כשרות

יש חנות שעומדת תחת כשרות מהודרת שמכינים ללקוחות מאכל עם דגים וגבינה בו זמנית ובזה אחר זה, כך שנוצר מצב שהמכשיר מלא בשיירי גבינה שאסורה באכילה לדעת הב”י מחבר השו”ע (בב”י או”ח סי’ קעג) הסובר שאסור לאכול דגים בגבינה משום סכנתא, ונשאלת השאלה על מה סמכו ההכשר לתת הכשר לזה לנוהגים עפ”ד השו”ע.

והנה לגבי תערובת בעין של דגים בבשר לדידן בני אשכנז הסכמת רוב הפוסקים שהוא אסור עכ”פ כשאין ס’, וגם כשיש ס’ יש שהחמירו כמו שהרחבתי בתשובה אחרת, ומסתמא שכך הוא לדעת השו”ע בתערובת דגים בחלב, ונשאלת השאלה אם נניח שאין ממשות דג רק טעם דג האם אסור או לא.

והנה כשנשווה לדברי הגמ’ בפסחים עו ע”ב על ביניתא דאיטווא בהדי בישרא שאסורה לאכלה, עי”ש דמשמע לענין טעם בשר בדגים שגם בדיעבד היה אסור בזמן הגמ’, נמצא שגם טעם אסור, אבל באופן הנזכר בגמ’ שם של ריחא הוא חומרא דגם לדידן אי’ ברמ”א יו”ד סי’ קטז ס”ב דבדיעבד אינו אסור ועי”ש בש”ך סק”א שאינו מוסכם אבל כן דעת הרבה אחרונים (ובביאור פסק זה עי’ במטה יהונתן שהאריך בזה ואפשר דלעיקר הדין נקט הרמ”א דלדידן נשתנו הטבעים ואין סכנה ולכן לא החמיר אלא לכתחילה, עי’ גם ברמ”א או”ח סי’ קעג ויו”ד שם ס”ג, ובביאור הגר”א על הרמ”א שם ס”ב משמע שביאר דינו להתיר בדיעבד מדין שאר איסורין דאף שבגמ’ איכא מאן דאסר לה היינו משום דסבר ריחא מילתא בכל איסורין אבל לדידן שאין איסור ריחא בשאר איסורין אין איסור ריחא גם בזה, כך יתכן לבאר כוונתו), אבל בניד”ד שהגבינה התבשלה ממש עם דג ונשאר ממשות מהגבינה שאינו רק ריחא ואף הוא חמור מנ”ט בר נ”ט עי’ בריש סי’ צה א”כ לכאורה הי’ לאסור, ובאמת כן מבואר בש”ך על הרמ”א בסי’ קטז שם דגם אם מכשירין דגים ובשר שנצלו זה אצל זה אבל אם נצלו נוגעין זה בזה אסורין, והביא כן בשם מהרש”ל באיסור והיתר שלו וביש”ש חולין פ”ז סי’ לט וכן מדרכי משה בשם איסור והיתר הארוך כלל לט וכן מבואר שם בט”ז סק”א.

אולם יעוי’ בט”ז סי’ צה סק”ג מה שהוכיח מהגמ’ ושו”ע שטעם בשר בדגים אינו אוסר את הדגים (ובט”ז גופא הובאו כמה צדדים אבל כך העתיק הבאר היטב מסקנת הט”ז), אולם שם לא מיירי לענין דגים ובשר שנתבשלו ממש אלא לענין דגים שנתבשלו בקדירה בן יומה של בשר, ועי’ גם בחת”ס על הש”ך ריש סי’ קטז מה שהביא מהארוך להקל בבן יומו, אבל כל הנידון שם בארוך ובט”ז ובמהרש”ל שהובא שם ובחת”ס הכל רק מצד פליטת כלים אבל איסור בעין ליכא למאן דמתיר.

ויעוי’ בכה”ח או”ח סי’ קעג סק”ח בשם הפ”ת לענין נגיעה שאם בשר בדגים אין חוששין שנדבק מן הבשר, אבל באופן שנשאר בעין מן האיסור, דהיינו מהחלב שנתבשל עם הדגים בזה לא מיירי הפ”ת, וכמבואר לענין בשר בחלב ביו”ד ריש סי’ צה דבאופן שנשאר ממשות האיסור ואין ס’ כנגדו לא אמרי’ סברא זו.

ואולי באמת הטעם שלא חשו להחמיר בזה משום דמצרפינן כאן הספק שמא יש ס’ במאכל החדש שבמכשיר כנגד הגבינה שנשארה ונדבקה במאכל הזה החדש, ובצירוף דעת הרמ”א ואחרונים להתיר דג בחלב וכן בצירוף דעת המג”א באו”ח סי’ קעג (הובא גם במשנ”ב שם) שנוטה להתיר האידנא אפי’ דג בבשר, ואולי מצרפים גם שיש אחרונים שנקטו שהוא ט”ס בב”י וממילא לא נקטו כהב”י בזה מטעם שגרסו אחרת בדבריו (עי’ סי’ פז ביו”ד בד”מ אות ד ט”ז סק”ג וש”ך סק”ה וחידושי הגהות שם בטור אות ד).

ואולי סוברים עוד דכיון דלהשו”ע ל”א חנ”נ בשאר איסורים וכ”ש בסכנתא שאינו מטעם איסור כלל, א”כ שמא נראה להם דמסתבר שטעם הדגים שנתבשלו בתחילה קודם לכן בטל בס’ בטעם המאכל שבישל לאחר מכן, ולא אמרי’ שהגבינה שנשארה במכשיר היא חנ”נ, אם כי סברא זו האחרונה אינה מוכרחת, דאם הסכנה היא עצם התערובת (דומיא דחנ”נ של בשר בחלב דכו”ע מודו בזה כיון שעצם התערובת היא האיסור), א”כ ודאי נימא על הגבינה חנ”נ, אבל בסכנתא יש לומר שהוא גדר אחר.

וכ”ז כתבתי רק כדי ללמד זכות על ההכשרים שלא עוררו על הענין, ויל”ע למעשה.

ואולי הדבר המועדף יותר הוא שרבני הקהילות הנוהגים כהשו”ע יגלו דעתם בפני ההשגחות הפועלות שיעמידו מכשיר נפרד להנוהגים כדעת השו”ע.

הערת הרב לנדי שליט”א: לכאורה עדיין אין הדברים פשוטים, כיון שדגים שנתבשלו עם בשר י”ל שהכלים עצמם נאסרים, ונתינת הטעם שלהם אוסרת אם היא בת יומא, ואם נשווה גם גבינה עם דגים לזה, א”כ כבר אין הנידון רק על מה שבעין וצריך ששים גם כנגד הבלוע וכנגד הכלי, ואף אם לא נאמר חנ”נ, ורק נחשוב ביחס של הגבינה שהיה עם הדגים, כגון אם הוא אחד מחמש שבזה נצטרך לחשוב כנגד חמישית הכלי עכ”ל הרב לנדי.

וכתבתי על דבריו דאם לא אמרי’ חנ”נ כל שכן דלא אמרי’ חנ”נ על הכלי אף אם לענין תערובת הדג והגבינה עצמה נימא חנ”נ אבל לענין הכלי לא נימא חנ”נ שהוא קל יותר בפוסקים, בפרט בכלי מתכות דמהניא הגעלה יעוי’ ברמ”א בשם המרדכי וש”ך וט”ז וגם אולי יש לצרף מה שהביא הב”י בשם הראב”ד.

קרא פחות

מותר.

ולענין מראית העין עי’ במקורות.

מקורות: משנה חולין קיג, א וטור ושלחן ערוך יו”ד פז וגם להב”ח שיש חנ”נ בזה לישראל אבל לבשל מותר כדיני איסורי בשר בחלב של דרבנן דהב”ח מפרש דברי הטור.

ולענין מראית העין הרמ”א בהמשך הסימן שם החמיר, ואמנם הש”ך יצא לחדש לחלק בין מראית העין של אכילה שבזה יש להקפיד לבין מראית העין של בישול שבזה א”צ להקפיד, אבל האחרונים כהגרע”א ושאר הנו”כ שם נראה שלא קבלו חידושו של הש”ך והסכימו לרמ”א שמראית העין נוהג גם בבישול וגם הט”ז שפקפק על הרמ”א מ”מ לדינא לא זז מפסק הרמ”א, וגם הש”ך גופיה אמר הרי דבריו לדעת הרשב”א לפי מה שהבין בדברי הרשב”א, וכבר העיר הגרע”א על השו”ע שם מבואר שבתשובה אחרת להרשב”א מבואר שלא כמו שהבין הש”ך בדבריו, ובפרט שהפשטות שמראית העין שייך בכל דבר שיש בו מראית העין, כמו שמצינו שגזרו משום מראית העין בהרבה מקומות, ועי’ בגמ’ דשבת בסוגי’ דשוטחן בחמה.

הלכך למעשה יש להזהר במראית עין גם בבישול וכשמבשל דבר כזה צריך שיהיה ניכר שמבשל בשר טמאה, ואם ניכר מתוך הבשר שהוא בשר דבר אחר סגי בזה.

השלמה לנידון אם יש איסור דרבנן בבישול בשר טמאה בחלב

שוב נראה דלדעת הב”ח ביו”ד ריש סי’ פז לכאורה אכן סבר דבישול טמאה אסור מדרבנן (ועי’ להלן), ומפרש דברי המשנה בחולין קיג דמותרת בבישול רק לענין דאורייתא, אם כי שאר פוסקים לא קבלו דברי הב”ח.

וגם פי’ הב”ח צ”ב דהרי מפרש בטור דמ”ש מותר בבישול בהנאה היינו מה”ת, ולפי דברי הב”ח דהטור מיירי רק מדאורייתא א”כ הו”ל להטור לפרש דבחיה ועוף (דהרי גם בהם מיירי) הדין דמותר אף באכילה מדאורייתא בחלב, ואם כי גם לפירוש הב”י שאין איסור דרבנן של בשר בחלב על חלב טמאה כלל ג”כ דברי הטור דחוקין שהזכיר שיש איסור כזה, אבל הדוחק דהב”ח הוא דוחק טובא, ואם נימא דיש איסור מדרבנן של בשר בחלב על טמאה באכילה ואילו בישול והנאה אין כלל לא בהם ולא בחיה ועוף, אם נימא הכי אין בדברי הטור דוחק כלל.

והנה הט”ז בסק”ב בודאי למד בב”ח דאיסור טמאה אינו בבישול עי”ש שחישב לפ”ז הסוגי’ בדעת הב”ח, אולם הב”ח יש לכאורה כעין סתירה בדבריו דבדבריו לגבי בשר טמאה כתב נפק”מ בדיני האכילה כגון חנ”נ ולא הזכיר שיש נפק”מ לאסרו בבישול, ואילו אח”ז בדיבורו על בשר עוף הזכיר בתוך דבריו ביאורו ברמב”ם דגם בשר טמאה אסורה באכילה, וצ”ל חדא מתרתי או דבדעת הרמב”ם קא”ל וליה לא ס”ל אלא לענין בשר עוף בלבד עי”ש (או עכ”פ בדעת הטור אולי לא ס”ל וצלע”ע בזה), או לומר דסובר דבשר טמאה אסור בבישול נמי ומה שתירץ מתחילה נפק”מ בדיני בישול כגון חנ”נ וכיו”ב הוא כעין ולטעמיך להב”י דסובר דאין איסור בישול בטמאה מ”מ מודה דבאכילה אסרו מדרבנן.

ובגוף מש”כ הב”י דלא היה לרבנן לאסור בשר טמאה בחלב כיון דבלאו הכי אסור, לכאורה אכתי נפק”מ למי שאכל בשר טמאה בשוגג שיהיה אסור לאכול חלב אחר כך, (ואין לטעון דיהיה אסור משום שירגיש טעם הטמאה באכילת החלב דא”כ אפי’ שאר מאכלים יהיה אסור ואפי’ לבלוע רוקו, ומ”מ כ”ז צ”ב ג”כ), וכן מי שצריך לאכול בשר טמאה ע”פ רופא שלא יאכל חלב עמו משום שיש בזה איסור אכילת בשר בחלב דרבנן, אבל משמע ליה להב”י דרבנן לא גזרו.

והטעם דהוה פשיטא ליה להב”י דרבנן לא גזרו יש לומר דהוה פשיטא ליה להב”י דלא חייל איסור דרבנן אדאורייתא (ועי’ ש”ך) דכל איסור דרבנן מהותו הוא הרחקה מאיסור דאורייתא, ואפי’ לקוברו בין רשעים גמורים לא שייך שיחול איסור דרבנן על דאורייתא, כך היה מקום לבאר.

אולם לשון הב”י עצמו הוא ד”לא אשכחן שיאסרוהו חכמים משום בשר בחלב” ויתכן דקושייתו דבמשנה בחולין קיג שהביא קודם לכן נזכר שמותר בבישול ובהנאה ואם איתא דיש גזירה שנאסרה באכילה באופנים דלעיל א”כ הו”ל למשנה לאסור.

ועוד כתב הב”י “וגם לא היה להם ענין לאסרו מדבריהם אחר שכבר היה אסור ועומד מן התורה משום בשר טמא”, ויתכן כוונתו דכל גזירת דרבנן הוא להרחיקו מאיסור כשעדיין לא עבר על האיסור דאורייתא כדי שלא יעבור עליו, אבל כאן דבלאו הכי הבשר עצמו אסור מה”ת א”כ אין צריך לגזור תוספת איסור מדרבנן ויתכן אפי’ אם המעשה הנוסף כאן אין בו איסור תורה, וכאן בניד”ד לגבי אכילת חלב אחר הבשר אין לאסרו דכבר עבר איסור באכילת הבשר עצמו, משא”כ בבשר כשרה שלא עבר איסור באכילת הבשר אסרו חכמים לאכול חלב אח”כ כדי שלא יבוא לאכול בשר שנתבשל עם החלב.