כשרות

בודאי שכדאי לבדוק משום שמצוי שלפעמים נקרעת שקית חלב בחנות ושאר החלב הסגור ג”כ אינו נקי, וכל דבר שאפשר לברר בקל בודקים ומבררים, אך אם כבר אינו לפנינו, ורוצה לערב עם בשר את המאכל הנוגע בקופסת החלב, באופן שלא שייכת בו הדחה כגון בדבר לח או אבקה וכיו”ב, 
לכאורה לא מחזקינן איסורא ואינו מחוייב לחשוש שמא נעשה משהו שלא היה אמור להיעשות ולהיוצר, ובד”כ הוא נקי, עכ”פ בחלב בקופסה, ועי’ ש”ך ובהגר”א ופמ”ג צה א האם סתם כלים רחוצים או לא, ודעת רוב הפוסקים שלא חוששים בדיעבד, ועכ”פ לענייננו שאין יודעים אם התלכלך, ואמנם דנו הפוסקים על כוסות ועל מלח להפריד לכתחילה בין בשר לחלב, אבל מקופיא לא מצאתי התייחסות ברורה לנידון זה בפוסקים, ולמעשה יעשה שאלת חכם.


 
אולם במקרה שנגע בחלב מבחוץ רק דבר פרווה והנידון על אכילתו אחר בשר בזה אין להחמיר, עי’ ש”ך פט יט, וגם מב שדנו שם הבאר היטב והבית מאיר בדברי הש”ך היינו לענין מה שכלול בנידון שם שהמאכל הפרוה התבשל בסיר חלבי, אבל כאן אין הנידון כאן אלא רק נגיעה בעלמא, ומ”מ אם יש חשש שאין ס’ לבטל הנגיעה בחלב להבית מאיר שם דינו כדין תבשיל של חלב, וכמ”ש בשו”ע צה א, ובזה יותר חמור מנ”ט בר נ”ט של בישול בקדירה מקונחת או של בישול בקדירה שיש בה ס’ כנגד המין הראשון בבישול, בין להשו”ע ובין להרמ”א.


 ועוד יתכן להתיר בזה דהרי הרמ”א הוא שמחמיר בתורת חטאת לענין סתם כלים שאינם בחזקת נקיים כמו שהביא הפמ”ג ריש צה והרי הרמ”א גופיה באו”ח בהל’ פסח תמז ד אמנם החמיר לכתחילה בכלי שלא נבדק אבל בדיעבד בנתערב מקיל שם, א”כ כ”ש לשאר פוסקים שמקילין בסתם כלים, ואפי’ להמחמירין בסתם כלים מ”מ בדיעבד מקיל וכ”ש בכלי חדש כזה שהוא ספק אם נתלכלך כעין ספק על ספק לא על בפ”ק דפסחים, וכעין סתם חיטים משנה שירדו גשמים עליהם בשו”ע הל’ פסח תסז ד, וגם להאחרונים שהחמירו בסי’ תמז שם לא מיירו בכלים חדשים.

וגם יל”ע אם מיירו רק בפסח שאיסורו במשהו דהגדרת סכין שאינו נקי הוא משהו כמ”ש במשנ”ב שם סקפ”ח ויש בזה פלוגתא בב”י ביו”ד.

קרא פחות

לגבי טעימה בלבד כתבו כמה אחרונים שאינו צריך להמתין ו’ שעות ולגבי לעיסה מבואר בהלכה שצריך להמתין ו’ שעות, לגבי נשיכה בשיניים ראוי להחמיר.

מקורות: יעוי’ בטוש”ע ביו”ד ר”ס פט שהזכירו הלשון והלועס בשר לתינוק שצריך להמתין לחשוש לדעת הרמב”ם שהוא משום בשר הנכנס בין השיניים, והפשטות שלעיסה היא שמרכך את הבשר לתינוק על ידי פעולת הלעיסה, שבזה נכנס הבשר בין שיניו ונשאר שם למשך זמן, ואינו כולל גם נשיכה לשם החזקת הבשר בשיניו, ונקטו באופן זה משום שבזה יש לעיסה דייקא, שצריך ללעוס כדי לרכך את האוכל, ומינה נשמע לכאורה, דהיכא שהיה רק נשיכה גרידא, כמו מי שהוצרך להחזיק בשר בשיניו משמע דא”צ להמתין ו’ שעות.

ויעוי’ טעם הרמב”ם שהזכיר הטור לחשוש בלעיסה לפ”ז הלשון הוא בשר שבין השינים וכו’, [עי’ גינת וורדים למהר”א הלוי יו”ד א’ סי’ י”ז (בדפו”ח הוא י”ד) מה שביאר בזה, וגם אם נימא דשומן גזרי’ אטו בשר אבל נשיכה אטו לעיסה יש לומר דלא גזרי’ כיון שנשיכה לא מחלף באכילה כמו הכנסה לפה דלהלן], ולפ”ז משמע עוד שבנשיכת בשר בלבד אין מה לחשוש, שהרי בזה אין כ”כ חשש שבנשיכה גרידא כבר נשארו שאריות בשר בין השינים.

אולם יש מקום לדחות שלעיסה היא שם כולל גם לנשיכה בשיניים.

וכי תימא דבנשיכה בלבד אין בשר בין השיניים, יש לומר דגם בלעיסה יש לטעון כן, שהנה מצוי שלועס ואין שיירי בשר בין שיניו, אלא דחיישי’ שמא יש טעם ולאו אדעתיה, א”כ מנ”ל דבנשיכה אין חוששין לזה שמא יש בשר בין השיניים ולאו אדעתיה.

ויש לציין בזה עוד שיש מהאחרונים [הפמ”ג בשם מנח”י בדעת הלבוש] שגרסו בטור אפכא דאדרבה לטעם של רש”י שההמתנה של ו’ שעות הוא משום שומן יש להמתין ו’ שעות גם בלועס, וא”כ לפי טעם זה של רש”י שהוא משום טעם ולא משום ממשות, א”כ יש סברא לומר דה”ה בנשיכה שייך שיהיה ממשות.

ויעוי’ בזבחי צדק פט ה דאם הכניס בשר לפיו לטעום והוציאו שלם אינו בכלל טעימה ולעיסה שחששו הטושו”ע, וכ”כ בהגהות מהרש”ק וכה”ח סקט”ז וע”ש סק”ד, ומ”מ גם מדבריהם אין ללמוד לענייננו דשמא נשיכה קרי ליה כבר לעיסה.

(וגם יש לעיין אם לדעת הלבוש שגרס בטור אפכא דלשי’ רש”י שהוא משום טעם שומן בשר יש להמתין בלועס יל”ע אם לפי דעתו ה”ה יש להחמיר בטועם).

ויש להוסיף בזה דמבואר ברמ”א ר”ס פט וש”ך סק”ג ע”פ ר”ן שאם מצא בשר בין השיניים אינו צריך להמתין מאז ו’ שעות (אלא בעי רק קינוח והדחה) עכ”פ באופן שלא בלע את הבשר שמצא [ולענין אם בלע את הבשר עי’ בחידושי הפלאה ובאחרונים מש”כ בזה], אלא שאין מכאן ראיה על נושך בשר גמור ושלם שלא נאכל ולא נלעס שלא יצטרכו להמתין אחר אכילתו, דאוכל שנלעס אפי’ לענין בשר בחלב הרי דעת הרמב”ם שאחר ו’ שעות חשיב כמעוכל וכמו שאינו אוכל, כמ”ש הפרישה סק”ב והפמ”ג בדעת הרמב”ם, ואע”ג דחוששין גם לרש”י הרי רש”י להדיא לא מיירי במי שלא אכל כמו שנתבאר בטור לפי גירסתינו וגירסת הפוסקים, וכמו שנתבאר גם בדברי הזבחי צדק והאחרונים הנ”ל שבהכנסה לפיו גרידא אין חשש כלל, א”כ לרש”י א”צ לבוא לזה שהוא כבר מעוכל, כיון דבלאו הכי הרי לא אכלו, ומה שצריך לבוא לזה שהוא מעוכל הוא רק לבאר דעת הרמב”ם למה אינו מחוייב לשיטתו להוציא שיירי מפיו אם רוצה לאכול גבינה, ואם תמצא לומר שבלועס בשר אפי’ אם מנקרו לפי שיטת הרמב”ם צריך להמתין ו’ שעות א”כ מועיל ההמתנה ו’ שעות כדי להחשיב הבשר כמעוכל (ועי’ בערוך השלחן שהאריך לחלוק על הסוברים כן ונקט דהרמב”ם מתיר בניקור תוך ו’ שעות, ולדידיה עכ”פ חשיב כמעוכל רק לענין אם אינו רוצה לנקרו), עכ”פ לענין נושך אין ראיה שאין דינו כלועס.

ומ”מ הפשטות שנשיכה אחת אינו בכלל לעיסה והבו דלא לוסיף עלה שאפי’ לעיסה הוא רק מטעם ספק בין הטעמים דרש”י והרמב”ם, ואפי’ אכילה גמורה אינו מוסכם בפוסקים שמחוייב להמתין ו’ שעות מדינא דגמ’, דיש בזה מחלוקת הרי”ף והרמב”ם והתוס’ ושאר פוסקים [והשעה שנהגו בזמן הרמ”א שהביא רמ”א בר”ס פט אינו מדינא דגמ’ כמ”ש בבהגר”א שם אלא כעין פשרה להחמיר כדברי הזוהר אחר שבפי’ הגמ’ תפסו להקל כהתוס’ כנגד הרי”ף וסייעתו].

ורק יש לציין דלפי סברת הלבוש שגרס בטור דלפרש”י שהוא מחמת שומן יש להמתין גם בלועס לתינוק, א”כ יש יותר סברא לומר דנושך הרי הוא כאוכל, כיון שהעיקר לחייב לועס הוא מחמת התדבקות שומן, וא”כ יש לכלול בזה גם נושך, אבל הפוסקים והנו”כ גרסו כלפנינו.

ומתחילה חשבתי שיש להקל בזה כיון שיש כמה צדדים להקל כנ”ל (ועי’ ברעק”א מה שכתב להקל מכח זה אם כי אין דבריו שייכי לענייננו דהוא מיירי גם מצד המנהג שנהגו בזמנו כהרמ”א והאידנא כבר לא נהגו כן), וגם דנשיכה אחת שלא לצורך אכילה אינו בא מיד לבין השיניים, אולם בסופו של דבר משכתי ידי מלהקל בזה, מכיון שמצאתי בלשון האחרונים הנ”ל (כה”ח סק”ד בשם האחרונים שהובאו לעיל) נזכר הלשון שאם טעם בלשונו, ומשמע שבאו לאפוקי אם השתמש בשיניו, שאז באים אנו לידי חשש שמא נכנס בשר בין השיניים.

הנה הכלל הוא שכשהכל בתוך המים יש ביטול בששים, ולכן בענייננו די בששים כנגד הכף, והכף לא אסרה את הכלים האחרים.

אולם הכלל הוא שבכל מקום שחתיכה בטלה בששים החתיכה עצמה אסורה, ולכן אם היה הכף בן יומו הרי הוא מחוייב הגעלה מן הדין, אבל מאחר שאינו בן יומו אינו מחוייב הגעלה מן הדין, אך לכתחילה יש להגעיל את הכף הבשרית לאחר שיעברו כ”ד שעות מזמן הנפילה (משום שתוך כ”ד שעות לאיסור שנעשה ע”י בישול או רותח לא מועיל הגעלה).

בדיעבד אם לא הגעילו כף זו (במקרה שלא היתה בת יומה ולא היתה מחוייבת הגעלה מן הדין) אם חזרו והשתמשו בה לבשרי תוך כ”ד שעות (במקרה שלא היה ששים במים יחד עם הכף הבשרית כנגד הכפות החלביות) הכל נאסר, ואם השתמשו בה לחלבי בדיעבד לא נאסר.

כ”ז מבואר ביו”ד סי’ צד ס”ג וס”ד ונו”כ שם (אלא ששם מדובר לענין רותח ולענין שבתוך הכלי היה תבשיל, ועי’ בסמוך).

ומבואר עוד בש”ך סי’ צג סק”ג שמן הדין היה מותר לבשל בכף הזו בין בשר ובין חלב, אבל נוהגים להחמיר שלא לבשל בה שום דבר עד שתוכשר הכף כמש”כ הרמ”א סי’ צד ס”ה.

(ומ”מ לא אומרים כאן תתאה גבר לענין שנחשיב שהכל היה צונן, משום שתתאה גבר מועיל רק לענין שאינו אוסר הכל, אבל אינו מועיל שלא יצטרכו שום הכשרה, דיש בזה דינים באוכל רותח שנפל לתוך אוכל צונן דליבעי קליפה, כמבואר בפוסקים סי’ צג.

ומלבד זה יש דעות בפוסקים שבכלי אין אומרים כלל תתאה גבר, אלא לעולם בולע על ידי חם ונאסר, יעוי’ במהרש”ל יש”ש חולין פ”ח סי’ ס ועי’ ש”ך סי’ קה סק”י, ובראשונים נחלקו בזה ג”כ ויש מהראשונים שדעתם להחמיר כדעת המהרש”ל, ראה מה שהביא בזה בשו”ת מהרש”ם ח”ה סי’ לא (וע”ע רמ”א ס”ס צג).

ומאידך גיסא לשיטות הסוברים שגם בכלי אומרים תתאה גבר, לענין הנידון אם אומרים מפעפע בכולו כשאומרים תתאה גבר לאסור הכל באופן שיש דבר שמן בשו”ע סי’ קה ס”ז משמע שלא, ועי’ דרכי תשובה סי’ קה סקע”ז ובית יצחק יו”ד ח”א סי’ קד אות א’ שיש מחלוקת בזה (ויש לציין גם לפלוגתת המחבר והרמ”א בהמשך הסימן הנזכר), אבל לענייננו בנידון דידן שהאיסור הוא הטעם שבכלי הוא יותר חמור אם הכלי אוסר כלי על ידי רוטב או כלי שאוסר כלי אפי’ בלא רוטב כשיש בו טעם שמן, עי’ ש”ך סי’ קה סקכ”ג על ס”ז שם, ומ”מ דברי הש”ך על דבר שמן הם במה שנבלע עכשיו אבל אין חילוק מה נבלע קודם לכן עי”ש בש”ך).

ולענין הנידון אם כלי יכול לאסור כלי או לא, כל הנידון לגבי כלים יבשים, אבל באופן שיש מים עמהם הכלי אוסר כלי, עי’ רמ”א סי’ צב ס”ח וברמ”א סו”ס צג ובש”ך סי’ קה סקכ”ב.

ולמעשה צריך לעיין בזה עוד, משום שבכמה עניינים הנוגעים לזה יש להתיישב בפרטי השיטות בזה, כמו דין מפעפע בכלי, ודין תתאה גבר בכלי, ודין כלי שני רותח יד סולדת בו בעצמו, ועוד.