכול לחזור ולהתפלל מוסף ואם ירצה יוכל לשמוע מהחזן מילה במילה שוב בחזרת הש”ץ ולהתכוון לצאת ידי חובה אם חושש לצד שלא יצא בלא אמירת קרבנות בברכה אמצעית או מחמת שלא הזכיר ר”ח בחתימה (עי’ הצדדים והדעות בבה”ל ריש סי’ תפז לענין ר”ח בחתימה).

בתשלום הדברים יש להוסיף דבברכ”י הנ”ל בס”ס תצ כתב עוד דאם בשבת וחה”מ התפלל מוסף של שבת לבד ואמר יעלה ויבא בעבודה, צריך לחזור ולהתפלל מוסף שבת וחוה”מ, כיון דלא זכר שם מוסף בחה”מ כנ”ל, ודלא כמי שכתב איפכא עכ”ל בקיצור, והבה”ל שהעתיק תחילת דברי הברכ”י השמיט פסק זה [ואולי העתיק בפשיטות רק מה שהברכ”י הביא בלא חולק ולמד דתחילת דברי הברכ”י מוסכמין], והנה אם הזכיר בעבודה שיקריב קרבנות היום זה כבר נתבאר בשם המשנ”ב שיצא יד”ח בדיעבד, רק דכאן באופן של הברכ”י הזכיר הזכרת ר”ח בלבד בלא הזכרת קרבן המוסף ובזה גרע, וגם המשנ”ב אפשר שמודה מעיקר הדין לזה, דהרי המשנ”ב מסכים שאם לא הזכיר ר”ח או שבת כלל בשבת ר”ח יצא [כמש”כ בבה”ל ס”ס תצ], ואמנם נקט דהזכרת פסוקי הקרבנות אינם לעיכובא, וגם נקט שאם הזכיר בעבודה שנקריב הקרבנות יצא, אבל הזכרת שנקריב הקרבנות דקאי על חג אחר לא יצא כמשנ”ת דעתו של המשנ”ב וגם הזכרת החוה”מ בלבד בלא הזכרת הקרבת קרבנות חוה”מ לא יצא, וא”כ גם בצירוף שניהם (דהיינו שהזכיר הקרבת קרבנות שבת בברכה אמצעית והזכרת חוה”מ בלא הקרבנות ברצה) ג”כ לא יצא [ועדיין צע”ק שלא חילק הברכ”י דיש נוסח שיצא אם יזכירנו בעבודה וכמ”ש המשנ”ב בשם החי”א ולפמשנ”ת הוא לכאורה מוכרח לדינא].

ומ”מ באופן זה שהזכיר ר”ח או חוה”מ בעבודה איהו גופיה סתם במחב”ר שיצא כסתם מרן בסי’ רס”ח דהכי ס”ל להרמב”ם, ע”ש, וציין שם המגיה גם לספרו יוסף אומץ סי’ ס”ט ובקשר גודל סי’ כ”ד אות ז’, ואפשר דהענין לפי סברא זו הוא להזכיר הקרבנות ומלבד זה להזכיר המאורע אבל אין חיוב להזכיר כל קרבן של כל מאורע לחוד לעיכובא.

דינים היוצאים

להלכה יצא יד”ח ואינו צריך לשמוע מהש”ץ ואין צריך לומר שאסור לו לחזור ולהתפלל נדבה, ואם ירצה לחשוש לעוד דעות בענין שינוי בחתימה יכול לשמוע מהש”ץ שוב את תפילת המוסף לרווחא דמילתא.

אם התפלל מוסף של שבת במקום שבת ור”ח לא יצא ויש צד שאפי’ אם אמר יעלה ויבוא בעבודה ואינו מוסכם צד זה.

אם הזכיר של ראש חדש ושל שבת כדין בתפילת מוסף שיעשה קרבנותיהם כאמור, ורק לא הזכיר בפסוקים את פסוקי קרבנות ר”ח נראה דלדעת המשנ”ב יצא יד”ח כיון שאפי’ אמר פסוקי קרבנות אחרים לגמרי יצא יד”ח לדעתו עכ”פ באופן שהזכיר את היום עצמו בברכה.